שדות גולדברג

2002

כשיהיו לך ילדים את תכירי

של מי את?

אל תדאגי, כשיהיו לך ילדים את תכירי.

זה אזור קטן, כולם פה מכירים את כולם.

2021

אל מי תתקשרי, דורה?

אישה לא ממש צעירה, מצד שני גם לא אחת שהיית מגדיר מבוגרת, ניצבת לבדה בעיבורה של דרך כורכר, בין כרמים ושדות. השעה, שעת בוקר מוקדמת מאוד, צינה מנשבת. ערפילי טל הבוקר מתמזגים עם הבל פיה ועם האדים העולים ממנוע הרכב שלה, שהתחמם.

כן, היא יודעת שהרכב שלה התחמם.

היא יודעת גם שעליה לעצור כאן ועכשיו ולא להמשיך בנסיעה, אף שהבית ממש שם, מעבר לעיקול. את זה היא למדה בדרך הקשה רק שבועיים קודם לכן, בכביש המטפס דרומה מהכפר, מתגבש ונאסף לכדי פקק שגרתי, כבכל בוקר, בדרכה אל בירת העמק.

כאז כן עתה, ההר מתערפל בגבה, האדמה רועדת תחת רגליה, ושוב אין דמות גברית בחייה, מישהו חזק ויכול הכול, מישהו שתוכל להתקשר אליו, מישהו שיבוא מהר, שיציל אותה מהמצב.

בפעם הקודמת עלה לה הדבר באיחור רב לעבודה, וכסף ועצבים ודמעות ורחמים עצמיים ומבטי נהגים מאיטים (בעיני רוחה היא חשה בזלזול, מדמה לשמוע אותם ממלמלים "אישה") וממשיכים וחולפים על פניה, אדישים למצוקתה.

עכשיו היא מחכה בצד הדרך, אובדת עצות.

אל מי תתקשרי, דורה?

ואולי הייתָ מצפה שמהאדמה הלחה מגשם דק שזה עתה החל מטפטף, יעלה ריח משכר של התחלות חדשות.

היית מאמין בוודאי שהאדם שיעצור לידה בסופו של דבר בתוך ערפילי השחר הזה, זר כהה ומסתורי יהיה, שיהיו עיניו צרות מעט, שירוק חתולי יבהק בן, ושחיוכו, עמוק גומות וצחור שיניים יהיה.

כן, ברור שיהיה חתיך האיש הזר, שהרי צדיקות, מלאכתן נעשית בידי אחרים.

שהוא יפתח באיטיות שיש בה מן ההבטחה חלון של טנדר עצום ממדים וישאל, צריכה עזרה?

והיא תהרהר, רק להרף רגע, ואז תענה, האמת שכן, ותחייך מלוא רוחב חיוכה, הן בדומה לו, גם בחיוכה מזדהרות גומות של חן.

היא אולי עוד תוסיף אמירה שנונה, מוקדם בבוקר וכבר יש לה דברים חכמים להגיד, והוא יענה לה חיוך, ולרגע יפתח את דלת הרכב, אבל אז, לאחר מחשבה נוספת, יפטיר, שנייה רגע, ויטרוק את הדלת בחבטה קלה, ובנסיעה איטית יעמיד את הטנדר בצד הדרך, וידומם את המנוע, החלטי.

היא בינתיים תספיק לציין לעצמה שהקול שלו עמוק בדיוק כפי שניתן היה לצפות, ואז תשאל שאלה, או יותר טוב, תעיר איזו הערה של אחת שניכר בה שהיא מבינה בטנדרים עצומי ממדים, והוא בקולו העמוק יגיד, הופה!

ושוב יחייך.

היית אולי מצפה שהגבר, שמראהו כדמות שחקן קולנוע מרהיב (בראד פיט, על אף הבלונד זה מי שעולה לה בראש, לא תואם ולא עדכני. מנעד ההיכרות שלה בתחום שחקני הקולנוע הן מזמן כבר תקוע אי־שם בשנות התשעים, בואכה ראשית שנות האלפיים, השנים שבהן היא עוד היתה צרכנית של תרבות, בטרם עברה לגור כאן, השנים שבהן עוד נהוג היה להשוות חתיכים לשחקני קולנוע, השנים שבהן עוד נהוג היה לעשות שימוש במילה "חתיך"), יפסע לעברה בצעד בטוח ויפתה אותה מיד בחיוך רחב, מצומצם עיניים, עמוק גומות.

