סדרת וינדזור 3 - חתונה לא מבחירה

פרק 1

דיון

כשסבתא ביקשה מאיתנו — מהאחים שלי וממני — להתאסף בחדר האורחים הרשמי, כבר ידעתי. לא רציתי להודות בזה, אפילו לא בפני עצמי, אבל ידעתי שזמני הגיע.

סבתא סוקרת במבטה את החדר, ובזמן שהיא בוחנת את ארבעת האחים שלי ואת אחותי, אני בוחן אותה. אני רואה את שערה המסורק בתספורת אופנתית באורך הכתף, את החליפה הכחולה שהיא לובשת, את הילת האכזריות הבלתי מתפשרת שהיא מקרינה. היום אין שום חביבות במבטה.

אני נדרך כשהיא מכחכחת בגרונה, והלב שלי שוקע לרגע כשהיא נועצת בי את עיניה הירוקות והקרות. אני יודע מה היא עומדת להגיד אפילו לפני שהיא פותחת את פיה, אבל זה לא מפחית ממשקל דבריה.

"דיון, תאריך החתונה שלך נקבע," היא מכריזה בנימה החלטית שאני מתקשה לקבל. "החתונה תיערך בעוד שישה חודשים."

המתח בחדר כמעט מוחשי והאוויר אפוף בתחושת תבוסה. "אני מבין," אני ממלמל, לא מסוגל לשמור על קול יציב. מסכת האדישות הקבועה שלי מאכזבת אותי הערב, ואני משפיל את עיני, מסרב להדאיג את האחים שלי שלא לצורך.

נישואים מאורגנים הם חלק מהמסורת של משפחת וינדזור, כך שכבר לפני שנים ידעתי שהיום הזה יגיע. מבין כל האחים שלי, אני היחיד שהאירוסים שלו נחתמו לפני עשורים, ואני היחיד שידע עם מי הוא עומד להתחתן כבר עשור. זה לא הפך את העניין קל יותר. לא — אם כבר, זה רק הוסיף לתחושה שאני פוסע אל הגרדום בגרירת רגליים אטית שבסופה ייחתם הגורל שלי.

סבתא שלי מתחילה לדבר על התוכניות לחתונה, לדון בפרטים, לתכנן את לוח הזמנים, אבל אני מתקשה להתמקד בדבריה. אני לא מסוגל לחשוב על שום דבר חוץ מאשר פיי, הארוסה שלי.

המחשבות עליה תמיד מלוות בחרטה, והפעם הזאת אינה שונה. חרטה על כל הדברים שלקחתי ממנה ועל כל הדברים שאני עתיד להרוס לה. החיים שלה היו צריכים להיות פרושׂים בפניה, אבל במקום זה אני עתיד להחריב את כל מה שנשאר לה.

"דיון?" קולה של סבתא שולף אותי ממחשבותי. אני מרים את מבטי במהירות וקולט שכל החדר השתתק. "אני צריכה להזכיר לך את ההסכם בינינו? הגיע הזמן שתפסיק להתחמק מפיי."

אני מהדק את הלסת ומהנהן בפנים קפוצות. פיי ואני מאורסים מאז ילדותנו, אבל הודיעו לי על זה רק כשהגעתי לגיל 16. ברגע שיכולתי, עזבתי את הפנימייה שבה למדתי ועברתי ללמוד בקולג' בחו"ל. המחשבה שאתחתן עם מישהי שצעירה ממני בעשר שנים זעזעה אותי, אבל גם אז ידעתי שזאת לא הבעיה היחידה. זאת בעיקר היתה העובדה שזאת היא.

אחרי שסיימתי את הלימודים בקולג' המשכתי לברוח. התמקדתי בהרחבה עולמית של חברת הענק שלנו רק כדי שלא אצטרך לראות את ארוסתי הצעירה יותר מכמה פעמים בשנה. העבודה מעבר לים קנתה לי קצת זמן, אבל זה לא היה מספיק.

זה לעולם לא יוכל להיות מספיק.

