שמונה דקות אור

צעקה ראשונה
 
מעניין מה המנוח היה חושב על כל התוכנית הזאת, עברה מחשבה בראשה, תוך שהיא בוטשת באדמה הקשה בנעלי הפלדיום שלה. מצחיק שהיא חיה איתו כל כך הרבה שנים ועדיין לא יכולה לצפות את המחשבות שלו. תמיד היה מפתיע, והיא כל הזמן אמרה לו, אולי תפתיע פעם אחת ותענה את מה שמצפים ממך?
הכינוי "מנוח" נולד בשבעה שלו. היא ישבה וכל הזמן היתה מוקפת בפנים מוכרות שהתחלפו. והיא, שביקשה את מותה איתו, היתה באופוריה. אמרו לה שאדם לפני מותו רואה את כל חייו עוברים לפניו, ובעיניה כל הסרט־נע של הפנים המתחלפות היה גלולה תמציתית של החיים שלהם יחד. אנשים מהישיבה ומהשכונה הנטושה שגרו בה ומהקיבוץ שגדלה בו, ומהעיר העתיקה וממפגשי השלום וחברותות שלו ותלמידים, אנשים שפגשו אותם פעם אחת בטרמפיאדה. רבנים, פוליטיקאים, אמנים, אנשי ציבור למיניהם. אפילו היא, שליוותה אותו לאורך כל השנים המשמעותיות שלו, היתה מופתעת מכמות האנשים. היו לנו חיים מאוד אישיים, אמרה לאחת השכנות שישבה לידה, איך כל האנשים האלה הכירו אותו? הוא לא אהב אורחים, נזכרה בינה ובין עצמה בחיוך, אמר שזה מפריע לו להתרכז, שהוא מרגיש מחויבות להגיד להם מה נשמע וכל מיני בלבולי מוח שכאלה. היו לו כמה חברי נפש שאיתם היה בעיקר לומד או חברים לפעילויות הצלת עולם שלו, אבל לא חברים של טיולי משפחות בחגים או מנגלים ביום העצמאות. פעמים בודדות, כשהגיעו לבקר אותה חברים מהקיבוץ או מהמכללה, ההתעלמות שלו מהם היתה מוחלטת. והיא, שראתה את העיניים המודאגות שלהם משוטטות על הררי הבלגן שהיו תמיד בבית, ניסתה להסביר. הוא פשוט עסוק. ולעצמה המשיכה את המשפט בלב, הוא מדען שיוצר עולם חדש. באופן טבעי הלכו האורחים ונתמעטו והיא גילתה להפתעתה שהיא לא מצטערת בכלל. שמחה בכל רגע איתו לבד. ועכשיו, אחרי שהיו כל כך לבד ברגע שנפטר, פתאום כל האנשים האלה. הבית היה צר מלהכיל את כל הפוקדים והזכיר לה תחנת רכבת סואנת. בהתחלה לא הבינה מה אמורים לעשות בשבעה. תמיד דמיינה שיושבים ובוכים, אבל חוץ מכמה הבלחות קצרות, כבר בלוויה גילתה שפשוט נגמרו לה הדמעות. היתה עייפה ומטושטשת, הסיפורים עליו יצאו מאליהם. היא דיברה ודיברה ומדי פעם דחפו לעברה כל מיני רחמניות כאלה של שבעה אוכל ושתייה. מאז שחלה לא אכלה כמו שצריך, כבר שלוש שנים. תמיד אמרה לעצמה, אחרי שיחלים ויהיה זמן לנשום נעשה כאן ארוחות נורמליות. עכשיו גם האוכל, כמו הסרט־נע האנושי, עובר בתוכה וממשיך.
היא עדיין חושבת שאם השבת לא היתה מגיעה, האופוריה היתה נשארת. אבל ביום שישי בצהריים, כשאחרונת המנחמים עזבה אותה, מישהי שלא ממש זיהתה, היא אמרה לה משהו כמו המנוח היה אדם גדול מאוד, ופתאום התעופף פרפר מעל הראש שלה והיא נזכרה איך לפני שנה הוא חלם שהם שני פרפרים שמתעופפים יחד אל האור, ואיך הנשימה האחרונה שלו היתה יותר עדינה ממשק כנפי פרפר ואיך היא לגמרי חיה.
מה חשבת לעצמך, כעסה על עצמה כל השבת, שתמותי כל כך מהר. מי כמוך, שליוותה את הגוויעה שלו מההתחלה ועד הסוף יודעת שאדם לא מת מתי שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה אלא עובר בדרך בחמישים שערי ייסורים. חוץ מזה, המשיכה לנזוף בעצמה, האנשים שהגיעו לא היו מראית חייך החולפים אלא חייו, ואולי הגיע הזמן לעשות את ההפרדה הזאת סוף־סוף.
בהתחלה התמלאה עליו כעס, איך הוא ככה פרש כנפיים בלעדיה. הכעס הלך וגאה בה כל כך עד שהיא לא היתה מסוגלת לדבר. השפילה את הראש כדי שהמנחמת עם האודם החזק, שהדמות שלה עכשיו נהייתה מעומעמת, לא תראה את הכעס כתוב על המצח שלה. היא יודעת שבשבעה אסור לדבר לשון הרע או להקפיד על משהו, בטח לא על המנוח עצמו. לאורך השבת עשתה דיונים ארוכים עם המנוח בראשה. כבוד המנוח, אמרה לו, אולי מפחדת להזכיר לעצמה את השם המפורש בראש שלה, איך עזבת אותי. אני לא עזבתי אותך לרגע לאורך כל השנים האלה, גם כשהיית מחובר לאינפוזיה ולא יכולת לזוז, גם כשכעסת עלי. אדון מנוח, מה זה משנה שדיברתי עליך כל השבוע אם ממילא אתה לא כאן.
הרגישה סחרחורת והחליטה לנוח בצל. היום היה חם מאוד והיא בכלל לא הקפידה לשתות. פתאום כל היופי שהיה כאן קודם היה נראה לה שטחי. למה בחרה להתחיל דווקא מכאן? הוציאה מפה ישנה שעליה שרטטה לעצמה אתמול נקודות ציון כלליות. הן ישבו צפופות, כמעט אחת על גבי רעותה במפה, ובקנה מידה של אחד לאלף מטר יש מרחק שעה או שעתיים הליכה ביניהן. יש הרבה עבודה ודרך. למה, שאלה את עצמה, מיהרה ולא הקשיבה לעָתָר שיעץ לה להיערך טוב יותר. הרעיון היה לצאת כבר לדרך, הזכירה לעצמה, אולי יצוצו לה רעיונות חדשים תוך כדי הליכה. כשהיתה קטנה אהבה הליכות ארוכות ומונוטוניות. בטיולים של הקיבוץ, כשכולם הצטערו להגיע לשבילי עפר חדגוניים, היא דווקא שמחה. סוף כל סוף לא הצטרכה להטריח את עצמה ולהתרכז בדרך ויכלה לצלול לתוך עולם המחשבות שלה. אף פעם לא הבינה איך כולם מספיקים לחשוב את כל המחשבות שלהם וגם לשים לב לדרך ולא ליפול וגם לדבר כל כך הרבה. הבעיה היתה שלעתים אחד מבני הגיל שלה היה מחליט לפתוח בשיחה דווקא בקטעי הדרך האלה. אז למדה לפתח עם השנים חצי קשב כזה, מחייכת מדי פעם כשהדובר מולה מפסיק ושוב מרחפת לעולם המחשבות שלה. נועה המלאכית, היו צוחקים עליה בקיבוץ, הגענו לסוף המסלול אם לא שמת לב. נועה'לה, איך זה כשאנחנו איתך את כל הזמן מחייכת, החיים לא יפים עד כדי כך. והיא היתה שוב מחייכת ולעצמה אומרת, אני רוב הזמן לא איתכם.
כשאת מחייכת רואים עלייך שאת מדברת לעצמך, אמר לה באחת הפגישות הראשונות שלהם. היא עדיין זוכרת את המדרגות שישבו עליהן ביום הקריר ההוא, מעניין את מי אַת דנה בבית משפט שדה שלך עכשיו. בהתחלה נבהלה איך ככה חדר לפרטיות שלה, איך ידע איך היא מרגישה בפנים בלי שכמעט דיברו כל הפגישה, ורק למדו ולמדו. אך מיד נמלאה אושר על זה שהוא רואה אותה, את מה שהיא, את זה שהיא מלאת ביקורת. שיגיד לה את כל הדברים הרעים שבעולם, העיקר שלא יקרא לה המלאכית בלי לדעת מה מתחולל בפנים. כדי שלא ירגיש שתפס אותה לא מוכנה ענתה לו ישר, אותך, שופטת אותך. על מה, שאל אותה. על זה שאתה מתעקש שניפגש בחוץ בכפור הזה. טוב, אמר לה, אז בפעם הבאה ניפגש בבית של המשפחה שאת גרה אצלם, הציע. היא עוד לא הספיקה לשמוח על האינטימיות היחסית שהוא מבקש והוא הוסיף, בתנאי שגם הם יהיו.
פגשה אותו לראשונה בבית של הרב אייזנבך. היא ישבה כדרך הנשים במטבח, מחכה לשיעור של הרב, וגם הוא הגיע. למעשה היא לא ראתה אותו בכלל, רק שמעה את הקול שלו וידעה שזהו, היא הולכת להתחתן איתו. לימים הוא יטען שמזל שלא ראתה את מראה הקוף שלו, אולי היתה מחליטה אחרת. בכל אופן, בסוף השיעור ניגשה אליו ואמרה לו, אתה לא מכיר אותי ואני אפילו לא יודעת את השם שלך, אבל אנחנו צריכים להתחתן. מעניין, התפלאה על עצמה, שהיא, הביישנית מטבעה, לא הרגישה בכלל שהיא צריכה אומץ בשביל לומר זאת, כאילו גזרת גורל היא ולא הצעת אהבה. את משוגעת, ענה לה, אני בכלל הולך להתחתן עם מישהי אחרת. היא לא נפגעה, כאילו לא היא אמרה את המשפט הקודם אלא קול שעבר בה. נחיה ונראה, ענתה לו.
אחרי כמעט שנה הוא חיפש אותה. בחוג המצומצם שבו שניהם הסתובבו לא היתה בעיה למצוא. היא גרה אצל משפחה שאביה למד בישיבת האורות, הישיבה שבה למד גם יהושע. תמורת קורת גג היתה שומרת ומטפלת בילדיהם הצעירים. העולם הירושלמי קסם לה. היה קר מדי ואף אחד לא הפריע לה לחלום או לדמיין. המעבר מהקיבוץ הצפוני שבו כולם אחים לעיר שבה כולם הוזים היטיב איתה. עבדה כחונכת בבית חולים פסיכיאטרי בצפון העיר ולמדה חינוך לגיל הרך. היא לא הכירה אף אחד, בהפסקות שבין השיעורים ישבה לבדה בוהה בשמים. אישרו לה ללון בחדר מבודד בבית החולים הפסיכיאטרי. כנראה שהמראה שלה היה מעורר רחמים עד כדי כך ששושנה, שלמדה איתה כמה קורסים במכללה, הציעה לה לגור עם משפחתה הצעירה. לא היה נעים לה לאכול לחם חסד ולבסוף הסתכם, לטובת כולם, שהיא תעזור במשק הבית בתמורה. שושנה היא שמשכה אותה לשיעור אצל הרב אייזנבך והכירה לה את העולם של ישיבת האורות. והיא, קיבוצניקית שכמותה, הופתעה לגלות עולם עם כללים לגמרי לא גשמיים. הלימוד אצל הרב אייזנבך הזכיר לה את המטעים אצל אבא שלה, איך הוא עודר את השטח, שותל רעיון, מנכש מסביב את כל העשבים השוטים שהיינו יכולים לטעות ולחשוב. הרב לימד על הנשמה הנכספת למעלה, והיא מצאה פתאום הסבר לבהיות הממושכות שלה בשמים. רצתה לזכור את הדברים שלו ולהביא אותם כמו שהם להורים שלה, שלא מבינים למה עזבה את הקיבוץ ומה היא עושה בירושלים, אבל בדרך צפונה התעופפו להם כל המילים והרעיונות. לפעמים היו לה הערות על דברי הרב, אבל ממקומה המרוחק במטבח, שבו הורשו הבנות לשבת, היתה צריכה לצעוק כדי שקולה יישמע, והיא ויתרה. בהתחלה חשבה להציע לשנות את צורת הישיבה הזו. היתה רגילה מישיבות החברים בקיבוץ שכולם שווים ובתור ילדה קטנה יכלה לחלוק על כל חבר אחר, גם מכובד ומבוגר. לבסוף היתה מעירה את הערותיה לעצמה בלב ומחייכת את חיוך בית משפט השדה שלה. נועה'לה, היתה הרבנית מחבקת אותה, עם חיוכים כמו שלך אני חושבת שהרב בדרן.
