צימר בעיר

1
הרעיון להקים צימרים לאוהבים על בסיס שעתי נולד כבר בימי השבעה על קובי. שבעה – שבת אחים גם יחד. במקרה של משפחתי הקטנטונת היינו שם רק אני, אחותי והבנות. משפחות של אשכנזים הן ממש קצת. לקובי אין משפחה, כבן יחיד לניצולי שואה שהקימו יחד משפחה חדשה בארץ. קובי היקר נקרא כך כפרויקט הנצחה לשני סביו מצד אביו ומצד אימו – יעקב, שם נפוץ בקרב היהודים ממזרח אירופה שהתאיידו לשמים בעשן המשרפה באושוויץ. קובי היה נטול דודים משני הצדדים. הוריו היו היחידים ששרדו מכל משפחותיהם. בכורים, נשואים, ולכל אחד מהם היה ילד יחיד. זוגות שהיו בתחילת דרכם המשותפת שהסתיימה למרבית האירוניה תוך שנתיים מיום נישואיהם בעטיו של הצורר הנאצי, שכבש בסערה את עיר הולדתם בטרנסילבניה.
מפחיד כמה שהסיפור שלהם היה דומה, אולי זה מה שהדביק אותם זה לזו כשנפגשו עם עלייתם ארצה בקיבוץ אור החמה. צעירים יתומים ואבודים הם הגיעו לקיבוץ בעזרת הסוכנות היהודית שקיבצה פליטים ברחבי אירופה ומיקמה אותם מחדש בקיבוצים הצעירים של פלשתינה. הוריו של קובי נפטרו שניהם לפני מספר שנים וכך נותרנו לשבת שבעה רק אנחנו, הבנות לבית רז: אני, בנותיי ואחותי כמובן.
שום דבר לא מכין אותך למוות, שלא לדבר על מותו של אדם קרוב, הכי קרוב – בעלי. מותו הפתאומי של קובי נחת עלי כרעם ביום בהיר, תפס אותי לא מוכנה. כאילו שאפשר להתכונן לאובדן, לארגן קבלת פנים למלאך המוות שחוצה את סף דלתך. בעצם, מותה של אימי, שנפטרה מסרטן לפני זמן לא רב, היה במידה מסוימת סוג של התכוננות והפנמת האובדן. דומה ושונה, מאוד שונה. כאב הפרידה מתעצם מההלם, מההפתעה ואת מתחילה להרהר בינך לבינך איך היית נפרדת אם היה לך זמן לעשות כן.
כשהבנתי שלאימי לא נותר יותר מדי זמן לחיות השתניתי, הורדתי את מפלס האגו למינימום, מחקתי את הבוצה שהצטברה במעמקי הנשמה, את הכעס שגררתי משנות ילדותי והחלטתי למחול לה ולעצמי. ישבתי לצד מיטתה שעות ארוכות, אוחזת את היד החיוורת ההולכת ומצטמקת בכף ידי ושוחחתי איתה שיחה חד כיוונית. אימא שלי דיברה רק עם המתים. ממעמקי מוחה המוצף מורפיום, שלל כדורים ומשככי כאבים, היא הביא אליה את נפטריה וקראה בשמות אחותה, אבי ואמה. אני, מותשת וחסרת אונים קשקשתי וברברתי מתוך תקווה שאולי חלק קטן פנוי גם לשמוע אותי. סיפרתי לה סיפורים על חיינו, על קובי והבנות, על העבודות עליהן שקדתי, על המכירות ועל ניצני ההצלחה שלי כקרמיקאית. אני דיברתי והיא המשיכה לדעוך לנגד עיני. אחרי שסיימתי עם סיפורי הטריוויה, הגיעה שעת ההיטהרות, וכשנגמרו לי המילים אמרתי לראשונה בחיי "אימא, אני אוהבת אותך". אמרתי והתכוונתי. אני בטוחה שהיא שמעה אותי, כי דמעה גדולה ירדה מזווית עינה והתגלגלה על לחיה. היום, בדיעבד אני מבינה שהענקתי לעצמי טיפול פסיכולוגי אינסטנט. באמת כבר לא כעסתי עליה, יתרה מכך, לא כעסתי על עצמי על כך שהעזתי ושפטתי בלי להבין את אישיותה המורכבת ונפתלות חייה.
