חשבתי על זה הרבה

עד שסיימתי לארוז את חיי בלוּבֶן, אבא ואיתי כבר החלו את חייהם החדשים בבית לוינשטיין. אבא עם שלוש אצבעות בלבד ברגל ימין, עם עצמות שוק מרוסקות ועם קרעי עור שסירבו להתאחות; איתי עם מצח ששני רסיסים גדולים נשלפו ממנו.
איתי מאס בחיי בית לוינשטיין עד מהרה. הוא עזב בחרון אף לאחר חודש: “מה אני נראה להם, אידיוט שצריך להשחיל חרוזים?”
לסיכום המחלה, שכותרתו “מצב לאחר חבלת ראש”, צירפו הרופאים דו”ח נוירו־קוגניטיבי מפורט (”ירידה בקשב ובריכוז ונטייה לדפוס התנהגות אימפולסיבי... פגיעה בתפקודים אקזקיוטיביים...חוסר הנעה... התנהגויות רגרסיביות”). שני המסמכים הונחו אחר כבוד בערימת ה”לתיוק” שהלכה וגבהה בתקופת היעדרותו של אבא. שורת ההמלצות שבסוף הסיכום זכתה להתעלמות טוטלית.
בצדק. לאיתי היו דברים דחופים יותר לעשות מאשר ללכת אחת לשבוע לטיפול פסיכולוגי שיקומי. “והוא גם לא משוגע, ושיפסיקו לעשות אותו כזה,” פסקה אמא. גם “טיפול משפחתי לצורך קבלת השפעות הפגיעה והשלכותיהן” ירד מיד מהפרק - “מי יבוא לטיפול משפחתי, אבא מבית לוינשטיין? אני שרצה כל היום בין הבית לעבודה לאבא?” לאיתי היו תוכניות שונות בתכלית מכל הרשימה הזו. הוא היה צריך לסיים תיכון בהצטיינות, לקבל 750 בפסיכומטרי, להתקבל לעתודה או ללכת לישיבת הסדר.
לא היה לו זמן ל”טיפול פסיכולוגי שיקומי”, “שיפור מיומנויות התארגנות”, ובוודאי שלא היתה לו שום כוונה לקחת תרופות מייצבות “שיסממו אותי ויעשו אותי זומבי”. שני רסיסים במצח היו עניין מיותר, ללא ספק, אבל לא עניין שראוי לשנות בגללו תוכניות. הרגל המרוסקת של אבא נראתה מטרידה הרבה יותר.
לאיתי נותרו רק צלקות חיוורות, ודאי לא משהו שמצריך טיפולים פסיכולוגיים או שיקומיים. זה הרי איתי. ושלא יקשקשו הרופאים השיקומיים. אם הם היו יודעים משהו מהחיים שלהם, הם היו הולכים להיות רופאים רציניים - כירורגים, קרדיולוגים, לא רופאים לכאורה שעוסקים בקשקוש ובפטפטת.
אבא היה סבלני יותר לחיי בית לוינשטיין, או אולי אולץ להיות, שכן תקופה ממושכת היתה רגלו תלויה באוויר ומיוצבת במשקולת. מנגנון תליית הרגל עניין אותו לזמן מה, עד לפענוחו.
אחר כך לא זיכה את המשקולת בהתבוננות נוספת, מטוב ועד רע.
הוא שהה בבית לוינשטיין שישה חודשים, פרט להפסקות קצרות שאותן בילה בבילינסון (פעמיים דלקת ריאות שהסתבכה, פעמיים ניתוחים נוספים ברגל). בכל ששת החודשים הללו ביקרתי אותו פעמים מעטות בלבד. “זה בסדר, את לא חייבת לבוא,” הוא אמר לי בשיחת טלפון. ידעתי שהוא משקר, אבל העדפתי את הגרסה הזו על גרסת “כל אחד עושה מה שהוא מרגיש”. לא יכולתי לסבול את ריח המקום, ריח מוגלה מתקתקה מעורבת באדי ליזול ואלכוהול. גם את האנשים בכיסאות הגלגלים שבכניסה לא יכולתי לשאת - כל כרותי הרגליים, מלוכסני הפה, מזילי הריר.
