שרודר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שרודר
מכר
מאות
עותקים
שרודר
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

האם הנאשם תכנן מראש את החטיפה?
התשובה היא לא.
או, לא ממש.
חוץ מזה, המילה "חטיפה" לגמרי לא נכונה. זה היה יותר משהו כמו הרפתקה ששנינו יצאנו אליה ברמות שונות של אי-ידיעה והכחשה.


בעיצומו של מאבק משמורת סוער נוסע אריק שרודר עם בתו בת השש, מדו, ליום כיף באגם ג'ורג'. אולם בערבו של אותו היום הם לא שבים הביתה, וגם לא ביום שלמחרת. חודשים ארוכים של בדידות, אובדן שליטה ופלרטוט מתמיד עם התשוקה לברוח נדחסים למסע בריחה ספונטני לאורך הכפרים והעיירות של ניו אינגלנד, בין צימרים עלובים ודיינרים מחוספסים. זהו הניסיון האחרון והנואש של שרודר להציל את אבהותו ואת אהבתו הבוערת והעדינה לבתו – שני עיקרים שאך חודשים ספורים קודם לכן נדמו לו יציבים ומובנים מעליהם. עתה הוא נמלט מן הרשויות, מאביו של אשתו בנפרד, ומהאמת – אשר מיום ליום נעשית קשה יותר להסתרה אל מול שאלותיה הנוקבות של בתו. ובעיקר: הוא בורח משקר אחד, כמעט נאיבי, ששיקר מטעמי נוחות כשהיה בן ארבע עשרה, ואשר במהלך השנים שחלפו מאז העמיק את אחיזתו בחייו ועתה הוא מאיים להחריב את כל מה שבנה בעמל כפיו.

שרודר הוא רומן סוחף הנע לסירוגין בין ייסורי אהבה לאושר עילאי ומעורר מחשבות עמוקות על הורות, על העבר ועל הזהויות הרבות שאנו מאמצים לאורך חיינו – אלה שעמן אנו נולדים ואלה שאנו בונים לעצמנו. זהו הרומן השלישי של אמיטִי גייג', אחת הסופרות הצעירות המוכשרות הכותבות כיום בארה"ב.