היום שבו קובי נפטר היה ככל הימים. אמרתי לו שלום רגיל כזה כשיצא בערב לנסיעה למפעל. בידו הימנית הוא אחז את החליפה שהיה אמור ללבוש לפגישה למחרת. בידו השנייה הוא גרר את הטרולי עם כלי הרחצה והגילוח, האפטרשייב המיוחד שלו ובגדים תחתונים. הידיים שלו היו תפוסות והוא לא חיבק אותי אפילו. ניקרתי נשיקת פרידה קלה על לחיו והפטרתי שלום, לא להתראות. כאילו שבשלום הזה חרצתי גורלות. שלום ולא להתראות. קובי איננו. אני מתחילה להפנים שכלום כבר לא יהיה כשהיה.
היומיים הראשונים עברו עלי בהלם מוחלט. אני והבנות כלל לא תפסנו מה קורה סביבנו. הקשבתי שוב ושוב לתיאור נסיבות מותו של בעלי. אבי קינן, שבאופיו הוא איש חסכן במילים, סיפר לנו בקצרה כי קובי ישן במפעל ויצא לבדוק קו יצור חדש לפני הפגישה החשובה שתוכננה לו. פיצוץ מסתורי החריד את שלוות הבוקר, לאחריו פרצה שריפה גדולה שכילתה כמעט כליל את המבנה החדש. התוצאה הייתה שלושה הרוגים, שני מהנדסים רווקים וצעירים שתפעלו את קו היצור הניסיוני וקובי. לדברי קינן, הזיהוי ארך זמן רב. על פי מצב הגופות המושחתות קשה היה לקבוע מי הוא מי. הפינוי התארך בגלל התנאים בשטח והגופות נשלחו למכון הפתולוגי באבו כביר לזיהוי סופי. מה שנותר מקובי נקבר בארון.
שייטתי בחלל כמו מונעת על טייס אוטומטי בעזרת כדורי ההרגעה שאחותי המקצוענית דחפה לי כל כמה שעות. מילאתי דליים בדמעות, ורבצתי, מסוממת לגמרי, לא מגיבה למבקרים ולא מזהה אף אחד, בוכה, בוכה, בוכה ומחבקת את הבנות שנצמדו אלי ובכו יחד איתי. אחותי, המפקדת המושלמת, בכתה גם היא אך תפסה פיקוד על הבית. היא ארגנה במהירות בעזרת מזכירתה ושלל קשריה בעיר את כל הדרוש לאירוח מאות האנשים שהגיעו לנחם אותנו. כיסאות, שולחנות, אוהל ענק שהוקם בחופזה צמוד לפרגולה שלי, מיחמים, ארגזי משקאות ומים ובעיקר מזון לכיבוד המבקרים וגם לנו. המנוחם הראשי היה אבי קינן המנכ"ל הנפלא שהתפנה מכל עיסוקיו, ישב איתנו בכל יום וקיבל את עשרות המנחמים שהגיעו מכל רחבי הארץ. קובי היה אהוד על כולם במפעל והיה מחובר לעשרות חברות וספקים. כולם ללא יוצא מהכלל ביקשו להביע את צערם וכאבם, ואני במסטוליותי הנהנתי לשלום והקשבתי להבעות הצער, שממנו היה לי די והותר.
השמועה על התאלמנותי התפשטה כאש בשדה קוצים – מודעות האבל הרבות שפורסמו בעיתונים הביאו גל ראשון של מבקרים ובשיטת חבר מביא חבר התגלגל המידע לכל מיודעינו בעבר ובהווה. מעבר למנחמים מהסיבות המקצועיות התחילו להתאסף אצלנו מאות חברי ילדות, רעים לנשק מהצבא וידידים שצברנו במהלך חיינו המשותפים. ממש פסטיבל של מוות. מיקי אחותי, שהבינה במהירות שאני מעדיפה להיות עכשיו על כוכב אחר ולא להשתתף בטקס שנכפה עלי, גמלה אותי ביום השלישי מכדורי ההרגעה. בלית ברירה ובהכרה מלאה התחלתי להכיל את הכאב שהלך והתעצם. התחלתי להבין את עצמת האסון שפקד אותי.
