לתרגם את חנה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לתרגם את חנה
הוספה למועדפים

לתרגם את חנה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    רונלדו ורובל נולד ב-1968 בריו דה ז'ניירו. בין ספריו ניתן למצוא את הרומן Propósitos de Acaso ואת קובץ הסיפורים הקצרים A Raiz Quadrada e Outras Histórias. הוא גם כתב ספר על מנהגים יהודיים בשם Nossas Festas – Celebrações Judaicas. ורובל כותב טור חודשי בכתב העת היהודי Menorah.

    תקציר

    קל לשפוט בלי להבין, קשה יותר להבין בלי לשפוט.

    השנה היא 1936. מקס קוטנר, מהגר יהודי פולני החי בריו דה ז'ניירו, נקרא למשטרה הפוליטית כדי לתרגם מיידיש לפורטוגזית התכתבויות בין יהודים, זאת עקב החשד בדבר קיומה של מזימה קומוניסטית המושפעת מ"גורמים יהודיים". אם יסרב לדרישת השלטונות, עלול מקס להיות מגורש מברזיל בחזרה לאירופה, שם הולך ופושה האיום הנאצי. אם ישתף פעולה עם השלטונות והדבר יתגלה על ידי בני הקהילה, הוא ינודה לנצח. במקביל לתסבוכת שאליה נקלע, מקס מתאהב בחנה, אישה שמעולם לא פגש, המתכתבת עם אחותה גיטה, שמתגוררת בבואנוס איירס הרחוקה. הוא מחליט למצוא את חנה ולהציע לה נישואים, אך  מגלה שהיא שונה מאוד מהאישה שבה התאהב דרך מכתביה.

    "לתרגם את חנה" הוא רומן סוחף ומרתק העוסק בשאלות של זהות על רקע ההיסטוריה הסוערת של המהגרים היהודים בדרום אמריקה במאה העשרים. הספר היה ברשימה הקצרה של המועמדים לפרס סאו פאולו לספר השנה 2011.

    "ההקשר ההיסטורי המדויק, הדמויות המשכנעות והסיפורים הלקוחים מהפולקלור היהודי, מקנים לרומן אמינות ומרתקים את הקורא למן הרגע הראשון. לתרגם את חנה הוא אחד מספרי השנה."
    - באנדניוז, ברזיל

    "לתרגם את חנה הוא רומן חכם ושובה לב, סיפור אהבה בלתי צפוי ומבוא לברזיל ולסיפור הלא מוכר של הקהילה היהודית החיה בה."
    - יודישה אלגמיינה, גרמניה

    "הרומן של ורובל פותח צוהר לכיוונים חדשים בספרות הברזילאית בת זמננו. הנושא, הסגנון, העלילה, הקלילות, ההומור, האירוניה והתחקיר מצדיקים את התלהבותנו מהספר. ללא ספק, זהו ספר השנה."
    - פֶּרֶגרינָה קוֹלטורָל, ברזיל

    "טרם צאתו לאור של הרומן הנפלא של רונלדו ורובל, תהינו מדוע לא קמו בברזיל סופרים יהודים נחשבים, כדוגמת סול בלו, פיליפ רות, ברנרד מלמוד, יצחק בשביס זינגר ורבים אחרים."
    - כתב העת וחה, ברזיל

    פרק ראשון

    ריו דה ז'ניירו, 1936
     
    מן המסגרת שעל קיר תחנת המשטרה, לא גרע הנשיא ורגאס את עיניו ממקס. "מה אתה רוצה ממני?" קבל המסכן. משהו לא בסדר עם המסמכים שלי, עם החותמות, עם הבולים? דווקא הוא, שהוא מסודר וזהיר כל כך. "זימון דחוף", הסביר החייל שנשלח להביא אותו מביתו. זימון ממי, לָמה? כבר יותר משעה שהוא סגור בחדרון הנורא הזה, בלי שהגישו לו אפילו כוס מים.
    אימת הגירוש ריחפה מעל ראשיהם של אלפי מהגרים שנמלטו ממלחמות, מדיקטטורות, מחיי הדוחק שאליהם היו עלולים להישלח בחזרה, אם לא ילכו בתלם. והפרדוקס: המונים הגיעו מדי שנה לכיכר מָאוּאָה,* חלקם מבלי שמץ של מושג לגבי אותו מקום, שחלקם האחר אף לא שמע על קיומו. בעיני רובם היתה ברזיל בִּיצה שגדלו בה בננות, שנחשים התפתלו בה בין רגליים שאננות.
    [* Praça Mauá - כיכר השוכנת במרכז העיר, בתחילת אוונידה ריו ברנקו ואזור הנמל. שם שוכנת מפקדת המשטרה הפדרלית. כל ההערות הן של המתרגמת אלא אם מצוין אחרת.]
    מעבר לדלת, צעדים וקולות. השגרה בתחנת המשטרה התנהלה כהרגלה: מאסרים, מעצרים, חקירות. ניסיון ההפיכה הקומוניסטית של 1935 דרדר את המדינה לגיהינום שלא היה כמותו. אלות החריבו בתים, משרדים, חנויות ואת כל מה שהריח מחתרנות לכלבי הציד של רב-סרן פילינטו מוּלר, ראש המשטרה. בית משפט מיוחד השלים את המלאכה בעזרת נהלים מקוצרים והרשיע המונים ללא הסחבת של מערכת המשפט הרגילה. בתי סוהר היו מלאים עד אפס מקום, מהצפון עד הדרום. אפילו אוניות שימשו כבתי כלא וצפו ללא מטרה על פני האוקיינוס האטלנטי עם משאן המסוכן. מקס כבר ראה את עצמו בים הפתוח: יקראו לו "גרִינגוֹ" והוא יאכל אורז קר. אבל מה בעצם היה חטאו?
    ברחוב וִיסקונדֶה דֵה אִיטָאונָה בקושי אפשר היה להבחין בדוכן הזעיר, שפתח בכל בוקר בשבע בדיוק כדי להטליא את נעליה של כיכר אונזֶה* באותה חריצות של אבותיו. סבו ייחס את המקצוע לגורל הנדודים שנגזר על המשפחה: נעליים טובות עומדות בקור ובמרחק. ומה עשה העם היהודי באלפי השנים האחרונות, אם לא נדד ברחבי תבל או ניסה לעכב את הגירוש הבא? עם כמה "זימונים דחופים" כבר נאלצו הדורות הקודמים להתמודד ברוסיה, בספרד או בארצו של ורגאס?
    [* Praça onze de Junio, או בקיצור onze, לזכר ניצחונו של צי האניות של ברזיל על צי פרגוואי (1865) בזמן מלחמת הברית המשולשת. במחצית הראשונה של המאה העשרים התקבצו בכיכר מהגרים רבים שהגיעו לברזיל בעיקר מספרד, מפורטוגל ומאיטליה. כמו-כן גרו באזור מהגרים ממדינת באהיה, רובם צאצאים של עבדים אפריקאים.]
    לא. מקס לא היה מסוגל להאשים את עצמו במתיחות ששררה בארצו. איך אפשר להצביע על גורמים, כשהכול אינו אלא תוצאה? העולם הוא שהשתבש, וגרר את ברזיל בעקבותיו. בעיני הסנדלר, ז'טוליו* לא היה אלא משרת, מונהג יותר מאשר מנהיג, כלי שרת שהתהווה במשך מאות שנים. אי-אפשר לתלות באדם אחד, במנותק, את האחריות למצב, וגם לא להטיל עליו את המשימה להיחלץ מהתסבוכת. זו החלה זמן רב לפני שהיטלר הכריז בפומבי על רעיונות העוועים שלו, לפני שסטלין חיסל את בעלי בריתו.
    [* Getúlio Vargas (1882-1954) - נשיא ברזיל מ-1930 עד 1945, בשנים 1937 עד 1945 בראשות המשטר הרודני שנודע כ"מדינה החדשה".  ב-1951 נבחר בבחירות דמוקרטיות לכהונה שנייה. התאבד ב-1954.]
    קשה יותר היה לסלוח על הפרויקטים העירוניים של הנשיא. רק לפני ימים אחדים דובר על הקמתה של שדרה בין הארסנל דה מריניה* לשכונת סִידַדֶה נוֹבָה, למגינת לבה של כיכר אוֺנזֶה היקרה. אוי ויי, רק זה היה חסר: שירצפו אותה!
    [* Arsenal da Marinha, בסיס חיל הים הברזילאי.]
    מאוורר עומד חרק בעצבנות. השעון הראה 4:30. זאת הפעם הראשונה שהוא סוגר את הסנדלרייה מוקדם מהרגיל. מה יאמרו הלקוחות, הרכלנים, הקליינטלצ'יקים,* הגברות שעברו כדי לומר שלום או האידיאליסטים עם השיגעונות שלהם? מי היה יכול לתאר לעצמו שהסנדלר כלוא בתחנת המשטרה, שהוא קיבל "זימון דחוף"? כולם ידעו שלמקס אין שום דבר בראש חוץ מהנעליים שלו, שהוא תמיד נרתע מהוויכוחים שפילגו את הקהילה. קומוניזם או קפיטליזם? ישראל או הגולה? יידיש או עברית? לו זה ממש לא משנה. יום אחד קומוניסט בכובע מצחייה וסרבל ניסה לשכנע אותו בחנותו שברחוב ויסקונדה דה איטאונה. מקס גידף אותו באצבע מונפת:
    [* מילה ששימשה לתיאור רוכלים יהודיים שעברו מדלת לדלת, קנו ומכרו כל שהיה לאל ידם.]
     
    "אם אתה רוצה לתקן את העולם, תלמד קודם כול לשרוך את הנעליים שלך!" והוא נזכר במשל על רבי זוסיה, שבצעירותו רצה אף הוא לתקן את העולם, אך משגילה שהוא כה גדול ומורכב, הסתפק בכך שיתקן את ארצו. אלא שגם ארצו היתה גדולה ומורכבת, אז זוסיה החליט לתקן את עירו. כשהתבגר, הוא נלחם לתקן את משפחתו, ורק ששכב על ערש דווי התוודה בפני אחד מחבריו: "היום, השאיפה היחידה שלי היא לתקן את עצמי."
    "סיפור עצוב," אמר הקומוניסט בבוז. "ממה שאני מבין, רבי זוסיה הפך לאגואיסט."
    "אתה טועה! הוא עדיין רצה לתקן את העולם, אבל שינה את הטקטיקה."
     
    חמש אחר הצהריים, השמש שהסתננה מבעד לתריסים לא האירה עוד את דמותו של הנשיא ורגאס. מקס מלמל תפילה כשלחדר נכנס קצין גדול גוף והושיט לו יד:
    "מה נשמע, קוּטנֵר?"
    זה היה סרן אָוֶולָר, לקוח לא קבוע אך אדיב. הוא חבש כומתה אדומה, לבש מדי חאקי ונעל מגפיים שחורים. עורו היה שחום וכרסו שופעת. אָוֶולָר הקיף את השולחן בצעדים נוקשים ושלף פיסת נייר מכיסו:
    "מצאו את זה בכיכר אונזה. מה זה?"
    מקס קרא טקסט קצר באותיות עבריות.
    "יהודים," רטן איש הצבא. "מה הם המציאו הפעם?"
    הסנדלר אחז בידו רשימת מצרכים תמימה.
    "איזה סוג של מצרכים?" אוולר הצית סיגריה.
    ומקס, במבטא צורם:
    "ארבעה זלקים, שני תפוחי אדמה, קילו בזר..."
    "סלקים?"
    "...ושמנת. זה מתכון לבורשט, אדוני הסרן. סוג של מרק אדום."
    "אדום? קומוניסטי?"
    "בגלל הסלק."
    אוולר הסיר את הכומתה והחליק את שערו באריכות. הוא היה נסער והתחשק לו לחנוק את היהודון החצוף. הייתכן שהסרן האמיץ ביותר במשטרה, הפטריוט הדגול שעוטר באותות גבורה כה רבים, שבקיא בכל ההמנונים והדגלים, יהפוך לצייד  סלקים?
    הסנדלר אלתר, בניסיון לפתור את המשבר:
    "טעים מאוד. אוכלים אותו מלוח או מתוק, חם או קר..."
    אגרוף שהונחת על השולחן חתם את הנושא:
    "חרא של מרק! חם, קר, מתוק, מלוח..."
    הסנדלר כבר פלט אנחת הקלה, ואז כחכח הסרן בגרונו:
    "זימנתי אותך הנה מסיבה אחרת, מקס קוטנר."
    כחכוחים מקדימים: "לא קרה שום דבר, אתה יהודי טוב. ובדיוק בגלל זה אנחנו צריכים אותך. אתה רואה את האיש הזה?"
    הוא הצביע על ז'טוליו ורגאס.
     
    ***
     
    השעה היתה כמעט חצות כשמקס הגיע הביתה. עד אז הוא שוטט ללא מטרה על מדרכותיה של כיכר אונזה, תוך שהוא הופך והופך בהוראת הסרן:
    "שמעת שמדברים על צנזורה בדואר? יש לנו מתרגמים שעוברים על הדואר בכל השפות והניבים שבעולם. הם עובדים יום ולילה למען ברזיל. אתה שולט בז'רגון היהודי, נכון? אתה מוכן למשימה פטריוטית?"
    אוולר התכוון ליידיש. שפה זו, שדיברו יהודי אירופה המזרחית, היתה בתה החורגת של הגרמנית ונכתבה באותיות עבריות, מימין לשמאל. במשך אלף שנים התעצב ה"דיאלקט" בשולי ההיסטוריה, הרחק מהאקדמיות וממוקדי הכוח. אולם במאה השנים האחרונות העפילה היידיש לבמות התיאטראות ולמדפי הספרים ברחבי העולם, לחרדתם של אלה שראו בה קנוניה מרושעת ותו לא, רשת שהעם השמי טווה בערמומיות כדי להשתלט על האנושות. לא הקומוניזם, לא הפאשיזם ואף לא הדמוקרטיה היו מחוסנים מפני "הסכנה היהודית". ספרים כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון" התריעו שיום אחד ימצאו את עצמן מוסקבה, וושינגטון וברלין כפופות לדתם ולשיגעונותיהם של אותם בעלי זקנים שדיברו יידיש ונמנעו מאכילת חזיר.
    הסנדלר נרתם ל"משימה הפטריוטית" בעל כורחו - והיתה בכך מידה מסוימת של נחמה. האם יכולה להיות אשמה בלא רצון חופשי? אילו היה מסרב, לא היו חסרים מחליפים, וגם לא חותמות שיאשרו את גירושו המיידי. אך כאב לו לראות את עצמו מושלך לקלחת ההיסטוריה, הופך למריונטה בידי בעלי השררה. העבודה במשטרה תשים קץ לשגרה אהובה, נטולת שאיפות ונטולת חילוקי דעות. מאז שהגיע לברזיל ב-1928 אהב מקס לחיות כמו עשב: מתחת לקו האש, גם אם הנסיבות רמסו אותו. הוא נמנע אפילו מטובות, ביודעו שהדרך לגיהינום רצופה בכוונות הטובות ביותר. הסיפור עם המראה היה דוגמה מובהקת.
     
    הבוקר התנהל על מי מנוחות כאשר אדם מכובד בשם רוברטו ז' הופיע בסנדלרייה וביקש ממקס לתקן את ידית מזוודתו. הוא השתמש בה לאחסון הסחורות שהציע למכירה מדלת אל דלת: בדים, מוצרי קוסמטיקה, עטים. בקיצור, עוד קליינטלצ'יק שיצא למערכה ברחובות העיר. מקס לא דרש תשלום בעבור התיקון, ורוברטו ז' גמל לו במראת כיס שעל צדה האחורי העשוי חרסינה היה ורד אמייל:
    "ירושה מחמותי, שווה זהב!"
    כשהביט בהשתקפותו באותה מראה כמה ימים אחר כך, ראה מקס אדם שמנוי וגמור עמו לעשות צדק. הוא ידע לא רק איפה גר רוברטו ז', אלא גם עם מי: פְרִידָה בטח הרביצה לבעלה כשהרגישה בחסרונה של המראה. הגיעה השעה להושיע את הרוכל האומלל, החליט הסנדלר.
    כשהגיע לשכונת לָפָּה,* צלצל בפעמון כשעל פניו חיוך מלאכי.
    [* Lapa - רובע ציורי בריו דה ז'ניירו, מפורסם בקשתות (שרידי מוליך מים ישן) שברחובותיו, שעליהן חולפת החשמלית העירונית.]
    "מה זה?" נדהמה פרידה. "איך היא הגיעה לידיים שלך?"
    "בעלך נתן לי אותה..."
    ההבעה שעלתה על פניה גרמה למקס לחשוד ששיקרו לו, לא ירושה ולא נעליים! צמרמורת אחזה בו:
    "טוב, סליחה, אני חושב שטעיתי... שנה טובה, גברת פרידה!"
    "שנה טובה? עכשיו מרס, מר קוטנר! היא צמצמה את עיניה והניחה את ידיה על מותניה:
    "אני כבר הבנתי הכול, הכול, הכול!"
    מקס כמעט נשם לרווחה, אלא שאז חטפה פרידה את המראה מידיו והחלה לחבוט בדלת השכנה:
    "תפתחי מיד, פִּירַאניָה!* תפתחי, מופקרת!"
    [* Piranha - דג טורף קטן; כינוי עממי לפרוצה.]
    כשאישה ג'ינג'ית פתחה את הדלת, זרקה לה פרידה את המראה בפרצוף:
    "תעזבי את הבעל שלי, פרוצה אחת! זונה!"
    והג'ינג'ית, תוך ליקוט השברים:
    "אז הוא זה שגנב אותה! גנב בן גנבים! מראת הלִימוֹז'* שלי."
    [* Limoges - עיר בחבל לימוזן שבמרכז צרפת. עיקר פרסומה בגלל החרסינה העדינה המיוצרת שם, וכן האמייל הצבעוני הנושא את שמה.]
    התוצאה: פרידה והמופקרת בבית חולים. על רוברטו ז' מקס לא שמע עוד.
     