סבתא ממשיכה לדבר, אבל אני לא יכול לסבול את זה יותר. לפני שאני מבין מה אני עושה, אני יוצא החוצה ומתחיל לשוטט בשטחי האחוזה. המחשבות מסתחררות בראשי ואני הולך והולך, זקוק לאוויר הצח, לקרירות של הרוח הנושבת, לכל דבר שיסיח את דעתי מפיי.

אני שקוע כל כך במחשבות עד שאני לא שם לב לאן רגלי נושאות אותי. לבי מתכווץ כשאני עוצר מול מבנה מוכר, והכאב החד שמפלח אותי הוא כמו תחושה מרעננת בערפל קהות החושים שאפף אותי מהרגע שיצאתי מהבית. לא התכוונתי לבוא לכאן, אבל נראה שהערב אני לא יכול לברוח מרגשות האשמה.

בעדינות, אני מלטף באצבעותי את הלבנים בקיר החיצוני, ודוחף אחת מהן עד שמתגלה המפתח המוסתר. בית הילדוּת שלנו הוא המבנה היחיד באחוזה שמעולם לא שודרג בטכנולוגיה החדישה שהתקנו בכל מבנה אחר. אמנם מעולם לא דיברנו על זה, אבל ביני ובין האחים שלי שוררת הסכמה שבשתיקה שעלינו להשאיר את הבית הזה כמו שהוא. אולי כי כולנו רוצים לשמר את מה שנשאר מההורים שלנו, ואולי כי אף אחד מאיתנו לא מוכן לשחרר. אני לא בטוח אם אי־פעם נוכל לעשות את זה.

הבית שקט כשאני נכנס פנימה, ולמרות שהוא נראה בדיוק כמו שאני זוכר אותו, הוא שונה. הבית שפעם היה מלא בחוֹם עומד ריק עכשיו, ופתאום אני מבין בדיוק כמה קשה זה היה לפני 20 שנה.

חלק ממני כמעט מצפה שאמא שלי תרד במדרגות, חיוכה המתוק על שפתיה, ותברך אותי לשלום כשאני נכנס הביתה. כאב הידיעה שלעולם לא אראה אותה שוב לא דעך בכלל. והיום הוא כואב יותר מהרגיל.

אני שואף ברעד, והריאות שלי מתכווצות ולוחצות כשאני מנסה לנשום לאט ולשחרר את הכאב העמום שבחזה שלי. הייתי נותן הכול כדי שההורים שלי יהיו כאן איתי היום, אבל אני יודע שאין שום דבר שאני יכול לעשות כדי להחזיר אותם, והידיעה הזאת מרסקת את נפשי השבורה.

אני עוצר מול ארון המשקאות של אבא שלי ומנסה לחשוב איך היה אילו יכולתי לשתות איתו כוסית. איזו עצה הוא היה נותן לי הערב? הוא העריץ את פיי כשהיתה ילדה, ואני בספק אם זה היה משתנה עם הזמן.

ביד רועדת אני תופס בקבוק ויסקי, מהמשובחים ביותר בארון, ומצמיד אותו לשפתיים. הנוזל מחמם לי את הגרון ואני מברך על תחושת הצריבה, ממשיך להתהלך בבית עד שהרגליים שלי נעצרות מול הפסנתר של אמא. אני עומד קפוא במקום, לבי ריק וחלול. פסנתר הכנף נבנה בהזמנה במיוחד עבורה, כולל אפילו הסמל המשפחתי של בית וינדזור, שמוטבע בזהב טהור על הכנף, ועם גימורים מעץ סיסם שהיא נתנה לי לבחור. זאת יצירת פאר ראויה למלכה שהיא היתה, והייתי נותן הכול כדי לשמוע אותה מנגנת לי בפסנתר הזה עוד פעם אחת אחרונה. הייתי נותן את החיים שלי רק כדי לראות אותה מחייכת שוב.