פרק ראשון

אָפּוֹלוֹגיָה פְּרוֹ ויטָה סוּאָה
 
פעם אחת, לפני שנים רבות, ב־1984, חיברתי עוד מסמך גורלי. לכאורה זו היתה בקשת הצטרפות למחנה קיץ של בנים באגם אוֹסִיפִּי בניו המפשייר. הייתי אז בן ארבע־עשרה וגרתי בארצות הברית רק חמש שנים. במהלך אותן שנים אכלסנו אבי ואני דירה בקומה העליונה של בניין מגורים בדורצ'סטר, מסצ'וסטס, ואם לא היית שם אף פעם, מדובר בשכונה צפופה של אוכלוסייה מעורבת בפאתי דרום בוסטון. אמנם כבר הצלחתי להשקיט את המבטא הזר שלי והסתתרתי בתוך חולצת הוקי של הברואינס בניסיון להיראות מגודל כמו בני גילי האירים־אמריקאים, שהיו המיעוט האתני העיקרי בדורצ'סטר, אבל עדיין היתה לי מנטליות של מהגר שזה עתה ירד מהאונייה, ועדיין גיליתי מדי יום ביומו את התופעות המיוחדות של מולדתי החדשה. אני זוכר את הצליל האלקטרוני של מטבע בשווי עשרים וחמישה סנט שנבלע בחריץ של מכונת משחקי הווידיאו הראשונה שלי, וגם את המראה הרוטט של מברשת שיניים חשמלית, ואיך יום אחד כשחיכיתי לאוטובוס, נעצרה ליד המדרכה קורבט עם גג נפתח והנהג, שלא היה מבוגר ממני בהרבה, קפץ ממנה החוצה בלי להשתמש בדלת. אני זוכר שראיתי מראות רבים כאלה ואחרים מפני שהם עוררו בי תחושות מבלבלות. תחילה הייתי נתקף פרץ של השתאות ילדותית, אבל בעקבות ההשתאות היה עולה בי דחף לרסן אותה, כי לו הייתי אמריקאי אמיתי, דברים כאלה לא היו מרשימים אותי כלל וכלל. המודעות העצמית היתה בת לווייתי הנאמנה, מעין כפל תודעה שמנע ממני לשאול שאלות טיפשיות, כמו למשל ביום ההוא שבו אבא ואני נסענו לרוד איילנד, וכשחצינו את הגבול בין שתי המדינות התאפקתי לא לשאול למה אין שם תחנת ביקורת גבולות, כי לא תאמיני אבל הבאתי איתי את הדרכון הגרמני שלי.
את חוברת הפרסום ל"מחנה אוסיפי" ראיתי לראשונה במרפאת רופא הילדים שלי. התעמקתי בה בכל פעם שהייתי חולה עד שיום אחד החבאתי אותה מתחת למעיל ולקחתי אותה הביתה. הסתכלתי בחוברת הזאת במשך שבועות - במיטה, באמבטיה, כשנתליתי על מוט המתח - עד שהדפים התחילו להידבק זה לזה. הילדים האמריקאים שבתצלומים ריחפו באוויר בין מצוק לאגם או נשאו בשלשות סירות קאנוּ. התחלתי לראות את עצמי בעיני רוחי שוחה שם איתם. דמיינתי את עצמי זוחל בין גבעולי חיטה או משהו כזה, לומד להתחקות אחר עקבות וללקט פטריות. אני אהיה האדם הנכון במקום הנכון, זה שהולך בראש, לא בדיוק הגיבור אלא החלוץ. התעניינתי במיוחד בטקס החניכה האוסיפיאני שנועד רק לנערים הבוגרים ביותר בשנתם האחרונה - לעבור לבד את הלילה במחנה על אי מבודד באמצע האגם. וכאן באמת נולדה לי דמותי העתידית, בתמונה הזאת: אני, אריק שרודר, הפלא ופלא, מוסיף זרדים למדורה בלילה, לבד, עצמאי בשטח, משוחרר ממגבלות החברה. אני אלך לישון כמו שאני, וכשאתעורר למחרת אהיה מישהו אחר לגמרי.
כל מה שנדרשתי לעשות כדי להירשם למחנה הקיץ הזה הוא למלא טופס ולכתוב הצהרה אישית. איזו מין הצהרה הם רוצים לראות? תהיתי. איזה מין ילד הם מחפשים? התיישבתי ליד שולחן הקלפים של אבי, הבטתי החוצה מבעד לחלון אל פינת רחוב סגאמור ושדרות סאבין היל, שם התקוטטו שני בני כיתה שלי על מחבט הוקי שבור. הכנסתי דף נייר למכונת הכתיבה של אבי והתחלתי לכתוב.
בהיבטים מסוימים, הסיפור שלי היה הדבר האמיתי ביותר שכתבתי אי־פעם. דובר בו על נטל ההיסטוריה, על אובדן אֵם מוקדם, על תחושה של אחריות אישית חסרת בסיס ועל תקווה נועזת לעתיד. מובן שבהיבטים אחרים - ההיבטים שמשמשים את כולם, כולל בתי המשפט - הסיפור שלי היה בדותה ותו לא. סיפור בדים שכולו מרמה, סילוף, זיוף ועיוות נואש, שאותו הנחתי כרוך לרגלייך כשפגשתי אותך. אבל זה היה ב־1984. עדיין לא פגשתי אותך. לא לך שיקרתי - הייתי בסך הכול ילד, יושב ליד מכונת הכתיבה של אבי, רגלי נתונות בגרבי ספורט לבנים עד הברכיים, השיער שלי עוד היה בלונדיני בהיר, לא כהה בשורשים כמו היום. רשמתי כתובת על המעטפה. השגתי בול איכשהו. כשהגיע הזמן לחתום בתחתית הדף הצפוף ההוא, חתמתי לראשונה, בתנועה מסוגננת למדי, את השם שבו הכרת אותי אחר כך. לא התקשיתי לבחור שם משפחה. רציתי שם של גיבור, ובדורצ'סטר היה רק איש אחד שקראו לו גיבור. בחור מקומי, אירי, קתולי נרדף, חצי אל. זה היה גם אותו איש שדיבר אל המון מריע של מערב ברלינאים מדוכאים בשנת 1963 בערך והצית בהם תחושת ערך עצמי שהאריכה ימים הרבה אחרי הירצחו, האיש שמעמדו כגיבור עוד היה תקף כשאבי ואני הגענו לאמריקה סוף־סוף, זמן רב לאחר מכן. למעשה, אפשר לומר שג'ון פ' קנדי הוא הסיבה שבכלל הגענו לארץ הזאת.
במשך חודשים ארוכים יירטתי את הדואר בחיפוש אחר המכתב שיבשר לי שהתקבלתי לאוסיפי, המכתב שיציע לי מלגה מלאה להשתתפות במחנה וגם השתתפות בצער על צרותי. חלמתי על המכתב הזה לעתים כה קרובות עד שהתקשיתי להאמין כשהוא באמת הגיע. אנחנו באוסיפי מאמינים שלכל ילד מגיעה חופשת קיץ... אנו מחויבים למטרתנו לתמוך בנערים מכל הנסיבות... בוא והצטרף אלינו לחופי האגם האהוב שלנו... אוסיפי, המקום שבו נערים טובים הופכים לגברים טובים. כן, כן, חשבתי לעצמי. אני מקבל את ההצעה! יש לי המון נסיבות! התרגשותי התמתנה רק למשמע קול המפתח של אבי המסתובב בדלת חדר הכניסה למטה, כאשר הבנתי שלא אוכל להראות לו את המכתב הזה, הממוען לילד אחר. במקום זאת הראיתי לו את חוברת הפרסום המתפוררת. סיפרתי לו על שיחת הטלפון האישית ממנהל המחנה. אפילו תיארתי את המלגה כמבוססת על הצטיינות והשלמתי את הפנטזיה בשביל שנינו. קיפצנו בדירה כל אותו ערב. זה היה הדבר הכי קרוב להתרת רסן עליזה שאבי הרשה לעצמו אי־פעם.
איש לא בדק מעולם את הסיפור שלי. בבוא העת עליתי לאוטובוס ונסעתי שעתיים צפונה מבוסטון לתחנה בשם מולטונוויל, שם היה אמור להמתין נציג מהמחנה ולפגוש אותי ועוד נער שקיבל מלגה והצטרף אלינו בנאשׁואה. כשירדנו מהאוטובוס באה לקראתנו אישה חסונה במכנסי קנבס. זו היתה אידה, טבחית המחנה והאישה היחידה בו. הנער השני הציג את עצמו במלמול שקט. אידה הסתכלה עלי. "אז אתה בטח אריק קנדי."
למה הם קנו את הסיפור שלי? רק אלוהים יודע. כל מה שאני יכול להגיד זה שהשנה היתה 1984. אפשר היה להגיש בקשה למספר ביטוח לאומי באמצעות הדואר. לא היה אז מסד נתונים. היית צריך להיות עשיר כדי לקבל כרטיס אשראי. את הצוואה החזיקו בכספת ואת הכסף בצרור גדול. לא היו אז טכנולוגיות שמאפשרות לדעת הכול. אף אחד לא רצה טכנולוגיות כאלה. היית מי שאמרת שאתה. ואני הייתי אריק קנדי.
בשלושת הקיצים הבאים זה מי שהייתי. אריק קנדי קר הרוח. אריק קנדי המחושל. אריק קנדי שהפליא לשיר בקול נעים להפתיע. הטרנספורמציה שלי היתה מדהימה. בקיץ הראשון דיברתי בקול רועד שרק אני ידעתי שנועד להסתיר כל זכר למבטא שלי. קינן בי פחד שאיזה גרמני אמיתי ייגש אלי וישאל אותי, "ווֹ גֶטס צוּם בָּאנהוֹף צוֹ?" ואני אענה לו. אבל זה לא קרה מעולם, וחוץ מזה, אף אחד לא הטריד אותי או בדק אותי מקרוב או נראה כאילו הוא רוצה להרע לי; באוסיפי, הנערים למדו שלבטוח באנשים זה משהו שאתה עושה למענך, למען אצילות הנפש שלך, והלקח הארכאי הזה, גם אם למדתי אותו בנסיבות מעוותות, הוא חוב שאני עדיין חב למקום הזה. במרוצת הזמן עזבתי את שולי הקבוצה ועברתי למרכז העניינים. הורדתי את החולצה והצטרפתי לריקוד סביב המדורה. הובלתי את הקריאות הקצובות בחדר האוכל. לקראת סוף הקיץ הראשון שלי שם כבר לא הצליחו להשתיק אותי. מאז בעצם לא הפסקתי לדבר.
בסופו של דבר הגיע הזמן לצאת לבדי למחנה לילה. זה היה בקיץ השלישי והאחרון שלי באוסיפי, שהיה נעים במיוחד. רוח מתמדת קרצפה את מימי האגם והעלתה בו אדוות אפלוליות שריצדו בשלל צבעים וליחכו את תחתית סירת המנוע של המחנה. כל הנערים שהערצתי בקיצים הקודמים כבר לא היו שם. החדשים, הצעירים יותר, שתלמי המסרק עוד ניכרו בשערם, הסתובבו במזח והתבוננו בי כשיצאתי לדרך, ואז הבנתי שהפכתי לנער בוגר. הנער שהם יזכרו כשאני כבר לא אהיה שם. המדריך הממונה על בית הסירות השיט אותי לנקודת ציון מרוחקת, והשאיר אותי שם על חוף נוקשה כשלראשי כתר של יתושים. הלילה היה אינסופי, אבל זה לא קשור לסיפור שלי. החלק שעליו אני רוצה לספר לך הוא דווקא הבוקר, איך שמעתי את טרטורה של סירת המנוע המתקרבת בערפל, איך נחלצתי מפתח אוהל הניילון הסגור ברוכסן כמו מתוך עור, וידעתי שהצלחתי להשיג משהו אדיר באמת: בחרתי לעצמי את ילדותי. מצאתי עבר שהתאים להווה שלי. וכך, בעזרת המלצותיהם החמות של האנשים הטובים באוסיפי וסדרת זיופים שאיני שש לפרט על אודותם כאן חרף העובדה שעותקיהם המצולמים נהדפו לעברי על פני שולחנות ממש לאחרונה, התקבלתי - כאריק קנדי - למוּן קולג' בטרוֹי, ניו יורק. כשלמדתי במון גם עבדתי בתפעול עמדת התשלום בחניון רב־קומתי, ואת שאר שכר הלימוד סיפקה הלוואה ממשלתית (שאותה החזרתי במלואה, דרך אגב). המקצוע הראשי שלי היה תקשורת. הייתי סטודנט ממוצע ומעלה. חכם בכיתה, כמו שאת מתארת לעצמך, אבל לא עקבי כשנדרשתי לעשות בעצמי עבודה אמיתית. הדו־לשוניות הסודית שלי עזרה לי להצטיין בלימוד שפות זרות - ספרדית, ואפילו יפנית מדוברת. כשסיימתי את הלימודים מצאתי עבודה בסביבה כמתרגם רפואי במרכז לחקר רפואי של אלבני, ושם נשארתי במשך שש שנים נטולות אירועים מיוחדים, חופשי כציפור דרור.
ברור שציפורים אינן חופשיות. ציפורים לא עושות כמעט שום דבר בחופשיות. ציפורים הן היצורים החרוצים ביותר בטבע; הן מקדישות את כל זמנן לחיפוש, אגירה והימנעות מנחיתוּת תחרותית. הן עסוקות רק בצורך להיות ציפור. וכמו ציפור, גם אני עבדתי ללא הרף בלהיות אריק קנדי, וכמו ציפור, גם בעיני זאת לא היתה עבודה, זה נראה לי פשוט להיות. התרמית המוקדמת ביותר והאכזרית ביותר כבר נעשתה - כלומר התרמית שרימיתי את אבי. בכל פעם שהייתי אריק קנדי הקשיתי על אבי ליצור איתי קשר. אפילו כשהייתי באוסיפי, אמרתי לו שאין טלפונים במרחבי הטבע הפראי של ניו המפשייר, אבל אם הוא רוצה שאתקשר אליו אשמח מאוד ללכת ברגל לעיירה הקרובה, והוא כמובן אמר, נַיין, נַיין, אריק. ואחר כך באנגלית מדודה, נתראה כשנתראה.
בדיוק. היינו מתראים כשהיינו מתראים, וזה קרה לעתים רחוקות. כשלמדתי באוניברסיטה, השקעתי זמן, כמו כל בחור צעיר, בניסיונות להיראות מעניין יותר מכפי שהייתי באמת. נסעתי לדורצ'סטר אך ורק כשזה היה חיוני ביותר. הייתי לבד בטקס הסיום, עם הגלימה והמגבעת השחורות, ואז חיכיתי עד יולי כדי להביא את אבא לסיור בקמפוס, כשהמקום היה נטוש למעט הסטודנטים שהשתתפו בקורס טניס למבוגרים. בתקופת הלימודים התיידדתי עם אחד המרצים שלא היו לו ילדים, והאיש הזה, לא אבא שלי, הוא שחתם לי כערב על חוזה השכירות של דירתי הראשונה, דירת שני חדרים שטופת שמש כמעט מול פארק וושינגטון.
הייתי מאושר באלבני וכמעט לא יצאתי ממנה. אהבתי את אופקיה המוגנים, את הפוליטיקאים הזניחים אך תוקפניים שלה. ותמיד היתה בחורה בסביבה - בחורה זו או אחרת - והיו צחוקים, ולעג לתיירים באמפייר סטייט פלאזה. מערכות היחסים האלה היו קלילות ולא מחייבות. היה לי כישרון לבחור נשים שכבר היתה להן נטייה טבעית לאושר ולכן לא נאלצתי להכיל את אכזבותיהן. בזמני החופשי עבדתי מדי פעם על המחקר שלי (ראי עמ' 23) ושיחקתי כדורגל עם חבורת זרים על גבעה שלקחנו בהשאלה מקולג' סנט רוז. ומה שיהיה אחר כך, חשבתי לעצמי, זה מה שיהיה אחר כך.
לא ידעתי שמה שיהיה אחר כך זה את.
 
