שבעה נהרות שבעה שערים

פתח דבר

לא שיערתי לעצמי עד כמה רב הדמיון בין הודו לישראל. ההיסטוריה, הפוליטיקה, ערכי המשפחה, בעיות טרור, מחסור במים, חלוקה חברתית ודתית, מורשת בריטית ועוד. הודו אינה רק השווקים של קוֹלָבָּה, או שכונות הפחים של דָרָהבִי. היא אינה רק צִ'יקֶן טִיקָה מָסָאלָה, או דָאל צַ'אטְנִי ונָאן. להסתכל על הנשים דרך הסָארִי המסורתי, ועל הטורבן או גלימת הראש לגברים זו טעות נפוצה של אנשי המערב. הודו היא ארץ מרתקת, חכמה, מנוהלת, עם דור צעיר מרשים, עומק מורשת וידע. היא מעצמה כלכלית ואינטלקטואלית שהולכת ונבנית כבר יותר מ-75 שנים וביתר שאת בשנים האחרונות. האתגרים העומדים לפניה בשל גודלה ובשל מספר תושביה אינם מובנים די הצורך לתייר או למבקר המזדמן, שנוטים לעיתים לגבש דעה במבט מתנשא.

השנים במוּמְבַּאי פתחו לי אופק חדש ומרתק שלא הייתי מודע להיקפו ולעוצמתו. החוויות האישיות והמקצועיות שהיו מנת חלקי הבהירו לי כי הודו היא תמונת מראה היסטורית של החברה והפוליטיקה בישראל. בדרך זו או אחרת היא גם נגעה בי ובסיפור האישי שלי. זהו אינו רק ספר על הודו. במובנים רבים זהו גם ספר עלינו, על ישראל בעבר ובהווה.

אין ראוי להביט על האומר אלא על המאמר

פרולוג

״לְעוֹלָם לֹא תַּשִּׂיג אֶת מַטְּרָתְךָ אִם תַּעֲצֹר וְתִשְׁלַח אֲבָנִים עַל כָּל כֶּלֶב נוֹבֵחַ״.

(וינסטון צ'רצ'יל)

כדי להכיר את הודו צריך להכיר את ההיסטוריה שלה, את הבדלי המעמדות והתרבות, את דרך המחשבה של 1.4 מיליארד תושביה, על 28 המדינות השונות, עשרות השפות, הדתות והאמונות. לעמוד על הקשר העמוק בין עבר להווה, המסורות העתיקות וסגנון החיים המודרני שהגיע לכאן במהירות מסחררת וגרם, כמו במדינות אחרות, למשבר זהות. להבין כיצד הודו רואה את עצמה וכיצד היא רוצה שיראו אותה. וכן, גם כמה שאנו דומים לה.

שנותיי במומבאי, עיר החלומות, אינן רק חוויה מקצועית, הן הפכו, בלי שהתכוונתי לכך, לחוויה אישית מטלטלת. בכתיבת הספר הזה, לפתע פתאום גיליתי את עצמי מחדש - את הילדות בירושלים של ילד סקרן הבטוח בעצמו וביכולותיו, שרצה תמיד להגיע הכי גבוה. מצאתי כאן תובנות חדשות ומרתקות על עצמי ועל התמורות שעברתי וגם על החברה שסובבת אותי.

השאיפה הבלתי מתפשרת להצלחה העמידה אותי לא פעם במבחנים קשים. מצאתי את עצמי מתקשה לממש את הרצונות מול אלה שהכול תמיד הלך להם בקלות. במשך שנים הייתי בטוח כי הם טובים ממני, מוכשרים ממני, חכמים ממני. חרקתי שיניים והמשכתי במסע שידע עליות ומורדות אבל גם דחף אותי בעל כורחי להעז ולהתנסות. אילצתי את עצמי לא לוותר אף פעם, לא להוריד ראש ולבטח שלא לבטל את עצמי. כשסגרו לי את הדלת, נכנסתי דרך החלון; כשקיבלתי תשובה שלילית התעצבתי, אבל לא התייאשתי. נתקלתי במי ששמרו בקנאות מכל משמר שלא לחלוק את הידע שברשותם, ולא להניח למי שלא בא מבית גידולם לזכות במעמד ובקידום בטענה שאין לו הניסיון או הכישורים הדרושים.