הוא טלפן והציע שייפגשו על הספסל מתחת לפנס רחוב בשעה שתים־עשרה בלילה. היא לא הבינה את פשר השעה והמיקום, אבל הקול שלו גרם לה להסכים ולהתקשר לבחור ששודך לה באותה תקופה ולבטל איתו. כבר היתה מורגלת במפגשי שידוך כאלה והכינה את עצמה לשאלות המשמימות, מאיפה את, מה את עושה, איך את קשורה לרב אייזנבך ולישיבת האורות. הוא איחר למפגש בחצי שעה. כשהגיע, נעמדה לקראתו, והוא, בלי להתנצל, סימן לה לשבת על הספסל, פתח ספר והתחיל ללמד אותה. למרות שהיתה מופתעת, הלימוד ריתק אותה. הוא הקריא פסקה שקבעה שיש גרוע יותר מהחטא עצמו, והוא לעשות דברים סתם, ושכל דבר שנעשה סתם מונע מהאדם להתקרב לאלוהיו. זה הרעיון, אמר בהתלהבות, בדור שלנו, להיות סתם אחד, זו העבודה־זרה. הוא המריא עם המחשבות שלו והיא הרגישה שנוכחותה לא משפיעה עליו. כאילו הוא חי בעולם משלו. יש יתרונות לזה שהוא לא מדבר איתי, חייכה לעצמה, אני יכולה לבהות בכוכבים. בסוף הפגישה שאל אותה מה היא חושבת והיא ענתה לו, נראה שיש לך משקפיים משלך שאתה מסתכל דרכם על העולם ולי בא לשבור לך אותם.
היו נפגשים בעיקר בלילות, רק לאחר שסיים את סדר הלימוד המוקפד והעמוס שלו בישיבה. היא עדיין קיבוצניקית בג'ינס, הוא תמיד עם ספר תורני ללמוד. כשרצתה לנוח היתה נכנסת לגינה של אחד הבתים ברחוב. העולם הוא לא קיבוץ, נועה, היה גוער בה, הגינות האלה שייכות למישהו. משכה אותה בעיקר תשומת הלב שלו לפרטים קטנים. היתה בזה סתירה מושלמת לרעיונות הנשגבים שדיבר עליהם. באמצע דיון אם היה כדאי לאדם להיברא או שלא, היה עוצר כדי לאסוף חתול שנדרס או דואג לסגור ברז מטפטף, מסיט אבנים שנקלעו למדרכה, שלא יהיו מכשלה לציבור. תוך כדי הלימוד, כשנראה כאילו הוא מרחף בעולמות אחרים, היה לפתע עוצר ומריח פרח שגדל בין חריצי המדרכה. אלוהי הדברים הקטנים, קראה לו, והוא היה חוזר ומלמד. הקפיד מאוד על הלכה, במיוחד על ייחוד, האיסור להיפגש עם אישה לבד. הם נפגשו רק ברחוב או במקומות הומים אדם, ובימים קרים במיוחד היה מביא איתו שני חברים שישגיחו עליהם שלא יהיו לבד. ישיבות צוות, היתה קוראת לפגישות שלהם, אך נדהמה לגלות איך הסביבה לא הפריעה לו להיות רק איתה. שמחה שהיא לא צריכה לדבר הרבה או להתאמץ לשווק את עצמה כמו שהיתה נוהגת לעשות במפגשים מעין אלה, שמחה שהתווכח עם כל הערה שהעירה על הטקסט שהקריא ולא, כמו הקודמים, אומר לה כמה שהיא מיוחדת ואותנטית. היה לה נעים לשתוק לצדו ולבהות בשמים.
הוא גדל בחיפה בבית לא דתי והמשיך לגרעין נח"ל בקיבוץ. חבריו אומרים עליו שהיה תמיד שונה, כבד ראש ומתפלסף עוד מילדות, קורא אריסטו, קפקא, שייקספיר ומה שביניהם. צמחוני אובססיבי, סירב גם ללכת עם נעליים או חגורות מעור. לא מחפש ריגושים או בחורות, נשגב משהו. בזמן השירות הצבאי התחיל להרהר במחשבה לחזור בתשובה והתכתב עם כל מיני אנשי רוח באותה התקופה, משתף אותם מהמיות נפשו המתחבטת. הגיע לירושלים בעקבות חבר שהמליץ לו על ישיבת האורות, אך נראה שגם בישיבה היה עוף מוזר. חברים סיפרו לה שהיה הולך ברחוב וקורא קריאת שמע בקולי קולות, אומר עשרות קדישים ביום, לומד גם בלילות. היתה לו צורת חשיבה ייחודית, כך שהוויכוחים הקולניים עם החברותות ללימוד היו רעש רקע קבוע בבית המדרש. הלימוד החיה את נפשו אך הוא התקשה להכניס את עצמו להגדרה של דתי. התלבש כחילוני, גידל שיער פרוע ומתבדר ברוח. ובתוך הרצון לאחוז בעולם הדתי ולא לשכוח את העולם החופשי שממנו בא, היה שזור כחוט השני גם יצר של דווקא. באחד במאי עוד נכנס במצעד יחיד עם דגל אדום לבית המדרש בשירת האינטרנציונל שגדל על ברכיו, ולכל מי שהציע לו אוכל או משקה במתחם הישיבה היה מצהיר, אבל תדע שאני לא מתכוון לברך על זה, למרות שכן בירך. סירב בתוקף לחבוש כיפה. כשאתה מגדיר את עצמך בתור משהו, יש בזה הקפאה של הרגע הנתון, הסביר לה, וזה סותר את קיומו התמידי של אלוהים. אני מעדיף להיות בתהליך של התקרבות כל הזמן בלי להיכנס להגדרות קפואות. ההגדרות האלה לא שוות את הזמן שאתה מבזבז עליהן, היתה צוחקת עליו.
הוא מצא פסול מלהתפרנס מלימוד ולקבל את הקצבה שמיועדת לבני הישיבה. כמה שעות שבועיות היה עוזב בצער רב את הישיבה, ועובד כמורה בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים. כשביקשו ממנו בסוף השנה שייתן ציונים לתלמידים, הוא נתן לכולם מאה. אבל אתה יודע, הקשו עליו, יש תלמידים שכלל לא הגיעו לשיעורים. אז להם, השיב בחיוך, ניתן תשעים.
בשנת הלימודים שלאחר מכן מונה לעבוד באותו בית ספר כשומר. את מבינה, צחק איתה אגב לימוד, אני גם יושב ולומד וגם משלמים לי על זה. כיוון שהתעקש שאינו דתי, לא הקצו לו חדר בישיבה. בקיץ גר בשק שינה ביער סמוך לישיבה ובחורף באתרי בנייה ששמר עליהם. מבחינתי להמשיך ככה כל החיים, אמר לה. אני חופשי מהמחויבות לרכוש, לחומר, מה אני צריך כלי חרסינה על שיש. היה אהוב מאוד על ראש הישיבה, הרב אייזנבך, שהיה ערירי. יהושע מחמדי, הציע לו, אולי תנטוש את היערות שלך ותגור איתי, אצלי אתה לא צריך לחבוש כיפה. כמה חודשים היה המשמש שלו. רבות מבנות החוג של ישיבת האורות הביעו עניין בבחור הבלונדיני המשמש של הרב על אף מוזרותו ואולי בגללה. הוא לא ממש מצא זמן להתעניין במין השני, פחד שאישה תהפוך אותו "בעלבת", שתמשוך אותו ל"מרוץ החימוש הזה של עוד ספה ועוד ויטרינה". אבל הרב אמר לו שהוא צריך אישה, אז הוא יצא איתן. היה נפגש איתן רק אחרי שגמר את סדר היום העמוס בישיבה, תמיד בא עם ספר לימוד גם לפגישות. כדי לנצל את הזמן בצורה המקסימלית, שלא יהיה ביטול תורה סתם, היה, כמקובל אז בישיבת האורות, נפגש עם שתיים בערב. שתי קטגוריות שהיו אחר כך הולכות להתלונן עליו בפני הרב אייזנבך. הוא אפילו לא שאל אותי לשמי, היו מתלוננות, הוא רק ישב ולימד. הרב אייזנבך לא הסכים להכיר לו בחורות נוספות ואף הורה לאחרים לעשות כמוהו. הוא פסק שיהושע אינו בר חיתון.
מה אתה מחפש בדמות אישה, העיזה לשאול אותו אחרי כמה מפגשים. הם סיימו את המפגש־לימוד והיא ניצלה את ההליכה על מנת לדבר קצת. היה יום שישי לפני הצהריים. רוח ירושלמית סטרה על פניהם, על המדרכה לפניהם ניקרו יונים בשאריות של חלות שנזרקו מחנות סמוכה, והם הבריחו אותן בלכתם. יש לי הרבה רעיונות בראש שצריכים הגשמה, השיב לה תוך שהוא אוסף ומניח את הלחם על חומת אבן סמוכה, "שלא יתבזה על הרצפה". צריך אישה שקטה, מסודרת ש... למעשה, הודה בלי בושה ומחה בבגדיו את השומשום שדבק בידיו, אני צריך מזכירה. היא עצרה פתאום והוא, שהבין שדבריו עלולים לפגוע ברגשותיה, שאל אותה, קרה משהו? שכחתי, צחקה לו חזרה, שכחתי את הספר שלמדנו בו על הספסל. הם חזרו לאסוף את הספר, צוחקים כל הדרך חזרה. היה ברור שהיא לא מזכירה, שאיתה לא לשם נושבת הרוח...
בכל זאת, יום אחד החליט שיתחתנו. חזר מתפילה בכותל המערבי עם זר של פרחים. היא לא הצליחה לדמיין אותו במחווה הבנאלית שבקניית זר פרחים. כשראתה כרטיס קטן צמוד לזר צחקה ושאלה, קיבלת את הזר פרחים הזה מהעבודה נכון?
הוא ניסה לשכנע אותה שיתחתנו כמה שיותר מהר, לא עניינו אותו התארגנויות או חליפת חתן. כשהלכו לרב ביקש להתחתן בעוד שבוע. הרב הרים גבה דאוגה. בטח חשב שאני בהיריון, צחקה לעצמה עכשיו, ואנחנו עד החתונה מעולם לא נפגשנו לבד, רק שנינו. הרב הציג בפניו כמה נושאים שצריך ללמוד לקראת חתונה וחיי אישות יהודיים. יהושע התבלבל, לאחר שחישב את חומר הלימוד הרלוונטי, מצא שייקח לו בערך חמש שנים כדי להתכונן כראוי. ראשו החל להתפלפל בין שיקולים לכאן או לכאן, מחד... מאידך... נעשה ונשמע, קטעה אותו כשראתה שמהחישובים האלה טובה לא תצא להם, נתחתן ואז יש לנו חיים שלמים ללמוד יחד. אין ספק, אישרה לעצמה בלב, שזה הדבר המרכזי שעשו חיים שלמים יחד, למדו תורה. החתונה נקבעה לחודש לאחר מכן. ביום שלפני החתונה תפרה לעצמה את שמלת הכלה. מעניין אם החתן שלי יודע איפה למדתי את לימודי התיכון, שעשעה את עצמה אגב תפירה. מצחיק שמכל הבחורים שהסתובבתי איתם הוא הזה שיודע עלי הכי פחות פרטים ביוגרפיים. כל זה היה נראה לה שטויות.