את. בפעם הראשונה שראיתי אותך קיבעת יד של ילד שבדיוק נפל מעץ. כעשרה ילדים נוספים עמדו במעגל סביבך והתבוננו בך. בשלב הזה הילד צרח בקול רם כל כך, עד שאיש חוץ ממך לא יכול היה להתקרב אליו. זאת היתה הפסקת הצהריים שלי והרעש עצבן אותי, לכן קמתי כדי ללכת משם. אבל מבטי נלכד בך, והשתהיתי.* מה גרם להיתפסות הזאת? מה היה בך, או ברגע הזה שבו משכת את תשומת לבי? האם היה זה האופן שבו המשכת לחבוש את מפרק ידו של הילד בקור רוח למרות בעיטותיו וצרחותיו ההיסטריות? היה אז אוגוסט. שלהי קיץ חם ומצחין. לימים ייוודע לי שכבר מיולי הוטל עלייך להוביל עשרים ילדי אלבני מוזנחים בין צמחי קיסוס רעיל. נראית כמי שזקוקה למקלחת. אבל תשומת לבי נלכדה בך. תודעתי ניקתה אותך והלבישה אותך בשמלת קיץ אוורירית, והניחה כוס שרדונה בידך וסובבה את פנייך אלי. קמתי וניגשתי אלייך, הצעתי עזרה ותהיתי אם ההרגשה הזאת תישאר איתי. תהיתי אם אצליח לשזור יחד שניים או שלושה רגעים נוספים מתשומת הלב הנלהבת הזאת שהשתלטה עלי. מי יודע למה, לורה? מי יודע למה פלוני מתאהב באלמונית במקום במה־שמה? תלי תלים של שירה התייסרו בניסיונות לנחש. כלומר, אני מצטער בשבילך שבחרתי בך. אבל אני מניח שבמידה מסוימת המוטיבציה שלי כאן, במסמך הזה, היא להזכיר לך שזה לא היה לגמרי בזבוז. תקשיבי:
[*. מהי השתהות? לצורך הדיון הזה אגביל את תשובתי רק לאינטראקציה בשיחה, שבה השתהות היא פאוזה, הפסקת השיחה בין שני משתתפים או יותר (ולא, למשל, רגע של טיעון נגדי במונולוג פנימי קיומי שמנהל אדם עם עצמו באמבטיה). בהשוואה לשתיקה, הפאוזה היא קצרה יותר, מעין שתיקה בחיתוליה - סוג של היסוס אחרי מה שאדם אמר זה עתה בשעה שחיפש את הדבר הבא שהוא רוצה להגיד. או כשמישהו חושב על מה שאמר זה עתה במידה מסוימת של ביקורתיות או חרטה. או כשדעתו של מישהו מוסחת בגלל עניין אחר או רעש חזק אבל הוא רוצה להיראות מהורהר. איש לא שאל אותי, אבל אישית הייתי קוצב את אורכה של פאוזה לשתיים או שלוש שניות. ייתכן שפאוזות, לפחות מבחינה היסטורית, הן שתיקות מסוג ב' - מרווחי זמן מפוהקים שבמהלכם הלב מתכווץ, הפה מתייבש והאמת מתגלה - והן משמעותיות יותר לאין ערוך וראויות להיחקר. אולם כותב זה טוען שגם פאוזות וגם שתיקות עשויות להיות מה שהתיאורטיקנית ואֵם הפאוזולוגיה זופיה דואק מכנה חסר פונקציונלי (דהיינו שום דבר שהוא משהו). שני הדברים ראויים למחקר ולתשומת לב.]
 
