שוגרלייק 4 - מתחת לפני השטח

פרולוג

לילי

אני זוכרת את הרוח.

אומנם הבית שגרנו בו היה יציב, אבל באותו לילה חשבתי שהוא עלול להתמוטט. לא הייתה סערה, והגשם לא טפטף על גג הרעפים. שום רעם לא נשמע, כשחור ענק נפער בחזה שלי.

אבל הייתה רוח.

והיא ייללה.

כשאני חושבת על זה, אני אוהבת לדמיין שזה היה הבכי של אימא אדמה. יבבות גרוניות שהתנגשו בלבנים, כשיד עבה עם ריח של בשר משומר וסיגריות ישנות השתיקה את קולי.

לא שהייתי משמיעה איזשהו קול. אחי הגדול צ'ייס היה בחדר הסמוך, וידעתי שאם אעיר אותו, הוא יסתער פנימה ויסבך את שנינו בצרות.

ויותר מכל דבר אחר, פחדתי שיפרידו בינינו. צ'ייס תמיד אמר לי שזה אנחנו נגד העולם. לנצח. אבל אני שמעתי את העובדת הסוציאלית שאמרה שיש לנו מזל — שבדרך כלל מפרידים בין אחים.

אם לא יהיה לי את צ'ייס, לא יהיה לי אף אחד.

לכן במקום לפלוט יבבה, האצבעות שלי ננעצו עמוק יותר בתוך בובת הארנב שלי, ונאחזתי בה בכל הכוח, בזמן שהאבא ממשפחת האומנה שלנו גנב את התמימות שלי.

הייתי בת תשע.

גרנו אצלם יותר משנה.

הדחקתי המון ממה שקרה באותה תקופה והטבעתי בהרואין מסוג זפת שחורה ובאלכוהול את הזיכרונות שנותרו לי, אבל יש דברים שפשוט אי אפשר למחוק — קעקועים שנחקקים מתחת לפני השטח ונחרתים עמוק כל כך, עד שהם מותירים סימן בנשמה שלך.

ואני זוכרת את הרוח.

1

לילי

"ג'וני, נכנסו עכשיו שניים, אני תכף מעבירה הזמנות," אני צועקת למנהל שלי.

הוא נאנח ונשען לאחור בכיסא המשרדי הרעוע שלו, והשיער הבלונדיני שלו — הקוצני בדרך כלל — שוכב שטוח על ראשו. הוא לובש חולצה מקומטת ומוכתמת של הדיינר של דינה. הטבח שלנו לא הגיע היום לעבודה, לכן ג'וני תקוע במטבח, מטגן ביצים ושורף בייקון לנהגי המשאיות שעוברים כאן.

אין לנו הרבה לקוחות קבועים, חוץ מבארי, גבר בשנות השבעים לחייו שמגיע בכל בוקר כמו שעון, לוגם את הקפה ופותר את התשבצים שלו.

אנחנו מספיק קרובים לעיר הגדולה כדי לצאת לבלות בערב, ומספיק רחוקים ממנה כדי להיחשב חור. אבל אנחנו ממש על קצה כביש שישים, כך שהמון אנשים עוברים כאן בדרך לפיניקס.

כף הרגל שלי מתכווצת על רצפת הלינולאום, ואני מעווה את הפנים. המגש שבידי עם בקבוקי הקולה נוטה מעט על הצד. אני מדביקה לעצמי חיוך, מאזנת מחדש את המשקל עליו וניגשת לשולחן עם שלושה גברים מלוכלכים שהתגלגלו פנימה לפני רבע שעה. הם היחידים כאן, חוץ מלקוח אחד שיושב לבד בתא האחורי, אי שם בפינה.

אני מעיפה בו מבט. הוא יושב, שותה קפה וקורא את אמנות המלחמה מאז שנכנס לכאן לפני שלוש שעות. והוא לא אמר מילה אחת כל הזמן הזה.

"אתם מוכנים להזמין?" אני מחליקה את בקבוקי הקולה על השולחן, שולפת את הפנקס שלי מתוך הסינר ולועסת את מסטיק הקינמון.

"זה תלוי, מותק. את חלק מהתפריט?" הגבר שיושב הכי קרוב אליי נועץ בי מבט. שערו השחור הסיבי צונח על הגבות העבותות שלו, והציפורניים המכוסות בוץ שלו מגרדות את זרועו בלי משים.