בתוך כך גם התעשתי ושבתי אל תפקיד המארחת. קיבלתי בברכה את פני המנחמים הרבים, ומדי פעם אף השתתפתי בשיחות שגעשו סביבי. חבריו לעבודה ולמקצוע העלו חוויות רבות שלא הייתי שותפה להן. סיפורים שגילו לי צדדים חדשים ואחרים באישיותו של בעלי. חוויות מהשתלמויות בנושא כריה באוניברסיטאות נחשבות בחו"ל, וביקורים במכרות בכל רחבי העולם. כולם אהבו אותו וסיפרו על איש ללא חת, ציוני נלהב שהגן על ישראל בלהט בכל מפגש בחו"ל. את הכאב שתקף אותי לא יכולתי לחלוק עם איש מהמבקרים והמנחמים. מדי פעם הייתי ניגשת לחדר השינה ופורצת בבכי בלתי נשלט. הייתי זקוקה ללבד שלי, להתכנס אל תוך האבל הפרטי שהפך לציבורי. מה יכולתי לספר לאנשים? לתאר את אהבתי לאישי שאיננו? את החברות האמיצה? הזוגיות המוצלחת?
מצאתי עצמי משוחחת שיחות סתמיות, צוברת מידע על גורלם של אנשים שלא זכרתי כמעט, מנחמיי שטרחו לספר את סיפור חייהם מאז שנפרדו דרכינו. אלה היו אנשים שסביר להניח שלא הייתי פוגשת עוד שנים רבות אלמלא חשו צורך לבוא ולנחם. מה היה לי להגיד לשושי שלא פגשתי מכיתה ח' בערך, ועכשיו במקרה שמעה מידידה משותפת שבעלי נהרג וחשה חובה לבוא? אני עסוקה כל יום בלארח המונים כשכל מה שאני רוצה הוא לבכות, להתכרבל במיטה הזוגית שלי ולחבק את הכרית של קובי שעוד מדיפה את ריח האפטרשייב שלו. לשבת לבד עם הבנות שלי, האבודות בין עשרות המבקרים, ולדבר על מה שקרה לנו. לא בראש שלי להתיידד עם כל הזרים האלה שמקיפים אותי מבוקר עד לילה ולא מניחים לי לתרגל את המילה "אלמנה".
אחרון האורחים הולך לביתו ואני נשארת בבית השקט עם אחותי התשושה ובנותיי שפרשו מזמן לישון. "מה יהיה?" אני שואלת אותה ופורצת בבכי. היא אוספת אותי אל בין זרועותיה ומלטפת את ראשי. "לכי לישון. אספי כוחות. גם מחר יהיה לנו יום לא קל. נדבר על הכול אחרי שתנוחי".
"לילה טוב", אני מפטירה ופוסעת בלב כבד לחדר השינה שלנו. שלי.
אני נכנסת לחדר. פוסעת בשקט, על קצות אצבעותיי. הרגלים ישנים. הציווי שלא להעיר את קובי שקם מוקדם בבוקר לעבודה עוד מוטמע בתוכי. אני מתיישבת תשושה על קצה המיטה, בוהה בקירות ומנסה לאסוף את עצמי. ניגשת לארון הבגדים לקחת פיג'מה נקייה, רואה את בגדיו של קובי מסודרים כמו חיילים על המדפים, מקרבת את פני להריח אותם ופורצת שוב בבכי בלתי נשלט. הבגדים מדיפים ניחוח של כביסה וניקיון. אני מלטפת אותם ביד רועדת וחושבת לעצמי: אין בהם שמץ מריחו של קובי. הכול נשטף בכביסה. אני ממהרת אל ארון הכביסה בחדר הרחצה הצמוד, מחטטת בערימת הבגדים שקובי השליך לשם טרם צאתו לעבודה, שולפת חולצת טריקו מסמורטטת שמדיפה ריח זיעתו של בעלי, מתפשטת, עוטה אותה על גופי ונכנסת למיטה.
כובד משקלו מעיק על חזי. אני מלטפת את עורפו וידי גולשות לאיטן אל אחוריו. אני חופנת בעדינות את לחיי ישבנו. לוחצת ומרפה חליפות. ידי השנייה גולשת אל שיפולי גבו. שם נמצאת זה זמן רב נקודה שחורה בולטת. אני שבה וחוזרת אליה בניסיונות נואשים לחלצה מגופו. אני מלטפת, מרפרפת קלות ובקצה ציפורני מנסה לגרד את הנקודה. קובי מזדעק, "תעזבי כבר".
