בחרתי בחיים של אי ודאות
מרגע שעמדתי על דעתי, הבנתי שהוודאות הורגת לי את ההתרגשות, את היצירה.
החיים שלי הם כאלה, שיש בי ידיעה מה מתוכנן למחר ומה סביר שיקרה בעוד חודש. אבל יש בי גם הסכמה וידיעה, שהכול יכול להיות אחרת לגמרי מכל מה שהתכוונתי.
לכן עבדתי רק תקופות קצרות במקום עבודה קבוע וידוע. המבנה של שמונה עד חמש חנק אותי, ומהר מאוד חזרתי לחיי החופש העמוסים שלי.
יש בחיי המון מסגרות, שיצרתי מתוך בחירה, ואני מחויבת להן לגמרי. אבל אני גם מחויבת שלא לראות שום דבר בהן כמובן מאליו, כשגרה.
כדי שמישהו ישלם לי את המשכורות ויאפשר לי ודאות ובטחון, היה עליי להקריב את הבחירה היומיומית בהתרגשות ויצירה, וזה היה מחיר כבד מדי.
בחרתי בחיי אי ודאות, שמשמעותם היא הסכמה שלא לדעת את המשך הדרך ולאפשר לה להתגלות, מפתיעה ומרגשת בכל פעם מחדש
אני לא חותמת על חוזים, לא ״מבטיחה" את העתיד, אלא נמצאת בבחירה מדי יום, ששומרת על המתח של אי הוודאות, כי אולי מחר תהיה בחירה אחרת.
כל דבר בחיי הוא יצירה חדשה - כתבה, סדנא, מפגש עם אדם, ציור. בכל התרחשות כזו יש התרגשות של התחדשות, שדומה בתחושת הגוף שלה גם לפחד.
נכון שכבר עשיתי מאות כתבות בחיי, אבל את הכתבה הנוכחית לא עשיתי מעולם. ואין לי ברירה אלא לגשת אליה נקייה לגמרי, כשאני ״לא יודעת״, ואז לאפשר לדברים לעבור דרכי, כצינור נקי - בלי ודאות וללא קיבעונות.
אין כמעט הסתמכות על מה שהיה, רק הסכמה תמידית לעבור דרך הבלתי ידוע, אל החדש והלא מוכר, בתנועה שעוברת דרך ההתרגשות והפחד, שאולי הפעם לא אצליח.
ההתמודדות הזו עם הבלתי מוכר, עם הלא נודע, כל כך מפחידה את רוב האנשים, שהם יעדיפו להישאר במסגרות גם אם אין בהן כבר כל התחדשות והתרגשות, גם אם הן לא מטעינות אותם עוד. הן לפחות מוכרות - ומה שמוכר הוא בטוח ונוח.
עד שמפטרים אותם, מתגרשים מהם, עוזבים אותם, והם נופלים בעל כורחם לחיי אי הוודאות. לפעמים הם מנצלים את ההזדמנות בכדי ליצור תנופה, לפעמים אובדים בכאוס של התמוטטות המוכר והידוע.
רבים מהאנשים מעדיפים לחיות בקו ישר, כזה שניתן לראות בו את קו האופק. יש הרבה יתרונות בחיים האלה.
כשהמשך תוואי הדרך ידוע, ברור ואפשר לראות אותו, אפשר להתכונן כך להמשך המסלול, מתוך ידיעה מראש של מה שצפוי שם.
ניסיתי להשתלב בדרכים כאלה בעברי, לא הצלחתי. אני לא אהבתי את המסגרות, וגם הן בתמורה לא אהבו אותי. התפוקה שלי בהן הייתה נמוכה בהרבה מאשר כשאני עצמאית לדרכי ואחראית להתרגשות שלי.
המסלול שלי הוא של ספירלה - כזה שיש לטפס בו מעגל ספירלי אחד, בכדי לזנק ממנו לזה שמעליו, מבלי יכולת לראות מה קיים במעגל הבא. אין אופק, רק תנועה סיבובית שמושכת כלפי מעלה, אל אתגרים וגירויים חדשים.
כדי לבחור בחיי ספירלה, היה עליי לוותר על הביטחון הנוח שבידיעה, ולהגביר את האמונה, את היכולת לסמוך.
