אמנות המרחק

השנים הקטנות

"ציירתי שמש עם פה," אומרת קתרינה וממשיכה למלא את הדף בצבע חום.

"והפה יכול לדבר?" שואלת המדריכה לריפוי באמנות.

"לא. הקרניים של השמש מסנוורות את המילים," היא עונה.

1

כשהמשקל גובר על הצורה שמסוגלת להחזיק אותו

סביב השולחן הקטן המיועד לציור יושבת המדריכה לריפוי באמנות עם לנה, שהגיעה היום ראשונה לגן. לנה אוהבת את השעות עם המדריכה ולוקחת בעצמה דף אחרי דף. גם את שמה לנה מתעקשת לכתוב מאחורי הדף בעצמה, למרות שאת תורת האותיות עוד לא למדה. היא עדיין לא בת שלוש אבל עיקשת כמו מי שהשנים לימדו אותה שרצוי להתמקח אם רוצים לשרוד. הגננת והסייעת מתלחשות בפינה אחרת בחדר. הן כנראה מדברות על ענייני היום: "אינפורמציות ופורמולרים". המדריכה לריפוי באמנות מצליחה מתוך הלחש לקלוט את המילה "פורמולר" נאמרת פעמיים — הגננת אומרת את המילה. הן שותות תה תוך כדי שיחה ודואגות לדבר בלחש. לנה מציירת כבר חצי שעה ברצף ולפתע מגיע קרל, פניו נפולות. הוא מחזיק את הדובי בכף ידו ונדמה כי על שניהם עבר לילה לא קל. הגננת מניחה את כוסה על השולחן, רצה אליו וכולאת אותו בגופה. הוא מתחיל לבכות — "מאמא, מאמא." הגננת מסתובבת איתו בחדר ומצמידה אותו שוב אל גופה. היא לובשת שמלה מכותנה ועליה סוודר מצמר דק בצבע בז'. המדריכה לריפוי באמנות לא רואה את כל זה אלא מדמיינת מתוך מה שראתה אלפי פעמים מזווית שולחנה הממוקם במרכז החדר. אחר כך ניגשת הגננת עם קרל, שעדיין כלוא בוכה בין זרועותיה אל החלון. בזמן הזה מקלפת הסייעת תפוחים לארוחת הבוקר ומזמזמת שיר שאמור להשרות רוגע.

היא מזמזמת וקולפת בתנועות איטיות. מעבר לחלון הזכוכית עומדת אמו של קרל, מנופפת בידיה לשלום וממתינה לפרידה טובה ממנו. קרל, לעומת זאת, אינו משתף פעולה עם טקס הפרידה וממשיך לצרוח גם כשדמותה כבר נעלמת. הגננת מזיעה וכל הכוונות הטובות שהביאה איתה בבוקר מתאדות אל זיעתה. היא מניחה את קרל על רצפת החדר ואוספת את שערה לקוקו. לנה מחליטה שמספיק לצייר. היא דוחסת את ציוריה אל תוך הקלסר ואומרת בקול יבבני: "אני עייפה, כואבות לי הרגליים, אני לא יכולה לזוז יותר."

המדריכה ולנה יושבות על כיסאות קטנים סביב השולחן הנמוך המיועד לציור, כך שלנה לא צריכה לזוז לשום מקום, ובכל זאת היא חוזרת שוב על המשפט עם הרגליים, הכאבים, ועל כך שהיא לא יכולה לזוז יותר. בינתיים הפסיק קרל לבכות והגננת שותה בהקלה מורגשת תה מתוך הספל שלה. הסייעת והגננת חוזרות לשיחתן. הן מדברות בלחש ומדי פעם זורקות מבט צדדי לעבר המדריכה לריפוי באמנות, שיושבת עכשיו לבד ליד השולחן הקטן. המדריכה מחייכת לעברן במבוכה, הן לא מחזירות חיוך. קרל ולנה משחקים יחד בקוביות העץ. הם בונים מגדל וצוחקים כשהוא מתמוטט, כשהמשקל גובר על הצורה שמסוגלת להחזיק אותו.