אני מחייכת, מגלגלת עיניים בשעשוע מעושה ומעמידה פנים כאילו לא שמעתי את המשפט השחוק הזה במיליון גרסאות שונות. "איפה שגדלת לא לימדו אותך לקרוא?" אני שואלת ומטה את ראשי אל הצד.

החיוך שלו נמחק, והוא מפסיק לגרד את העור הפצוע, שולח יד ותופס את מפרק כף היד שלי.

הגוף שלי קופא. נמלים מטפסות במעלה הזרוע שלי וצונחות במורד הגרון — אלפי רגליים קטנטנות מזדחלות בתוכי. עצם המגע שלו שינה את המיקום של הגירוד, ועכשיו אני המטונפת שצריך לקרצף.

"חתיכת פה יש לך, כלבה," הוא יורק. "יש לי דרך טובה לסתום אותו." ידו הפנויה נשלחת אל המפשעה שלו, והוא מפמפם את האוויר בגסות. החברים שלו מתפקעים מצחוק.

אני בולעת את הרוק ומביטה סביב כי אני לא רוצה לעשות סצנה. גם אם זה לא מוצא חן בעיניי, אני עדיין צריכה את הטיפ שהבחור הזה והחברים שלו ישאירו. בתקווה שישאירו.

חוץ מזה, זאת לא הפעם הראשונה שמישהו דוחה כזה חשב לנצל אותי.

העיניים שלי ננעלות על הזר המתבודד בפינה, והבטן שלי מתהפכת. הוא מפחיד. ובפעם הראשונה מאז שהוא נכנס לכאן, הוא מישיר אליי מבט. האינטנסיביות של המבט שלו מקפיאה את האוויר בגרון שלי. העיניים שלו בצבע חום זהוב כמעט לא טבעי, ואני מסתכלת עליהן צונחות אל המקום שבו האצבעות המטונפות של המניאק הזה נכרכות סביב מפרק כף ידי.

האחיזה שלו מתהדקת, ותשומת הלב שלי חוזרת אליו. אני רוכנת, עד שהשפתיים שלי כמעט נוגעות באוזן שלו. "מצטערת, מותק, אבל אני בתפריט המיוחד. אני זמינה רק למי שיודע לאכול אותי כמו שצריך."

העיניים החומות הבוציות שלו נדלקות והפה שלו נפער כדי לומר משהו, אבל לפני שהוא מספיק להגיב, צל נופל על השולחן. אני מרימה את המבט והאוויר נתקע לי בגרון כשאני מנסה לראות מי מתנשא מעלינו.

זה האיש מהפינה. הוא הוריד את מעיל העור השחור שלו, והעיניים שלי מטיילות לאורך קשת הצבעים המכסה כל מילימטר של עורו השחום.

מי זה הבחור הזה?

הוא עדיין לא אמר מילה, אבל הוורידים על זרועותיו פועמים, והוא משלב אותן וממשיך לנעוץ מבט בשולחן. לאט־לאט אני מרגישה את האחיזה סביב מפרק כף ידי נחלשת, עד שהיא נעלמת לגמרי.

"שיהיה. שום דבר במקום הזה לא שווה את הטרחה. לא האוכל ולא הכוס המשומש," נושף הבחור שתפס את היד שלי. הוא יוצא מהתא האדום הדהוי, מתנגש בכתף שלי בדרך החוצה ויוצא. החברים שלו יוצאים בעקבותיו, ואני בוהה בגבם, כשהמחשבה היחידה שעוברת בראש שלי היא מי ישלם בסוף על המשקאות שלהם. אין סיכוי שג'וני יוותר. גם ככה המצב כאן לחוץ.

פאקינג יופי.

אני מסתובבת ומצמצמת את העיניים. "הברחת אותם."

הזר המקועקע מחייך ועיני הזהב שלו נוצצות. מתחשק לי להחטיף לו כזאת סטירה, שתמחק לו את החיוך מהפרצוף, לראות את הלחי שלו נצבעת בוורוד מהחבטה שלי.

"עשיתי לך טובה," הוא מגיב.

הנשימה שלי נעצרת כי לא ציפיתי לשמוע את הרעם העמוק שבקולו. הוא נשמע כאילו התחכך בחצץ לפני שיצא מבין שפתיו, עד שנוצר קול מחוספס אבל מפתה במידה מפתיעה.

אני נושפת בכעס. "עשו לי כבר מספיק טובות לכל החיים."

"ככה את אומרת תודה?" הוא שואל ומקשית את הגבות.

"ככה אני אומרת אל תדחוף את האף שלך לעניינים של אחרים." אני מחייכת חיוך רחב ומסננת.

