המלחין והשוטר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המלחין והשוטר
הוספה למועדפים

המלחין והשוטר

עוד על הספר

שושנה אַשְׁמַן-שֶׂגֶב (1923 תל אביב - 1965) הייתה סופרת ילדים, עורכת ועיתונאית עברית.

שושנה אשמן-שגב הייתה בתו של המשורר והמחזאי אהרן אשמן. סיימה את ביה"ס היסודי והתיכון בתל אביב, והשלימה לימודיה בבית מדרש למורים. עסקה בהוראה, ובנוסף למורה כללית הייתה פסנתרנית (תלמידתו של פרנק פלג) וגם מורה לנגינה.
כתיבתה, בעיקר לבני הנעורים, הייתה בעלת לבוש של קלילות ורהיטות, אך הנושאים שבהם טיפלה היו רציניים.

תקציר

המלחין והשוטר סיפורים מעולם המוסיקה מאת שושנה אשמן שגב.
סיפורים אמנותיים בעלי ערך אנושי כללי, סיפורים החדורים הומור, מתח ולבביות, שיכבשו את לב הילדים וההורים כאחד.
התוכן מבוסס על עובדות מענינות מחיי קומפוזיטורים ידועים, שיצירותיהם נשמעות מעל תקליטים, ברדיו ובקונצרטים, ואין ספק, שהסיפורים יקרבו את לב הקורא לעולם המוסיקה, ובעזרתם ייטיב להאזין ליצירות ולאהוב את מחבריהן.

