סוכה מול הים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סוכה מול הים
הוספה למועדפים

סוכה מול הים

4 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

לוחם שייטת המגויס לחוד החנית של יחידת החיסולים בשירותי ארגון הריגול הישראלי, נאבק במשימת חייו הכפולים, בתמרון חסר סיכוי בין מסלול חייו של כל ישראלי וההתמודדות עם אשתו וילדיו מול חייו ובת זוגו בזהות החדשה. ''כעבור כמה שעות, כשהסערה עדיין הייתה בעיצומה, הופיע הטנדר על הצוק הגבוה. הוא חנה שם זמן-מה כשהמנוע עובד והאורות דולקים, ואז הם ראו אותו נוסע במהירות קדימה, אל מעבר לצוק, ישר אל התהום שלמטה.'' "סוכה מול הים" מאפשר לנו הצצה לעולם האפל המתנהל במקביל לחיים הנורמטיביים שלנו ושל שכנינו. דרך משימות חיסול שנויות במחלוקת, פרשיות ריגול וסוכנים כפולים המשפיעים על עולמנו מבלי שנדע זאת, מתמודד גיבורו של גיא בנטל עם הטרגדיה האישית מעברו, המובילה אותו ומכתיבה את נתיב חייו.

פרק ראשון

ההודעה

 

 

היה זה יום שני בשבוע, יום שלא היה בו דבר מיוחד למעט שיחת טלפון שהגיעה מאי־שם ובישרה לפנינה שמישהו יבוא לבקר אותה. בדרך כלל נהגה לדחות את מי שלא הכירה - בנימוס אבל בתקיפות - אלא שהפעם הוזכר באותה שיחה טלפונית, שֵם שהיא חיכתה מאוד לשמוע. היא השיבה שהיא מחכה להם והניחה את השפופרת.
שנה חלפה, או אולי יותר, מאז עזב את הבית. זמן שנמתח כעינוי, שבו לא שמעה ממנו דבר. הכלב שלהם, שהיה כרוך אחריו במיוחד, נעלם גם הוא, משאיר אותה לבדה. שני הילדים כבר בגרו ועזבו את הבית. אמנם הם באים לבקר בכל שבוע, אבל מאז שעזב ניטלה השמחה מביקוריהם.
הימים היו עדיין חמים, אבל משהו מכוחו של החום ניטל. האור כבר לא היה כה בוהק. הימים התקצרו לאִטם, מפנים זמן רב יותר לערב ולחשכה, הסתיו כבר עמד בפתח. חודש אלול, חודש הסליחות, וראש השנה כבר מעבר לפינה.
מאוחר יותר באותו יום בהתה פנינה בטלפון ששתק, כמו צפן בתוכו את כל הסודות שעברו דרכו ואת כל אלה שלא פוענחו עדיין.
"הם היו צריכים כבר להגיע," חשבה. היא ניגשה למטבח, מילאה את הקומקום במים, הפעילה את מתג החימום והוציאה שתייה קרה מהמקרר. השעון על הקיר תיקתק באטיות משוועת.
פנינה הלכה שוב לשירותים, אף שלא נזקקה לכך כלל.
מכונית לבנה מאובקת גלשה לרחוב. לפי קצב נסיעתם ניכר היה שנוסעיה מחפשים כתובת מסוימת. לבסוף נעצרה המכונית לפני הבית הקטן שבשכונה, בית צנוע, מוקף דשא גדול. שביל של מרצפות הוליך מהכביש אל הבית, וחומה של שיחים גזומים בקפידה הפרידה בין הדשא לבין הרחוב. לא היה שער, רק תיבת דואר גדולה שניצבה בפתח כשומר או כאיש שממתין לאורחים.
הם היו שניים, גבר גבוה, כפוף מעט ונוטה להקריח שנשא בידו מזוודה גדולה, ואישה צעירה ממנו, נמוכה, בעלת פנים יפות וחזה גדול, שנשאה בידה תיק רופאים מרובע שהתיימר להיות תיק־יד. פנינה הכירה את המשלחות הללו, כבר פגשה אותן בעבר, אלא שהפעם הם היו רק שניים.
למראה המזוודה פקו ברכיה והיא צנחה לאחור על הכורסה. בחוץ היו השניים מתייעצים לרגע לפני שפנו ובאו אליה. כשהתקרבו, ראתה ששניהם לובשים מדי צבא ועונדים דרגות.
הוא היה סגן־אלוף, בעוד היא ענדה דרגות סרן.
פנינה פתחה את הדלת לפני שהקישו עליה. היא עמדה שם, אישה בשנות הארבעים לחייה, והביטה בהם.
