סיפורים עם חוש הומור

שקיפות מלאה \ תומר אליאס

היה זה ערב סתווי חמים בחוף בית ינאי, כאשר ענן אפור ריחף לו בעצלתיים בשמים אשר מעל לשפת הים.
"די משעמם פה למעלה", חשב לעצמו הענן. "אולי משהו מעניין יותר קורה למטה".
במרחק הצליח להבחין בכמה בני נוער המתקרבים אל החוף באופן המגושם שבו הלכו בני האדם − רגל אחר רגל, רומסים את החול.
בתור ענן מן המניין הוא העדיף ריחוף או היסחפות רגועה לאורך השמים, אבל הוא היה חייב לסלוח לבני האדם התמימים על שגיאותיהם. הרי הם זן כל כך צעיר, בעוד העננים היו קיימים מאז היווצרותו של הכוכב... או לפחות כך לימדו אותו בבית הספר לעננים לפני שנים כה רבות.
 
עכשיו היו שתי קבוצות של צעירים על רצועת החוף, כמה בנים ומנגד להם כמה בנות. הענן תמיד חשב שזה מעניין יותר כשהיו משני המינים באותו המקום, ושזה חבל שלעננים אין מינים והם לעולם ממטירים עצמם מטה ונוצרים מחדש כאדים.
מחשבות אלה העציבו את הענן. הוא הסיט מבטו מחוף בית ינאי ושם פעמיו לים הפתוח, שם תכנן להוריד את הגשם האחרון שלו ולסיים את הכול.
 
לבנת הביטה בחשש אל הענן המתרחק.
"אני מקווה שזה הכיוון שהוא תופס", חשבה לעצמה, "הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה גשם".
היא הייתה בת חמש עשרה, מפותחת לגמרי ומלאה בכל המקומות הנכונים: חזה, תחת וראש. במיוחד בראש. למרות היותה בלונדינית טבעית הייתה לבנת חדה כתער ומהירת אבחנה.
היא כבר ראתה את הסצנה על החוף, מדדה את כל המשתתפים וקבעה מי ילך עם מי, מתי ולאן. כבר באותו רגע תכננה על הבחור הביישן עם השיער הארוך והחיוך המוזר. ידעה שזה לא יהיה מידי, אבל זה יהיה שווה את ההמתנה.
לבנת השילה מעל רגליה את הכפכפים ופרשה את בהונותיה, מרגישה את חול הים חודר אל מפרצי כפות רגליה. זו הייתה תחושה של קיץ. עוד מעט כבר לא יהיו כאלה. היא נשמה פנימה אוויר חמים ורצה אל המים, משאירה את הקבוצה מאחוריה.
 
"ואיך קוראים לה?", שאל ראובן, מחווה בידו השמאלית לכיוון הבחורה שרצה אל המים.
"לבנת", ענתה אחת מחברותיה, מחייכת חיוך מגושם של רצון עז מלווה בחוסר ניסיון באמנות הפיתוי.
"טוב, אולי כדאי שנצטרף אליה. אחרי הכול, אנחנו פה בשביל המים, לא?".
בעודו אומר מילים אלו, שקל ראובן את אמיתותן לנוכח רצונו העז להחליף את החול במיטה ואת בגדי הים... בלא כלום, ולבלות את הלילה בשחיית חזה בתוך נהר של זיעה משותפת ושלל נוזלים אחרים. והוא, צעיר בן שמונה עשרה בין בגרויות לצבא, אך מחשבותיו לא לכאן ולא לשם, באותו רגע הוא רצה את הבחורה שרצה אל המים, את לבנת, ולשם הוא התחיל ללכת, כותש ברגליו את החול הבתולי.
 
"בן זונה! תמות אמן! כושי לאמא שלך!", קרא החול בזעקה דוממת, נרמס תחת רגליו הבהמיות של הנער חסר ההתחשבות.
"אתה אומר את זה לא נכון", העיר צדף ססגוני כמה מטרים ממוקד ההתרחשות.
"מה?", שאל החול בתרעומת, "את מה אני אומר לא נכון?"
"כושלאמאש'ך, אתה אומר את זה לא נכון", העיר הצדף.
"מה זאת אומרת? אני אומר את זה בדיוק כמו שאתה אמרת! כושי לאמא שלך!"
"יש לך טעות, זה לא כושי לאמא שלך, זה כושלאמאש'ך".
"זה בדיוק מה שאני אמרתי!", זעף החול, יורק גרגרים תועים הנה והנה. "הבן זונה הזה! שייכנס כושי באמא שלו!"
"זו הטעות שלך, ידידי הלבן. המשפט המקורי והשלם הוא 'הכוס של האמא שלך' והוא אמנם נשמע כמו מה שאמרת, אך הכוונה שלו שונה לחלוטין".
החול עצר דומם לדקה קצרה, שקל את מילותיו של הצדף והשיב: "אז מה שאתה מתכוון זה שהמשפט הוא בעצם 'הכוס של אמא שלך'? העובדה שלאמא שלו יש כוס אמורה להעליב אותו?"
"אני מאמין שכן", ענה הצדף.
"טוב, זה לא נשמע נכון... אני הייתי נעלב הרבה יותר אם כושי היה נכנס באמא שלי, זה הרי ידע כללי שלאמהות יש כוס. אבל כושים, כושים זה מעליב".
הצדף החמיץ פנים וחרק שיניים. עכשיו היה תורו להיעלב.
"יודע מה?! מגיע לך שידרכו עליך! חתיכת גזען! הלוואי שתתמלא בבדלי סיגריות ושברי בקבוקים! שחתול יקבור בך את החרא שלו! תמות!"
החול שתק, הרהר בדבריו של הצדף וענה: "כושי לאמא שלך, צדף... כושי לאמא שלך".
 