    שתיים בלילה. הפקודה של סרן אוולר הדירה את שנתו של הסנדלר. חפץ נוי אחד קישט את החדרון: דיוקנו של סבו שלמה המנוח, שעצותיו חסרות לו כל כך. ומה עכשיו, זיידע, האם ראוי שארגל אחר בני עמי? מה יש לחכמים לומר בנידון? שלמה זקר את אצבעו והזכיר את שלושת סוגי החטאים שלמד עליהם בבית הספר: חטאים שנעשו במזיד, בשוגג או במרד. מקס אחז בתמונה: ומה לגבי חטא שנעשה באונס, זיידע?
    "חטא שנעשה באונס אינו חטא," הבהיר הסב. "אם לא היתה כוונה רעה או זלזול, בשביל מה להאשים את עצמך? הרי הם אלה שחוטאים דרכך."
    מקס ענה:
    "נו באמת! מי גידף תמיד את "ממלאי הפקודות" שהרגו ובזזו בשם הצאר? מי לימד תמיד שהמצפון הוא מותר האדם מהבהמה? כמה גיבורים הקריבו את חייהם כדי שאחרים לא יחטאו דרכם?"
    הוא טלטל את התצלום:
    "זאת אומרת שאתה סולח לאותו חייל רוסי?"
    שלמה השתתק; הוא שב לאותו חורף בשנת 1915. המלחמה זרעה הרס באירופה, והפולנים ברחו מערבה. הרוסים עמדו לפלוש לעיירה, אך שלמה העיקש התחפר במקום שבו נולד, שבו התפלל במשך שמונים שנה, ושבו קיווה לחתן את נכדו. הוא שוטט ברחובות השוממים וגער בבני העיירה כאילו אינו שומע את רעם התותחים. "אילו המכבים היו מוגי לב כמותם, היהדות היתה באה אל קצה לפני אלפי שנים!" יום אחד נמנם שלמה בסלון כששמע צלצול בדלת. הוא ביקש לחבק את היהודי הרוסי שהופיע לפני הדלת, חייל אדמוני ומנומש.
    "שוֹילם!" בירך אותו הזקן בחביבות לאין קץ עד שמכת אגרוף הטיחה אותו ארצה. שלמה המוטל על הרצפה התקשה להבין את הזעם שאחז בבחור שבזז את ביתו. דברי מאכל, חפצי מתכת, בגדים, אפילו מאפרות הוכנסו לשק הקנבס.
    "געוואלד!" זה כל מה שהצליח לומר."איך אתה עושה דבר כזה לאחיך?"
    רבקה התאלמנה בו במקום.
     
    ***
     
    המטה המחוזי של המשטרה, על שלוש קומותיו ושערי הברזל שלו, התפרש על פני בלוק שלם ברחוב דָה רֶלַסַאוּ. רב-סרן פִילִינטוֹ מוּלֶר פיקד משם על יחידת העילית שלו שאומנה בגרמניה הנאצית כדי להילחם ב"חתרנות ממוסקבה".
    התנועה המטרידה והבלתי-פוסקת במסדרונות עמעמה את הזעקות שבקעו מהמרתפים כשמקס עלה במדרגות בלוויית שני לובשי מדים. הוא פנה ימינה, שמאלה, נכנס ויצא השד יודע מאין, עד שהגיע לחדרון שהיו בו שולחן מרובע, כיסא ודיוקנו חמור הסבר של ז'טוליו ורגאס.
    "שמי אוֹנוֹפרֶה," אמר בחורון כחוש עם שפמפם שחור. הוא נשא חבילה שעליה הכיתוב: ארגנטינה.
    אוֹנוֹפרֶה שלף צרור מכתבים, עיפרון ומחברת שורות שבה היה מקס אמור לכתוב בפורטוגזית. היה עליו לטפל בניירות, שכבר נשלפו ממעטפותיהם, בעדינות מרובה.
    מקס החל את "משימתו הפטריוטית" עם מכתב מהפַּמפַּס.* קַצָב דרש בשלום בנו בפשטות ובקצרה. במכתב אחר, פרטי חתונה שנערכה בקצה פָּטָגוֹניָה: דברי מתיקה, גביעי שמפניה, תחרה. מישהו מאיזו בִּיצה קפואה ביקש כסף במכתב שלישי. זיעה בצבצה על רקותיו של מקס: מה הקשר לזה ולריבונות הברזילאית? אלוהים, למה לרגל אחר חפים מפשע?
    [* Pampas - חבל בארגנטינה, אורוגוואי ודרום ברזיל.]
    "אתה נראה עצבני," אמר אוֹנוֹפרֶה. "ככה זה בהתחלה, אחר כך מתרגלים."
    מקס הציץ בבחור בזלזול מסוים. הברזילאים לא נועדו למשמעת צבאית: חסרו להם היציבה הנכונה, מבנה העצמות, קור הרוח. זאת לא היתה סיבה להירגע. נהפוך הוא, חיילים בלתי-כשירים עלולים להיות מסוכנים בדיוק כמו האיומים שבקוזקים. מקס מחה את רקותיו, הרהר, חיפש את השלווה שלעולם לא ימצא, אף על פי שבחלוף הימים תחושת האשמה תדעך בהדרגה - ואיתה ההסתייגות ממעטפת השכר שקיבל מהמשטרה.
     
    העבודה במשטרה גזלה ממנו שני אחרי-צהריים בשבוע. הוא עטף את עצמו במעילים ובכובעים בבואו ובצאתו; את בית המלאכה הפקיד בידי בחור צעיר שגייס בבהילות כדי להרגיע את הלקוחות - לא, הסנדלר לא חולה! שנתו נדדה, והוא העביר את שעות הלילה בתיקון נעליים ובמחשבות על העבר.
    סבו אמר לו פעם ש"אם דיבור שווה כסף, שתיקה שווה זהב". רק כשמלאו לו שתים-עשרה הבין מקס למה התכוון. בגיל ארבע- עשרה הוא העז לחלוק על דברי הסב; דיבור אינו כסף ואינו זהב, הוא אמר, כי "שתיקה שמחפה על שטויות מַשתיקה גם דברי חוכמה". אך תעוזת הנעורים הזאת לא האריכה ימים. בגיל עשרים החליט מקס לומר ולשמוע את ההכרחי בלבד, להתעלם ממבטים מלאי משמעות, לברוח מהרכילויות ומהקנוניות שנלחשו ליד דלפק הסנדלרייה. מה אכפת לו מהחדשות? בלי חדשות, ישנות ועתיקות. היה לו טוב בגפו, והוא קיווה לחיות כך תמיד. באשר לנשים, רק בתשלום ובתיאום מראש. הוא גם לא נטה לנימוסים מופלגים. למה לחייך בלי חשק? שיחייכו הקלייטלצ'יקים עם מזוודות השמונצעס שלהם וישכנעו אנשים לקנות דברים שאינם נחוצים לאיש, בכסף שיש רק למעטים; שיחייכו אלה הנאבקים למען מטרות מטורפות כמו מדינת היהודים שהציונים מבקשים להקים במזרח התיכון.
     
    "זאת קופת קרן קיימת לישראל," חייכה הבחורה אמש והניפה קופסת פח כחלחלה. "תרום למען הקמתה של מדינת היהודים!"
    "מדינת היהודים?" מקס הכה על סוליה בפטישו, "איזה חלום אידיוטי!"
    הבחורה נרעדה:
    "חלום אידיוטי? ככה אתה מדבר על ישראל? בן יהודה החיה את השפה העברית, תל אביב הולכת ומתפתחת, בירושלים יש אוניברסיטה עברית, ואלפים מאחינו עושים עלייה. לזה אתה קורא חלום אידיוטי?"
    מקס לא ענה. והבחורה, בסקרנות יותר מאשר בכעס:
    "קוטנר, יש לך איזה חלום בחיים?"
    מבלי להביט בה:
    "לתקן נעליים."
     
    מקס לא היה יפה וגם לא מכוער. הוא לבש חולצות לבנות ומכנסיים שחורים - מה צריך יותר? גם אם התלונן על קרחתו ועל חיוורונו, היה לו נוח בדמות הזאת, נוח לחיות את חייו מבלי לפתות איש. אהבה? הס מלהזכיר. אהבות לא היו אלא חבית של חומר נפץ. ראשית הן מילאו את הכיכרות, אחר כך את בתי הכנסת, ואז את מחלקות היולדות ולבסוף את בתי הזונות. הרווקוּת עדיין נותרה הדרך הקצרה ביותר אל הפרוצות. לאחר שנהנה משירותיהן אהב מקס לטייל לאורך שפת הים, לבהות באופק ולהתכנס אל תוך נפשו, שלא פרחה אלא בדממה.
    שכן עכשיו, ורק עכשיו, בגיל שלושים ושבע, קינן בו הספק שמא המילה אינה כסף או זהב, אלא עפרה גדולה בעלת עורקים צבעוניים.
     
    רומנטיים או יומיומיים, אֵפיים או טפלים, המכתבים עסקו בכול: בריאות, מצוקה, דת, כסף. לפלונית נולד בן, פלוני השמין, נאצים ערכו מצעד בבואנוס איירס. בחור אחד התלונן בפני אחיו על אשתו, והמופקרת הציעה את עצמה לאותו אח במכתב אחר. צעירים ציטטו את בודלר, וזקנים את התלמוד. לאנשים היה הרבה או מעט, אף פעם לא מספיק: לעשיר חסרה אהבה, לאוהב - עושר. איש לא היה שמח בחלקו. למעשה, אלה שהיה להם יותר מדי, היו בדיוק אלה שנחוץ היה להם יותר. כל נפש היתה עולם ומלואו. היו שם אגמים שקטים וימים סוערים, פסגות ומישורים. המצב האנושי סוּפר בפסקאות שלא פעם צורפו אליהן קווצות שיער או ציורים ילדותיים. לפעמים נתקל מקס בדברים בלתי-ברורים - ASBIB, LJ, HPS - ואת כולם מיהר להעתיק למחברת השורות. כך גם עלה בגורלם של משפטים מורכבים או לא ברורים. תפקידו היה לתרגם, לא לפרש או לצנזר. עם רדת הערב היה יוצא מתחנת המשטרה בעייפות מסוימת. לפני שעלה על החשמלית, היה עובר אצל אחד הסינים בכיכר טִירָדֶנטִיס כדי לאכול כיסוני בשר מפוקפקים, התענוג הסודי שלו.
    התכתובת עם ארגנטינה התישה אותו (בבואנוס איירס לבדה היו יותר יהודים מאשר בכל רחבי ברזיל). לפעמים הוא ניסה לחשב את מספר העמיתים שהופקדו על מלאכת התרגום של שאר מכתבי העולם. מי יודע, אולי הלקוחות שלו ביניהם? לדברי סרן אוולר, אמריקה הצפונית ואירופה היו תחת אחריותה של "ועדה" שאליה יקודם מקס אם יעבוד כמו שצריך. אך הקידום היחיד שייחל לו הסנדלר היה שחרורו.
    האומנם?
     
    ***
     
    "אאידה" פתחה את עונת האופרה בתיאטרון העירוני. מקס התבונן בוויטראז'ים ובשפע הדלתות הפונות לכיכר "סִינֵלַנדיָה", הברודוויי של ריו. הוא טייל ברחובות והציץ בברים ההומים מאדם ובהתרוצצויות האקרובטיות של המלצרים עם מגשי הבירה שלהם. תור מהודר השתרך לפני אולמות הקולנוע; זוגות אוהבים חבוקים יצאו מהם כדי לתפוס את ספסלי הכיכר ולהמות יחד עם היונים. מסביב היו תיאטראות, אולמות ביליארד ובתי קפה שבהם שוחחו כוכבי במה עם הקהל ופוליטיקאים רקמו מזימות שהעיתונאים מיהרו לרשום בפנקסיהם.
    מקס עצר לפני קולנוע "אודיאון" כדי להביט בכרזה של צ'רלי צ'פלין. הנווד האגדי היה לכוד בין גלגלי שיניה של מכונה. באותיות ענק: "זמנים מודרניים". לא מזמן כינה מישהו את הסרט "פמפלט קומוניסטי" שנועד ללעוג לקפיטליזם. מי, מתי?
    השעה שש, האור נדד מן הרקיע אל שלטי הפרסומת, אל העמודים, אל החלונות. ממרומי הקוֹרקוֹבַדוֹ האפיל פסלו של ישו המושיע על ראשוני הכוכבים ובירך את התפארת שלרגליו. בירת ברזיל ניצתה לקראת מופע חדש וסִנוורה את בני כל העולם כולו. אך לא הכול היה קסם והכנסת אורחים. ריו יכלה להיות אכזרית כלפי מי שלא הסתגל לאווירתה החגיגית. קלות הדעת הזאת לא הזכירה במאום את שמיה המעוננים של פולין, את האנשים המכונסים והשלג שהגיע עד לקרסוליים. אירופים חדורי געגועים ניסו לשחזר את יבשת מולדתם בהאזנה למוזיקה ובלגימת בורשט במועדונים ובברים בכיכר אונזה. היו אלה מחילות אפורות שההמולה צרה עליהן. אחרים, שנשבו בקסם הטרופי, ביכרו לשכוח את העולם הישן. ואילו הדתיים התייחסו לריו בהסתייגות; הם היו מודעים לכך שהסכנה הגדולה ביותר שוכנת בסמטאות הרחוב הנטושות, בחושניות האוניברסלית שגישרה בין הקרנבלים מפברואר עד פברואר. הכובשים הספרדים צדקו, החטא אינו קיים מתחת לקו המשווה. אופיים החברותי של הברזילאים הוא מה שהיה חסר כדי לפזר את העם הנבחר ולמחוק מעל פני האדמה את מורשתו בת האלפיים. המלחמות והפוגרומים לא הצליחו לעשות דבר שעלה בקלות בידן של חצי תריסר מולאטיות, שמונה-עשר מקרי גירושים רק בסתיו האחרון! לכן, טען השדכן אדם ס': "האויב של הדת שלנו אינו האפליה. נהפוך הוא, היא תמיד היתה בעלת בריתנו."
     
    בלָפָּה חיפש מקס את את האישה מבאהיה שמכינה את הקוקָדָה* הטעימה ביותר בריו. במועדון הדמוקרטים ששכן לא רחוק אפשר היה לאכול בשר צלוי רך ומתובל היטב. ולחובבי הבקלה כדאי היה ללכת ל"חור בקיר" ברחוב דוס אינוולידוס ולשתות שם ליקרים מתוצרת בית. בקיצור, מקס הפך למומחה לברים, למסעדות ולדוכני רחוב - לא משום שנהג לפקוד אותם, אלא הודות לקרלוס, טבח מנִילופולִיס שאפה את הלחם שלו בעצמו ורשם מתכונים בשביל הוריו שבארגנטינה.
    [* Cocada - מעדן שמכינים מקוקוס, סוכר וחלב.]
    דרך אגב, אחת בשם עמליה ו' היתה זו שמתחה ביקורת על צ'רלי צ'פלין ועקבה אחר כל הסרטים החדשים בהוליווד, סיווגה את הכוכבים, השוותה את המשחק, התפאורה, התלבושות והמוזיקה. הערותיה של עמליה ו' עסקו בפרטים טכניים כמו תאורה והמשכיות ועוררו בסנדלר רצון לבקר בקולנוע בפעם הראשונה בחייו.
    בתשע בערב טייל מקס לאורך חוף גלוריה. הוא היה מהורהר; לא היתה לו ברירה אלא להיאבק בידיעות הפולשניות שהמכתבים נטעו בו. לא הועיל לו לזלזל בסודותיה של גברת ברטה, הלקוחה הוותיקה שלו, או בבריאותו השברירית של המוהל שמל את תינוקותיה של כיכר אונזה. הוא נבהל לגלות שרוזה פ' הפטפטנית תיעבה את חתנה, נגר קודר שבבוא היום יבנה את ארון המתים שלה. ואילו יצחק פ' התרברב על עושר שלא היה לו. והלנה המסכנה, שחסכה מעצמה הכול, חוץ מדאגות? היא היתה מאושרת להפליא. ממכתב למכתב הלך מקס וחשף תעלומות, את הברכות שהקיפו את המקוללים, ואת הקללות שהקיפו את המבורכים. אותו מקרה זכה לגרסאות סותרות ולטענות שלא תמיד היה אפשר להגן עליהן. רבים הצדיקו את עצמם, ולאו דווקא בצדק. הוורד שריחו נעם לרחל, דקר את שמואל. והאהבה, שנמזגה לפרוזה ולשירה, היתה רק לעתים נדירות יותר משתי בדידויות תואמות, שכבליו הקדושים של הדיכוי מאחדות ביניהן.
    מובן שהשדכן אדם ס' לא חשב כך. בן בית בחנותו של מקס, הוא היה מעלעל באלבום הבחורות הנאות שלו:
    "לזאת כבר יש שמלה, חסר רק הבעל. זאת אלמנה פעם שלישית, עשירה כקורח." ואז הוא מתרגז: "אתה מתכוון להישאר רווק לנצח? אתה רוצה שיקיץ הקץ על העם היהודי, קוטנר? פרו ורבו אינה הראשונה שבמצוות?"
    מקס נהג לגרש אותו משם בקללות. אותה סצנה היתה חוזרת על עצמה אחר הצהריים, כשאדם ס' סיים את סבב ההתעללויות שלו ברווקי האזור. אבל יום אחד, מה אתם יודעים, אירע משהו בלתי-צפוי: אדם ס' התמלא חשדות כשהתקבל בחיוך מסביר פנים ובכוס קפה ברחוב ויסקונדה דה איטאונה. הם החליפו דברי נימוסים בעוד מקס בוחן את הנשים. לבסוף סגר מקס את האלבום:
    "האם במקרה קוראים לאחת מהן... חנה?"
    אדם גירד בסנטרו:
    "עד כמה שאני זוכר, לא... רווקה או נשואה?"
    "לא יודע."
    "יש הרבה חנוֹת. איך היא נראית, החנה הזאת?"
    "אני לא יודע."
    "לא יודע? מה זאת אומרת, לא יודע?"
    מקס לא ענה. והשדכן, לאחר שתיקה כבדה:
    "אל תחשוב שאני אידיוט, מקס קוטנר! ארבעים שנה עלי אדמות לימדו אותי דבר או שניים. מי שלא נמצאת כאן לא פנויה לנישואים!" הוא אחז באלבום: "תיזכר בדיבר השביעי לפני שיהיה מאוחר מדי. אל תהרוס את חיי הזולת!"
     
    יפהפייה, חכמה, משכילה, אמיצה. גיטה לא עייפה מלהלל את אחותה במכתביה. "חנה, אף אחד לא פוגש אותך במקרה. ומי שמכיר אותך לא שוכח אותך לעולם. איך זה שאת נהדרת כל כך?" במכתב הבא, גיטה חוזרת וכותבת: "העולם נעשה טוב יותר כשנולדת. בדרן אחד כאן בבואנוס איירס אומר שעדיף להתחתן עם אישה בעלת הופעה נסבלת ואופי נעים מאשר עם אישה שהופעתה נעימה ואופייה נסבל. אבל למי שמכיר אותך, חנה, אין התלבטויות כאלה. את מדהימה מכל הבחינות."
    חנה הצטיינה בצניעותה. "תודה על מילות החיבה, אחות יקרה, אבל איני מרגישה שאני ראויה למחמאות שלך. כמו שאומרים המשוררים, הערך הוא בעיני המסתכל." חמישה-עשר ימים מאוחר יותר התעקשה גיטה: "חנה, אל תצטנעי! כולם מתאהבים בך. בעלך הראשון היה משוגע עלייך לגמרי. טוב, לא נדבר על העבר. עכשיו ספרי לי על ז'וֹזֶה. איפה הכרתם, מי הוא, מה הוא עושה?" חנה הגדירה את ארוסה כאדם "עני אך הגון", והצהירה שהם יסתפקו בחתונה אזרחית, כי בגיל שלושים וארבע לא יהלמו אותה זֵרים וסרטים. חוץ מזה, היא אינה יכולה להינשא שנית לפי חוקי הדת היהודית.
    הדת היהודית? מתפלא הסנדלר. למה חנה לא יכולה להינשא בבית הכנסת?
    אילו היה מקס בפולין, לא היה מתקשה למצוא מישהו שיענה על שאלותיו. החיים בעיירות השדה הסתכמו במצוות ספורות, ורבנים הוזמנו כדי למנוע או לפתור מריבות, אם לא כדי להשכין שלום. לכל קהילה היו חכמים משלה, שקועים תמיד בספרי הקלף שלהם. אלא שבברזיל הכול היה שונה. הדת דמתה יותר לגחמה, לקישוט, לדרשה מזדמנת. חוקים חוקקו בפרלמנטים, מי יודע איך ולמה, נקשרו ותוקנו בלשכות או במזנונים בבתי המלון. מי שעבר עליהם לא סבל מרגשות אשמה, אלא מסרבול בירוקרטי, קנסות, בתי משפט ובתי כלא.
    מקס שוטט לאורך חוף פלמנגו והרהר באבסורד שבחיים המודרניים. הרוח המליחה את שפתיו, ונִיטֵרוֺי נצנצה מעברו השני של מפרץ גוּאָנַבָּרָה. סירות דיג ניקדו את שלוותם של אותם מים, שבהם גם הוא הפליג פעם, לפני זמן רב.
     