היא נעצה מבטה בקצין הגבוה, והוא הביט בה בשתיקה. הוא חשב לעצמו שהיא אחת הנשים היפות שראה בחייו, אולי היפה שבהן.
"שלום," אמרה הקצינה, "שמי תמי וזה גונן. את פנינה, נכון? אתך דיברתי בטלפון?"
"כן," השיבה פנינה ולא הסירה מבטה מהאיש, שהרכין ראשו. "אליי אתם באים, בואו, היכנסו."
הם נכנסו, והיא הובילה אותם לסלון.
"סליחה," אמרה תמי, "איפה השירותים?"
פנינה החוותה בידה, ותמי חמקה לשם, עדיין נושאת את התיק המרובע בידה. מאחורי הדלת הסגורה היא פתחה אותו והכינה במהירות את זריקת ההרגעה. היא לא חשבה שיזדקקו לה, אבל לא רצתה להיות מופתעת, מה גם שאלה היו ההוראות, והיא לא ראתה שום סיבה לחרוג מהן. היא שטפה את המים באסלה ויצאה.
כשחזרה לסלון, מצאה אותם יושבים שותקים.
"התחלתם לדבר?" שאלה בקול רך.
"לא, חיכינו לך," אמר גונן.
"את רוצה לשתות משהו חם? משהו קר?" שאלה פנינה והצביעה בידה על המגש.
"תודה," אמרה תמי, "לא עכשיו, אולי אחר־כך."
"אתה יכול להתחיל לדבר," אמרה פנינה.
"אם תרגישי לא טוב תגידי לי, בבקשה," אמרה תמי בשקט. "אל תתביישי. עדיף לדבר, לא לשתוק."
"בסדר," אמרה פנינה. "זו לא הפעם הראשונה שלי."
שתיקה מעיקה השתררה בחלל החדר. גונן בהה בשמים ובעננים הגבוהים. הוא רצה כבר להיות מעבר לרגע הבא.
"לפני שנה," החל לדבר, "קיבלנו הודעה על־כך שבעלך נעלם.
המשטרה עידכנה אותנו היות שלא היה ברור מה קרה. הבנו שלא היו ביניכם ריב או מחלוקת כלשהי. הוא פשוט נעלם עם הטנדר ועם הכלב.
עד כאן נכון?"
"כן."
"היה חשש שהוא לא עזב מרצונו. את יודעת שבעלך עסק פעם בכל מיני דברים סודיים שלא מדברים עליהם."
"כן, אבל זה זמן רב שאיננו עוסק בזה יותר."
"את בטוחה? אולי מי שחיפש אותו לא ידע את מה שאת יודעת, או חושבת שיודעת?"
"תמשיך," ביקשה.
"גייסתי את החבר'ה מהיחידה, לא את הצעירים שאינם מכירים אותו, אלא את הוותיקים, אלה שעוד ניתן לקרוא להם. חיפשנו אותו בכל מקום, הפעלנו את הקשרים שיש לנו עם ה'מוסד', ו־כלום.
כאילו בלעה אותו האדמה. זאת ארץ קטנה, את יודעת, קשה מאוד להסתתר בה לאורך זמן. מה גם שהיו עמו טנדר וכלב, אלה לא דברים שקל להחביא."
"תגיע לסוף," התחננה בלחש.
"לפני כמה חודשים קיבלה המשטרה דיווח מהדייגים שבחוף ליד ראש הנקרה בצפון, על כלי־רכב שנפל מהצוק הגבוה לתוך הים. הם סיפרו שהוא פשוט נסע אל מעבר לצוק. זה צוק גבוה מאוד. המשטרה נזעקה למקום, וכשלא הצליחו בכוחות עצמם להגיע למכונית, קראו לחיל הים. צוללנים מאומנים ירדו למטה וחילצו את הרכב, שהיה שקוע עמוק במצולות. מקום מאוד לא סימפטי לצלול בו. הגלים וזרמי המים חזקים וסוחפים שם. הרכב שהוצא מהמים היה הטנדר של בעלך.
בארגז המתכת הנעול, שהיה מונח מאחור ואשר נשאר שלם למרות ההתרסקות, מצאנו חפצים אישיים, כנראה של בעלך. זה מה שיש כאן במזוודה. לא נמצאה גופה, לא שלו ולא של הכלב."
"למה לא הודיעו לי כבר אז?" שאלה פנינה בקול עמום.
"ובכן, החקירה העלתה ממצאים שדרשו בדיקות נוספות. היו שם כמה תופעות משונות שלא הצלחנו להסבירן."
"תמשיך, בבקשה."
הוא הביט בקצינה שליוותה אותו, ואשר הייתה שקועה כעת ברישום מהיר של השיחה.
