שביל ישראל - יומן מסע

5 באוגוסט, יום חמישי

היום השני. חום של קיץ בדרום הארץ. השמש בשיאה ואני בהמתנה עד שיפחת החום. אתמול עם הזריחה התחיל המסע. מגיע לאילת באוטובוס של חצות ומשם במונית עד גבול מצרים, ואז מטפס ישר ממלון הנסיכה להר צפחות. בדרך חולף במרחק של כחמישים מטר מגדר הגבול עם מצרים. שורה אחת של תיל בגובה של מטר אחד ושלט הזהרה לפניה. מאוד סמלי וזניח. שעות הבוקר נעימות להליכה ובתחילת הדרך הקצב די טוב. למעלה, על ההר, מנוחה קצרה. נוף מפרץ אילת כאילו מבקש: תישאר עוד קצת, אל תמהר. אבל כמה אפשר? בירידה מהר צְפחות אני פוגש קבוצת נוער מבריטניה עם מדריכה. חבר'ה די נחמדים.
אחרי שנפרדים, המצב משתנה. השמש כבר לוהטת ואני מחפש מקום טוב למנוחה ארוכה.1 במקום אחד השביל עובר בתוך מדרגת סלע, היוצרת מעין מערה מוצלת. זוחל פנימה וישן שנת ישרים. אחרי השינה מרגיש שיבשה הזיעה ומתחיל להתארגן על האוכל. האמת, לא מתחשק לאכול כלום, אבל דוחס פנימה בכל זאת כמה ביסקוויטים יבשים, ו"מוריד" אותם עם המון מים (3 ליטר). אני בטח מיובש יחסית עוד מליל ההגעה. הנסיעה הייתה לא נוחה, כל הגב כואב לי, אף שאני מורגל בנסיעות באוטובוס.
אחרי ירידה מהאוטובוס היה עליי לארגן מחדש את התרמיל. בבית, ברגע אחרון, התברר שהתרמיל מסרב לשתף פעולה אתי ושאין מקום לציוד. כמה מהדברים נותרו בבית: פנס נוסף, כיכר לחם שנייה ועוד כמה דברים קטנים. בסך הכול הציוד שוקל לא מעט: 8 ליטר מים, כיכר לחם שחור 1 קילוגרם, ביסקוויטים ועוגיות (הכי יבשות שיש) 1 קילוגרם, נקניק קבנוס יבש-יבש – 1 קילוגרם, סוכריות להשלמת קלוריות – 1 קילוגרם, אורז – 2 קילוגרם, שימורי דגים למיניהם – 8 קופסאות – עוד 2 קילוגרם, אבקת מרק, מלח, 3 גופיות, מכנסיים קצרים, גרביים, סט מפות – שוקל הרבה, סיר קטן, כלי רחצה. בסך הכול 22 קילוגרם בערך. האוכל צריך להספיק לשבוע עד עשרה ימים ואולי יותר, עד אז כבר אהיה במקום שבו אוכל להשלים חוסרים בחנויות. בקיצור, הקשיים הצפויים נובעים בעיקר מבעיות של התאקלמות.

 תצפית על מפרץ אילת מהר צפחות, הצד המצרי
ממש לפני תחילת ההליכה אני שולח מבט מהיר לעבר חו"ל: מצרים על המפרצים שלה. בהמשך בהר צפחות נגלית העיר אילת, את עקבה אי אפשר לראות בגלל השמש המסנוורת. כ-400 מטר אחרי ראש מעלה בולבוסים נמצא מקום החניה שלי. בצד המצרי רואים ערוץ של נחל, מעין פס לבן המתפתל בתוך ההרים הסובבים אותו, רץ-רץ ופתאום נקטע כבמעין מכת חרב מדהימה, ואחריו המצוק. לרגליי קער רחבעם – כוחות אדירים לשו את הסלע כבצק: דחסו, קיפלו ושברו, וכך זה עומד, מדהים בעוצמתו. אני יושב שם זמן רב ואחר כך ממשיך "כמו חדש". אחרי הירידה, במעלה גשרון פוגש ב"תנין קטן", חרדון מנוקד לבן. הוא לא אוהב את החברה שלי ובורח. העלייה בגשרון מתישה. אחרי החבלים, הנוף השחור והפראי מדהים, אבל למי יש כוח? בינתיים השמש מתחילה לשקוע. יורד לעין נטפים, ובדרך קורא שלט המורה שאין לחנות במקום. כמה חבל. במעיין, לפני הכול בולע שני ליטר מים ומתחיל למלא את הבקבוקים הריקים. המים מסריחים, אבל אין ברירה. מוצא במקום בקבוק ריק ועכשיו יש לי 9.5 ליטר מים. הטריסטרמיות משחקות כיסאות מוזיקליים. הן יושבות בשורה מסודרת מעל המעיין, פתאום נוספת עוד שורה והקודמת יורדת קצת קרוב יותר למים. מורגש שאני מפריע. תוך כדי הצפייה בהן אני שומע לפתע צרחות. אלה נמשכות עשר דקות ומפרות את הדממה במקום. אחרי כמה זמן אני קם להמשיך ללכת ובדרך פוגש בנער כבן 14 ומשפחתו אתו. הוא זה שצורח. "למה אתה צורח כמו בהמה?" אני שואל אותו, "כולם שמעו אותך." במקום הזה שורר שקט בראשיתי, מלווה בקצת ציוצי ציפורים וקצת משבי רוח. בשביל זה באים למקומות אלה, אז לבוא ולהרוס את זה? למה? לא מבין!

 מבט על נחל גשרון
כשני קילומטר אחרי המעיין אני עוצר ללינת לילה. מתעורר עם הנץ השחר ובקרירות של הבוקר חולף על פני הגיא האבוד ומטפס במעלה שחורת. רק בראש מעלה שחורת יש קליטה לפלאפון. מדבר עם האישה, אומרת לי שהבית נראה כאילו ברחתי ממנו. הרדיו דולק, המחשב פועל – כל אלה נפלאות ההתארגנות למסע. מעל קניון שחורת אוכל ארוחה חמה ראשונה: אורז עם שימורים. זה עוד יימאס עליי, ללא ספק, אבל זה מזין. יורד לקניון שחורת ובדרך פוגש חרדון סיני, ראשו כחול (זכר) מרוב מחשבות זימה.
 
 
1 .ככלל במהלך המסע המנוחות הן תמיד ארוכות. לא פחות משעה.