    1928. סירה מתקרבת לאונייה, סמוך לפָּאוּ דֶה אָסוּכָּר.* הנוף היה צבעוני יותר מאשר הוויטראז' בבית הכנסת בקטוביץ'. "משטרה!" צעקו על הסיפון. הנוסעים הסתדרו בשורות, אוחזים בדרכוניהם. מקס רצה לקפוץ למים, להתפלל, להיעלם. נציגי הרשויות עלעלו בתעודות, בחנו צילומים, שוחחו ביניהם באותה שפה זרה. לפעמים נטפלו לפלוני או לאלמוני, שנלקחו לפינה מרוחקת. שיניו של מקס נקשו כשפנו אליו ביידיש תקנית ומשונה:
    [* Pao de Açúcar - גבעה החולשת על ריו דה ז'ניירו ומזכירה בצורתה ערימת סוכר.]
    "יהודי?"
    "כן."
    "דרכון."
    תוך כדי עיון במסמך:
    "שלום, מר קוטנר. יש לך משפחה, חברים בברזיל?"
    "אף אחד."
    "כסף, תוכניות?"
    כלום. האיש מגיש לו כרטיס ביקור: Relief.*
    [* ארגון שהעניק תמיכה כספית ולוגיסטית למהגרים היהודים שהגיעו לברזיל במחצית הראשונה של המאה העשרים. (הערת המחבר)]
    לפני שעגנו בחוף, נלקחו הנוסעים לאי הפרחים ונבדקו על ידי נציגי בריאות הציבור. הם פערו פיות ופשטו זרועות ופיסקו רגליים לעיני מפקחים קפדניים בחלוק לבן. שתי משפחות נלקחו לבידוד. רצה אלוהים ולמקס לא היו בעיות, וזמן קצר אחר כך הוא דרך על היבשת בקהות חושים מוקסמת ונבלע בין ההמון שעל רציף כיכר מָאוּאָה, עד שהבחין בשלט "Relief". מכונית הסיעה אותו לבית בכיכר בָּנדֵיירָה, שם הפתיעה אותו זריזותם של אחיו היהודים עם הארכיונים, הכספות ומכונות הכתיבה שלהם. היה זה ארגון יהודי שנוסד במטרה לעזור לאלה שזה עתה הגיעו, וכונו "הירוקים". הוא נשאל למקצועו, לגילו ולמצבו האישי. תוך פחות משעה ארגנו לו מלון בשכונת אֶסטָסיוֺ, נתנו לו כסף וחוברת עם אוצר מלים בסיסי בפורטוגזית שאותו ילמד במסגרת הארגון עצמו. כעבור חודש מצא מקס עבודה בבית מלאכה של בן מולדתו, ושלוש שנים מאוחר יותר קנה את החנות ברחוב ויסקונדה דה איטאונה.
    למרות הקשיים, היו לקהילה מועדונים, ברים, ספריות ואפילו פלגים יריבים, עם בתי כנסת שאלה לא נכנסו אליהם ועיתונים שאחרים לא קראו. בברים נמשכו הדיונים עד השעות הקטנות של הלילה, כל אחד רצה להושיע את העולם בדרכו הוא. קבוצה טיפוסית שוטטה ברחובות: רבנים, בעלות בית, קליינטלצ'יקים, שדכנים ואפילו הזונות הידועות לשמצה - שכונו בשפה עממית "הפולניות". בפעם הראשונה בחייו ראה מקס יהודים ספרדים, עם מנהגים ובתי כנסת משלהם, שדיברו ניב ספרדי בשם לאדינו. סוחרים ממולחים עזרו לרוכלים האשכנזים ונתנו להם במישגור בדים, שהללו מכרו מדלת לדלת. היו יהודים בפרוורים המרוחקים ביותר, מחופרים בשיכונים ובעיירות. בעלי האמצעים גרו בדירות באזורים הטובים ובילו את הקיץ בבקתות בפרוורי העיר, בחולות אִיפָּנֶמָה ולֶבּלוֺן.
    אפשר לומר שכיכר אונזה היתה לב הקהילה, אך כינויה "גטו יהודי" גבל בשקר. פורטוגלים, לבנונים ואפילו ברזילאים חיו שם זה לצד זה. תחנת הרכבת המרכזית של של ריו דה ז'ניירו, סֵנטרַל דוֹ ברזיל, שכנה בקרבת מקום, על שלל הטיפוסים שעברו בה. מרחוק נראתה גבעת הפּרובִידֶנסיָה שעליה נערמו צריפים, מרכזי מָקוּמבָּה* ועסקי מסחר לא חוקי. ילדים מכל צבע ומוצא התרוצצו על המדרכות, סובבו חישוקים, שיחקו בכדורגל וצעקו באספרנטו משלהם. בכיכר שהעניקה לשכונה את שמה - ונקראה כך לזכר קרב ריאשואלו, שהתרחש ב-11 ביוני 1865, בזמן מלחמת פרגוואי - היו עצים, גנים, בימה לתזמורת ומזרקה, ובתיה צבעו את הסביבה בגוני פסטל ואבנים מסותתות. הרים ירוקים ערסלו את הנוף והטילו את צלם על העמקים ועל מרגלותיהם סחופי העננים,  שהתפרשו על צלעותיהם ושִרטטו מחדש את פני הנוף. אז היו נגלים לעין קו מתאר, גוון, זיו רגעי.
    [* Macumba - כינוי כולל לפולחן הדתות האפרו-ברזילאיות.]
    לעתים נאלץ מקס להתייצב במשרדים טחובים כדי לחדש מסמכי הגירה, לתת טביעת אצבע, לחתום על טפסים. עניינים פורמליים. בסופו של דבר, גם לגן עדן יש חוקים משלו.
     

    ***
    בואנוס איירס, 3 בינואר 1937
    חנה,
    ממה הוא מתפרנס, הארוס שלך? כבר שאלתי אותך כמה פעמים! ובלי התחמקויות כמו "מה זה משנה" או "אני רוצה רק שקט". זה כן משנה! למקרה שאת לא יודעת, בעוני אין שקט. את יפהפייה, נבונה. מגיע לך כוכב הוליוודי!
    הוא מוצא חן בעיני יוסף?
    אוהבת אותך,
    גיטה
     
    *
     
    ריו דה ז'ניירו, 21 בינואר 1937
    גיטה היקרה,
    למה לדבר על הארוס שלי? אל תכריחי אותי להסביר את מה שאפילו לעצמי אני לא מצליחה להסביר. ז'וזה הוא אדם טוב, נקודה.
    עבדתי הרבה. מכירות חג המולד היו מצוינות והמנהל מדבר על פתיחת סניף. (...)
    יוסף היה מדוכא, אבל מצבו השתפר.
    נשיקות,
    חנה
     
    *
     
    בואנוס איירס, 15 בפברואר 1937
    אה, חנה, הלוואי שיכולתי לבוא לבקר אותך! אבל אני חייבת להישאר בארגנטינה עם בעלי. מחר אנחנו נוסעים לחווה שלנו ליד רוֹסַריוֹ. יבול התירס והחיטה היה נמוך מהציפיות. חַיימֶה חושב לקנות אדמות בסאו פאולו, הוא רוצה להשקיע בקפה ובתפוזים.
    (...)
    אני נשבעת שאני מנסה להבין אותך! את מבלבלת בין הגינות ובין עוני, חנה! יש עשירים הגונים, כמו שיש עניים מושחתים! אני יודעת שבעינייך הגינות היא דבר הכרחי. אבל לעתים ההכרחי אינו מספיק. אז תעני לי אחת ולתמיד מה ז'וזה עושה בחיים ותפסיקי להסתיר ממני דברים!
    שלך,
    גיטה
     
    *
     
    קל לשפוט בלי להבין, גיטה.
    קשה יותר להבין בלי לשפוט.
    חנה
     
    ***
     
    "מה אדוני רוצה?" האישה חייכה ביובש.
    מקס מישש את כל הבדים שבחנות.
    "אני יכול לדבר עם... חנה?"
    "רק רגע," האישה, שנרגעה, הלכה לקרוא לה.
    מקס ניגב את מצחו וחיכך את ידיו זו בזו. זמן קצר אחר כך הופיעה קשישה בשיער מקורזל ובסינר מוכתם.
    במבטא פורטוגלי:
    "אני אנה. במה אפשר לעזור?"
    עוד כישלון. הסנדלר הסתובב בשכונת סֶנטרוֹ בשעת הפסקת הצהריים, בחיפוש אחר חנויות שמכירות חג המולד שלהן עשויות היו להיות "מצוינות". אחותה של גיטה לא היתה באף אחת מהן. הוא כבר סרק כמעט את כל רחוב דָה אָלפַנדֶגָה, שלא לדבר על החנויות שבכיכר סאו פרנסיסקו וברחוב דוֺ אוֺבִידוֺר. האם יצא מדעתו? מעולם לא היה נתון לשיגיונות או למטרות נעלות יותר מאשר הסנדלרייה שלו. מה קורה כאן? איפה זה  ייגמר?
    הוא חזר לסנדלרייה בראש מושפל.
    "צהריים טובים, מר קוטנר," גברת בטי ניגבה את עיניה הדומעות. "תראה את זה."
    היה זה זוג מגפיים שסוליותיהם נוקבו במסמרים וברסיסי זכוכית.
    "הם של הבן שלי. בוודאי כבר שמעת..."
    "שמעתי מה?"
    המשטרה פרצה עם אלות לספרייה היהודית בשעה שהתקיים שם אירוע ציוני. התוצאה: חמישה-עשר עצורים, הרס, ספרים ורהיטים שרופים. גדוד של אמהות חנה בכניסה לתחנת המשטרה, גדוד אחר התפלל בבתי הכנסת. גברת בטי הוציאה מכיסה מזוזה חרוכה:
    "היא היתה על הרצפה." ובדמעות: "למה הם מתנהגים אלינו ככה? עשינו להם משהו רע?"
    הידיעה העכירה את רוחו של מקס. הוא נזכר בבהירות בדבריו של צעיר אחד שהזכיר ספרייה שבן דודו נוהג להיפגש בה עם חברים "מוזרים". זה היה מכתב ארוך להחריד וטיפשי עד כדי כך שנראה שנכתב על ידי משיגענע, אבל מה זה עניינו של מקס? האם עליו לחקור פעלים ולנחש את משמעותם, או שאינו אלא מתרגם מן השורה מרחוב דָה רֶלָסַאוּ?
    אולי היתה התשובה טמונה במזוזה החרוכה.
    מקס התחמק מגברת בטי, מיהר לחדרו וחטף את שלמה מהשידה שליד המיטה. מה לעשות, זיידע? תגיד לי! להיאבק במשטר? לצאת נגד הגנרלים, זיידע? תענה לי, למען השם!
    הזקן ליטף את זקנו:
    "אל תנהג בפזיזות, נערי. פעל בקור רוח. את הרפש יש להפוך, לא לפזר."
     
    כשהגיע לתחנת המשטרה למחרת, פנה אליו סרן אוולר:
    "בוא איתי." בחדר ללא חלונות: "תוציא הודאה מהתולעת הזאת שלא מדברת פורטוגזית."
    על הרצפה היה "גורם יהודי" שהואשם בגניבת תפוזים.
    "גנבתי, כן," הוא אמר ביידיש. "לא אחד, לא שניים, אלא שלושה תפוזים שבלעתי עם הקליפה והכול."
    כחכוחים מוטרדים:
    "ואתה חושב שזה... בסדר?"
    "לא! הם היו חמוצים!"
    אוולר נעץ מרפק בסנדלר:
    "מה הוא אמר?"
    מקס נזכר במזוזה החרוכה:
    "שהוא לא גנב שום תפוז!"
     
    כמה שבועות מאוחר יותר תרגם מקס את היבול היומי ומצא בתוך אחד המכתבים תצלום של ילדה קטנה.
    "בצד השני," אמר אונופרה. "יש משהו מאחור."
    "תסתכל טוב-טוב על הילדה הזאת," אמרו אותיות מודפסות. "יהודי רודף בצע, פשיסט מחורבן! בגללך ההורים שלה נאסרו!"
    מקס החוויר, התקשה לנשום. הוא נטף זיעה:
    "אני יכול ללכת לשירותים?"
    מי שראה במראה הסדוקה לא היה פחדן מתרפס, אלא גיבור שהסתנן לשורות האויב. לא היתה לו ברירה; דבריו של פילוסוף שזה לא כבר תורגמו התרו בו: "כדי שהרוע ינצח, די בכך שהאנשים הטובים לא יעשו דבר." חוץ מזה, הריגול הנגדי לא יאחר לגלות, אם אינו יודע עדיין, שמקס קוטנר מתרגם מכתבים בשביל המשטרה. אחר כך חשיפת דברים אחרים כבר תהיה משחק ילדים.
    מקס הודה באמת המרה: חשיפת סודו הגדול ביותר אינה אלא עניין של זמן. הוא כבר צפה את ניסיונות הסחיטה, את הפתקים, את המבטים המתחמקים. הוא היה יכול לשמוע את הלשונות הרעות מלחשות:
    "שמעתם את החדשות האחרונות? מקס קוטנר הוא לא מקס קוטנר!"
     
    ***
     
    פולין, ינואר 1928
     
    קטוביץ' היתה קפואה. בפתח בית הקברות שבו קבר מקס גולדמן את אביו התקוטטו על עצי הסקה ועל תפוחי אדמה. הוא לא בכה וגם לא יבכה במשך שבעת ימי האבל. כבר ביום השמיני תרם את חפציו של ליאון וחיפש סוכן נסיעות. הוא רצה לברוח מפולין, אולי אפילו מאירופה. די לאביונוּת! סוכן הנסיעות פתח קלסר עב כרס ודפדף בעולם. ארצות הברית סגרה את שעריה בעקבות חוק נגד ההגירה. אוסטרליה היתה יקרה ורחוקה. היו מושבות חקלאיות בדרום אמריקה ובפלשתינה. מקס אמר שיחשוב.
    בפברואר הקיש הסוכן בדלתו עם הצעה שאי-אפשר לסרב לה.
    יזם עשיר מפינסק - ששמו מקס, ממש כמו הסנדלר - היה אמור לנסוע לברזיל במרס. אלא שערב נסיעתו צללה מכוניתו לנהר שוצף וגופתו נעלמה. כל מה שעל גולדמן לעשות הוא להתחזות למנוח בעזרת דרכון שהסוכן הציע לזייף.
    "אין שום סיכון. אין אפילו תיעוד למותו של האיש."
    "כמה אתה רוצה?" מקס ניעור לחיים.
    הוא מכר הכול, שילם את חובותיו, עלה על רכבת צפונה והפליג מנמל דנציג מבלי להביט לאחור. היי שלום, פולין!
    הוא היה עסוק בפריקת המזוודה בתאו כשאחד החדרנים נכנס עם מגבות:
    "אלה בשביל גברת קוטנר."
    בתדהמה:
    "גברת קוטנר?"
    הבחור בדק את הרשימה שבידו:
    "מר וגברת קוטנר."
    "אה..." כחכוחים. "היא החליטה לא לנסוע."
    מקס רצה להרוג את הסוכן. זה מה שהיה חסר לו, לנסוע עם אלמנה, או גרוע מכך, עם איזו מתחזה במקומה. החרדה ארכה עד שהסכנות נמוגו באופק. ביום השני להפלגה, תודה לאל, הם עזבו את הים הבלטי, והים הצפוני נפרש לעיניהם בהדרו האינסופי. או-אז הפך העבר לעבר ופולין איבדה את עוקצה, כמו הבצלים שסבתו נהגה לבשל בעיירה.
    "מקס קוטנר," שינן הסנדלר.
    תוך כדי שכיבה על הסיפון למד מקס לאהוב את אור הירח ואת הרוחות שנעשו נעימות יותר מיום ליום; הוא שמע שפות ומבטאים מעולמות אחרים. האונייה היתה מגדל בבל צף, על שלוש מחלקותיה ואולם המשחקים שלה. היתה בה אפילו להקת גמדים לבקנים שניגנה צ'רלסטון.
    לא ייאמן! הנסיעות היחידות שלו עד כה היו בכרכרה בין קטוביץ' לעיירה של סבו וסבתו. הנוף שנשקף בדרך היה רצף משמים, שטח מדיד של עצים ושיחים, פרט לשני נחלים ולחווה שבה עצרו הנוסעים במקרה הצורך. מעולם לא היה רחוק דיו מהשגרה, מהגרביים המחוררים, מהכרוב ומהמשטרה. ואילו כעת החיים צפו להם במים המלוחים, והגמדים ניגנו צ'רלסטון בשעות הקטנות של הלילה. כמה מים, מיין גוט! כמה שמים, אוויר, אור! ובסוף כל זה היתה ברזיל.
    "ברזיל," נאנח מקס על הסיפון.
    למה עליו לצפות מאותה ארץ? לאילו ריחות, צבעים, גדלים. ותושביה, מה הם לובשים, אוכלים, נועלים? האם הם גדולים או קטנים, שחורים או לבנים? הם אוהבים יהודים? איזה צליל יש לשפה הפורטוגזית?
    כפפות ורדידים נזנחו כשהאונייה עגנה בליסבון. באיים הקנריים כבר נראו רגליים חשופות, ובלילה הראשון של חודש מרס הם הרימו כוסית לכבוד חציית קו המשווה. ימים ספורים אחר כך הופיעה מדינת פֶּרנַמבּוּקוֹ* במערב, והם עצרו לחניית ביניים בת ארבע שעות.
    [* Pernambuco - אחת ממדינותיה של ברזיל, נמצאת בצפון-מזרח.]
    פירות, סרטנים חיים ומכוסים בבוץ, ערמונים שזה עתה נקלו - נמל רֶסִיפֶה שפע אקזוטיות על רוכליו המולאטים, העירומים למחצה. החום הצחין והלחות דבקה בעור. מקס הסתובב בשכונה שבה שדיים וישבנים הוצעו לכל דורש במחיר זעום. מאוד היה רוצה להתחפר באותן נשים חומות, שחורות שיער ורחבות אגן שחייכו לעברו בתום בתולי. אך מהרציף נשמעה השריקה הדוחקת.
    הוא כבר עמד על הגשר המוביל לסיפון ואז, בלי שידע מדוע, נתקף סחרחורת מבשרת רעות. הוא החוויר, רגליו כשלו. הוא לא יֵצא מן ההונאה הזאת ללא פגע. הדרכון שבידו אינו אלא חשבון, שיהיה עליו לפרוע בתשלומים אינסופיים.
    מרגע זה והלאה, בכל פעם שאירע לו משהו רע, היה נדמה לו שהעבר גובה ממנו את החשבון, כמו קליינטלצ'יק חסר רחמים על סף דלתו של מי שאינו עומד בתשלומים.
     