אני לוגם עוד כמה לגימות נדיבות ישר מבקבוק הוויסקי של אבא, ולרגע קצר אני תוהה מה אמא היתה חושבת אילו היתה רואה אותי עכשיו. מה אם היא היתה מאוכזבת מזה שהפסקתי לנגן בפסנתר? מחשבותי פונות שוב לפיי, ואני עושה עוד צעד קדימה.

אמא שלי היתה אוהבת את האישה שפיי גדלה להיות, ולו בזכות העובדה שהיא פנסתרנית קונצרטים, כמו ששתי האמהות שלנו היו. אמא היתה מבקשת ממנה לנגן איתה בדואט ממש כאן, ואף פעם לא היו נגמרים להן נושאי השיחה. היא היתה מספרת לפיי איך פעם היא לימדה אותי לנגן, ואיך רצתה שאלך בעקבותיה. אילו לא הייתי מאבד אותה, באמת הייתי עושה את זה?

אני יושב על ספסל הפסנתר של אמא, דפי התווים פתוחים מולי כאילו הזמן קפא מלכת. לה קַמְפָּנֶלָה. היצירה האהובה עליה. היא אפילו לא היתה צריכה לקרוא את התווים כדי לנגן אותה — התווים המונחים שם היו בשבילי. זאת היתה היצירה האחרונה שהיא ניסתה ללמד אותי, ואחת מהיצירות היחידות שהצלחתי להשקיע בהן מספיק כדי לבצע. אבל לא באמת.

אני מלטף בעדינות את קלידי השנהב הלבנים ולבי שוקע. "אני מתגעגע אלייך," אני לוחש, משווע לתגובה. כששום דבר לא בא אני מרים את הבקבוק שוב לשפתיים ולוגם לגימה גדולה וארוכה. הייאוש מכתיב את המהלכים שלי אחרי זה: אני מניח את הבקבוק על הרצפה ומתחיל לנגן, נעימה שהלחן שלה מתחיל לאט. עיני חולפות על התווים ולרגע אחד אני זוכר למה אהבתי לנגן כל כך פעם, כשצליל הפסנתר לא קרע לי את הלב לגזרים, כשזה היה הדבר שלנו — של אמא ושלי.

הצלילים מעוותים כי הפסנתר זקוק בדחיפות לכיוון, אבל אני מוצא שזה הולם את מצב הרוח שלי הרבה יותר מהקופצנות הקלילה ומרוממת הרוח של יצירתו המפורסמת של ליסט. הנעימה נשמעת שבורה כמו שאני מרגיש, וגם כשאני מפספס תווים אני לא מעווה את הפנים בכעס. אמא היתה מכווצת את פניה אילו היתה שומעת אותי טובח ביצירה האהובה עליה, אילו היתה שומעת איך הפסנתר שלה נשמע בגלל ההזנחה שלי. ואז היתה מעלה על פניה חיוך קורן ומנחם, פשוט כי זו מי שהיא היתה. היא היתה חוֹם, אהבה והאור של חיי. העולם שלי שקוע בצללים מהיום שבו איבדתי את ההורים שלי, ואני לא חושב שאי־פעם אוכל לפלס דרך החוצה.

המנגינה מתחילה להיות קודרת יותר, מחוספסת יותר, האקוסטיקה בחדר עדיין מושלמת כפי שתמיד היתה, אבל כל זה לא עוזר להשקיט את לבי הכואב. התו האחרון מהדהד באוויר, ואני נושף ברעד ומניח את מצחי על כן התווים.

"לא חשבתי שאשמע אותך מנגן שוב."

אני נדרך ומפנה את הראש אל הקול. אחותי הקטנה עומדת בפתח הדלת, על פניה הבעה רדופה כמו שלי. איך היא ידעה לאן אלך?