אמונה היא כלי רב עוצמה, אבל מאתגר, כי המשמעות היא להסכים שלא לדעת כלום ורק להיות קשובה למצפן הפנימי. ואז הדרך נפרשת בכל רגע מחדש, והעולם כולו מתגייס לטובתך.
בתחילת דרכי סמכתי בעיקר עליי. תמיד ידעתי שאני ממוזלת, ועיקר האמון שלי היה מופנה לעצמי ולמזלי הטוב.
החיים היו נפלאים אז. גדלתי, התעצמתי, כבשתי עוד אתגרים, אבל ייחסתי הכול לעצמי.
בהדרגה הבנתי שישנם מקומות, בעיקר רגשיים, שאני לא נוכחת בהם לגמרי. הייתי בהם בשליטה, בכדי להיות מסוגלת לתמרן מצבים כרצוני. ואז - העזתי לסמוך על עצמי מספיק, בשביל לסמוך קצת יותר גם על האחרים, וקפצתי עוד שלושה סיבובים בספירלה, כשאני מאפשרת לאנשים להיכנס למקומות עמוקים יותר בי, ולומדת לסמוך על המעגלים הגדלים והולכים של אהבה שיצרתי סביבי.
התנועה הספירלית כלפי מעלה הפכה לקלה וזורמת יותר.
השלב הבא היה להודות על מזלי הטוב ולהבין שמישהו שם למעלה אחראי עליו. מישהו אוהב אנשים שהולכים עם האמת שלהם ועוזר להם בכל בקשה.
אלוהים, אלוהימה, מלאכים, כוחות עליונים - אני לא יודעת מי הוא או הם, אבל אני יודעת שהם שם. למדתי לדבר עם הכוחות האלה, להזמין את עזרתם, את הכוונתם, והם מתייצבים לצידי.
הם תמיד היו שם, רק שהיה עליי ללמוד לסמוך עליהם מספיק בכדי לשחרר את השליטה עוד קצת ולאפשר להם לכוון אותי.
אני כבר מכירה היטב את הרגעים שלפני סדנה, ייעוץ, כתבה, ציור, טיול, התחלה חדשה, איש חדש, אישה חדשה.
רגעי פחד שבהם עולים קולות שאומרים: את לא מכירה שם כלום, אין לך כך שום שליטה או ידיעה שנובעת מהיכרות קודמת, הכול חדש ולא ידוע. אני מדליקה נרות, מתפללת, מזמינה את כוחות האהבה סביבי, מודה להם על כל הקיים ומבקשת את עזרתם, והם תמיד שם.
כשאני פוחדת, אני עוברת להגיון, לניסיון לשלוט על הדברים ולכוון אותם, ואז אני לבד, ולפעמים זה מצליח ולפעמים לא.
יש רגעים שמעמתים אותי עם הבחירה הזו, מאתגרים אותי לבחון שוב אם כך באמת אני רוצה. זמנים בהם אני שוכחת - בכדי לבחור מחדש.
אלה הרגעים בהם עולים הפחדים, ולתוך הוואקום הפנימי הזה פולש שאר העולם ההגיוני, שמתגייס כקול אחד להגיד לי שאני לא אחראית, לא חושבת על העתיד, לא ״דואגת״ לו, ושראוי שאשתלב במשבצות הידועות.
בזמנים כאלה, אני שמה שוב את חיי אי הוודאות על כף המאזניים מול חיי הבטחון השלווים, חרדה שמא כל העולם צודק, ורק לי אין פנסיה, מסכת אב״כ תקינה, משכורת בטוחה או ידיעה איפה בדיוק אני אהיה בשנה הבאה.
ברגעים הנמוכים נוצרת איזו כמיהה לכך שמישהו ישלם לי את המשכורת, תרתי משמע, ואני בתמורה אעשה מה שצריך ונכון. רוצה את הוודאות המפנקת והנוקשה של הידיעה שהחיים הם כאלה וכאלה, וזהו. יש סדר לדברים - כך נוהגים רוב בני האדם, אז כנראה שכך נכון.
לאחרונה היו זמנים שכאלה.
השד שבתוכי רוצה התחדשות, רוצה הלאה, וכשהוא מגיח, כשעולים שוב הספקות לגבי הדרך - אני יודעת שמתבקשת שוב בחירה באמון.