הם התחתנו על דשא ציבורי הצופה לעבר הר הבית, הסעודה היתה פיתות וחומוס. חבר עשה הפתעה והביא פחיות שתייה כצ'ופר, אבל יהושע לא קיבל את זה בברכה, והתלונן בפניו שהפך אותם לבורגנים, "בלעבתים". היא עדיין זוכרת את הפרצוף של ההורים שלה כשנגמרה החתונה, כאילו אמרו לה בדרכם היקית, אם את מתחרטת וחוזרת בך, תמיד יש לך מקום אצלנו בקיבוץ.
הקיבוץ לא רחוק מכאן, חשבה לעצמה עכשיו תוך כדי שהיא מתיישבת בצל עץ אלון. אולי עכשיו, אחרי ארבעים שנה, אני אחזור? היא כל כך השתנתה מאז. אחד הדברים היחידים שנשארו לה מהימים ההם של הקיבוץ זה החיבה לנעלי פלדיום. אני אצטרך לעבור שם מתישהו, גם הם לא היו מחסידיו הנלהבים ביותר. אמרה לעצמה והוסיפה עוד נקודה במפה. נקודות היעד שלה, מסומנות ברישול על המפה יצרו קו פתלתל, הן היו קרובות מאוד.
חם כל כך, הרגישה איך הלב שלה פועם. מחתה בשרוולה אגלי זיעה מהרקות והזכירה לעצמה שהיא כבר לא צעירה. נזכרה איך הוא גילה את השערות הלבנות הראשונות שלה. כל הנשים בגילה היו צובעות אותן דרך קבע. הצנועות יותר מחזירות לצבע המקורי, התל־אביביות צובעות בכתום או אדום קוצני. הוא דווקא התרגש מהן. מי האמן הזה שצבע לך את השיער בכזה כסף עדין, נשק לה, את יפה הרבה יותר, כאילו אישה חדשה. אחר כך הרהר לעצמו והיא ראתה את גלגלי המוח ההלכתיים שלו עובדים. לאחר מחשבה הוא המשיך. כשרשמתי לך את הסכום בכתובה לא ידעתי שתהיי כל כך יפה, עם הפסים הכסופים האלה. אני חייב להוסיף שם עוד כסף. והיא צחקה, אחרי שלושים שנות נישואים הסכום שהיה רשום להם בכתובה, הסכום שבו לכאורה, קנה אותה, היה די זעום. זה היה עוד כששילמו בלירות.
משב רוח חם נשב על פניה עם ריח קל של עשן. עיטים חגגו בשמיניות מעליה והיא התרגזה. "אולי אתם מחכים שאני אהיה פגר?" נעמדה ואמרה להם, בלי חשש שמישהו ישמע אותה בחוץ בחום הזה, "אז תצטרכו לחכות."
"מה אמרת, סבתא?" למה לא חששת שיהיה כאן מישהו, הקשתה על עצמה, את הולכת על שביל מסומן. אולי את זאת שלא פה, תשעים ותשעה אחוז בזיכרונות, איתו. הבחינה שהזר שהתקרב אליה הלך לא ישר, התנודד לתוך עננת המחשבות שלה. "לחכות למה?"
"לא אני לא, סתם..." חייכה אליו. "דיברתי ל... ראית את הציפורים?"
"וואלה, ככה?" הוא הסתכל עליה, על העיטים שהלכו והתרחקו, אחר משך בכתפיו. הפנים השטוחות והרחבות שלו פלוס הגובה פלוס הגוף השדוף שיוו לו מראה שרוכי. ריח של עשן כבד נדף ממנו ותחושה עמומה מוכרת, כאילו פגשה אותו כבר. הוא אמר את המילה ככה עם ח' גרונית. היא רצתה להתחיל לדבר איתו, אבל לא ידעה במה לפתוח, כאילו איזה כושר סוציאלי שתמיד היה לה נשחק. חבל שיערי שלי לא פה, חשבה, מכל הילדים הוא המומחה לנהל שיחות עם מלח הארץ שכאלה.
"סבתא," התכופף אליה מלמעלה, מקרב את פניו השחומות ומגלה שטחים נרחבים נגועים בחטטים, "את צריכה לשתות, את נראית שאת הולכת להתייבש."
היא חייכה אליו. בגלל הגוון החיוור של עורה תמיד היא נראית כאילו שלא שתתה מספיק. פעם רופא אחד אמר לה שעורה הבהיר בסיכון ומאז יהושע תמיד דאג שתחבוש, מעל המטפחת, כובע רחב שוליים. פעם אחת יצאה לעבודה בבית הספר שלה ושכחה את הכובע בבית. יהושע הבחין בכך והתקשר לנייד שלה להזכיר לה לקנות אחד אחר, שלא תלך בלי כובע אפילו יום אחד בקיץ. היא לא ענתה לו, אולי היתה באמצע שיעור, אולי כהרגלה שכחה אותו בבית, אז הוא התקשר למזכירות בית הספר. בהפסקה נכנסה לחדר המורים וראתה התקהלות מצחקקת סביב פתק גדול שנתלה שם: "נועה, בעלך ביקש להזכיר לך לשים כובע."
הוא שלח את ידיו הארוכות להוציא בקבוק מתיק הגב שלו והגיש לה, "קחי."
בתוך הבקבוק צפו חתיכות שלא זיהתה, היא העדיפה את המים שלה אבל הדאגה שלו נגעה לה. שתתה לגימה זעירה.
"תשתי עוד," פרש את ידיו הארוכות שנראו כאילו יש להן חיים משלהן והן לאו דווקא סרות למרותו. הוא נעמד מעליה כלוקח חסות. "מה אישה בגילך עושה פה לבד בחום הזה?"
כדי להסביר תצטרך לספר את סיפור חייה. עדיין קשה לה, וכמו ילד שלוגם תרופה מרה, כפית אחר כפית, היא מחלקת כל כאב בנפרד. קודם המחלה, אחר כך הפטירה, אחר כך הלבד. "אני, בעלי חלה בסרטן ו -"
"אל תגידי את השם ככה! המחלה," קטע אותה. "בעזרת ה' שיהיה בריא. יש נסים. עם אישה כזאת צדקת."
"הוא נפטר..."
"אה, סליחה גברת," הוא קימט גבותיו ונראה שהוא מצטער. "אני באמת מצטער."
"זה בסדר," כלומר, זה לא בסדר. מה שהוא אמר בסדר, אבל כל השאר לא.
יתוש טורדני ניצל את השקט כדי לסייר ליד האוזן שלה.
בתנועות ידיים ארוכות ומפוזרות הושיט לה שוב את המים, "את תהיי בסדר."
אני לא אהיה בסדר, רצתה להשיב, אני רוצה להיות איתו. עם הברית שלהם. כמי שליוותה אותו ברגעי השפל שלו כל השנים, מגישה כוס תה, מוצאת לו את המשקפיים, היא לא יכולה להפסיק הכול באמצע. היא מתחה ידיה לצדדים והזיזה אותן בתנועות שחייה. מנסה לא לטבוע. להציל את עצמה מהכוח האימתני שמושך אותה להמשיך איתו אל האין, אל התוהו, אל החור השחור שנבלע בו. גם הפעם לא להשאיר אותו לבד. חוסר היכולת לעשות זאת מחד, וחוסר היכולת לבגוד בו ולהישאר ולשמוח בעולם הזה מאידך, מותירים אותה תקועה באמצע. כף הקלע. כמו פנטום של כאב, ציר עוצר נשימה, מקשיח שרירים, את מחכה שרק יעבור כבר והוא לא. בהודו נוהגים לשרוף אלמנות יחד עם גופות בעליהן, רצתה להקשות עליו, לפעמים זה נראה לה יותר מוסרי מאשר להשאיר אותה כאן לבד. שתי עיניים כחולות שאפור כבר התפשט בהן הורמו אליו, הסתכלו אליו בהתרסה, "מי אמר?"
הוא החליף אסטרטגיה, התיישב על אבן לידה, שרוך גבו מכופף, כמתנצל על כמה סנטימטרים מיותרים, ידיו שמוטות לצדו. "גם אמא שלי ככה," היטיב את ישיבתו על הסלע, זרועותיו הארוכות שלפו סיגריה והציתו. "אחרי שאבא נפטר, רק חיכתה למות גם כן."
רק חיכתה למות גם כן. המשפט רץ לה אחורה. רק חיכתה גם כן. רק חיכתה גם. רק חיכתה. רק. גם אם היא מחכה, לא רק. יש לה משימות בעולם הזה, עבודה.
"מעשנת?" שאל והציע לה סיגריה.
דווקא התחשק לה. "לא." זה מסרטן, הוסיפה לעצמה בלעג, נזכרת איך בתחילת חיי הנישואים שלהם היתה מעשנת והוא היה משתגע. למה, יפה שלי, זה כל כך לא בריא. לא חבל לך? לא רק שלא עישן, גם הקפיד לא לדבר בסלולרי אלא כשממש הרגיש שזה פיקוח נפש. כל כך נזהר מקרינה מסרטנת שהקפיד לנתק כל תקע משקע בלילה, לסגור את המחשב, לאכול מכלים שאינם מפלסטיק, לא הסכים להכניס מיקרוגל הביתה, לא שעון שיש בו זרחן, לא הסכים שיהיה להם גג רעפים ובסוף מת הרבה לפני האיש שיושב לפניה שרואים שזו לא הקופסה הראשונה שלו היום. ועוד מסרטן דווקא.
"מה הוא היה עושה?"
"מי?"
"בעלך, היה עובד, מתעסק במשהו?"
"הוא היה מלמד תורה בכל מיני מקומות, היה רב." מאז שנפטר התחדדה לה הנקודה. הוא לא היה רב. בהגדרה הוא אמנם היה, אבל בפועל היה משהו אחר לגמרי.
"באמת? רב? אני לא מאמין!" חייך מלוא שיניים, מעמיק הרים וגבעות בתוך הפרצוף הרחב. "כמו רבי דוד אבוחצירא? נותן ברכות וכזה?"
צחקה, "אולי בסגנון יותר אשכנזי."
"היה עוזר לאנשים להתחזק?"
"במובן מסוים..." איך תגדיר את הרב הכופר שלה? "עוזר לאנשים למצוא את השאלות לאלוהים יותר מאשר את התשובות."
"לא," הניף יד שנפוצה לכל עבר. מעניין, זאת הפעם השנייה שהוא נותן לה מוסר היום. מה הסיכוי שהוא יבין את מה שהיא אומרת. "אני מכיר כמה רבנים, אל תראי אותי ככה, אני פעם, אחרי שאבא נפטר, הייתי הולך להרצאות של התחזקות. פעם שמעתי מישהו שעבר מוות קליני, אמר שהגיע למעלה ושפטו אותו על הכול, על זה שדיבר בתפילה, שלא תרם כסף לבית כנסת. אם בעלך היה רב הוא בטח הבין בזה. תאמיני לי, באמא שלי, אני לא מבין למה אלוהים לוקח דווקא את כל הטובים והצדיקים."
נהיה שקט. בתנועות קצרות הבריחה יתושים מסביב.
"איפה אתם, אה, את, איפה את גרה?"
"ביישוב שקוראים לו זוהר."