“אני אבוא איתך,” הציע איתי פעם אחת.
“אתה מסוגל?” שאלתי, “זאת אומרת, אין לך טראומה מהמקום הזה?”
“אני לא מאמין בטראומות.”
“זה לא עניין של אמונה,” אמרתי.
“הכול עניין של אמונה,” קראה אמא מהמטבח. היא בדיוק טיגנה שניצלים והבית נמלא בריח ביתי. איתי ואני עקבנו אחרי הריח. איתי שלה שניצל אחד מהצלחת שהלכה והתמלאה.
“מעולה,” אמר. הוא גמר אותו בשלוש נגיסות ולקח עוד אחד.
“אז אם אבא יאמין מספיק, הרגל שלו תחלים?”
“אל”ף - כן, ובי”ת - זה לא בדיוק המקום לדבר על זה, ליד האוכל.” בכל פעם שדיברנו על הרגל של אבא, עלה באפנו ריח אבק שריפה ורקב.
איתי לקח שניצל נוסף. “אז מה, לאבא יש בעיית אמונה?”
זה היה מגוחך כמעט כמו לטעון שלאיתי יש עודף טקט.
“תעזוב את אבא,” אמרתי, “ותתרכז לחמש דקות בבעיות שלך.
אם תמשיך לזלול ככה שניצלים אתה תיראה כמו פיל.”
“אם את תמשיכי לא לאכול שניצלים, את תיראי כמו הבובות חרסינה בחנות שהפיל נכנס אליה.”
“עכשיו תגמרו לאכול ותיסעו לאבא,” סיכמה אמא את הדיון.
היא העבירה כמה שניצלים לקופסת פלסטיק והניחה אותה על השיש. את יתר השניצלים היא העבירה לתבנית חרס וכיסתה אותה בניילון נצמד. “האמת היא שאני מתה מעייפות...” היא אמרה בשקט.
איתי היה חסר מנוחה כל הדרך. הוא תופף על ירכיו, כיבה והדליק את המזגן, העביר תחנות ברדיו ושיחק עם החלונות החשמליים.
“די,” נזפתי בו לבסוף, “אתה עושה לי סחרחורת.”
“גם אמא אומרת לי את זה כל הזמן.”
“אז אולי יש בזה משהו...”
“נָה... לא נראה לי.”
הוא עצר על תחנה של מוזיקה אלקטרונית ברדיו ואמר “או, זו מוזיקה.”
“לי זה נשמע כמו אוּם צ’ה אוּם צ’ה אוּם צ’ה צ’ה,” אמרתי.
“כי את בורגנית משכילה ששייכת לעשירון העליון האליטיסטי.
תרדי אל העם!”
“ומה אני אעשה שם? אשמע אום צ’ה אום צ’ה צ’ה? זה נשמע לי משעמם פחד.”
“למה, הבאך שלך זה יותר טוב? בעיני זה כאב ראש גדול. פָּה־ פָּה־פָּה־פָּהההה! פָּה־פָּה־פָּה־פָּהההה!”
“זה החמישית של בטהובן.”
“אותו דבר.”
“זה כמו שאני אגיד שקורט קוביין ושינייד או’קונור זה אותו דבר.”
“את, גם כשאת מנסה להישמע בעניינים את מיושנת...”
“ואתה קרצייה,” אמרתי ופרעתי את שערותיו.
במצב רוח עליז שכזה הגענו לאבא. “איפה החדר של רֶבּ יהודה הרץ?” צעק איתי לעבר תחנת האחיות הריקה כשנכנסנו למחלקה.
“אל”ף,” אמרתי לו, “אני יודעת איפה החדר של אבא. כבר הייתי פה. ובי”ת, מה הטעם לצעוק לתחנה ריקה?”
“אל”ף, לא צריך להגיד כל דבר באל”ף ובי”ת. כל הנשים במשפחה הזו משוגעות ואובססיביות עם האל”ף־בי”ת שלהן.