•••
 
האם היתה בינינו התאמה? אני מאמין שכן, היתה בינינו התאמה טובה מאוד במשך זמן־מה. אמנם הרושם הראשוני שעשית היה מנוכר למדי, אבל מרגע שהחלטת שאני בחור הגון, הפכת לממתק אחד גדול. לא הצלחת להתאפק. עד מהרה התחלת להביא לי ספרים, תה בתפזורת, משמשים מסוכרים. הפלרטוט שלך היה מתוק, קצת טרחני. כאילו היית מנותקת מגברים כל חייך ולכן יכולת לפתות אותי רק כאילו אני עצמי הייתי נערה צעירה.
את היית אמנם האמריקאית האמיתית, אבל אני הייתי הרבה יותר אמריקניש. הייתי ספונטני יותר, הייתי רגוע יותר. הייתי עדיין, במובנים רבים, אריק קנדי ממחנה הקיץ אוסיפי, דמות שזיכתה אותי בשפע של הטבות במון קולג', אבל כשהתחלתי להתקרב לגיל שלושים, היתה זקוקה לעדכון. איתך, אריק קנדי התבגר. היית צעירה ממנו בארבע שנים, אבל איש לא היה מנחש זאת. היית ערנית. היית אחראית. היית שקולה. היתה לך מודעות בריאותית. לעתים קרובות נהגת לקחת איתך לנסיעות שקיות עם חטיפי אנרגיה בריאים משלך. היית נפגעת בקלות. היתה רשימה שלמה של נושאים חברתיים שבגינם היית נפגעת די מהר (למשל חוסר נגישות לנכים במבנים ציבוריים). עצם האזכור של נושאים כאלה היה מעלה סומק בלחייך. תמיד היית מוכנה לנהל ויכוח מנומס אך מתוח. כאילו לאורך כל חייך סבלת מטראומות בגלל אי־הבנות כרוניות.
עד מהרה זנחתי את כל שאר המחויבויות, כל שאר החברויות, המועדונים ותחומי העניין. חרף גילך הצעיר, הרגשתי שאני אוהב אותך כאילו הייתי תלמיד שלך, ולכן כל מה שעשית - גם אם היה מעורפל, גם אם היה מוגדר - נראה לי הדבר הנכון. התייחסת לאמת בזהירות רבה כל כך. רצית שכל מה שאת אומרת יהיה אמת בכמה רמות שונות. נדרש לך זמן רב למלא טפסים במרפאה, אגב תיפוף בעט על שפתייך. האם תרגלת פעילות גופנית מדי יום או מדי שבוע? למעשה תרגלת פעילות גופנית כמה פעמים בשבוע אבל לא מדי יום. רכנתי מעל כתפך כדי לעזור לך לבדוק כל פיסת מידע טריוויאלי שלכדה את תשומת לבך. שמחתי לבחון איתך ברקודים ורשימות של רכיבים ואת כל סוגי האותיות הקטנות. במכולת. במשרד הרישוי. באמריקה יש אינסוף הזדמנויות להיות מדויקים. ושום דבר לא חמק מעינייך. שום דבר, כמובן, חוץ ממני.
נישואים. התנגשות הציפיות יוצרת אקורד חדש. היה לנו טקס אזרחי קטן. ירח דבש בחוף וירג'יניה. ואחרי הריטואלים האלה היו עניינים כמו שכירת הדירה, וסידור הרהיטים, ואחר כך ירדה עלינו בטלה, וכמו כל זוג שזה עתה נישא תהינו בחשש, טוב, אז מה עכשיו? איך אנחנו ממשיכים? זמן־מה היה נדמה שמישהו חסר. מישהו אחר, כמו מנהיג או ראש שבט. היה דרוש לנו בדחיפות צד שלישי שתפקידו לכוון את התנועה בינינו, להסדיר תוכניות מוגדרות, לגבש פשרות, לתרגם הבדלים תרבותיים או דתיים. או שבאמת היינו אמורים לעשות את זה לבד? אנחנו? הכלה - את - מתאמצת לפרוץ מעבר לגבולות חינוכה הקרתני, כמי שנולדה למשפחה קתולית נבערת במקצת אם כי טובת לב בדלמר, ניו יורק. והחתן - אני - שגדל בעיירה (בדויה לחלוטין) בקייפ קוד שהוא קרא לה טוולב הילס, "במרחק יריקה מהאייניס פורט", בן יחיד יקר שזכה בשם משפחה שאפשר להגותו רק בהתלהבות.

סקירות וביקורות

אזהרת מסע אם תצליחו שלא לסלוד מהגיבור, 'שרודר' יספק לכם חוויית קריאה מעניינת כבר בעמוד השני נדלקת הנורה: האם 'שרודר' מרפרר ‭ ?'לוליטה'ל‬"מצליפתי, מדינתי, אשתי‭,"‬ כותב אריק שרודר, כלומר כותבת המחברת אמיטי ‭ .'גייג‬"חטאי, חיי. לוליטה‭,"‬ כתב הומברט הומברט, כלומר ולדימיר נבוקוב. חיבור קלוש ואולי אפילו טיפשי, אילולא כל מה שבא אחר כך. אריק שרודר הוא לא פדופיל חלילה. הוא רק חוטף את בתו מדו בעקבות קרב משמורת מכוער עם האקסית שלו. המסע שהם יוצאים אליו צנוע בהרבה מהמרחקים שגמאו הומברט ולוליטה, אבל גם הם מקבלים את אמריקה לפרצוף. כמו הומברט, שרודר הוא אירופאי שמצא את עצמו בארה"ב. כמוהו, גם הוא פורש את המאורעות בגוף ראשון בתור כתב הגנה בזמן שהוא מחכה למשפט, אבל קהל היעד שלו הוא לא חבר המושבעים, אלא אשתו. ויש גם פרטים יותר קטנים ששולחים את הקורא אל אותה יצירת מופת. כשהילדה בת השש נשאלת מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה, היא עונה: לפידופטריסטית. חוקרת פרפרים. נבוקוב היה לפידופטריסט, ו'לוליטה' נכתב, כך מספרים, תוך כדי מסעות מחקר שלו.

לא פדופיל, אבל גם לשרודר יש סוד אפל: זהות בדויה שהחל לתפור לעצמו בגיל 14 ושיכלל עם השנים. הוא לא המהגר מגרמניה (המזרחית) אריק שרודר, כי אם הנער הכל-אמריקאי אריק קנדי, שנולד וגדל באותו אזור שבו ישבה השושלת הידועה שממנה שאל את שם משפחתו. הוא, בניגוד להומברט הומברט המתנשא, עושה הכל בשביל להשתייך, ומצליח בזה. עכשיו, בגלל החטיפה, כל מה שבנה מתפורר. לכן הוא חייב להסביר את עצמו.

בהסבר הוא מציף את ילדותו, פותח פצעים משפחתיים, מגולל את קורות חייו האמיתיים, משחזר את עלייתה ונפילתה של מערכת היחסים עם אשתו, מתאר את הקשר המיוחד עם הבת ואת המצוקה שנקלע אליה בגלל הניסיון להרחיק ביניהם. כדי להעמיק בהצגת אישיותו המעט מופרעת, הוא נעזר בפרטים מתוך ההיסטוריה הגרמנית. כל אלה משתלבים בתיאור המסע עם הילדה, שבמהלכו מנסה שרודר לאמץ זהות בדויה חדשה כאמצעי הגנה, ומצד שני משלים עם זהותו האמיתית. לא שיש לו ברירה. ובכל מקרה, זה מאוחר מדי.

"סמכו על רוצח שימצא לו תמיד סגנון פרוזה מסולסל‭,"‬ אומר הומברט הומברט. גם גייג' מארגנת לגיבור שלה, החוטף והבדאי, סגנון כזה. שרודר הוא מספר רהוט, מחוכם, לפעמים מתחכם (הוא מעטר את הווידוי שלו בהערות שוליים שהולכות ומתארכות עד כדי התשה) ומתמסר בכנותו. זה יוצר אמביוולנטיות כלפיו: מצד אחד טיפוס בעייתי מאוד, מצד שני בעל ואב מיוסר מאהבה. השאלה לאיזה צד מוטה כף המאזניים. קורא בשם ג'ונתן פראנזן, שמצוטט על גב הספר ומופיע ברשימת התודות שבתוכו, מתפעל מהיכולת של גייג' "לשכנע אותנו להזדהות עם סיטואציה שלא אמורה לעורר בנו הזדהות ולאהוב גיבורים שאנחנו לא אמורים לאהוב‭."‬ אותי היא לא שיכנעה. זה לא אומר שהספר שלה לא טוב, אבל חוויית הקריאה בו טעונה. הכף הוכרעה אצלי לרעתו של שרודר בגלל ילדה נבונה מאוד, שאבא שלה מסובב לה את הראש, שמסתובבת בגרביים מלוכלכים, שמחרחרת מאסתמה, שכבר רוצה הביתה. וגם בגלל מה שמתגלה על יחסיו של שרודר עם אבא שלו, מהגר גרמני שתקן שננטש על ידי בנו כי קיומו לא מסתדר עם הפנטזיה האמריקאית שהבן רקם לעצמו.