פרק ראשון

נִצְּחוֹנוֹ שֶׁל מְנַגֵּן הֶחָצֵר
– אֵיפֹה בָּאךְ? הָבִיאוּ לִי אֶת יוֹהָן סַבֶּסְטְיָאן בָּאךְ!
הַנָּסִיךְ לֵאוֹפּוֹלְד, נָסִיךְ בְּאֶרֶץ אַשְׁכְּנַז, צִוָּה עַל מְשָׁרְתָיו לְהַזְעִיק אֵלָיו אֶת מְנַגֵּן הֶחָצֵר שֶׁלּוֹ. הַנָּסִיךְ הָיָה נִרְגָּשׁ מְאוֹד, צַעַד הָלוֹךְ וָשׁוֹב בְּאוּלַמֵּי אַרְמוֹנוֹ וְסָפַק כַּפַּיִם. אִישׁ מֵהַמְּשָׁרְתִים לֹא הֵעֵז לָגֶשֶׁת אֶל הַנָּסִיךְ וְאַף אֶחָד מֵהֶם לֹא יָדַע מָה עוֹרֵר אֶת כַּעֲסוֹ שֶׁל הָאִישׁ, שֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ כְּלָל טוֹב לֵב וְנוֹחַ לַבְּרִיּוֹת.
הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה, וְלָאוּלָם נִכְנַס אִישׁ גּוּץ, כְּבַד גּוּף, שֶׁרֹאשׁוֹ מְכֻסֶּה פֵּאָה נָכְרִית בַּעֲלַת תַּלְתַּלִּים לְבָנִים.
– סוֹף סוֹף בָּאתָ, מִהֵר הַנָּסִיךְ לִקְרָאתוֹ, וְאַתֶּם צְאוּ כֻּלְּכֶם – פָּקַד עַל הַמְּשָׁרְתִים – עָלַי לְדַבֵּר עִם מְנַגֵּן הֶחָצֵר שֶׁלִּי.
הַשְּׁנַיִם נוֹתְרוּ לְבַדָּם וְלִבּוֹ שֶׁל בָּאךְ פַּעַם בְּחָזְקָה: הוּא חָשַׁב, שֶׁהַנָּסִיךְ רוֹגֵז עָלָיו, וְלֹא יָדַע בְּמָה הִרְגִּיז אֶת אִישׁ חַסְדּוֹ.
– יַקִּירִי, עָלֶיךָ לַעֲזֹר לִי, עָלֶיךָ לְהַצִּיל אוֹתִי – הִתְחַנֵּן הַנָּסִיךְ לִפְנֵי בָּאךְ הַנִּדְהָם – רַק אַתָּה תּוּכַל לַעֲזֹר לִי, רַק אַתָּה וְלֹא אַחֵר.
– מָה אוּכַל לַעֲשׂוֹת לְמַעַנְךָ, נְסִיכִי הַטּוֹב? – שָׁאַל בָּאךְ.
הַנָּסִיךְ הִזְמִין אוֹתוֹ לָשֶׁבֶת עַל יָדוֹ וְסִפֵּר לוֹ, שֶׁבְּקָרוֹב יַגִּיעַ לָאַרְמוֹן אוֹרֵחַ חָשׁוּב, שֶׁעִמּוֹ נִפְגַּשׁ בְּמַעַיְנוֹת הָרַחֲצָה, בָּעִיר קַרְלְסְבַּד, וְהִזְמִין אוֹתוֹ לְבִקּוּר.
– אוֹרֵחַ זֶה הוּא יְדִידִי, הַנָּסִיךְ מִבְּרַנְדֶּנְבּוּרְג – סִפֵּר לֵאוֹפּוֹלְד לְבָּאךְ – וְהוּא הַנָּסִיךְ הֲכִי עָשִׁיר בֵּין כָּל נְסִיכֵי הַמְּדִינָה. אַרְמוֹנוֹ גָּדוֹל וְיָפֶה מֵאַרְמוֹנִי, אוֹצְרוֹתָיו מְלֵאִים כֶּסֶף וְזָהָב, יֵשׁ לוֹ אֻרְווֹת מְלֵאוֹת סוּסִים אַבִּירִים, וּמְשָׁרְתִים רַבִּים לוֹ לְאֵין סְפֹר. אֵינֶנִּי יָכוֹל לְהִתְחָרוֹת בּוֹ. לִי