הוא זוקף את הראש, ואני מרימה את הסנטר ומסרבת להתפתל תחת המבט שלו.

הוא גבוה במידה מגוחכת. אני גם ככה מרגישה קטנה — פחות ממטר שישים — אבל עם מבנה הגוף שלו הוא היה יכול להרים אותי באוויר ולהכניס אותי לכיס או לשבור אותי לשניים בלי להתאמץ.

"אני מוסיפה את המשקאות שלהם לחשבון שלך." אני מחזירה את הפנקס שלי לתוך הסינר.

הוא מחייך קצת, לפני שמשהו מהבהב בפניו, וכל התנהגותו משתנה. הוא מהנהן חדות, מסתובב במקום, צועד בחזרה לשולחן שלו ולוקח את הספר ליד.

יופי. אידיוט.

אחרי שעה הוא סוף־סוף הולך. אני ניגשת לתא שלו, אוספת את הספל המלוכלך שלו ומנגבת את השולחן. הוא היה האדם האחרון שיצא מכאן, אבל הוא לא אמר לי מילה אחרי השיחה שלנו, ועכשיו שהכעס שלי נרגע, אני מרגישה שהייתי כלבה. הוא רק ניסה לעזור.

רגשי האשמה משלשים את עצמם, כשאני מרימה את הספל שלו ומוצאת מתחתיו שטר מגוהץ של מאה דולר.

החזה שלי מתכווץ, ואולי אני צריכה להרגיש רע על הטיפ הזה שניתן מרוב רחמים, אבל לא אכפת לי. כי המשמעות שלו היא שאוכל להניח אוכל על השולחן. אוכל אמיתי.

הדבר הנכון יהיה להכניס את הכסף הזה ישר לחיסכון. אין בכל העיירה הזאת מישהו שאני לא חייבת לו כסף. אבל אני לא יכולה לעצור את עצמי, עוצרת בחנות הנוחות בפינה שפתוחה כל הלילה וקונה כמה פינוקים. מצרכים לפנקייק ביתי, קצפת, שוקולד צ'יפס וחבילה של גלידת קרם עוגיות.

כי אני יכולה.

כואבות לי הרגליים, כשאני צועדת את ששת הרחובות הביתה, והצוואר שלי תפוס משעות העבודה הארוכות וממחסור בשינה, אבל אני מתעלמת מהכול ודופקת על הדלת של סוזן, השכנה שלי.

"היי, סוזן. סליחה על האיחור," אני מדברת בשקט.

סוזן מפהקת ומחייכת. "אין בעיה, חומד. משמרת מוצלחת?" היא מרימה את הגבות, כשהיא רואה את השקיות התלויות על הזרוע שלי.

אני מושכת בכתפיים, וזוויות פי נמתחות מעט. "כן. משמרת מוצלחת."

"הוא היה מלאך, כמו תמיד." היא מפהקת שוב ונעלמת בתוך הבית.

כשהיא חוזרת, העיניים שלי סופגות את המראה של הבן הקטן שלי, והלב שלי מתנפח פי שלושה מגודלו. אני כל כך מתגעגעת אליו כשאני בעבודה. האגרופים הקטנים שלו משפשפים את העיניים המטושטשות שלו, ושערו השחור, הזהה לשלי, מזדקר פה ושם. הוא מסובב את מבטו וננעל עליי.

"אימא!" הוא צווח ומזנק אל הזרועות שלי. אני מועדת לאחור ומנסה לא להפיל את השקיות, כשאני מחבקת אותו.

"היי, מתוק שלי." אני מנשקת אותו על המצח.

"מה זה?" הוא מציץ בשקיות התלויות על הזרוע שלי.

"הפתעה." אני פוערת עיניים. "רק ילדים טובים בני שלוש שמצחצחים שיניים והולכים ישר לישון יכולים לגלות מה זה."

"אני בן שיוש!" הוא לוחש־צועק.

אני מהנהנת, מאזנת אותו ואת השקיות ביד אחת ופותחת את הדלת שלנו ביד האחרת. "נכון מאוד. אז כדאי לך להיות ילד טוב."

"בסדר!" הוא משתחרר מהאחיזה שלי, רץ לאמבטיה ופותח את זרם המים, עוד לפני שאני מספיקה להגיע למטבח.

אחרי שהוא מצחצח שיניים, אני מכסה אותו במיטה ובוחרת את הסיפור האהוב עלינו לפני השינה. הספר שקראתי לו כל יום מאז שחזרנו ביחד מבית החולים. הוא מתכרבל מתחת לשמיכה של ספיידרמן ומניח עליי את ראשו הרך. הוא נרדם עוד לפני העמוד החמישי.

