ותכתבו: אהובתנו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ותכתבו: אהובתנו
מכר
מאות
עותקים
ותכתבו: אהובתנו
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ותכתבו: אהובתנו

4.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אמונה אלון

אמונה אֵלון (נולדה ב-1955) היא סופרת, עורכת, מאיירת, פובליציסטית ומרצה ישראלית. כלת פרס היצירה לסופרים ומשוררים (2015). כתבה ספרי ילדים ורומנים למבוגרים.

שימשה כיועצת למעמד האישה לבנימין נתניהו בכהונתו הראשונה כראש ממשלת ישראל. במסגרת זו הביאה ב-1997 להקמת "הרשות הממלכתית לקידום מעמד האשה". אלון פרסמה סיפורים קצרים בכתבי-עת ואנתולגיות ספרותיות וכן ספרי ילדים. בשנת 1987 ייסדה עם בעלה את הוצאת הספרים ספריית בית אל ושימשה בה עורכת ראשית בשנותיה הראשונות.
ראיון "ראש בראש"

תקציר

דורי ברטוב עוזב את הבית, את היישוב ואת משרד עורכי הדין, ושוכר לעצמו דירת חדר וחצי בשכונת ילדותו בירושלים. אשתו, מיכל מנהלת האולפנה, מנסה להתנהג כאילו הכול כרגיל – אבל גם הוריה נפרדו לא מכבר, אמהּ מציירת שערים נעולים, ואצל בתה הצעירה, ענבר, מחלחל מבעד לקרע המשפחתי קול רחוק שמנסה להישמע כבר שבעים ושלוש שנים. מה טמון מתחת ליסודותיה של המשפחה? עד כמה מסוגל אדם לקבור את רגשותיו, את חלומותיו, את עצמו, ולהמשיך הלאה? ותכתבו: אהובתנו הוא סיפור על חיים מתים ועל מתים חיים, ועל החיפוש של אלה ואלה אחר תיקון ואהבה. בשפתה העשירה והסוחפת נעה אמונה אֵלון בין תקופות ודמויות שונות, ומספרת סיפור הלופת את הקורא ואינו מרפה, אך גם ממלא אותו בתקווה אמיתית לתחייה. ותכתבו: אהובתנו הוא הרומן השני של אמונה אֵלון. הראשון, שמחה גדולה בשמיים (כתר 2004), היה לרב-מכר וזכה לשבחי הביקורת. "אמונה אלון יודעת לעשות משהו שכותבי עברית מעטים יודעים לעשותו: לספר סיפור. פשוט לספר סיפור. עם דמויות מובהקות, עם עלילה, עם הפתעות, ותפניות לכאן ולכאן, עם דרמות קטנות ומרגשות מזה והצחקות מתגלגלות באופן האנושי ביותר מזה, ורקע מוכר והיסטוריה קרובה – ובסופו של דבר גם סיפור תת-קרקעי, המעלה שאלות לא פשוטות בלב הקורא". אבירמה גולן, "הארץ ספרים''

פרק ראשון

א


בערב חמים אחד דורי קורא לה ולכרמי ומוביל את שניהם דרך המטבח החוצה, אל המרפסת הצדדית וממנה אל סוכת הגפנים.
הוא מתיישב בשתיקה על ספסל האבן שבתוך הסוכה, ומבקש משני הילדים לעשות כמוהו. עִנבר מביטה ורואה, לאור הריבוע הלבן של חלון המטבח, איך ענפי הגפן מצופפים עלים חדשים על הרשת העליונה של הפרגולה ומתחילים לשלוח כלפי מטה אשכולות ראשונים, זעירים, של עובָּרֵי ענבים. כבר הרבה זמן, היא חושבת, לא שמעה את אבא שלה מזכיר איך הוא בעצמו בנה את הסוכה המוצלחת הזאת ושתל את הגפן המפוארת הזאת לפני עשרים ואחת שנה, כשהוא ומיכל עברו מן הקרוואן שלהם אל הבית החדש.
היא ואחיה יושבים מימינו ומשמאלו, ולרגע נדמה לה שהוא מתכונן לפתוח על ברכיו ספר מאויר ולקרוא להם סיפור לפני השינה, כמו שהיה עושה כשהם היו קטנים.
אבל ענבר יודעת, שהוא הוציא אותם לכאן כדי לספר להם סיפור מסוג אחר. היא יודעת שהוא רוצה לדבר איתם על מה שכבר דיבר, במשך השבוע האחרון, עם כל אחד מאחיה ואחיותיה הגדולים.
הוא משתהה לרגע, מסתכל לא אליהם כי אם אל ברכיו, ואומר, ענבר. כרמי. בטח כבר הרגשתם שדברים לא כל כך טובים קורים לי בזמן האחרון.