יֵשׁ רַק אוֹצָר אֶחָד, שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ אֲפִלּוּ לַנָּסִיךְ מִבְּרַנְדֶּנְבּוּרְג; אַתָּה הוּא אוֹצָרִי, בָּאךְ יְדִידִי! בַּקָּשָׁתִי הִיא, שֶׁתְּנַגֵּן בְּאָזְנֵי הָאוֹרֵחַ מִמַּנְגִּינוֹתֶיךָ הַנִּפְלָאוֹת, לְמַעַן יֵדַע, שֶׁמְּנַגֵּן הֶחָצֵר שֶׁלִּי הוּא הַמַּלְחִין הַטּוֹב בְּיוֹתֵר בְּאַרְצֵנוּ.
בָּאךְ חָזַר לְבֵיתוֹ, נִכְנַס לְחַדְרוֹ וְנָעַל אֶת הַדֶּלֶת. אִשְׁתּוֹ בִּקְּשָׁה לְדַבֵּר עִמּוֹ, אַךְ הוּא לֹא עָנָה לָהּ. עֶשְׂרִים בָּנָיו בִּקְּשׁוּ לִרְאוֹת אֶת אֲבִיהֶם, אַךְ הוּא נֶעֱלַם וְאֵינֶנּוּ. יָמִים וְלֵילוֹת יָשַׁב בָּאךְ עַל יַד הַפְּסַנְתֵּר הָעַתִּיק – הַצֶּ׳מְבָּלוֹ שֶׁבְּחַדְרוֹ. הוּא כָּתַב תָּוִים זְעִירִים עַל פִּסּוֹת נְיָר לְבָנוֹת וְאַחַר קָרַע אֶת הַנְּיָר. הַמַּנְגִּינוֹת לֹא מָצְאוּ חֵן בְּעֵינָיו, וְאֵיךְ יִמְצְאוּ חֵן בְּעֵינֵי הַנָּסִיךְ מִבְּרַנְדֶּנְבּוּרְג? יָמִים וְלֵילוֹת פָּרַט בָּאךְ עַל מְנַעַנְעֵי הַצֶּ׳מְבָּלוֹ, כָּתַב וְנִגֵּן, נִגֵּן וְכָתַב. בַּלַּיְלָה, כְּשֶׁנָּמַסָּה שְׁאֵרִית הַנֵּר, כָּתַב תָּוִים לְאוֹר הַיָּרֵחַ; וּכְשֶׁזָּרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ, הִמְשִׁיךְ בִּכְתִיבָה, עֲרֵמַת הַתָּוִים שֶׁעַל פְּסַנְתֵּרוֹ הָלְכָה וְגָדְלָה, הָלְכָה וְגָדְלָה...
הִגִּיעַ הַיּוֹם הַגָּדוֹל, יוֹם הַקּוֹנְצֶרְט. הַנָּסִיךְ לֵאוֹפּוֹלְד, בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ, מְקֹרְבֵי הֶחָצֵר, הַנְּסִיכוֹת וְהַמְּשָׁרְתִים, הִתְכַּנְּסוּ כֻּלָּם בָּאוּלָם הַגָּדוֹל. עַל הַבָּמָה הַקְּטַנָּה יָשַׁב חֶבֶר הַמְּנַגְּנִים. בָּאךְ לֹא בָּא עֲדַיִן, וְכֻלָּם צִפּוּ לוֹ בְּקֹצֶר רוּחַ.
עַל יַד לֵאוֹפּוֹלְד יָשַׁב הָאוֹרֵחַ, הַנָּסִיךְ מִבְּרַנְדֶּנְבּוּרְג. לֵאוֹפּוֹלְד נִסָּה לְדַבֵּר עִם אוֹרְחוֹ הַנִּכְבָּד, אַךְ הוּא שָׁתַק כָּל הַזְּמַן.