כי אמון הוא מין רגש כזה שתובע בלעדיות.
הוא מגייס לעזרתו את הספק, בכדי שאשים את שניהם על כפות המאזניים, ואומר שוב באופן ברור ונחרץ במי מהם אני בוחרת.
האמון לא מוכן להתקיים כבחירה חלקית, הוא דורש ממני טוטאליות, דורש נאמנות מוחלטת, שנובעת מתוך בחירה ולא מתוך הרגל.
ואני כותבת את הדברים ומבינה שוב, שאין לי ברירה אלא לסמוך, לאסוף את כל הכוחות והידע בכדי להקשיב לבטן, ובו זמנית - לוותר על השליטה והאחיזה ופשוט לקפוץ שוב, למעגל הבא של הספירלה.
כי אלה החיים שבחרתי, ובהם אני בוחרת שוב, כי רק אותם אני אוהבת.
כי רק כך אני מי שאני.
כשאני לא נאחזת בדברים, כלום לא שלי והכול שלי
לא יכולה להיזכר מתי היה הרגע בו ויתרתי על ההיאחזות.
זה היה לאחר הרבה שנות חיים של נגיעה בקצוות הכי קיצוניים של היצמדות. זמנים של קנאה, רכושנות ואחיזה בכל מה שחשבתי ששלי.
נעתי קדימה מתוך ידיעה שכל מה שממש ארצה, ביכולתי להשיג.
רציתי לכבוש כל אתגר בלתי אפשרי, רק בשביל לאחוז בו, להראות לעולם שגם היעד הזה בידי.
עברתי דרך קירות, בחלקם נכנסתי חזיתית, עשיתי הכול בכדי להשיג מה שחשבתי שראוי שיהיה שלי, ברשותי או ברזומה שלי.
שנות חיים רבות כבשתי אתגרים שהאירו אותי באורות זוהרים, אבל לא היו באמת אני. אחזתי בכיבושים האלה בחוזקה, בכדי שלא תתגלה התרמית
בזמנים ההם לא הייתה לי בחירה בין מה אני רוצה להרגיש ומה לא. הייתי בהימנעות מעולמות עמוקים של רגש, מתוך פחד לגלות בהם אזורי חולשה שעלולים למוטט את כל המסכה שעטיתי.
הגדרתי את עצמי כסומכת רק על עצמי, אבל לא סמכתי על עצמי מספיק בכדי לאפשר לדברים לחדור אליי, לעבור דרכי, ואולי בכך לשנות אותי. בעיקר כי אני עצמי לא ידעתי מה באמת יש בי. הגרעין האמיתי היה מוסתר גם בפניי.
מתוך כך, נזהרתי ממצבי חוסר שליטה, בכדי שלא תתרופף תנועת הלפיתה, אף לא לרגע, שכן אז עלול היה להישמט כל מה שמוחזק, ומה שבתוכי עלול היה להיחשף.
ואז היה רגע אחד של מטמורפוזה, שאחריו הכול היה אחרת. הוא לא הגיע דרך הבנה שכלית, אלא מתוך מקום רגשי עמוק.
זה היה זמן של מוות, של ויתור על הכול. עייפתי מלפיתת כל מה שהשגתי, מפעולת הכיווץ האינסופית.
ברגע הכניעה הזה אמרתי לאלוהים:
״הנה אני, כולי שלך, עשה בי כרצונך״.
היה שם ויתור על מה שחיצוני לי, לא אמיתי, לא באמת אני.
ניקיון שמתוכו יכולתי לפגוש עוצמות פנימיות חדשות, אלה של הרכות וההתמסרות.
אז נחשף הגרעין. מגנט גדול שאינו מצמיד עוד חלקי מתכות חיצוניים, אפילו לא מטילי זהב.
כל מה שלא היה חלק מהגרעין האמיתי, ניתק ממנו, והוא חזר להיות נקי ופנוי לממש את ייעודו ולמגנט מתנות מהעולם.
נולדה בחירה חדשה בחיים, ממקום אחר, סומך, מאמין.
צילום: טליה לביא
כשוויתרתי על השליטה, על הצורך בידיעה ועל העיקשות להשיג אתגרים בדרכי, החיים החלו להביא מתנות נהדרות.
