שקיעה כפרית

משחקים בחורף

בחורף ההוא, בינואר, רב אחי מריבה גדולה וקשה עם אבא. איני זוכר כבר מה היה העניין. בכפר שלנו היו הכול רבים עם הכול, בכל דבר. אחי צעק ואבא השיב לו במילים שקטות ואני הסתלקתי מן הצעקות החוצה, למתבּן, מבלי ללבוש את מעילי, אפילו.
היה בוקר שחור. הפרות בחצֵרן עמדו ללא נוע בדוֹמֶן והביטו בשדות התלתן הירוקים בעיניים לחות. אדים עלו מזרבוביהן ומן הקרקע. בגלל הגשם שחדר בפרצות שבכותלי הפח נתעפשו חבילות שחת רבות והרקיבו וחמימות של זִקנה עם ניחוח חריף ומתקתק נכלאו במתבן הישן.
שמתי שק ריק ויבש על ראשי וכתפי, כגלימת עניים שהיה אבי מתקין לעצמו בימי גשם, ועליתי בהררי החציר הכבוש, עד לחבילה האחרונה, בסמוך לקיר הרפת. מן הצוהר שקרע הגשם בפח הגלי ראיתי את מורד השדות ואת דרכי העפר החרוצות, המזרימות מטה לעמק את המים שעמדו בהן, כפסים עמומים של עופרת, שבּוהקם קודר וצונן. הכול נעצר וקפא באותו בוקר של חורף, מתחת לשמים השחורים.
בקצה הדרך, בקצה קצהָ, היה איש הולך וכמעט אינו נע; צועד בין מים לעפר ואינו מגיע. שעה ארוכה המתנתי לבואו משיפולי הגבעות, ממבוא השמש של כפרי העמק הגאים, עד שהגיע לפתח החצר. הוא היה נמוך קומה ולבש מכנסיים קצרים וכותונת חאקי של אתא, כאילו בא אלינו מהקיץ ונעליו מלאו בוץ כבד מן הדרך. בעצרו, הביט בי ואני הכרתי אותו מיד: בשנה שעברה היו הוא וחברו פועלים שכירים בכפר. ימאני, קראו לו בחורי הכפר, דרך ביטול. הוא וחברו היו עובדים פעם אצל איכר זה ופעם אצל אחר ומשׂתכרים בקושי. שניהם התגוררו בצריפו של הזקן בן מלילה, בלירה וחצי לחודש. בחדר אחד גר הזקן, ובשני, מעבר למחיצה של דיקט ונייר זפת, חיו שניהם. בחורף נידלדלו ימי העבודה - עוד ועוד מאנשיו של כפר ארור זה נטשו את עיסוקיהם בחקלאות ויצאו לחפש לעצמם עבודות יום בחיפה ובפרבריה - והשניים הִרבו לשהות בחדרם. בחורי הכפר, כשהיו מתכנסים בערב שבת ליד הגשר הקטן, הסמוך לבית החרושת העזוב, דיברו עליהם בלעג והיו שמועות יוצאות ובאות על הרגליהם. בעצם, על כל אחד בכפרנו סוּפרו דברים. הנערות המעטות של הכפר היו מצחקקות בביישנות מתגרה, כשנאספו יחד. זרים קסמו להם בזרותם וכל דבר זרוּת טוב היה לענות בו בכפרנו, שעשרים שנות חייו היו, מראשיתו, עשרים שנות זִקנה.
אך לילה אחד, כאשר שב אדון הדרי מעבודתו באולם הקולנוע שבעיר ולא מצא בביתו את בִּתו - עדינה שמה, ועוד אספר עליה - העיר את אנשי הכפר לחפש אותהּ. בת חמש עשרה היתה אז והלילה היה ליל גשם והיא נמצאה, כך סיּפרו, בבגדיה התחתונים, בצריפם של שני הפועלים השכירים. חצי מבחורי הכפר, הספרדים, דרשו את דמם, סיפר אחי. אבא, שהיה אז במשך זמן מה ראש הוועד - לאחר מכן פרש, כי היה ותרן ופשרן מלהצליח - הבריח את השניים מהכפר עם שחר יום המחרת, מוכים וחבולים.
עתה נשא הימאני את פניו אלי ולא היה בהם סימן לדם או לפחד. "מה נשמע?" קרא, וקולו גרוני ומתגלגל. "אתה זוכר אותי?"
הנדתי בראשי לכן, מראש מגדל החציר שלי, והוא המשיך ושאל בצעקה: "תגיד, יש איזו עבודה בכפר או משהו?"
משכתי בכתפי ושאלתי: "אתה טמבל או מה אתה? הבחורים של בבאיוף ואבא של עדינה ההיא ישברו לך את הראש, אם יראו אותך!"