גוֹלה וסוּרה
ואין לי מנוחה
שִׂמלתי כבר בלתה, בשְׂערי
דָּבַק התֶּבֶן
נושבת כמו ים
עזובה כמו יָרֵחַ
צועקת ואיש אינו מקשיב
מספרת
ואין קולי נשמע
ואיני יכולה לעצום את עיני
ואיני יכולה לעצום את געגועי
ואיני יכולה לחדול מחַבֵּק
את בתי שנעקרה לי מבין זרועותי

בזמן האחרון ענבר מתעוררת בלילות אל צעדיו היחפים של דורי, הנודדים לאטם בין חדרי השינה, יורדים במדרגות אל הסלון, נעצרים מול ארון הספרים או משתרכים אל המטבח, ולפעמים יוצאים אל סוכת הגפנים או אל הגינה שמעבר לה. הוא לא נכנס למיטתו לפני שתיים אחרי חצות, וגם אז אינו מוצא מנוח והוא מתהפך מצד לצד עד שמיכל פוקחת עיניים בזעף, שואלת מה קורה דורי ומתכוונת איך אני אמורה לדעתך לקום בבוקר לעבודה כשאתה מפריע לי ככה, אתה אולי לא מרגיש חובה לתפקד בימים אלה אבל יש בעולם גם אנשים אחראים, ואני אחת מהם. הוא מתנצל, סליחה שהערתי אותך מיכל, אבל שנתה הנחוצה של מנהלת האולפנה לבנות כבר הופרה והיא מתיישבת ברטינה, נועצת את כפות רגליה לתוך המוקסינים המחכים לה על השטיחון שלרגלי מיטתה ונדחפת אל חדר השירותים הצמוד לחדרם. אני חייבת לישון, היא מודיעה בשובה משם, ומיד שב קול נשימותיה החשובות למלא את חלל החדר בעוד בעלה הולך ונחנק, שוכב דומם וקפוא כמעמיד פני מת. לפעמים הוא מצליח לנמנם שעתיים שלוש ולפעמים אף זה לא, כי מתוך החושך משקיפה עליו מיכל בחומרה מעל שידת המגירות.
הוא יודע שאין זו מיכל. הוא יודע שמיכל ישֵׁנה לצדו, ושהדבר שעל השידה הוא רק ראש הקלקר שעליו היא מניחה את הפאה הנוכרית שלה בלילות. אבל קשה לו להירדם.

 

אמונה אלון

אמונה אֵלון (נולדה ב-1955) היא סופרת, עורכת, מאיירת, פובליציסטית ומרצה ישראלית. כלת פרס היצירה לסופרים ומשוררים (2015). כתבה ספרי ילדים ורומנים למבוגרים.

שימשה כיועצת למעמד האישה לבנימין נתניהו בכהונתו הראשונה כראש ממשלת ישראל. במסגרת זו הביאה ב-1997 להקמת "הרשות הממלכתית לקידום מעמד האשה". אלון פרסמה סיפורים קצרים בכתבי-עת ואנתולגיות ספרותיות וכן ספרי ילדים. בשנת 1987 ייסדה עם בעלה את הוצאת הספרים ספריית בית אל ושימשה בה עורכת ראשית בשנותיה הראשונות.
ראיון "ראש בראש"
ותכתבו: אהובתנו אמונה אלון