הוא הסתכל עליה במבט שואל.
"זה בהתנחלויות," הסבירה לו, "ליד ירושלים."
"אה! מכיר! בשומרון שם? ליד שכם. בטח מכיר."
יהודה רחוקה משומרון מרחק של שעה וחצי נסיעה, רצתה לענות לו, אך הוא כבר המשיך.
"אה, אני מת על החברה האלה. יודעים שעם ערבים לא מתעסקים. אתם יודעים להראות להם מה זה," הטביע באוויר שתי טבעות עשן. "לא כמו כל השמאלנים החארות האלה."
"דווקא לאיש שלי היו הרבה חברים ערבים," כל כך היא מורגלת להפתיע אנשים שהיא כבר למדה לצפות ולזהות את קול ההתפוקקות הפנימי שלהם, שאומרים זה מוזר, אפילו לא אמין. ובכל זאת המשיכה. דווקא בגלל זה המשיכה, "הוא ניסה בעצמו להביא את השלום."
"רגע," חטטי פניו התקרבו אליה שוב. "לא אמרת שאתם מתנחלים?"
"כן," אישרה. משהו בו, בקִרבה שעוררה בה קצת הסתייגות, שוב עורר בה תחושה מוכרת, אך היא לא זכרה ממתי.
"אתם לא מהאלה ש... אז איך זה קשור לשלום?"
קשור! שמעה את קולו רועם בראשה. דווקא המתנחלים הכי קשורים לשלום, אלה שקרובים לערבים בצורה פיזית ומנטלית. הימנים דווקא! שוב הוא אומר בנחרצות בראשה, דופק על השולחן בפרצוף דאוג, היהודים צריכים להגיש את יד ימין לשלום, לא יד שמאל. היא חייכה אליו כי זה מה שידעה לעשות באין לה מוצא אחר. הוא שוב משך בכתפיו. נראה שהשיחה עם הציפורים, הרב הכופר והימצאותה כאן לבד העניקו לו יתרון במאזן הנורמליות שבין שניהם.
היא חככה בדעתה. עמדה. מתחה מעט שרירים, בתנועות השחייה שהורגלה בהם כבר. נשמה. עם ההתמתחות נפל האסימון. הוא הזכיר לה בחור אחר, שיהושע הביא פעם הביתה, לפני שנים. אחרי שהתחתנו הם גרו בעיר העתיקה ויהושע היה מביא מיני טיפוסים שונים ומשונים הביתה. היה אוסף מהכותל את כל הזבים והמצורעים ומביא אותם להתארח בבית שלהם. הבעיה היתה שהוא היה מביא אותם והולך לעיסוקיו, והיא היתה נאלצת לבלות איתם את כל שארית היום, אורחת בביתה שלה. אולי זו בדיוק היתה המטרה שלו, חשבה פתאום. שלא תתביית יותר מדי, שלא תצא בורגנית, "בעלבתית". אותו טיפוס מסוים, שמו כבר פרח מזיכרונה ונשארה שם רק, כמו עכשיו, ההסתייגות שחשה אז מנוכחותו, החליט להישאר אצלם שבוע שלם. היא הלכה על קצות האצבעות בביתה, משתדלת לא להיות, מגישה לו אוכל מדי פעם. כעבור שבוע הופיעה בחוץ משטרה והוא נעלם.
כשהיא חושבת על הימים האלה, הימים של אחרי מלחמת ששת הימים, היא יכולה ממש להרגיש את ההתרגשות ההיא. את התחושה של להיות חלק ממשהו גדול. רק שחררו את ירושלים המזרחית והעיר העתיקה והכותל בכלל היו הבשורה החמה, כמעט היה אפשר לשמוע את פעימות הלב של העיר. מדי יום ביומו היו עדכונים בכל העיתונים בארץ על הקורה בירושלים. המונים נהרו לכותל, מכל הארץ והעולם. נחשפו עתיקות חדשות־נושנות מתקופת דוד ושלמה. היה נדמה שהאבנים עצמן אמרו שירה. כל דבר שקרה בעיר העתיקה נראה כחבלי משיח, כאילו יש השגחה עליונה מיוחדת רק לירושלים ולא ייתכן שדברים יקרו בה סתם, הכול חלק ממהלך רחב ועתיק שמתחדש. אז הם היו זוג צעיר והתגוררו בעיר העתיקה, בלב הליבה הפועמת. הם היו שיכורים מהקרבה להר הבית. היא היתה מטיילת שעות, עושה סיבובים מסביב להר הבית, בהתחלה לבד, אחר כך עם קבוצות שהדריכה ואחר כך עם עתר הקטן. מקיפה ומקיפה, כמו חתן שמסובב את כלתו. בתוך האקסטזה המשכית הזאת אפילו הקבצנים, שמיד עם פתיחת רחבת הכותל נאספו, היו נראים בעיניהם קדושים, חבלי משיח... יהושע היה אוסף הביתה כל דל, יתום ואלמנה. הגברת נועה, הזכירה לעצמה במרירות, איזה קטע, גם את אלמנה עכשיו.
העמיסה את התיק על הגב הלא צעיר שלה (מה כבר היא צריכה? כעסה על עצמה. ספרייה שלמה לקחה על הגב הכפוף הזה). החלה ללכת, והוא בטבעיות לצדה. הוא לא נראה מאוד עסוק, חשבה, אפשר להגיד משועמם. מה אכפת לה, שילווה אותה, שיגן עליה מכל מיני טיפוסים מפוקפקים כמוהו. הוא הציע לה לסחוב את התיק שלה, אך ההתקשרות הזאת נראתה לה קצת מוגזמת והיא סירבה. תכף תצטרך לעצור, חשבה, להכין ארוחת צהריים. היא גם צריכה לעבור בסופר להצטייד. מתישהו גם תצטרך להתקשר לילדים.
"תגידי, סבתא, יש לך ילדים?"
"האמת שכן, יש כמה," צחקה.
"כמה?" חקר. אמרה שיש עשרה. חמישה בנים וחמש בנות. "וואו," שרק, "בלי עין הרע, ככה, לגדל כל כך הרבה! וללדת! אתם, הדתיים..." הוא הסתכל על התיק ועליה חליפות, כאומר, גם ללדת כל כך הרבה, גם לסחוב תיק כזה כבד - יש לך כוח, אה?
כשהתחתנו לא עניינו אותה ילדים. יש נשים שנולדו אמהות מגיל צעיר. היא אף פעם לא היתה מהברווזות האלה. מצד שני, גם לא תכננה. היא רואה היום אנשים שמתכננים עשרים שנה קדימה כמה ילדים הם רוצים ומתי. היא עד היום אף פעם לא חשבה על זה. התחתנה כי היתה משוגעת על יהושע והילדים הגיעו מאליהם. הם היו יותר פרי אהבתם מאשר ביצוע של תוכנית מתאר. זה לא היה קשה לך נועה, לגדל עשרה ילדים? התלמידות שלה היו שואלות אותה לפעמים. היא לא יודעת, היא לא מרגישה שממש גידלה אותם. ילדים גדלים לבד, היתה עונה להם, צריך פשוט לא להפריע. היא לא תגיד שלא היה קשה. כשעתר, הגדול שלה, נולד, הוא היה רגיש לחלב שלה והיה רגיש גם ללקטוז. באותה תקופה לא היו הרבה תחליפים אחרים, והיא היתה צריכה להתרוצץ בכל הארץ כדי להשיג לו אבקת חלב מתאימה לו. הוא בכה כל היום. פשוט היה רעב. כַּנָה נולדה כשעתר עוד לא היה בן שנה. בבית החולים הודיעו לה שהיא חירשת ועד גיל שנה, שבה מצאו לה מוגלה באוזן, היא באמת לא שמעה כלום, ולכן גם לא התפתחה בהתאם. היא היתה תינוקת די אפתית, כל היום בעריסה, לא מגיבה, לא צוחקת, לא בוכה. פרדס נולד בדיוק שנה אחרי כנה, חולני מאוד, תמיד רזה מדי. סבל מהתקפים אפילפטיים. פריצת הדרך שלה להורות היתה בשלושה תינוקות שהגדול מביניהם עוד לא בן שנתיים, צורחים, חולים. כל ערב, אחרי ששלושתם נרדמו, היתה צונחת על המיטה באנחת רווחה של מנצחת בקרב, שלוש-אפס לטובתי. הלילה היה מורכב מטלאי שינה, שלושתם היו מתעוררים, היתה מסתובבת ביניהם בחשכה, תוהה על קנקנו של מי שאחראי לביטוי "ישן כמו תינוק". בטח זה היה גבר. אולי גבר כמו יהושע שישן לידה כמו תינוק כשהם בכו. היא, בכל אופן, הרגישה האמא הכי גרועה בעולם.
תראי כמה שאת מלאת אהבה, היה חוזר ומדגיש לה, מתעלם לחלוטין מהבכי שלהם, איך את מגדלת אותם ככה, איזו אמא את, כמה רוך. גם כשהאחרים גדלו, כמה בעיות היו להם, בריאותיות, בבית הספר, שום דבר לא הלך חלק. ובכל פעם שהיתה לה בעיה איתם היה חוזר ואומר, איזו זכות יש לנו שאת כזאת טובה. כשהתחתנתי איתך לא יכולתי לדמיין שתהיי כזאת אמא טובה. אחר היה עומד במקומו דקות ארוכות, כמו שהוא, ומתפלל על הילדים, שיצליחו, שיגדלו. תמיד אמר שלדתיים יש הרבה ילדים כי אחרי שמגדלים עשרה ילדים, עם כל המכשולים והסכנות שבדרך, כל הפעמים ש"כמעט ש -" ובסוף, ברוך ה', הכול הסתדר, אז מבינים שבאמת אלוהים מגדל אותם. זה לא שלמאמינים יש הרבה ילדים, היה אומר, פשוט מי שיש לו הרבה ילדים והם עודם חיים ונושמים, לא יכול שלא להיות מאמין.
היום תשעה מתוך הילדים שלה נשואים, רובם גרים ביישוב, ממש לידה. הם החברים הכי טובים אחד של השני וגם שלה. הרי זה חלומה של כל אם, אומרות לה השכנות, חצי בהערצה חצי בקנאה, איך עשית את זה. אולי זה הקרבה לערבים שעשתה אותנו כזאת חמולה, היתה מחייכת ועונה, אני לא עשיתי כלום, אני פשוט הזנחתי אותם. כמובן שהיא, כשפחתו הנרצעת של החופש, מודעת גם לצד המחייב שבילדים, להשקעה הבלתי פוסקת שהם דורשים. מאסר עולם. אבל מה כבר ההבדל בין שני מאסרי עולם לעשרה?
הוא צחק עליה ושאל אם היא זוכרת את השמות של כולם.