ומשם, מהר מהר דברים יתקדמו, אין לנו את כל היום, ואילו התשוקה, כאש בשדה קוצים היא מבערת.

ומי יכולה היתה לתאר לעצמה שכאלו תפניות עשוי לקבל הבוקר הזה?

ואולי דווקא היא תהיה המושכת בחוטים. פאם פטאל, היא תפתה אותו בחיוך ממס כשבהילוך רך, חתולי, היא תושיט את ידה ותוביל את שניהם, ככה פתאום, בלי תירוצים ובלי הסברים, אל עבר ערפילי השחר ואדי הטל והתאווה שבינות לעצי הזית.

שיעלו ניחוחות תשוקה לוהטת ממצע העלים הלח והרך (וברור שיהיה רך המצע, ומלטף, וברור ששום ענף זית קוצני לא ייתקע בגבה, ודאי שלא בתחת שלה), בכרם הזיתים שבצד הדרך, ממש כפי שקורה בספרי הרומן הרומנטי, שיותר מהכול היא לא יכולה לשאת את היעדר האמינות המופגן שבהם.

כן, אפיזודת סקס מזדמן של בוקר, בלב כרם זיתים פריפריאלי, עם גבר שפגשת ממש לפני דקות אחדות והוא בול, אבל בול, מי שהיית ודאי, ביקום מקביל, משתוקקת לפגוש עכשיו, בתפר הזמן הצר שבין הלחמניות מהמיני־מרקט של צוסחא בכפר, לבין הכנה זריזה של סנדוויצ'ים לבית הספר, מהר לפני שהאוטובוס הצהוב יגיע ויאסוף את מי שיש לאסוף.

אף טרקטור לא היה חולף במקרה, גם לא תאילנדי רכוב במהירות על אופניים חשמליים, לא זוג או בודדת בצעידת בוקר, גם לא קבוצת ריצה קולנית, מתנשפת.

לא, ההתנשפויות הן שלהם, ושלהם בלבד.

לבדם, רק ציוץ הציפורים וקרניים ראשונות של שמש מלטפת,

וברור, ברור שהשמש מלטפת,

והם, והתשוקה.

אבל אלו דברים שקורים בסיפורים, אתה יודע.

כאן זה החיים עצמם.

ובחיים, אתה יודע, בחיים הדברים הרבה יותר —

לא יודעת מה הרבה יותר.

החיים זה החיים, נו.

מה היה קורה

מה היה קורה אילו לא היית שואלת אותו?

מה היה קורה אילו לא היית פותחת בעצמך את הדלת הזאת?

מה היה קורה אילו הוא היה בוחר בתשובה אחרת?

וגם אילו זאת היתה התשובה שלו, מה היה קורה אילו לא הייתם מתעוררים אל החיים ומחליטים להמשיך במשחק הזה?

מה היה קורה אילו החיים שלך היו נשארים כפי שהיו קודם?

למשל הבוקר הזה, איך הוא היה נראה?

כמו תמיד את היית מתכננת להתעורר בחמש בבוקר. בלי שעון מעורר, השעון הפנימי מכוּון מעצמו ואת סומכת עליו, ועל עצמך, שתתעוררי.

אבל זה דווקא לא היה קורה כפי שקיווית, כי נהיה קצת סגרירי, את היית מתכרבלת בשמיכת הקיץ שטרם הוחלפה, ובחוץ, עדיין היה חשוך, חשוך עד כדי כך שהשעון הפנימי שלך היה מתבלבל, כפי שקורה לו בזמן האחרון.

ואת היית נוזפת בעצמך על שאיחרת לשחיית הבוקר, אבל הוא, שכבר מזמן התעורר אל שגרת בוקר חקלאי, בדיוק הוא קפץ הביתה עם לחמניות טריות. לא נורא, לכי לשחות, הוא היה אומר לך, אני כאן עם הבוקר.

ואת היית הולכת.

המים בבריכה היו קרים מדי, ואת היית שואלת את עצמך אם צריך להגיד למישהו כאן בקאנטרי, שכדאי להעלות את הטמפרטורה, ואז היית עונה לעצמך שלא, לא בכל דבר את מוכרחה להתערב,

החיים יפים בסך הכול.

למה שתזכור?

הי שאול,

זאת שוב אני, דורה גולדברג־רוטשילד.

בטח אתה לא זוכר אותי.

זוכר אותי?

(נו, היה ברור שהוא לא זוכר, למה ציפית?