ואם כבר אמריקה, הרומן היומרני והעצוב של גייג' מהדהד לרגעים את '‭,'נעלמת‬ המותחן המצמית והמצליח של גיליאן פלין. גם כאן וגם שם המשבר הכלכלי של סוף העשור הקודם מערער את החיים של זוג מוצלח. בשני הספרים השבר גורם למעשה קיצוני. בשניהם יש משחק של זהויות ומ תברר שאחד מבני הזוג אינו מי שחושבים שהוא. ‭ ,'נעלמת'ב‬מתוקף הז'אנר, העצבים החשופים מאפשרים להכיל שני גיבורים שקשה מאוד לחבב - נקבל הכל בשביל להבין מה קרה באמת. ב'שרודר' זה לא עובד ככה, לכן כל קורא צריך להחליט אם הוא מוכן לצאת להרפתקה מעניינת עם מישהו שהוא עלול לא לסבול.

עוד 3 ספרים על זהות בדויה:
האוריינטליסט > טום רייס
המשחק של ריפלי > פטרישיה הייסמית
הספר השחור > אורחן פאמוק
יעל נעמני 7 לילות 01/05/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
האמת שמתחת לפני השטח עמיחי שלו ynet 06/07/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
"שרודר" הוא חובת קריאה דוד רוזנטל וואלה ספרים 06/07/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

נושאים

סקירות וביקורות

אזהרת מסע אם תצליחו שלא לסלוד מהגיבור, 'שרודר' יספק לכם חוויית קריאה מעניינת כבר בעמוד השני נדלקת הנורה: האם 'שרודר' מרפרר ‭ ?'לוליטה'ל‬"מצליפתי, מדינתי, אשתי‭,"‬ כותב אריק שרודר, כלומר כותבת המחברת אמיטי ‭ .'גייג‬"חטאי, חיי. לוליטה‭,"‬ כתב הומברט הומברט, כלומר ולדימיר נבוקוב. חיבור קלוש ואולי אפילו טיפשי, אילולא כל מה שבא אחר כך. אריק שרודר הוא לא פדופיל חלילה. הוא רק חוטף את בתו מדו בעקבות קרב משמורת מכוער עם האקסית שלו. המסע שהם יוצאים אליו צנוע בהרבה מהמרחקים שגמאו הומברט ולוליטה, אבל גם הם מקבלים את אמריקה לפרצוף. כמו הומברט, שרודר הוא אירופאי שמצא את עצמו בארה"ב. כמוהו, גם הוא פורש את המאורעות בגוף ראשון בתור כתב הגנה בזמן שהוא מחכה למשפט, אבל קהל היעד שלו הוא לא חבר המושבעים, אלא אשתו. ויש גם פרטים יותר קטנים ששולחים את הקורא אל אותה יצירת מופת. כשהילדה בת השש נשאלת מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה, היא עונה: לפידופטריסטית. חוקרת פרפרים. נבוקוב היה לפידופטריסט, ו'לוליטה' נכתב, כך מספרים, תוך כדי מסעות מחקר שלו.

לא פדופיל, אבל גם לשרודר יש סוד אפל: זהות בדויה שהחל לתפור לעצמו בגיל 14 ושיכלל עם השנים. הוא לא המהגר מגרמניה (המזרחית) אריק שרודר, כי אם הנער הכל-אמריקאי אריק קנדי, שנולד וגדל באותו אזור שבו ישבה השושלת הידועה שממנה שאל את שם משפחתו. הוא, בניגוד להומברט הומברט המתנשא, עושה הכל בשביל להשתייך, ומצליח בזה. עכשיו, בגלל החטיפה, כל מה שבנה מתפורר. לכן הוא חייב להסביר את עצמו.

בהסבר הוא מציף את ילדותו, פותח פצעים משפחתיים, מגולל את קורות חייו האמיתיים, משחזר את עלייתה ונפילתה של מערכת היחסים עם אשתו, מתאר את הקשר המיוחד עם הבת ואת המצוקה שנקלע אליה בגלל הניסיון להרחיק ביניהם. כדי להעמיק בהצגת אישיותו המעט מופרעת, הוא נעזר בפרטים מתוך ההיסטוריה הגרמנית. כל אלה משתלבים בתיאור המסע עם הילדה, שבמהלכו מנסה שרודר לאמץ זהות בדויה חדשה כאמצעי הגנה, ומצד שני משלים עם זהותו האמיתית. לא שיש לו ברירה. ובכל מקרה, זה מאוחר מדי.

"סמכו על רוצח שימצא לו תמיד סגנון פרוזה מסולסל‭,"‬ אומר הומברט הומברט. גם גייג' מארגנת לגיבור שלה, החוטף והבדאי, סגנון כזה. שרודר הוא מספר רהוט, מחוכם, לפעמים מתחכם (הוא מעטר את הווידוי שלו בהערות שוליים שהולכות ומתארכות עד כדי התשה) ומתמסר בכנותו. זה יוצר אמביוולנטיות כלפיו: מצד אחד טיפוס בעייתי מאוד, מצד שני בעל ואב מיוסר מאהבה. השאלה לאיזה צד מוטה כף המאזניים. קורא בשם ג'ונתן פראנזן, שמצוטט על גב הספר ומופיע ברשימת התודות שבתוכו, מתפעל מהיכולת של גייג' "לשכנע אותנו להזדהות עם סיטואציה שלא אמורה לעורר בנו הזדהות ולאהוב גיבורים שאנחנו לא אמורים לאהוב‭."‬ אותי היא לא שיכנעה. זה לא אומר שהספר שלה לא טוב, אבל חוויית הקריאה בו טעונה. הכף הוכרעה אצלי לרעתו של שרודר בגלל ילדה נבונה מאוד, שאבא שלה מסובב לה את הראש, שמסתובבת בגרביים מלוכלכים, שמחרחרת מאסתמה, שכבר רוצה הביתה. וגם בגלל מה שמתגלה על יחסיו של שרודר עם אבא שלו, מהגר גרמני שתקן שננטש על ידי בנו כי קיומו לא מסתדר עם הפנטזיה האמריקאית שהבן רקם לעצמו.

ואם כבר אמריקה, הרומן היומרני והעצוב של גייג' מהדהד לרגעים את '‭,'נעלמת‬ המותחן המצמית והמצליח של גיליאן פלין. גם כאן וגם שם המשבר הכלכלי של סוף העשור הקודם מערער את החיים של זוג מוצלח. בשני הספרים השבר גורם למעשה קיצוני. בשניהם יש משחק של זהויות ומ תברר שאחד מבני הזוג אינו מי שחושבים שהוא. ‭ ,'נעלמת'ב‬מתוקף הז'אנר, העצבים החשופים מאפשרים להכיל שני גיבורים שקשה מאוד לחבב - נקבל הכל בשביל להבין מה קרה באמת. ב'שרודר' זה לא עובד ככה, לכן כל קורא צריך להחליט אם הוא מוכן לצאת להרפתקה מעניינת עם מישהו שהוא עלול לא לסבול.