הם הגיעו למים ונכנסו אל הים בשצף קצף.
רגליים מדשדשות, ידיים מתנופפות, ישבנים נרטבים. היה שם הכול.
בשביל רגעים כאלה חיים הצעירים בגופם, בשביל רגעים כאלה חי דור.
הנער לא היה מוחצן במיוחד, גם לא השקיע ברוב הדברים. הוא פשוט היה הוא, עושה את הדברים שהוא עושה, מבלה עם חברים שלו כמו שהוא מבלה, מסתכל על בנות כמו שהוא מסתכל. ברגעים אלה הוא הסתכל על ראובן, חבר שלו, שניסה להתחיל עם לבנת.
לבו קמל בו. הוא רצה אותה.
"משהו ממבט ראשון", קראו לזה, אך הוא לא ידע לומר מה... מה ממבט ראשון? זה עצר בעדו, ביישן ומוזר, עומד בפינה באמצע ים... ים ללא פינות.
"היא לא תהיה מעוניינת בי", חשב. "אני מוזר. אפילו בגד ים לא הבאתי, וידעתי שאנחנו הולכים לחוף, וראובן כבר מדבר איתה... איך יש לו אומץ? זה רק בגלל שהוא לא מכוער כמוני. הייתי צריך להסתפר..."
ובעודו מספר לעצמו שקרים נוחים, עלה מפלס המים והקיף את מותניהם.
"הלוואי שהייתי יכול לגעת בה, לגעת בה כמו שנוגעים בה המים".
 
המים החמימים הקיפו את הקבוצה, זורמים הנה והנה עם הגלים והסחף, מושכים בגפיים מושכים עוד יותר, נכנסים לתוך כל נקיק וחריץ שאפשרו הגופים הצעירים.
"חייבים לגעת בכמה שיותר אנשים", חשבו המים. "עוד מעט חורף והגופים הצעירים ינוסו מפנינו, הגלים יתקררו והשמים יקדירו, וכמה שאנו נתגעגע לקיץ..."
המים הקיפו את בני הנוער, מסתחררים דרכם, עד שלפתע שמו לב למשהו מוזר.
"הבחור הזה! הבחור הזה לא לובש בגד ים!" לחשו לתוך עצמם. "הוא לובש רק תחתונים, תחתונים לבנים! או, איזה רגע מהולל! אנחנו חיים בשביל רגעים כאלה!"
המים התרכזו ומשכו אחורה, מורידים את המפלס בסנטימטרים ספורים, מספיק בדיוק בשביל לחשוף מפשעות.
 
"מים ארורים", סינן הנער מבין שיניו, משתדל להישאר זקוף כדי שלא ישימו לב כמה הוא נבוך, כדי שהיא לא תראה אותו מסמיק.
"שמענו את זה", צחקו המים והטיחו גל בישבנו הרטוב.
 
גם היא שמעה את זה. פניה סמקו וחיוכה התרחב. למרות מצבו המבויש של הנער הוא קסם לה. השיער והרזון הכמעט מגוחך, התחתונים השקופים וגם מה שראתה מעבר להם. המים אולי היו חמימים, אך ודאי שמשהו נוסף מסתתר מעבר לבד שהיה לבן אטום לפני מספר רגעים.
היא קרצה אליו עם עפעף עטור ריסים מפתים. הוא חייך חיוך נבוך ומתח את גבו בעודו מנסה להסתיר את מפשעתו, גורם בכך לתנועה מוזרה ותנוחה לא נוחה בעליל.
היא צחקה. הוא רצה למות.
 
אי שם במרחק עשה ענן אחד בדיוק את זה, כי הוא לעולם לא יזכה להתבייש אל מול עננה מפתה.