ובי”ת, הן נמצאות בחדר האחיות שמאחורי הדלפק, ואם צועקים, הן יוצאות. גם אני הייתי פה במוסד המפואר הזה, להזכירך, אז אני מכיר את כל הפטנטים איך להוציא את האחיות מהחדר שלהן.
אם מדברים יפה אפשר לחכות שעה ולא יקרה כלום.”
כך או כך, איש לא יצא מחדר האחיות. אני פניתי לחדר של אבא, ואיתי קיפץ אחרי גמיש וסתור שיער. אבא שכב במיטה מחובר עדיין למשקולת הרגל שלו. הוא קרא את “גדל, אשר, באך”.
“היי,” אמר איתי בשמחה. “הרגע דיברנו על באך.”
“מה דיברתם עליו?”
“שהוא לא כתב את החמישית של בטהובן.”
התיישבתי ליד אבא. “נו,” אמרתי, “אז אתה מספיק לעשות כאן משהו?”
“משתדל... משלים את משימות הקריאה שלי. אולי בסוף אני אהיה אדם רחב־אופקים. איתי, איך הלימודים?”
“אבא, אוקטובר עכשיו,” אמרתי, “זה בקושי התחלת הלימודים, אתה יודע.”
“אבל זו כיתה י”ב! מה הם חושבים הליצנים האלה? אחר כך מגיעים אלינו סטודנטים לתואר ראשון, חבר’ה שהולכים ללמוד פיזיקה, אתה מצפה שידעו משהו מהחיים שלהם. איך נראית מטריצה, קצת טריגונומטריה, אינטגרציה בחלקים. מה אינטגרציה? אפילו איך גוזרים פונקציה הם לא זוכרים. מה, זה בחומר? אז למה לא מלמדים? גם חיבור וחיסור עד עשר זה בחומר, ואנחנו לא חוזרים על זה בתחילת השנה. זה חומר של תיכון! מה הם עושים בתיכון תגידי לי? אני אגיד לך מה הם עושים. לומדים בעל פה תשובות מספרי “מיקוד”. מי שמע דברים כאלה, שנותנים את השאלות מראש לבחינה. ואת התשובות. וגם אז תלמידים נכשלים.
אז את יודעת מה? לא כולם חייבים שתהיה להם בגרות. אבל למי שיש תעודה כזו, שלפחות תהיה שווה משהו.” אבא נאנח ונפל לאחור על המיטה.
איתי אמר, “טוב, בסדר. תרגיע. בסוף תקבל התקף לב מזה שיש אנשים מטומטמים. וחוץ מזה,” הוא הוסיף, “בכיתה שלי אף אחד לא מקבל מתחת לממוצע.”
אבא הסתכל בו, לא יודע אם הדברים נאמרו ברצינות או בצחוק. סידרתי לאבא את הכרית שמתחת לראשו, כרית קשה של בית חולים. בפעם הבאה אביא כרית רכה מהבית. אחר כך חשבתי, “הוא חיוור ומזיע, אולי באמת הוא יקבל התקף לב בסוף.”
איתי אמר, “באנו להוציא אותך לטיול!”
“איזה טיול? מה טיול?” שאלתי. אבא סובב את הראש, מצביע בעיניו על המשקולת והרגל התלויה כנגדה.
איתי נבלע במסדרון, וחזר לאחר זמן מה עם כיסא גלגלים.
“מה אתה עושה?” נזעקתי.
“טיול!” הכריז איתי. הוא פנה לאבא, “אתה חיוור. אתה צריך שמש. ויטמין D חשוב לבניית העצמות.” הוא ניסה לשחרר את הרגל של אבא מהמתלה בתנועות גמלוניות. בסופו של דבר הרגל צנחה בכבדות למיטה. “תתיישב,” פקד איתי. אבא נאחז בצווארו, ואיתי ניסה להעמיס אותו על כיסא הגלגלים. כיוון ששכח להרים את המעצורים, הכיסא נסוג לאחור והותיר את אבא על הרצפה.
“שיט,” אמר איתי. הקתטר של אבא, שהיה תלוי על וו ליד המיטה, ניתק ואיתי ואבא מצאו את עצמם בשלולית שתן.