אני מתנער מהמחשבה הזאת ומחייך בעצב. ברור שהיא ידעה. סיירה ואני עשויים מאותו החומר. היא זורחת באור יקרות, כמו אמא שלנו, אבל מאחורי החיוך שלה מסתתר עומק שקשה לתפוס. מבין כולנו, היא הכי חדת אבחנה והאמפתית ביותר. היא מרגישה דברים לעומק, גם את הטובים וגם את הקשים, והיא מזדהה עם הכאב של כל אחד מהאחים שלה. הלילה הזה אולי קשה לי, אבל כשהיא ראתה את הכאב על פני, לבה נשבר אפילו יותר משלי. אני יודע שאני צריך לזייף את הרגשות שלי בשבילה, להיות האח הגדול שמגיע לה שאהיה, אבל אני פשוט לא מסוגל. לא הלילה.

היא ניגשת אלי וכורעת ליד הספסל, חיוך רוטט על שפתיה. אני פורש זרוע אחת והיא מקבלת את ההזמנה ומחבקת אותי חזק. אני נאנח, משעין את סנטרי על ראשה ומחבק אותה בחזרה.

"אני לא חושב שאני יכול לעשות את זה," אני מודה, והקול שלי בקושי עולה על לחישה. סיירה היא היחידה שיודעת כמה אשמה ובושה אני מסתיר בלבי, כמה משקל אני סוחב על הכתפיים בגלל החטאים שלי.

"זאת לא היתה אשמתך, דיון," היא משקרת.

"אני לא יכול לעשות לה את זה. לא לה."

היא מתנתקת מהחיבוק ומביטה בי בהבעה זהירה. "אבל אתה חייב. ואם מה שאתה צריך זו כפרה, איזו דרך טובה יותר לכפר על זה מאשר לדאוג לזה שפיי תהיה מאושרת? אולי אם תתאמץ חזק מספיק בשביל להשיג את זה, תצליח גם להרגיש קצת מהאושר שמגיע לך. כי באמת שזה מגיע לך, דיון. מגיע לך להיות מאושר."

אני מביט באחותי, בוחן עד כמה היא כנה. איך היא יכולה באמת להאמין בזה בכל כך הרבה נחישות, בכל כך הרבה שכנוע עצמי? איך היא יכולה לשבת שם בלי להאשים אותי על כל מה שלקחתי ממנה, שלקחתי מאיתנו?

היא עדיין היתה מרגישה ככה אילו ידעה איזו אכזריות אני מסתיר ממנה? אני מודאג שבסופו של דבר, הרעל שלי יזהם גם את פיי. אם היא תהיה איתי, זה יטמא אותה, ישחית אותה. וחלק ממני, חלק חולני ומרושע, רוצה את זה. מה סיירה היתה חושבת אילו הייתי מודה בפניה, שבמשך כל הזמן הזה ברחתי מהארוסה שלי לא רק בגלל רגשות אשם?

פרק 2

פיי

בגב זקוף כמו תורן, אני מרימה את המזלג אל השפתיים שלי, אבל הרעד הקל בידי מסגיר את החרדה שמכווצת את בטני. אני מהדקת את האחיזה בידית המתכת ומכריחה את עצמי להישאר רגועה בזמן שאני לועסת את הביצים השלוקות וחסרות הטעם שבפה שלי.

כולנו מחכות לזה — מחכות שאבא שלי יתפרץ בגלל משהו. האם היום זה יהיה בגלל האוכל? אולי הוא יחשוב שאנחנו לועסות חזק מדי. מה שזה לא יהיה, זה חייב לקרות. בדרך כלל, בשעה כזאת הוא כבר יוצא לעבודה, והעובדה שהוא לא עשה זאת עדיין, לא מבשרת טובות לאף אחת מאיתנו.

אמי החורגת, אביגיל, עוטה הבעה זהה לשלי. זאת הבעת נימוס מזויפת שנולדה מפחד. שתינו מציגות חזות שלווה מאוד, כי למדנו בדרך הקשה שכל התנהגות אחרת עשויה להצית את זעמו של אבא שלי.

אני שולטת בנשימות שלי ומתמקדת בבליעת האוכל. אני לא אתן לו לתפוס אותי מבזבזת אפילו נגיסה אחת, לא משנה עד כמה אני קרובה להקיא הכול.

