פעמון בקיונג'ו

פרק ראשון

בני-ערובה

רק אחרי שהסתיימה הפרשה נודע לי, מפי ג'ני, רעייתי, הסיפור השלם. היינו בתוך תוכם של האירועים, ובנו היה המעשה, אך כל אדם שצפה בטלוויזיה או קרא עיתונים ידע יותר מאיתנו. קצת מהדברים שמענו מפי הקברניט, שנלקח אף הוא עימנו, אבל הוא לא ידע לספר אלא על היממה הראשונה. ביום השני, אחרי שניסה להטעות את החוטפים ולנחית את המטוס באתונה, הוא הוכה בקת אקדח עד לאיבוד ההכרה, נכבל והוטל אל מאחורי כיסא הנווט. נתיב הטיסה מאותו רגע נעלם גם מידיעתו.
סיפורה של ג'ני השלים את החסר. רעול הפנים שתפס את מושבו של הנווט, המסכן הועף בבעיטה מתא הטייסים, פקד על טייס המשנה להנחית את המטוס באלג'יריה. שם הסכים לשחרר את המטוס על נוסעיו תמורת שחרור כל חברי הארגון המכונה "שמים פתוחים" בכל מקום שהם כלואים בו. נציג ממשלת אלג'יריה הודיע לו שאין בכוח ממשלתו "לספק את הסחורה". ואז הצטווה טייס המשנה לטוס ללוב. להפתעת הכול לא התיר מועמר קדאפי להנחית את המטוס בארצו. שעות אחדות טסנו במרחב האווירי של אפריקה עד שלבסוף הסכים עבדול נאצר לנחיתת ביניים בנמל התעופה של קהיר. שם הורד מהמטוס אדם שלקה בהתקף לב, אך לא נענתה תביעת החוטפים להחנות את המטוס בקצה מסלול צדדי עד שיובאו לשם שגרירי המדינות שעימן ביקשו החוטפים לנהל משא ומתן על מה שכינו "חילופי שבויים". המטוס הצטווה להמריא מייד אחרי שתודלק.
וכך חג המטוס ממקום למקום ובשום מקום לא התירו לו השלטונות לנחות. כשהדלק אזל והלך והחוטפים איימו להנחית את המטוס נחיתת אונס באזור מיושב, קיבלו עליהם השלטונות באינדונזיה לשוב ולתדלק את המטוס בתנאי שימריא מייד למקום אחר. שם הוטלה מהמטוס גווייתו של הכדורגלן סלוודור, שצחנתה עלתה גם באפם של החוטפים. משם המראנו לסין, אך הסינים איימו ליירט את המטוס אם ייכנס לתחומם. קובה הסכימה לתת לחוטפים מקלט מדיני בתנאי שיֵרדו מהמטוס בלי בני ערובה. לכך לא הסכימו החוטפים.
האודיסיאה הזאת נמשכה שלושה ימים. בכל מקום שנחת המטוס נפתח משא ומתן קדחתני בין הרשויות ובין מפקד חוליית החטיפה, ברנש כבד פה שהאנגלית שבפיו לא היתה טובה לדקויות ניסוח ולכן לא היה אפשר לפתותו בהבטחות שווא. לבסוף התיר נשיא המדינה הדרום אמריקנית הענייה סן פרננדס להנחית את המטוס בנמל תעופה נידח בארצו, בתנאי שהחוטפים ובני הערובה שלהם ייצאו מגבולות המדינה תוך עשרים וארבע שעות. אומנם הנשיא אף הצהיר שהתיר למטוס החטוף לנחות בארצו במחאה על התערבות הסי אַי אֵי בענייניה הפנימיים של ארצו, אמצעי התקשורת רמזו על עיסקה עם החוטפים.
