מתנה לכל החיים

רוצה לומר לך אימא

אני אוהב אותך

כל כך פשוט הטקסט

כל כך קליט וקל

מגיע אל אוזנך

ומנסה ללחוש

את מילות הקסם

אך שוב אני לא יכול

עושה עוד שריר בכוח

נלחם ומתקרב

אך שוב הלך הקסם

נשאר רק הכאב

אך יום יבוא, יא אימא

ואהיה חזק

ואל אוזנך אלחש לך

אני אוהב אותך

אוהב אותך, יא אימא

אוהב אותך נורא

וככה סתם חיכינו

מעל שלושים שנה

אבל עכשיו הצלחנו

וזה מה שחשוב

אפשר שוב לחייך

ולהמשיך לעוף

ואת עכשיו בוכה לך

אבל זה לא נורא

כי בכי משחרר

ואז את חופשייה

תבכי חזק, יא אימא

תבכי, לא לפחד

הכול קטן עלינו

אפילו הכאב

1.

לאחר כמה ימי עבודה אמרתי לסשה שאני מרגיש נוח עם שלושים הדיירים שגרים בהוסטל. הבעיה שלי היא דווקא עם אנשי הצוות, 'הנורמטיביים'. סשה שתק כמה שניות ואמר, "תוך כמה ימים תבין שבבית הזה אין אף אחד נורמטיבי."

למשל ניצן, האחות של ההוסטל, שמגיעה פעם בשבוע. היא אחראית בעיקר על סידור התרופות של הדיירים, ובכל פעם רוטנת ואומרת שהיא לא מבינה איך הרצל, שמכיר אותה כבר תקופה ארוכה, עדיין שואל לשמה.

אפרת, אחת המדריכות, מדברת לעצמה בקול רם. האם היא חוששת שלא תשמע את עצמה, או שהיא שומעת קולות? מי יודע.

יואב, אב הבית, לא ברור ממי הוא מפחד יותר, מהדיירים או מעצמו.

וצילה, המנהלת, שאם רק הייתה מספיק אמיצה הייתה מקעקעת על זרועה את האמרה שהיא כל כך דוגלת בה: 'סדר וניקיון, ערובה לניצחון'. שלושים שנות שירות בצה"ל עשו את שלהן.

לקח לי קצת יותר משבוע להיווכח, אבל סשה שוב צדק – נורמטיביים, אין בבית הזה.

הרצל, בן חמישים וחמש, דייר בהוסטל, מאובחן כסכיזופרן פרנואידי, גילה השבוע התנהגות חריגה. האמת, לא חשבתי שיש משהו חריג או חרד מדי בהתנהגות שלו, אבל הוא אמר את מילות הקסם, 'אני רוצה להתאבד', וצילה שראתה בחייה מספר לא מבוטל של בני אנוש שכרכו סביב עצמם חבל, ממש לא רצתה את הרצל על המצפון שלה.

אף על פי שהוא נהנה מתשומת הלב, הרצל הבין שיש התרחשות סביבו ופחד שרוצים לאשפז אותו. "לא רוצה לגהה," הוא צרח בקולי קולות, "לא רוצה להתאשפז, עזבו אותי."

פתאום הוא נעצר מולי והביט לתוך עיניי, ומצאתי את עצמי עומד בכניסה לחדר המדריך וחוצץ בינו לבין הצוות. "תגיד להם שאני לא רוצה לגהה, לא רוצה להתאשפז, נו, תגיד להם, מה יש לך? אתה לא שומע?" קפאתי, שותק ומשפיל מבט לכיוון כפכפי האדידס המזויפים שרכש השבוע בתחנה המרכזית הישנה, שהוא כל כך נהנה ללכת אליה כי יש בה את כל מה שהוא אוהב: שעונים, חולצות בזול, וזונות.

"מה כל כך נורא בגהה, הרצל?" שאלתי אותו.

הוא חייך חיוך לא אמין, הסתכל עליי ושאל, "מה, אתה רציני?" ואז, בבת אחת, סחב את כל הנזלת שהצטברה באפו. ריר ארוך וסמיך התחיל לנוע מפיו לכיוון הרצפה ונגדע בעזרת כף ידו. הוא ניגב את הרוק בחולצת פלנל הפסים המכופתרת והבלויה שלו, הביט בי בעיניים יפות אך חלולות ואמר, "אם היית שם, היית מבין."