"אולי נשתה משהו?" שאל. "קפה שחור לא יזיק לי, ואם אפשר, כוס מים קרים לידו." הוא פנה אל הבחורה. "את רוצה משהו?" שאל.
"כן, משהו קר," אמרה הקצינה וסגרה את מחברתה. "אני אעזור לך..."
"תודה." אמרה פנינה, ושתיהן קמו ופנו למטבח.
"את בטוחה שאינך זקוקה לכדור הרגעה?" שאלה תמי. "את מאוד מתוחה."
"כן, מאוד, אולי אחר־כך, אני לא רוצה להיות מטושטשת."
"מאה אחוז, אני לשירותך."
הן חזרו עם המשקאות והתיישבו. גונן המשיך מייד.
"תופעה ראשונה בלתי־ברורה," ציין, "כמה ימים אחרי שבעלך הגיע אל החוף, אגב הוא גר בסוכה של מציל, הופיעה שם בחורה צעירה, שעברה לגור אתו בסוכה. יש לך מושג על מי אני מדבר?"
"לא."
"תיארתי לעצמי. יש שם דייג אחד שמסתובב ער בשעות שכולם ישנים וישן כשכולם ערים. חצי מהזמן הוא שיכור ובשאר הזמן מסומם.
לא עד מהימן במיוחד. הוא טוען שהיא פשוט נפלטה מהים, ושבעלך לקח אותה לסוכה, כשגילה אותה על החוף. בעצם, הכלב גילה אותה.
"באותו לילה אחרון שלהם שם הייתה סערה רצינית, הסוכה התמוטטה בלחץ הגלים, הבחורה נסחפה פנימה יחד עם הכלב, ובעלך הצליח להגיע לטנדר שלו, שחנה רחוק יותר בין השיחים."
גונן השתתק והתפנה ללגום מהמים, אחר־כך מהקפה ולבסוף שוב מהמים. ניכר היה שהוא בורר בזהירות את מילותיו.
"כעבור כמה שעות, כשהסערה עדיין הייתה בעיצומה, הופיע הטנדר על הצוק הגבוה. הוא חנה שם זמן־מה כשהמנוע עובד והאורות דולקים, ואז הם ראו אותו נוסע במהירות קדימה, אל מעבר לצוק, ישר אל התהום שלמטה."
הוא השתתק. תמי אחזה בעדינות בידה של פנינה, חשה את הדופק משתולל שם.
"מה היה הדבר השני?" שאלה פנינה בלחש, עיניה בורקות. "אמרת שהיו כמה דברים מוזרים..."
"כן, משהו נוסף, אבל זה כבר ממש דמיוני. הדייגים טוענים, לא אחד, אלא כמה מהם, שהביטו היטב בטנדר, כי ראו... למרות הגשם הכבד, הם מוכנים להישבע, שהיה יותר מאיש אחד בתא הנהג של הטנדר. בעלך ואיש נוסף שהיה מאוד דומה לו, רק צעיר יותר. יש לך מושג על מה אני מדבר?"
"הו, אלוהים," לחשה פנינה. היא שלחה ידה ונטלה את הכדור שהושיטה לה תמי, אחזה בכוס המים ובלעה את הכדור. שקט השתרר בחדר.
"תמשיך," אמרה.
"אספנו כמה חברים שלו מהימים ההם, יחד בנינו את הקלסתרון.
ככל שהתקדמנו גבר המתח. היו כאלה שלא רצו להמשיך ופרשו. את מבינה, ככל שהתקדמנו בבניית הקלסתרון של האיש שישב ליד בעלך בטנדר באותו לילה, הסתבר שהיה זה מישהו שדומה לו מאוד. בכל אופן, הם זיהו אותו בוודאות."
הוא השתתק לרגע ובהה בחלל, כאילו ראה משהו.
"מה שאני רוצה לומר הוא, שזה בלתי־אפשרי," המשיך לאחר התנשמות עמוקה. "את מבינה, האיש הזה, שהם דיברו עליו, מת מזמן.
גופתו מעולם לא נמצאה, אבל זה לא אומר כלום, לבטח לא כשזה קורה בים. עכשיו יש לך מושג על מה אני מדבר?"
היא שתקה, פניה היו לבנות וחלקות כדף נייר חדש או כקיר שזה עתה סויד. שפתיה מילמלו משהו שהוא לא שמע, אבל תמי, שישבה קרוב אליה, שמעה אותה לוחשת: "הו, אלוהים שלי, אלוהים שלי..."
"דומה מאוד," המשיך גונן, "לבעלך הראשון, אברהם, או אבי, כפי שקראו לו כולם. לא היה קשה לזהות אותו כי הוא לא הזדקן כמו כולנו, הוא הרי מת מזמן. הדייגים טוענים שראו רוח, אבל אני לא כל־כך מתמצא בקטע הזה. כל החקירות שהיו לי עד כה גילו בסוף מישהו חי מאוד ולא רוח, כך שאין לי הסבר לתופעה הזו.