    ***
     
    ריו דה ז'ניירו, 5 באפריל 1937
    גיטה,
    הכול היה פשוט, רק מסמך וזהו. ירח הדבש היה אחר צהריים בגן החיות. בלילה, מרק גזר עם לחם שיפון.
    נשיקות,
    חנה
     
    *
     
    בואנוס איירס, 13 באפריל 1937
    ירח דבש בגן החיות? לפשטות יש גבול, אל תהיי מגוחכת. לחגוג נישואים זאת מצווה קדושה. לפעמים נדמה לי שירשת את השיגעון של אמא. איפה בעצם פגשת את האיש הזה?
    גיטה
     
    *
     
    בואנוס איירס, 14 באפריל 1937
    חנה, הלילה ישנתי רע. אתם צריכים כסף? את תהססי לבקש עזרה!
    שלך,
    גיטה
     
    *
     
    ריו דה ז'ניירו, 24 באפריל 1937
    תודה, גיטה, אבל אנחנו לא צריכים כסף. די לנו באהבתך.
    חדשות טובות: יוסף אוהב מאוד את ז'וזה.
    נשיקות,
    חנה
     
    ***
     
    הקוזקים פלשו לעיירה השוממת. הם סרקו את רוסיה בחיפוש אחר חיילים למלחמת קרים.
    "אף אחד לא גר כאן?" פקפק המפקד. "לא ייתכן. תחפשו בבתים!"
    לאחר שהפכו את העיירה על פיה, גררו החיילים את התושבים לרחוב: נשים, זקנים וילדים.
    "אנחנו רוצים גברים צעירים!"
    "כולם יצאו לדרום, לעבוד בשדות", ענתה אחת הבחורות.
    "אז תקראי למי שאחראי לזה!" הקוזק הצביע על קיר ועליו חמישה חצים נעוצים במטרות לבנות.
    ואז צעד מישהו קדימה ברוח קרבית:
    "זה הייתי אני!" עם ידיים על המותן: "יש בעיה?"
    פרצי צחוק. משה הקשיש היה מבדח עד דמעות במכנסיים הקצרים האדומים שלו. זוג גרביים הגיע עד ברכיו הרועדות.
    "שב, משה," אמר מישהו בקהל.
    וכל בית האבות קרא במקהלה:
    "שב, שב!"
    אחת האחיות גררה כיסא, משה התיישב. כחכוחים:
    "זה הייתי אני, אבל אני קלע גרוע!"
    הקוזק הצביע על החצים:
    "איך אתה מסביר את זה?"
    משה היסס, הספקנות פגעה בו. הוא הביט בקהל.
    "תסביר לי את זה!" הקוזק הצליף בקולו: "קדימה!"
    דממה. אחת הקשישות שבקהל נעצה במקס מרפק:
    "אתה רואה, יקירי? הנעורים הם זר פרחים. הזִקנה - זר קוצים."
    "משה, קדימה!" נהם הקוזק.
    ומשה, בעווית של תעוזה:
    "אז ככה... קודם אני יורה את החצים, אחר כך אני צובע את המטרות."
    צחוקים, מחיאות כפיים. האחות סיכמה את הסיפור:
    "כך הצליח צעיר ממולח לשטות בקוזקים. עכשיו נלך לאכול משהו!"
    מקס הזמין מטעמים ממבשלת יהודייה. הוא הריע לתיאטרון הקשישים, לעתים במעין תכסיסי כפרה שנועדו לשכך את רגשות האשם שדבקו בו בתחנת המשטרה. הוא לא רק ביקר בבתי אבות, אלא גם תיקן נעליים בחינם, תרם כסף וקנה את מלאי הסחורות של הקליינטלצ'יקים. אלא שמעשיו הטובים לא תמיד הניבו את הפירות שקיווה להם - או לא כפי שקיווה. ולראיה הסיפור עם החנוכיה.
     
    שמו של מחבר המכתב היה סילביו ט', בן שבעים ומשהו, תושב שכונת מאיֶיר. הוא העמיד למכירה חנוכיה מתוצרת גרמניה מהמאה השבע-עשרה. בכסף ישלם בעבור הלילות שעוד נותרו לו בחדר בפנסיון. הוא תיאר את החפץ לטייקון מבואנוס איירס והלין על חסרונם של מתעניינים - או במילה אחרת, מליאנים - בברזיל. הקווים העקומים הסגירו דלקת מפרקים. בניגוד להמלצות הרופאים והיועצים, נופף סילביו בחנוכיה לנגד עיניהם של אומללי כיכר אונזה וקמצניה. "אלוהים!" קרא. "האם חייתי כמעט שמונים שנה כדי לגמור ככה?" התקווה נגוזה, ורגליו איימו בקריסה מפוארת לעיני חסרי הלב שאפילו לא יטרחו להושיט לו יד (אלא כדי לגנוב את החנוכיה, כמובן). אבל סילביו ט' היה לוחם. בסוף כל יום היה מדבר בשבחו של תשמיש הקדושה במסעדת שניידר.
    מקס החזיק את המכתב והרגיש שלבו כואב. איך אפשר להצדיק סבל שכזה? ולמה אלוהים חושף אותו לייסורים האלה? שום דבר אינו מקרי, מקס יקירי! ואיפה תבזבז את אלף הריאלים* המלוכלכים שקיבלת מהמשטרה? איפה, אם לא במסעדת שניידר?
    [* הכוונה אינה לריאל המודרני, אלא למטבע ישן שהיה בשימוש מהמאה השבע-עשרה ועד 1942.]
     
    בערב שלמחרת יצא הסנדלר מחנותו בתחושת שליחות נאצלת.
    הפטפוט החריש את אוזני המלצרים כאשר סילביו ט' ראה את ההשגחה העליונה מתגשמת מול עיניו בדמותו של מקס. הוא שלף את החנוכיה מתיק מרופט, וזה שילם בלי להתמקח. שלוש מאות שנות היסטוריה היו טמונות בה. ציפוי הזהב של המתכת כבר לא הבריק. מי יודע כמה ואילו מקומות קישטה אותה חנוכיה לפני שחצתה את האוקיינוסים ונפלה לידיו של מקס?
    למחרת בבוקר זהר כלי החמדה בסנדלרייה. הסנדלר הגאה בחן את העיטורים שלקוחותיו היללו פה אחד. מלומד אחד הכריז ללא היסוס:
    "סגנון גותי מאוחר."
    ואחר:
    "לסבא היתה חנוכיה זהה."
    ואחר:
    "זה העתק."
    אוי ויי, האם משהו מזה יכול להיות נכון? האם ייתכן שהוא קנה חפץ מזויף, חתיכת פח מתחזה? הוא לקח את החנוכיה ויצא להיוועץ בסוחרי העתיקות ובמומחים, שפסקו פה אחד: החפץ מקורי, מהמאה השבע-עשרה. חלפו שבוע, שבועיים, שלושה שבועות, והסתיו רִענן את העיר. הכול התנהל על מי מנוחות עד שזוג עיניים מוקפות עיגולים שחורים הציצו בסנדלר והודיעו בקיצור נמרץ שהחנוכיה שייכת להם.
    מקס מחה:
    "קניתי אותה בעצמי!"
    העיניים עם העיגולים השחורים לא היו מעוניינות לדבר - הן רצו רק את החנוכיה. מקס התעקש:
    "קניתי אותה לפני כמה ימים!"
    "מסילביו ט', השמוק ההוא!" האיש ירק על הדלפק. "ובכן דע לך שסילביו ט' חייב לי כמה אלפים ושהחנוכיה הזאת היא העירבון. דע לך גם שמועד פירעון החוב הוא היום, ממש עכשיו, ושהאיש התנדף. הת-נ-דף!"
    "אבל..."
    "תן את החנוכיה." האיש גהר מעל הדלפק. "מיד!"
    הוא תפס את החנוכיה וברח.
    נשימתו של מקס נקטעה. הוא סגר את הסנדלרייה והסתובב ברחבי השכונה; להבות זעמו איכלו אותו. האם נהג בפזיזות? האם רימו אותו? ואם כן, אז מי? סילביו ט' או העיניים עם העיגולים השחורים? האם נהוג לשאול את המוכר למי הוא חייב כסף? הנושה אפילו לא הוכיח שיש לו זכות כלשהי. מקס קילל את עצמו בכל השפות. במסעדת שניידר הידועה לשמצה הוא השתכר עד שהעולם חג סביבו, אך לא הצליח לשנוא את סילביו ט'. הוא עשה את דרכו הביתה בצעדים כושלים. לאחר שהשתין בפינת רחוב בלוויית כלב רחוב, חצה מקס את רחוב פרֵיי קָנֶקָה כשלפתע נבהל כמעט עד מוות.
    אחת-עשרה בלילה. סילביו ט' והעיניים עם העיגולים השחורים, בכבודם ובעצמם, ישבו להם בחשמלית זה לצד זה. הם לא דיברו, כמעט שלא נגעו זה בזה, שום קרבה אינטימית גלויה לעין. מקס מיקד את אישוניו שסירבו להאמין: הם ולא אחרים. לא ייאמן! לא היה כל היגיון לראותם שם, בשתיקה חברית על אחד ממושבי החשמלית. אפילו יד המקרה לא מסוגלת לעולל תעלול שכזה. החשמלית המשיכה בנסיעתה ונשאה עמה את התעלומה.
    אבל מה שבאמת הרשים את הסנדלר לא היה עזות פניהם של שני השותפים לדבר עבירה, נוכלים מן השורה הראשונה. הוא הכיר את הרפש האנושי מלפני ולפנים. מה שהרשים אותו היה השלווה שאפפה אותו, כה בלתי-צפויה, עמוקה ולא מוכרת. שום רגשות אשמה, חרדה, כלום! מקס ריחף לו בלב פרֵיי קָנֶקָה.
    הוא כיפר על חטאיו.
     
    ***
     
    ריו דה ז'ניירו, 4 במאי 1937
    גיטה, את טועה. אני לא מורדת, לא עזבתי את התורה. יש לי קשר הדוק לדת שלנו, כפי שאבא לימד אותי. אבל הדרך שלי לכבד אותה היא דווקא כך, על ידי התאמת המצוות למציאות.
    את זוכרת איך עמדתי בפני נידוי? סבלתי את כל הכאב שבעולם אבל למדתי משהו חשוב: מה שלא הורג, מחשל. יום אחד נפטרתי מכל האמונות שאף על פי שלא הצילו אותי בעת צרה, ידעו לנזוף בי כשחיפשתי דרך משלי.
    היום אני בוחרת באמונה שלי, גיטה. אני עושה מעשים טובים בלי ספרי דת ובלי כל שאיפות. די לי בשכל הישר. איך אפשר להסביר שרבים עושים כך ללא חינוך פורמלי או דתי, ללא תמורה מציאותית או דמיונית? איך אפשר להסביר שלא מלמדים, אלא לומדים איך להיות אדם טוב? אולי אהבת אמת היא האלוהים של בעלי השכל הישר.
    נשיקות ועוד נשיקות,
    חנה
    ***
     
    ריו היתה שדה מוקשים. גדודים קנאים התכתשו ברחובות; הם לא תמיד הבינו במה הם דוגלים, אך שנאו את מה שדגלו בו יריביהם. מהומות הפרו את שלוותו של רחוב קַטֶטֶה, בתי הספר היו ערוכים לקרב, אינטגרליסטים* לבשו ירוק, קראו "אָנַאוּאֶה"** וכילו את זעמם ביהודים. אחדים נעלמו בחשכת הליל, אחרים לאור יום. אנשים שהוכנסו באזיקים למשאיות משטרה שזינקו לדרכן ביללות סירנות זועמות, היו למראה שגרתי. מי, מה, מתי, איך? תהו השמועות. רק הנועזים תהו גם למה.
    [* ה-Ação Integralista Brasileira היתה תנועה פאשיסטית ברזילאית, שחבריה כונו גם "חולצות ירוקות" לפי צבע מדיהם.]
    [** Anauê - האינטגרליסטים טענו שמדובר בברכה בשפת הטופי, שמשמעותה "אתה אחי", אולם אין לכך תימוכין.]
    באופן מוזר למדי, העיר המתה מתיאטראות, מבתי קפה ומאולמות קזינו - מקומות שידוע היה שהם מנקזים אליהם מרגלים ואינטרסים מפוקפקים. כוסות קריסטל הושקו במסיבות קוקטייל בשגרירויות בשעה שקהל המוזמנים סחר בסודות. הדיפלומטיה הגרמנית פתחה במערכה נמרצת לכיבוש ברזיל, כשהיא מציגה את הֵר היטלר כמנהיג היחיד שמסוגל לבלום את התפשטות הקומוניזם.
    אבל מה לסנדלר ולכל זה? לא-כלום, פשוט לא-כלום. היטלר, סטלין, רוזוולט? מקס משך בכתפיו, הוא בז לדרך שבה מתנהל העולם. רק חנה עניינה אותו, איפה ימצא אותה, איך יזהה אותה? אם הזכירה ירקות, מיד היה רץ לסרוק את השווקים; אם דיברה על שפת הים, היה חורש את החולות של אזור זונה סוּל. הוא קרא שוב ושוב את מכתביה וניסה לדמיין אותה, לגעת בה, לנשק אותה. הוא אפילו רחרח את הנייר, שהיה דקיק ומבושם ונשא חתימה נאה מצוירת בדיו. יום אחד ביקש מאונופרה שיראה לו את המעטפות, אך לשווא, החייל קיבל את המכתבים כשהם כבר פתוחים.
    העבודה בסנדלרייה השתבשה באחת, מקס לא עמד בזמנים. הוא היה מבולבל ואפילו נפצע בצורה טיפשית. בימי ראשון הוא נראה כמו משיגענע ומלמל לעצמו בפינות הרחוב, שקוע בניחושים מוטרדים.
    יום אחד נתנה חנה רמז יקר ערך. היא סיפרה לאחותה שלמרות ה"בעיות" שהיו לז'וזה, שבגללן הוא משתמש בקביים, השניים מבלים ב"חוגים יהודיים". מקס הסיק שלושה דברים. הראשון, שז'וזה יהודי; השני, שזה רק עניין של זמן עד שימצא אותם; והשלישי והמרגש ביותר, שייתכן שחנה נישאה מתוך חמלה ולא מאהבה.
    מקס הפך למבקר קבוע בהרצאות ובהצגות של הקהילה. הוא ביקר במועדונים ובבתי ספר, קרא את העיתונים מהעמוד הראשון ועד האחרון. מן ההלוויות היה ממשיך למסיבות, לברים, לבתי הכנסת. בזמן קבלות השבת בבית הכנסת "בית ישראל" הוא התפלל בדבקות מעושה וניצל את ההזדמנות כדי להציץ מסביב; מי יודע, אולי יבחין בה. החיפוש אחר חנה לא רק היה סיבת קיומו, אלא גם סיבה להיות מה שלא היה מעולם:  מאושר.
    גיטה זעמה למקרא החדשות על גיסה והכתימה בסימני מחיקה את המכתב שבו שאלה האם ז'וזה הוא "גבר". "תסבירי לי ממה סובל בעלך!" מקס נרעד למחשבה על המוזה שלו זורעת סביבה טוב לב, בעוד שבתוכה דבר אינו נזרע. גיטה יעצה לחנה לדבר עם רב, ותשובתה של האחות היתה שאף רב לא יוכל לעזור לה כי היא אישה עגונה. מקס התחלחל: עגונה? מה זה אומר?
    עגונה, עגונה? חשב לעצמו בדרכו הביתה. מעולם לא שמע על כך. מחלה, אות קלון, חטא? המילה צרמה לאוזן, זה לא יכול להיות משהו טוב. איזה מין אסון הפך את חנה ל"עגונה"? האם תמיד היתה או שהפכה לכזאת? מתי? למה? אח, התוויות האלה! לא בני אדם אנחנו, אלא פריטים. אפילו לאלוהים יש קטגוריות משלו! יהיה מה שיהיה, מקס לא יחדל לאהוב אותה. שהצעירים יתפטמו להם בשלמות; אנשים בוגרים, לעומתם, מעדיפים סלחנות. למען האמת, למקס לא היו לא הגיל ואף לא המוניטין כדי לשפוט אותה.
    שש וחצי בערב, קבוצת צעירים מכרה עיתוני ערב בתחנות החשמלית, וראשוני הבוהמיינים החלו לצוץ בברים. תעלומות הלילה תפסו את מקומן של תעלומות היום. ריו החליפה את עורה, והספרייה היהודית כבר היתה סגורה. את מי אפשר לשאול מה זה "עגונה", לכל הרוחות?
    הסנדלרייה עלתה על גדותיה מרוב עבודה. השוליה של מקס סידר את הנעליים שהגיעו אחר הצהריים ואז טאטא את הרצפה. מקס דפדף בפנקס עם חתימות הלקוחות, תאריך התיקון והסכום שגבה השוליה. היו שם שני תיקי יד, חגורה אחת, ולא פחות משנים-עשר זוגות נעליים, אחדים בלתי-שמישים, אחרים קרובים לכך. וכאילו לא די בכך, גברת אחת ביקשה "דחיפות מקסימלית".
    "היא תבוא לקחת אותם מחר, אחרי ארוחת הצהריים," אמר השוליה.
    היה זה זוג עם עקבים שבורים - או נכון יותר, הרוסים. בלתי-אפשרי לתקן אותם בזמן כה קצר. שהלקוחה תסלח לו, מהירות ואיכות לא הולכות יחד. דרך אגב, למקס כבר נמאס מנשים היסטריות ומסיפורי מעשיות על מקרי חירום. בערב חתונה הפך הדלפק לזירה של מלחמת אזרחים. נעליים חומות צוחצחו בשחור, נשים זקנות רצו לחדש שרידי נעליים, בני זקונים ירשו את מה שאחיהם ירשו מההורים. כמה צעקות בגלל אבזמים שהתקלפו או עור שנסדק! לעתים מקס ראה את עצמו כאותם מעצבים נבובים מרחוב דו אוֺבִידוֺר שהחניפו לגברות הנכבדות והטו אוזן לדברי ההבל שלהן. באותן שעות היה נזכר בפולין הישנה, שבה נעליים נועדו להליכה ולא לקישוט.
    מקס בדק את מחברת ההזמנות, דף אחר דף. כמעט תמיד אותם לקוחות עם השיגעונות שלהם. האם לא אמר לגברת שרה שתקנה תיק יד חדש? ויונה ק', שביקש חור נוסף בחגורה, הוא לא מתכוון להפסיק להשמין? אין ספק שבית משוגעים הגון היה יכול ליישר את האנשים האלה! הוא הציץ בדף האחרון כשלפתע חש צביטה.
    "אוי, מיין גוט!"
    הוא קפא, ועצם את עיניו.
    "אוי, אוי!"
    מקס עצר את נשימתו: לא יכול להיות! הוא הוזה, בלי ספק. השולייה אחז בכתפו:
    "אתה בסדר, אדוני?"
    סחרחורת:
    "אוי, אוי!"
    מקס צנח על הכיסא וביקש מים. הדם הלם בעורקיו. הוא לגם מהמים, ולחרדתו של השוליה רייר על חולצתו:
    "להזמין אמבולנס!"
    מקס קרא לאלוהים, קרא לסבא שלמה. הוא לא הזה, הוא זיהה היטב את החתימה. מובן שהכיר אותה, לא היה מקום לטעות. כמה פעמים סיימה את המכתב בחתימתה, בעדינות כה רבה? החתימה המצוירת בדיו היתה מפתח, פרח משכר. מובן שזיהה את החתימה.
    חנה.