בקצה המסלול חנתה טיולית בלי לוחיות זיהוי, כתב עיתון האופוזיציה "לה ליבּרסיוֹן", ואיש לא הפריע לחוטפים לרדת מהמטוס עם תשעה בני ערובה, להעלותם לרכב בידיים כבולות ובברדסים שחורים על ראשיהם, לצאת מנמל התעופה דרך פתח בגדר ולהיעלם ביער. העיתון האשים את נשיא סן פרננדס בשיתוף פעולה עם החוטפים ואולם הנשיא דחה את ההאשמה. הוא רצה רק למנוע קורבנות מיותרים. מכל מקום, נכתב בעיתון למחרת, בלי שיתוף פעולה עם גורם מקומי לא היה אפשר להשלים מבצע מסובך כזה ולצאת בלי פגע. בשלושה הימים שהיה המטוס באוויר, כתבו הפרשנים, היה אפשר להגיע להסכמה עם ארגון גרילה כלשהו באחת מאותן מדינות שמלחמת אזרחים אכזרית עוברת בה מדור לדור.
עד שובנו מהשבי לא ידעו גם אמצעי התקשורת כי בשלושה הימים ההם עלה בידי הנציג הבכיר של "שמים פתוחים" בדרום אמריקה לשכנע את שלטונות סן פרננדס - אם תמורת תשלום סמלי ואם במעין מחווה של נרדפים לשעבר כלפי נרדפים בהווה - להעמיד לרשות הארגון אי נידח שהספרדים ביצרוהו במאה השמונה עשרה כדי להגן על נתיבי השיט מפני שודדי הים ונטשוהו אחרי שהמאבק בשודדי הים לבש את צורתו המודרנית - מלחמות לכיבוש שווקים. במאה התשע עשרה שיפצו שליטי סן פרננדס את המבצר העתיק שעל האי וכלאו בו את נציגי העם שאותם לא העזו להוציא להורג. במאה העשרים, אחרי שהצבא תפס את השלטון בסן פרננדס, שוב לא הוקפד על דקויות שכאלה. יריבים שהשלטון החדש רצה להיפטר מהם פשוט הוטלו ממטוסים לאוקיאנוס, והאי נעזב. הדעת נותנת שבלי סיוע בהעלמת עין או אף בגלוי מצד שלטונות סן פרננדס, לא היה עולה בידי "שמים פתוחים" להעלים אותנו מעיני סוכנויות המודיעין הפועלות ברחבי אמריקה הלטינית.
כל אותם ימים היינו בחזקת נעדרים, וכל המאמצים לעלות על עקבותינו עלו בתוהו, כאילו הטיסו אותנו לחלל ונותק הקשר עם כדור הארץ, כתבו העיתונים. שנתיים שלוש קודם לכן ודאי היו כותבים "כאילו בלעה אותם האדמה", אבל בתקופה ההיא, אחרי שדרכה רגל אדם על הירח, דימויי החלל הלהיבו את דמיונם של מעדכני השפה שבקרב עמיתי למקצוע.
את סיפורה של ג'ני השלימו אמצעי התקשורת, ששבו לעסוק בפרשה אחרי שבאה לקיצה. הם התעניינו בעיקר ב"מרד האסירים", כך כינו מעשה נמהר ששמונה בני אדם קיפחו בו את חייהם. מספר הגרסאות לא נפל ממספר המדווחים - העובדות, כמו היופי, הן בעיני המתבונן.
מישהו אף כתב ספר שעוּבּד לקולנוע. היה זה סרט אווילי שבו היינו כולנו גיבורים למופת. אחד מהניצולים, המבורגר, טיפוס שלא הייתי סומך על אמינותו, הקדיש לפרשה, בביוגרפיה שכתב בעזרת סופר צללים, פרק רצוף סילופים מדעת ושלא מדעת, ואילו אני, אף כי היה בידי יומן שנכתב במקום המעשה, בחרתי לגנוז אותו. לא מצאתי עניין להתווכח בפומבי עם המבורגר, שהתקשט בנוצות זרים וייחס לעצמו מעשים שעשו אחרים. קל לתקן טעות, קשה להכחיש שקר גס. וחוץ מזה, כששני אחים לצרה מתחילים להתווכח על עובדות, לבסוף אין מאמינים לא לזה ולא לזה.
בשעתו רצה המו"ל שלי לפרסם את היומן שכתבתי בכלא. כלשונו, בלי לשנות דבר, כיאה למסמך "אותנטי" שחסרונותיו הם יתרונותיו. אני סירבתי, והלה לא הבין מדוע.