"אגב, בטנדר שנמשה ובסביבותיו לא מצאנו שום גוויה, כלום. המים כנראה סחפו אותו או אותם פנימה, למעמקים. זו הסיבה שלקח לנו כל־כך הרבה זמן לברר ולחפש. לכן גם לא מיהרנו להודיע לך. בשבוע שעבר החליט מי שהחליט שאין מה לחפש עוד. קיבלתי הוראה לבוא לכאן, והריני פה. המזוודה תישאר כאן, תעשי בה מה שתחליטי. אנחנו כבר בדקנו כל פריט ופריט. אני מתנצל אם יש כאן חדירה לתחום הפרט, פשוט חיפשנו נואשות כל רמז שיוכל לעזור לנו לאתר אותו. מחברת הביטוח יתקשרו אלייך, תקבעי א תם מתי שיהיה לך נוח. אל תמהרי, עדיף להירגע תחילה. תמי תישאר אתך הלילה, אם אין לך התנגדות."
"לא," לחשה פנינה, "אני לא רוצה אף אחד שיישאר אתי, אני רוצה להיות לבד. אני אהיה בסדר, אל תדאגו."
"את בטוחה?"
"כן, יהיה בסדר, אתם יכולים ללכת. תודה על הכדור שנתת לי, לכו."
תמי הוציאה מתיקה כרטיס ביקור והניחה אותו על השולחן.
"אשמח מאוד אם תתקשרי אליי," אמרה, "אם לא היום - מחר, או בכל זמן שיהיה לך נוח, בסדר?"
"בסדר."
"מה את מתכוונת לעשות?"
"אני מחכה לאורחים," אמרה פנינה בפנים קפואות.
כשחזרו למכונית לא הצליחה תמי להתאפק עוד והתנפלה על גונן.
"איך אתה יכול להשאיר אותה לבד?" צעקה, "היית חייב לכפות אותי עליה. הייתי חייבת להישאר אִתה שם. במקום זה נסתם לך הפה, דווקא במקום שבו היה כל־כך חיוני שתפתח אותו."
"נו... למדת לצעוק," גיחך גונן בלי שמץ הומור, "עוד מעט תתחילי להכות אותי. בכל אופן, אני לא משאיר אותה לבד. השומר שלי יהיה פשוט בחוץ ולא בפנים."
"איפה?"
"זה עתה חלפנו על פניו. המכונית הזו, הסגורה, שאין בה איש מלפנים, יש בה מישהו מאחור. עם מזרן ומשקפת, מזון לכמה ימים והרבה סבלנות."
הוא רכן קדימה ולחץ לחיצה ארוכה על מקש בטלפון הנייד שלו, שהיה קבוע בדיבורית כלי־הרכב. אחר־כך סגר את השידור והמתין. שתי שניות חלפו והתשובה הגיעה, נורית אדומה היבהבה וכבתה.
"אתה ממזר יותר גדול משחשבתי," אמרה תמי. "אני מצטערת שצעקתי עליך. רוצה לעבור אצלי בבית לקפה קטן?"
"זה דווקא רעיון לא רע," אמר גונן בחיוך קטן וממזרי.
במכונית הסגורה שמאחוריהם התארגן מוטי לקראת לילה ארוך ונטול שינה. הוא סידר את הציוד וישב נוכח המסך של המחשב הנייד שלו. כל המצלמות שפיזר מסביב פעלו כתקנן. הוא מזג לעצמו כוס קפה מתרמוס גדול שניצב על הרצפה, הצית סיגריה ראשונה והפעיל את המזגן שיטהר את האוויר ויעלים את העשן. אוויר טרי זרם פנימה כל הזמן. המחליף יבוא מחר בבוקר, בשעה שהתנועה רבה ברחוב, ועד אז יש עוד שעות רבות להרוג. מוטי ינק מהסיגריה והדליק טלוויזיה קטנה ליד המחשב. עין אחת כאן ועין אחת שם, הוא היה מתורגל בכך.
האישה ישבה בסלון ולא זזה עוד שעה ארוכה אחרי שהלכו המבקרים. אחר־כך פתחה את המזוודה ושפכה את תוכנה על השטיח.
רגע קצר לאחר מכן עזבה את הסלון ורצה לחדר־השינה שלה.
הגיע הזמן לבכות, אמר מוטי לעצמו. הוא לגם מהקפה המר והתרווח במושבו. חתיכת מציצן זקן, חשב, אין לך בושה.