"טוב, יאללה, חלאס דיבורים, תעלה למעלה, שים עליך מעיל וקח את הרב–קו, אנחנו זזים." אמרה עליזה, המדריכה הישירה של הרצל, שעובדת בהוסטל כבר ארבע־עשרה שנים.

הרצל, שמתגורר בהוסטל חמש שנים, יודע שעם עליזה לא מתעסקים. הוא טיפס כמו חייל ממושמע לחדרו שבקומה השלישית.

בשתיים בצוהריים יצאו עליזה והרצל למיון של בית החולים הפסיכיאטרי. היא עוד התלבטה אם לומר לו לארוז תיק קטן, למקרה שיתאשפז, אך הגיעה למסקנה שזה יכניס אותו לסטרס, והחליטה לוותר.

בשש בערב חזרה עליזה להוסטל לבדה. הרצל אושפז במחלקה הסגורה. למוחרת היא נסעה לבקר אותו, ארזה לו תיק וקנתה לו את הוופלים שהבטיחה. לנו היא אמרה שהוא בסדר. לא חשפה רגשות, לא את שלו ולא את שלה.

לאחר שלושה שבועות הרצל השתחרר. מאז הוא כבר לא אמר שהוא רוצה לשים קץ לחייו. במקום זה היו לו חרדות איומות, ממש היסטריה מהאשפוז. הוא פחד אפילו לרצות למות.

אברהם, העובד הסוציאלי של הרצל, שאל את עליזה במהלך ישיבת צוות בהוסטל אם היא תוכל ללוות את הרצל ביום ראשון לביקורת של אחרי אשפוז בגהה. עליזה השיבה שהיא עובדת ביום שבת בהוסטל וביום ראשון היא בחופש, ועיניו של אברהם התרוצצו בין אנשי הצוות בחיפוש אחר המלווה האולטימטיבי.

"עוד לא היית בגהה, נכון?" פנה אליי. נדתי בשלילה ואברהם חייך, כך גם צילה.

"זה בסדר מבחינתך?" שאלה. השבתי בחיוב.

"סחתיין עליך, שיהיה בהצלחה," סיננה עליזה בקול הבס ושיעול הניקוטין הכבד שלה, "פעם ראשונה, אה? קח את זה לאט, שלא תשתגע לנו שם."

כולם פרצו בצחוק ואני חייכתי. נהיה לי חם.

"תראו אותו," קראה ניצן האחות, "נהיה אדום כמו עגבנייה."

קו 51 על ציר ז'בוטינסקי–רמת גן, הרצל ואני חולקים מושב זוגי. בעלייה לאוטובוס הסתבכתי עם הרב–קו שעליזה השאילה לי. זה עשרים שנה לא נסעתי באוטובוס, ובמקום לתת להרצל לעלות לפניי ולהראות לי איפה מניחים את הרב–קו, התבלבלתי ושמתי אותו על הצג של הנהג. זה גרם לצפצוף חריג ולנהג להתחרפן עליי בצעקות, "אתה בסדר, בחורצ'יק?!"

"סליחה, אני לא נוסע באוטובוסים, פעם ראשונה שלי עם הרב–קו, התבלבלתי."

"מה קשור התבלבלת? מי שם את הרב–קו על הצג? לא יודע איפה שמים? תשאל! יאללה כנס, כנס פנימה."

"מה, אתה לא יודע להשתמש ברב–קו?" הרצל היה המום, "איך תדע להביא אותנו לגהה?"

התיישבנו במרכז האוטובוס. אישה צעירה עם מטפחת שמסתירה את כל שערות ראשה התבוננה בנו בחשדנות עד שהתינוק שלה התחיל לבכות. היא קרבה את המוצץ אל פיו והוא נפל, התגלגל על רצפת האוטובוס עד שנעצר ליד הרגל של הרצל, שבלי להסס דרך עליו וסימן לי באצבע שלו להרים אותו. החזרתי אותו ביד רועדת לאישה ההמומה. היא חטפה את המוצץ והכניסה אותו לתיק שחור שהיה מונח בתא של עגלת התינוק. היא הידקה את בגדיו של התינוק ומשכה את כובע הצמר שעל ראשו כמעט עד לקו העיניים, ולבסוף הפנתה אלינו את הגב כשגופה מסתיר את התינוק. חשבתי להציע לה את מקומי, אבל החלטתי שעדיף להמשיך לשבת ולשתוק.