משהבנתי זאת מצאתי לי דרכים עוקפות. למדתי לפתח קשרים, ליצור חברויות, לעיתים גם לסחור במידע. היו שזלזלו, היו שהופתעו והיו שהתעלמו. רציתי לקבל הכרה לא בזכות טובה או רחמים, אלא מתוך אמונה ביכולותיי ובכישרונותיי. עד היום איני בטוח אם השגתי את המטרה הזו, אני עדיין מוצא את עצמי לעיתים נאבק בסביבה ובעצמי כחלק מריבוי הכישלונות ומיעוט ההצלחות, לטעמי. דבר אחד בטוח, אם בעבר עיקר המאמץ היה לרכוש כלים וידע, היום אני בטוח כי אינני נופל מאלה שנחשבו פעם למוצלחים בעיניי.

תוך כדי כתיבה על הודו מצאתי את עצמי מבקש לחלוק את התובנות שלי בנוגע לישראל. הבנתי כי קל יותר ופשוט בהרבה לבחון את עצמנו פנימה באמצעות המסתורין הרחוק והלא שייך לנו, לכאורה, של הודו. הדמיון בין שתי המדינות מאפשר להתבונן על עצמנו, דרך המראָה של תרבות רחוקה שדומה לזו שלנו במובנים רבים, מבלי לעורר כעס או הטיות מובנות.

בספר זה נגעתי לא פעם בנושאים ששום דיפלומט ישראלי לא העז לגעת בהם מחשש שאם יעסוק בהם מיד תתעורר מהומת אלוהים. זהו עסק לפוליטיקאים או לאנשי אקדמיה ותרבות. אצלנו הס מלהזכיר את המילה העדפה או אפליה, נושא לא נוח, בלשון המעטה, לבני השיח.

פעם עובדת בכירה שאלה אותי, "תגיד לי, איך יכול להיות שיש רוב גברי בתפקידי מפתח, הרי אנחנו מחצית מהעובדים."

"עובדתית את צודקת," עניתי, "אבל החליפי בבקשה לרגע, רק לצורך הטענה, את המונח נשים במונח מזרחים ונסי להסביר לי את התופעה."

"זה לא אותו דבר!" ענתה בכעס.

חייכתי.

אני, שחי כל שנותיי בין שני עולמות - בין ימין לשמאל, בין חברה פלורליסטית לשמרנות ירושלמית טיפוסית, בין כבוד לַמסורת ולַדת לבין אמונה חילונית שאינה מקבלת אף פעם שום דבר כמובן מאליו - מצאתי את עצמי לא פעם מתלבט, לאיזה צד אני שייך. ופעמים רבות אמרתי לעצמי, איני שייך לא לכאן ולא לכאן. המשפחה ראתה בי מנותק מערכיה המסורתיים, בז לה ומתנשא ביהירות; החברים במקום העבודה ראו אותי כרדוף רגשי נחיתות שמנסה כל העת להתחרות בעצמו ובסביבה. והאמת, אני לא כזה ולא כזה. אולם תוך כדי כתיבה הגעתי לתובנה שאני נושא בתוכי יחסי אהבה-שנאה לשני העולמות.

הביקורת שלי אינה חד-כיוונית. יש לי לא מעט שאלות נוקבות בנוגע לתפיסת העולם שמבוססת על מגיע לי, ואינני מקבל אותה כלל ועיקר ואפילו מתנגד לה. אבל גם חוסר ההוגנות וההעדפה המובנית מעוררים בי כעס גדול. ובמציאות, כל זה הרבה יותר מורכב.