– כַּמָּה מְשַׁעְמֵם פֹּה – חָשַׁב הַנָּסִיךְ מִבְּרַנְדֶּנְבּוּרְג – מַדּוּעַ בָּאתִי לְכָאן? אַרְמוֹנִי יָפֶה מֵאַרְמוֹנוֹ שֶׁל לֵאוֹפּוֹלְד, הַמַּטְעַמִּים, שֶׁמְּכִינִים לִי טַבָּחַי, טְעִימִים יוֹתֵר מֵהַתַּבְשִׁילִים שֶׁאָכַלְתִּי כָּאן. בִּמְקוֹם לָשֶׁבֶת פֹּה יָכֹלְתִּי לְטַיֵּל בַּגַּנִּים הַיָּפִים שֶׁמִּסָּבִיב לְאַרְמוֹנִי, לִקְרֹא סְפָרִים מְעַנְיְנִים, לְהִסְתַּכֵּל בַּצִּיּוּרִים הַתְּלוּיִים עַל קִירוֹת חַדְרִי, וְעַכְשָׁו עָלַי עוֹד לִשְׁמֹעַ מַנְגִּינוֹת שֶׁל מְנַגֵּן חָצֵר עָלוּב...
בְּאוֹתוֹ רֶגַע הוֹפִיעַ בָּאךְ עַל הַבָּמָה וְיָשַׁב עַל יַד הַצֶּ׳מְבָּלוֹ. מְחִיאוֹת הַכַּפַּיִם נָדַמּוּ, וּבָּאךְ רָמַז לַמְּנַגְּנִים לְהַתְחִיל בִּנְגִינָה. וּרְאֵה זֶה פֶּלֶא: נִדְמָה פִּתְאוֹם, שֶׁהָאַרְמוֹן הַקּוֹדֵר הוּאַר בְּאוֹר גָּדוֹל, הַצְּלִילִים הָיוּ כֹּה יָפִים וּבְהִירִים, כְּאִלּוּ הִתְעוֹפְפָה וּבָאָה לָאַרְמוֹן עֲדַת מַלְאָכִים צְחוֹרֵי כָּנָף, וְהֵם שָׁרִים שִׁירֵי הַלֵּל לְבוֹרֵא הָעוֹלָם.
הַנָּסִיךְ מִבְּרַנְדֶּנְבּוּרְג הִטָּה אָזְנוֹ, קָם פִּתְאוֹם מִמְּקוֹמוֹ וּפָנָה מִבְּלִי שֶׁהִרְגִּישׁ בְּכָךְ בְּעַצְמוֹ, לְעֵבֶר הַבָּמָה הַקְּטַנָּה. כָּל הָאוֹרְחִים הִבִּיטוּ בּוֹ וְלֹא הֵבִינוּ לְאָן צוֹעֵד הַנָּסִיךְ.
הוּא נִגַּשׁ קָרוֹב מְאוֹד אֶל בָּאךְ, נִשְׁעַן עַל הַצֶּ׳מְבָּלוֹ וְהִקְשִׁיב לַנְּגִינָה כְּמֻקְסָם.
כְּשֶׁנָּדַם הַצְּלִיל הָאַחֲרוֹן, קָרָה דָּבָר מוּזָר. הַנָּסִיךְ הַנִּכְבָּד מִבְּרַנְדֶּנְבּוּרְג הֶחְזִיק בְּכַף יָדוֹ שֶׁל בָּאךְ וְנָשַׁק לָהּ. כָּל הַקָּהָל פָּרַץ בִּמְחִיאוֹת כַּפַּיִם סוֹעֲרוֹת, וְהָאוֹרֵחַ הַנִּרְגָּשׁ אָמַר: "אַתָּה, יוֹהָן סַבֶּסְטְיָאן בָּאךְ, הִנְּךָ הַמַּלְחִין הַמֻּכְשָׁר בְּיוֹתֵר שֶׁהָיָה בְּיוֹם מִן הַיָּמִים, וַאֲנִי מוֹדֶה לְבַעַל הַבַּיִת עַל שֶׁהִזְמִין אוֹתִי לִשְׁמֹעַ אֶת מַנְגִּינוֹתֶיךָ."
לְאָשְׁרוֹ שֶׁל בָּאךְ לֹא הָיָה קֵץ. הוּא הוֹדָה לָאוֹרֵחַ הַנָּדִיב וְהִבְטִיחַ לְהַקְדִּישׁ לוֹ לֹא רַק קוֹנְצֶרְט אֶחָד, אֶלָּא חֲמִשָּׁה קוֹנְצֶרְטִים, שֶׁכָּתַב לְמַעֲנוֹ, וְלִקְרֹא לִיצִירוֹת אֵלֶּה עַל שֵׁם הַנָּסִיךְ מִבְּרַנְדֶּנְבּוּרְג – "קוֹנְצֶרְטִים בְּרַנְדֶּנְבּוּרְגִיִּים."