למה נראה לך שהוא יזכור?)

דורה גולדברג־רוטשילד, מהגליל התחתון.

שאלתי אותך לפני כמה שבועות אם תסכים לשלוח סרטון ברכה לבעל שלי, ליום הולדת חמישים.

סירבת בנימוס.

טוב, בטח יש לך מיליון כאלה, למה שתזכור?

בכל אופן, רציתי להודות לך שלא הסכמת.

בדיעבד, לא הגיע לו.

הפנטזיה שלנו

בתוכנית המקורית הוא ואני היינו אמורים לעת זקנה לשבת יחד על המרפסת ולספור ציפורים נודדות.

בתוכנית המקורית גם היתה לנו מין מרפסת כזאת שאפשר ממש לשבת בה, פנינו חרושות הקמטים מלוטפות באור השקיעה הדועך מאחורי גבו של הר תבור. גדר עץ לבנה היתה מקיפה אותנו, כיסאות נדנדה חורקים בעדנה ושמיכות צמר משובצות מכסות ברכיים, כאילו אנחנו מככבים באיזה סרט אמריקאי ישן של וופי גולדברג (לא, אנחנו לא רחוקות משפחה. למרות שהיה יכול להיות מצחיק), שדות כותנה מלוא הלובן נמתחים היו עד קצה האופק מול עינינו, וברקע שירת הפועלים, "בים לבן קבוצת שחורים קוטפת".

ככה רחוק הייתי הולכת בדמיוני עם התוכנית המקורית, ולפעמים הייתי מחליפה את קבוצת השחורים שבשיר בתאילנדים מכוסים מכף רגל ועד ראש מפאת השמש, נזהרים שלא להשחים.

את שדות הכותנה הייתי מחליפה בשדות חיטה לנצח.

לפעמים לא הייתי טורחת.

מצטמררת ממשב פתאומי של רוח סתיו, הייתי ודאי שואלת, להכין לך כוס תה?

והוא לא היה עונה כי השמיעה שלו כבר לא משהו.

לפעמים הייתי צועקת לו, אבינועם! חזק אל תוך אוזנו, רק בשביל לראות אותו נבהל וקופץ, אבל לא תמיד.

כי האמת היתה שפשוט הייתי יודעת, בכל יום מחדש, שכן, הוא ישמח, וגם אם לא ישמח — בכוחו של הרגל הייתי ודאי מגישה לו כוס מהבילה, ככה הוא אוהב את התה שלו, רותח. כוס זכוכית דקיקה, מוגשת על צלחת חרסינה עדינה, מעוטרת, ולצדה פרוסה דקיקה של עוגה, או עוגייה אחת, רק אחת כי יש לו סוכר, למרות שהוא שונא את התזכורת הזאת, של העוגייה האחת, שמזכירה לו את מה שבעצם אסור ואת זה שגם הוא כבר לא מה שהיה פעם.

בתוכנית המקורית יכולתי להפליג רחוק עם החלומות בהקיץ האלו שלי, אל טיול הקרוואנים שהיינו ודאי עושים שנים קודם לכן, כשרק היינו יוצאים שנינו לפנסיה, אולי אפילו עוד קודם לכן, כשאנחנו עדיין זקופים וחזקים. טיול מחוף לחוף בארצות הברית, או מקיף אירופה, רק הוא ואני, כי הילדות כבר גדלו. יכולתי ממש לדמיין אותן גדולות, כי הנה גילי, עוד שנייה היא מסיימת תיכון, וזמר גם היא כבר סופר־עצמאית, ורק מחכה לימים שאנחנו לא נהיה בבית, בית בלי הורים להזמין אליו חברים, שיהיה לה משב אוויר של התבגרות.

ולנו נהיה פתאום שקט ונהיה לנו זמן, וכסף זה לא הבעיה, ככה הוא אומר תמיד, ואני מאמצת אל חיקי את תודעת האמת העלומה הזאת (אנחנו הרי רוטשילד, בסוף היום, הוא קורץ), ואם יש דבר שלא הפחיד את אבינועם ואותי מעולם, הרי זאת האפשרות להיות יחד, לבד.

ובכלל, טיול קרוואנים ארוך, שנים ארוכות זאת היתה הפנטזיה שלנו, כל כך הרבה היינו חולמים עליו, כל כך הרבה פנטזיות.

אבל אבינועם המניאק, רחוק מדי הוא הלך עם הפנטזיות שלו.

ומי בכלל מפנטז בגילנו ובמצבנו?