כבר לא נסמכתי רק על כוחי שלי, וכוחות גדולים ממני עברו דרכי בכדי ליצור תנועה גדולה הרבה יותר מכל מה שאי פעם יכולתי להעז לחלום. דברים שעוד לא ידעתי שאני רוצה בהם, שעדיין לא עיבדתי בתוכי, פשוט חיכו עבורי בהמשך הדרך.
מהרגע הזה, דבר לא היה שלי, והכול היה שלי.
כל אדם, אירוע, רצון, רכוש, רק עברו דרכי. הם לא הפכו לשלי, לכאלה שצריך להיאחז בהם למען הביטחון או הזהות.
אז, התפוגגו קנאה ורכושנות, שמקורם בפחד שאני לא מספיק טובה ומישהו או משהו חזקים ממני עלולים לקחת ממני את מה ששלי.
העולם הפך למקום מאושר יותר, והיחסים למאפשרים יותר, כשיכולתי לבחור את מי ומה שאיתי, מתוך רצון, ולא מתוך פחד שאם לא אאחוז, לא יהיה לי.
כשכלום לא שלי, אין דבר שיכול להילקח ממני. כשאני בוחרת לחשוף את כל מי שאני, אין בי סודות שיש להגן עליהם מתוך פחד שמישהו עלול לחדור אליי ולחשוף אותם. אין עוד דבר שצריך להישמר ממנו או להגן עליו.
ההבנות המשחררות האלה הגיעו דרך מסע כואב שניתץ כל חומה ומגננה. ואז, כשהכול היה חשוף, יכלו להתפוגג לחלל העולם כל השקרים שעטיתי ואלה שחיו בי. נותר רק הגרעין, כשהוא קל ואוורירי ללא משאות מיותרים שדבוקים אליו, כשרק כך אפשר לעוף אל החופש המוחלט.
ברגע של ויתור וכניעה, שחררתי את תנועת הלפיתה, וכל מה שלא היה אמיתי נשמט. אז יכולתי להתגלות כפני אלוהים ואדם, כדיוק כמו שאני, וניסים החלו לקרות.
בחרתי בחיים של אי ודאות
מרגע שעמדתי על דעתי, הבנתי שהוודאות הורגת לי את ההתרגשות, את היצירה.
החיים שלי הם כאלה, שיש בי ידיעה מה מתוכנן למחר ומה סביר שיקרה בעוד חודש. אבל יש בי גם הסכמה וידיעה, שהכול יכול להיות אחרת לגמרי מכל מה שהתכוונתי.
לכן עבדתי רק תקופות קצרות במקום עבודה קבוע וידוע. המבנה של שמונה עד חמש חנק אותי, ומהר מאוד חזרתי לחיי החופש העמוסים שלי.
יש בחיי המון מסגרות, שיצרתי מתוך בחירה, ואני מחויבת להן לגמרי. אבל אני גם מחויבת שלא לראות שום דבר בהן כמובן מאליו, כשגרה.
כדי שמישהו ישלם לי את המשכורות ויאפשר לי ודאות ובטחון, היה עליי להקריב את הבחירה היומיומית בהתרגשות ויצירה, וזה היה מחיר כבד מדי.
בחרתי בחיי אי ודאות, שמשמעותם היא הסכמה שלא לדעת את המשך הדרך ולאפשר לה להתגלות, מפתיעה ומרגשת בכל פעם מחדש
אני לא חותמת על חוזים, לא ״מבטיחה" את העתיד, אלא נמצאת בבחירה מדי יום, ששומרת על המתח של אי הוודאות, כי אולי מחר תהיה בחירה אחרת.
כל דבר בחיי הוא יצירה חדשה - כתבה, סדנא, מפגש עם אדם, ציור. בכל התרחשות כזו יש התרגשות של התחדשות, שדומה בתחושת הגוף שלה גם לפחד.
נכון שכבר עשיתי מאות כתבות בחיי, אבל את הכתבה הנוכחית לא עשיתי מעולם. ואין לי ברירה אלא לגשת אליה נקייה לגמרי, כשאני ״לא יודעת״, ואז לאפשר לדברים לעבור דרכי, כצינור נקי - בלי ודאות וללא קיבעונות.