שושנה אַשְׁמַן-שֶׂגֶב (1923 תל אביב - 1965) הייתה סופרת ילדים, עורכת ועיתונאית עברית.

שושנה אשמן-שגב הייתה בתו של המשורר והמחזאי אהרן אשמן. סיימה את ביה"ס היסודי והתיכון בתל אביב, והשלימה לימודיה בבית מדרש למורים. עסקה בהוראה, ובנוסף למורה כללית הייתה פסנתרנית (תלמידתו של פרנק פלג) וגם מורה לנגינה.
כתיבתה, בעיקר לבני הנעורים, הייתה בעלת לבוש של קלילות ורהיטות, אך הנושאים שבהם טיפלה היו רציניים.

עוד על הספר

המלחין והשוטר שושנה אשמן-שגב

נִצְּחוֹנוֹ שֶׁל מְנַגֵּן הֶחָצֵר
– אֵיפֹה בָּאךְ? הָבִיאוּ לִי אֶת יוֹהָן סַבֶּסְטְיָאן בָּאךְ!
הַנָּסִיךְ לֵאוֹפּוֹלְד, נָסִיךְ בְּאֶרֶץ אַשְׁכְּנַז, צִוָּה עַל מְשָׁרְתָיו לְהַזְעִיק אֵלָיו אֶת מְנַגֵּן הֶחָצֵר שֶׁלּוֹ. הַנָּסִיךְ הָיָה נִרְגָּשׁ מְאוֹד, צַעַד הָלוֹךְ וָשׁוֹב בְּאוּלַמֵּי אַרְמוֹנוֹ וְסָפַק כַּפַּיִם. אִישׁ מֵהַמְּשָׁרְתִים לֹא הֵעֵז לָגֶשֶׁת אֶל הַנָּסִיךְ וְאַף אֶחָד מֵהֶם לֹא יָדַע מָה עוֹרֵר אֶת כַּעֲסוֹ שֶׁל הָאִישׁ, שֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ כְּלָל טוֹב לֵב וְנוֹחַ לַבְּרִיּוֹת.
הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה, וְלָאוּלָם נִכְנַס אִישׁ גּוּץ, כְּבַד גּוּף, שֶׁרֹאשׁוֹ מְכֻסֶּה פֵּאָה נָכְרִית בַּעֲלַת תַּלְתַּלִּים לְבָנִים.
– סוֹף סוֹף בָּאתָ, מִהֵר הַנָּסִיךְ לִקְרָאתוֹ, וְאַתֶּם צְאוּ כֻּלְּכֶם – פָּקַד עַל הַמְּשָׁרְתִים – עָלַי לְדַבֵּר עִם מְנַגֵּן הֶחָצֵר שֶׁלִּי.
הַשְּׁנַיִם נוֹתְרוּ לְבַדָּם וְלִבּוֹ שֶׁל בָּאךְ פַּעַם בְּחָזְקָה: הוּא חָשַׁב, שֶׁהַנָּסִיךְ רוֹגֵז עָלָיו, וְלֹא יָדַע בְּמָה הִרְגִּיז אֶת אִישׁ חַסְדּוֹ.
– יַקִּירִי, עָלֶיךָ לַעֲזֹר לִי, עָלֶיךָ לְהַצִּיל אוֹתִי – הִתְחַנֵּן הַנָּסִיךְ לִפְנֵי בָּאךְ הַנִּדְהָם – רַק אַתָּה תּוּכַל לַעֲזֹר לִי, רַק אַתָּה וְלֹא אַחֵר.
– מָה אוּכַל לַעֲשׂוֹת לְמַעַנְךָ, נְסִיכִי הַטּוֹב? – שָׁאַל בָּאךְ.
הַנָּסִיךְ הִזְמִין אוֹתוֹ לָשֶׁבֶת עַל יָדוֹ וְסִפֵּר לוֹ, שֶׁבְּקָרוֹב יַגִּיעַ לָאַרְמוֹן אוֹרֵחַ חָשׁוּב, שֶׁעִמּוֹ נִפְגַּשׁ בְּמַעַיְנוֹת הָרַחֲצָה, בָּעִיר קַרְלְסְבַּד, וְהִזְמִין אוֹתוֹ לְבִקּוּר.