"אוהב אותך לנצח, אוהב אותך תמיד. כל חיי תהיה התינוק שלי," אני לוחשת את המילים האחרונות בספר וסוגרת אותו בזהירות. הנחירות הרכות שלו ממלאות את החדר, וכהרף עין הכול נשטף.

הגרון שלי חסום מרוב הכרת תודה. אולי הייתי כלבה אל האיש הזר, אבל אני יודעת להעריך עזרה כשאני מקבלת אותה. אני לא יודעת מי הוא היה, אבל בזכותו הבן שלי מחייך הלילה, ובזכותו הוא יחייך מחר בבוקר עם בטן מלאה ופרצוף מרוח בשוקולד.

פינוק שאף פעם אנחנו לא יכולים ליהנות ממנו.

ברגעים כאלה, בחשכה העמוקה של הלילה, מייד אחרי שאני משכיבה את התינוק שלי לישון ומרגישה צביטה של בדידות — אלה הרגעים שבהם אני הכי מתגעגעת לאח שלי. הרגעים שבהם אני מתחרטת שברחתי לפני כל כך הרבה שנים.

מחשבות מזדחלות אל הראש שלי, ואני תוהה איפה הוא, מה הוא עושה... אם הוא עדיין חושב עליי.

אני לא מאשימה אותו אם לא.

אני מעבירה יד בשיער של הבן הקטן שלי, רוכנת מעליו ונושקת לו על המצח.

"לילה טוב, צ'ייס. חלומות פז."

2

מייסון

זה היה מטומטם מצידי.

ודווקא ממש הצלחתי. שמרתי על מרחק. צפיתי בה. כתבתי לעצמי הערות. אספתי מידע.

הסתתרתי בצללים, כמו שאני רגיל לעשות, כמו שמשלמים לי לעשות.

אבל היום משהו ערפל את ההיגיון שלי. הצורך המחורבן הזה בתוכי לרצות לראות את לילי אדמס קצת יותר מקרוב.

לפני חצי שנה, כשלקחתי את העבודה לחפש אותה, ציפיתי למצוא איזו מסוממת על סף מוות שמחכה שיצילו אותה. ככה לפחות אח שלה צ'ייס תיאר אותה. אבל מה שגיליתי היה אחר לחלוטין, ואחרי חודשיים שאני צופה בה, אפשר לומר שקצת התאהבתי בה.

וזאת פאקינג בעיה חמורה.

אבל היא פשוט כל כך... שונה ממה שציפיתי.

היא מסתובבת בדיינר המגעיל שהיא עובדת בו עם חיוך על הפנים, מפטפטת בלי הפסקה ומתנהגת כאילו שום דבר לא יכול לפגוע בה. אבל אני רואה אותה, כשהיא סופרת את הכסף שלה בסוף המשמרת. אני רואה את הדרך שבה העולם מתיישב לה על הכתפיים, כשאין אף אחד אחר בסביבה שיראה עד כמה המשקל מעיק עליה.

העיניים שלה מסתירות סודות, כמו הקעקועים על זרועותיה.

לא סיפרתי לצ'ייס שמצאתי אותה. זה ממש לא מקצועי מצידי, אבל האמת היא שלא אכפת לי. במקום לספר לו, אספתי כמה שיותר מידע, כדי שברגע שאמסור לו אותו, אוכל ללכת ולעולם לא להיות שוב כל כך קרוב לחוף המערבי.

יש לו מזל שהסכמתי בכלל לקחת את העבודה.

אבל הייאוש קרן מהעור שלו, וראיתי שיש לו צורך אמיתי למצוא אותה. ואני מכבד את זה. אני לא כמו כל החוקרים הפרטיים האחרים. רוב האנשים עובדים בגבולות החוק ובמקביל אליו. אבל חייתי יותר מדי שנים בתוך גבולות מוגדרים והסתכלתי על האנשים ששרטטו אותם פורצים מתוכם בחופשיות.

החוקים הם בשבילך, לא בשבילי.

זה הכול בולשיט.

אני לא איש רע, אבל אני יודע איך הדברים עובדים משני הצדדים. ואני יודע שרק משום שאנחנו לא רואים את הכלוב, לא אומר שאנחנו לא כלואים בתוכו.