האישה בחדר־השינה חדלה לרעוד ונשארה שכובה על המיטה כשפניה מטה.
נרדמה מן הסתם, חשב הצופה, הכדור שקיבלה עשה את שלו. עכשיו היא תישן כמה שעות טובות. צריך לפקוח עין על מה שקורה סביב.
הוא הצית סיגריה נוספת והביט שוב באישה. אחר־כך עבר לבדוק את המרחב שסביב לבית. הכול שקט.
לכל זמן ועת לכל חפץ, הירהר לעצמו וכיבה את הסיגריה. אני חייב לעשן פחות, חשב, וידע שאין ממש באמירה זו.
 

עוד על הספר

סוכה מול הים גיא בנטל

ההודעה

 

 

היה זה יום שני בשבוע, יום שלא היה בו דבר מיוחד למעט שיחת טלפון שהגיעה מאי־שם ובישרה לפנינה שמישהו יבוא לבקר אותה. בדרך כלל נהגה לדחות את מי שלא הכירה - בנימוס אבל בתקיפות - אלא שהפעם הוזכר באותה שיחה טלפונית, שֵם שהיא חיכתה מאוד לשמוע. היא השיבה שהיא מחכה להם והניחה את השפופרת.
שנה חלפה, או אולי יותר, מאז עזב את הבית. זמן שנמתח כעינוי, שבו לא שמעה ממנו דבר. הכלב שלהם, שהיה כרוך אחריו במיוחד, נעלם גם הוא, משאיר אותה לבדה. שני הילדים כבר בגרו ועזבו את הבית. אמנם הם באים לבקר בכל שבוע, אבל מאז שעזב ניטלה השמחה מביקוריהם.
הימים היו עדיין חמים, אבל משהו מכוחו של החום ניטל. האור כבר לא היה כה בוהק. הימים התקצרו לאִטם, מפנים זמן רב יותר לערב ולחשכה, הסתיו כבר עמד בפתח. חודש אלול, חודש הסליחות, וראש השנה כבר מעבר לפינה.
מאוחר יותר באותו יום בהתה פנינה בטלפון ששתק, כמו צפן בתוכו את כל הסודות שעברו דרכו ואת כל אלה שלא פוענחו עדיין.
"הם היו צריכים כבר להגיע," חשבה. היא ניגשה למטבח, מילאה את הקומקום במים, הפעילה את מתג החימום והוציאה שתייה קרה מהמקרר. השעון על הקיר תיקתק באטיות משוועת.
פנינה הלכה שוב לשירותים, אף שלא נזקקה לכך כלל.
מכונית לבנה מאובקת גלשה לרחוב. לפי קצב נסיעתם ניכר היה שנוסעיה מחפשים כתובת מסוימת. לבסוף נעצרה המכונית לפני הבית הקטן שבשכונה, בית צנוע, מוקף דשא גדול. שביל של מרצפות הוליך מהכביש אל הבית, וחומה של שיחים גזומים בקפידה הפרידה בין הדשא לבין הרחוב. לא היה שער, רק תיבת דואר גדולה שניצבה בפתח כשומר או כאיש שממתין לאורחים.
הם היו שניים, גבר גבוה, כפוף מעט ונוטה להקריח שנשא בידו מזוודה גדולה, ואישה צעירה ממנו, נמוכה, בעלת פנים יפות וחזה גדול, שנשאה בידה תיק רופאים מרובע שהתיימר להיות תיק־יד. פנינה הכירה את המשלחות הללו, כבר פגשה אותן בעבר, אלא שהפעם הם היו רק שניים.
למראה המזוודה פקו ברכיה והיא צנחה לאחור על הכורסה. בחוץ היו השניים מתייעצים לרגע לפני שפנו ובאו אליה. כשהתקרבו, ראתה ששניהם לובשים מדי צבא ועונדים דרגות.
הוא היה סגן־אלוף, בעוד היא ענדה דרגות סרן.
פנינה פתחה את הדלת לפני שהקישו עליה. היא עמדה שם, אישה בשנות הארבעים לחייה, והביטה בהם.
היא נעצה מבטה בקצין הגבוה, והוא הביט בה בשתיקה. הוא חשב לעצמו שהיא אחת הנשים היפות שראה בחייו, אולי היפה שבהן.
"שלום," אמרה הקצינה, "שמי תמי וזה גונן. את פנינה, נכון? אתך דיברתי בטלפון?"
"כן," השיבה פנינה ולא הסירה מבטה מהאיש, שהרכין ראשו. "אליי אתם באים, בואו, היכנסו."
הם נכנסו, והיא הובילה אותם לסלון.
"סליחה," אמרה תמי, "איפה השירותים?"