"שתי לחיצות והראש בחוץ. תן לי".
קובי בשלו. אני מרגישה פושעת, איך שוב בגניבה אני כופה עליו את רצוני. אני חשה שהאינטימיות ביננו מתפוגגת. הלחץ בחזי הולך וגובר.
אני מתעוררת בבעתה שטופת זיעה קרה. עדיין חשה עומס אדיר בחזי. לא קולטת איפה אני בכלל. ריחו של קובי אופף אותי. אני מגששת בידי ומחפשת את גופו לצדי. פוקחת את עיני לרווחה בחדר החשוך וקולטת שקובי שלי איננו. נמוג כמו החלום.
השינה ממני והלאה. זיכרון המגע בינינו מצמרר את גופי. הדמעות פורצות מעיני.
בבוקרו של היום הרביעי לשבעה, בשעה שהייתה מוקדמת מדי למרבית הפולשים, מיקי אחותי ואני יושבות לבד בפרגולה ומתחילות את היום עם קפה קר ובייגלה עמוסי מלח. "מי זה הגבר החתיך הזה, שנכנס עכשיו?" שואלת מיקי וממרפקת אותי.
"תני לראות", אני משיבה ומתאמצת לזהות את ראשון המבקרים שלי היום. משהו בו נראה מוכר, אבל אחרי שראיתי מאות אנשים בימים האחרונים, גם העובדה שאני נקיה לגמרי מסמי ההרגעה לא עוזרת למוח שלי לשלוף את המידע, אין בדל זיכרון. הזר ניגש אלי לוחץ את ידי וטראאח, יורד לי האסימון. אני מזנקת ממקומי, מתרגשת כולי ומושכת אל בין זרועותי את אמיר, אלוף נעורי, אהבתי התמימה הראשונה, אשר לפני שנים "עשה עליה" ליפן כדי למכור תכשיטי כסף זולים ברחבי ממלכת השמש העולה. הוא התמכר לקסמיה של ארץ השמש העולה, התחתן עם מלוכסנת מקומית והפך שם לטייקון אמיתי. לא נפגשנו כבר יותר משנתיים. אמיר עסוק עד מעל הראש בלעשות כסף ומאז הפעם האחרונה שהתארח אצלנו עם צ'יאה, אשתו היפנית הננסית ושני ילדיו שהיו העתק מדויק של אימם, לא הגיע לישראל. הייתה לנו אחלה חברות. קובי הכיר את אמיר לפני שנים וגם הם התיידדו. הילדים שנולדו לנו היו בגילאים דומים והקשר נמשך לאורך השנים.
"אני הרוס", הוא אומר. "באתי לארץ לכמה ימים לסגור כמה עניינים, פגישות עסקים זריזות, נחתּי אתמול בלילה. במטוס של אל על חילקו ידיעות אחרונות. קראתי את מודעות האבל וחטפתי שוק. זה גמר אותי לגמרי, מה קרה שם? קובי? רק בן 43. מת?!"
אנחנו מגלגלים שיחה רוויה בדמעות. יש המון במה להתעדכן. אמיר עובד בקצב רצחני. הוא מודיע חגיגית כי הונו הולך ומתעצם. "ממה עכשיו?" אני שואלת.
"תשמעי, עשיתי את עסקת חיי. קניתי רשת מקרטעת של לאב הוטל'ס והפכתי אותה למעצמה".
"לאב הוטל'ס?" אני תוהה, "מה זה הדבר הזה?"
"באמריקה וגם בארץ זה נקרא דיי יוז. בוודאי שמעת על כל המקומות האלה שאנשים באים לשם לכמה שעות להזדיין".
אני נשארת פעורת פה. "בחייך, רשת כזו?" אני שואלת. "זה מה שצריך ביפן?"
