קיבוץ ברלין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קיבוץ ברלין
מכר
מאות
עותקים
קיבוץ ברלין
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

קיבוץ ברלין

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    יוסי עוזרד, יליד 1949, בן קיבוץ להבות הבשן. שירת כקצין קרבי. נשוי בשנית ואב לשישה. איש תקשורת רב-תחומי, ניהל את חטיבת החדשות בגלי צה"ל, הקים את ערוץ 8 ואת ערוצי הסרטים של HOT היה מנהל התוכניות של תאגיד התקשורת UPC באירופה. ממייסדי חברת החדשות של ערוץ 2, יזם ואיש עסקים.

    תקציר

    הרומן קיבוץ ברלין מגולל את סיפורו של אורי דולב, בן קיבוץ מהגליל העליון, קיבוץ הדוגל בחינוך פרוסי ושמוצניקי קפדני.עולם מבודד בפני עצמו.

    הוריו, כשאר מקימי הקיבוץ, הם ניצולי שואה יקיים, אנשי עמל נוקשים, הדורשים הרבה מעצמם ומאחרים וממעטים להפגין רגשות.

    גם דודו של אורי, קונץ, חי בקיבוץ, אך לא החליף עם אביו של אורי מילה כבר עשורים ארוכים. הסיבה לריב הזה היא תעלומה שתלווה את אורי לאורך כל הספר.

    אורי מאוהב כל ימיו בנורית שחורי היפה, הילדה המוזרה של הקיבוץ שבגיל ההתבגרות קמה ונסעה לשוודיה והשאירה בליבו חור גדול. כמצופה ממנו, אורי מתגייס והופך לקצין קרבי בסיירת מובחרת, אך שירות המילואים במלחמת יום הכיפורים מטלטל את חייו.

    הוא עוזב את הקיבוץ לקריירה תקשורתית שבעיצומה הוא נחשד בריגול. הפרשה הסבוכה והקפקאית, מביאה אותו לו לעזוב את הארץ ולהשתקע בברלין לשנים רבות. אך בעוד שאורי יכול לעזוב את הקיבוץ, מתברר שהקיבוץ לעולם לא יוכל לעזוב את אורי.

    קיבוץ ברלין עוסק בגיבור שהוא מלח הארץ ומנסה לפרק לגורמים את המושג הזה ואת משמעותיו. זוהי הישראליאנה במיטבה, החומרים המרכיבים אותנו: המעבדה הקיבוצית, הלינה המשותפת, חברת הילדים הסגורה, המייסדים יוצאי גרמניה, טראומת יום הכיפורים, המהפך, רקוויאם לתנועה הקיבוצית ומשבר הירידה מהארץ.

    במידה רבה, סיפורו של אורי הוא גם סיפורו שלו. מבעד לעיניו של אורי /יוסי, עיניים מפוקחות ופקוחות אך אוהבות ונטולות מרירות, נרקם סיפורה של החברה הישראלית, הסיפור של כולנו.

    יוסי עוזרד, יליד 1949, בן קיבוץ להבות הבשן. שירת כקצין קרבי. נשוי בשנית ואב לשישה. איש תקשורת רב-תחומי, ניהל את חטיבת החדשות בגלי צה"ל, הקים את ערוץ 8 ואת ערוצי הסרטים של HOT היה מנהל התוכניות של תאגיד התקשורת UPC באירופה. ממייסדי חברת החדשות של ערוץ 2, יזם ואיש עסקים.

    פרק ראשון

    1

    בערב עטפו עננים דקים את הלבנה, שאורה העמום הבליח כעיני כלה מבעד להינומה. אבא חזר מהשדה, התיישב בכבדות על מדרגות מפתן הבית, נשא מבט ארוך לעבר השמים והרעים בקולו: "לקראת בוקר השרקייה תתחיל לנשב, ומחר יהיה שרב. שבוע שלם נטענו בחלקה החדשה של המטע ועכשיו הכול יתייבש." הוא הוריד את החולצה ונשאר במכנסיים קצרים וגופייה אפורה, חלץ את נעליו מלאות הבוץ ונאנח בהביטו פעם נוספת לעבר הירח.
    למחרת, כפי שניבא אבא, היה שרב ורוח מזרחית חזקה נשבה בחצר. בחדר האוכל ישבו חברי הקיבוץ לארוחת צהריים מסביב לשולחנות פורמייקה וזיעתם ניגרה במורד צווארם. אבא ניגב את מצחו בכובעו, טיפת זיעה נשרה לתוך צלחת המרק שלו. "מחר יהיה חם, השרקייה תייבש את השתילים והם ימותו. לא יעזור גם אם נמלא את הגומות במים." בקול זועף, גזר את דינם של השתילים למיתה. חומי שחורי, חברו לעבודה, הרים לרגע את ראשו מצלחת המרק. הוא לא אמר מילה, והמשיך לטבול במרץ חתיכות לחם שחור במרק הגולאש ולבלוע אותן בצקצוק שפתיים תוך השמעת קולות רמים. אבא קם מהשולחן, חבש את כובעו המוכתם בשמן מכונות ואמר לחומי: "בוא נזדרז, ניסע למטע, אולי נצליח להציל משהו."