אין כמעט הסתמכות על מה שהיה, רק הסכמה תמידית לעבור דרך הבלתי ידוע, אל החדש והלא מוכר, בתנועה שעוברת דרך ההתרגשות והפחד, שאולי הפעם לא אצליח.
ההתמודדות הזו עם הבלתי מוכר, עם הלא נודע, כל כך מפחידה את רוב האנשים, שהם יעדיפו להישאר במסגרות גם אם אין בהן כבר כל התחדשות והתרגשות, גם אם הן לא מטעינות אותם עוד. הן לפחות מוכרות - ומה שמוכר הוא בטוח ונוח.
עד שמפטרים אותם, מתגרשים מהם, עוזבים אותם, והם נופלים בעל כורחם לחיי אי הוודאות. לפעמים הם מנצלים את ההזדמנות בכדי ליצור תנופה, לפעמים אובדים בכאוס של התמוטטות המוכר והידוע.
רבים מהאנשים מעדיפים לחיות בקו ישר, כזה שניתן לראות בו את קו האופק. יש הרבה יתרונות בחיים האלה.
כשהמשך תוואי הדרך ידוע, ברור ואפשר לראות אותו, אפשר להתכונן כך להמשך המסלול, מתוך ידיעה מראש של מה שצפוי שם.
ניסיתי להשתלב בדרכים כאלה בעברי, לא הצלחתי. אני לא אהבתי את המסגרות, וגם הן בתמורה לא אהבו אותי. התפוקה שלי בהן הייתה נמוכה בהרבה מאשר כשאני עצמאית לדרכי ואחראית להתרגשות שלי.
המסלול שלי הוא של ספירלה - כזה שיש לטפס בו מעגל ספירלי אחד, בכדי לזנק ממנו לזה שמעליו, מבלי יכולת לראות מה קיים במעגל הבא. אין אופק, רק תנועה סיבובית שמושכת כלפי מעלה, אל אתגרים וגירויים חדשים.
כדי לבחור בחיי ספירלה, היה עליי לוותר על הביטחון הנוח שבידיעה, ולהגביר את האמונה, את היכולת לסמוך.
אמונה היא כלי רב עוצמה, אבל מאתגר, כי המשמעות היא להסכים שלא לדעת כלום ורק להיות קשובה למצפן הפנימי. ואז הדרך נפרשת בכל רגע מחדש, והעולם כולו מתגייס לטובתך.
בתחילת דרכי סמכתי בעיקר עליי. תמיד ידעתי שאני ממוזלת, ועיקר האמון שלי היה מופנה לעצמי ולמזלי הטוב.
החיים היו נפלאים אז. גדלתי, התעצמתי, כבשתי עוד אתגרים, אבל ייחסתי הכול לעצמי.
בהדרגה הבנתי שישנם מקומות, בעיקר רגשיים, שאני לא נוכחת בהם לגמרי. הייתי בהם בשליטה, בכדי להיות מסוגלת לתמרן מצבים כרצוני. ואז - העזתי לסמוך על עצמי מספיק, בשביל לסמוך קצת יותר גם על האחרים, וקפצתי עוד שלושה סיבובים בספירלה, כשאני מאפשרת לאנשים להיכנס למקומות עמוקים יותר בי, ולומדת לסמוך על המעגלים הגדלים והולכים של אהבה שיצרתי סביבי.
התנועה הספירלית כלפי מעלה הפכה לקלה וזורמת יותר.
השלב הבא היה להודות על מזלי הטוב ולהבין שמישהו שם למעלה אחראי עליו. מישהו אוהב אנשים שהולכים עם האמת שלהם ועוזר להם בכל בקשה.
אלוהים, אלוהימה, מלאכים, כוחות עליונים - אני לא יודעת מי הוא או הם, אבל אני יודעת שהם שם. למדתי לדבר עם הכוחות האלה, להזמין את עזרתם, את הכוונתם, והם מתייצבים לצידי.
הם תמיד היו שם, רק שהיה עליי ללמוד לסמוך עליהם מספיק בכדי לשחרר את השליטה עוד קצת ולאפשר להם לכוון אותי.
אני כבר מכירה היטב את הרגעים שלפני סדנה, ייעוץ, כתבה, ציור, טיול, התחלה חדשה, איש חדש, אישה חדשה.