– אוֹרֵחַ זֶה הוּא יְדִידִי, הַנָּסִיךְ מִבְּרַנְדֶּנְבּוּרְג – סִפֵּר לֵאוֹפּוֹלְד לְבָּאךְ – וְהוּא הַנָּסִיךְ הֲכִי עָשִׁיר בֵּין כָּל נְסִיכֵי הַמְּדִינָה. אַרְמוֹנוֹ גָּדוֹל וְיָפֶה מֵאַרְמוֹנִי, אוֹצְרוֹתָיו מְלֵאִים כֶּסֶף וְזָהָב, יֵשׁ לוֹ אֻרְווֹת מְלֵאוֹת סוּסִים אַבִּירִים, וּמְשָׁרְתִים רַבִּים לוֹ לְאֵין סְפֹר. אֵינֶנִּי יָכוֹל לְהִתְחָרוֹת בּוֹ. לִי יֵשׁ רַק אוֹצָר אֶחָד, שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ אֲפִלּוּ לַנָּסִיךְ מִבְּרַנְדֶּנְבּוּרְג; אַתָּה הוּא אוֹצָרִי, בָּאךְ יְדִידִי! בַּקָּשָׁתִי הִיא, שֶׁתְּנַגֵּן בְּאָזְנֵי הָאוֹרֵחַ מִמַּנְגִּינוֹתֶיךָ הַנִּפְלָאוֹת, לְמַעַן יֵדַע, שֶׁמְּנַגֵּן הֶחָצֵר שֶׁלִּי הוּא הַמַּלְחִין הַטּוֹב בְּיוֹתֵר בְּאַרְצֵנוּ.
בָּאךְ חָזַר לְבֵיתוֹ, נִכְנַס לְחַדְרוֹ וְנָעַל אֶת הַדֶּלֶת. אִשְׁתּוֹ בִּקְּשָׁה לְדַבֵּר עִמּוֹ, אַךְ הוּא לֹא עָנָה לָהּ. עֶשְׂרִים בָּנָיו בִּקְּשׁוּ לִרְאוֹת אֶת אֲבִיהֶם, אַךְ הוּא נֶעֱלַם וְאֵינֶנּוּ. יָמִים וְלֵילוֹת יָשַׁב בָּאךְ עַל יַד הַפְּסַנְתֵּר הָעַתִּיק – הַצֶּ׳מְבָּלוֹ שֶׁבְּחַדְרוֹ. הוּא כָּתַב תָּוִים זְעִירִים עַל פִּסּוֹת נְיָר לְבָנוֹת וְאַחַר קָרַע אֶת הַנְּיָר. הַמַּנְגִּינוֹת לֹא מָצְאוּ חֵן בְּעֵינָיו, וְאֵיךְ יִמְצְאוּ חֵן בְּעֵינֵי הַנָּסִיךְ מִבְּרַנְדֶּנְבּוּרְג? יָמִים וְלֵילוֹת פָּרַט בָּאךְ עַל מְנַעַנְעֵי הַצֶּ׳מְבָּלוֹ, כָּתַב וְנִגֵּן, נִגֵּן וְכָתַב. בַּלַּיְלָה, כְּשֶׁנָּמַסָּה שְׁאֵרִית הַנֵּר, כָּתַב תָּוִים לְאוֹר הַיָּרֵחַ; וּכְשֶׁזָּרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ, הִמְשִׁיךְ בִּכְתִיבָה, עֲרֵמַת הַתָּוִים שֶׁעַל פְּסַנְתֵּרוֹ הָלְכָה וְגָדְלָה, הָלְכָה וְגָדְלָה...
הִגִּיעַ הַיּוֹם הַגָּדוֹל, יוֹם הַקּוֹנְצֶרְט. הַנָּסִיךְ לֵאוֹפּוֹלְד, בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ, מְקֹרְבֵי הֶחָצֵר, הַנְּסִיכוֹת וְהַמְּשָׁרְתִים, הִתְכַּנְּסוּ כֻּלָּם בָּאוּלָם הַגָּדוֹל. עַל הַבָּמָה הַקְּטַנָּה יָשַׁב חֶבֶר הַמְּנַגְּנִים. בָּאךְ לֹא בָּא עֲדַיִן, וְכֻלָּם צִפּוּ לוֹ בְּקֹצֶר רוּחַ.
עַל יַד לֵאוֹפּוֹלְד יָשַׁב הָאוֹרֵחַ, הַנָּסִיךְ מִבְּרַנְדֶּנְבּוּרְג. לֵאוֹפּוֹלְד נִסָּה לְדַבֵּר עִם אוֹרְחוֹ הַנִּכְבָּד, אַךְ הוּא שָׁתַק כָּל הַזְּמַן.