    רונלדו ורובל נולד ב-1968 בריו דה ז'ניירו. בין ספריו ניתן למצוא את הרומן Propósitos de Acaso ואת קובץ הסיפורים הקצרים A Raiz Quadrada e Outras Histórias. הוא גם כתב ספר על מנהגים יהודיים בשם Nossas Festas – Celebrações Judaicas. ורובל כותב טור חודשי בכתב העת היהודי Menorah.

    עוד על הספר

    לתרגם את חנה רונלדו ורובל

    ריו דה ז'ניירו, 1936
     
    מן המסגרת שעל קיר תחנת המשטרה, לא גרע הנשיא ורגאס את עיניו ממקס. "מה אתה רוצה ממני?" קבל המסכן. משהו לא בסדר עם המסמכים שלי, עם החותמות, עם הבולים? דווקא הוא, שהוא מסודר וזהיר כל כך. "זימון דחוף", הסביר החייל שנשלח להביא אותו מביתו. זימון ממי, לָמה? כבר יותר משעה שהוא סגור בחדרון הנורא הזה, בלי שהגישו לו אפילו כוס מים.
    אימת הגירוש ריחפה מעל ראשיהם של אלפי מהגרים שנמלטו ממלחמות, מדיקטטורות, מחיי הדוחק שאליהם היו עלולים להישלח בחזרה, אם לא ילכו בתלם. והפרדוקס: המונים הגיעו מדי שנה לכיכר מָאוּאָה,* חלקם מבלי שמץ של מושג לגבי אותו מקום, שחלקם האחר אף לא שמע על קיומו. בעיני רובם היתה ברזיל בִּיצה שגדלו בה בננות, שנחשים התפתלו בה בין רגליים שאננות.
    [* Praça Mauá - כיכר השוכנת במרכז העיר, בתחילת אוונידה ריו ברנקו ואזור הנמל. שם שוכנת מפקדת המשטרה הפדרלית. כל ההערות הן של המתרגמת אלא אם מצוין אחרת.]
    מעבר לדלת, צעדים וקולות. השגרה בתחנת המשטרה התנהלה כהרגלה: מאסרים, מעצרים, חקירות. ניסיון ההפיכה הקומוניסטית של 1935 דרדר את המדינה לגיהינום שלא היה כמותו. אלות החריבו בתים, משרדים, חנויות ואת כל מה שהריח מחתרנות לכלבי הציד של רב-סרן פילינטו מוּלר, ראש המשטרה. בית משפט מיוחד השלים את המלאכה בעזרת נהלים מקוצרים והרשיע המונים ללא הסחבת של מערכת המשפט הרגילה. בתי סוהר היו מלאים עד אפס מקום, מהצפון עד הדרום. אפילו אוניות שימשו כבתי כלא וצפו ללא מטרה על פני האוקיינוס האטלנטי עם משאן המסוכן. מקס כבר ראה את עצמו בים הפתוח: יקראו לו "גרִינגוֹ" והוא יאכל אורז קר. אבל מה בעצם היה חטאו?
    ברחוב וִיסקונדֶה דֵה אִיטָאונָה בקושי אפשר היה להבחין בדוכן הזעיר, שפתח בכל בוקר בשבע בדיוק כדי להטליא את נעליה של כיכר אונזֶה* באותה חריצות של אבותיו. סבו ייחס את המקצוע לגורל הנדודים שנגזר על המשפחה: נעליים טובות עומדות בקור ובמרחק. ומה עשה העם היהודי באלפי השנים האחרונות, אם לא נדד ברחבי תבל או ניסה לעכב את הגירוש הבא? עם כמה "זימונים דחופים" כבר נאלצו הדורות הקודמים להתמודד ברוסיה, בספרד או בארצו של ורגאס?
    [* Praça onze de Junio, או בקיצור onze, לזכר ניצחונו של צי האניות של ברזיל על צי פרגוואי (1865) בזמן מלחמת הברית המשולשת. במחצית הראשונה של המאה העשרים התקבצו בכיכר מהגרים רבים שהגיעו לברזיל בעיקר מספרד, מפורטוגל ומאיטליה. כמו-כן גרו באזור מהגרים ממדינת באהיה, רובם צאצאים של עבדים אפריקאים.]
    לא. מקס לא היה מסוגל להאשים את עצמו במתיחות ששררה בארצו. איך אפשר להצביע על גורמים, כשהכול אינו אלא תוצאה? העולם הוא שהשתבש, וגרר את ברזיל בעקבותיו. בעיני הסנדלר, ז'טוליו* לא היה אלא משרת, מונהג יותר מאשר מנהיג, כלי שרת שהתהווה במשך מאות שנים. אי-אפשר לתלות באדם אחד, במנותק, את האחריות למצב, וגם לא להטיל עליו את המשימה להיחלץ מהתסבוכת. זו החלה זמן רב לפני שהיטלר הכריז בפומבי על רעיונות העוועים שלו, לפני שסטלין חיסל את בעלי בריתו.
    [* Getúlio Vargas (1882-1954) - נשיא ברזיל מ-1930 עד 1945, בשנים 1937 עד 1945 בראשות המשטר הרודני שנודע כ"מדינה החדשה".  ב-1951 נבחר בבחירות דמוקרטיות לכהונה שנייה. התאבד ב-1954.]
    קשה יותר היה לסלוח על הפרויקטים העירוניים של הנשיא. רק לפני ימים אחדים דובר על הקמתה של שדרה בין הארסנל דה מריניה* לשכונת סִידַדֶה נוֹבָה, למגינת לבה של כיכר אוֺנזֶה היקרה. אוי ויי, רק זה היה חסר: שירצפו אותה!
    [* Arsenal da Marinha, בסיס חיל הים הברזילאי.]
    מאוורר עומד חרק בעצבנות. השעון הראה 4:30. זאת הפעם הראשונה שהוא סוגר את הסנדלרייה מוקדם מהרגיל. מה יאמרו הלקוחות, הרכלנים, הקליינטלצ'יקים,* הגברות שעברו כדי לומר שלום או האידיאליסטים עם השיגעונות שלהם? מי היה יכול לתאר לעצמו שהסנדלר כלוא בתחנת המשטרה, שהוא קיבל "זימון דחוף"? כולם ידעו שלמקס אין שום דבר בראש חוץ מהנעליים שלו, שהוא תמיד נרתע מהוויכוחים שפילגו את הקהילה. קומוניזם או קפיטליזם? ישראל או הגולה? יידיש או עברית? לו זה ממש לא משנה. יום אחד קומוניסט בכובע מצחייה וסרבל ניסה לשכנע אותו בחנותו שברחוב ויסקונדה דה איטאונה. מקס גידף אותו באצבע מונפת:
    [* מילה ששימשה לתיאור רוכלים יהודיים שעברו מדלת לדלת, קנו ומכרו כל שהיה לאל ידם.]
     
    "אם אתה רוצה לתקן את העולם, תלמד קודם כול לשרוך את הנעליים שלך!" והוא נזכר במשל על רבי זוסיה, שבצעירותו רצה אף הוא לתקן את העולם, אך משגילה שהוא כה גדול ומורכב, הסתפק בכך שיתקן את ארצו. אלא שגם ארצו היתה גדולה ומורכבת, אז זוסיה החליט לתקן את עירו. כשהתבגר, הוא נלחם לתקן את משפחתו, ורק ששכב על ערש דווי התוודה בפני אחד מחבריו: "היום, השאיפה היחידה שלי היא לתקן את עצמי."
    "סיפור עצוב," אמר הקומוניסט בבוז. "ממה שאני מבין, רבי זוסיה הפך לאגואיסט."
    "אתה טועה! הוא עדיין רצה לתקן את העולם, אבל שינה את הטקטיקה."
     
    חמש אחר הצהריים, השמש שהסתננה מבעד לתריסים לא האירה עוד את דמותו של הנשיא ורגאס. מקס מלמל תפילה כשלחדר נכנס קצין גדול גוף והושיט לו יד:
    "מה נשמע, קוּטנֵר?"
    זה היה סרן אָוֶולָר, לקוח לא קבוע אך אדיב. הוא חבש כומתה אדומה, לבש מדי חאקי ונעל מגפיים שחורים. עורו היה שחום וכרסו שופעת. אָוֶולָר הקיף את השולחן בצעדים נוקשים ושלף פיסת נייר מכיסו:
    "מצאו את זה בכיכר אונזה. מה זה?"
    מקס קרא טקסט קצר באותיות עבריות.
    "יהודים," רטן איש הצבא. "מה הם המציאו הפעם?"
    הסנדלר אחז בידו רשימת מצרכים תמימה.
    "איזה סוג של מצרכים?" אוולר הצית סיגריה.
    ומקס, במבטא צורם:
    "ארבעה זלקים, שני תפוחי אדמה, קילו בזר..."
    "סלקים?"
    "...ושמנת. זה מתכון לבורשט, אדוני הסרן. סוג של מרק אדום."
    "אדום? קומוניסטי?"
    "בגלל הסלק."
    אוולר הסיר את הכומתה והחליק את שערו באריכות. הוא היה נסער והתחשק לו לחנוק את היהודון החצוף. הייתכן שהסרן האמיץ ביותר במשטרה, הפטריוט הדגול שעוטר באותות גבורה כה רבים, שבקיא בכל ההמנונים והדגלים, יהפוך לצייד  סלקים?
    הסנדלר אלתר, בניסיון לפתור את המשבר:
    "טעים מאוד. אוכלים אותו מלוח או מתוק, חם או קר..."
    אגרוף שהונחת על השולחן חתם את הנושא:
    "חרא של מרק! חם, קר, מתוק, מלוח..."
    הסנדלר כבר פלט אנחת הקלה, ואז כחכח הסרן בגרונו:
    "זימנתי אותך הנה מסיבה אחרת, מקס קוטנר."
    כחכוחים מקדימים: "לא קרה שום דבר, אתה יהודי טוב. ובדיוק בגלל זה אנחנו צריכים אותך. אתה רואה את האיש הזה?"
    הוא הצביע על ז'טוליו ורגאס.
     
    ***
     
    השעה היתה כמעט חצות כשמקס הגיע הביתה. עד אז הוא שוטט ללא מטרה על מדרכותיה של כיכר אונזה, תוך שהוא הופך והופך בהוראת הסרן:
    "שמעת שמדברים על צנזורה בדואר? יש לנו מתרגמים שעוברים על הדואר בכל השפות והניבים שבעולם. הם עובדים יום ולילה למען ברזיל. אתה שולט בז'רגון היהודי, נכון? אתה מוכן למשימה פטריוטית?"
    אוולר התכוון ליידיש. שפה זו, שדיברו יהודי אירופה המזרחית, היתה בתה החורגת של הגרמנית ונכתבה באותיות עבריות, מימין לשמאל. במשך אלף שנים התעצב ה"דיאלקט" בשולי ההיסטוריה, הרחק מהאקדמיות וממוקדי הכוח. אולם במאה השנים האחרונות העפילה היידיש לבמות התיאטראות ולמדפי הספרים ברחבי העולם, לחרדתם של אלה שראו בה קנוניה מרושעת ותו לא, רשת שהעם השמי טווה בערמומיות כדי להשתלט על האנושות. לא הקומוניזם, לא הפאשיזם ואף לא הדמוקרטיה היו מחוסנים מפני "הסכנה היהודית". ספרים כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון" התריעו שיום אחד ימצאו את עצמן מוסקבה, וושינגטון וברלין כפופות לדתם ולשיגעונותיהם של אותם בעלי זקנים שדיברו יידיש ונמנעו מאכילת חזיר.
    הסנדלר נרתם ל"משימה הפטריוטית" בעל כורחו - והיתה בכך מידה מסוימת של נחמה. האם יכולה להיות אשמה בלא רצון חופשי? אילו היה מסרב, לא היו חסרים מחליפים, וגם לא חותמות שיאשרו את גירושו המיידי. אך כאב לו לראות את עצמו מושלך לקלחת ההיסטוריה, הופך למריונטה בידי בעלי השררה. העבודה במשטרה תשים קץ לשגרה אהובה, נטולת שאיפות ונטולת חילוקי דעות. מאז שהגיע לברזיל ב-1928 אהב מקס לחיות כמו עשב: מתחת לקו האש, גם אם הנסיבות רמסו אותו. הוא נמנע אפילו מטובות, ביודעו שהדרך לגיהינום רצופה בכוונות הטובות ביותר. הסיפור עם המראה היה דוגמה מובהקת.
     
    הבוקר התנהל על מי מנוחות כאשר אדם מכובד בשם רוברטו ז' הופיע בסנדלרייה וביקש ממקס לתקן את ידית מזוודתו. הוא השתמש בה לאחסון הסחורות שהציע למכירה מדלת אל דלת: בדים, מוצרי קוסמטיקה, עטים. בקיצור, עוד קליינטלצ'יק שיצא למערכה ברחובות העיר. מקס לא דרש תשלום בעבור התיקון, ורוברטו ז' גמל לו במראת כיס שעל צדה האחורי העשוי חרסינה היה ורד אמייל:
    "ירושה מחמותי, שווה זהב!"
    כשהביט בהשתקפותו באותה מראה כמה ימים אחר כך, ראה מקס אדם שמנוי וגמור עמו לעשות צדק. הוא ידע לא רק איפה גר רוברטו ז', אלא גם עם מי: פְרִידָה בטח הרביצה לבעלה כשהרגישה בחסרונה של המראה. הגיעה השעה להושיע את הרוכל האומלל, החליט הסנדלר.
    כשהגיע לשכונת לָפָּה,* צלצל בפעמון כשעל פניו חיוך מלאכי.
    [* Lapa - רובע ציורי בריו דה ז'ניירו, מפורסם בקשתות (שרידי מוליך מים ישן) שברחובותיו, שעליהן חולפת החשמלית העירונית.]
    "מה זה?" נדהמה פרידה. "איך היא הגיעה לידיים שלך?"
    "בעלך נתן לי אותה..."
    ההבעה שעלתה על פניה גרמה למקס לחשוד ששיקרו לו, לא ירושה ולא נעליים! צמרמורת אחזה בו:
    "טוב, סליחה, אני חושב שטעיתי... שנה טובה, גברת פרידה!"
    "שנה טובה? עכשיו מרס, מר קוטנר! היא צמצמה את עיניה והניחה את ידיה על מותניה:
    "אני כבר הבנתי הכול, הכול, הכול!"
    מקס כמעט נשם לרווחה, אלא שאז חטפה פרידה את המראה מידיו והחלה לחבוט בדלת השכנה:
    "תפתחי מיד, פִּירַאניָה!* תפתחי, מופקרת!"
    [* Piranha - דג טורף קטן; כינוי עממי לפרוצה.]
    כשאישה ג'ינג'ית פתחה את הדלת, זרקה לה פרידה את המראה בפרצוף:
    "תעזבי את הבעל שלי, פרוצה אחת! זונה!"
    והג'ינג'ית, תוך ליקוט השברים:
    "אז הוא זה שגנב אותה! גנב בן גנבים! מראת הלִימוֹז'* שלי."
    [* Limoges - עיר בחבל לימוזן שבמרכז צרפת. עיקר פרסומה בגלל החרסינה העדינה המיוצרת שם, וכן האמייל הצבעוני הנושא את שמה.]
    התוצאה: פרידה והמופקרת בבית חולים. על רוברטו ז' מקס לא שמע עוד.
     
    שתיים בלילה. הפקודה של סרן אוולר הדירה את שנתו של הסנדלר. חפץ נוי אחד קישט את החדרון: דיוקנו של סבו שלמה המנוח, שעצותיו חסרות לו כל כך. ומה עכשיו, זיידע, האם ראוי שארגל אחר בני עמי? מה יש לחכמים לומר בנידון? שלמה זקר את אצבעו והזכיר את שלושת סוגי החטאים שלמד עליהם בבית הספר: חטאים שנעשו במזיד, בשוגג או במרד. מקס אחז בתמונה: ומה לגבי חטא שנעשה באונס, זיידע?
    "חטא שנעשה באונס אינו חטא," הבהיר הסב. "אם לא היתה כוונה רעה או זלזול, בשביל מה להאשים את עצמך? הרי הם אלה שחוטאים דרכך."
    מקס ענה:
    "נו באמת! מי גידף תמיד את "ממלאי הפקודות" שהרגו ובזזו בשם הצאר? מי לימד תמיד שהמצפון הוא מותר האדם מהבהמה? כמה גיבורים הקריבו את חייהם כדי שאחרים לא יחטאו דרכם?"
    הוא טלטל את התצלום:
    "זאת אומרת שאתה סולח לאותו חייל רוסי?"
    שלמה השתתק; הוא שב לאותו חורף בשנת 1915. המלחמה זרעה הרס באירופה, והפולנים ברחו מערבה. הרוסים עמדו לפלוש לעיירה, אך שלמה העיקש התחפר במקום שבו נולד, שבו התפלל במשך שמונים שנה, ושבו קיווה לחתן את נכדו. הוא שוטט ברחובות השוממים וגער בבני העיירה כאילו אינו שומע את רעם התותחים. "אילו המכבים היו מוגי לב כמותם, היהדות היתה באה אל קצה לפני אלפי שנים!" יום אחד נמנם שלמה בסלון כששמע צלצול בדלת. הוא ביקש לחבק את היהודי הרוסי שהופיע לפני הדלת, חייל אדמוני ומנומש.
    "שוֹילם!" בירך אותו הזקן בחביבות לאין קץ עד שמכת אגרוף הטיחה אותו ארצה. שלמה המוטל על הרצפה התקשה להבין את הזעם שאחז בבחור שבזז את ביתו. דברי מאכל, חפצי מתכת, בגדים, אפילו מאפרות הוכנסו לשק הקנבס.
    "געוואלד!" זה כל מה שהצליח לומר."איך אתה עושה דבר כזה לאחיך?"
    רבקה התאלמנה בו במקום.
     