צחקה ואמרה שלרוב כן. יהושע נתן את השמות. לרוב הילדים שלה יש שלושה שמות. יש לי עוד המון שמות בראש, היה אומר לה, חבל שלא הבאנו עוד עשרה. עשר הספירות שלי, היה קורא להם, או לחלופין עשר המכות. הוא לא היה מעורב מאוד בגידול הפיזי שלהם. התפקיד שלו היה לאהוב. לאהוב אותה, לאהוב אותם. בין כל העיסוקים הרבים שלו, היו לו לפעמים שעות חסד איתם. מי רוצה לראות את כנה מזמרת? היה מכריז בכל רחבי הבית, ואז תופס אותה ומדגדג אותה "גיזגוזים" כאלה, עד שהיא מתגלגלת מצחוק. אחר כך היה מנשק את הילדים על הראש שלהם והם היו בורחים ממנו, כי הנשיקות שלו רטובות מדי, והוא היה רודף ותופס ושוב מנשק. ומלטף כל אחד במגע חזק ועדין, נגד כיוון השיער, ואז אומר, תראו ילדים, מה קרה לפרדס? איזו כרבולת תרנגולת. הוא כמעט לא התעדכן בפרטי חייהם. אף שלא מצא זמן להתעניין בחבריהם, היה מחלק נשיקות גם להם. חבורות החברים של הילדים שנפגשו בו ברחוב היו נפוצות לכל עבר מפחד הנשיקות שלו, והוא לא שקט עד שכל חבר שהגיע לבקר אחד מן הילדים יצהיר מרצונו הלא חופשי שכנה או פרדס או כל אחד מהם הם הילדים המופלאים בעולם. בעולם שבו כל ההורים ניסו ליישר קו הוא דווקא הדגיש את הפרוטקציות. עם כל אחד מהילדים המתיק סוד כמוס - אותך אני הכי אוהב מכל הילדים, אבל אל תגלה לאחים, שלא יקנאו בך כמו האחים של יוסף ויזרקו אותך לבור. כל אחד מהם הלך במשך שנים עם הסוד הנפלא בבטן, בידיעה שהוא הנבחר. והיו ריטואלים כל כך קבועים שהנהיג, שהיא זוכרת שלב שבו כל ילד התפלא לגלות שהם קורים רק אצלם ולא כל האבות מתנהגים ככה: היה מכריח אותם כל ערב להגיד אבא חמור ואמא חמודה, מי שהחליף ואמר לדוגמה שאבא חמוד היה מקבל עונש, נשיקה, ומי שאמר כמו שצריך קיבל פרס, גם כן נשיקה. היה לוחץ להם את היד, עם המגע הרך שלו, חזק חזק, והם היו מתפתלים תחת המגע הלוחץ והוא צוחק ואומר שלום אדוני, אני הפסיכולוג, תספר לי מה כואב לך. היו עומדים בתור והוא היה מעמיד אותם על כפות רגליו, מוליך אותם בכל רחבי הבית, רגליים קטנות על רגליים גדולות. עד שהגיע איזה טלפון חשוב, או שהגיע זמן התפילה, או זמן חדשות, או שנזכר במשהו חשוב. וברגע אחד הוא נעשה לחוץ מאוד. והם היו הולכים אחריו ואומרים, א־בא, אולי שוב? ומבינים, לפי המבטים חמורי הסבר, שאבא השתבלל פנימה, שעכשיו הוא הוגה דעות ומקדם את העניינים שלו והם יצטרכו לחכות לשעת החסד הבאה.
"טוב, סבתא," הסתכל על התיק שלה. "את הולכת מאוד מהר..."
"גם הילדים שלי תמיד היו צוחקים עלי שההליכה שלי היא בריצה." תמיד מרחפת. אי־מא, היו קוראים אליה כמה מטרים מאחורה, תחכי־לי־אי.
"אולי נעצור?"
איך היא, שבמסע הזה ביקשה להתרחק קצת מבני האדם, הגיעה למצב שהיא צריכה להתחשב בו בקצב ההליכה שלה. מה לו ולה. האחר הוא הגיהינום שלי, מצאה הגיג כשפשפשה בתוך השירים שכתב, והאחר הוא גם זה שמוציא אותי מתוך הגיהינום של עצמי. כדאי שתהיה יותר נחמדה אליו, חשבה, אולי הנוכחות שלו מברכת אותה במשהו. הבטיחה לו שכשיגיעו למקום עם צל, יעצרו. הם המשיכו ללכת מעט בשתיקה. היא מקדימה בתוך עננת המחשבות שלה, הוא מאחורה עם התיק שלה בעננת עשן. כשעברו ליד אלון גדול, עצרה. הסתכלה במפה, ראתה שהיא לא רחוקה מהנקודה הראשונה שסימנה לעצמה. אולי קרובה מדי, לרגע קיבלה רגליים קרות. הגזע העבות והפתלתל שימש לה משענת גב. החום נשבר מעט ורוח קלה ליטפה אותה. היא החזירה לה חיוך. מישורים נפרשו לפניה. מעליה רמת הגולן, מתחתיה מישורי עמק החולה ובתוכו אגמון החולה והשמורה. איזה קטע שכל זה היה אגם גדול פעם. איך בן גוריון, עם כל האמביציות שלו ייבש אותו ככה. הייתי יכולה להפליג לאחותי בקריית שמונה על יאכטה. לקחה כמה נשימות. היא אוהבת נופי מעבר שכאלה, כאילו מישהו מתח קו נסתר במקום שבו היא יושבת, מצד אחד שלה נוף גולן, מצד שני נוף גליל עליון. השביל המישורי שצעדה בו נראה למרחק, על קצה הגובה, כמו תוחם את הרמה, מצייר קו דמיוני בין שני סוגי הנוף. המישורים הירוקים שלצדיו הוכתמו בפרחים רבים. כלניות ורקפות וחרציות, פרחים צהובים ולבנים וסגולים. כמה חבל שהאביב כל כך קצר בארץ השחונה הזאת. לבה נחמץ למחשבה שעם השמש הזאת, בעוד כמה ימים, רבים מהם כבר יבלו. מכל הפרחים, הוא הכי אהב רקפות. תמיד היה אומר לה, נועה'לה, תראי כמה הרקפת הזאת יפה, ממש כמוך. יום אחד בא הביתה עם זר של רקפות שקטף בדרך. היא, כקיבוצניקית לשעבר, התחלחלה, לקטוף פרח מוגן היה חטא של ייהרג ואל יעבור אצלם. אבל הוא לא התרשם מהחלחלה שלה, כינס את כל הילדים שהיו בבית ואמר להם יש לי הודעה, מצאתי שם חדש לאמא. הילדים כבר היו די מורגלים במחוות הרומנטיות שלו, ולא הפסיקו מעיסוקיהם. כנה עשתה טובה ושאלה, נו איזה שם, אבא. רקפת, ענה בעיניים נוצצות. והסביר ברצינות רבה, שתיהן יפות וורודות, שתיהן מתכופפות בצניעות. נכון שהאישה שלי כל כך יפה וצנועה? האישה הטובה הזאת היא לא האישה שהתחתנתי איתה, היא טובה הרבה יותר. חוץ מזה, כולכם, הורה בראשו לעבר הילדים, לא הייתם בחתונה שלנו, אז בוא נעשה חתונה חוזרת. והילדים דווקא נרתמו למשימה. והביאו שמלה ובהנחייתו רצו ונישקו אותה וזרקו עליה המון מטפחות.
את שמה לב, יצא השופט שבתוכה, שכל דבר מזכיר לך אותו. כל משפט שמישהו אומר מזכיר לך אותו. את לא יכולה להסתכל על הנוף רגע בלי להיזכר בו. גברת נועה. אחרי ארבעים שנה של נישואים אין לך כלום מעצמך?
תמיד היה לה החופש שלה. זה היה הכי חשוב לה, החופש. לטייל, לראות קצת טבע, לנשום אוויר. לאסוף צוף מכל מיני מקומות ומפגשים חדשים. הוא תמיד היה מאוד עסוק, היה לו על מה לחשוב ולתכנן. אז כשלא היה לו זמן, בתוך ים העיסוקים, הטלפונים, הפגישות והיוזמות שלו, היא היתה הולכת לבד למקומות שעניינו אותה. אבא הוזה דעות, הילדים היו צוחקים, ואנחנו יוצאים לטייל. היתה יוצאת לטיולים, עם שבעה, שמונה ילדים, בטרמפים, אוטובוסים. אם נחה עליה הרוח היתה יכולה פתאום, באמצע שגרת היומיום, לנסוע להורים שלה בצפון, לאחיות שלה. לפעמים היה נשאר בבית, לפעמים גררה אותו איתה. מצחיק, נאנחה בלבה פתאום. דווקא עכשיו כשיש לה את כל החופש שבעולם פתאום קשה לה הטיול הזה, קשה לה. היא לא נהנית מהטבע כמו פעם. מההתחלה יש לה איזה רצון לחזור הביתה, דווקא כשאין שם אף אחד שמחכה לה. אולי האהבה שלה לשוטטות התחזקה כי הוא היה בסיס ביתי חזק והיה לה לאן לחזור, ועכשיו... הרימה ראשה בעייפות וראתה איך כל קווי המתאר של הנוף, חמוקי ההרים הירוקים המשתלבים זה בזה, ריבודי הפרחים בשתי מפלגות נאבקות על השליטה, מפלגת הסגול, מרגניות קטנות ומלכותיות וכרמליות ומקורי חסידה מזדקפים ורקפות מצטנעות, ומפלגת הצהוב, בהמון חרדלים וחרציות וציפורני חתול מחורצות, וכמה דמומיות שניבטו בנייטרליות אדומה, הכול הכול העתק של עצמו. צל דהוי שנושא עליו עבר שוקק.
"יש לך אוטו בסוף המסלול?" הוא העיר אותה ממחשבותיה והזכיר לה את עצם קיומו. מה הוא עושה פה בכלל? לא שאלה.
"לא," צחקה. "בכלל אין לי רישיון נהיגה."
"בעלך היה הנהג בבית?" הוא סיגל טון עדין כאומר, איזה מסכנה, בעלך מת, ועכשיו אין מי שינהג.
"לא, גם לו לא היה רישיון," צחקה. "לא היה לנו אוטו אף פעם." דווקא בסוף ימיו הוא כן קצת נהג, צחקה לעצמה כשנזכרה בו נוסע ברחובות הצפופים של היישוב על הקלנועית, צופר בקול לכל עוברי האורח, פנו דרך, נהג צעיר. היא היתה מחכה לו בבית כשיצא על הקלנועית לתפילה והיתה מתבשרת שחזר כששמעה את קול החבטה של הקלנועית המתנגשת בחזית הבית.
הוא נראה מאוכזב. אולי דמיין שהיא "מסודרת בחיים" וציפה שהיא תוכל לעזור לו במשהו ולאט הוא מגלה שלא. הוא לא הראשון. תמיד צורת החיים שבה חיו הפתיעה אנשים. עם השנים, יהושע הלך והתפרסם, נפגש עם אישים חשובים ומפורסמים בארץ ובעולם, הוזמן לכנסי שלום במלונות פאר בכל העולם, התחיל לעניין כתבים ועיתונאים, וכשהם היו מגיעים לבית המוזנח והמבולגן תמידית שלהם היו מתבלבלים. הילדים היו מגיעים הביתה, גרביהם הלא תואמים משתרבבים מתוך סנדליהם, בבגדים מהוהים שעברו מגדול לקטן ממנו, עם נזלת תמידית שלא משה מאפם, משליכים את התיק והנעליים ורצים יחפים לשחק באבנים ובסלעים, חוזרים עם בוץ וחיפושיות שמצאו. לפעמים היה נפלט להם משפט מכובס כמו, מאוד פשוט וצנוע, הבית הזה. לפעמים היו מציינים זאת בכתבות. סיפורי ההתניידות שלהם, ללא רכב, היו מעשי נסים. כל פעם בדרך אחרת היו מגיעים ממקום למקום. כבר פיתחה שיטות בנושא. היתה קובעת מספרי ברזל לתיקים ולילדים כדי לבדוק שכולם נמצאים. היא זוכרת פעם אחת שגילתה חמש דקות אחרי שהאוטובוס יצא ששכחה את יערי בטבריה. איזה סקנדל. היו להם גם משחקים סביב זה. הילדים היו מתחלקים לקבוצות ומתחרים מי יגיע ראשון בטרמפים. פעם אחת עצרו טרמפים והבנות התחרו בינן מי יותר יפה ולמי יעצרו ראשונה, אז יהושע קם ואמר אני הכי מכוער אבל תראו שלי עוצרים ראשון, הוא רק התייצב בפתח התחנה, הרים את היד ומיד עצר מישהו בחריקת בלמים - רגע, אמר לו, אתה לא הרב הזה מהטלוויזיה? בואו, תעלו.