"אין לך מושג יקירתי איזה עסק מצוין זה. ביפן בניגוד אלינו, אין לזוגות לאן ללכת, מכיוון שזו מדינה מתוקתקת, מאורגנת ומסודרת. הם הגו והקימו את מלונות האהבה האלה הפזורים בכל רחבי יפן. כולם מגיעים לשם. במיוחד אנשים נשואים שבגלל תנאי המגורים שלהם והעובדה שההורים והסבים חולקים איתם את אותו הבית, מחפשים פרטיות לכמה שעות. דרך אגב, גם אנשי עסקים מערביים ותיירים מעדיפים לישון במלונות כאלה. זה הרבה יותר זול מבתי המלון התיירותיים הגדולים. ולרוב המקומות גם יפים ונקיים – כי ביפן כמו ביפן הכול נקי, אסתטי, מצוחצח ומסודר".
"אז אם זה כל כך טוב, למה הרשת קרטעה?"
"זה הכל עניין של ניהול", עונה אמיר ברצינות. "את המלונות ניהל איש מבוגר שכבר היה שחוק ומבוסס מספיק. שכנעתי אותו להקדים את היציאה לפנסיה וקניתי ממנו שלושה בתי מלון שלא שינו בהם דבר מזה עשרים שנה. מחשבתי אותם, הכנסתי שיטה של צ'ק אין באמצעות כרטיסי אשראי מבלי לפגוש פקידי קבלה, פיטרתי הרבה עובדים לא יעילים, עיצבתי מחדש את החדרים והכנסתי אינטרנט. הכול סופר מודרני. תוך שנה שילשתי את ההכנסות. שיווקתי את בתי המלון נכון – והקמתי עוד שישה כאלה, כך שהיום יש לי תשעה מלונות אהבה שעובדים עשרים וארבע שעות ביממה".
מתאים לאמיר לגדל את האווזה שמטילה ביצי זהב. הרבה ביצים כפי שנשמע מדבריו. אני מתפעלת כנדרש ומהרהרת ברעיון המדליק.
 
השבעה מבוססת על עיסוק באירוח ולא ברגשות. ביום השביעי קמים ועולים לקבר הטרי. ערמת חול, עשרות זרי פרחים נבולים, שלט פח חלוד שתקוע על ברזל מעוקם וכיתוב בטוש שחור: "יעקב רז, חלקה י"ב גוש 1 שורה 3". כתובתו החדשה של בעלי.
אבודה, מדוכאת וחסרת מנוחה חזרתי הביתה מבית העלמין עם בנותי ההמומות. מיקי, היחידה שהוסיפה לתפקד, הושיבה אותנו ואמרה, "בנות, מה שהיה כבר לא יהיה, צריך לחזור לשגרה. נעמה יקירתי, מחר את חוזרת לבית הספר, ונועה מתייצבת בלשכת הגיוס כמתוכנן, עם כל העצב והכאב שילוו אתכן לנצח. האובדן יישאר, הגעגוע יישאר, אבל החיים ממשיכים לזרום, גם אתן. אני כאן בשבילכן, לצדכן, בכל דבר ועניין, ואיתך", היא אומרת ומצביעה לעברי, "אני מדברת לבד, כי עכשיו בעצם מתחיל האבל ואת זקוקה לכלים להתמודד איתו".
"לא רוצה כלים, תעזבי אותי. אני רוצה למות וזהו. מה אני אעשה עכשיו לבד? יותר מעשרים שנה הייתי נשואה, אני לא מכירה מצב של לבד. לא יודעת להחליט לבד, לקנות לבד, לחיות לבד. אני בן אדם זוגי שנעלם לו החצי. אז מה הלאה? יש לך כלים לתיקון לב שבור?"
 
רחמים עצמיים הם מחלה חסרת מרפא. את לא בוכה על המת, את בוכה על עצמך. הזמן ממשיך לתקתק והמציאות היומיומית מחייבת אותי לתפקד איכשהו. יש עיסוקים. מצבה, צוואה, בדיקת נכסים, ביטוחי חיים – ים של פרוצדורות. אני מתחילה להפנים ולהבין שגם אם אני מרגישה חצי בן אדם, אני חייבת להתאפס ולהתחיל להתארגן בהתאם.