"יומן הוא מסמך אותנטי אם מחברו חופשי לכתוב את כל האמת," אמרתי למו"ל. "ואילו יומני נכתב תחת עינו הפקוחה של מפקד הכלא, ולא תהא זו טעות לומר כי בעצם נכתב למענו. ערב ערב היה עלי להפקיד אותו בידיו, ולכן פרטים רבים בו נכתבו לשם הטעיה. היומן שלי עשוי אפוא לעניין את הפסיכולוג, אך לא את ההיסטוריון."
אומנם כשחזרתי לניו יורק השתתפתי גם אני בהילולה התקשורתית. וכי יכולתי לסרב? ארבעה מבני הערובה נשארו בחיים - אחד באנגליה, הפרופסור דרזדן, היסטוריון אנין דעת הסולד מרדידותם של כלי התקשורת; אחד בגרמניה, המבורגר, בעלים של מועדוני לילה שאוצר המילים הדל שלו באנגלית פסלוֹ לעדות; ואחד בדרום אמריקה, איש עסקים בשם הוכשטטר, השונא את הפומביות עד כדי כך שאפילו אמצעי התקשורת, היעילים בדרך כלל יותר מהשלטונות, לא הצליחו לעלות על עקבותיו. רק אני הייתי זמין. אף כי נמנעתי מלתאר את ה"מרד" כיוון שלא ראיתי אלא מה שהתרחש לעיני, וגם לא שׂשׂתי לענות על השאלה הצפויה כל כך, מה הרגשתי כשמצאתי את עצמי כלוא, חף מפשע וחסר ישע, מעבר להרי חושך, בידי פורעי חוק, שעלולים להרוג אותי בכל יום, נאלצתי להשביע את סקרנותו של הצופה. חוששני שהמנחה לא הבין למה התכוונתי כשאמרתי שהרגשתי כתינוק ההוא, שהוטל לתוך יוֹרָה רותחת כדי שהפעמון של קיונג'ו יהדהד. אך אולי לא זו הסיבה שהקטע הזה הושמט בעריכה הסופית של הריאיון. אפשר שעשה זאת כיוון שחרגנו ממסגרת הזמן.
ואז הציע המו"ל שאשתמש ביומן כראשי פרקים לספר תיעודי שישקיף על המאורעות ההם מבפנים ומבחוץ. ואולם, אף כי דעתי לא היתה נוחה מהכתבות, הספרים והסרט שהתפרסמו בשנה ההיא, לא כתבתי את הגרסה שלי.
"כשישקעו הזיכרונות המרים אתפנה ואכתוב," אמרתי. אך משנה לשנה דחיתי זאת. עניינים כואבים ומשפילים התרחשו שם ולא נעם לי להיזכר בהם. נשארתי בחיים, זה העיקר. וכל השאר טפל. מאה ושבעה ימים מחיי נכנסו להקפאה עמוקה והמתינו לשעתם, כפחם הזה, שאין דרך לזקק ממנו יהלום בתהליך מקוצר. הסיפור, מבחינתי, התיישן ברגע שבו התעוררתי בבית החולים בסן פרננדס ואשתי לצידי.
אומנם מפעם לפעם התעורר בי היצר לרשום דברים כהווייתם, ובזאת בעצם לחלוק על דברים שכתבו אחרים, שלא היו שם כלל, אבל היצר הזה דעך ברגע שהתלקח. היתה בי איזו רתיעה מפני מכירה פומבית של סבל פרטי. עניינים רבים שביני לביני התרחשו על האי, וחששתי שמא סיפור המתח יבלע את הסיפור האישי.