החרדה רק מתגברת כששתי אחיותי למחצה הצעירות, לינדה וקלואי, תופסות את מקומותיהן ליד השולחן. עם כל שנייה שחולפת נדמה שהכעס של אבי הולך ונבנה, נעשה מוחשי. בבקשה, אני מתחננת בשקט. בבקשה אל תעניש אותן רק בגלל שהן חסרות מנוחה.

אני שמחה ומבועתת באותה המידה לראות ששתי האחיות הצעירות שלי לא נדרשו לשנות את התנהגותן כדי להתאים אותה לאבא שלנו. זה אומר שעדיין יש תקווה עבורן, שהנפשות שלהן אולי לא נשברו עדיין — אבל זה גם אומר שהמעשים שלו פוגעים בהן יותר משהם פוגעים בי. אני למדתי לחיות עם זה, אבל זה שיעור שאני מקווה שהן לעולם לא ילמדו. עוד קצת. רק עוד כמה חודשים והכול, סוף־סוף, יהיה טוב יותר.

"לינדה," אבא אומר, וכל גופה של לינדה נדרך. לשבריר שנייה, עינה של אחותי מתמלאות חרדה, אבל אז היא משתלטת על עצמה ומדביקה לפניה את החיוך שכולנו טיפחנו עד שלמוּת. בינתיים הוא לא פגע בבנות הצעירות, אבל כמה זמן עוד אוכל להמשיך להגן עליהן?

"כן, אבא?"

"מתי את מתחילה ללמוד בקולג'?"

אני מרגישה צביטה של געגוע בלבי ושואפת עמוק ברעד. אני סיימתי ללמוד רק עכשיו, אבל שלא כמו אחותי הצעירה, לא הורשיתי לגור במעונות הקמפוס. אני לא נוטרת לה טינה על כך שהיא תזכה לחוויה הזאת, אבל חלק קטן בי כן מקנא בה.

"בעוד שלושה שבועות," היא עונה בקול שקט ומתוק.

בפניה של לינדה פתוחות כל כך הרבה אפשרויות, ואני תוהה אם היא מבינה אילו מותרות אלה. אחותי תוכל לבחור איזה חוג לימודים שתרצה, היא תוכל לבחור את חבריה. היא תעזוב את החיים תחת נחת זרועו של אבא שלנו ותברח לעולם הגדול, שם תוכל לעצב את העתיד שלה בעצמה — שזה כל מה שאי־פעם רציתי עבורה.

אני תוהה איך יהיה בשבילה לגלות בחופשיות מה תחומי העניין שלה. אותי הכריחו ללמוד מִנהל עסקים כחוג ראשי, כדי שארכוש ידע בתחום שיאפשר לי לנהל שיחות משכילות עם דיון, אבל זה אף פעם לא באמת עניין אותי. כל החיים שלי הוכוונו עבורי מראש, וכל מה שעשיתי נועד להפוך אותי לאישה המושלמת עבורו.

אני אפילו לא בטוחה שהייתי פסנתרנית אלמלא דיון. אם לא הייתי אמורה להתחתן איתו, האם עדיין היו מכריחים אותי ללמוד לנגן? האם הילדות שלי עדיין היתה מורכבת מאימונים מפרכים ומתחרויות? אולי, כי אחרי הכול אמא שלי היתה פסנתרנית ידועה, וגם סבא שלי. אבא שלי משוכנע שקיבלתי את הגנים של אמא, כי לא קלואי ולא לינדה זכו בכישרון שהוא יכול לנצל, למרבה התסכול שלו.

"לקראת סוף הסמסטר הראשון שלך תצטרכי לפנות זמן לחתונה של פיי. אנחנו נצטרך אותך שם, ואת תגיעי לתמוך באחותך."