    ***
     
    המטה המחוזי של המשטרה, על שלוש קומותיו ושערי הברזל שלו, התפרש על פני בלוק שלם ברחוב דָה רֶלַסַאוּ. רב-סרן פִילִינטוֹ מוּלֶר פיקד משם על יחידת העילית שלו שאומנה בגרמניה הנאצית כדי להילחם ב"חתרנות ממוסקבה".
    התנועה המטרידה והבלתי-פוסקת במסדרונות עמעמה את הזעקות שבקעו מהמרתפים כשמקס עלה במדרגות בלוויית שני לובשי מדים. הוא פנה ימינה, שמאלה, נכנס ויצא השד יודע מאין, עד שהגיע לחדרון שהיו בו שולחן מרובע, כיסא ודיוקנו חמור הסבר של ז'טוליו ורגאס.
    "שמי אוֹנוֹפרֶה," אמר בחורון כחוש עם שפמפם שחור. הוא נשא חבילה שעליה הכיתוב: ארגנטינה.
    אוֹנוֹפרֶה שלף צרור מכתבים, עיפרון ומחברת שורות שבה היה מקס אמור לכתוב בפורטוגזית. היה עליו לטפל בניירות, שכבר נשלפו ממעטפותיהם, בעדינות מרובה.
    מקס החל את "משימתו הפטריוטית" עם מכתב מהפַּמפַּס.* קַצָב דרש בשלום בנו בפשטות ובקצרה. במכתב אחר, פרטי חתונה שנערכה בקצה פָּטָגוֹניָה: דברי מתיקה, גביעי שמפניה, תחרה. מישהו מאיזו בִּיצה קפואה ביקש כסף במכתב שלישי. זיעה בצבצה על רקותיו של מקס: מה הקשר לזה ולריבונות הברזילאית? אלוהים, למה לרגל אחר חפים מפשע?
    [* Pampas - חבל בארגנטינה, אורוגוואי ודרום ברזיל.]
    "אתה נראה עצבני," אמר אוֹנוֹפרֶה. "ככה זה בהתחלה, אחר כך מתרגלים."
    מקס הציץ בבחור בזלזול מסוים. הברזילאים לא נועדו למשמעת צבאית: חסרו להם היציבה הנכונה, מבנה העצמות, קור הרוח. זאת לא היתה סיבה להירגע. נהפוך הוא, חיילים בלתי-כשירים עלולים להיות מסוכנים בדיוק כמו האיומים שבקוזקים. מקס מחה את רקותיו, הרהר, חיפש את השלווה שלעולם לא ימצא, אף על פי שבחלוף הימים תחושת האשמה תדעך בהדרגה - ואיתה ההסתייגות ממעטפת השכר שקיבל מהמשטרה.
     
    העבודה במשטרה גזלה ממנו שני אחרי-צהריים בשבוע. הוא עטף את עצמו במעילים ובכובעים בבואו ובצאתו; את בית המלאכה הפקיד בידי בחור צעיר שגייס בבהילות כדי להרגיע את הלקוחות - לא, הסנדלר לא חולה! שנתו נדדה, והוא העביר את שעות הלילה בתיקון נעליים ובמחשבות על העבר.
    סבו אמר לו פעם ש"אם דיבור שווה כסף, שתיקה שווה זהב". רק כשמלאו לו שתים-עשרה הבין מקס למה התכוון. בגיל ארבע- עשרה הוא העז לחלוק על דברי הסב; דיבור אינו כסף ואינו זהב, הוא אמר, כי "שתיקה שמחפה על שטויות מַשתיקה גם דברי חוכמה". אך תעוזת הנעורים הזאת לא האריכה ימים. בגיל עשרים החליט מקס לומר ולשמוע את ההכרחי בלבד, להתעלם ממבטים מלאי משמעות, לברוח מהרכילויות ומהקנוניות שנלחשו ליד דלפק הסנדלרייה. מה אכפת לו מהחדשות? בלי חדשות, ישנות ועתיקות. היה לו טוב בגפו, והוא קיווה לחיות כך תמיד. באשר לנשים, רק בתשלום ובתיאום מראש. הוא גם לא נטה לנימוסים מופלגים. למה לחייך בלי חשק? שיחייכו הקלייטלצ'יקים עם מזוודות השמונצעס שלהם וישכנעו אנשים לקנות דברים שאינם נחוצים לאיש, בכסף שיש רק למעטים; שיחייכו אלה הנאבקים למען מטרות מטורפות כמו מדינת היהודים שהציונים מבקשים להקים במזרח התיכון.
     
    "זאת קופת קרן קיימת לישראל," חייכה הבחורה אמש והניפה קופסת פח כחלחלה. "תרום למען הקמתה של מדינת היהודים!"
    "מדינת היהודים?" מקס הכה על סוליה בפטישו, "איזה חלום אידיוטי!"
    הבחורה נרעדה:
    "חלום אידיוטי? ככה אתה מדבר על ישראל? בן יהודה החיה את השפה העברית, תל אביב הולכת ומתפתחת, בירושלים יש אוניברסיטה עברית, ואלפים מאחינו עושים עלייה. לזה אתה קורא חלום אידיוטי?"
    מקס לא ענה. והבחורה, בסקרנות יותר מאשר בכעס:
    "קוטנר, יש לך איזה חלום בחיים?"
    מבלי להביט בה:
    "לתקן נעליים."
     
    מקס לא היה יפה וגם לא מכוער. הוא לבש חולצות לבנות ומכנסיים שחורים - מה צריך יותר? גם אם התלונן על קרחתו ועל חיוורונו, היה לו נוח בדמות הזאת, נוח לחיות את חייו מבלי לפתות איש. אהבה? הס מלהזכיר. אהבות לא היו אלא חבית של חומר נפץ. ראשית הן מילאו את הכיכרות, אחר כך את בתי הכנסת, ואז את מחלקות היולדות ולבסוף את בתי הזונות. הרווקוּת עדיין נותרה הדרך הקצרה ביותר אל הפרוצות. לאחר שנהנה משירותיהן אהב מקס לטייל לאורך שפת הים, לבהות באופק ולהתכנס אל תוך נפשו, שלא פרחה אלא בדממה.
    שכן עכשיו, ורק עכשיו, בגיל שלושים ושבע, קינן בו הספק שמא המילה אינה כסף או זהב, אלא עפרה גדולה בעלת עורקים צבעוניים.
     
    רומנטיים או יומיומיים, אֵפיים או טפלים, המכתבים עסקו בכול: בריאות, מצוקה, דת, כסף. לפלונית נולד בן, פלוני השמין, נאצים ערכו מצעד בבואנוס איירס. בחור אחד התלונן בפני אחיו על אשתו, והמופקרת הציעה את עצמה לאותו אח במכתב אחר. צעירים ציטטו את בודלר, וזקנים את התלמוד. לאנשים היה הרבה או מעט, אף פעם לא מספיק: לעשיר חסרה אהבה, לאוהב - עושר. איש לא היה שמח בחלקו. למעשה, אלה שהיה להם יותר מדי, היו בדיוק אלה שנחוץ היה להם יותר. כל נפש היתה עולם ומלואו. היו שם אגמים שקטים וימים סוערים, פסגות ומישורים. המצב האנושי סוּפר בפסקאות שלא פעם צורפו אליהן קווצות שיער או ציורים ילדותיים. לפעמים נתקל מקס בדברים בלתי-ברורים - ASBIB, LJ, HPS - ואת כולם מיהר להעתיק למחברת השורות. כך גם עלה בגורלם של משפטים מורכבים או לא ברורים. תפקידו היה לתרגם, לא לפרש או לצנזר. עם רדת הערב היה יוצא מתחנת המשטרה בעייפות מסוימת. לפני שעלה על החשמלית, היה עובר אצל אחד הסינים בכיכר טִירָדֶנטִיס כדי לאכול כיסוני בשר מפוקפקים, התענוג הסודי שלו.
    התכתובת עם ארגנטינה התישה אותו (בבואנוס איירס לבדה היו יותר יהודים מאשר בכל רחבי ברזיל). לפעמים הוא ניסה לחשב את מספר העמיתים שהופקדו על מלאכת התרגום של שאר מכתבי העולם. מי יודע, אולי הלקוחות שלו ביניהם? לדברי סרן אוולר, אמריקה הצפונית ואירופה היו תחת אחריותה של "ועדה" שאליה יקודם מקס אם יעבוד כמו שצריך. אך הקידום היחיד שייחל לו הסנדלר היה שחרורו.
    האומנם?
     
    ***
     
    "אאידה" פתחה את עונת האופרה בתיאטרון העירוני. מקס התבונן בוויטראז'ים ובשפע הדלתות הפונות לכיכר "סִינֵלַנדיָה", הברודוויי של ריו. הוא טייל ברחובות והציץ בברים ההומים מאדם ובהתרוצצויות האקרובטיות של המלצרים עם מגשי הבירה שלהם. תור מהודר השתרך לפני אולמות הקולנוע; זוגות אוהבים חבוקים יצאו מהם כדי לתפוס את ספסלי הכיכר ולהמות יחד עם היונים. מסביב היו תיאטראות, אולמות ביליארד ובתי קפה שבהם שוחחו כוכבי במה עם הקהל ופוליטיקאים רקמו מזימות שהעיתונאים מיהרו לרשום בפנקסיהם.
    מקס עצר לפני קולנוע "אודיאון" כדי להביט בכרזה של צ'רלי צ'פלין. הנווד האגדי היה לכוד בין גלגלי שיניה של מכונה. באותיות ענק: "זמנים מודרניים". לא מזמן כינה מישהו את הסרט "פמפלט קומוניסטי" שנועד ללעוג לקפיטליזם. מי, מתי?
    השעה שש, האור נדד מן הרקיע אל שלטי הפרסומת, אל העמודים, אל החלונות. ממרומי הקוֹרקוֹבַדוֹ האפיל פסלו של ישו המושיע על ראשוני הכוכבים ובירך את התפארת שלרגליו. בירת ברזיל ניצתה לקראת מופע חדש וסִנוורה את בני כל העולם כולו. אך לא הכול היה קסם והכנסת אורחים. ריו יכלה להיות אכזרית כלפי מי שלא הסתגל לאווירתה החגיגית. קלות הדעת הזאת לא הזכירה במאום את שמיה המעוננים של פולין, את האנשים המכונסים והשלג שהגיע עד לקרסוליים. אירופים חדורי געגועים ניסו לשחזר את יבשת מולדתם בהאזנה למוזיקה ובלגימת בורשט במועדונים ובברים בכיכר אונזה. היו אלה מחילות אפורות שההמולה צרה עליהן. אחרים, שנשבו בקסם הטרופי, ביכרו לשכוח את העולם הישן. ואילו הדתיים התייחסו לריו בהסתייגות; הם היו מודעים לכך שהסכנה הגדולה ביותר שוכנת בסמטאות הרחוב הנטושות, בחושניות האוניברסלית שגישרה בין הקרנבלים מפברואר עד פברואר. הכובשים הספרדים צדקו, החטא אינו קיים מתחת לקו המשווה. אופיים החברותי של הברזילאים הוא מה שהיה חסר כדי לפזר את העם הנבחר ולמחוק מעל פני האדמה את מורשתו בת האלפיים. המלחמות והפוגרומים לא הצליחו לעשות דבר שעלה בקלות בידן של חצי תריסר מולאטיות, שמונה-עשר מקרי גירושים רק בסתיו האחרון! לכן, טען השדכן אדם ס': "האויב של הדת שלנו אינו האפליה. נהפוך הוא, היא תמיד היתה בעלת בריתנו."
     
    בלָפָּה חיפש מקס את את האישה מבאהיה שמכינה את הקוקָדָה* הטעימה ביותר בריו. במועדון הדמוקרטים ששכן לא רחוק אפשר היה לאכול בשר צלוי רך ומתובל היטב. ולחובבי הבקלה כדאי היה ללכת ל"חור בקיר" ברחוב דוס אינוולידוס ולשתות שם ליקרים מתוצרת בית. בקיצור, מקס הפך למומחה לברים, למסעדות ולדוכני רחוב - לא משום שנהג לפקוד אותם, אלא הודות לקרלוס, טבח מנִילופולִיס שאפה את הלחם שלו בעצמו ורשם מתכונים בשביל הוריו שבארגנטינה.
    [* Cocada - מעדן שמכינים מקוקוס, סוכר וחלב.]
    דרך אגב, אחת בשם עמליה ו' היתה זו שמתחה ביקורת על צ'רלי צ'פלין ועקבה אחר כל הסרטים החדשים בהוליווד, סיווגה את הכוכבים, השוותה את המשחק, התפאורה, התלבושות והמוזיקה. הערותיה של עמליה ו' עסקו בפרטים טכניים כמו תאורה והמשכיות ועוררו בסנדלר רצון לבקר בקולנוע בפעם הראשונה בחייו.
    בתשע בערב טייל מקס לאורך חוף גלוריה. הוא היה מהורהר; לא היתה לו ברירה אלא להיאבק בידיעות הפולשניות שהמכתבים נטעו בו. לא הועיל לו לזלזל בסודותיה של גברת ברטה, הלקוחה הוותיקה שלו, או בבריאותו השברירית של המוהל שמל את תינוקותיה של כיכר אונזה. הוא נבהל לגלות שרוזה פ' הפטפטנית תיעבה את חתנה, נגר קודר שבבוא היום יבנה את ארון המתים שלה. ואילו יצחק פ' התרברב על עושר שלא היה לו. והלנה המסכנה, שחסכה מעצמה הכול, חוץ מדאגות? היא היתה מאושרת להפליא. ממכתב למכתב הלך מקס וחשף תעלומות, את הברכות שהקיפו את המקוללים, ואת הקללות שהקיפו את המבורכים. אותו מקרה זכה לגרסאות סותרות ולטענות שלא תמיד היה אפשר להגן עליהן. רבים הצדיקו את עצמם, ולאו דווקא בצדק. הוורד שריחו נעם לרחל, דקר את שמואל. והאהבה, שנמזגה לפרוזה ולשירה, היתה רק לעתים נדירות יותר משתי בדידויות תואמות, שכבליו הקדושים של הדיכוי מאחדות ביניהן.
    מובן שהשדכן אדם ס' לא חשב כך. בן בית בחנותו של מקס, הוא היה מעלעל באלבום הבחורות הנאות שלו:
    "לזאת כבר יש שמלה, חסר רק הבעל. זאת אלמנה פעם שלישית, עשירה כקורח." ואז הוא מתרגז: "אתה מתכוון להישאר רווק לנצח? אתה רוצה שיקיץ הקץ על העם היהודי, קוטנר? פרו ורבו אינה הראשונה שבמצוות?"
    מקס נהג לגרש אותו משם בקללות. אותה סצנה היתה חוזרת על עצמה אחר הצהריים, כשאדם ס' סיים את סבב ההתעללויות שלו ברווקי האזור. אבל יום אחד, מה אתם יודעים, אירע משהו בלתי-צפוי: אדם ס' התמלא חשדות כשהתקבל בחיוך מסביר פנים ובכוס קפה ברחוב ויסקונדה דה איטאונה. הם החליפו דברי נימוסים בעוד מקס בוחן את הנשים. לבסוף סגר מקס את האלבום:
    "האם במקרה קוראים לאחת מהן... חנה?"
    אדם גירד בסנטרו:
    "עד כמה שאני זוכר, לא... רווקה או נשואה?"
    "לא יודע."
    "יש הרבה חנוֹת. איך היא נראית, החנה הזאת?"
    "אני לא יודע."
    "לא יודע? מה זאת אומרת, לא יודע?"
    מקס לא ענה. והשדכן, לאחר שתיקה כבדה:
    "אל תחשוב שאני אידיוט, מקס קוטנר! ארבעים שנה עלי אדמות לימדו אותי דבר או שניים. מי שלא נמצאת כאן לא פנויה לנישואים!" הוא אחז באלבום: "תיזכר בדיבר השביעי לפני שיהיה מאוחר מדי. אל תהרוס את חיי הזולת!"
     
    יפהפייה, חכמה, משכילה, אמיצה. גיטה לא עייפה מלהלל את אחותה במכתביה. "חנה, אף אחד לא פוגש אותך במקרה. ומי שמכיר אותך לא שוכח אותך לעולם. איך זה שאת נהדרת כל כך?" במכתב הבא, גיטה חוזרת וכותבת: "העולם נעשה טוב יותר כשנולדת. בדרן אחד כאן בבואנוס איירס אומר שעדיף להתחתן עם אישה בעלת הופעה נסבלת ואופי נעים מאשר עם אישה שהופעתה נעימה ואופייה נסבל. אבל למי שמכיר אותך, חנה, אין התלבטויות כאלה. את מדהימה מכל הבחינות."
    חנה הצטיינה בצניעותה. "תודה על מילות החיבה, אחות יקרה, אבל איני מרגישה שאני ראויה למחמאות שלך. כמו שאומרים המשוררים, הערך הוא בעיני המסתכל." חמישה-עשר ימים מאוחר יותר התעקשה גיטה: "חנה, אל תצטנעי! כולם מתאהבים בך. בעלך הראשון היה משוגע עלייך לגמרי. טוב, לא נדבר על העבר. עכשיו ספרי לי על ז'וֹזֶה. איפה הכרתם, מי הוא, מה הוא עושה?" חנה הגדירה את ארוסה כאדם "עני אך הגון", והצהירה שהם יסתפקו בחתונה אזרחית, כי בגיל שלושים וארבע לא יהלמו אותה זֵרים וסרטים. חוץ מזה, היא אינה יכולה להינשא שנית לפי חוקי הדת היהודית.
    הדת היהודית? מתפלא הסנדלר. למה חנה לא יכולה להינשא בבית הכנסת?
    אילו היה מקס בפולין, לא היה מתקשה למצוא מישהו שיענה על שאלותיו. החיים בעיירות השדה הסתכמו במצוות ספורות, ורבנים הוזמנו כדי למנוע או לפתור מריבות, אם לא כדי להשכין שלום. לכל קהילה היו חכמים משלה, שקועים תמיד בספרי הקלף שלהם. אלא שבברזיל הכול היה שונה. הדת דמתה יותר לגחמה, לקישוט, לדרשה מזדמנת. חוקים חוקקו בפרלמנטים, מי יודע איך ולמה, נקשרו ותוקנו בלשכות או במזנונים בבתי המלון. מי שעבר עליהם לא סבל מרגשות אשמה, אלא מסרבול בירוקרטי, קנסות, בתי משפט ובתי כלא.
    מקס שוטט לאורך חוף פלמנגו והרהר באבסורד שבחיים המודרניים. הרוח המליחה את שפתיו, ונִיטֵרוֺי נצנצה מעברו השני של מפרץ גוּאָנַבָּרָה. סירות דיג ניקדו את שלוותם של אותם מים, שבהם גם הוא הפליג פעם, לפני זמן רב.
     