במשך השנים נודעו לי פרטים נוספים על האירוע ההוא ואף על האיש שגורלנו היה נתון בידיו, לרבות שמו האמיתי, יוסוף אל עמארי. בכלא הקפיד על כך שהפנייה אליו תיפתח בתואר Sir, אבל אנחנו הפכנו את סדר האותיות ובינינו לבין עצמנו קראנו לו "ראיס", זאת בעצת הפרופסור דרזדן, המגמגם עשר שפות על בוריָן, לרבות ערבית. מקריאה בעיתונים למדתי קצת מהקורות את ה"ראיס" שלנו אחרי שהוברח מבית החולים בסן פרננדס, שבו אושפז תחת שמי: הוא ניצל בנס מהתנקשות שיוחסה ל"מוסד" הישראלי, נחטף בלבנון והוברח לישראל, נשפט ונידון למאסר עולם, שוחרר בעיסקה כלשהי, עבר לירדן, גורש ממנה לסוריה, משם לביירות, אחר כך לטוניס, ולבסוף הגיע לעזה, כחבר הוועד הפועל של הארגון לשחרור פלשתין. אך לא היה בכל אלה כדי להבהיר דבר או לחדש בי את היצר להעמיד דברים על דיוקם.
עשרים ושש שנים עברו מאז, אך בכל פעם שאני נזכר באירוע ההוא, העבר שב ונהיה הווה, וכולנו, המתים והחיים, שבים להיות מי שהיינו בשנת 1969, חבורה עלובה של גברים בגיל העמידה הכלואים יחד במבצר נטוש על אי נידח באוקיאנוס השקט. ומייד עולה באפי ריח המזרן המעופש שהיה משכבי באותו מקום שכוח אל במשך מאה ושבעה ימים מתוך שבעים וארבע שנותי - ריח עבש של פחד, עלבון וכעס, בליל רגשות שיש בו כדי להבטיח כיב קיבה.
בגלל צירוף מקרים שאין ביניהם כל קשר, ושרירות רצונם של אנשים שלא היה להם עניין מיוחד לפגוע דווקא בי, מצאתי את עצמי שותף פסיבי למאבק של אחרים - כטייל שנקלע בטעות לשטח אש, או כבן עניים יהודי שנחטף לשרת בצבאו של ניקולאי.
חטיפת בני ערובה, מעשה לא חוקי ולא אנושי שהכול מגנים אותו אך אין לפקפק ביעילותו, יש בה היגיון אכזרי. היא כנראה מבטאת יאוש עמוק מן הסיכוי להסדיר את ענייניו של המין האנושי באמצעות התבונה.
אשר לחטיפה שלנו, עד היום איני יודע אם בחשבון ההיסטורי מישהו הפיק ממנה תועלת. המחשבה שסִבלנו לא השיג דבר ולא לימד דבר מסבה לי לפעמים צער סתום. חבל לי על סבל שיצא לבטלה, אף כי היטב אני יודע כי במלחמה כמו במלחמה - גם הרווח הוא הפסד, ומה שאינו מתבזבז מייד מתבזבז בחשבון הגדול.
עטור תהילה, מכל מקום, לא יצאתי מהמלחמה לא לי ההיא, וגם לא החכמתי הרבה, ואם למדתי דבר מה מהאירוע ההוא, היו אלה פרטים לא נעימים אחדים על עצמי. שיעור מבוזבז. שכן שום יצור אנושי אינו הוא עצמו כשבכל שעה הוא עלול להיירות בלי שיידע מדוע דווקא הוא ומדוע דווקא עתה, והבחירה היא בין חיים של אי כבוד למחוות אוויליות של גבורה חסרת שחר. אף זה למדתי: כל האומר כי רק בנסיבות כאלה מתגלה טבעו האמיתי של האדם, אינו יודע מה הוא סח. על פי ההיגיון הזה אין אדם יכול לרדת לסוף דעתו שלו קודם שתלשו את ציפורניו, מעכו את אשכיו ושיפדוהו על כלונס.
רק עתה, אחרי עשרים ושש שנים, מצאתי בי את מנוחת הנפש המאפשרת לי לדון באירועי הימים ההם ברוח הנכונה. אבל רק אחרי השיחה עם הפרופסור דרזדן, אחר שובי מעזה, החלטתי למסור את כתב היד לדפוס.