"דוקטור יעל היא מרשעת," סינן לעברי הרצל בלי התראה מוקדמת, בווליום חזק מדי, "שלושה כדורים היא הוסיפה לי בזמן האשפוז וכלום הם לא עושים, אתה מבין?" צעק, "כלום!"

שתי נשים מבוגרות במושב לפנינו סובבו את הראש לראות במי מדובר, ואחת מהן התנשפה בכבדות.

"הרצל, די, תירגע."

"איזה תירגע? בת של זונה, בטח תאשפז אותי שוב פעם היום." פתאום הוא קם, "בוא נרד!"

האוטובוס היה מלא והייתה לי הרגשה שכולם חושבים שאני נוהג בו באלימות, עוד לפני שאמרתי או עשיתי משהו. "הרצל, שב, עוד לא הגענו."

"לא יכול לשבת, לא מרגיש טוב. נהג, נהג! תעצור, נהג!" צרח באמוק.

הנהג הביט בנו דרך המראה והניד בראשו. פתאום הרצל נרגע. המשכנו עוד חמש תחנות וירדנו.

"איפה זה?" שאל הרצל, "איפה זה גהה? אתה יודע איפה זה?"

"רגע, רגע, הרצל."

הייתי זקוק לכמה רגעים כדי להתאפס, אבל להרצל לא הייתה סבלנות והוא צעק באמצע הרחוב, "איפה זה גהה? איפה זה גהה?"

"בוא," אמרתי, "זה בכיוון הזה."

הרצל צעד אחריי, אך לא הפסיק למלמל ולשאול, "איפה זה גהה?"

נהג מונית שעמד מחוץ לרכבו ראה את ההיסטריה של הרצל וכיוון אותנו למקום.

"איך שניכנס, כולם שם בפנים יצעקו 'הרצל, הרצל, הינה הרצל המשוגע הגיע', לא רוצה ללכת לשם." סינן לעברי.

"גם כשמסי עולה למגרש כולם צועקים 'מסי, מסי', בוא, יהיה בסדר, אני איתך."

"מה אתה מסתלבט עליי? אתה משווה אותי למסי? את גהה לקאמפ נואו?" שאל בטון נעלב שגרם לי להתערער ולהיזכר בסשה, שתמיד אוהב להגיד שלוקח שנים לבנות אמון, ומספיקה שנייה אחת כדי להרוס אותו.

הגענו לדלתות הכפולות בכניסה למחלקה הסגורה.

"צריך להשאיר הכול בתאים אצל השומר," הודיע הרצל, "בטח ידפקו לי את השלוש מאות שקל דמי כיס שיואב נתן לי. מה נעשה?"

השומר פתח לנו את הדלת ועמדנו בין שתי דלתות, מול רחבה קטנה ותאי אחסון רבים.

"דוקטור יעל כאן? היא מחכה לי?" פנה הרצל לשומר.

"חביבי, תוציא את כל הדברים מהכיסים שלך, כי לדוקטור יעל נכנסים בלי כלום, יש מבין?"

"נעלת טוב? תבדוק עוד פעם." ביקש ממנו הרצל והחל לנער את דלת הלוקר כדי לוודא שהוא נעול. "איזה מספר התא שלנו? עשרים וארבע?" שאל בזמן שהתקדמנו לדלת שמובילה לתוך המחלקה, וסב על עקביו.

"יש לך מפתח?" פנה לשומר ולא חיכה לתשובה, "שלא תרים לי את השלוש מאות שקל שקיבלתי מיואב, אה?"

"אתם נכנסים או לא?" השומר הסתכל עליי.

נכנסנו למחלקה והתיישבנו בשורת הכיסאות שבמרכזה, בוהים בטלוויזיה ומריחים ריח בלתי נסבל, שילוב של ליזול, נפטלין, אקונומיקה וטירוף.

"אתה לא אומר כלום לדוקטור יעל, אתה שומע? כלום, מילה," השביע אותי הרצל, "היא בטוח רוצה לאשפז אותי שוב פעם, המרשעת."

פתאום ראיתי אותו. את סמואל. מבטנו הצטלבו לשבריר שנייה עד שהסטתי את מבטי. פחדתי שהוא יזהה אותי. הוא עמד במרחק שני מטרים ממני, וכשהורדתי את הראש זיהיתי את הסנדלים החומים ואת הפטרת שלו, שהתפשטה לכל הציפורניים. הוא נראה מסומם לגמרי, בוהה בטלוויזיה.

הפניתי לו גב וניסיתי לייצר שיח מאולץ עם הרצל.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*