    1928. סירה מתקרבת לאונייה, סמוך לפָּאוּ דֶה אָסוּכָּר.* הנוף היה צבעוני יותר מאשר הוויטראז' בבית הכנסת בקטוביץ'. "משטרה!" צעקו על הסיפון. הנוסעים הסתדרו בשורות, אוחזים בדרכוניהם. מקס רצה לקפוץ למים, להתפלל, להיעלם. נציגי הרשויות עלעלו בתעודות, בחנו צילומים, שוחחו ביניהם באותה שפה זרה. לפעמים נטפלו לפלוני או לאלמוני, שנלקחו לפינה מרוחקת. שיניו של מקס נקשו כשפנו אליו ביידיש תקנית ומשונה:
    [* Pao de Açúcar - גבעה החולשת על ריו דה ז'ניירו ומזכירה בצורתה ערימת סוכר.]
    "יהודי?"
    "כן."
    "דרכון."
    תוך כדי עיון במסמך:
    "שלום, מר קוטנר. יש לך משפחה, חברים בברזיל?"
    "אף אחד."
    "כסף, תוכניות?"
    כלום. האיש מגיש לו כרטיס ביקור: Relief.*
    [* ארגון שהעניק תמיכה כספית ולוגיסטית למהגרים היהודים שהגיעו לברזיל במחצית הראשונה של המאה העשרים. (הערת המחבר)]
    לפני שעגנו בחוף, נלקחו הנוסעים לאי הפרחים ונבדקו על ידי נציגי בריאות הציבור. הם פערו פיות ופשטו זרועות ופיסקו רגליים לעיני מפקחים קפדניים בחלוק לבן. שתי משפחות נלקחו לבידוד. רצה אלוהים ולמקס לא היו בעיות, וזמן קצר אחר כך הוא דרך על היבשת בקהות חושים מוקסמת ונבלע בין ההמון שעל רציף כיכר מָאוּאָה, עד שהבחין בשלט "Relief". מכונית הסיעה אותו לבית בכיכר בָּנדֵיירָה, שם הפתיעה אותו זריזותם של אחיו היהודים עם הארכיונים, הכספות ומכונות הכתיבה שלהם. היה זה ארגון יהודי שנוסד במטרה לעזור לאלה שזה עתה הגיעו, וכונו "הירוקים". הוא נשאל למקצועו, לגילו ולמצבו האישי. תוך פחות משעה ארגנו לו מלון בשכונת אֶסטָסיוֺ, נתנו לו כסף וחוברת עם אוצר מלים בסיסי בפורטוגזית שאותו ילמד במסגרת הארגון עצמו. כעבור חודש מצא מקס עבודה בבית מלאכה של בן מולדתו, ושלוש שנים מאוחר יותר קנה את החנות ברחוב ויסקונדה דה איטאונה.
    למרות הקשיים, היו לקהילה מועדונים, ברים, ספריות ואפילו פלגים יריבים, עם בתי כנסת שאלה לא נכנסו אליהם ועיתונים שאחרים לא קראו. בברים נמשכו הדיונים עד השעות הקטנות של הלילה, כל אחד רצה להושיע את העולם בדרכו הוא. קבוצה טיפוסית שוטטה ברחובות: רבנים, בעלות בית, קליינטלצ'יקים, שדכנים ואפילו הזונות הידועות לשמצה - שכונו בשפה עממית "הפולניות". בפעם הראשונה בחייו ראה מקס יהודים ספרדים, עם מנהגים ובתי כנסת משלהם, שדיברו ניב ספרדי בשם לאדינו. סוחרים ממולחים עזרו לרוכלים האשכנזים ונתנו להם במישגור בדים, שהללו מכרו מדלת לדלת. היו יהודים בפרוורים המרוחקים ביותר, מחופרים בשיכונים ובעיירות. בעלי האמצעים גרו בדירות באזורים הטובים ובילו את הקיץ בבקתות בפרוורי העיר, בחולות אִיפָּנֶמָה ולֶבּלוֺן.
    אפשר לומר שכיכר אונזה היתה לב הקהילה, אך כינויה "גטו יהודי" גבל בשקר. פורטוגלים, לבנונים ואפילו ברזילאים חיו שם זה לצד זה. תחנת הרכבת המרכזית של של ריו דה ז'ניירו, סֵנטרַל דוֹ ברזיל, שכנה בקרבת מקום, על שלל הטיפוסים שעברו בה. מרחוק נראתה גבעת הפּרובִידֶנסיָה שעליה נערמו צריפים, מרכזי מָקוּמבָּה* ועסקי מסחר לא חוקי. ילדים מכל צבע ומוצא התרוצצו על המדרכות, סובבו חישוקים, שיחקו בכדורגל וצעקו באספרנטו משלהם. בכיכר שהעניקה לשכונה את שמה - ונקראה כך לזכר קרב ריאשואלו, שהתרחש ב-11 ביוני 1865, בזמן מלחמת פרגוואי - היו עצים, גנים, בימה לתזמורת ומזרקה, ובתיה צבעו את הסביבה בגוני פסטל ואבנים מסותתות. הרים ירוקים ערסלו את הנוף והטילו את צלם על העמקים ועל מרגלותיהם סחופי העננים,  שהתפרשו על צלעותיהם ושִרטטו מחדש את פני הנוף. אז היו נגלים לעין קו מתאר, גוון, זיו רגעי.
    [* Macumba - כינוי כולל לפולחן הדתות האפרו-ברזילאיות.]
    לעתים נאלץ מקס להתייצב במשרדים טחובים כדי לחדש מסמכי הגירה, לתת טביעת אצבע, לחתום על טפסים. עניינים פורמליים. בסופו של דבר, גם לגן עדן יש חוקים משלו.
     

    ***
    בואנוס איירס, 3 בינואר 1937
    חנה,
    ממה הוא מתפרנס, הארוס שלך? כבר שאלתי אותך כמה פעמים! ובלי התחמקויות כמו "מה זה משנה" או "אני רוצה רק שקט". זה כן משנה! למקרה שאת לא יודעת, בעוני אין שקט. את יפהפייה, נבונה. מגיע לך כוכב הוליוודי!
    הוא מוצא חן בעיני יוסף?
    אוהבת אותך,
    גיטה
     
    *
     
    ריו דה ז'ניירו, 21 בינואר 1937
    גיטה היקרה,
    למה לדבר על הארוס שלי? אל תכריחי אותי להסביר את מה שאפילו לעצמי אני לא מצליחה להסביר. ז'וזה הוא אדם טוב, נקודה.
    עבדתי הרבה. מכירות חג המולד היו מצוינות והמנהל מדבר על פתיחת סניף. (...)
    יוסף היה מדוכא, אבל מצבו השתפר.
    נשיקות,
    חנה
     
    *
     
    בואנוס איירס, 15 בפברואר 1937
    אה, חנה, הלוואי שיכולתי לבוא לבקר אותך! אבל אני חייבת להישאר בארגנטינה עם בעלי. מחר אנחנו נוסעים לחווה שלנו ליד רוֹסַריוֹ. יבול התירס והחיטה היה נמוך מהציפיות. חַיימֶה חושב לקנות אדמות בסאו פאולו, הוא רוצה להשקיע בקפה ובתפוזים.
    (...)
    אני נשבעת שאני מנסה להבין אותך! את מבלבלת בין הגינות ובין עוני, חנה! יש עשירים הגונים, כמו שיש עניים מושחתים! אני יודעת שבעינייך הגינות היא דבר הכרחי. אבל לעתים ההכרחי אינו מספיק. אז תעני לי אחת ולתמיד מה ז'וזה עושה בחיים ותפסיקי להסתיר ממני דברים!
    שלך,
    גיטה
     
    *
     
    קל לשפוט בלי להבין, גיטה.
    קשה יותר להבין בלי לשפוט.
    חנה
     
    ***
     
    "מה אדוני רוצה?" האישה חייכה ביובש.
    מקס מישש את כל הבדים שבחנות.
    "אני יכול לדבר עם... חנה?"
    "רק רגע," האישה, שנרגעה, הלכה לקרוא לה.
    מקס ניגב את מצחו וחיכך את ידיו זו בזו. זמן קצר אחר כך הופיעה קשישה בשיער מקורזל ובסינר מוכתם.
    במבטא פורטוגלי:
    "אני אנה. במה אפשר לעזור?"
    עוד כישלון. הסנדלר הסתובב בשכונת סֶנטרוֹ בשעת הפסקת הצהריים, בחיפוש אחר חנויות שמכירות חג המולד שלהן עשויות היו להיות "מצוינות". אחותה של גיטה לא היתה באף אחת מהן. הוא כבר סרק כמעט את כל רחוב דָה אָלפַנדֶגָה, שלא לדבר על החנויות שבכיכר סאו פרנסיסקו וברחוב דוֺ אוֺבִידוֺר. האם יצא מדעתו? מעולם לא היה נתון לשיגיונות או למטרות נעלות יותר מאשר הסנדלרייה שלו. מה קורה כאן? איפה זה  ייגמר?
    הוא חזר לסנדלרייה בראש מושפל.
    "צהריים טובים, מר קוטנר," גברת בטי ניגבה את עיניה הדומעות. "תראה את זה."
    היה זה זוג מגפיים שסוליותיהם נוקבו במסמרים וברסיסי זכוכית.
    "הם של הבן שלי. בוודאי כבר שמעת..."
    "שמעתי מה?"
    המשטרה פרצה עם אלות לספרייה היהודית בשעה שהתקיים שם אירוע ציוני. התוצאה: חמישה-עשר עצורים, הרס, ספרים ורהיטים שרופים. גדוד של אמהות חנה בכניסה לתחנת המשטרה, גדוד אחר התפלל בבתי הכנסת. גברת בטי הוציאה מכיסה מזוזה חרוכה:
    "היא היתה על הרצפה." ובדמעות: "למה הם מתנהגים אלינו ככה? עשינו להם משהו רע?"
    הידיעה העכירה את רוחו של מקס. הוא נזכר בבהירות בדבריו של צעיר אחד שהזכיר ספרייה שבן דודו נוהג להיפגש בה עם חברים "מוזרים". זה היה מכתב ארוך להחריד וטיפשי עד כדי כך שנראה שנכתב על ידי משיגענע, אבל מה זה עניינו של מקס? האם עליו לחקור פעלים ולנחש את משמעותם, או שאינו אלא מתרגם מן השורה מרחוב דָה רֶלָסַאוּ?
    אולי היתה התשובה טמונה במזוזה החרוכה.
    מקס התחמק מגברת בטי, מיהר לחדרו וחטף את שלמה מהשידה שליד המיטה. מה לעשות, זיידע? תגיד לי! להיאבק במשטר? לצאת נגד הגנרלים, זיידע? תענה לי, למען השם!
    הזקן ליטף את זקנו:
    "אל תנהג בפזיזות, נערי. פעל בקור רוח. את הרפש יש להפוך, לא לפזר."
     
    כשהגיע לתחנת המשטרה למחרת, פנה אליו סרן אוולר:
    "בוא איתי." בחדר ללא חלונות: "תוציא הודאה מהתולעת הזאת שלא מדברת פורטוגזית."
    על הרצפה היה "גורם יהודי" שהואשם בגניבת תפוזים.
    "גנבתי, כן," הוא אמר ביידיש. "לא אחד, לא שניים, אלא שלושה תפוזים שבלעתי עם הקליפה והכול."
    כחכוחים מוטרדים:
    "ואתה חושב שזה... בסדר?"
    "לא! הם היו חמוצים!"
    אוולר נעץ מרפק בסנדלר:
    "מה הוא אמר?"
    מקס נזכר במזוזה החרוכה:
    "שהוא לא גנב שום תפוז!"
     
    כמה שבועות מאוחר יותר תרגם מקס את היבול היומי ומצא בתוך אחד המכתבים תצלום של ילדה קטנה.
    "בצד השני," אמר אונופרה. "יש משהו מאחור."
    "תסתכל טוב-טוב על הילדה הזאת," אמרו אותיות מודפסות. "יהודי רודף בצע, פשיסט מחורבן! בגללך ההורים שלה נאסרו!"
    מקס החוויר, התקשה לנשום. הוא נטף זיעה:
    "אני יכול ללכת לשירותים?"
    מי שראה במראה הסדוקה לא היה פחדן מתרפס, אלא גיבור שהסתנן לשורות האויב. לא היתה לו ברירה; דבריו של פילוסוף שזה לא כבר תורגמו התרו בו: "כדי שהרוע ינצח, די בכך שהאנשים הטובים לא יעשו דבר." חוץ מזה, הריגול הנגדי לא יאחר לגלות, אם אינו יודע עדיין, שמקס קוטנר מתרגם מכתבים בשביל המשטרה. אחר כך חשיפת דברים אחרים כבר תהיה משחק ילדים.
    מקס הודה באמת המרה: חשיפת סודו הגדול ביותר אינה אלא עניין של זמן. הוא כבר צפה את ניסיונות הסחיטה, את הפתקים, את המבטים המתחמקים. הוא היה יכול לשמוע את הלשונות הרעות מלחשות:
    "שמעתם את החדשות האחרונות? מקס קוטנר הוא לא מקס קוטנר!"
     
    ***
     
    פולין, ינואר 1928
     
    קטוביץ' היתה קפואה. בפתח בית הקברות שבו קבר מקס גולדמן את אביו התקוטטו על עצי הסקה ועל תפוחי אדמה. הוא לא בכה וגם לא יבכה במשך שבעת ימי האבל. כבר ביום השמיני תרם את חפציו של ליאון וחיפש סוכן נסיעות. הוא רצה לברוח מפולין, אולי אפילו מאירופה. די לאביונוּת! סוכן הנסיעות פתח קלסר עב כרס ודפדף בעולם. ארצות הברית סגרה את שעריה בעקבות חוק נגד ההגירה. אוסטרליה היתה יקרה ורחוקה. היו מושבות חקלאיות בדרום אמריקה ובפלשתינה. מקס אמר שיחשוב.
    בפברואר הקיש הסוכן בדלתו עם הצעה שאי-אפשר לסרב לה.
    יזם עשיר מפינסק - ששמו מקס, ממש כמו הסנדלר - היה אמור לנסוע לברזיל במרס. אלא שערב נסיעתו צללה מכוניתו לנהר שוצף וגופתו נעלמה. כל מה שעל גולדמן לעשות הוא להתחזות למנוח בעזרת דרכון שהסוכן הציע לזייף.
    "אין שום סיכון. אין אפילו תיעוד למותו של האיש."
    "כמה אתה רוצה?" מקס ניעור לחיים.
    הוא מכר הכול, שילם את חובותיו, עלה על רכבת צפונה והפליג מנמל דנציג מבלי להביט לאחור. היי שלום, פולין!
    הוא היה עסוק בפריקת המזוודה בתאו כשאחד החדרנים נכנס עם מגבות:
    "אלה בשביל גברת קוטנר."
    בתדהמה:
    "גברת קוטנר?"
    הבחור בדק את הרשימה שבידו:
    "מר וגברת קוטנר."
    "אה..." כחכוחים. "היא החליטה לא לנסוע."
    מקס רצה להרוג את הסוכן. זה מה שהיה חסר לו, לנסוע עם אלמנה, או גרוע מכך, עם איזו מתחזה במקומה. החרדה ארכה עד שהסכנות נמוגו באופק. ביום השני להפלגה, תודה לאל, הם עזבו את הים הבלטי, והים הצפוני נפרש לעיניהם בהדרו האינסופי. או-אז הפך העבר לעבר ופולין איבדה את עוקצה, כמו הבצלים שסבתו נהגה לבשל בעיירה.
    "מקס קוטנר," שינן הסנדלר.
    תוך כדי שכיבה על הסיפון למד מקס לאהוב את אור הירח ואת הרוחות שנעשו נעימות יותר מיום ליום; הוא שמע שפות ומבטאים מעולמות אחרים. האונייה היתה מגדל בבל צף, על שלוש מחלקותיה ואולם המשחקים שלה. היתה בה אפילו להקת גמדים לבקנים שניגנה צ'רלסטון.
    לא ייאמן! הנסיעות היחידות שלו עד כה היו בכרכרה בין קטוביץ' לעיירה של סבו וסבתו. הנוף שנשקף בדרך היה רצף משמים, שטח מדיד של עצים ושיחים, פרט לשני נחלים ולחווה שבה עצרו הנוסעים במקרה הצורך. מעולם לא היה רחוק דיו מהשגרה, מהגרביים המחוררים, מהכרוב ומהמשטרה. ואילו כעת החיים צפו להם במים המלוחים, והגמדים ניגנו צ'רלסטון בשעות הקטנות של הלילה. כמה מים, מיין גוט! כמה שמים, אוויר, אור! ובסוף כל זה היתה ברזיל.
    "ברזיל," נאנח מקס על הסיפון.
    למה עליו לצפות מאותה ארץ? לאילו ריחות, צבעים, גדלים. ותושביה, מה הם לובשים, אוכלים, נועלים? האם הם גדולים או קטנים, שחורים או לבנים? הם אוהבים יהודים? איזה צליל יש לשפה הפורטוגזית?
    כפפות ורדידים נזנחו כשהאונייה עגנה בליסבון. באיים הקנריים כבר נראו רגליים חשופות, ובלילה הראשון של חודש מרס הם הרימו כוסית לכבוד חציית קו המשווה. ימים ספורים אחר כך הופיעה מדינת פֶּרנַמבּוּקוֹ* במערב, והם עצרו לחניית ביניים בת ארבע שעות.
    [* Pernambuco - אחת ממדינותיה של ברזיל, נמצאת בצפון-מזרח.]
    פירות, סרטנים חיים ומכוסים בבוץ, ערמונים שזה עתה נקלו - נמל רֶסִיפֶה שפע אקזוטיות על רוכליו המולאטים, העירומים למחצה. החום הצחין והלחות דבקה בעור. מקס הסתובב בשכונה שבה שדיים וישבנים הוצעו לכל דורש במחיר זעום. מאוד היה רוצה להתחפר באותן נשים חומות, שחורות שיער ורחבות אגן שחייכו לעברו בתום בתולי. אך מהרציף נשמעה השריקה הדוחקת.
    הוא כבר עמד על הגשר המוביל לסיפון ואז, בלי שידע מדוע, נתקף סחרחורת מבשרת רעות. הוא החוויר, רגליו כשלו. הוא לא יֵצא מן ההונאה הזאת ללא פגע. הדרכון שבידו אינו אלא חשבון, שיהיה עליו לפרוע בתשלומים אינסופיים.
    מרגע זה והלאה, בכל פעם שאירע לו משהו רע, היה נדמה לו שהעבר גובה ממנו את החשבון, כמו קליינטלצ'יק חסר רחמים על סף דלתו של מי שאינו עומד בתשלומים.
     
