פרחי גרניום אדומים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פרחי גרניום אדומים
הוספה למועדפים

פרחי גרניום אדומים

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

שמשון סולימן, יליד שנת 1954, בוגר אוניברסיטת בר־אילן, עוסק בחינוך יותר משלושים שנה בתפוצות ישראל. אב לשישה, מתגורר בממפיס שבמדינת טנסי. "פרחי גרניום אדומים" הוא ספרו הראשון.

תקציר

אשרת, גיבורת פרחי גרניום אדומים, אישה שהקדימה את זמנה, מצליחה בתבונתה הנשית לחדור למחוזות שאך לגברים דריסת רגל בם. היא ובעלה דאוד חווים את חטיפתה המסתורית של בִּתם פארה בת השתים־עשרה, ומאותו רגע משתנים חייהם מן הקצה אל הקצה. אשרת מנסה להחזיר את בתה בכל דרך אפשרית, ומציאות החיים, המנותחת על ידה באִזמל חד חסר פשרות ובביקורתיות, מתחלפת בים של רגשנות האופיינית לתרבות הפרסית.
בספר שזורים הוויי חיים והשקפת עולם פרסיים־יהודיים. יחסי הכוחות הטעונים בין המינים מוצגים במלוא עזותם לעיני הקורא, ועמם גם המגבלות החברתיות הנוקשות המתבקשות. פסיפס הדמויות הצבעוניות, התרבויות, הדתות והאמונות התפלות המלוות את הגיבורה על כל צעד ושעל, רוקם דמות יוצאת דופן בעלת נופך וניחוח מיוחדים במינם, ואלו שזורים בסיפורים, המתארים אורח חיים ססגוני, עצוב ואף משעשע…

"כשנחת כתב היד של שמשון בתיבת הדואר האלקטרוני שלי, היטב ידעתי כי לא במקרה נשלח אליי. נדמה שהייתי צריכה ללוות את אשרת האמיצה במסעה, ללמוד ממנה, להזדהות עם אי ויתורה ועם אמונתה, ובעיקר לחבקה בשעה שחשתי צורך בכך. המחבר יצר דמות גיבורה מצוינת, המביאה בגוף ראשון את הסיפור, עובדה המעבה את הנאת הקריאה.
"כתיבתו של שמשון סוחפת ללא שליטה. השפה הגבוהה משתלבת בתקופה המוקדמת, ובין תיאור מטיב אחד לאחר למדתי על אודות התרבות הפרסית. רבות נכתב על חטיפות ובהשראתן, אך ספר זה נכתב אחרת, ומעבר לסיפור העלילה והמתח הוא מעניק לקורא לא מעט מתנות חיים."
טל איפרגן, עורכת הספר