שבוע חלף מאז ההסכם, מאז ששלחה אליו את התיעוד הראשון. הוא לא ענה ומרים לא רצתה להתקשר אליו ולשאול אם קיבל את המייל. בעבר נהגה לבזות את עצמה בצורה הזו. היא מתאפקת ומצליחה בכך. היא מתאפקת בדיוק שעה, נכנעת ושולחת את הדיווח השני. כבר לא אכפת לה שהיא מתעבת את עצמה ומפירה את הכללים, שהיא בעצמה הציבה. היא חיכתה לתשובה מאדי, ציפתה שכל התשובות למסלול חייה יגיעו דרכו, שמשהו סוף סוף יקרה.

2

משהו הדומה לסיבות אישיות

בהתחלה נהג קרל לנשוך. הגננת הקודמת התלוצצה ואמרה לו: "אנחנו לא כלבים, קרל." מה עוד יכלה לומר לו? אנחנו לא ציפורים או אווזי בר? הגיוני היה בסך הכול שהיא תאמר "אנחנו לא כלבים." מכל מקום, זו לא הייתה הסיבה לכך שעזבה או פוטרה. הייתה שיחה עם המנהל ועם המנהלת האחראית. הדברים הובהרו, המעגלים נסגרו. בפרוטוקול נכתב: "ביום כך וכך התנהלה שיחה עם גברת כך וכך והוחלט שלאור המצב הנ"ל הגברת כך וכך תעזוב את מוסדנו." אחרי שהיא עזבה, המצב עם קרל החמיר וכמעט רוב הילדים חזרו הביתה עם סימני לסתותיו על גופם. הגננת החדשה המליצה להוריו להשאיר אותו בבית, לתקופה, ולגשת לטיפול פסיכולוגי.

הוא בקושי דיבר וגם ההורים לא דיברו בשיחה. אחר כך המנהלת כתבה מכתב לכל ההורים וגם לצוות. במכתב היה כתוב שהגננת הקודמת עזבה מסיבות אישיות ושהם מצטערים על מה שקרה עם קרל, ושהוא כבר לא נמצא בגן. היא לא כתבה "סיבות אישיות" בקשר לקרל, אלא משהו הדומה לסיבות אישיות. במכתב נוצרה מגמה המסמנת בנגיעות מרומזות שכל המעשים שלנו הם באחריותנו, ויש להם סיבות אישיות. העניינים מתנהלים בקצב טבעי: מעגלים נסגרים, אנשים הולכים למקומות שמתאימים להם יותר מבחינה אישית. גם הציפורים ואווזי הבר. את הסיבה האמיתית לפיטוריה של הגננת הקודמת רק הצוות ידע. המדריכה לריפוי באמנות לא הכירה אותה, רק שמעה פה ושם מילה. נאסר, כמובן, להדליף מידע להורים, כמו כן נאסר להמשיך ולדבר בזאת. תם ונשלם: היא איננה ועכשיו הגיעה הגננת החדשה. חודשיים אחר כך כתבו ההורים של קרל מכתב שבו הסבירו שבנם היה בטיפול ועכשיו הוא כבר לא נושך.

הם צירפו מסמכים רפואיים ומכתב המלצה מההנהלה. כשקרל חזר לגן הוא השתלב יפה בין הילדים, שלא זכרו עוד את כאב סגר לסתותיו.

אני חושבת שזו תהיה התחלה טובה. מה דעתך? כתבתי לאדי, וכמעט שלחתי. ואז התחלתי שוב: "היי אדי, מה שלומך? חשבתי על התחלה כזו, בתור סיפור כניסה. מה אתה אומר? בוודאי שאני חושבת על מסגרת לעלילה: על כמה דמויות של ילדים לדווח בכל פעם, כמה של מבוגרים. מבחינת זמנים, כרגע אין בעיה. אני ממשיכה לעבוד ואשמח לקבל ממך משוב."

שלחתי. שבועיים חלפו ולא שמעתי ממנו כלום. בכל מקרה כבר לא היו לי כוחות לדרישת התיעוד, והרגשתי שכל הפרויקט הזה מגוחך. כמה זמן זה כבר נמשך בעצם, שאלתי את עצמי. שנה? עשרה חודשים? "וכל זה, בעצם," אמר לי מרטין בהתרסה, "רק כדי להרגיש התקדמות ולחמוק מטיפול פסיכולוגי רציני." כבר לא כעסתי עליו כשזרק לעברי עקיצות מהסוג הזה, ואפילו שנאה לא הייתה בי אליו, רק תיעוב עצל ותמידי, תחושה משונה המזכירה במרקם שלה מדוזה מתה על חוף הים.