הוא צחק כאילו רק ביקש להתבדח בשאלתו. עתה היה שפמו עב יותר ואת פניו הרטובות הספיג בַּבֶּרֶט השחור והמעוך שלו. "בוא הנה," דרך דיבורו היתה כשל בני העיר. "בוא הנה. תגיד רגע. דן שטרקמן - הבית שלו מימין או משמאל לבית שלכם? כאן או שמה?"
בבוקר הקודם הוציא דן שטרקמן את פרדתו חיה מן הרפת הסמוכה והוציאה להורג. מראש מגדל השחת שלי ראיתי אותם כשהלכו. כנראה התכוון לירות בה במורד הדרך, בתעלה המפרידה בין שדות התלתן הדל שלנו לשדות הבַּקְיָה היפים של המושב הסמוך, אלא שהדרך היתה בוצית מאוד והפרדה הזקנה היתה תשושה. רגליה המעוקמות היו מחליקות ושוקעות בעפר החמאתי והיא לא הצליחה לרכז את כוחה ומחשבתה בדרך הנאותה להוציאן. דן שטרקמן היה בועט בה במגפיו ומגדף אותה, אך ללא הועיל. אביו עליו השלום רכש את הפרדה בכפר ערבי ליד עכו, בימיו הראשונים של הכפר. דן שטרקמן היה אז ילד, קטן ממני היום. עכשיו הוא גבר צעיר, בן עשרים ותשע, ועודו ברווקותו, והיא כבר בהמה דקה וזקנה מאוד, שערפל של קהוּת עוטה תמיד את עיניה, ורגליה, כמו אין בריחי פרקיהן אוחזים עוד זה בזה, מתפוקקות כשהיא פוסעת לאיטה, ואת ראשה היא מנידה, כמהנהנת למר גורלה. שטרקמן הוא גבר זעפן. חבריו או שהם בפלמ"ח או שכבר עזבו את הכפר המתדלדל, שלא על מנת לשוב. והוא, שעול המשק מוטל עליו מאז מות אביו, משקיע את כל זעמו בעבודתו. לעתים כשהייתי משכים בבוקרי הקיץ ומתגנב אל מאחורי ערימת הזבל, הייתי רואה איך הוא מכה במוט הקלשון בפרות, בחליבת הבוקר, ומקלל אותן. פעם אחת, כשסיים את החליבה, כל כך השתולל בכעסו עד ששפך על הפרות את כל החלב שבדלי. כל אנשי הכפר היו מלאי כעס, תמיד, בעיקר כשדיברו על האחרים, אבל הוא כמעט שלא שוחח עם איש והיה קודר וזועם מכולם. לעתים היה מחליף את בגדיו, כמו בהחלטה פתאומית, יוצא אל הכביש ונעלם ליום או ליומיים מן הבית, ואמו הזקנה היתה ממלאת את מקומו בעבודות המשק, רוטנת ומגדפת. בחורי הכפר היו אומרים בלעג, כי דן שטרקמן "דורש", כמו שהיו אומרים על הפרות, כשהגיעה עונתן, ולכן היה ממהר אל הזונות שבחיפה.
ובאותו בוקר עמד, ידיו על מותניו, והביט בה, בבהמה הדלה שליוותה אותו רוב ימיו. ראיתי שהוא נד בראשו, כמהרהר, מציץ במורד הדרך ובחריציה שמלאו במי הגשם ומרים את עיניו לשמים. אחר כך פנה והלך לביתו, לא לפני שהסב את ראשו לפרדה חיה, כאומר: את שתישארי כאן! הוא שב מהבית עם אקדחו - מאוּזֶר ארוך קנה, שהבריח אביו מנמל נאפולי, בעלותו לארץ - ובלכתו היה טוען כדורים במחסנית ומושך ומשחרר את הבריח. ראתה אותו הפִּרדה בבואו ומסך הערפל כמו סר מעיניה; והפרות, בחצרן, נאספו ליד הגדר לראות את המעשה.
מחליק על אחורַי ירדתי מהר החציר ורצתי בבוץ, מהר ככל שאוכל, אל התעלה שבמורד הדרך, למקום שבו הדברים התרחשו.
"מה, אתה יורה בה?" שאלתי, משתנק.
הוא משך בכתפיו ואז נד בראשו.
"למה?" שאלתי.
"למה שהקוּרבֶה הזקנה הזאת רקובה מסיפיליס, או השד יודע מה. בקושי עומדת על הרגליים הפגורות שלה," אמר דן שטרקמן כמו לעצמו, כמצדיק את מעשיו.