והיו גם הרבה סיפורים הפוכים, שעמדו בטרמפיאדה ועצר מישהו ואז כשראה את יהושע אמר, אותו אני לא מעוניין לקחת, והמשיך לנסוע.
הילדים כל השנים היו חוזרים עם סיפורי טרמפים. אותו סיפור היה חוזר בווריאציות שונות; היו עולים על טרמפים וכשנשאלו מתוך נימוס מהיכן הם, היו עונים שהם מזוהר ולחלק מהנהגים זה היה מקפיץ את השם של יהושע שזיהו מהתקשורת. יש שם את הרב המוזר הזה לא? תאמין לי, אף פעם לא הבנתי את התפיסה שלו. משהו מעורבב כזה, מתנחל שנפגש עם רוצחים ועושה איתם טקסים דתיים. הזוי. תגידו, אצלכם, זאת אומרת ביישוב שלכם, איך מקבלים אותו? והילדים, כל אחד לפי אופיו ותקופת החיים שהיה בה באותה עת, לפעמים הזדהו בתור הילדים שלו, ולפעמים שמרו על אנונימיות. יש שהיו מתענגים על הספק ועונים, נראה לך שמקבלים אותו? איך מי שנפגש עם רוצחים יכול להיות רב? איך מי שמאמין בכפירה יכול להיות רב? ביישוב כמעט שאין מי שתומך בו. ויש נהגים שהיו נסחפים עם ההתנגדות ואומרים, האמת שגם אני לא אוהב אותו, איך עוכר ישראל שכזה יכול להיות רב. במקרים כאלה נהנו הילדים להמתין ממש לפני היציאה מהרכב כדי להגיד לנהג המחוויר, יודע מה, אתה צודק וצריך ליידע אותו, אני אמסור לו, הוא אבא שלי.
בשנים האחרונות היו ליהושע כל מיני משמשים שהאמינו ברעיונותיו והסיעו אותו ממקום למקום. אבל היא דווקא אהבה לנסוע בטרמפים. הרפתקה, למה לא.
אביב כמו אביב, אפילו מזג האוויר היה לגמרי לא החלטי, אנפפה בבוז. בבוקר היה רותח, עכשיו קריר. היא הוציאה מהתיק שלה לחם שחור, חריצי גבינה קשה וזיתים שחורים, ופרשה הכול על משטח סלע זוויתי. הורתה לו שיתכבד, הוא סירב בהתחלה והסביר ש"לא נעים". לא התעקשה. ניסתה למקם עצמה בישיבה על סלע, לבסוף התפשרה על האדמה המבוקעת. "טוב, אולי אוכל קצת," אמר ולקח מעט מהזיתים, אחר כך טעם משאר הסעודה. האמת שחישבה את הכמות רק לעצמה, הרהרה בצער תוך שהם נוגסים מהאוכל בדממה, היא תצטרך לעבור בציוויליזציה מהר יותר משחשבה.
"לא אמרת איך קוראים לך," שוב עורר אותה מעננת מחשבותיה, כאילו הופקד על כך שתהיה כאן שיחה ויהי מה.
"נועה," ענתה. נועה של הים, הוא היה קורא לה תקופה מסוימת לאחר ששמע את השיר ה"מודרני" הזה במקרה באוטובוס. אלף שירים ושיר לך נועה, היה מזמר אליה כשהיה חוזר מהישיבה הביתה. הוא הוסיף לה עוד שמות משלו. אִיקָה'לֶה שלי. בְּרִיתַנְיָה קרא לה, את הברית שלי. מוּוַאחִידָה. חצי שלי. ארץ שלי. אהובה היה השם שהוא הכי אהב לכנות אותה בו. היו שאפילו חשבו שכך קוראים לה. בעיתון, באחת הכתבות, פרסמו תמונה שלהם וכתבו מתחתיה, יהושע ואהובה חי שלום.
הוא התקרב יותר מדי ובחן את פניה ושאל מה המוצא שלה. ענתה שהיא צברית, ההורים מגרמניה, יקים.
"אה," הוא פרש זרועות תמנון, "חשבתי שאת אשכנזייה."
הוא לא גאון, הבחור, חשבה לעצמה ונבוכה בשבילו בצורת עקצוץ קטן באוזן שמאל.
"והבעל?" המנוח לא היה מוכן לכינוי הזה, בעל. אישישלי, היתה קוראת לו.
"הוא מפולין," ענתה. "זאת אומרת, ההורים שלו," ומיהרה להוסיף, "גם הוא אשכנזי."
"וואלה," הוא התרחק. "דווקא נראים נחמדים."
החליטה להיות נחמדה יותר ושאלה אותו איך קוראים לו.
"שניאור."
הופתעה מהשם.
"גם אבא שלי היה דתי," הוסיף בעצב, כתשובה למבט השואל שלה. "חוזר בתשובה. היה מרביץ לי ולאמא ודתי. היית מאמינה?" היא הנהנה בהבנה. היא שמעה לא פעם על חוזרים בתשובה כאלו, אנשים אלימים שחשבו לכסות על זה בחזרה בתשובה־כביכול. נותנים הרבה חומר לרכילות ולשנאת דתיים של החברים התל־אביביים שלה. "אבל תאמיני לי הם הכי גרועים, החוזרים בתשובה." שניאור הדליק עוד סיגריה, שאף לתוכו בריכוז את שבעים ושניים הרעלים המסרטנים, והוסיף, "קיצוניים, משוגעים."
אז אתה חוזר בתשובה, אמרה לו כמגלה מידע חסוי לאחר שבאה לביקור ראשון בביתו וראתה שהוא נמנע מלהשתמש במטבח של הוריו. הוא לא דיבר איתה הרבה עליהם לפני הביקור ההוא, לא כי התבייש אלא מכיוון שכל הזמן למדו, ולא התפנו לכך. חוזר בתשובה? ענה לה מהורהר, אני לא באמת.
ההורים שלו לא היו באמת חילוניים ולא באמת דתיים. חסידים מפא"יניקים. שניהם גדלו בוורשה, פולין. המשפחות של שניהם היו מאוד דתיות, מחסידות גור. הסבא שלו היה רב של החצי הגדול של ורשה, שנחלקה לשניים על ידי נהר. אחד הדודים של אבא שלו, ציוני נלהב, עלה עם אשתו לארץ והקים חווה במושב ליד חיפה. לא הרבה אחרי שעלו, כשעמד בחלון ביתו ושתה כוס קפה, נורה ונרצח בידי חוליית עז א־דין אל־קאסם לנגד עיניה של אשתו. האישה נשארה עם המשק הטרי לבדה. משפחתו של בעלה דרשה ממנה סכום כסף שלא יכלה לעמוד בו כדי לייבם אותה ולכן לא יכלה להתחתן. במשפחה חשבו, אף שלא האמינו בציונות ה"כופרת", שצריך לשלוח מישהו לארץ שיעזור לה עם המשק. אביו של יהושע, שכבר אז פזל מעט ימינה או שמאלה מהדת, היה הבחירה המתאימה ביותר. הוריו של יהושע עלו ארצה והצטרפו לדודה במשק. כך יצא שהם גרו בבית לא גדול, במושב ליד חיפה, ההורים של יהושע, אחותו הבכורה ודודתו. יהושע נולד אחרי שהם הגיעו לארץ, אז אביו כבר הפסיק לשמור שבת. תמיד היה אומר ליהושע, אני אולי נראה לך כופר, אבל יש לי זכות אבות למעלה. אמנם אני לא שומר שבת, אבל כשאגיע למעלה, מה אתה חושב, שאבא שלי, הרב של ורשה, ייתן שישלחו אותי לגיהינום? והיה צוחק את הצחוק הפולני שלו.
הדודה, שמאז רצח בעלה הפכה ליצור מריר ביותר, ובמיוחד מפני שמשפחתו החסידית של בעלה ניסתה לסחוט ממנה כסף, שנאה דתיים בלהט. "חניוקים", היתה קוראת להם. לא יצאה שנה מאז שהוריו של יהושע עלו לארץ, ומלחמת העולם השנייה פרצה. השואה לקחה את כולם, כל המשפחה של אמו של יהושע, של אביו, של הדודה, של הדוד הנרצח ושל עוד הרבה חניוקים אחרים, אבל השנאה לדתיים נשארה ועמדה בעינה. כשיהושע התחיל לחבוש כיפה היה לה, לדודה, כמו על כל דבר, מה להגיד. חניוק, היתה מגרשת אותו מהבית, תוריד את הדבר הזה מהראש ותחזור. כל פעם שהשלישייה, ההורים והדודה הזקנה, היו באים לבקר אותם בביתם, היא היתה מיד עוטה סינר ולאורך כל הביקור מנקה את הבית, שאכן לרוב היה זקוק לכך, מלכלוכים של חניוקים.
יהושע נשלח לריאלי, בית ספר חילוני מפא"יניקי הכי טוב בחיפה, והיה למצטיין השכבה שלו. בכל המקצועות (חוץ מחינוך גופני, שבו קיבל נכשל) קיבל שוב ושוב ציון עשר. היה קורא ספרים גם בהפסקות. כל השלושה, ההורים והדודה, נשאו אליו עיניים מצפות. אך הוא אף פעם לא ניסה לעמוד בציפיות של אף אחד. כבר כשהלך לגרעין נח"ל, התחיל לחולל מהפכות. הוא גר יחד עם כמה מחבריו לתנועת הנוער העובד והלומד, הלכו לחזק קיבוץ צעיר, על גדות הכנרת. זה היה לפני מלחמת ששת הימים והקיבוץ, שהיה אז שטח מפורז על הגבול עם סוריה, היה נתון באיום תמידי. מיד כשהגיע הבחין בהבדלים המשמעותיים בין חברי הקיבוץ לעובדים השכירים. בישיבת החברים הראשונה, עוד לפני שמישהו הכיר אותו, קם הצעיר עז הפנים, המנוח שלה, והעלה הצעת חוק הקובעת שלוש שעות לימוד בכל יום בצהריים, על חשבון העבודה, שבהן כל חבר קיבוץ יחנוך עובד שכיר וילמד אותו קרוא וכתוב.
אחרי הצבא הלך ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. שם הכיר את אריה, שהיה לידיד נפשו, ויחד היו, גם מחוץ לשיעורים, מתווכחים ומתפלספים. שניהם מאוד אהבו ללמוד והוויכוח המרכזי בינם, שחזר שוב ושוב היה, האם הם צריכים את התואר, את התעודה. יהושע, שנסע במיוחד לכנרת לטבילת התנקות לפני היום הראשון ב"גוב הגאווה", האוניברסיטה, טען שלא. המרוץ הזה אחרי תואר הוא כל כך שטותי, היה טוען, לומדים רק כדי להיחשב משהו, אין בזה ממש. זה בדיוק השקר של העולם החולף הזה, החשיבה שאם יש לך תואר אתה יותר חכם או עמוק, כל כך שטחי. בוא נלמד בשביל ללמוד, לא בשביל העושר והכבוד, והיה יורק הצידה, טפו. אריה, שהיום הוא פרופסור מפורסם, היה עונה, צריך את התואר רק בשביל הפרוטוקול, בשביל הדף, כך יהיה לך את העוצמה להשפיע מבפנים. גם בספר הזוהר, הביא ראיה לטובתו, כתוב, שאם בא אליך כלב אל תנסה להילחם בו אלא השלך לו עצם. אבל יהושע לא השליך עצם, בסוף השנה השלישית ללימודיו, לאחר שסיים את הרוב המוחלט של המטלות, בתענוג מכוון, לא הגיש את העבודה האחרונה שלו ולא קיבל את התואר.