פנינה החוותה בידה, ותמי חמקה לשם, עדיין נושאת את התיק המרובע בידה. מאחורי הדלת הסגורה היא פתחה אותו והכינה במהירות את זריקת ההרגעה. היא לא חשבה שיזדקקו לה, אבל לא רצתה להיות מופתעת, מה גם שאלה היו ההוראות, והיא לא ראתה שום סיבה לחרוג מהן. היא שטפה את המים באסלה ויצאה.
כשחזרה לסלון, מצאה אותם יושבים שותקים.
"התחלתם לדבר?" שאלה בקול רך.
"לא, חיכינו לך," אמר גונן.
"את רוצה לשתות משהו חם? משהו קר?" שאלה פנינה והצביעה בידה על המגש.
"תודה," אמרה תמי, "לא עכשיו, אולי אחר־כך."
"אתה יכול להתחיל לדבר," אמרה פנינה.
"אם תרגישי לא טוב תגידי לי, בבקשה," אמרה תמי בשקט. "אל תתביישי. עדיף לדבר, לא לשתוק."
"בסדר," אמרה פנינה. "זו לא הפעם הראשונה שלי."
שתיקה מעיקה השתררה בחלל החדר. גונן בהה בשמים ובעננים הגבוהים. הוא רצה כבר להיות מעבר לרגע הבא.
"לפני שנה," החל לדבר, "קיבלנו הודעה על־כך שבעלך נעלם.
המשטרה עידכנה אותנו היות שלא היה ברור מה קרה. הבנו שלא היו ביניכם ריב או מחלוקת כלשהי. הוא פשוט נעלם עם הטנדר ועם הכלב.
עד כאן נכון?"
"כן."
"היה חשש שהוא לא עזב מרצונו. את יודעת שבעלך עסק פעם בכל מיני דברים סודיים שלא מדברים עליהם."
"כן, אבל זה זמן רב שאיננו עוסק בזה יותר."
"את בטוחה? אולי מי שחיפש אותו לא ידע את מה שאת יודעת, או חושבת שיודעת?"
"תמשיך," ביקשה.
"גייסתי את החבר'ה מהיחידה, לא את הצעירים שאינם מכירים אותו, אלא את הוותיקים, אלה שעוד ניתן לקרוא להם. חיפשנו אותו בכל מקום, הפעלנו את הקשרים שיש לנו עם ה'מוסד', ו־כלום.
כאילו בלעה אותו האדמה. זאת ארץ קטנה, את יודעת, קשה מאוד להסתתר בה לאורך זמן. מה גם שהיו עמו טנדר וכלב, אלה לא דברים שקל להחביא."
"תגיע לסוף," התחננה בלחש.
"לפני כמה חודשים קיבלה המשטרה דיווח מהדייגים שבחוף ליד ראש הנקרה בצפון, על כלי־רכב שנפל מהצוק הגבוה לתוך הים. הם סיפרו שהוא פשוט נסע אל מעבר לצוק. זה צוק גבוה מאוד. המשטרה נזעקה למקום, וכשלא הצליחו בכוחות עצמם להגיע למכונית, קראו לחיל הים. צוללנים מאומנים ירדו למטה וחילצו את הרכב, שהיה שקוע עמוק במצולות. מקום מאוד לא סימפטי לצלול בו. הגלים וזרמי המים חזקים וסוחפים שם. הרכב שהוצא מהמים היה הטנדר של בעלך.
בארגז המתכת הנעול, שהיה מונח מאחור ואשר נשאר שלם למרות ההתרסקות, מצאנו חפצים אישיים, כנראה של בעלך. זה מה שיש כאן במזוודה. לא נמצאה גופה, לא שלו ולא של הכלב."
"למה לא הודיעו לי כבר אז?" שאלה פנינה בקול עמום.
"ובכן, החקירה העלתה ממצאים שדרשו בדיקות נוספות. היו שם כמה תופעות משונות שלא הצלחנו להסבירן."
"תמשיך, בבקשה."
הוא הביט בקצינה שליוותה אותו, ואשר הייתה שקועה כעת ברישום מהיר של השיחה.
"אולי נשתה משהו?" שאל. "קפה שחור לא יזיק לי, ואם אפשר, כוס מים קרים לידו." הוא פנה אל הבחורה. "את רוצה משהו?" שאל.
"כן, משהו קר," אמרה הקצינה וסגרה את מחברתה. "אני אעזור לך..."
"תודה." אמרה פנינה, ושתיהן קמו ופנו למטבח.
"את בטוחה שאינך זקוקה לכדור הרגעה?" שאלה תמי. "את מאוד מתוחה."
"כן, מאוד, אולי אחר־כך, אני לא רוצה להיות מטושטשת."
"מאה אחוז, אני לשירותך."