הפִּרדה חיה הביטה בו, ראשה עצר את טלטולו. שטרקמן שלח את ידו קדימה וירה בראשה ובבטנה כדור אחרי כדור, עד שרוקן את כל המחסנית, פניו מתעוותות מהמאמץ. ראיתי, ממרחק פסיעה, איך מתנקב עורה, בצווארה, ליד אוזנה ובבטנה. היא כשלה והתמוטטה ונפלה ונפחה כמה נפיחות גדולות בכרסה הדלה, שהשיער נשר ממנה והותיר בה קרחות, ועם כל נפיחה פרצו מן הנקבים זרזיפים אחרונים של דם וחיים, ואז דממה וקפאה במקומה. עד היום מוטלות עצמותיה בתעלה.
ריח חריף של אבק שריפה וגופרית עמד באוויר. המום לרגע מעוצמת המעשה - בן אחת עשרה הייתי אז - התנערתי במהירות, כידרתי בידי גוש של בוץ והטחתי אותו בכל כוחי בגבו של דן שטרקמן. הוא ספג את החבטה, אחז בצלעו ופנה אלי בתימהון קודר, בעיניים מכווצות מטינה.
"אתה מחורבן אחד, זין אחד," צעקתי לעברו, נסוג לאחור, בבוץ. "מה אתה יורה בה? מה אתה יורה בה? מה אתה חושב, שאם היא פרדה זקנה אז מותר לך להרוג אותה? הלוואי שאתה היית שוקע בבוץ עד התחת והיו יורים בך ככה. הלוואי."
הוא ניתר אלי, תפס אותי והרים אותי בחרון ובכוח. שרירי פניו רעדו מול פני וזיפי זקנו שרטו בלחיי, מקִרבת כעסו: "תשמע... תשמע דרעֶק שכמוך... אתה... אתה...". מעולם לא שמעתי אותו מגמגם בהתרגשות מבולבלת שכזאת. ומכיוון שאת דבריו לא יכול היה לסיים בגלל רִגשתו, הטיל אותי אל הבוץ, הביט בי כמבקש לרמוס אותי בתוך העיסה החומה ואז פנה והלך.
חילצתי את עצמי, מכנסי הטרֶנינג שלי מרוּבבים ושערי דביק. בבית הניד אבי בראשו. הוא הפסיק להדיח את הכלים בכיור, ניגב את ידיו והביא לי בגדים נקיים מבלי לנזוף בי או לשאול. הוא רק הִנהן בראשו, ספק מבודח ספק עצוב, כשחזרתי ואמרתי, רועד מכעס: "אתה תשבור לו את הראש, אבא. נכון? תשבור לו את הראש לשטרקמן הרוצח המחורבן הזה. נכון אבא. נכון?" אך ידעתי שאבי, שלא כאבות הילדים הספרדים, לא יעשה דבר כזה. לכל היותר, יוכיח את דן שטרקמן במילים רכות של מבוגר.
בחליפת הטרנינג השנייה, היבשה, ובמגפיו האחרים של אבא, כובע צמר לראשי, יצאתי שוב לראות את המוות פנים אל פנים ולעמוד בכך: עינים מזוגגות, שלפלוּף דליל זב מהן, כאילו עדיין היו חיות; זבוב גדול של חורף, ירוק ושמן, דואה ושב אל השפתיים החרבות, וזבובה אחרת, בת זוגו של הזבוב הראשון, אולי, סובבת את מבוא הזנב; שרירי הרגליים הזקנות, הבולטים כבתחריט מהעור המשוּפה, וטלליות רכות שנאחזו בקצות השיער הדל, המזדקר.
למחרת היה המוות ממשי יותר. בבוקר הפך הטל שבזיפי השיער לקרה קפואה והדם לרסיסי קריסטל אדמדמים. עתה, יושב בראש המגדל שלי, ראיתי שתי דַיוֹת שחורות חגות אט אט מעל לגופה המוטלת בבוץ, בוחנות את האפשרויות בעיניים קרות ואז נוחתות על הבטן המתה, הצבה. חבטתי בקלשון בקיר הפח של המתבן וצעקתי בקול, עד שאבי ואחי הגדול פסקו ממריבתם ויצאו מהבית לראות על מה המהומה. הדיוֹת פרשו כנפיים ודאו להן לשמים בשלווה, אך אני ידעתי שהן עוד ישובו.
וממש באותה עת היה קרב ובא, הולך כצועד במקום, אותו פועל המכונה ימאני, כנושא ברכה מן העמק. לפנות ערב, באותו יום, ראיתי משער ביתנו איך יוצא דן שטרקמן בבגדי חאקי נקיים ובפנים חמורות, לאחד ממסעותיו העירה. הנערים שבשולי הדרך הבוצית צחקו שוב ואמרו ששוב הוא "דורש" ולכן הוא ממהר אל הזונות שלו - אבל במשך חודש ימים מאז אותו יום לא שב דן שטרקמן לביתו ואמו, לבדה, נשאה בעול הכבד של המשק וכמעט קרסה מהמאמץ ומהכעס.