כל דבר בבית מזכיר לי את קובי שאיננו. אני מסתובבת בחדר השינה, פותחת וסוגרת את דלתות ארון הבגדים המשותף. בעיניים מוצפות דמעות אני מתבוננת בבגדיו המסודרים כחיילים בשורות, בחליפות התואמות בצבעיהן הכהים, תלויות על קולבים ומכוסות ביריעות ניילון להגנה. נעליו המצוחצחות המסודרות במגירות גורמות לי לפרוץ בבכי. אני מבינה שבכל פעם שאפתח את הארון כדי להוציא בגד אחטוף אגרוף של זיכרון וגעגוע. הדרך היחידה למנוע את התקפי הבכי היא להוציא משם את בגדיו. אני מזדעזעת מהמחשבה המעשית כל כך שעולה במוחי. מבחינה רגשית זה נדמה בלתי אפשרי. אין בי עדיין היכולת ללכת עם החלטת הפינוי עד הסוף ולמסור את הבגדים המיותמים לצדקה. אני מחליטה לארוז הכול בארגזים ולהעביר אותם לחדר העבודה. בעתיד אולי אמסור אותם.
החיים בבית שבים איכשהו למסלולם ואנחנו הופכות למשפחה מסוג שונה. אלמנה ושתי יתומות.
אני מחליטה להתאפס ולהתאזן, חייבת לחזור לעצמי, לשגרת העבודה שכה אהבתי. כולי תקווה שהיצירה תחזיר לי את שלוות הנפש שחסרה לי. השגרה מבורכת.
בבקרים אני לא זקוקה לשעון מעורר. אני מתעוררת לרוב כשהסלולארי שלי מצלצל. אין לי שום סיבה להשכים קום. הנודניק הראשון שמתקשר אלי לאיזה שהוא עניין מעיר אותי. אם לא התקשרו, אני מתעוררת ומתנהלת לאיטי. צחצוח שיניים, ניקוי פנים, ולמטבח. קפה שחור חזק, עם חצי סוכר וסיגריה ראשונה. אוהבת את הבוקר שלי לבד עם הקפה והעיתון, לוגמת את המשקה החם בגמיעות קטנות, מרפרפת על הכותרות ומתכננת את יום העבודה: מה לפסל, מה לשרוף בתנור, חומרי עבודה וצבע שצריך לרכוש. כשתוכנית היום מאורגנת בראשי אני עולה על מדים, לובשת את סרבל העבודה המוכתם כולו בשיירי חמר ושלל צבעים. אני לא רק עקרת בית מקצועית מבחירה, אני אמנית קרמיקה. בצניעות אני יכולה לומר שתרמתי את חלקי בכבוד לכלכלת ביתנו. התמחותי היא בעיצוב שטיחי קיר קרמים מיוחדים ועיצוב פסלי קרמיקה צבעוניים. למרבית האירוניה הפסל הראשון שיצרתי נמכר מיד כשסיימתי ליצור אותו. ניסיון שהצליח מעבר למשוער והפך אותי בן רגע ליוצרת מוערכת. אני סבורה שאין מקריות בחיים, הכול כנראה "מַכתוב". קובי הזמין לביתנו מספר מנהלים מהמפעל לפגישה אינטימית עם איש עסקים לונדוני, מר קרטר, שביקש לשווק חומר דישון מתוצרת המפעל למדינות אשר לא מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל. מר קרטר ביקש פגישה לא פורמאלית. "אני מעוניין בשיחה חופשית ולא מאולצת במקום נוח ולא ציבורי", אמר. בעלי נידב את ביתנו ואותי כטבחית.
באותם ימים הייתי עסוקה מעל הראש ביצירת הפסל הראשון שלי. עד אז הייתי, כמרבית העוסקות בקרמיקה, יוצרת זעירה שהכינה שלטים, צלחות מקושטות, חמסות וכלים שלאיש אין באמת צורך בהם. לכולם כבר נמאס לקבל ממני את היצירות. חילקתי וחילקתי ונדמה היה שהמלאי איננו פוחת. המטבח שלי היה גדוש חפצי קרמיקה חסרי שימוש או תועלת. העבודה הפכה שגרתית ושיעממה אותי עד מוות. החלטתי להעז ולשנות כיוון בניסיון להגיע לטביעת אצבע אמנותית ייחודית. התחלתי לפסל כיד הדמיון הטובה עלי, פסל צנוע בממדיו. גובהו היה כמטר וחצי, ארוך, צר וכולו מעוטר בפרחים אקזוטיים צבעוניים עד כדי כאב עיניים מהצפייה בו.