הייאוש הופך לאומללוּת, ואני לוקחת עוד נגיסה מהאוכל ומעמידה פנים שזה לא משפיע עלי. אני שמחה שאף אחת מהאחיות שלי לא צריכה להיות בנעליים שלי, אבל הייתי נותנת הכול בשביל יום אחד של חופש אמיתי — יום אחד שבו לא ארגיש כמו קורבן, כמו סוסת תצוגה מאולפת.

קלואי זזה באי־נוחות במושבה, ואני מרימה את עיני אליה, מציצה בה מבעד לריסים. עוד שנתיים וגם היא תוכל לברוח מהמקום שאנחנו נאלצות לקרוא לו בית. אני, לעומת זאת, רק אחליף אותו בכלוב מוזהב אחר.

בלי להתכוון, המחשבות שלי נודדות לעתיד שונה — עתיד שבו אני חופשייה לבחור מה ללבוש ולאן ללכת, מה לאכול ואיך לדבר. אני אטייל בעולם, אעבור חוויות חדשות, אבין מה אני אוהבת ומי אני. אני אנגן על פסנתר נטוש בתחנת רכבת קטנה ונידחת, רק כי אני רוצה ולא כי מצפים ממני לעשות את זה. אני ארקוד בגשם ואשתה יותר מכפי שראוי ואנצור כל רגע שגורם לי להרגיש בחיים. אלך יד ביד עם גבר שבחר בי, שרוצה אותי, ואנחנו נהיה מאושרים. כשאני חושבת על העתיד הזה, אני לא חושבת על עיניו הירוקות של דיון. לא. בחלומות הפרועים ביותר שלי, העיניים שנוצצות אלי בחזרה הן בצבע חום כהה, כמו קפה, גוון שרומז על עומק המסירות של זה שהעיניים שייכות לו.

אני מרגישה את המבט של אבא מתמקד בי עוד לפני שהסכין שלו נופל ברעש מצלצל על השולחן, וצליל המתכת הפוגעת במשטח השיש הוא קולה של בשורה שאני מכירה היטב. "פיי," הוא אומר בקול מטעה בשלוותו. "דיברת עם דיון בזמן האחרון? ממה שהבנתי, הוא מתכונן לחזור מלונדון לתמיד, אז הוא יהיה הרבה יותר זמין מעכשיו."

בטני מתכווצת כשאני חושבת על הארוס שלי. לא שמעתי ממנו כבר חודשים, ואני יודעת שאבא ימצא דרך כזאת או אחרת להאשים אותי בזה. תאריך החתונה שלנו נקבע לפני חודש, אבל אפילו לא דיברנו על זה בינינו. הייתי צריכה לדעת שהוא עומד לחזור בקרוב, אבל משום מה חשבתי שעדיין יש לי זמן.

"יצרתי איתו קשר כמה פעמים והוא אמר לי שידבר איתי בקרוב," אני משקרת בקול רגוע לחלוטין. התקשרתי לדיון רק פעם אחת, לפני כמה שבועות, והשיחה הגיעה ישירות לתא הקולי שלו. לא ניסיתי להתקשר אליו יותר, אבל אין סיכוי שאבא שלי יכול לדעת את זה.

מלבד באירועי וינדזור הרשמיים, אנחנו לא ממש רואים זה את זה, ובטח לא מתקשרים זה לזה. למעשה, אני חושדת שאני אחת הסיבות לכך שהוא בחר לנהל את הענף הבינלאומי של עסקי המשפחה. הוא תמיד אדיב מאוד ומקפיד על כל כללי הנימוס כשאנחנו נפגשים, אבל ברור לי שהוא לא רוצה להתחתן איתי. ההתעלמות המוחלטת וחוסר העניין שלו בי מדברים בשם עצמם. אני בספק שהוא יֵדע אי־פעם כמה אני אסירת תודה לו על כך. אם יהיה לי מזל, זה יהיה גם היחס שאקבל ממנו אחרי שנתחתן.

"בואי הנה, פיי," אבא שלי אומר בשקט, ברוך.