אם הספר הזה יסייע, ולו לנער אחד או נערה אחת, מוכשרים וטובים ככל שיהיו, שלא להרים ידיים, להתמיד בלימוד ובהעשרה ולהגדיל את סיכויי הצלחתם אפילו במעט, אהיה מאושר. לצערי המציאות כיום לא תמיד מאפשרת הזדמנויות שוות. האפליה, גם אם אינה מובנית, היא קיימת, ואף השתכללה עם השנים וקיבלה תצורות חדשות.

ישראל, כמו הודו, עדיין נגועה בכמיהה לראות את עצמה מערבית. הבעיה היא שהמערב לא תמיד רואה אותנו ככאלה, לא משנה מה גוון העור שלנו, כיצד נתלבש או איזה סוג מוזיקה נאהב. גם בהודו וגם בישראל, מה שנראה מערבי זוכה באופן פסיכולוגי ליחס של עליונות ולהעדפה. התופעה הזאת אינה ייחודית רק לנו, היא קיימת גם במדינות נוספות.

הסיפור שלי אינו סיפור עצוב בסגנון של אכלו לי, שתו לי, זהו סיפור על התמודדות עם מציאות מורכבת, אבל יש בו גם עתיד. הרבה אנשים טובים נמצאים בצד הדרך והופכים אותו לכזה. אבל אין, אין דבר מלבד הידע והסקרנות, בלעדיהם לא ניתן לצעוד קדימה ולהצליח. מעולם לא שיקרתי לעצמי, לא שקעתי בדמיונות שווא או במרה שחורה. העקשנות המאפיינת אותי לימדה אותי לא להרים ידיים, לא לוותר אף פעם וגם לעבוד קשה. אני יודע, יהיו שיאמרו שאני מתנשא או שחצן. עם יד על הלב, אני יכול להבין אותם. אבל בתוכי פנימה אני יודע שאינני כזה. יהיו שיגידו שזהו מנגנון הגנה שבניתי לעצמי. אולי.

אפשר שרבים ממכריי לא יאהבו חלקים בספר. יש בו לפרקים ביקורת נוקבת, מרומזת וגם ישירה על החברה ועל המשרד, הבית השני שלי במשך יותר משלושה עשורים. אני משער כי חלק מהקוראים יַחְלקו על הפרשנות המקצועית והאישית. אני מקבל זאת מראש באהבה גדולה.

זהו ספר אישי על מסע של כחמישים שנה שמתחיל אי-שם בשנות השבעים של המאה העשרים בירושלים על שבעת שעריה העתיקים ומסתיים במומבאי, תל-אביב של הודו, עיר העסקים הקוסמופוליטית מלאת החן והתרבות. זה גם ספר מקצועי שנע במקביל בין הודו, על שבעת נהרותיה הקדושים, בעלת המסורות והאמונות בנות אלפי השנים, דרך הנרטיב שהתגבש בתקופות הכיבושים שעברה וכמובן התמורות שחלו מאז קבלת עצמאותה. המעברים הלוך ושוב בין הזמנים השונים חיוניים להבנת התמונה השלמה. הדילוגים הללו הם אולי גם חלק מאופיי המורכב.

כשקיבלתי בנובמבר 2020 את המינוי להיות ראש הנציגות במומבאי האמנתי באמונה שלמה שלכשאסיים את השליחות, אצליח לשנות את העיר. לאחר שלוש שנים ויותר מצאתי כי עיר החלומות הזאת, במובנים רבים, שינתה אותי.

אני מקדיש את הספר לרעייתי היקרה יעל שהגיעה להודו כתרמילאית עוד לפני שהכרנו, בשנות התשעים, ומצאה את עצמה בעל כורחה מתרוצצת עימי מאירוע דיפלומטי לטקס מַשמים אחר, תומכת ומייעצת. בין השאר היא הצטרפה אליי בסופי שבוע, יחד עם צעירים מקומיים מקסימים מלאי חזון ואמונה, כדי לנקות את חופי העיר מבקבוקי הפלסטיק והפסולת הבלתי מתכלה. היא תמכה בי לאורך כל שנות נישואינו וגידול הילדים, וחלק ניכר מהצלחותיי נזקף לזכותה כשהיא משלמת, כרבים מבני הזוג של עובדי המשרד, מחיר אישי ומקצועי. ״בלעדיה״, כמו שאומר השיר, ״אני חצי בן אדם״.