עוד 3 ספרים על זהות בדויה:
האוריינטליסט > טום רייס
המשחק של ריפלי > פטרישיה הייסמית
הספר השחור > אורחן פאמוק
יעל נעמני 7 לילות 01/05/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
האמת שמתחת לפני השטח עמיחי שלו ynet 06/07/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
"שרודר" הוא חובת קריאה דוד רוזנטל וואלה ספרים 06/07/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
שרודר אמיטִי גייג'

אָפּוֹלוֹגיָה פְּרוֹ ויטָה סוּאָה
 
פעם אחת, לפני שנים רבות, ב־1984, חיברתי עוד מסמך גורלי. לכאורה זו היתה בקשת הצטרפות למחנה קיץ של בנים באגם אוֹסִיפִּי בניו המפשייר. הייתי אז בן ארבע־עשרה וגרתי בארצות הברית רק חמש שנים. במהלך אותן שנים אכלסנו אבי ואני דירה בקומה העליונה של בניין מגורים בדורצ'סטר, מסצ'וסטס, ואם לא היית שם אף פעם, מדובר בשכונה צפופה של אוכלוסייה מעורבת בפאתי דרום בוסטון. אמנם כבר הצלחתי להשקיט את המבטא הזר שלי והסתתרתי בתוך חולצת הוקי של הברואינס בניסיון להיראות מגודל כמו בני גילי האירים־אמריקאים, שהיו המיעוט האתני העיקרי בדורצ'סטר, אבל עדיין היתה לי מנטליות של מהגר שזה עתה ירד מהאונייה, ועדיין גיליתי מדי יום ביומו את התופעות המיוחדות של מולדתי החדשה. אני זוכר את הצליל האלקטרוני של מטבע בשווי עשרים וחמישה סנט שנבלע בחריץ של מכונת משחקי הווידיאו הראשונה שלי, וגם את המראה הרוטט של מברשת שיניים חשמלית, ואיך יום אחד כשחיכיתי לאוטובוס, נעצרה ליד המדרכה קורבט עם גג נפתח והנהג, שלא היה מבוגר ממני בהרבה, קפץ ממנה החוצה בלי להשתמש בדלת. אני זוכר שראיתי מראות רבים כאלה ואחרים מפני שהם עוררו בי תחושות מבלבלות. תחילה הייתי נתקף פרץ של השתאות ילדותית, אבל בעקבות ההשתאות היה עולה בי דחף לרסן אותה, כי לו הייתי אמריקאי אמיתי, דברים כאלה לא היו מרשימים אותי כלל וכלל. המודעות העצמית היתה בת לווייתי הנאמנה, מעין כפל תודעה שמנע ממני לשאול שאלות טיפשיות, כמו למשל ביום ההוא שבו אבא ואני נסענו לרוד איילנד, וכשחצינו את הגבול בין שתי המדינות התאפקתי לא לשאול למה אין שם תחנת ביקורת גבולות, כי לא תאמיני אבל הבאתי איתי את הדרכון הגרמני שלי.
את חוברת הפרסום ל"מחנה אוסיפי" ראיתי לראשונה במרפאת רופא הילדים שלי. התעמקתי בה בכל פעם שהייתי חולה עד שיום אחד החבאתי אותה מתחת למעיל ולקחתי אותה הביתה. הסתכלתי בחוברת הזאת במשך שבועות - במיטה, באמבטיה, כשנתליתי על מוט המתח - עד שהדפים התחילו להידבק זה לזה. הילדים האמריקאים שבתצלומים ריחפו באוויר בין מצוק לאגם או נשאו בשלשות סירות קאנוּ. התחלתי לראות את עצמי בעיני רוחי שוחה שם איתם. דמיינתי את עצמי זוחל בין גבעולי חיטה או משהו כזה, לומד להתחקות אחר עקבות וללקט פטריות. אני אהיה האדם הנכון במקום הנכון, זה שהולך בראש, לא בדיוק הגיבור אלא החלוץ. התעניינתי במיוחד בטקס החניכה האוסיפיאני שנועד רק לנערים הבוגרים ביותר בשנתם האחרונה - לעבור לבד את הלילה במחנה על אי מבודד באמצע האגם. וכאן באמת נולדה לי דמותי העתידית, בתמונה הזאת: אני, אריק שרודר, הפלא ופלא, מוסיף זרדים למדורה בלילה, לבד, עצמאי בשטח, משוחרר ממגבלות החברה. אני אלך לישון כמו שאני, וכשאתעורר למחרת אהיה מישהו אחר לגמרי.
כל מה שנדרשתי לעשות כדי להירשם למחנה הקיץ הזה הוא למלא טופס ולכתוב הצהרה אישית. איזו מין הצהרה הם רוצים לראות? תהיתי. איזה מין ילד הם מחפשים? התיישבתי ליד שולחן הקלפים של אבי, הבטתי החוצה מבעד לחלון אל פינת רחוב סגאמור ושדרות סאבין היל, שם התקוטטו שני בני כיתה שלי על מחבט הוקי שבור. הכנסתי דף נייר למכונת הכתיבה של אבי והתחלתי לכתוב.
בהיבטים מסוימים, הסיפור שלי היה הדבר האמיתי ביותר שכתבתי אי־פעם. דובר בו על נטל ההיסטוריה, על אובדן אֵם מוקדם, על תחושה של אחריות אישית חסרת בסיס ועל תקווה נועזת לעתיד. מובן שבהיבטים אחרים - ההיבטים שמשמשים את כולם, כולל בתי המשפט - הסיפור שלי היה בדותה ותו לא. סיפור בדים שכולו מרמה, סילוף, זיוף ועיוות נואש, שאותו הנחתי כרוך לרגלייך כשפגשתי אותך. אבל זה היה ב־1984. עדיין לא פגשתי אותך. לא לך שיקרתי - הייתי בסך הכול ילד, יושב ליד מכונת הכתיבה של אבי, רגלי נתונות בגרבי ספורט לבנים עד הברכיים, השיער שלי עוד היה בלונדיני בהיר, לא כהה בשורשים כמו היום. רשמתי כתובת על המעטפה. השגתי בול איכשהו. כשהגיע הזמן לחתום בתחתית הדף הצפוף ההוא, חתמתי לראשונה, בתנועה מסוגננת למדי, את השם שבו הכרת אותי אחר כך. לא התקשיתי לבחור שם משפחה. רציתי שם של גיבור, ובדורצ'סטר היה רק איש אחד שקראו לו גיבור. בחור מקומי, אירי, קתולי נרדף, חצי אל. זה היה גם אותו איש שדיבר אל המון מריע של מערב ברלינאים מדוכאים בשנת 1963 בערך והצית בהם תחושת ערך עצמי שהאריכה ימים הרבה אחרי הירצחו, האיש שמעמדו כגיבור עוד היה תקף כשאבי ואני הגענו לאמריקה סוף־סוף, זמן רב לאחר מכן. למעשה, אפשר לומר שג'ון פ' קנדי הוא הסיבה שבכלל הגענו לארץ הזאת.
במשך חודשים ארוכים יירטתי את הדואר בחיפוש אחר המכתב שיבשר לי שהתקבלתי לאוסיפי, המכתב שיציע לי מלגה מלאה להשתתפות במחנה וגם השתתפות בצער על צרותי. חלמתי על המכתב הזה לעתים כה קרובות עד שהתקשיתי להאמין כשהוא באמת הגיע. אנחנו באוסיפי מאמינים שלכל ילד מגיעה חופשת קיץ... אנו מחויבים למטרתנו לתמוך בנערים מכל הנסיבות... בוא והצטרף אלינו לחופי האגם האהוב שלנו... אוסיפי, המקום שבו נערים טובים הופכים לגברים טובים. כן, כן, חשבתי לעצמי. אני מקבל את ההצעה! יש לי המון נסיבות! התרגשותי התמתנה רק למשמע קול המפתח של אבי המסתובב בדלת חדר הכניסה למטה, כאשר הבנתי שלא אוכל להראות לו את המכתב הזה, הממוען לילד אחר. במקום זאת הראיתי לו את חוברת הפרסום המתפוררת. סיפרתי לו על שיחת הטלפון האישית ממנהל המחנה. אפילו תיארתי את המלגה כמבוססת על הצטיינות והשלמתי את הפנטזיה בשביל שנינו. קיפצנו בדירה כל אותו ערב. זה היה הדבר הכי קרוב להתרת רסן עליזה שאבי הרשה לעצמו אי־פעם.
איש לא בדק מעולם את הסיפור שלי. בבוא העת עליתי לאוטובוס ונסעתי שעתיים צפונה מבוסטון לתחנה בשם מולטונוויל, שם היה אמור להמתין נציג מהמחנה ולפגוש אותי ועוד נער שקיבל מלגה והצטרף אלינו בנאשׁואה. כשירדנו מהאוטובוס באה לקראתנו אישה חסונה במכנסי קנבס. זו היתה אידה, טבחית המחנה והאישה היחידה בו. הנער השני הציג את עצמו במלמול שקט. אידה הסתכלה עלי. "אז אתה בטח אריק קנדי."
למה הם קנו את הסיפור שלי? רק אלוהים יודע. כל מה שאני יכול להגיד זה שהשנה היתה 1984. אפשר היה להגיש בקשה למספר ביטוח לאומי באמצעות הדואר. לא היה אז מסד נתונים. היית צריך להיות עשיר כדי לקבל כרטיס אשראי. את הצוואה החזיקו בכספת ואת הכסף בצרור גדול. לא היו אז טכנולוגיות שמאפשרות לדעת הכול. אף אחד לא רצה טכנולוגיות כאלה. היית מי שאמרת שאתה. ואני הייתי אריק קנדי.
בשלושת הקיצים הבאים זה מי שהייתי. אריק קנדי קר הרוח. אריק קנדי המחושל. אריק קנדי שהפליא לשיר בקול נעים להפתיע. הטרנספורמציה שלי היתה מדהימה. בקיץ הראשון דיברתי בקול רועד שרק אני ידעתי שנועד להסתיר כל זכר למבטא שלי. קינן בי פחד שאיזה גרמני אמיתי ייגש אלי וישאל אותי, "ווֹ גֶטס צוּם בָּאנהוֹף צוֹ?" ואני אענה לו. אבל זה לא קרה מעולם, וחוץ מזה, אף אחד לא הטריד אותי או בדק אותי מקרוב או נראה כאילו הוא רוצה להרע לי; באוסיפי, הנערים למדו שלבטוח באנשים זה משהו שאתה עושה למענך, למען אצילות הנפש שלך, והלקח הארכאי הזה, גם אם למדתי אותו בנסיבות מעוותות, הוא חוב שאני עדיין חב למקום הזה. במרוצת הזמן עזבתי את שולי הקבוצה ועברתי למרכז העניינים. הורדתי את החולצה והצטרפתי לריקוד סביב המדורה. הובלתי את הקריאות הקצובות בחדר האוכל. לקראת סוף הקיץ הראשון שלי שם כבר לא הצליחו להשתיק אותי. מאז בעצם לא הפסקתי לדבר.
בסופו של דבר הגיע הזמן לצאת לבדי למחנה לילה. זה היה בקיץ השלישי והאחרון שלי באוסיפי, שהיה נעים במיוחד. רוח מתמדת קרצפה את מימי האגם והעלתה בו אדוות אפלוליות שריצדו בשלל צבעים וליחכו את תחתית סירת המנוע של המחנה. כל הנערים שהערצתי בקיצים הקודמים כבר לא היו שם. החדשים, הצעירים יותר, שתלמי המסרק עוד ניכרו בשערם, הסתובבו במזח והתבוננו בי כשיצאתי לדרך, ואז הבנתי שהפכתי לנער בוגר. הנער שהם יזכרו כשאני כבר לא אהיה שם. המדריך הממונה על בית הסירות השיט אותי לנקודת ציון מרוחקת, והשאיר אותי שם על חוף נוקשה כשלראשי כתר של יתושים. הלילה היה אינסופי, אבל זה לא קשור לסיפור שלי. החלק שעליו אני רוצה לספר לך הוא דווקא הבוקר, איך שמעתי את טרטורה של סירת המנוע המתקרבת בערפל, איך נחלצתי מפתח אוהל הניילון הסגור ברוכסן כמו מתוך עור, וידעתי שהצלחתי להשיג משהו אדיר באמת: בחרתי לעצמי את ילדותי. מצאתי עבר שהתאים להווה שלי. וכך, בעזרת המלצותיהם החמות של האנשים הטובים באוסיפי וסדרת זיופים שאיני שש לפרט על אודותם כאן חרף העובדה שעותקיהם המצולמים נהדפו לעברי על פני שולחנות ממש לאחרונה, התקבלתי - כאריק קנדי - למוּן קולג' בטרוֹי, ניו יורק. כשלמדתי במון גם עבדתי בתפעול עמדת התשלום בחניון רב־קומתי, ואת שאר שכר הלימוד סיפקה הלוואה ממשלתית (שאותה החזרתי במלואה, דרך אגב). המקצוע הראשי שלי היה תקשורת. הייתי סטודנט ממוצע ומעלה. חכם בכיתה, כמו שאת מתארת לעצמך, אבל לא עקבי כשנדרשתי לעשות בעצמי עבודה אמיתית. הדו־לשוניות הסודית שלי עזרה לי להצטיין בלימוד שפות זרות - ספרדית, ואפילו יפנית מדוברת. כשסיימתי את הלימודים מצאתי עבודה בסביבה כמתרגם רפואי במרכז לחקר רפואי של אלבני, ושם נשארתי במשך שש שנים נטולות אירועים מיוחדים, חופשי כציפור דרור.
ברור שציפורים אינן חופשיות. ציפורים לא עושות כמעט שום דבר בחופשיות. ציפורים הן היצורים החרוצים ביותר בטבע; הן מקדישות את כל זמנן לחיפוש, אגירה והימנעות מנחיתוּת תחרותית. הן עסוקות רק בצורך להיות ציפור. וכמו ציפור, גם אני עבדתי ללא הרף בלהיות אריק קנדי, וכמו ציפור, גם בעיני זאת לא היתה עבודה, זה נראה לי פשוט להיות. התרמית המוקדמת ביותר והאכזרית ביותר כבר נעשתה - כלומר התרמית שרימיתי את אבי. בכל פעם שהייתי אריק קנדי הקשיתי על אבי ליצור איתי קשר. אפילו כשהייתי באוסיפי, אמרתי לו שאין טלפונים במרחבי הטבע הפראי של ניו המפשייר, אבל אם הוא רוצה שאתקשר אליו אשמח מאוד ללכת ברגל לעיירה הקרובה, והוא כמובן אמר, נַיין, נַיין, אריק. ואחר כך באנגלית מדודה, נתראה כשנתראה.
בדיוק. היינו מתראים כשהיינו מתראים, וזה קרה לעתים רחוקות. כשלמדתי באוניברסיטה, השקעתי זמן, כמו כל בחור צעיר, בניסיונות להיראות מעניין יותר מכפי שהייתי באמת. נסעתי לדורצ'סטר אך ורק כשזה היה חיוני ביותר. הייתי לבד בטקס הסיום, עם הגלימה והמגבעת השחורות, ואז חיכיתי עד יולי כדי להביא את אבא לסיור בקמפוס, כשהמקום היה נטוש למעט הסטודנטים שהשתתפו בקורס טניס למבוגרים. בתקופת הלימודים התיידדתי עם אחד המרצים שלא היו לו ילדים, והאיש הזה, לא אבא שלי, הוא שחתם לי כערב על חוזה השכירות של דירתי הראשונה, דירת שני חדרים שטופת שמש כמעט מול פארק וושינגטון.
הייתי מאושר באלבני וכמעט לא יצאתי ממנה. אהבתי את אופקיה המוגנים, את הפוליטיקאים הזניחים אך תוקפניים שלה. ותמיד היתה בחורה בסביבה - בחורה זו או אחרת - והיו צחוקים, ולעג לתיירים באמפייר סטייט פלאזה. מערכות היחסים האלה היו קלילות ולא מחייבות. היה לי כישרון לבחור נשים שכבר היתה להן נטייה טבעית לאושר ולכן לא נאלצתי להכיל את אכזבותיהן. בזמני החופשי עבדתי מדי פעם על המחקר שלי (ראי עמ' 23) ושיחקתי כדורגל עם חבורת זרים על גבעה שלקחנו בהשאלה מקולג' סנט רוז. ומה שיהיה אחר כך, חשבתי לעצמי, זה מה שיהיה אחר כך.
לא ידעתי שמה שיהיה אחר כך זה את.
 