פרק ראשון

פרק 1


אני זוכרת שהספקתי לטאטא את החצר במטאטא הזרדים הקטן, בטרם תכה השמש כבכל יום בזמן האחרון. זקפתי את גופי ותמכתי את מותניי בשתי כפות ידיי. הגבהתי את ראשי והבטתי לעבר השמים, מחפשת בעיניי ציפורים, אך לשווא, אלה נדדו זה מכבר לצפון הקר. התעלמתי מהכאב שחשתי בגבי התחתון. אינני רגילה לטאטא את החָיָאתְ, החצר, בעצמי. השתדלתי לשמור על שגרת חיים. טרדתי את מוחי במשימות המייגעות הרובצות על צווארי כרחיים, שהרי ליל הסדר בפתח. התרעמתי מהעובדה שאף משרת לא נותר בבית כדי לסייע לכוחי. כל יהודי העיר משלחים את המשרתים לחופשה רבתית לפני מועד הפסח. ידעתי שאיני יכולה להיות שונה מאחרים, למרות שהייתי מוותרת על מנהג מגונה זה ששכן לו קבע בעירנו עוד מתקופות חשוכות אחרות, בהן פחדו מהשכנים המוסלמים. מאז הפחד שָׁכַךְ אך המנהג המשיך ושילח את שורשיו העמוקים עד היום. טוב שכך, חלפה מחשבה אחרת במוחי, הסבל נחסך מנַֹאגִ'י המינקת הבהאית הזקנה והאהובה שלי. נאג'י המלווה אותי מאז ינקותי ועד היום. חוֹדָה מֶידוּנֶה (אלוקים יודע), עד כמה כמהה אני למגע כף ידה המלטפת, לריח החיטה העוטף את חיקה תמיד, למלמולי הפיוס שלה, בשפה שמעולם לא הבנתי, שפת הבהאים.
מאורעות החודש האחרון לא נתנו לי מנוח, הם חדרו לתודעתי והכו בצליל בעל תו אחד. כעלי המכה במכתש, כתשו את מחשבתי עד דק, מבלי להותיר בה צלילות שתאפשר לי לעכל ולתאר את גודל אסוני. זיכרון אותו הבוקר הכה בי כבסנוורים. שמעתי במוחי שוב ושוב את אותה צעקה חנוקה, זעקה שנצרבה מאז במוחי, קראה לי לעזרה. כאן, כה קרוב אלי, מעבר לחומת הגדר, הותירה אותי הצעקה ההיא מיוסרת. מאז, כל יום מחדש שילמתי במחיר המחשבות על שהתעלמתי, נאטמתי, מהקול שהיה כה מוכר, קולה של פָארָה ילדתי. הפחדים והמחשבות הרעות על אובדן מי מילדיי, מלווים אותי כצל, מאז שאני זוכרת את עצמי כאם. הן היו מתהפכות לשווא במוחי הדואג אך עתה הן התממשו. המחשבות הרעות הן שדחפו אותי להעביר את הפחד ממני והלאה באותו בוקר מר. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, אֶשׁרָת, הגיע הזמן להתבגר. הלאה לך מהפחדים. הכול קרה כשישבתי על מדרגות הבית כפי שנהגה נאג'י לעשות מאז ועד עולם, כל זמן שקילפה פול. זכור לי שאחד מתרמילי הפול מאן להתקלף ונאלצתי להשתמש בסכין שפצעה את אצבעי עד זוב דם. היום כשאני משחזרת אני נזכרת, שהצעקה של פארה תפסה אותי מנסה לעצור את זרם הדם, בעזרת קרע מהבד הלבן המשמש אותי בימיי הטמאים. הצעקה שבה אלי בהבזקים ולא נתנה לי מנוח גם כשסיימתי לבשל את המאכל האהוב על דָאוּד ופָארָה, פֹלַאוּ שֶבֵד בָּגָ'לִי (אורז בתוספת פול ושמיר). הרגשתי שביעות רצון רגעית כשסיימתי לצלות את נתחי הטלה שהביא לי דאוד מהבזאר, אותם הנחתי מעל ערמת האורז בסיר. תָּאצִ'י, השכנה שגרה בבית שמעבר לכביש הצר, המתעקל והממשיך משם במעלה ההר ומסתיים באחת בכניסה ליער, נכנסה לָחָיָאת שלנו. היא החזיקה בידיה השמנמנות את קצוות שמלתה שהיו עמוסות בפלפלים ירוקים. השמלה המורמת גילתה חלק נכבד משוקיה הלבנות והבשרניות הנושקות זו לזו. חוּבּ נָאמִגְזָרֵה (לא יצא מזה דבר טוב), חשבתי בלבי. היא התנודדה מצד לצד ונעלי הסירה חפות הסוליה נגררו על המדרכה עם כל צעד שעשתה. המטפחת הפרחונית שעל ראשה גלשה לאחור וחשפה את שערות ראשה. מדי פעם היא משכה אותה עד למצחה, וזו חזרה וגלשה וחוזר חלילה. כבר כשעמדה על המפתן שמעתי את קולה צורמני מתמיד. מה בפיה הפעם? ניחשתי שהחדשה מרעישה במיוחד, בייחוד אם היא מלווה בתשורה דוגמת פלפלים למילוי.