    ***
     
    ריו דה ז'ניירו, 5 באפריל 1937
    גיטה,
    הכול היה פשוט, רק מסמך וזהו. ירח הדבש היה אחר צהריים בגן החיות. בלילה, מרק גזר עם לחם שיפון.
    נשיקות,
    חנה
     
    *
     
    בואנוס איירס, 13 באפריל 1937
    ירח דבש בגן החיות? לפשטות יש גבול, אל תהיי מגוחכת. לחגוג נישואים זאת מצווה קדושה. לפעמים נדמה לי שירשת את השיגעון של אמא. איפה בעצם פגשת את האיש הזה?
    גיטה
     
    *
     
    בואנוס איירס, 14 באפריל 1937
    חנה, הלילה ישנתי רע. אתם צריכים כסף? את תהססי לבקש עזרה!
    שלך,
    גיטה
     
    *
     
    ריו דה ז'ניירו, 24 באפריל 1937
    תודה, גיטה, אבל אנחנו לא צריכים כסף. די לנו באהבתך.
    חדשות טובות: יוסף אוהב מאוד את ז'וזה.
    נשיקות,
    חנה
     
    ***
     
    הקוזקים פלשו לעיירה השוממת. הם סרקו את רוסיה בחיפוש אחר חיילים למלחמת קרים.
    "אף אחד לא גר כאן?" פקפק המפקד. "לא ייתכן. תחפשו בבתים!"
    לאחר שהפכו את העיירה על פיה, גררו החיילים את התושבים לרחוב: נשים, זקנים וילדים.
    "אנחנו רוצים גברים צעירים!"
    "כולם יצאו לדרום, לעבוד בשדות", ענתה אחת הבחורות.
    "אז תקראי למי שאחראי לזה!" הקוזק הצביע על קיר ועליו חמישה חצים נעוצים במטרות לבנות.
    ואז צעד מישהו קדימה ברוח קרבית:
    "זה הייתי אני!" עם ידיים על המותן: "יש בעיה?"
    פרצי צחוק. משה הקשיש היה מבדח עד דמעות במכנסיים הקצרים האדומים שלו. זוג גרביים הגיע עד ברכיו הרועדות.
    "שב, משה," אמר מישהו בקהל.
    וכל בית האבות קרא במקהלה:
    "שב, שב!"
    אחת האחיות גררה כיסא, משה התיישב. כחכוחים:
    "זה הייתי אני, אבל אני קלע גרוע!"
    הקוזק הצביע על החצים:
    "איך אתה מסביר את זה?"
    משה היסס, הספקנות פגעה בו. הוא הביט בקהל.
    "תסביר לי את זה!" הקוזק הצליף בקולו: "קדימה!"
    דממה. אחת הקשישות שבקהל נעצה במקס מרפק:
    "אתה רואה, יקירי? הנעורים הם זר פרחים. הזִקנה - זר קוצים."
    "משה, קדימה!" נהם הקוזק.
    ומשה, בעווית של תעוזה:
    "אז ככה... קודם אני יורה את החצים, אחר כך אני צובע את המטרות."
    צחוקים, מחיאות כפיים. האחות סיכמה את הסיפור:
    "כך הצליח צעיר ממולח לשטות בקוזקים. עכשיו נלך לאכול משהו!"
    מקס הזמין מטעמים ממבשלת יהודייה. הוא הריע לתיאטרון הקשישים, לעתים במעין תכסיסי כפרה שנועדו לשכך את רגשות האשם שדבקו בו בתחנת המשטרה. הוא לא רק ביקר בבתי אבות, אלא גם תיקן נעליים בחינם, תרם כסף וקנה את מלאי הסחורות של הקליינטלצ'יקים. אלא שמעשיו הטובים לא תמיד הניבו את הפירות שקיווה להם - או לא כפי שקיווה. ולראיה הסיפור עם החנוכיה.
     
    שמו של מחבר המכתב היה סילביו ט', בן שבעים ומשהו, תושב שכונת מאיֶיר. הוא העמיד למכירה חנוכיה מתוצרת גרמניה מהמאה השבע-עשרה. בכסף ישלם בעבור הלילות שעוד נותרו לו בחדר בפנסיון. הוא תיאר את החפץ לטייקון מבואנוס איירס והלין על חסרונם של מתעניינים - או במילה אחרת, מליאנים - בברזיל. הקווים העקומים הסגירו דלקת מפרקים. בניגוד להמלצות הרופאים והיועצים, נופף סילביו בחנוכיה לנגד עיניהם של אומללי כיכר אונזה וקמצניה. "אלוהים!" קרא. "האם חייתי כמעט שמונים שנה כדי לגמור ככה?" התקווה נגוזה, ורגליו איימו בקריסה מפוארת לעיני חסרי הלב שאפילו לא יטרחו להושיט לו יד (אלא כדי לגנוב את החנוכיה, כמובן). אבל סילביו ט' היה לוחם. בסוף כל יום היה מדבר בשבחו של תשמיש הקדושה במסעדת שניידר.
    מקס החזיק את המכתב והרגיש שלבו כואב. איך אפשר להצדיק סבל שכזה? ולמה אלוהים חושף אותו לייסורים האלה? שום דבר אינו מקרי, מקס יקירי! ואיפה תבזבז את אלף הריאלים* המלוכלכים שקיבלת מהמשטרה? איפה, אם לא במסעדת שניידר?
    [* הכוונה אינה לריאל המודרני, אלא למטבע ישן שהיה בשימוש מהמאה השבע-עשרה ועד 1942.]
     
    בערב שלמחרת יצא הסנדלר מחנותו בתחושת שליחות נאצלת.
    הפטפוט החריש את אוזני המלצרים כאשר סילביו ט' ראה את ההשגחה העליונה מתגשמת מול עיניו בדמותו של מקס. הוא שלף את החנוכיה מתיק מרופט, וזה שילם בלי להתמקח. שלוש מאות שנות היסטוריה היו טמונות בה. ציפוי הזהב של המתכת כבר לא הבריק. מי יודע כמה ואילו מקומות קישטה אותה חנוכיה לפני שחצתה את האוקיינוסים ונפלה לידיו של מקס?
    למחרת בבוקר זהר כלי החמדה בסנדלרייה. הסנדלר הגאה בחן את העיטורים שלקוחותיו היללו פה אחד. מלומד אחד הכריז ללא היסוס:
    "סגנון גותי מאוחר."
    ואחר:
    "לסבא היתה חנוכיה זהה."
    ואחר:
    "זה העתק."
    אוי ויי, האם משהו מזה יכול להיות נכון? האם ייתכן שהוא קנה חפץ מזויף, חתיכת פח מתחזה? הוא לקח את החנוכיה ויצא להיוועץ בסוחרי העתיקות ובמומחים, שפסקו פה אחד: החפץ מקורי, מהמאה השבע-עשרה. חלפו שבוע, שבועיים, שלושה שבועות, והסתיו רִענן את העיר. הכול התנהל על מי מנוחות עד שזוג עיניים מוקפות עיגולים שחורים הציצו בסנדלר והודיעו בקיצור נמרץ שהחנוכיה שייכת להם.
    מקס מחה:
    "קניתי אותה בעצמי!"
    העיניים עם העיגולים השחורים לא היו מעוניינות לדבר - הן רצו רק את החנוכיה. מקס התעקש:
    "קניתי אותה לפני כמה ימים!"
    "מסילביו ט', השמוק ההוא!" האיש ירק על הדלפק. "ובכן דע לך שסילביו ט' חייב לי כמה אלפים ושהחנוכיה הזאת היא העירבון. דע לך גם שמועד פירעון החוב הוא היום, ממש עכשיו, ושהאיש התנדף. הת-נ-דף!"
    "אבל..."
    "תן את החנוכיה." האיש גהר מעל הדלפק. "מיד!"
    הוא תפס את החנוכיה וברח.
    נשימתו של מקס נקטעה. הוא סגר את הסנדלרייה והסתובב ברחבי השכונה; להבות זעמו איכלו אותו. האם נהג בפזיזות? האם רימו אותו? ואם כן, אז מי? סילביו ט' או העיניים עם העיגולים השחורים? האם נהוג לשאול את המוכר למי הוא חייב כסף? הנושה אפילו לא הוכיח שיש לו זכות כלשהי. מקס קילל את עצמו בכל השפות. במסעדת שניידר הידועה לשמצה הוא השתכר עד שהעולם חג סביבו, אך לא הצליח לשנוא את סילביו ט'. הוא עשה את דרכו הביתה בצעדים כושלים. לאחר שהשתין בפינת רחוב בלוויית כלב רחוב, חצה מקס את רחוב פרֵיי קָנֶקָה כשלפתע נבהל כמעט עד מוות.
    אחת-עשרה בלילה. סילביו ט' והעיניים עם העיגולים השחורים, בכבודם ובעצמם, ישבו להם בחשמלית זה לצד זה. הם לא דיברו, כמעט שלא נגעו זה בזה, שום קרבה אינטימית גלויה לעין. מקס מיקד את אישוניו שסירבו להאמין: הם ולא אחרים. לא ייאמן! לא היה כל היגיון לראותם שם, בשתיקה חברית על אחד ממושבי החשמלית. אפילו יד המקרה לא מסוגלת לעולל תעלול שכזה. החשמלית המשיכה בנסיעתה ונשאה עמה את התעלומה.
    אבל מה שבאמת הרשים את הסנדלר לא היה עזות פניהם של שני השותפים לדבר עבירה, נוכלים מן השורה הראשונה. הוא הכיר את הרפש האנושי מלפני ולפנים. מה שהרשים אותו היה השלווה שאפפה אותו, כה בלתי-צפויה, עמוקה ולא מוכרת. שום רגשות אשמה, חרדה, כלום! מקס ריחף לו בלב פרֵיי קָנֶקָה.
    הוא כיפר על חטאיו.
     
    ***
     
    ריו דה ז'ניירו, 4 במאי 1937
    גיטה, את טועה. אני לא מורדת, לא עזבתי את התורה. יש לי קשר הדוק לדת שלנו, כפי שאבא לימד אותי. אבל הדרך שלי לכבד אותה היא דווקא כך, על ידי התאמת המצוות למציאות.
    את זוכרת איך עמדתי בפני נידוי? סבלתי את כל הכאב שבעולם אבל למדתי משהו חשוב: מה שלא הורג, מחשל. יום אחד נפטרתי מכל האמונות שאף על פי שלא הצילו אותי בעת צרה, ידעו לנזוף בי כשחיפשתי דרך משלי.
    היום אני בוחרת באמונה שלי, גיטה. אני עושה מעשים טובים בלי ספרי דת ובלי כל שאיפות. די לי בשכל הישר. איך אפשר להסביר שרבים עושים כך ללא חינוך פורמלי או דתי, ללא תמורה מציאותית או דמיונית? איך אפשר להסביר שלא מלמדים, אלא לומדים איך להיות אדם טוב? אולי אהבת אמת היא האלוהים של בעלי השכל הישר.
    נשיקות ועוד נשיקות,
    חנה
    ***
     
    ריו היתה שדה מוקשים. גדודים קנאים התכתשו ברחובות; הם לא תמיד הבינו במה הם דוגלים, אך שנאו את מה שדגלו בו יריביהם. מהומות הפרו את שלוותו של רחוב קַטֶטֶה, בתי הספר היו ערוכים לקרב, אינטגרליסטים* לבשו ירוק, קראו "אָנַאוּאֶה"** וכילו את זעמם ביהודים. אחדים נעלמו בחשכת הליל, אחרים לאור יום. אנשים שהוכנסו באזיקים למשאיות משטרה שזינקו לדרכן ביללות סירנות זועמות, היו למראה שגרתי. מי, מה, מתי, איך? תהו השמועות. רק הנועזים תהו גם למה.
    [* ה-Ação Integralista Brasileira היתה תנועה פאשיסטית ברזילאית, שחבריה כונו גם "חולצות ירוקות" לפי צבע מדיהם.]
    [** Anauê - האינטגרליסטים טענו שמדובר בברכה בשפת הטופי, שמשמעותה "אתה אחי", אולם אין לכך תימוכין.]
    באופן מוזר למדי, העיר המתה מתיאטראות, מבתי קפה ומאולמות קזינו - מקומות שידוע היה שהם מנקזים אליהם מרגלים ואינטרסים מפוקפקים. כוסות קריסטל הושקו במסיבות קוקטייל בשגרירויות בשעה שקהל המוזמנים סחר בסודות. הדיפלומטיה הגרמנית פתחה במערכה נמרצת לכיבוש ברזיל, כשהיא מציגה את הֵר היטלר כמנהיג היחיד שמסוגל לבלום את התפשטות הקומוניזם.
    אבל מה לסנדלר ולכל זה? לא-כלום, פשוט לא-כלום. היטלר, סטלין, רוזוולט? מקס משך בכתפיו, הוא בז לדרך שבה מתנהל העולם. רק חנה עניינה אותו, איפה ימצא אותה, איך יזהה אותה? אם הזכירה ירקות, מיד היה רץ לסרוק את השווקים; אם דיברה על שפת הים, היה חורש את החולות של אזור זונה סוּל. הוא קרא שוב ושוב את מכתביה וניסה לדמיין אותה, לגעת בה, לנשק אותה. הוא אפילו רחרח את הנייר, שהיה דקיק ומבושם ונשא חתימה נאה מצוירת בדיו. יום אחד ביקש מאונופרה שיראה לו את המעטפות, אך לשווא, החייל קיבל את המכתבים כשהם כבר פתוחים.
    העבודה בסנדלרייה השתבשה באחת, מקס לא עמד בזמנים. הוא היה מבולבל ואפילו נפצע בצורה טיפשית. בימי ראשון הוא נראה כמו משיגענע ומלמל לעצמו בפינות הרחוב, שקוע בניחושים מוטרדים.
    יום אחד נתנה חנה רמז יקר ערך. היא סיפרה לאחותה שלמרות ה"בעיות" שהיו לז'וזה, שבגללן הוא משתמש בקביים, השניים מבלים ב"חוגים יהודיים". מקס הסיק שלושה דברים. הראשון, שז'וזה יהודי; השני, שזה רק עניין של זמן עד שימצא אותם; והשלישי והמרגש ביותר, שייתכן שחנה נישאה מתוך חמלה ולא מאהבה.
    מקס הפך למבקר קבוע בהרצאות ובהצגות של הקהילה. הוא ביקר במועדונים ובבתי ספר, קרא את העיתונים מהעמוד הראשון ועד האחרון. מן ההלוויות היה ממשיך למסיבות, לברים, לבתי הכנסת. בזמן קבלות השבת בבית הכנסת "בית ישראל" הוא התפלל בדבקות מעושה וניצל את ההזדמנות כדי להציץ מסביב; מי יודע, אולי יבחין בה. החיפוש אחר חנה לא רק היה סיבת קיומו, אלא גם סיבה להיות מה שלא היה מעולם:  מאושר.
    גיטה זעמה למקרא החדשות על גיסה והכתימה בסימני מחיקה את המכתב שבו שאלה האם ז'וזה הוא "גבר". "תסבירי לי ממה סובל בעלך!" מקס נרעד למחשבה על המוזה שלו זורעת סביבה טוב לב, בעוד שבתוכה דבר אינו נזרע. גיטה יעצה לחנה לדבר עם רב, ותשובתה של האחות היתה שאף רב לא יוכל לעזור לה כי היא אישה עגונה. מקס התחלחל: עגונה? מה זה אומר?
    עגונה, עגונה? חשב לעצמו בדרכו הביתה. מעולם לא שמע על כך. מחלה, אות קלון, חטא? המילה צרמה לאוזן, זה לא יכול להיות משהו טוב. איזה מין אסון הפך את חנה ל"עגונה"? האם תמיד היתה או שהפכה לכזאת? מתי? למה? אח, התוויות האלה! לא בני אדם אנחנו, אלא פריטים. אפילו לאלוהים יש קטגוריות משלו! יהיה מה שיהיה, מקס לא יחדל לאהוב אותה. שהצעירים יתפטמו להם בשלמות; אנשים בוגרים, לעומתם, מעדיפים סלחנות. למען האמת, למקס לא היו לא הגיל ואף לא המוניטין כדי לשפוט אותה.
    שש וחצי בערב, קבוצת צעירים מכרה עיתוני ערב בתחנות החשמלית, וראשוני הבוהמיינים החלו לצוץ בברים. תעלומות הלילה תפסו את מקומן של תעלומות היום. ריו החליפה את עורה, והספרייה היהודית כבר היתה סגורה. את מי אפשר לשאול מה זה "עגונה", לכל הרוחות?
    הסנדלרייה עלתה על גדותיה מרוב עבודה. השוליה של מקס סידר את הנעליים שהגיעו אחר הצהריים ואז טאטא את הרצפה. מקס דפדף בפנקס עם חתימות הלקוחות, תאריך התיקון והסכום שגבה השוליה. היו שם שני תיקי יד, חגורה אחת, ולא פחות משנים-עשר זוגות נעליים, אחדים בלתי-שמישים, אחרים קרובים לכך. וכאילו לא די בכך, גברת אחת ביקשה "דחיפות מקסימלית".
    "היא תבוא לקחת אותם מחר, אחרי ארוחת הצהריים," אמר השוליה.
    היה זה זוג עם עקבים שבורים - או נכון יותר, הרוסים. בלתי-אפשרי לתקן אותם בזמן כה קצר. שהלקוחה תסלח לו, מהירות ואיכות לא הולכות יחד. דרך אגב, למקס כבר נמאס מנשים היסטריות ומסיפורי מעשיות על מקרי חירום. בערב חתונה הפך הדלפק לזירה של מלחמת אזרחים. נעליים חומות צוחצחו בשחור, נשים זקנות רצו לחדש שרידי נעליים, בני זקונים ירשו את מה שאחיהם ירשו מההורים. כמה צעקות בגלל אבזמים שהתקלפו או עור שנסדק! לעתים מקס ראה את עצמו כאותם מעצבים נבובים מרחוב דו אוֺבִידוֺר שהחניפו לגברות הנכבדות והטו אוזן לדברי ההבל שלהן. באותן שעות היה נזכר בפולין הישנה, שבה נעליים נועדו להליכה ולא לקישוט.
    מקס בדק את מחברת ההזמנות, דף אחר דף. כמעט תמיד אותם לקוחות עם השיגעונות שלהם. האם לא אמר לגברת שרה שתקנה תיק יד חדש? ויונה ק', שביקש חור נוסף בחגורה, הוא לא מתכוון להפסיק להשמין? אין ספק שבית משוגעים הגון היה יכול ליישר את האנשים האלה! הוא הציץ בדף האחרון כשלפתע חש צביטה.
    "אוי, מיין גוט!"
    הוא קפא, ועצם את עיניו.
    "אוי, אוי!"
    מקס עצר את נשימתו: לא יכול להיות! הוא הוזה, בלי ספק. השולייה אחז בכתפו:
    "אתה בסדר, אדוני?"
    סחרחורת:
    "אוי, אוי!"
    מקס צנח על הכיסא וביקש מים. הדם הלם בעורקיו. הוא לגם מהמים, ולחרדתו של השוליה רייר על חולצתו:
    "להזמין אמבולנס!"
    מקס קרא לאלוהים, קרא לסבא שלמה. הוא לא הזה, הוא זיהה היטב את החתימה. מובן שהכיר אותה, לא היה מקום לטעות. כמה פעמים סיימה את המכתב בחתימתה, בעדינות כה רבה? החתימה המצוירת בדיו היתה מפתח, פרח משכר. מובן שזיהה את החתימה.
    חנה.