צמרמורת עוברת בגבי והלב שלי מתחיל לדהור במהירות. החרדה מציפה אותי. אני בולעת רוק במאמץ ונעמדת על רגלי, מתקדמת אליו בצעדים מדודים. אני מספיק חכמה לדעת שאין טעם לסרב. המחשבות שלי מסתחררות בפניקה ולבסוף אני עוצרת מולו בכתפיים שמוטות מפחד. חוסר האונים מכרסם בי, אבל אני מסרבת להיכנע לו.

אבא דוחף את הכיסא שלו ומתרחק מהשולחן, וכשהכיסא משמיע חריקה קלואי פולטת יבבה פתאומית. אני מביטה בה לרגע ומתפללת שהיא תשאיר את העיניים בצלחת שלה ואת פיה סגור. הדבר האחרון שאני צריכה הוא שהכעס שלו יעבור ממני אליה.

אני מקפידה לעמוד יציבה ודוממת כשידו מקיפה את צווארי והאחיזה שלו הולכת ומתהדקת. הוא מעולם לא לוחץ חזק עד שנשארים סימנים, אבל זה תמיד מספיק כדי להקשות עלי לנשום. אני מנסה ככל יכולתי להישאר רגועה, כי אני יודעת שהפניקה רק תחמיר את המצב עבור כולנו. אצבעותיו ננעצות עמוק בבשרי והוא לוחץ משני צדי הצוואר שלי, מאפשר לי להכניס מספיק אוויר רק כדי שלא אאבד את ההכרה.

"אני צריך להזכיר לך מה עומד על הפרק פה?" הוא לוחש, עיניו לוהטות משנאה. משפחת וינדזור הבטיחה לו שני מיליון דולר בשנה אם אשאר נשואה לדיון. שישה מיליון דולר בשלוש שנים, בסך הכול. ואבא לא נותן לי לשכוח את זה לרגע.

עיני מתמלאות בדמעות כשהריאות שלי משוועות לאוויר. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיכנע לפניקה, אפילו שאני מרגישה אותה מטפסת בחזה שלי. אם אאבד את השליטה במסכה השלווה שאני מציגה, שאני נאחזת בה, הוא יהפוך אלים יותר, ולא רק כלפי.

"לא, אבא," אני פולטת בצרידות. אני מסיטה את מבטי, לא מסוגלת לסבול את המבט בעיניו יותר. מעולם לא הצלחתי להבין למה הוא שונא אותי כל כך, וגם לא הצלחתי להפחית את עוצמת השנאה שלו. לא משנה מה עשיתי, מעולם לא נמצאתי ראויה לחביבות שהוא הפגין לעתים קרובות כלפי לינדה וקלואי. אני היחידה שהוא פוגע בה ככה — בהן אף פעם לא. אני אסירת תודה על כך שנחסכה מהן האכזריות שלו, אבל הייתי רוצה שהיא תיחסך גם ממני.

"עכשיו שהם קבעו סוף־סוף תאריך לחתונה, כדאי מאוד שלא תיתני לו שום תירוץ לדחות את הנישואים האלה יותר. גרוע מספיק שהם התעקשו לחכות עד שתסיימי את הלימודים בקולג'. נמאס לי לחכות, פיי," הוא אומר ומהדק את ידו עוד יותר סביב הצוואר שלי, עד שאני מהנהנת בהסכמה כנועה.

"לוקה וינדזור הפר את רצונה של סבתא שלו והתחתן עם המזכירה שלו במקום עם הארוסה שלו. ברגע שעשה את זה, הוא יצר תקדים שיכול להערים עלינו הרבה מאוד קשיים. דיון מעולם לא חשב שיש לו ברירה בנוגע לנישואים איתך, אבל עכשיו אולי הוא חושב אחרת. נשארו רק עוד כמה חודשים לחתונה, אז אין שום מקום לטעויות. הגיע הזמן לשנות את הטקטיקה, פיי. במקום להתחמק ממנו, מחשש שהמשפחה שלו תבין עד כמה את לא ראויה לו, את צריכה להקסים אותו מספיק כדי שהוא יתעלם מכל הפגמים שלך."