לפחות תביא לי כלה, היתה אמא שלו, שהיתה פולנייה אמיתית, מתחננת אליו, מה בסך הכול ביקשתי? הוא היה כל כך עסוק בלימוד ובעולמות הפנימיים שלו, לא מצא פנאי להתעניין יותר מדי במין השני. בלילה שלאחר חתונת חבר מהגרעין, הסיעו החתן והכלה את יהושע לביתו, שהיה לא רחוק מביתם הטרי. כשהגיעו ועמדו להיפרד מיהושע מול ביתו, רוח שטות פתאומית אחזה בו והוא ביקש מהכלה הטרייה בשמלה הלבנה להיכנס איתו לרגע לבית הוריו. אמא יקרה, פנה לאמו המחווירה, ביקשת כלה? אז הבאתי.
אולי היא ציפתה שאישה תיישר אותו, תחזיר אותו להיות תלמיד הריאלי המצטיין שלה, חשבה עכשיו, אולי לכן היא כל כך התאכזבה כשסוף־סוף, בגיל עשרים ושמונה, הביא אותי.
את יודעת, נועה'לה, אני לא באמת חוזר בתשובה, המשיך את המשפט שלו אליה לאחר הפוגה ארוכה. כי להיות דתי, מבחינתי, זה לחזור בשאלה. התנועה הרוחנית שלי זה לשאול. לשאול זה כל העניין הדתי על רגל אחת, האם יש אלוהים, איפה הוא, איה מקום כבודו. עבודת האלוהים שלנו היא להיות קשוב לעולם, אמר לתלמידיו שוב ושוב, קשוב למציאות. המציאות היא הדרך של הקדוש ברוך הוא לדבר אלינו. לחפש את אלוהים, את הסיבה שאני דווקא נמצא, בגוף ובהקשר שנולדתי בו. הרב, שאל אותו תלמיד צעיר, איך אתה מצאת מה השליחות שלך בעולם, האם תמיד חלמת להיות רב או להתעסק בשלום? חלומות לא היו חסרים לו, הוא תמיד חלם להיות סופר או משורר או שחקן תיאטרון או המון חלומות אחרים, ענתה לתלמיד בלבה, אבל הלב שלו נשרף מאהבת התורה, הוא לא היה יכול להפסיק ללמוד. יהושע התעלם מהשאלה, היא זיהתה על פניו את שרירי הרקות מתוחים, התלמיד התעקש. איך, הרב, איך גילית מה השליחות שלך? אני לא גיליתי, ענה בחופזה והמשיך לקרוא בעצבנות מספר הזוהר. והיא, מקרן הזווית שתמיד ישבה בה בשיעוריו, הבחינה כמה שהוא, כדרכו, חשוף. כמו ספר פתוח. איך רואים על הפנים שלו את הלילות שהוא מתייסר בשאלה הזאת. גם אם לאחרים היה נדמה שיש לו דרך סדורה, הוא תמיד התענה בחשבון נפש עליה. כל צעד שעשה בחייו, היה מייסר עצמו עליו. על שהחמיר בהלכה, ועל שהקל, על שהיה נוקשה מדי ועל שהיה רך מדי. על הקשר עם החילונים ועל הקשר עם הערבים. כל הזמן היה שרוי במין חשבון נפש, על מה שהוא עושה וגם על מה שלא. היה אומר לה, אולי אנחנו טועים נועה'לה, אולי אנחנו לא בכיוון. ולא היה מתבייש לחזור בו, לשנות דעתו ומעשיו מהקצה אל הקצה. אולי כמו ג'י־פי־אס, חשבה בבדיחות, מחשב מסלול מחדש. חוזר בתשובה.
"האמת שגם יהושע, כלומר, האיש שלי, היה חוזר בתשובה," הרהרה בקול.
"באמת?" שניאור שלח טבעות עשן לאוויר. "אבל את לא נראית מהקיצוניים. כיפה סרוגה."
הוא היה הכי קיצוני שהכירה, חשבה. תמיד מגזים, אף פעם לא מאוזן. ונזכרה איך תמיד ביקש את הקינוחים הכי מתוקים והוסיף להם סוכר. כשלא היתה משגיחה, היה מבקש מהילדים שיכינו לו תה עם שבע כפיות סוכר, ובמאכלים המבושלים, עוד לפני שטעם, בזק עוד ועוד מלח על צלחתו. לעתים הבחינה במבטים התמהים של הסועדים לצדו, כתוהים לעצמם אם הוא באמת יעמוד בכל המליחות הזאת. וכשהרופא היה רושם לו תרופה או משחה מסוימת היה, אם היא לא היתה מרסנת, קונה עשר, שיהיה. כשרצה לאותת אהבה למישהו היה מפיל אותו בחיבוקים ובמחמאות מעלות סומק, כשהאמין במשהו הלך עליו עד הסוף. כך ביחס להלכה, בדרישות מעצמו, ברעיונות המשוגעים. קיצוני באהבה שלו לאלוהים, אליה, לאנושות. בכלל, במה שהאמין בו היה הולך עליו עד הסוף ושיתהפך העולם. מצחיק, חשבה, אפילו הסובלנות, הפתיחות, אפילו המתינות היתה קיצונית.
"מוזר," מטביע עוד כמה טבעות עשן. "אני לא מצליח להבין מאיזה סוג אתם."
עצבנות החלה להתפשט בה, בגלל הזר הזה שכוונתו רצויה אך השאלות שלו כבר מתחילות להציק. מה יש לאנשים עם הצורך המרגיז הזה, כל הזמן להגדיר את עצמם ואת האחרים בתוך תחום מוכר. אולי זה הפחד להישאר חשוף לרוחות הגולמיות של העולם, בלי בית, בלי הקשר, אולי הפחד שיעבירו אותך אל מחוץ לחיק הנורמטיבי.
"הוא היה סוג בפני עצמו..." ענתה בצער יותר לעצמה מאשר לו, כמו חוקר טבע המתוודע לזן נכחד, זן שנמחה בדיוק לפני חמישה חודשים עם פטירתו של אדם אחד.
צריך שמישהו ימשיך אותו. שמרֵי עצבנות, רגש חדש לה שהחלה להכיר הרבה יותר מקרוב מאז שהוא נפטר, תססו באיבריה, זה לא יכול להיות שכל מה שהוא עשה והשקיע כל כך ייגדע באמצע. בתנועות חדות אספה את חפציה. צריך למצוא מישהו שהבין את הראש שלו ושמוכן ורוצה להמשיך בדרכו. אבל מי הבין אותו. תלמידים הרבה אין לו. דווקא היו לאורך השנים הרבה שניסו להתקרב אליו, אבל הוא לא ידע לתחזק קשר של רב ותלמיד, לא סבל סימני הערצה כלפיו. לא ניסה להביא או להסביר עצמו. נזכרה בחיוך איך באחד מימי השבעה נכנס אדם שלמד איתו בישיבת האורות וכיום הוא רב של יישוב, התיישב מולה ונאנח, אולי שם - אמר והצביע כלפי מעלה - מצליחים להבין אותו. בעולם הזה, האם מישהו הבין אותו, עברה מחשבה קרה בראשה. אולי אף אחד מלבד את, התלמידה הראשית, גברת נועה. וגם את, האם הבנת אותו באמת?
היא חייבת להתחיל להתעסק בזה ברצינות, חשבה במין בהילות לחוצה, להקים עמותה, כספים. קודם מעשה ואחר כך תרד לעומקם של דברים.
גל מעשי תקף אותה. יאללה, דרבנה עצמה, העמיסה על גבה את התיק והחלה לעלות עם השביל. האוכל שסעדה הכביד על בטנה. מעלה הגבעה היה סחוף רוח. היא עצרה, שחררה את מקלות ההליכה שקשרה לצד התיק, הוציאה סודרה שכובעו נפרש כמניפה, מאחורי ראשה. כמו מעבר בין אטמוספרות, חשבה, מסביב חם וכאן רוח. השביל היה מלא מהמורות, סימני צמיגים שחורים נגלו מדי פעם וניכר שמכוניות נסעו עליו. רוח נשבה בניגוד לכיוון הליכתה, מכבידה עליה את כובד המשקל עוד יותר. נכנסת בין עפעפיה, מתרגשת בנחיריה. מצב רוח של היריון תקף אותה, חילופי עונות רגשיים, כאילו קורה עכשיו משהו מיוחד בעולם. תחושה חזקה של לקראת, או לחלופין תחושה מוכרת. כאילו כבר היתה בסיטואציה הזאת, אולי היתה בעתיד. אלמנה, מטפסת לבדה בעלייה הקשה אל ראש ההר. בהבזק של רגע, עברה בה הרגשה, כמו ידיעה, שגם הוא שם למעלה, האהוב שלה, גם עליו עובר משהו. אולי לא התרגשות אנושית, אבל משהו. לקראת סוף העלייה היא נעצרה. כל כך טרודה ועצבנית היתה ששכחה את בן שיחה מאחור. היא הסתובבה. הוא עמד למטה, תמה. נופפה לו לשלום. הוא הרים לה יד תמנונית חזרה. מה את מתעצבנת, חשבה. גם כשהיה חי אנשים ניסו כל הזמן להגדיר אותו והיית צוחקת מזה. נזכרה איך לפני שהתחתנו, שהוא בא לבקר אותה בבית החולים הפסיכיאטרי שבו עבדה. כשנכנס למחלקה הוגשה ארוחת צהריים. כיוון שמטעמי בטיחות, השימוש בסכין ומזלג אסור במחלקה, הם ניסו להתמודד עם העוף שלהם בכף. זה לא נראה טוב, חלקם מזילים ריר, חלקם צועקים. יהושע ראה את המחזה, עמד במקומו והתפלל. היה זמן הכי לחוץ של סוף משמרת, אחיות ורופאים רוגזים חלפו על פניו מעקמים אפם, והוא עמד באמצע המחלקה והתפלל. אחר כך התחלפה המשמרת, היא הלכה עם אחד המטופלים שלה למקום אחר והוא עודנו ניצב ומתפלל. הרופא האחראי החליף את קודמו וחשב כנראה שהוא מאושפז חדש. כשהגיעה חזרה למחלקה ראתה אותו עומד ומתפלל ורופא ושתי אחיות מתוחים מנסים לאבחן אותו.
זה החתן שלי, צחקה כשנכנסה והבינה את תמונת המצב. לא נראה לי שתצליחו לאבחן אותו. לא בגלל שהוא לא משוגע, צחקה, אלא בגלל שיש לו יותר מדי שיגעונות.
היה משוגע להקדיש כל דקה לשם שמים. לומד כל הזמן, כל הזמן. כל דבר אחר היה בעיניו בזבוז זמן. כל שיחת חולין, אפילו דיבורים שבלב, נראו לו כמו ביטול תורה. גם בבית הם היו לומדים יחד כל הזמן. אפילו עם הילדים, לא היו הרבה דיבורים סתם, כל דיבור היה צריך לקבל משמעות. וכשהיו בכל זאת נגררים לשיחה בטלה היה עומד בתנועה הזו שלו, כורע־משתחווה, כמו צובר תאוצה לקפיצה בידיים מונפות למעלה, כאילו חצי מתפלל חצי מתניע, ואומר, נו, נו, חבל, היינו יכולים ללמוד. גם כשאכל למד. בכל נסיעה לילית הקפיד לקחת פנס כדי שיוכל ללמוד תוך כדי. אפילו כשהיה הולך ברחוב, תמיד החזיק ביד ספר תורני.
פעם אחרת באה לאסוף אותו, כמובן בלי אוטו אלא באוטובוס ציבורי, משדה התעופה. הוא חזר מאחת מוועידות השלום שלו והיא חיכתה בקהל המבקרים לקבל את פניו. על מסך גדול הקרינו את כל היורדים מהמטוס, כדי שכל אחד יוכל לזהות את יקירו. אחרי שכולם כבר ירדו והתרגשו והתחבקו ראתה אותו יורד מהמטוס, מרים עיניו פעם אחת לזהות כיוון כללי ואחר הולך־קורא בספר מבלי להרים את הראש. כשראתה שעבר ממש לידה, החלה ללכת אחריו בשתיקה. מרוב שהיה שקוע בספר שלו לא הבחין בה. רק כשהגיע לכביש הסתובב קמעה והיא פנתה אליו ואמרה, שלום אדוני, האם אפשר להציע לך ללוות אותך הביתה באוטובוס?
