מדריך הטיולים

ויום אחד תתעורר ותשאל את עצמך

ויום אחד תתעורר ותשאל את עצמךָ
למה, איך זה יכול להיות
איך רבצת לך כך שנה שלמה או יותר
ולא יצרת שום דבר
לא פעלת ולא חווית
שממה רוחנית
דממת האינטליגנציה
פחד קהל
אתה ממש מרטיב מרוב פחד
לשונך דבקה לחכהּ
ידיך ואצבעותיך נדַמו
אִוושת נשימתך הואטה
בחרת לפסוע בשביל המוביל לכלום
העמסת על עצמך את הרקב התרבותי
של האספסוף
חרש חרש נמלטתָּ אל העלטה
התחלת לסגור ברזים
ניתקת מגע מהחיישנים
ונאספת אל עצמך
התכנסת
נדמת
הנה בא הליִל
ואתה מקבל את העלטה בשמחה
אתה מצפה להסתתר מאחורֵי העלטה
קיבלת גושפנקא מלאה להתנתקות
בריחה מהכלום של היום
אל הלא כלום של הלילה
אתה לא בורח מהכלום
אתה בורח מהחיבור
מהמחויבות היצירתית שלך
מהעצלות האינטליגנטית
שמתמסמסת
אתה מייחל ללילה
אתה מתגעגע אל צינת הכרית
אל שוטטות המחשבות
את הכניסה לחלימה
את המגע עם הבלתי מובן
פעם לא מזמן
הלילה היה הכרח
ואתה השתמשת בשינה רק כפי הנחוץ
והיום הלילה נחוץ גם כתירוץ
ערב ערב אתה הוגה
את המילים והשורות
והן השאירו אותך נטוש ובלי כוחות
ואתה נכנע אל העצלות
ולא מצליח לאסוף את כוחותיך
להתמקם מול המסך
ולהרביץ תורה
לפלוט מילים
לחבר את המשפטים
ולהתמוגג
ובראשך חולפות המחשבות
והפנינים יוצאות לדרך
וחן המחשבות מפיק ממך חיוך
אמר לי פעם מורי ורבי ברק הנגבי
כל מה שכתבת ונשאר במגירה
כמו מעשה אונן
אתה חייב לתת אור לכתבים ולהימנע מגניזתם
אחת כמה על כמה לגבי המחשבות שלא תיעדתָּ במילים
אבל עצלותךָ כבר שולטת בך כמעט שנה
עצור מיד
עכשיו
באתי,
הירגע, אתה רואה
השד אינו נורא – כתבתי
לא משנה כרגע הטיב
ייתכן שימצְאו מספר שגיאות
תחביר או כתיב
החשוב הוא אני מקווה
ששברתי את קשר השתיקה
אז מה עכשיו
אני אגיד לךָ
ממֵש את הציפיות ממך
הציפיות שלך מעצמך
אל תיתן ליום לעבור
מבלי שנתת ביטוי לקיומו
כתוב עליו
ויום אחד תתעורר ותשאל את עצמך
נו אז מה היה לנו
ותשקיף אל הֶעָבָר ותפשפש בכל מעשיך
ותברור את התבואה מן התבן
את הבר מן המוץ
האם תביט בגאווה ובסיפוק על התוצרת
האם תהיה מרוצה
אני לא בטוח
מפקפק בכך
ייתכן שדווקא אז הביקורת העצמית תתעורר
ותהלום ללא רַחֵם
וייתכן שיתגלו כל ההתחלות הלא מסוימות
וייתכן שלא אמצא מרגוע בְּשל הזמן שאזל
והתוכניות שלא מומשו
והציורים שלא צוירו
ואלה שצוירו ללא הצלחה
ואלה שהושחתו בשינֵי הזמן
והמילים שלא הובנו כהלכה
והביקורתיות הבלתי מתחשבת
וחוסר העניין הציבורי
והתרומה שלא מצאה לה מנוחה
והידיים שלא נאבקו לקלוט
והעצלות שניצחה ברוב הזמן
היה איש תמים שרצה
שזמם, שחלם, שהתמוגג מן הבריאה
שחי את חייו בהכרה מלאה של הנִצחיות
ובהבנה מוחלטת של הזמניות הקיומית
שקיומו לא היה לשווא
עד עכשיו.