"שמעת?" היא פערה את עיניה, שבימים כתיקונם היו כשני חריצים שקועים בים של פנים בצקיות לבנות, אותן שמרה מפני השמש היוקדת. היא פיזרה את הפלפלים על השטיח באדנות, שמלתה נחתה סביבה כאוהל. היא היטיבה את המטפחת בפעם המי ידע כמה על ראשה, וקולה הפך לציוץ מרגיז. "אומרים שהיא אחת משלנו." זכור לי שלשמע המילים הנמלטות מפיה, אזלו כוחותיי, חשתי רפיון הזוחל מכתפיי לכיוון כפות ידיי. פי יבש כמו נגסתי בתפוח בוסרי ומר. שמעתי את קולה של תאצ'י כמו בא אלי ממרחקים כשהמשיכה ואמרה, "לשמע הידיעה יצאו הגברים רכובים על סוסים, לכיוון שהראה להם אָגָ'ה מאיר צ'וֹלָג' (אדון מאיר הצולע), שאמר שהוא ראה את החוטפים נסים דרך המשעול המוביל לבית הקברות היהודי, ומשם לכיוון ההרים שמצפון לעיר שירז ומשם מי יודע לאן..." את המילים האחרונות כבר לא שמעתי, אור עז סימא את עיניי, זכורה לי רק הזעקה שנמלטה מפי, "פָ־א־רָ־ה..."
את שאר הדברים שהמשיכה ואמרה, על כך שדאוד הזדרז ושלח שתיים ממשאיותיו שזה עתה שבו מטהרן אחרי החוטפים, שמעתי כמו ממרחקים. כשכבר פקחתי את עיניי ראיתי את פניו המוארכות של דאוד רוכנות מעל. הן היו צהובות ככרכום. כפות ידיו הגדולות עִרסלו אותי. עצמתי את עיניי כמבקשת להמשיך בנמנום המנחם, מייחלת שלא יגיע לסיומו ושלא אצטרך לעמוד מול האמת ממנה נסתי כמו מאש. אך ההמולה הרוחשת מסביבי הצמיתה את נפשי המעורערת. שמעתי את קולו של דאוד, קורא לי כהד ממרחקים בערגת געגועים, "אשרת, אשרת, אשרת," כמו עתה סיימנו לתנות אהבים. כף ידו האחת המשיכה ללטף את עור פניי ואת חלקת צווארי, הם נגעו ולא נגעו בי כמו הייתי עשויה צ'ֹינִי בּוּלוּר (מחרסינה עדינה). רציתי לקום, להתעורר. אינני יודעת מה עצר בעדי. כף ידו של דאוד הפכה רטובה, שמעתי בבירור את קולה של טָאוּס חָנוֹם (גברת טווס) חברת הנפש שלי. ידעתי שאם טאוס חנום כאן, המצב בשליטה. נוכחותה תמיד השרתה שלווה וידענות על הסובבים אותה. מעבר לידיעותיה בהוויית העולם, ומלבד היכולת המדהימה שלה לספר את סיפורי סופרי פרס הקדמונים, כמו היא זו שכתבה אותם במו ידיה בהינף יד קלה, יחד עם יכולתה לשורר את שיריהם של המשוררים פָרדוֹסִי וסָעֲדִי, היה בה כוח מנהיגות יוצא דופן. כולם קראו לה, שלא בפניה, 'השופטת', כזו הדומה לדבורה הנביאה. אצילות נפשה משכה אליה את כולנו כדבורים אל צוף רימונים. מדי שבת, בין מנחה למעריב, התגודדנו כולנו בחיאת שלה, כשבכף יד כל אחת מאתנו מטפחת ובה גרעיני אבטיח קלויים, מחכות בכמיהה למוצא פיה. גם הקשקשניות שבינינו השתתקו כאשר חיככה בגרונה. שמעתי אותה כעת מצווה על תאצ'י להכין צָ'אי חם לכולם. את דאוד היא שאלה בשקט היכן אנחנו מחזיקים את מי הוורדים שלנו. "הנה, קצת מלח, תניח לה על קצה הלשון, אשתך נבהלה כהוגן. מי הוורדים יעוררו אותה לגמרי," היא המשיכה ואמרה כלאחר יד. "שימי הרבה נָאבָּט (סוכר הודי שצורתו יהלומים) בצ'אי," היא פקדה על תאצ'י. "כדאי להעביר אותה למיטה שבחדרה," שמעתי אותה לוחשת לדאוד כדי שלא תראה שהיא פוקדת עליו, מפני כבודו. זכור לי שהוא הניף אותי אל על, בזרועותיו החסונות חשתי כתינוקת. החדרתי את ראשי עמוק אל תוך חיקו והרחתי את ריח זיעתו שהיה מהול בריח הפחד. את השעות הבאות ביליתי במיטתי כשמרחוק הרחתי פלפלים ממולאים, אותם זכרתי מתגוללים סביבי על השטיח. על שנתי הטרופה שמרה טאוס חנום. כל זמן שזעתי במיטתי חשתי בידה המלטפת, שהרחיקה ממני והלאה את ההתמודדות עם האמת.