את. בפעם הראשונה שראיתי אותך קיבעת יד של ילד שבדיוק נפל מעץ. כעשרה ילדים נוספים עמדו במעגל סביבך והתבוננו בך. בשלב הזה הילד צרח בקול רם כל כך, עד שאיש חוץ ממך לא יכול היה להתקרב אליו. זאת היתה הפסקת הצהריים שלי והרעש עצבן אותי, לכן קמתי כדי ללכת משם. אבל מבטי נלכד בך, והשתהיתי.* מה גרם להיתפסות הזאת? מה היה בך, או ברגע הזה שבו משכת את תשומת לבי? האם היה זה האופן שבו המשכת לחבוש את מפרק ידו של הילד בקור רוח למרות בעיטותיו וצרחותיו ההיסטריות? היה אז אוגוסט. שלהי קיץ חם ומצחין. לימים ייוודע לי שכבר מיולי הוטל עלייך להוביל עשרים ילדי אלבני מוזנחים בין צמחי קיסוס רעיל. נראית כמי שזקוקה למקלחת. אבל תשומת לבי נלכדה בך. תודעתי ניקתה אותך והלבישה אותך בשמלת קיץ אוורירית, והניחה כוס שרדונה בידך וסובבה את פנייך אלי. קמתי וניגשתי אלייך, הצעתי עזרה ותהיתי אם ההרגשה הזאת תישאר איתי. תהיתי אם אצליח לשזור יחד שניים או שלושה רגעים נוספים מתשומת הלב הנלהבת הזאת שהשתלטה עלי. מי יודע למה, לורה? מי יודע למה פלוני מתאהב באלמונית במקום במה־שמה? תלי תלים של שירה התייסרו בניסיונות לנחש. כלומר, אני מצטער בשבילך שבחרתי בך. אבל אני מניח שבמידה מסוימת המוטיבציה שלי כאן, במסמך הזה, היא להזכיר לך שזה לא היה לגמרי בזבוז. תקשיבי:
[*. מהי השתהות? לצורך הדיון הזה אגביל את תשובתי רק לאינטראקציה בשיחה, שבה השתהות היא פאוזה, הפסקת השיחה בין שני משתתפים או יותר (ולא, למשל, רגע של טיעון נגדי במונולוג פנימי קיומי שמנהל אדם עם עצמו באמבטיה). בהשוואה לשתיקה, הפאוזה היא קצרה יותר, מעין שתיקה בחיתוליה - סוג של היסוס אחרי מה שאדם אמר זה עתה בשעה שחיפש את הדבר הבא שהוא רוצה להגיד. או כשמישהו חושב על מה שאמר זה עתה במידה מסוימת של ביקורתיות או חרטה. או כשדעתו של מישהו מוסחת בגלל עניין אחר או רעש חזק אבל הוא רוצה להיראות מהורהר. איש לא שאל אותי, אבל אישית הייתי קוצב את אורכה של פאוזה לשתיים או שלוש שניות. ייתכן שפאוזות, לפחות מבחינה היסטורית, הן שתיקות מסוג ב' - מרווחי זמן מפוהקים שבמהלכם הלב מתכווץ, הפה מתייבש והאמת מתגלה - והן משמעותיות יותר לאין ערוך וראויות להיחקר. אולם כותב זה טוען שגם פאוזות וגם שתיקות עשויות להיות מה שהתיאורטיקנית ואֵם הפאוזולוגיה זופיה דואק מכנה חסר פונקציונלי (דהיינו שום דבר שהוא משהו). שני הדברים ראויים למחקר ולתשומת לב.]
 