ספר זה הוא תולדה של לילות וימים ארוכים, עשרות שיחות ושאלות, צפייה בסרטים, קריאת ספרים, ראיונות ונאומים מתוך הבנה כי אלף פנים לה, להודו. לא הייתי יכול להבין את הרזים והסודות של תת-היבשת, על הנסתר והגלוי שבה, הרמיזות על מה שמותר להגיד ומה שלא, ללא הפענוח של ילידי המקום.

זה המקום להודות לשני אנשים מיוחדים שלהם אני חייב תודה עמוקה:

בראש ובראשונה לאָנַאי ג'וֹגְלֶקֶר, היועץ הפוליטי של הקונסוליה שלנו, איש אשכולות, שההיסטוריה של הודו מרתקת אותו יותר מכל דבר אחר. בשיחותינו הרבות גילה תמיד שפע הגינות וידע. עמדותיו הפוליטיות לא השפיעו על הסבריו המלומדים, ולא נבעו מראייה אישית.

תודה גם לדֵווין פּוּשְקַרְנָה, ידידי הטוב, שהאיר לי בסיפוריו את הפרשנות המקומית, והיה יועץ הסתרים שלי לשאלות ששום זר לא יקבל עליהם תשובה אמיתית. וכן, גם על המקומות המיוחדים שהכיר לי.

לענבר מאור, מהחוג ללימודי הודו באוניברסיטת תל-אביב, שהחכימה אותי בתובנות ובידע הנרחב שלה ומצאה בכתוב שגיאות היסטוריות ואי דיוקים, הרבה יותר ממה ששיערתי. לנציג מובילאיי בהודו, עלי לוסקין שהערותיו החכמות במהות וטעויות העריכה שמצא סייעו לי מאד.

להם ולעוד רבים וטובים שעזרו לי לאורך כל הדרך, אני מודה מקרב לב.

המינוי

״עַל כָּל מִנּוּי שֶׁעָשִׂיתִי קִבַּלְתִּי תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה שׂוֹנְאִים וּכְפוּי טוֹבָה אֶחָד״

(שר הפנים, יוסף בורג)

"ברכות, אדוני הקונכ״ל".

כך נפתחה השיחה עם סמנכ״ל משאבי אנוש והון אנושי, חגי בהר, זמן קצר לאחר סיום ועדת המינויים העליונה במשרד החוץ. שיחת הטלפון התקבלה כשהייתי באמצע הליכת בין ערביים בכרמים של הרי ירושלים אל מול שקיעות צהובות. משבר הקורונה היה אז בעיצומו ונמנענו מלצאת מהבית. המפלט היה שבילי המעיינות ליד הבית במבשרת.

״תודה חגי,״ עניתי, ״אני שמח מאוד.״

הוא לא ציין את התפקיד שקיבלתי, אבל שנינו ידענו שמדובר בתפקיד הקונסול הכללי למערב הודו שמקום מושבו בעיר מומבאי.

לקראת סוף השיחה נשברתי ושאלתי: ״מומבאי, נכון?״

חגי, בדרכו המיוחדת, השהה את התשובה ושמעתי את חיוכו דרך האוזנייה. הוא ידע שרציתי את התפקיד.

״ידידי, רק מזכיר לך כי המינוי כפוף לאישור הממשלה,״ ענה בלי להוסיף.

מיד לאחר קבלת ההודעה הרשמית התקשרתי למנכ״ל דאז, אלון אוּשפיז, אחד הדיפלומטים המבריקים שידע המשרד מאז ומעולם. הודיתי לו על התמיכה ועל האמון שנתן בי למרות שידעתי שלא כולם במשרד תמכו במינוי הזה.