גם כשהיה נוסע לישיבה באוטובוס ציבורי של אגד, היה מבקש מהנהג את המיקרופון ומלמד את כל נוסעי האוטובוס האקראיים. כשגרו במבשרת ציון התלוננו עליו שכנים בישיבת חברים שהוא הולך בכביש ומתעמק בספר הלימוד בלי להסתכל. הוא משוגע, אמרו החברים, והמזכיר הציע להכין עבורו תמרור מיוחד - זהירות רבנים בדרך.
היה משוגע על ההלכה. היה קם בארבע וחצי לפנות בוקר, שעה וחצי לפני מניין שחרית ראשון, כדי להספיק להתרחץ היטב לקראת התפילה. נטל ידיים לפני התפילה עשרות פעמים, לצאת ידי חובה לכל הדעות. וידא שאין שמץ של ריח רע בכל רחבי הבית כדי שיוכל להתפלל. הוא היה תתרן, חסר חוש ריח, אז היה נעזר בה או בילדים שוב ושוב כדי לוודא שאין ריח רע. אם אף אחד לא היה בבית, היה יכול לקרוא לאחד השכנים שיבדוק שהמקום מריח טוב לתפילה. אחר כך מניח תפילין. עומד מול המראה דקות ארוכות כדי לדייק את התפילין לאמצע הקודקוד, ואחר מניח תפילין של ימין כי היה שמאלי, וגם של שמאל ליתר ביטחון. אחר כך היה מוריד ושב ומניח אותן כמה פעמים נוספות בשביל יהודים שאינם דתיים (ראש הממשלה, הנשיא, שר הביטחון), ששיער שלא הניחו. כל שבוע-שבועיים היה צובע את התפילין, שיהיו שחורות מהודרות, קוצץ את שערו כדי שיעמוד בדיוק באמצע. בתפילה היה מאריך וחוזר על כל המילים כמה פעמים, שלא יפספס את הכוונה שלהן. גם כשהיה מסיים את הטקס הארוך הזה היה עובר בעוד מניינים ביישוב כדי לשמוע עוד פעם ברכת כוהנים, לגנוב עוד כמה קדישים. תמיד מצא עוד דברים שאפשר להקפיד בהם, מרוץ שאין לו סוף.
אם היו עוקבים אחריו שם במחלקה ורואים איך הוא אומר שמע ישראל שוב ושוב, כל פעם חושש, אולי לא כיוון מספיק. איך הוא לא אוכל דברים שיש ספק מה צריך לברך עליהם, איך הוא מצווה על עצמו לאכול שלוש מצות גדולות בפסח כדי לצאת לידי חובת כזית על פי כל הדעות, לא שותה יין שנגע בו גוי או יהודי לא שומר שבת. אפילו בשנים שפרדס היה מחלל שבת, באישון לילה היה קם (כי ממילא הכאב על חילול השבת של הבן האהוב שלו היה מדיר שינה מעיניו) וזורק לפח כל בקבוק שנגע בו. אם היו רואים שם במחלקה איך הוא מקפיד לא לברך או להתפלל או ללמוד ליד אישה שהמרפק שלה חשוף, אפילו יהיה זה המרפק של אחת הבנות או של אישה בתמונה, איך היה יכול לחזור למישהו אחר שבועיים מחשש שאמר בשיחה עמו משהו לא מדויק, שגובל אולי בשקר, בטח היו מאבחנים אותו כאובססיבי קומפולסיבי, אובססיבי קומפולסיבי להלכה.
אפילו בשבת האחרונה שלו, כשהדיבור היה כבר לא ברור, ביקש ממנה בעקשנות הזו שלו שנשארה עד הסוף, את הטלפון כדי להתקשר לפוסק שלו. הוא רצה לדעת אם מותר לו לטלטל את בלוני החמצן שהיה מחובר אליהם, כדי ללכת בפעם האחרונה בערב שבת לבית הכנסת, להיפרד מהקהילה. הרב כמובן אישר לו. חזר והדגיש לו שהאיסור לטלטל אותם הוא בדרגה נמוכה מאוד, אך הוא לא ויתר, התקשר שוב אחרי כמה שעות ואמר, כמעט ללא קול, כבוד הרב, אני מצטער להפריע לך אבל, אתה בטוח שמותר? אני לא רוצה הקלות.
הרבה תהתה לעצמה אם זה האופי שלו, אם האובססיה לפרטים הקטנים ולדקויות התלבשה על עולם ההלכה, או שהמחויבות להלכה יצרה אצלו קפדנות לפרטים הקטנים. היא לא היתה שם. הירידה לפרטים מעולם לא היתה התחום שלה. אך שלא כמוהו, לה היתה האמונה התמימה שלה. בהתחלה לא הבינה איך כל ההקפדות האלה מסתדרות עם מחשבות הכפירה שלו. שהיה חוזר ושואל עצמו, האם יש אלוהים או אין. יש טעם לחיים או אין. כל כך היה מתעסק בשאלות האלה, עד שבשנות הנישואים הראשונות שלהם חששה כל הזמן שיעזוב אותה לבד בחיק הדת. אחר כך התרגלה. היה יכול להתהפך לילות ארוכים בהטחת שאלות כלפי אלוהים, ובאותה נשימה, לקום בחמש ורבע לפנות בוקר כדי להספיק לעשות את כל ההכנות שלו לפני התפילה, ליטול ידיים שוב ושוב, להניח תפילין לפי כל הדעות, לחזור על התפילה כמה פעמים מחשש שלא התכוון מספיק כמו אין קשר בין השניים. אתה אוסף את כל החומרות, זה טירוף, היתה אומרת לו ואחר כך היתה חושבת, כל אחד והאוספים שלו. מה, זה באמת יותר הגיוני לאסוף בולים?
גם על המשפחה לא היה חס. בטח לא עליה, אשתו כגופו, שתמיד ריחפה מטבעה. נועה'לה, עוד מעט שבת, את כבר צריכה להדליק נרות. נועה, אסור לאכול, עוד לא עשינו הבדלה. אהובה, הזכירה לעצמה עכשיו כמו שהוא היה מזכיר תמיד, אכלת לחם ולא בירכת ברכת המזון, תכף יעבור הזמן ותפספסי. למרות שידעה שהוא היה מקפיד לחזור ולברך באותו מקום שבו אכל, התיישבה על סלע סמוך ובירכה חפוזות. המקום שבו סעדה עם שניאור היה למטה, והיא כבר התחילה לעלות... היא כזאת, חשבה. חייבת להמשיך הלאה, לא יודעת לחזור אחורה. אם עזבה מקום, הסיכויים שתחזור אליו קטנים מאוד.
המשיכה לעלות בכבדות. הרוח ייבשה את הזיעה שלה והטמיעה אותה חזרה בשורשי הגוף. והיא רק חשבה, הוא בטוח היה חוזר. הוא היה מקפיד.
עם הילדים היה מקפיד מאוד. דאג שכל הבנות יֵלכו בלבוש צנוע, גם בבית, כדי שיוכל ללמוד תורה לידן. היה מעיר אותם כשהיו נרדמים בארוחה שיברכו. דואג שהבנים ילמדו תורה, יתפללו. פעם אחת נסע אחרי אריה בטרמפים לירושלים רק כדי להביא לו את התפילין ששכח. פעם עתר טייל עם חברה שלו במדבר יהודה, הערב ירד, וכשהחליטו לישון בשטח ולהמשיך הלאה למחרת, יהושע רצה להזמין חילוץ. לא מפני שחשש לשלומם, אלא כדי שלא יעברו על איסור ייחוד. או פעם, כשפרדס נעצר ללילה אחרי שהשתתף בהפגנות, שלח אותה אליו לבית המעצר, לא כדי שתשחרר אותו, כי זו לגמרי אחריות שלו, אלא כדי להביא לו תפילין. כאב לו מאוד לראות מישהו מהם עובר על ההלכה. היה משפיל מבט ונושך שפתיו כמי שחוזה באחר שורט את עצמו.
כשראה שאריה לא מניח תפילין, או בתקופה שפרדס לא שמר שבת, היה מתהפך בלילות. זה שיגע אותו. לפעמים גם גזר על עצמו ימי צום. לפעמים היה מעיר להם, אך גם כשנמנע, הכאב שלו היה כל כך חשוף, כמו גוש שעמד בחלל הבית.
בלילה הראשון של השבעה ערכו הילדים מכירה פומבית משפחתית לחומרות ההלכתיות שלו.
זרם המנחמים התפזר (או גורש על ידי כל מיני רחמניות שלקחו על עצמן את האחריות), והם נשארו לבדם. רק היא והילדים. אז התחילה השבעה האמיתית. פתאום הם היו שוב הקטנים שלה. כל אחד התקלף מחייו הבוגרים, מבני הזוג, מהילדים, וחזר להיות שוב חלק מערימת הילדים שגדל בה. הם הזיזו ארון מהסלון כדי שיהיה מספיק מקום לפרוש לכולם מזרנים, ומצאו שם עיתון ישן. זה, כמובן, לא היה עיתון שהיו מנויים לו, יהושע התנגד נחרצות להיות מנוי לכל עיתון, שהיה בעיניו גיבוב של רכילות, מכל צבע ומין. בעיתון הישן הזה הופיעה כתבה על המנוח. מה שעורר בכולם גל של געגועים דווקא לא היה הכתבה עצמה אלא העמוד האחורי. שם היתה תמונת אישה בפרסומת לדגני בוקר, לא חשופה במיוחד אך עם חולצה ומכנסיים קצרים. יהושע השלים בעצמו את פרטי הלבוש החסרים - הדוגמנית בפרסומת קיבלה הארכה לשרוולי החולצה והמכנסיים. בעזרת יהושע וטוש ירוק זוהר שהזדמן לידו היא נעשתה כל כך צנועה שהיא ממש היתה יכולה להתקבל להיות מורה בסמינר בבני ברק. כולם התקבצו סביב הבחורה עם החיוך המושלם, המשוטח לרוחב הדף הצבעוני, והביטו בקשקושים המכסים את איבריה, היה רגע אחד של דממה. אז נכנסה בעתר רוח שטות. למכור את החומרות ההלכתיות של המנוח. בגלל שלמנוח מעולם לא היה הרבה רכוש, הכריז, עלינו לרשת את הקניינים הרוחניים שלו. אם כל חייו הוא אסף חומרות הלכתיות, אז עכשיו נמכור, בלי כסף כמובן, את כל החומרות. תראו, עושים הצבעה, אבל בסוף אני אחליט כי אני הכי גדול ואנחנו לא דמוקרטיים פה.
אני לוקח להקפיד על תפילין וקריאת שמע בזמן, קפץ אריה, הכי קטן שלה, שתמיד הנושא של התפילות היה לו ולאביו מוקד למריבה, שיג ושיח. אני לוקחת ללבוש חולצות רק עם שרוול שלושת־רבעי, קפצה תמה, גם היא מתוך ניסיון מר עם המנוח. והיו ויכוחים, נמכרו עשרות נטילות ידיים ביום, טבילת טהרה יומית, נמכרה החיבה האובססיבית לשמוע ברכת כוהנים שוב ושוב כל שבת. נמכרה הבליסה הבלתי נגמרת של מצה בפסח כדי לצאת ידי חובה של אכילת כזית. היא קנתה את החיבה לאמירת קדיש. בשלב מסוים פרדס אמר שהוא רוצה לרשת מאבא את הניסיון להביא את השלום. כולם כאחד הסתכלו עליו וצחקו. משוגע, לא ראית שזה לא הולך?