א


בערב חמים אחד דורי קורא לה ולכרמי ומוביל את שניהם דרך המטבח החוצה, אל המרפסת הצדדית וממנה אל סוכת הגפנים.
הוא מתיישב בשתיקה על ספסל האבן שבתוך הסוכה, ומבקש משני הילדים לעשות כמוהו. עִנבר מביטה ורואה, לאור הריבוע הלבן של חלון המטבח, איך ענפי הגפן מצופפים עלים חדשים על הרשת העליונה של הפרגולה ומתחילים לשלוח כלפי מטה אשכולות ראשונים, זעירים, של עובָּרֵי ענבים. כבר הרבה זמן, היא חושבת, לא שמעה את אבא שלה מזכיר איך הוא בעצמו בנה את הסוכה המוצלחת הזאת ושתל את הגפן המפוארת הזאת לפני עשרים ואחת שנה, כשהוא ומיכל עברו מן הקרוואן שלהם אל הבית החדש.
היא ואחיה יושבים מימינו ומשמאלו, ולרגע נדמה לה שהוא מתכונן לפתוח על ברכיו ספר מאויר ולקרוא להם סיפור לפני השינה, כמו שהיה עושה כשהם היו קטנים.
אבל ענבר יודעת, שהוא הוציא אותם לכאן כדי לספר להם סיפור מסוג אחר. היא יודעת שהוא רוצה לדבר איתם על מה שכבר דיבר, במשך השבוע האחרון, עם כל אחד מאחיה ואחיותיה הגדולים.
הוא משתהה לרגע, מסתכל לא אליהם כי אם אל ברכיו, ואומר, ענבר. כרמי. בטח כבר הרגשתם שדברים לא כל כך טובים קורים לי בזמן האחרון.

גוֹלה וסוּרה
ואין לי מנוחה
שִׂמלתי כבר בלתה, בשְׂערי
דָּבַק התֶּבֶן
נושבת כמו ים
עזובה כמו יָרֵחַ
צועקת ואיש אינו מקשיב
מספרת
ואין קולי נשמע
ואיני יכולה לעצום את עיני
ואיני יכולה לעצום את געגועי
ואיני יכולה לחדול מחַבֵּק
את בתי שנעקרה לי מבין זרועותי

בזמן האחרון ענבר מתעוררת בלילות אל צעדיו היחפים של דורי, הנודדים לאטם בין חדרי השינה, יורדים במדרגות אל הסלון, נעצרים מול ארון הספרים או משתרכים אל המטבח, ולפעמים יוצאים אל סוכת הגפנים או אל הגינה שמעבר לה. הוא לא נכנס למיטתו לפני שתיים אחרי חצות, וגם אז אינו מוצא מנוח והוא מתהפך מצד לצד עד שמיכל פוקחת עיניים בזעף, שואלת מה קורה דורי ומתכוונת איך אני אמורה לדעתך לקום בבוקר לעבודה כשאתה מפריע לי ככה, אתה אולי לא מרגיש חובה לתפקד בימים אלה אבל יש בעולם גם אנשים אחראים, ואני אחת מהם. הוא מתנצל, סליחה שהערתי אותך מיכל, אבל שנתה הנחוצה של מנהלת האולפנה לבנות כבר הופרה והיא מתיישבת ברטינה, נועצת את כפות רגליה לתוך המוקסינים המחכים לה על השטיחון שלרגלי מיטתה ונדחפת אל חדר השירותים הצמוד לחדרם. אני חייבת לישון, היא מודיעה בשובה משם, ומיד שב קול נשימותיה החשובות למלא את חלל החדר בעוד בעלה הולך ונחנק, שוכב דומם וקפוא כמעמיד פני מת. לפעמים הוא מצליח לנמנם שעתיים שלוש ולפעמים אף זה לא, כי מתוך החושך משקיפה עליו מיכל בחומרה מעל שידת המגירות.
הוא יודע שאין זו מיכל. הוא יודע שמיכל ישֵׁנה לצדו, ושהדבר שעל השידה הוא רק ראש הקלקר שעליו היא מניחה את הפאה הנוכרית שלה בלילות. אבל קשה לו להירדם.