בבוקרו של יום האירוח סיימתי להצמיד ולהדביק את שלל חלקיו. הסטודיו הצנוע שלי היה צר מלהכיל את היצירה והעמדתי את הפסל לייבוש על שולחן עץ מאולתר שהצבתי בגינה בפתח הבית.
בשבע בערב התקבצו בסלון ביתנו ראשוני האורחים, הישראליים כמובן. הם הגיעו מוקדם כדי לדבר קצת ביניהם. קובי נסע להביא את האורח מהמלון בו שהה ואני פינקתי את האחרים במיני מזטים ומאפי בצק קטנטנים וטעימים להפליא. מהחצר נשמעו קולות שיחה ונביחות כלבים. פתחתי לרווחה את דלת הכניסה כדי לקבל את פני האורח הנכבד מר קרטר. לתדהמתי הגבר הענק שעמד מולי משך אותי אליו, חיבק בעוצמה כזו שנשמתי כמעט פרחה והתחיל לשאוג "גברת רז, אני רוצה לקנות את הפסל המדהים הזה!" לרגע אחד שכחתי לגמרי כי פסלי החדש עומד ומתייבש בכניסה לבית. פערתי עיני בתימהון אמיתי והמילים נעתקו מפי.
ג'ון קרטר, לימים חבר אמת, שהפך לפטרוני האומנותי ופרץ עבורי דרך מקצועית מצליחה, גילה לי בסיומה של הארוחה שהוא חובב אומנות מודרנית ואספן שמקושר היטב לבעלי גלריות ולאספנים כמותו ברחבי העולם. הפסל המוזר שלי צד את עיניו מיד עם כניסתו לבית וברגע אחד של התלהבות ואולי היסחפות, מבלי לדעת דבר על האמנית, החליט לרכשו.
המשא ומתן היה קצר להפליא, קרטר שאל כמה אני מבקשת בעבור הפסל. לדבריו היה מעוניין להציב אותו בכניסה למשרדו בלונדון, ואני, שהייתי לחלוטין חסרת ידע וניסיון במשא ומתן עסקי, הודיתי בפניו שאין לי שמץ מושג כמה לבקש. ביקשתי ממנו, כאספן ובקי בקניית חפצי אמנות, לאמוד את שוויו. זה היה עסק לא רע בכלל עבורי ומסתבר בדיעבד שגם לג'ון היקר. האיש הממזרי הזה שהחליט להשקיע באמנית אלמונית, אמר בכנות שפסל כזה שווי בין 5000$ ל-10000$ וכנראה צפה מראש בכמה עוד יעלה המחיר...
סגרנו על 5000$
כך החלה הקריירה שלי כמעצבת ויוצרת פסלים ושטיחי קיר מיוחדים מקרמיקה. לימים, אני, דליה רז, הפכתי להיות הצ'יהולי של הקרמיקה...
ג'ון קרטר התגלה כנכס, אחרי שהפסל נארז בקפידה ונשלח לאחר כבוד למשרדו בלונדון, החלה הקריירה שלי לשגשג. רבים מחבריו לעסקים ראו את הפסל במשרדו ומיהרו להזמין ממני עבודות קרמיקה מיוחדות לעסקיהם ולבתיהם. כל מה שייצרתי נחטף. הייתי שולחת לקונים בפוטנציה צילום של כל פסל חדש שעיצבתי כולל פרטים טכניים על גודלו, משקלו ונפחו, קובעת את מחירו ו... הוא היה נרכש מיד. עבודת השיווק שלי הסתכמה במשלוח מיילים לרשימת המעוניינים שהלכה והתארכה. קשריו המצוינים של קרטר בקרב בעלי גלריות בלונדון וניו יורק הביאו הזמנות חדשות להצגת מספר פסלים בגלריות הנחשבות. הטפטוף הפך לזרם שוטף של הזמנות.
הייתי על גג העולם, עשיתי כל מה שבא לי. קמתי, פיסלתי, צבעתי, שרפתי בתנור, ובזמני החופשי הקמתי אימפריה של קרמיקה מביתי הצנוע מבלי לזוז לשום מקום. הרווחתי יפה מאוד, למען האמת הרבה מעבר למה שחשבתי שאני שווה.