שמשון סולימן, יליד שנת 1954, בוגר אוניברסיטת בר־אילן, עוסק בחינוך יותר משלושים שנה בתפוצות ישראל. אב לשישה, מתגורר בממפיס שבמדינת טנסי. "פרחי גרניום אדומים" הוא ספרו הראשון.

עוד על הספר

פרחי גרניום אדומים שמשון סולימן

פרק 1


אני זוכרת שהספקתי לטאטא את החצר במטאטא הזרדים הקטן, בטרם תכה השמש כבכל יום בזמן האחרון. זקפתי את גופי ותמכתי את מותניי בשתי כפות ידיי. הגבהתי את ראשי והבטתי לעבר השמים, מחפשת בעיניי ציפורים, אך לשווא, אלה נדדו זה מכבר לצפון הקר. התעלמתי מהכאב שחשתי בגבי התחתון. אינני רגילה לטאטא את החָיָאתְ, החצר, בעצמי. השתדלתי לשמור על שגרת חיים. טרדתי את מוחי במשימות המייגעות הרובצות על צווארי כרחיים, שהרי ליל הסדר בפתח. התרעמתי מהעובדה שאף משרת לא נותר בבית כדי לסייע לכוחי. כל יהודי העיר משלחים את המשרתים לחופשה רבתית לפני מועד הפסח. ידעתי שאיני יכולה להיות שונה מאחרים, למרות שהייתי מוותרת על מנהג מגונה זה ששכן לו קבע בעירנו עוד מתקופות חשוכות אחרות, בהן פחדו מהשכנים המוסלמים. מאז הפחד שָׁכַךְ אך המנהג המשיך ושילח את שורשיו העמוקים עד היום. טוב שכך, חלפה מחשבה אחרת במוחי, הסבל נחסך מנַֹאגִ'י המינקת הבהאית הזקנה והאהובה שלי. נאג'י המלווה אותי מאז ינקותי ועד היום. חוֹדָה מֶידוּנֶה (אלוקים יודע), עד כמה כמהה אני למגע כף ידה המלטפת, לריח החיטה העוטף את חיקה תמיד, למלמולי הפיוס שלה, בשפה שמעולם לא הבנתי, שפת הבהאים.
מאורעות החודש האחרון לא נתנו לי מנוח, הם חדרו לתודעתי והכו בצליל בעל תו אחד. כעלי המכה במכתש, כתשו את מחשבתי עד דק, מבלי להותיר בה צלילות שתאפשר לי לעכל ולתאר את גודל אסוני. זיכרון אותו הבוקר הכה בי כבסנוורים. שמעתי במוחי שוב ושוב את אותה צעקה חנוקה, זעקה שנצרבה מאז במוחי, קראה לי לעזרה. כאן, כה קרוב אלי, מעבר לחומת הגדר, הותירה אותי הצעקה ההיא מיוסרת. מאז, כל יום מחדש שילמתי במחיר המחשבות על שהתעלמתי, נאטמתי, מהקול שהיה כה מוכר, קולה של פָארָה ילדתי. הפחדים והמחשבות הרעות על אובדן מי מילדיי, מלווים אותי כצל, מאז שאני זוכרת את עצמי כאם. הן היו מתהפכות לשווא במוחי הדואג אך עתה הן התממשו. המחשבות הרעות הן שדחפו אותי להעביר את הפחד ממני והלאה באותו בוקר מר. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, אֶשׁרָת, הגיע הזמן להתבגר. הלאה לך מהפחדים. הכול קרה כשישבתי על מדרגות הבית כפי שנהגה נאג'י לעשות מאז ועד עולם, כל זמן שקילפה פול. זכור לי שאחד מתרמילי הפול מאן להתקלף ונאלצתי להשתמש בסכין שפצעה את אצבעי עד זוב דם. היום כשאני משחזרת אני נזכרת, שהצעקה של פארה תפסה אותי מנסה לעצור את זרם הדם, בעזרת קרע מהבד הלבן המשמש אותי בימיי הטמאים. הצעקה שבה אלי בהבזקים ולא נתנה לי מנוח גם כשסיימתי לבשל את המאכל האהוב על דָאוּד ופָארָה, פֹלַאוּ שֶבֵד בָּגָ'לִי (אורז בתוספת פול ושמיר). הרגשתי שביעות רצון רגעית כשסיימתי לצלות את נתחי הטלה שהביא לי דאוד מהבזאר, אותם הנחתי מעל ערמת האורז בסיר. תָּאצִ'י, השכנה שגרה בבית שמעבר לכביש הצר, המתעקל והממשיך משם במעלה ההר ומסתיים באחת בכניסה ליער, נכנסה לָחָיָאת שלנו. היא החזיקה בידיה השמנמנות את קצוות שמלתה שהיו עמוסות בפלפלים ירוקים. השמלה המורמת גילתה חלק נכבד משוקיה הלבנות והבשרניות הנושקות זו לזו. חוּבּ נָאמִגְזָרֵה (לא יצא מזה דבר טוב), חשבתי בלבי. היא התנודדה מצד לצד ונעלי הסירה חפות הסוליה נגררו על המדרכה עם כל צעד שעשתה. המטפחת הפרחונית שעל ראשה גלשה לאחור וחשפה את שערות ראשה. מדי פעם היא משכה אותה עד למצחה, וזו חזרה וגלשה וחוזר חלילה. כבר כשעמדה על המפתן שמעתי את קולה צורמני מתמיד. מה בפיה הפעם? ניחשתי שהחדשה מרעישה במיוחד, בייחוד אם היא מלווה בתשורה דוגמת פלפלים למילוי.
"שמעת?" היא פערה את עיניה, שבימים כתיקונם היו כשני חריצים שקועים בים של פנים בצקיות לבנות, אותן שמרה מפני השמש היוקדת. היא פיזרה את הפלפלים על השטיח באדנות, שמלתה נחתה סביבה כאוהל. היא היטיבה את המטפחת בפעם המי ידע כמה על ראשה, וקולה הפך לציוץ מרגיז. "אומרים שהיא אחת משלנו." זכור לי שלשמע המילים הנמלטות מפיה, אזלו כוחותיי, חשתי רפיון הזוחל מכתפיי לכיוון כפות ידיי. פי יבש כמו נגסתי בתפוח בוסרי ומר. שמעתי את קולה של תאצ'י כמו בא אלי ממרחקים כשהמשיכה ואמרה, "לשמע הידיעה יצאו הגברים רכובים על סוסים, לכיוון שהראה להם אָגָ'ה מאיר צ'וֹלָג' (אדון מאיר הצולע), שאמר שהוא ראה את החוטפים נסים דרך המשעול המוביל לבית הקברות היהודי, ומשם לכיוון ההרים שמצפון לעיר שירז ומשם מי יודע לאן..." את המילים האחרונות כבר לא שמעתי, אור עז סימא את עיניי, זכורה לי רק הזעקה שנמלטה מפי, "פָ־א־רָ־ה..."