היה לי מזל שפגשתי את המנטור שלי דון לפני עשר שנים. הוא לקח אותי תחת חסותו ולימד אותי את כל מה שאני יודע. את הדרך למצוא אנשים כמו לילי. ואת הדרך להעלים אנשים כמוני.

הוא לימד אותי שאפשר לראות את הנשמה של האדם כשמסתכלים בעיניים שלו, ואני מאמין במתן עזרה רק למי שהכוונות שלו טהורות.

הכוונות של צ'ייס טובות. והלהט שמסתחרר בתוכי, כשאני מסתכל על אחותו הקטנה, מבהיר לי באופן חד־משמעי שהכוונות שלי אינן כאלה. ואפילו שבדרך כלל הייתי פשוט מוסר לו את המידע על המיקום שלה ומסתלק, הנאמנות שלי ללקוח מתעוותת בגלל הדבר הזה שמתחולל בתוכי.

אבל להיכנס ולפגוש אותה היה פאקינג מטומטם.

אני מתרומם מהישיבה השפופה שלי על ההארלי, כשביד שלי כוס קפה, יורד מהמושב ונעמד כדי לראות את לילי יוצאת מדלת הדירה שלה.

בניין הדירות שלה הוא הדבר הכי נורא בעיירה שכוחת האל הזאת — מבנה קטן ומוזנח עם קירות צהובים דהויים ודלתות כניסה אדומות. היא גרה בקומה השנייה, ומסדרונות הבטון בין הדירות מוכתמים בלכלוך ובזיכרונות מאלף מאבקים שונים.

זאת חורבה.

אבל היא אוחזת ביד של הבן הקטן שלה בחיוך, והוא מביט בה בפנים קורנות, כשהם עושים את דרכם ברחוב. היום יום רביעי בבוקר, וגם בלי ללכת אחריהם, אני יודע שהם בדרך למגרש המשחקים.

אין לה מכונית, ואין לה ממש חברים, לכן רק לעיתים נדירות היא סוטה מהמסלול בן שלושת הקילומטרים בין הבית שלה לעבודה, אבל בכל יום רביעי בבוקר, כמו שעון, היא לוקחת את הבן שלה לפארק בקצה העיירה. המדינה לא מטפחת את המקום — ממש מפתיע — הצבע של המתקנים מתקלף ודהוי, והנדנדות חורקות מרוב חלודה, אבל כשהם הולכים לשם, הבן שלה מאושר. כאילו זה הדבר הכי טוב בעולם. זה סוג מסוים של הנאה מהחיים שבהמשך הדרך אנחנו מאבדים. ככל הנראה כי מלמדים אותנו להסתכל על העולם דרך עדשות מסוימות או כי מציאות חיינו הקשה לוקחת את זה מאיתנו.

ואולי גם וגם.

אני עוקב אחריהם. החזה שלי נצבט, והבטן מתהפכת. היד שלי מהדקת את האחיזה סביב הקפה שהתקרר, והשיניים שלי חורקות, כשאני הולך לאיבוד במחשבות ומדמיין ילדה קטנה מתרוצצת בגן השעשועים ומסתכלת עליי, כמו שהילד הזה מסתכל על לילי.

כשאני חוזר לעצמי, לילי מישירה אליי מבט.

פאק.

זאת טעות שנייה ביומיים, ואני מקלל את עצמי, כשהגבות שלה מתכווצות וההכרה מהבהבת בעיניה. אני לא בדיוק נטמע ברקע, אבל התכוונתי להישאר בצללים.

היא לא הייתה אמורה לגלות מי אני.

היא מסתכלת שוב על הבן שלה, לפני שמתקדמת צעד מהוסס אחד לעברי. המחשבות מתרוצצות בראש שלי בניסיון לחשוב אם אני צריך להסתובב וללכת או להגיד שזה סתם צירוף מקרים.

זה לא מצב נורמלי שמישהו כמוני עומד ומשקיף על גן שעשועים ביום רביעי בבוקר. אני מתכווץ. זה לא נראה טוב.

ואכן, היא תוקעת בי מבט חריף, מצמצמת את העיניים וגופה מתקשח.

אני נושף מלוא הריאות וניגש אליה, ואפילו שאני יודע שאסור לי לדבר איתה שוב, עצם המחשבה שהיא תחשוב עליי את הנורא מכול ננעצת בבטן שלי כמו להב קהה.

אני לא רוצה שהיא תחשוב עליי ותרגיש גועל או פחד.

אני לא אמור בכלל לרצות שהיא תחשוב עליי.