– כַּמָּה מְשַׁעְמֵם פֹּה – חָשַׁב הַנָּסִיךְ מִבְּרַנְדֶּנְבּוּרְג – מַדּוּעַ בָּאתִי לְכָאן? אַרְמוֹנִי יָפֶה מֵאַרְמוֹנוֹ שֶׁל לֵאוֹפּוֹלְד, הַמַּטְעַמִּים, שֶׁמְּכִינִים לִי טַבָּחַי, טְעִימִים יוֹתֵר מֵהַתַּבְשִׁילִים שֶׁאָכַלְתִּי כָּאן. בִּמְקוֹם לָשֶׁבֶת פֹּה יָכֹלְתִּי לְטַיֵּל בַּגַּנִּים הַיָּפִים שֶׁמִּסָּבִיב לְאַרְמוֹנִי, לִקְרֹא סְפָרִים מְעַנְיְנִים, לְהִסְתַּכֵּל בַּצִּיּוּרִים הַתְּלוּיִים עַל קִירוֹת חַדְרִי, וְעַכְשָׁו עָלַי עוֹד לִשְׁמֹעַ מַנְגִּינוֹת שֶׁל מְנַגֵּן חָצֵר עָלוּב...
בְּאוֹתוֹ רֶגַע הוֹפִיעַ בָּאךְ עַל הַבָּמָה וְיָשַׁב עַל יַד הַצֶּ׳מְבָּלוֹ. מְחִיאוֹת הַכַּפַּיִם נָדַמּוּ, וּבָּאךְ רָמַז לַמְּנַגְּנִים לְהַתְחִיל בִּנְגִינָה. וּרְאֵה זֶה פֶּלֶא: נִדְמָה פִּתְאוֹם, שֶׁהָאַרְמוֹן הַקּוֹדֵר הוּאַר בְּאוֹר גָּדוֹל, הַצְּלִילִים הָיוּ כֹּה יָפִים וּבְהִירִים, כְּאִלּוּ הִתְעוֹפְפָה וּבָאָה לָאַרְמוֹן עֲדַת מַלְאָכִים צְחוֹרֵי כָּנָף, וְהֵם שָׁרִים שִׁירֵי הַלֵּל לְבוֹרֵא הָעוֹלָם.
הַנָּסִיךְ מִבְּרַנְדֶּנְבּוּרְג הִטָּה אָזְנוֹ, קָם פִּתְאוֹם מִמְּקוֹמוֹ וּפָנָה מִבְּלִי שֶׁהִרְגִּישׁ בְּכָךְ בְּעַצְמוֹ, לְעֵבֶר הַבָּמָה הַקְּטַנָּה. כָּל הָאוֹרְחִים הִבִּיטוּ בּוֹ וְלֹא הֵבִינוּ לְאָן צוֹעֵד הַנָּסִיךְ.
הוּא נִגַּשׁ קָרוֹב מְאוֹד אֶל בָּאךְ, נִשְׁעַן עַל הַצֶּ׳מְבָּלוֹ וְהִקְשִׁיב לַנְּגִינָה כְּמֻקְסָם.
כְּשֶׁנָּדַם הַצְּלִיל הָאַחֲרוֹן, קָרָה דָּבָר מוּזָר. הַנָּסִיךְ הַנִּכְבָּד מִבְּרַנְדֶּנְבּוּרְג הֶחְזִיק בְּכַף יָדוֹ שֶׁל בָּאךְ וְנָשַׁק לָהּ. כָּל הַקָּהָל פָּרַץ בִּמְחִיאוֹת כַּפַּיִם סוֹעֲרוֹת, וְהָאוֹרֵחַ הַנִּרְגָּשׁ אָמַר: "אַתָּה, יוֹהָן סַבֶּסְטְיָאן בָּאךְ, הִנְּךָ הַמַּלְחִין הַמֻּכְשָׁר בְּיוֹתֵר שֶׁהָיָה בְּיוֹם מִן הַיָּמִים, וַאֲנִי מוֹדֶה לְבַעַל הַבַּיִת עַל שֶׁהִזְמִין אוֹתִי לִשְׁמֹעַ אֶת מַנְגִּינוֹתֶיךָ."
לְאָשְׁרוֹ שֶׁל בָּאךְ לֹא הָיָה קֵץ. הוּא הוֹדָה לָאוֹרֵחַ הַנָּדִיב וְהִבְטִיחַ לְהַקְדִּישׁ לוֹ לֹא רַק קוֹנְצֶרְט אֶחָד, אֶלָּא חֲמִשָּׁה קוֹנְצֶרְטִים, שֶׁכָּתַב לְמַעֲנוֹ, וְלִקְרֹא לִיצִירוֹת אֵלֶּה עַל שֵׁם הַנָּסִיךְ מִבְּרַנְדֶּנְבּוּרְג – "קוֹנְצֶרְטִים בְּרַנְדֶּנְבּוּרְגִיִּים."