כשרק התחלנו בעבודה, היינו נפגשים פעם בשבוע בקליניקה שלו: קומה שלישית, רצפת עץ, שטיח לבן גדול, שולחן עץ ועליו תמיד פרחים רעננים, חלון אחד גדול שהשקיף אל אגם. למרות האופי הפסטורלי והניסיון ליצור מרחב בטוח, לא הייתה בקליניקה תחושה ביתית, אלא משהו הקרוב באופיו למרפאה. זה לא הפריע לי, להפך; העובדה הזו הזכירה לי שאדי הוא המאמן האישי שלי לחיים טובים, מספקים, בעלי משמעות ועניין ולא שום דבר אחר. וגם, שיש בינינו חוזה והוא זמני ובעל מטרה — הגשמה עצמית. "חוק האדוות" — כך היה כתוב בפלייר שלו, שמצאתי במרפאה אחרת: "בדיוק כמו אבן קטנה הנזרקת לאגם ומייצרת אדוות, גלים קטנים שמתרחבים עוד ועוד, כך הוא, המאמן נוגע בנקודה פנימית קטנה בתוכנוּ, המתרחבת בקצב הנכון לה, ומשפיעה בחיוביות על כל תחומי החיים, על הצ'אקרות, על המקצוע והפרנסה, על הזוגיות, האנשים שמסביבנו..."

מה עוד היה כתוב שם? מה שכתוב בכל הפליירים מהסוג הזה: אחריות, הגשמה, שליחות, משמעות, אושר, הצלחה — איך לא. אין לי מושג מדוע פניתי דווקא אליו. העולם מוצף במאמנים למיניהם.

בכל מקרה שמחתי על ההתפתחות החדשה של האימון — ההסכם היה כזה: אני שולחת לאדי פעם בשבועיים דיווח על העבודה שלי בגן הילדים. אדי טען שתמיד צריכים להתחיל בנקודה המסוימת שבה אנחנו עומדים. במקרה שלי: העבודה בגן שנעשתה עם הזמן חסרת משמעות ובלתי נסבלת, ולמעשה הסיבה העיקרית לכך שחיפשתי מאמן, קואצ'ר, שמתמקד בענייני מקצוע. אדי טען שתהיה זו טעות איומה להתפטר ושאני צריכה ללמוד להחזיק מעמד, לפתח נחישות מול נסיבות החיים. אני חושבת שהוא גם אמר משהו כמו "צריך לאהוב את הקארמה האישית גם אם אין בה אהבה." משפטים רוחניים ופסיכולוגיה בגרוש ילוו את ההתקשרות בינינו. עם הזמן למדתי לקבל זאת בסבלנות, לפעמים אפילו מצאתי את עצמי מצטטת את אדי בכל מיני הקשרים.

תנאי נוסף שאדי הציג בפניי היה שהוא רשאי להשתמש בחומרים שאשלח אליו לספר טיפולי שהוא כותב ושהתיעוד שלי יהיה דוגמה למקרה של עבודה עם ילדים בגן. אדי ציין שעל הדיווח להיות ענייני ולהיכתב בגוף שני או שלישי. חלק מהטיפול היה להתבונן על עצמי באובייקטיביות, "לנסות לראות את החיים שלך כאילו הם חיים של מישהו אחר. להתרחק בכדי לראות טוב יותר, לוותר על הדרמה ולהעדיף את הזרימה הטבעית" — משהו בסגנון הזה. כשיפורסם הספר של אדי, יופיע בו התיעוד שלי באנונימיות. כמו כן, כל הדמויות יקבלו שם בדוי והמיקום לא יצוין, כדי למנוע תביעות דיבה או הסתבכות משפטית מיותרת. המטרה של הספר הייתה טיפולית, ונוסף על התיעוד שלי יהיה בו גם תיעוד מתחומי עבודה אחרים של מתאמנים של אדי, שאיתם סיכם על חוזה דומה, ודוגמאות ממסלול ניסיונו המקצועי, שעבר, לדבריו, הרבה תחנות והתפתלויות לא בהכרח צפויות.