אלון, ששירת בעבר כשגריר ישראל להודו, ואנחנו מכירים עוד מהתקופה של קורס הקצינים בבה״ד 1, ענה כהרגלו בקצרה ובקשיחות: ״שיהיה בהצלחה.״

בין שמים וארץ

״שְׁנֵי כּוֹחוֹת נִתְּנוּ לָנוּ: זִכָּרוֹן וְשִׁכְחָה. אִי אֶפְשָׁר לָנוּ בִּלְעֲדֵי שְׁנֵיהֶם״

(ברל כצנלסון)

המינוי ושיחות הטלפון החזירו אותי לילדות בירושלים. בית אבן קטן בשכונת מקור-ברוך החילונית, הולכת ומתחרדת. ילד ירושלמי שמנסה להתחמם בלילות החורף הקרים תחת השמיכה העבה, תוך קריאת אנציקלופדיות וספרים. הודו כבר אז הייתה בעיניי חידה, אפילו גדולה יותר מהפרקים על הפיזיקה והאסטרונומיה. צעדת המלח ורעיון המאבק בדרכי שלום של מהאטמה גנדי ריתקו אותי.

הרעיון הפילוסופי של התנגדות לא אלימה, הסאטיאגרהא, ״אחיזה באמת״, היה בעיניי מהפכני. האנגלים, שהטילו מיסוי כבד על שוק המלח המקומי כדי למנוע הפקתו בידי מי שאינם חפצים ביקרם ובכך למנוע תחרות מול חברת המלח שלהם ולשמר לעצמם את הרווחים ואת המונופול, הביאו את גנדי לצאת למסע מחאה שקט, כשהוא סוחף אחריו את ההמונים וזוכה לסיקור עיתונאי בינלאומי נרחב. הרעיון היה שהצד השני למאבק, שערכיו המוסריים תואמים, יכיר בנכונות המאבק וישנה את דרכיו. ההישגים של אותו מסע היו מוגבלים, אולם הוא סימן את תחילת המאבק בבריטים ופתח את הדיון בדעת הקהל העולמית.

גנדי בצעדת המלח

אבא, יליד ירושלים ובוגר המנדט הבריטי, סיפר לנו המון על המחתרות העבריות. תמיד כשדיבר על האצ״ל אמר שהחבר'ה האלה במאבקם הם אלו שהביאו את הבריטים לעזוב את פלשתינה ובזכותם יש לנו בית לאומי. "בזכות הארגון וגם בזכות אנשים כמו אחי הצעיר יעקב, שנהרג במלחמת העצמאות מפגז ידני שפגע בו בזמן שהעביר הודעות בין שתי יחידות צבאיות, יש לנו מדינה," חזר אבא ואמר.

בשעה שאחיו נהרג, אבא לחם באזור הקסטל. היחידה הצבאית שלו שקיבלה את ההודעה על דבר הנפילה איפשרה לאבא לצאת ללילה אחד בלבד ולשוב ליחידה לאחר מסע הלוויה שנערך בחלקה הצבאית של בית הקברות בסנהדריה. היו אלו ימים שבהם נעשה הכול כדי להבטיח את נתיב התנועה לירושלים הנצורה במלחמת השחרור הקשה והכואבת. בלחץ סבא משה החליט אבא לא לחזור ליחידה למחרת היום והאריך את השהות בבית הוריו ביום נוסף. כששב ליחידה נשלח למעצר של שבוע בקלבוש הצבאי, שם העביר את ימי ה"שבעה". מעולם לא דיבר על כך, שמעתי על כך מאחותו, הדודה רחל עליה השלום. הוא לא רצה לעשות מזה עניין גדול וגם לא שמר על כך טינה לאיש. מבחינתו הוא לא ביצע פקודה ולכן היה חייב בעונש. לא מן הנמנע כי הכליאה המוזרה הייתה גם בשל עמדותיו הפוליטיות.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*