לפני המהפכה

מספרד לארץ ישראל
 
אירועים דרמטיים עתירי משמעות היסטורית, שהיו קשורים כולם בספרד, התחוללו בשנת 1492. כריסטופר קולומבוס, בשליחותם של המלכים פרדיננד ואיזבלה, גילה ב־1492 את אמריקה. פרדיננד ואיזבלה השלימו באותה שנה את שחרורה של ספרד מידי המוסלמים, ומיצבו אותה כמעצמה הנוצרית־מערבית המובילה. ב־1492 גם נבחר אפיפיור ממוצא ספרדי, הקרדינל רודריגו בורג'ה, שהפך לאלכסנדר השישי. דרכו אל המשרה הרמה היתה שטופת זימה ונסללה בתכסיסי עורמה ובתשלומי שוחד, ושניים מהבנים שילדה לו פילגשו, וֶנוּצה דה־קטאני, זכו לפרסום גדול לא פחות מזה של אביהם: צ'זרה בורג'ה, ששימש מודל לנסיך של ניקולו מקיאוולי, וה"פאם פאטאל" לוקרציה בורג'ה.[1]
באותה שנה, 1492, עבר על העם היהודי אחד האירועים הנוראים בתולדותיו. מנהיג האינקוויזיציה, תומאס דה־טורקמדה, שכנע את פרדיננד ואיזבלה לגרש את היהודים מספרד. הברירה שהוצבה בפניהם היתה להתנצר או לעזוב את המדינה, וכך בא הקץ למרכז היהודי החשוב ביותר באותם ימים, מרכז שפרח במשך מאות שנים והניב יצירות פאר של גדולי המשוררים וההוגים היהודים - הרמב"ם, הרמב"ן, רבי יהודה הלוי, רבי שלמה אבן גבירול ורבים אחרים. שנים ספורות לאחר מכן גורשו גם יהודי פורטוגל.
בשעה שבמערב הים התיכון התבססה ספרד כמעצמה הנוצרית הבכירה, התחזקה במזרח אימפריה מוסלמית - האימפריה העות'מאנית. ב־1453 כבש הסולטן מהמט השני - "הכובש" - את קונסטנטינופול, בירתה האדירה של ממלכת רומא המזרחית, ושׂם בכך קץ לאימפריה הביזנטית שקמה יותר מאלף שנים קודם לכן. המעצמה העות'מאנית תשמר את עוצמתה עוד שנים רבות, ותאיים על אירופה הנוצרית במשך כ־300 שנים נוספות.
ב־1517, 25 שנים לאחר "גירוש ספרד", כבש הסולטן סלים הראשון את ארץ ישראל מידי הממלוכּים, שליטיה המוסלמים של מצרים. היהודים ראו באהדה את התחזקותה של המעצמה העות'מאנית, שהיתה ידידותית אליהם, וחיילים יהודים שירתו בצבאו של הסולטן - חלקם במשרות רמות.[2] רבים ממגורשי ספרד החלו לנדוד אל תחומי האימפריה העות'מאנית, וחלקם השתקעו בארץ ישראל, שצורפה זה עתה לאימפריה. בין העולים החדשים היה רבי יוסף קארו, שהתיישב בצפת וחיבר בה את יצירתו הגדולה, שולחן ערוך. בנו של סלים "האמיץ", סולימן "המפואר", שבנה את החומה סביב העיר העתיקה בירושלים, אישר לדונה גרציה ודון יוסף נשיא, ממגורשי פורטוגל, לחדש את היישוב העברי בטבריה כ־50 שנה לאחר הכיבוש העות'מאני. העיר, שהיוותה מרכז יהודי חשוב מאז חורבן בית המקדש ועד למאה העשירית לספירה, זכתה לעדנה.
 
העלייה לארץ נמשכה לכל אורך השלטון העות'מאני, אך ממדיה עד למחצית השנייה של המאה ה־19 היו צנועים בהיקפם. מניעי העולים היו בעיקרם דתיים, אך הצטרפו לכך הרצון לקיים חיי קהילה יהודיים, להשיג מידה של אוטונומיה ולקרב את ימות המשיח. לא היתה לאנשי "היישוב הישן" שום כוונה לכונן מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל (על דונה גרציה נאמר שהיו לה שאיפות להקמת ישות יהודית, אך ניתן לראות בה יוצאת מן הכלל, והדבר היה רחוק מהגשמה).
מרבית התקופה היתה ארץ ישראל מוזנחת יחסית, ואוכלוסייתה דלילה. כשסלים הראשון כבש את הארץ חיו בה רק כ־150 אלף תושבים, ובשנת 1800 עדיין מנתה האוכלוסייה בארץ רק כ־275 אלף נפש. במהלך המאה ה־19, ובעיקר במחצית השנייה שלה, גדל מעט קצב גידול האוכלוסין, אבל עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ב־1914, חיו בארץ ישראל רק כ־690 אלף בני אדם. ארץ ישראל לא היוותה בתקופה העות'מאנית מרכז מסחרי, עסקי, תרבותי או משפטי, ולא היה בה אף מוסד להשכלה גבוהה.
מבחינה מינהלית נכללה ארץ ישראל בפלך המרכזי של השלטון העות'מאני באזור, פלך דמשק (שנים לאחר מכן צמחה בסוריה תביעה לכלול את ארץ ישראל ב"סוריה הגדולה", והיא התבססה מן הסתם על כך שבהיסטוריה המוסלמית היתה ארץ ישראל כפופה לדמשק).[3] הפלך (איאלה בערבית או איאלת בטורקית) חולק לכמה מחוזות: ירושלים, שכם, צפת ועזה,[4] ובכל מחוז (סנג'ק) נכללו נפות אחדות (שכונו תחילה נאחיה, ומהמאה ה־19 קאזה). במהלך השנים חלו כמה שינויים במפת המחוזות, וכך, למשל, הועבר במאה ה־16 מחוז צפת (שכלל גם את עכו) מפלך דמשק לפלך חדש - צידון.[5] לאחר מכן הועבר מרכזו של הפלך לביירות, וארץ ישראל פוצלה בין פלך דמשק לפלך ביירות.
התפתחות נוספת התרחשה ב־1840, כשהשלטון על ארץ ישראל חזר לאימפריה העות'מאנית, לאחר שנים אחדות שבהן היה נתון למעשה בידי שליט מצרים מוחמד עלי ובנו איברהים פאשה. כל מחוזותיה של ארץ ישראל המערבית השתייכו עתה לפלך ביירות, בעוד שהסנג'קים של עבר הירדן נותרו כפופים לפלך דמשק.[6]