הנושא של הספר יהיה אימון למקצוע. אדי פיתח את שיטת האדוות ובנה תיאוריה שלמה סביב העניין. מדי פעם הוא סיפר לי על כך בהרחבה, והאמת היא שלא ממש התעניינתי. על ההסכם החלטנו בעל פה. אף אחד מאיתנו לא העלה בדעתו לעשות הסכם רשמי כתוב עם חתימות.

"אל תשכחי לחשוב על מי שזורק את האבן," אמר לי באחד מהמפגשים הראשונים שלנו, לפני שעברנו לפגישות זום, בגלל המגפה.

"האבן?" שאלתי.

"בכדי שייווצרו אדוות, צריך שמישהו יזרוק את האבן," ענה.

"להתראות בשבוע הבא," עניתי וחייכתי, מוקסמת מהשיטה ויותר מכך שיש מסגרת ברורה לחיים שלי עכשיו, כביש ראשי עם עצירות ידועות מראש, בדיוק כמו שאני רוצה. הרעיון לתיעוד עדיין לא עלה אז, ואף על פי כן הייתה בי תחושה שאני צריכה להתחיל לכתוב את החיים, כמו מי שמקפל בגדים ומסדר אותם בארון. באותו היום התחלתי: כתבתי את התאריך ואת מה שעשיתי באותו היום. אני זוכרת שכתבתי דברים בסגנון הזה: "הכרתי את אדי והוא המאמן האישי שלי עכשיו, היה חם ואכלתי גלידה אחרי הפגישה. רוניה התקשרה, אחרי שלא דיברנו לפחות חצי שנה, מרטין בהשתלמות ולגביו אין מה לדווח, העבודה בגן בסדר אבל צריכה לחשוב על משהו אחר."

"זה טוב מה ששלחת. אמנם דחוס ומלא באינפורמציה אבל זה בהחלט חומר שאני יכול לעבוד איתו. יש כאן את כל היחסים והמורכבויות: אמא-ילד, גננת-סייעת, הילדים בינם לבין עצמם, ביורוקרטיה, אלימות ילדית, מעגלי חיים, קצת פילוסופיה. אני עוד אעבור בעיון על הכול, אבל זה בהחלט משהו שיכול לשמש אותי בעבודת המחקר ובהתהוות הספר. ובקשר אלייך, התרגיל השבועי יהיה: 'סיבות אישיות'. מה דעתך על הביטוי הזה והאם את מאמינה במילה הזו, 'אישי'? כמו כן, ייתכן שהרבה אנשים נושאים על כתפיהם מטען רגשי כבד, מטען שבגללו הם מתקשים למצוא את הדרך המקצועית הנכונה עבורם, או בכלל, צורה קיימת מתאימה עבורם. אנשים התרגלו לראות במקצוע ייעוד, וזו טעות טרגית בזמן הזה. ייעוד יכול להיות כל כך הרבה דברים אחרים ולא רק מקצוע. אולי תנסי לחשוב גם על כך: מהו אותו מטען מבחינתך ואולי אנחנו יכולים להיכנס אל המסה הזו ולפרק אותה, ובמקביל לחשוב על צורות קיום מתאימות יותר, צורות חסונות, שנבנות מבפנים החוצה ולא להפך. מבנים שעשויים מאותם חומרים נפשיים שאת עשויה... אבל עוד נדבר על כך בשיחת זום. כרגע את מוזמנת לחשוב.

קדימה זרקי את האבן!"

זה היה המייל שקיבלתי מאדי, אחרי שחלפו קצת יותר משבועיים בערך מהמייל השני ששלחתי אליו. משהו בקלילות ובהתנסחות המיופייפת עצבן אותי, אבל רק לשנייה קטנה, שנבלעה בתוך הכרת תודה ושמחה לקראת פעולה. סיבות אישיות, חשבתי. מה כוונתו? סיבות אישיות למה? מדוע הוא חייב להיות מעורפל? למה גברים עם סגנון היפי אנכרוניסטי חושבים שזה מקנה להם מסתורין, סגנון ההתבטאות הזה? ובקשר לצורה ולמטען הרגשי — הרי דיברנו על כך כבר בפגישות הראשונות, כשעוד הלכתי אליו לקליניקה. הוא ידע שקשה לי עם מסגרות וזו גם הסיבה מדוע החלפתי כל כך הרבה עבודות, פוטרתי ולא שרדתי באף מקום יותר משנה ברצף.