זה חוקי בכלל?

בעלת החלומות

בלילה חלמתי שיש נחש בבית. זה היה נחש קטן, אבל אני ידעתי שהוא מסוכן. ואיכשהו לא הצלחתי להבין את זה, חוץ ממני אף אחד לא התרגש. ואני לא צרחתי כמו שתמיד אני עושה, ולא טיפסתי על אף שולחן, אבל בלשתי סביבי היטב בכל מקום שבו הלכתי, ונצמדתי אל עצמי, לא נשענתי על כלום, אפילו את הכריות לא סידרתי לי כמו שאני אוהבת לפני שהתיישבתי על הספה. פשוט לא התיישבתי, נחש יכול להסתתר בכל מקום, אפילו שהוא קטן ואפילו שהוא כהה, כמעט שחור, ואני יודעת שנחש שחור הוא דווקא מהטובים, אבל הנחש הזה, אני ידעתי טוב מאוד שהוא לא שחור, אפילו שלא העזתי להתקרב, היה לי ברור שהוא צפע ושהוא יכול להרוג, ואף אחד חוץ ממני לא פחד, להפך, אבינועם שיחק איתו בידיים שלו ולא התרגש, אבינועם לא מתרגש מכלום.

בבוקר לא זכרתי בכלל את החלום הזה. להפך, התעוררתי ולפני הכול בדקתי איך אני מרגישה, כי את זה דווקא כן זכרתי, את זה שלא הרגשתי טוב בערב הקודם ונמרחתי על הספה ואבינועם טיפל בי כל כך יפה, כמו שתמיד הוא מטפל בי, למרות שמהבוקר לא הפסקתי לשאול אותו, אתה מכיר את השמנות האלה, שהבעלים שלהן ספורטיביים?

בהתחלה זה הצחיק אותו. הוא באמת חזר מרכיבת הבוקר שלו כשאני עדיין רבצתי במיטה, מלאה בייסורי מצפון על עוד בוקר עצל שבו ויתרתי לעצמי ולא קמתי לשחות.

הסתכלתי עליו כשהוא התיישב על קצה המיטה, מזיע ועדיין מתנשף בחולצה הצהובה המנדפת שלו, וחשבתי איך בגיל חמישים הוא עדיין חתיך. זה גרם לי להרגיש רע עם עצמי עוד יותר, אז שאלתי אותו.

אבינועם גחן אליי וחייך. את הכי סקסית שיש, דורה, הוא אמר ונתן טפיחה על התחת שלי, טפיחה מהסוג שבעיניים שלי אומר, אני הכי אוהב שיש מה לתפוס, ואני ניסיתי לא לחשוב על הזיעה שלו שקצת נמרחת על המצעים.

קמתי במהירות, השיער שלי היה מבולגן, וחשבתי איך אתמול בערב אחרי המקלחת הוא דווקא הסתדר לי יפה, ונזכרתי שפעם היה "המראה הרטוב" ורציתי להחזיר אותו לאופנה. הרבה שטויות יש לך בראש, אבינועם תמיד אומר.

הכנסתי למדיח את הכלים שנולדו בכיור בלילה, שלא באשמתי, אני רק לרגע סובבתי את הגב ופוף! איך את יכולה לישון בלילה אם יש לך כפית בכיור? יעלי שואלת תמיד, והשפרצתי לקינוח סנו ז'אוול בריח אקונומיקה ותקווה.

רציתי להזמין את יעלי, שתבוא מהר לראות איך עוד לא התחיל הבוקר ואני כבר אחרי המדיח והכיור, וכבר סידרתי ויישרתי כמו חיילים את הכריות על הספה, וטיאטאתי את הבית והכנסתי כביסה למכונה, כל זה עוד לפני שיצאתי לעבודה, אשת חיל מי ימצא, לא ככה? אבל אז פתאום נזכרתי בנחש.

ברגע הראשון רציתי לספר לאבינועם שהיה נחש קטן בבית שלנו, תשמע מה חלמתי, אבל אז חשבתי שאני בעצם הרי מבינה את פשר החלום, ושעדיף לא לדבר בכלל על הנחש הקטן הזה, ולא למצוא אותו, ולא להוציא אותו אל האור, ולהמשיך לטאטא את הבית שלנו.

"בעלת החלומות" הוא קורא לי לפעמים, כשנחה עליו הרוח.

אבל לא תמיד הוא מקשיב.

ולא תמיד אני מספרת.