את שאר הדברים שהמשיכה ואמרה, על כך שדאוד הזדרז ושלח שתיים ממשאיותיו שזה עתה שבו מטהרן אחרי החוטפים, שמעתי כמו ממרחקים. כשכבר פקחתי את עיניי ראיתי את פניו המוארכות של דאוד רוכנות מעל. הן היו צהובות ככרכום. כפות ידיו הגדולות עִרסלו אותי. עצמתי את עיניי כמבקשת להמשיך בנמנום המנחם, מייחלת שלא יגיע לסיומו ושלא אצטרך לעמוד מול האמת ממנה נסתי כמו מאש. אך ההמולה הרוחשת מסביבי הצמיתה את נפשי המעורערת. שמעתי את קולו של דאוד, קורא לי כהד ממרחקים בערגת געגועים, "אשרת, אשרת, אשרת," כמו עתה סיימנו לתנות אהבים. כף ידו האחת המשיכה ללטף את עור פניי ואת חלקת צווארי, הם נגעו ולא נגעו בי כמו הייתי עשויה צ'ֹינִי בּוּלוּר (מחרסינה עדינה). רציתי לקום, להתעורר. אינני יודעת מה עצר בעדי. כף ידו של דאוד הפכה רטובה, שמעתי בבירור את קולה של טָאוּס חָנוֹם (גברת טווס) חברת הנפש שלי. ידעתי שאם טאוס חנום כאן, המצב בשליטה. נוכחותה תמיד השרתה שלווה וידענות על הסובבים אותה. מעבר לידיעותיה בהוויית העולם, ומלבד היכולת המדהימה שלה לספר את סיפורי סופרי פרס הקדמונים, כמו היא זו שכתבה אותם במו ידיה בהינף יד קלה, יחד עם יכולתה לשורר את שיריהם של המשוררים פָרדוֹסִי וסָעֲדִי, היה בה כוח מנהיגות יוצא דופן. כולם קראו לה, שלא בפניה, 'השופטת', כזו הדומה לדבורה הנביאה. אצילות נפשה משכה אליה את כולנו כדבורים אל צוף רימונים. מדי שבת, בין מנחה למעריב, התגודדנו כולנו בחיאת שלה, כשבכף יד כל אחת מאתנו מטפחת ובה גרעיני אבטיח קלויים, מחכות בכמיהה למוצא פיה. גם הקשקשניות שבינינו השתתקו כאשר חיככה בגרונה. שמעתי אותה כעת מצווה על תאצ'י להכין צָ'אי חם לכולם. את דאוד היא שאלה בשקט היכן אנחנו מחזיקים את מי הוורדים שלנו. "הנה, קצת מלח, תניח לה על קצה הלשון, אשתך נבהלה כהוגן. מי הוורדים יעוררו אותה לגמרי," היא המשיכה ואמרה כלאחר יד. "שימי הרבה נָאבָּט (סוכר הודי שצורתו יהלומים) בצ'אי," היא פקדה על תאצ'י. "כדאי להעביר אותה למיטה שבחדרה," שמעתי אותה לוחשת לדאוד כדי שלא תראה שהיא פוקדת עליו, מפני כבודו. זכור לי שהוא הניף אותי אל על, בזרועותיו החסונות חשתי כתינוקת. החדרתי את ראשי עמוק אל תוך חיקו והרחתי את ריח זיעתו שהיה מהול בריח הפחד. את השעות הבאות ביליתי במיטתי כשמרחוק הרחתי פלפלים ממולאים, אותם זכרתי מתגוללים סביבי על השטיח. על שנתי הטרופה שמרה טאוס חנום. כל זמן שזעתי במיטתי חשתי בידה המלטפת, שהרחיקה ממני והלאה את ההתמודדות עם האמת.