הן חזרו עם המשקאות והתיישבו. גונן המשיך מייד.
"תופעה ראשונה בלתי־ברורה," ציין, "כמה ימים אחרי שבעלך הגיע אל החוף, אגב הוא גר בסוכה של מציל, הופיעה שם בחורה צעירה, שעברה לגור אתו בסוכה. יש לך מושג על מי אני מדבר?"
"לא."
"תיארתי לעצמי. יש שם דייג אחד שמסתובב ער בשעות שכולם ישנים וישן כשכולם ערים. חצי מהזמן הוא שיכור ובשאר הזמן מסומם.
לא עד מהימן במיוחד. הוא טוען שהיא פשוט נפלטה מהים, ושבעלך לקח אותה לסוכה, כשגילה אותה על החוף. בעצם, הכלב גילה אותה.
"באותו לילה אחרון שלהם שם הייתה סערה רצינית, הסוכה התמוטטה בלחץ הגלים, הבחורה נסחפה פנימה יחד עם הכלב, ובעלך הצליח להגיע לטנדר שלו, שחנה רחוק יותר בין השיחים."
גונן השתתק והתפנה ללגום מהמים, אחר־כך מהקפה ולבסוף שוב מהמים. ניכר היה שהוא בורר בזהירות את מילותיו.
"כעבור כמה שעות, כשהסערה עדיין הייתה בעיצומה, הופיע הטנדר על הצוק הגבוה. הוא חנה שם זמן־מה כשהמנוע עובד והאורות דולקים, ואז הם ראו אותו נוסע במהירות קדימה, אל מעבר לצוק, ישר אל התהום שלמטה."
הוא השתתק. תמי אחזה בעדינות בידה של פנינה, חשה את הדופק משתולל שם.
"מה היה הדבר השני?" שאלה פנינה בלחש, עיניה בורקות. "אמרת שהיו כמה דברים מוזרים..."
"כן, משהו נוסף, אבל זה כבר ממש דמיוני. הדייגים טוענים, לא אחד, אלא כמה מהם, שהביטו היטב בטנדר, כי ראו... למרות הגשם הכבד, הם מוכנים להישבע, שהיה יותר מאיש אחד בתא הנהג של הטנדר. בעלך ואיש נוסף שהיה מאוד דומה לו, רק צעיר יותר. יש לך מושג על מה אני מדבר?"
"הו, אלוהים," לחשה פנינה. היא שלחה ידה ונטלה את הכדור שהושיטה לה תמי, אחזה בכוס המים ובלעה את הכדור. שקט השתרר בחדר.
"תמשיך," אמרה.
"אספנו כמה חברים שלו מהימים ההם, יחד בנינו את הקלסתרון.
ככל שהתקדמנו גבר המתח. היו כאלה שלא רצו להמשיך ופרשו. את מבינה, ככל שהתקדמנו בבניית הקלסתרון של האיש שישב ליד בעלך בטנדר באותו לילה, הסתבר שהיה זה מישהו שדומה לו מאוד. בכל אופן, הם זיהו אותו בוודאות."
הוא השתתק לרגע ובהה בחלל, כאילו ראה משהו.
"מה שאני רוצה לומר הוא, שזה בלתי־אפשרי," המשיך לאחר התנשמות עמוקה. "את מבינה, האיש הזה, שהם דיברו עליו, מת מזמן.
גופתו מעולם לא נמצאה, אבל זה לא אומר כלום, לבטח לא כשזה קורה בים. עכשיו יש לך מושג על מה אני מדבר?"
היא שתקה, פניה היו לבנות וחלקות כדף נייר חדש או כקיר שזה עתה סויד. שפתיה מילמלו משהו שהוא לא שמע, אבל תמי, שישבה קרוב אליה, שמעה אותה לוחשת: "הו, אלוהים שלי, אלוהים שלי..."
"דומה מאוד," המשיך גונן, "לבעלך הראשון, אברהם, או אבי, כפי שקראו לו כולם. לא היה קשה לזהות אותו כי הוא לא הזדקן כמו כולנו, הוא הרי מת מזמן. הדייגים טוענים שראו רוח, אבל אני לא כל־כך מתמצא בקטע הזה. כל החקירות שהיו לי עד כה גילו בסוף מישהו חי מאוד ולא רוח, כך שאין לי הסבר לתופעה הזו.