בטני מתהפכת אבל אני עדיין מהנהנת בהסכמה, מקבלת את הגורל שלי. הדבר האחרון שאני רוצה הוא להתקרב לדיון בכל צורה שהיא, אבל אין לי ברירה. לא רק החיים שלי ניצבים פה על הכף. אם לא אעשה מה שהוא רוצה, הוא יעניש גם את אמי החורגת. "כן, אבא," אני ממלמלת, ראשי רכון למרות שבתוכי בוער המרד.

הוא משחרר אותי ולוקח את הטלפון הנייד שלו מהשולחן. "אל תפשלי," הוא מזהיר אותי ואז מתרחק. הדלת נטרקת מאחוריו ואני שוקעת באטיות בכיסאו הריק, לא מסוגלת יותר לעמוד על רגלי. אני רועדת ושונאת את עצמי על זה. אני שונאת להיות כל כך חלשה, כל כך חסרת אונים.

קלואי ניגשת אלי וכורכת יד סביבי. אני מנסה לחייך בשבילה. "את בסדר?" היא לוחשת.

אני מהנהנת ולופתת את ידה. אני רחוקה מאוד מלהיות בסדר, אבל אני כבר כל כך טובה בהעמדת פנים עד שלפעמים אני מצליחה לרמות אפילו את עצמי.

"את צריכה לארגן פגישה עם דיון בקרוב," אביגיל אומרת ברוך. היא אפילו לא שואלת מה שלומי. אולי היא התרגלה לזה ואולי פשוט לא אכפת לה ממני כבר. יותר ויותר אני תוהה אם זאת לא באמת האפשרות האחרונה מהשתיים.

מתי היתה הפעם האחרונה שהיא ניסתה להגן עלי? אני לא רוצה שהיא תנסה להיכנס ביני לבין אבא שלי כי זה רק יחמיר את המצב ולא יעזור, אבל האם היא לא אמורה לפחות להפגין דאגה כלשהי?

"אני פוגשת את אחותו היום. אם הוא חזר הביתה, אולי גם הוא יהיה שם," אני משקרת ומדכאת את גל האשמה שמלווה את דברי.

"יופי." היא פולטת את האוויר שכלאה בריאותיה. אני מביטה בה לרגע, קולטת את האיפור המוקפד ואת השיער הבלונדיני והיפה שלה, זה שמדגיש את ההבדל שבינה ושבין בנותיה לביני. אני תוהה אם יש חבּוּרות שמוסתרות מתחת לכל הקונסילר שהיא מרחה על הפנים.

"אבא שלך הוא איש טוב," אביגיל אומרת, עיניה נעוצות בצלחתה. אני תוהה את מי היא מנסה לשכנע במילים האלה — אותי, את הבנות שלה, את עצמה? "פשוט תדאגי שדיון באמת יתחתן איתך, פיי. הכול יהיה מושלם שוב ברגע שנקבל את הכסף שהם הבטיחו לנו. אבא שלך לא מתנהג כמו עצמו מאז שהחברה שלו כמעט פשטה את הרגל. עסקי הכרייה הם לא מה שהיו פעם. הוא עושה מה שהוא יכול, אבל הוא צריך את העזרה הכספית שהם עומדים לספק לנו."

היא אומרת את זה כל הזמן, אבל ככל שזכור לי, אבא שלי תמיד היה ככה. אביגיל נצמדת לדימוי של האדם שהוא היה לפני יותר מעשר שנים, כשהעסק שלו עדיין היה משגשג, לפני שהחיבה שלו לאלכוהול גברה על האהבה שלו אלינו.

אני נאנחת וקמה מהשולחן, לא מסוגלת להביט בה יותר. "אני צריכה להתכונן. אני לא רוצה לתת לסיירה וינדזור לחכות," אני אומרת, והשקרים כבר מתגלגלים לי מהפה בקלות ובמיומנות.

עוד פעם אחת. אני אהיה אנוכית עוד פעם אחת ואחרונה.