רגעי פחד שבהם עולים קולות שאומרים: את לא מכירה שם כלום, אין לך כך שום שליטה או ידיעה שנובעת מהיכרות קודמת, הכול חדש ולא ידוע. אני מדליקה נרות, מתפללת, מזמינה את כוחות האהבה סביבי, מודה להם על כל הקיים ומבקשת את עזרתם, והם תמיד שם.
כשאני פוחדת, אני עוברת להגיון, לניסיון לשלוט על הדברים ולכוון אותם, ואז אני לבד, ולפעמים זה מצליח ולפעמים לא.
יש רגעים שמעמתים אותי עם הבחירה הזו, מאתגרים אותי לבחון שוב אם כך באמת אני רוצה. זמנים בהם אני שוכחת - בכדי לבחור מחדש.
אלה הרגעים בהם עולים הפחדים, ולתוך הוואקום הפנימי הזה פולש שאר העולם ההגיוני, שמתגייס כקול אחד להגיד לי שאני לא אחראית, לא חושבת על העתיד, לא ״דואגת״ לו, ושראוי שאשתלב במשבצות הידועות.
בזמנים כאלה, אני שמה שוב את חיי אי הוודאות על כף המאזניים מול חיי הבטחון השלווים, חרדה שמא כל העולם צודק, ורק לי אין פנסיה, מסכת אב״כ תקינה, משכורת בטוחה או ידיעה איפה בדיוק אני אהיה בשנה הבאה.
ברגעים הנמוכים נוצרת איזו כמיהה לכך שמישהו ישלם לי את המשכורת, תרתי משמע, ואני בתמורה אעשה מה שצריך ונכון. רוצה את הוודאות המפנקת והנוקשה של הידיעה שהחיים הם כאלה וכאלה, וזהו. יש סדר לדברים - כך נוהגים רוב בני האדם, אז כנראה שכך נכון.
לאחרונה היו זמנים שכאלה.
השד שבתוכי רוצה התחדשות, רוצה הלאה, וכשהוא מגיח, כשעולים שוב הספקות לגבי הדרך - אני יודעת שמתבקשת שוב בחירה באמון.
כי אמון הוא מין רגש כזה שתובע בלעדיות.
הוא מגייס לעזרתו את הספק, בכדי שאשים את שניהם על כפות המאזניים, ואומר שוב באופן ברור ונחרץ במי מהם אני בוחרת.
האמון לא מוכן להתקיים כבחירה חלקית, הוא דורש ממני טוטאליות, דורש נאמנות מוחלטת, שנובעת מתוך בחירה ולא מתוך הרגל.
ואני כותבת את הדברים ומבינה שוב, שאין לי ברירה אלא לסמוך, לאסוף את כל הכוחות והידע בכדי להקשיב לבטן, ובו זמנית - לוותר על השליטה והאחיזה ופשוט לקפוץ שוב, למעגל הבא של הספירלה.
כי אלה החיים שבחרתי, ובהם אני בוחרת שוב, כי רק אותם אני אוהבת.
כי רק כך אני מי שאני.
כשאני לא נאחזת בדברים, כלום לא שלי והכול שלי
לא יכולה להיזכר מתי היה הרגע בו ויתרתי על ההיאחזות.
זה היה לאחר הרבה שנות חיים של נגיעה בקצוות הכי קיצוניים של היצמדות. זמנים של קנאה, רכושנות ואחיזה בכל מה שחשבתי ששלי.
נעתי קדימה מתוך ידיעה שכל מה שממש ארצה, ביכולתי להשיג.
רציתי לכבוש כל אתגר בלתי אפשרי, רק בשביל לאחוז בו, להראות לעולם שגם היעד הזה בידי.
עברתי דרך קירות, בחלקם נכנסתי חזיתית, עשיתי הכול בכדי להשיג מה שחשבתי שראוי שיהיה שלי, ברשותי או ברזומה שלי.
שנות חיים רבות כבשתי אתגרים שהאירו אותי באורות זוהרים, אבל לא היו באמת אני. אחזתי בכיבושים האלה בחוזקה, בכדי שלא תתגלה התרמית
בזמנים ההם לא הייתה לי בחירה בין מה אני רוצה להרגיש ומה לא. הייתי בהימנעות מעולמות עמוקים של רגש, מתוך פחד לגלות בהם אזורי חולשה שעלולים למוטט את כל המסכה שעטיתי.