מרטין הגיע מהעבודה ושאל אם ארצה להצטרף אליו לסיבוב בעיר. ברור, עניתי. פעם בשבוע אנחנו משתדלים לצאת יחד, משתדלים לשוחח, להחביא במילים את המרחק שעומד בינינו.

טיילנו לאורך הטיילת, באותו המסלול שאנחנו נוהגים לצעוד בשנים האחרונות. הוא הלך מהר: על כל צעד שלו נדרשתי אני לשניים. הוא דיבר מהר, הקצב בין הדיבור שלו לנשימות שלי לא הסתנכרן. שמתי לב שאני נכנסת לקוצר נשימה רק מההקשבה. ביקשתי ממנו שילך לאט יותר. הוא צחק וניסה ללכת לאט. זה היה איטי מדי ולא התאים. סיפר על האנשים בעבודה, על סוזי שעוד פעם צריכה כנראה גמילה, צריך לעזור לה עם ביורוקרטיה. סיפר על השתלמות באביב הקרוב, שבוע שלם מחוץ לעיר. ספינה ענקית חלפה בים. מובן שהוא התפעל וצרח "תראי תראי, זה מדהים, נכון?" אף פעם לא חשבתי שספינות זה דבר מדהים, גם אם הן גדולות. "מדהים," עניתי, "זה מדהים." מרטין חזר לדבר בקצב מהיר ואני התרכזתי בנשימות של עצמי. ישבנו בבר הקבוע שבו אנחנו נעצרים בטיולים שלנו והזמנו בירה. הוא שאל איך מתקדמות הפגישות אצל אדי והאם יש לי תובנות חדשות, כיוונים.

הוא שאל בזהירות ויחד איתה נכנס מתח קר ועמד בינינו. לא ידעתי מה לענות לו. הבחנתי שהוא האפיר קצת יותר וקיבל כרס קטנה, עגולה כמו בובת פלסטיק. אמרתי שאני שוקלת להפסיק את הטיפול עם אדי, שהוא לא ממוקד, שיש בו משהו שרלטני אפילו.

"ידעתי," אמר מרטין. "אמרתי לך מהתחלה שהוא לא מוצא חן בעיניי."

כלומר, כל השיטה הזו, הפסאודו־רוחניות, ערבוב תפיסות, חוסר בהירות. טיפוס מעצבן.

"אני לא יודע איך את..." התחיל מרטין משפט ולא סיים אותו.

הלכנו שותקים זה לצידה של זו ובראשי ניקר "אני לא יודע איך את!"

כשצעדנו חזרה למכונית, החזקנו ידיים. שחררתי את כף ידי מכף ידו והוא חיבק אותי. משהו בגופים שלנו היה כבד וגולמי, הרגליים שלנו הסתבכו.

כשהגענו הביתה כתבתי לאדי מייל: "הכול אישי, אפילו הסיבות האישיות. והמשקל, תמיד גובר על הצורות." למחרת כתבתי מייל נוסף ובו הסברתי בהרחבה למה הכול אישי. כתבתי על צורות חיים ועל כך שמעט מאוד אנשים הצליחו ליצור לעצמם צורה התואמת את מידותיהם הפנימיות. רוב החיים אנחנו במאבק, רוב הזמן זה "לא מתאים". סיפרתי על הערב עם מרטין, שאני מרגישה תקועה מקצועית גם בגללו. שמעתי אותו בראש שלי אומר "אסור לזרוק אשמה על אחרים, צריך לקחת אחריות." כאילו שיש מורה רוחני, מאמן, או מה שהוא לא יהיה, שלא אומר את המשפט הזה. הייתי נסערת ומרוקנת בו־זמנית, רציתי שמשהו בחיים שלי כבר יזוז, ששינוי יתרחש מעצמו: מרטין, העבודה, האנשים סביבי, המחשבות שהסתובבו בתוכי הלוך ושוב. חתמתי את המייל ב"שבוע טוב ונשתמע", וצירפתי את התיעוד השלישי, למרות שההסכם עם אדי היה לחכות לתשובה על הדיווחים הקודמים, ולשלוח דיווח חדש רק כשהוא יבקש.