מותה של ג'ני, אשתי, הקל עלי לעשות זאת. לא תמיד כאב מוסיף כאב. לפעמים כאב מחליף כאב. בעודה בחיים חששתי שמא תיפגע מהדברים שהיה בדעתי לספר, בגילוי לב מוחלט, שבלעדיו אין טעם לכתוב ספרי עדות. ייתכן שלא היתה נעלבת כלל, אבל אז ודאי אני הייתי נפגע מכך שלא נעלבה.
היא היתה מעורבת באירוע ההוא, מבחינה מסוימת - אף יותר מאיתנו. אנחנו ישבנו וחיכינו לגזר דינו של הגורל. היא רצה אחרי הגורל ותפסה בכנף בגדו.
איני יודע מה גרם לה לקפוץ ראש אל תוך הביצה המבעבעת של החיים הפוליטיים כדי לשחרר אותי משביי. הרפתקנות? משחקי מחתרת? תבלין חריף לחיים שעייפו משאיפות גדולות ומתקוות גדולות? או רגשי אשם, כפי שהיה סבור ד"ר ברגסון, ה"שְרינְק" שקיבל עליו להשיב למנוחתה את נפשהּ של ג'ני, שהתערערה בעקבות המשבר שפקד אותנו בשובי מהשבי. הוא טעה. אני הייתי סבור שהאהבה היא שהתערבה. לא אהבתה אותי, אלא זו שברִשתה נלכדו היא וכומר גרמני. איש הדת האמיץ התאהב בה עד כדי כך שלמענה היה נכון למות אף למעני.
ענייני האהבה טעונים הבהרה. כשנישאנו, ג'ני ואני, אחרי מות סטאלין ואחרי פרשת אהבים סוערת שכילתה את כל כוחותינו, של גוף ושל נפש, היינו שנינו, כרבים מבני דורנו, עבדים נרצעים של רעיון החירות. עבדנו אותו כעדת כופרים בדתם המאמינים בדת חדשה, שהיתריה רבים מאיסוריה. לג'ני היתה ההתנתקות מדתה שלה, הקתולית, כרוכה בשבירת כללים מרובים מאלה שהיה עלי להפר בשעת הפרידה מדתי שלי, שהורי כלל לא ניסו לכפותה עלי. על פי ספר הברית של דתנו החדשה, כל דור ודור בורא את אלוהיו בצלמו ובדמותו, וכיוון שהדור נעשה נאור יותר מעשור לעשור, כך האמנו, אף לאלוהים יש סיכוי טוב להיעשות אלוה נאור ברבות הימים.
החופש לעשות ככל העולה על רוחנו היה חשוב לנו יותר מסיפוק תאוותינו. אנשים צעירים, בעלי השכלה אקדמית, נטו אז לאמץ בהתלהבות כל השקפה המזעזעת את הבורגני. אפילו אני, אויבה המושבע של כל אופנה - מימי לא ענבתי עניבה מותגת, ודאפְלקוֹט, "מעיל הסטודנטים" המפורסם, שהיה אז התלבושת האחידה של המורדים במוסכמות, לא נכנס למלתחה שלי - אפילו אני נמשכתי אחרי השקפות מהפכניות שבאופנה. הנישואים הפתוחים היו אז סעיף עיקרי בסדר יומם של בוגרי מלחמת העולם השנייה שנחתו היישר לתוך המעמד הבינוני העליון של בעלי הצווארון הלבן, השופעים בוז למוסכמות ולחנוונים.
רעיון החירות חל גם על כל עניין שבינו לבינה. בשוך נחשול האהבה הראשון החלטנו, מטעמים של השקפת עולם ליברלית ויושר אידיוטי, לקיים אותו הֶסדֶר של חופש מעליב המכונה נישואים פתוחים. הכרנו זה בזכותו של זה לקרוא דרור ליצרינו, בתנאי שלא נתאהב במושא תאוותנו. כאילו יצר טהור, חף מאהבה, אינו פוגע בזולת, קיבלנו עלינו שלא להסתיר זה מזה את הבגידות הקטנות, המוסיפות טעם לחיים ומפיחות רוח חדשה במדורת האהבה הדועכת. העדפנו אמת כואבת על שקרים מכוערים. כך אמרנו.