הגדרתי את עצמי כסומכת רק על עצמי, אבל לא סמכתי על עצמי מספיק בכדי לאפשר לדברים לחדור אליי, לעבור דרכי, ואולי בכך לשנות אותי. בעיקר כי אני עצמי לא ידעתי מה באמת יש בי. הגרעין האמיתי היה מוסתר גם בפניי.
מתוך כך, נזהרתי ממצבי חוסר שליטה, בכדי שלא תתרופף תנועת הלפיתה, אף לא לרגע, שכן אז עלול היה להישמט כל מה שמוחזק, ומה שבתוכי עלול היה להיחשף.
ואז היה רגע אחד של מטמורפוזה, שאחריו הכול היה אחרת. הוא לא הגיע דרך הבנה שכלית, אלא מתוך מקום רגשי עמוק.
זה היה זמן של מוות, של ויתור על הכול. עייפתי מלפיתת כל מה שהשגתי, מפעולת הכיווץ האינסופית.
ברגע הכניעה הזה אמרתי לאלוהים:
״הנה אני, כולי שלך, עשה בי כרצונך״.
היה שם ויתור על מה שחיצוני לי, לא אמיתי, לא באמת אני.
ניקיון שמתוכו יכולתי לפגוש עוצמות פנימיות חדשות, אלה של הרכות וההתמסרות.
אז נחשף הגרעין. מגנט גדול שאינו מצמיד עוד חלקי מתכות חיצוניים, אפילו לא מטילי זהב.
כל מה שלא היה חלק מהגרעין האמיתי, ניתק ממנו, והוא חזר להיות נקי ופנוי לממש את ייעודו ולמגנט מתנות מהעולם.
נולדה בחירה חדשה בחיים, ממקום אחר, סומך, מאמין.
צילום: טליה לביא
כשוויתרתי על השליטה, על הצורך בידיעה ועל העיקשות להשיג אתגרים בדרכי, החיים החלו להביא מתנות נהדרות.
כבר לא נסמכתי רק על כוחי שלי, וכוחות גדולים ממני עברו דרכי בכדי ליצור תנועה גדולה הרבה יותר מכל מה שאי פעם יכולתי להעז לחלום. דברים שעוד לא ידעתי שאני רוצה בהם, שעדיין לא עיבדתי בתוכי, פשוט חיכו עבורי בהמשך הדרך.
מהרגע הזה, דבר לא היה שלי, והכול היה שלי.
כל אדם, אירוע, רצון, רכוש, רק עברו דרכי. הם לא הפכו לשלי, לכאלה שצריך להיאחז בהם למען הביטחון או הזהות.
אז, התפוגגו קנאה ורכושנות, שמקורם בפחד שאני לא מספיק טובה ומישהו או משהו חזקים ממני עלולים לקחת ממני את מה ששלי.
העולם הפך למקום מאושר יותר, והיחסים למאפשרים יותר, כשיכולתי לבחור את מי ומה שאיתי, מתוך רצון, ולא מתוך פחד שאם לא אאחוז, לא יהיה לי.
כשכלום לא שלי, אין דבר שיכול להילקח ממני. כשאני בוחרת לחשוף את כל מי שאני, אין בי סודות שיש להגן עליהם מתוך פחד שמישהו עלול לחדור אליי ולחשוף אותם. אין עוד דבר שצריך להישמר ממנו או להגן עליו.
ההבנות המשחררות האלה הגיעו דרך מסע כואב שניתץ כל חומה ומגננה. ואז, כשהכול היה חשוף, יכלו להתפוגג לחלל העולם כל השקרים שעטיתי ואלה שחיו בי. נותר רק הגרעין, כשהוא קל ואוורירי ללא משאות מיותרים שדבוקים אליו, כשרק כך אפשר לעוף אל החופש המוחלט.
ברגע של ויתור וכניעה, שחררתי את תנועת הלפיתה, וכל מה שלא היה אמיתי נשמט. אז יכולתי להתגלות כפני אלוהים ואדם, כדיוק כמו שאני, וניסים החלו לקרות.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