"אגב, בטנדר שנמשה ובסביבותיו לא מצאנו שום גוויה, כלום. המים כנראה סחפו אותו או אותם פנימה, למעמקים. זו הסיבה שלקח לנו כל־כך הרבה זמן לברר ולחפש. לכן גם לא מיהרנו להודיע לך. בשבוע שעבר החליט מי שהחליט שאין מה לחפש עוד. קיבלתי הוראה לבוא לכאן, והריני פה. המזוודה תישאר כאן, תעשי בה מה שתחליטי. אנחנו כבר בדקנו כל פריט ופריט. אני מתנצל אם יש כאן חדירה לתחום הפרט, פשוט חיפשנו נואשות כל רמז שיוכל לעזור לנו לאתר אותו. מחברת הביטוח יתקשרו אלייך, תקבעי א תם מתי שיהיה לך נוח. אל תמהרי, עדיף להירגע תחילה. תמי תישאר אתך הלילה, אם אין לך התנגדות."
"לא," לחשה פנינה, "אני לא רוצה אף אחד שיישאר אתי, אני רוצה להיות לבד. אני אהיה בסדר, אל תדאגו."
"את בטוחה?"
"כן, יהיה בסדר, אתם יכולים ללכת. תודה על הכדור שנתת לי, לכו."
תמי הוציאה מתיקה כרטיס ביקור והניחה אותו על השולחן.
"אשמח מאוד אם תתקשרי אליי," אמרה, "אם לא היום - מחר, או בכל זמן שיהיה לך נוח, בסדר?"
"בסדר."
"מה את מתכוונת לעשות?"
"אני מחכה לאורחים," אמרה פנינה בפנים קפואות.
כשחזרו למכונית לא הצליחה תמי להתאפק עוד והתנפלה על גונן.
"איך אתה יכול להשאיר אותה לבד?" צעקה, "היית חייב לכפות אותי עליה. הייתי חייבת להישאר אִתה שם. במקום זה נסתם לך הפה, דווקא במקום שבו היה כל־כך חיוני שתפתח אותו."
"נו... למדת לצעוק," גיחך גונן בלי שמץ הומור, "עוד מעט תתחילי להכות אותי. בכל אופן, אני לא משאיר אותה לבד. השומר שלי יהיה פשוט בחוץ ולא בפנים."
"איפה?"
"זה עתה חלפנו על פניו. המכונית הזו, הסגורה, שאין בה איש מלפנים, יש בה מישהו מאחור. עם מזרן ומשקפת, מזון לכמה ימים והרבה סבלנות."
הוא רכן קדימה ולחץ לחיצה ארוכה על מקש בטלפון הנייד שלו, שהיה קבוע בדיבורית כלי־הרכב. אחר־כך סגר את השידור והמתין. שתי שניות חלפו והתשובה הגיעה, נורית אדומה היבהבה וכבתה.
"אתה ממזר יותר גדול משחשבתי," אמרה תמי. "אני מצטערת שצעקתי עליך. רוצה לעבור אצלי בבית לקפה קטן?"
"זה דווקא רעיון לא רע," אמר גונן בחיוך קטן וממזרי.
במכונית הסגורה שמאחוריהם התארגן מוטי לקראת לילה ארוך ונטול שינה. הוא סידר את הציוד וישב נוכח המסך של המחשב הנייד שלו. כל המצלמות שפיזר מסביב פעלו כתקנן. הוא מזג לעצמו כוס קפה מתרמוס גדול שניצב על הרצפה, הצית סיגריה ראשונה והפעיל את המזגן שיטהר את האוויר ויעלים את העשן. אוויר טרי זרם פנימה כל הזמן. המחליף יבוא מחר בבוקר, בשעה שהתנועה רבה ברחוב, ועד אז יש עוד שעות רבות להרוג. מוטי ינק מהסיגריה והדליק טלוויזיה קטנה ליד המחשב. עין אחת כאן ועין אחת שם, הוא היה מתורגל בכך.
האישה ישבה בסלון ולא זזה עוד שעה ארוכה אחרי שהלכו המבקרים. אחר־כך פתחה את המזוודה ושפכה את תוכנה על השטיח.
רגע קצר לאחר מכן עזבה את הסלון ורצה לחדר־השינה שלה.
הגיע הזמן לבכות, אמר מוטי לעצמו. הוא לגם מהקפה המר והתרווח במושבו. חתיכת מציצן זקן, חשב, אין לך בושה.
האישה בחדר־השינה חדלה לרעוד ונשארה שכובה על המיטה כשפניה מטה.
נרדמה מן הסתם, חשב הצופה, הכדור שקיבלה עשה את שלו. עכשיו היא תישן כמה שעות טובות. צריך לפקוח עין על מה שקורה סביב.
הוא הצית סיגריה נוספת והביט שוב באישה. אחר־כך עבר לבדוק את המרחב שסביב לבית. הכול שקט.
לכל זמן ועת לכל חפץ, הירהר לעצמו וכיבה את הסיגריה. אני חייב לעשן פחות, חשב, וידע שאין ממש באמירה זו.