“אני הולכת לקרוא לאחות שתחבר את כל זה חזרה.” מיהרתי לצאת מן החדר.
כך הפך איתי לפרסונה נון־גרטה במחלקה.
בהיעדרו חיפשתי מלווה אחר לביקורים, שנמצא לי בדמותו של עמיחי. עמיחי, ידידי עוד מימי הרכב הביג בנד של תזמורת הנוער בקונסרבטוריון (הוא היה נגן קונטרבס מצטיין, אני בפסנתר), שמח ללוות אותי בביקורי המעטים בבית לוינשטיין. “את כל כך יפה,”
אמר לי, מסמיק, כאשר נסענו בפעם הראשונה לבקר את אבא, ובבת אחת הכתה בי התובנה שמשהו השתנה מאז ימי התזמורת.
כעת, בבגרותו, הפך הנגן המצטיין של התזמורת לסטודנט נלהב לרפואה בשנת הלימודים השישית, שבלע בשקיקה בעיני הרופא הצעיר שלו את המראות שאני לא יכולתי לסבול. הוא לא הצליח להבין מה מפריע לי כל כך. “יופי,” אמרתי, “אם אתה כל כך נהנה, אתה יכול לבקר את אבא שלי במקומי.”
עמיחי אכן ביקר את אבא בנאמנות פעם בשבוע. הפרופסור המזדקן והרופא הצעיר התאהבו מיד. אבא שיתף אותו בדלקת העצם שהתפתחה באזור קטיעת האצבעות, חולק איתו את ריחות הרקב. הם חישבו יחדיו את חלוקת העומס החדשה של הרגל.
עמיחי הוקסם לחלוטין מחישוב מרכז הכובד שהדגים לו אבא (את הלהטוט המפוקפק הזה יכולתי גם אני לעשות. אבא עשה איתנו ניסויים פיזיקליים מאז היינו ילדים), והם ניסו לתאר יחדיו את מנגנון ההליכה החדש שיאמץ אבא בהיעדר תמיכת אצבעות ימין.
אותי לקח עמיחי לטיולים במכוניתו, מנצל את הרמזורים כדי להגניב אלי מבטים עורגים, מונח שמשמעותו הלכה והתבהרה לי ככל ששעותינו יחד התרבו. רוב הזמן היה מספר לי על לימודיו.
באותו הזמן היו הוא וחבריו במחלקה הכירורגית, ועמיחי הוקסם מקרביו של המין האנושי. אצבעות הנגן שלו לא התקשו ללמוד את המיומנויות הטכניות, ובכישרון של רב־אמן הוא הדגים לי ביום שישי אחד כיצד הוא ממלא כרסי עופיונים באורז ובירקות ותופר אותן לפני האפייה בתפר מנתחים. המחט המעוקלת תופסת בזהירות את התת־עור ומאחה אותו עם התת־עור שכנגדו בקשר שנראה לי בלתי אפשרי לביצוע, בוודאי לא בלי סיוע אצבעות וקללה הגונה מדי פעם. העופיונים הממולאים של עמיחי זכו לתהילת עולם בביתנו.
עם הישנות נקודות המפגש בינינו, נאלצתי להודות ביני לביני שאני הולכת ומתאהבת בעמיחי. עמיחי התייחס לעולם כאל מקום מופלא שיש לחקור, החל מגוף האדם ועד לאסטרופיזיקה. (כמו אבא, כמו אבא! קרא הקול האדיפלי שלי.) היה בו יושר מכמיר לב ממש. הוא היה מסוג האנשים שאינם מסוגלים לשקר. כמיהתו אלי היתה חקוקה בבירור בפניו, במבטיו ובשפת גופו. זו היתה אהבה שלא הכרתי. אהבה לא מתחשבנת ולא קנטרנית. “כל אחד עושה מה שהוא מרגיש” לא הופיע בלקסיקון של עמיחי. הוא לא בחן את אהבתי כל העת וגם לא התנה את אהבתו בדבר. ידי נגן הקונטרבס שלו, שחומות, חסונות ועדינות גם יחד, החלו להופיע בחלומותי.