•••
 
האם היתה בינינו התאמה? אני מאמין שכן, היתה בינינו התאמה טובה מאוד במשך זמן־מה. אמנם הרושם הראשוני שעשית היה מנוכר למדי, אבל מרגע שהחלטת שאני בחור הגון, הפכת לממתק אחד גדול. לא הצלחת להתאפק. עד מהרה התחלת להביא לי ספרים, תה בתפזורת, משמשים מסוכרים. הפלרטוט שלך היה מתוק, קצת טרחני. כאילו היית מנותקת מגברים כל חייך ולכן יכולת לפתות אותי רק כאילו אני עצמי הייתי נערה צעירה.
את היית אמנם האמריקאית האמיתית, אבל אני הייתי הרבה יותר אמריקניש. הייתי ספונטני יותר, הייתי רגוע יותר. הייתי עדיין, במובנים רבים, אריק קנדי ממחנה הקיץ אוסיפי, דמות שזיכתה אותי בשפע של הטבות במון קולג', אבל כשהתחלתי להתקרב לגיל שלושים, היתה זקוקה לעדכון. איתך, אריק קנדי התבגר. היית צעירה ממנו בארבע שנים, אבל איש לא היה מנחש זאת. היית ערנית. היית אחראית. היית שקולה. היתה לך מודעות בריאותית. לעתים קרובות נהגת לקחת איתך לנסיעות שקיות עם חטיפי אנרגיה בריאים משלך. היית נפגעת בקלות. היתה רשימה שלמה של נושאים חברתיים שבגינם היית נפגעת די מהר (למשל חוסר נגישות לנכים במבנים ציבוריים). עצם האזכור של נושאים כאלה היה מעלה סומק בלחייך. תמיד היית מוכנה לנהל ויכוח מנומס אך מתוח. כאילו לאורך כל חייך סבלת מטראומות בגלל אי־הבנות כרוניות.
עד מהרה זנחתי את כל שאר המחויבויות, כל שאר החברויות, המועדונים ותחומי העניין. חרף גילך הצעיר, הרגשתי שאני אוהב אותך כאילו הייתי תלמיד שלך, ולכן כל מה שעשית - גם אם היה מעורפל, גם אם היה מוגדר - נראה לי הדבר הנכון. התייחסת לאמת בזהירות רבה כל כך. רצית שכל מה שאת אומרת יהיה אמת בכמה רמות שונות. נדרש לך זמן רב למלא טפסים במרפאה, אגב תיפוף בעט על שפתייך. האם תרגלת פעילות גופנית מדי יום או מדי שבוע? למעשה תרגלת פעילות גופנית כמה פעמים בשבוע אבל לא מדי יום. רכנתי מעל כתפך כדי לעזור לך לבדוק כל פיסת מידע טריוויאלי שלכדה את תשומת לבך. שמחתי לבחון איתך ברקודים ורשימות של רכיבים ואת כל סוגי האותיות הקטנות. במכולת. במשרד הרישוי. באמריקה יש אינסוף הזדמנויות להיות מדויקים. ושום דבר לא חמק מעינייך. שום דבר, כמובן, חוץ ממני.
נישואים. התנגשות הציפיות יוצרת אקורד חדש. היה לנו טקס אזרחי קטן. ירח דבש בחוף וירג'יניה. ואחרי הריטואלים האלה היו עניינים כמו שכירת הדירה, וסידור הרהיטים, ואחר כך ירדה עלינו בטלה, וכמו כל זוג שזה עתה נישא תהינו בחשש, טוב, אז מה עכשיו? איך אנחנו ממשיכים? זמן־מה היה נדמה שמישהו חסר. מישהו אחר, כמו מנהיג או ראש שבט. היה דרוש לנו בדחיפות צד שלישי שתפקידו לכוון את התנועה בינינו, להסדיר תוכניות מוגדרות, לגבש פשרות, לתרגם הבדלים תרבותיים או דתיים. או שבאמת היינו אמורים לעשות את זה לבד? אנחנו? הכלה - את - מתאמצת לפרוץ מעבר לגבולות חינוכה הקרתני, כמי שנולדה למשפחה קתולית נבערת במקצת אם כי טובת לב בדלמר, ניו יורק. והחתן - אני - שגדל בעיירה (בדויה לחלוטין) בקייפ קוד שהוא קרא לה טוולב הילס, "במרחק יריקה מהאייניס פורט", בן יחיד יקר שזכה בשם משפחה שאפשר להגותו רק בהתלהבות.