אני לוגם לאט מהקפה, צועד בכיוונם ורואה עד כמה מהר הגב שלה מזדקף, והיא מסתובבת אליי בנחישות ובראש מורם. היא אומנם קטנה, אבל נראית די מאיימת. אבל חייתי את רוב חיי תחת מבטי האימה של אחרים, לכן האפקט המיוחל לא משפיע עליי.

אני מגיע אליה ועוצר צעד אחד ממנה.

"היי." אני מחייך.

העיניים שלה חשדניות, ופניה פונות מעלה, ואפילו שאני מטר תשעים ושמונה, והיא רק קצת יותר ממטר וחצי — ההילה שהיא מקרינה גורמת לה להיראות גדולה מהחיים.

היא מטה את ראשה. "היי גם לך."

"מוזר לפגוש אותך כאן." אני מחייך.

"אה, כן?" היא משלבת את הזרועות ומעיפה מבט לאחור.

אני נאנח לעצמי ומבין שזה באמת נראה מפוקפק מאוד מצידי. על גבול הסטוקר. ואפילו שמבחינה טכנית אני באמת עוקב אחריה כבר חודשיים, זה לא איך שזה נראה.

אבל אני לא באמת יכול לספר לה את זה.

"אני אוהב לצאת בבוקר מהבית, לשתות קפה." אני מרים את הכוס. "לנשום קצת אוויר. ראיתי אותך עוברת וחשבתי לבוא להגיד שלום. להתנצל על אתמול."

היא מעבירה את הלשון על השיניים. "אתה תמיד יוצא לנשום אוויר ליד גני שעשועים?"

העיניים שלי מביטות סביב, סוקרות במהירות את הסביבה וקולטות את מלון הדרכים "מוטל 8". אני מהנהן בכיוונו. "שם אני ישן עכשיו."

עיניה מביטות בכיוון, ויד ימין שלה משפשפת בלי משים את מפרק כף יד שמאל, ממש מעל אחד הקעקועים שלה. עיניה מתרככות מעט, והיא מהנהנת.

"אין על מה להתנצל," היא נאנחת. "הייתי במצב רוח רע אתמול, ואתה רק ניסית לעזור. אני הייתי כלבה."

השפתיים שלי נמתחות מעט, ואני נשען על עקביי כדי להסתכל על כולה.

"אני לילי, דרך אגב. אם אתה כבר מתכוון לעקוב אחריי, לפחות תדע איך קוראים לי." היא מחייכת.

"אני יודע. אמרת לי אתמול, כשמזגת לי קפה." אני קורץ. "אני אלכס."

פאק. השם נפלט לי לפני שאני מספיק לעצור אותו. הפה שלי דיבר לפני שהמוח שלי הספיק להשלים את המחשבה.

היא מעבירה את האצבעות בשערה השחור הרך. "אלכס." היא מהנהנת. "טוב, נעים להכיר, אלכס. אולי נתראה בסביבה." היא מעיפה מבט במלון הדרכים ואחר כך מביטה בי שוב עם חיוך זהיר על הפנים.

היא הרגע נפנפה אותי?

אני מחניק את השעשוע שלי שמנסה להשתחרר לחופשי מעצם המחשבה. האישה הזאת כל כך שונה ממה שציפיתי, ואני פאקינג אידיוט שנתתי לה לראות את הפנים שלי. אבל אני מלא תושייה.

"אין כל כך הרבה מקומות לשתות קפה חם ולקבל שירות טוב." אני מחייך. "שיהיה לך יום טוב."

אני מסתובב וחוצה את הכביש אל מלון הדרכים שאני בהחלט לא ישן בו, אומר לעצמי שלא פישלתי עכשיו בענק. שאולי זה דווקא יעבוד לטובתי. צ'ייס נראה לי כמו בחור שלא יסתפק רק במידע על המיקום שלה, מה שיאפשר לי להתקרב אליה ולאסוף מידע נוסף שאוכל להעביר לו.

טכנית, העבודה שלי הסתיימה. מצאתי אותה. ואם הייתי חכם, הייתי עוזב את מערב ארצות־הברית ואת כל מה שקשור למקום הזה, ויפה שעה אחת קודם.

אני צריך לחזור לנאשוויל, שם אני בטוח.

אבל כשאני מסתובב להסתכל עליה פעם אחת אחרונה, משהו מבעבע וחורך אותי מבפנים, ואני יודע שאני לא הולך לשום מקום.

עדיין לא.

לילי אדמס היא עדיין תעלומה מבחינתי. ואני נואש לחשוף את הסודות שלה.