    ***

    אבא הגיע לקיבוץ בעקבות אחיו, משה קוצר, שהיה בגרעין המייסד של קיבוצנו משמר הצפון. בקיבוץ כינו את משה קוצר "קונץ". שם חיבה ובו גם קורטוב של לעג. במשק זכה דודי קונץ ליחס שמהל הערכה לשכלו החריף עם זלזול בכך שהוא כה דעתן וחייב תמיד לומר את המילה האחרונה. קונץ התבלט כאיש של מילים גבוהות שלא הצטיין, בניגוד לאבי, בעבודת כפיים קשה שנחשבה לערך עליון בקיבוצנו.
    משחר ילדותי ידעתי שבין האחים קיימת איבה כבושה. השניים לא החליפו מילה אלא רק בלית ברירה, וגם אז השיח היה קצר וענייני. מה גרם למערכת היחסים הטעונה הזו, לא ידעתי. בכל פעם שניסיתי להבין, נעץ בי אבא מבט נוקב ובדרך זו הבהיר לי שיש עניינים שמוטב לא לדבר בהם. למרות זאת, יצרתי קרבה למשפחתו של דודי, במיוחד עם בני דודי חיה ומוטי. נהגתי לבלות שעות רבות בחדרם של חנקה וקונץ כדי להיות בקרבתה של חיה וחברתה הטובה נורית שחורי. הביקורים בחדרם של חנקה וקונץ היו למורת רוחו של אבי, גם אם הדבר לא נאמר לי במפורש.

    ***

    בתום ארוחת הצהריים דחקה בנו יעל הרדוף המטפלת שלנו, למהר להתקלח ולהיכנס למיטות למנוחת הצהריים הקבועה. בחוץ המשיכה השרקייה לחולל ולהתפרע, והאוויר התמלא באבק שהכביד על הנשימה. נורית שחורי, בתחתונים וגופייה, צנומה ושזופה, חמקה בשקט מחדרה. היא יצאה בדלת האחורית והתיישבה על אבן בזלת שחורה מאחורי בית הילדים. בעזרת כפית אלומיניום, ערמה אדמה ואכלה אותה כמו שאנחנו אכלנו דייסת סולת חמה מאוד. היא גרסה לאט ובריכוז את האדמה השחורה, עד שבלעה הכול. מבעד לחלון חדרי התבוננתי מהופנט בנורית, היא היתה בת עשר ואני בן תשע.
    המחנכת שלנו טובה זיסמן, שהלכה על השביל לעבר שיכון הוותיקים, הבחינה בנורית כשהיא מחוץ לבית הילדים בזמן מנוחת הצהריים וגערה בה: "נורית, תיכנסי מיד לבית הילדים! כולם צריכים להיות במיטות עכשיו!" נורית הכניסה לפיה בהתרסה עוד כפית עם אדמה. "פוי, זה לכלוך, תירקי את זה מיד!" צעקה עליה המחנכת טובה. נורית שיכלה את הידיים על החזה, חשקה שיניים ורק הנידה את ראשה מצד לצד בתנועה שמשמעה יכול להיות רק אחד — בשום אופן לא! טובה איבדה את העשתונות, היא משכה ביד אחת את נורית מהאבן שעליה ישבה וביד השנייה — בניגוד למקובל אצלנו — חבטה לנורית בישבנה. נורית התעלמה מהמכה, הישירה מבט חצוף כלפי טובה והמשיכה בלעיסה איטית של העפר. בתגובה גררה אותה טובה אחריה בכוח לבית הילדים, ועד שהגיעו, נורית הספיקה לבלוע את הרגבים שהיו בפיה.

    ***

    נולדתי בקיבוץ משמר הצפון שבגליל העליון. חיי התנהלו בעולם עם חוקים ברורים, במסגרת שלא היתה דומה לשום צורת חיים אחרת בעולם, אך בשבילי היתה מובנת וברורה. מבחינתי, ככה גדלו שאר ילדי העולם, ככה חשבתי לפחות עד שקראתי את "אלה־קארי הילדה מלפלנד". במשמר הצפון דיברו רק עברית, את השירים הרוסיים החליפו שירי הלהקות הצבאיות, ובהמשך אריק איינשטיין ושלום חנוך היו לפס הקול המתנגן דרך קבע בראשי. אוגדנו לקבוצה, קבוצת "ברוש", חמש בנות ושלושה בנים. מרכז חיי היו שני חברי לקבוצה — יחיעם גרינוולד ואודי גנני. מבית התינוקות ועד הצבא גדלנו יחד, כשחברות אמיצה חיברה אותנו כל תקופת הילדות.
    קבוצת "ברוש" וקבוצת "תאנה" אוחדו למבנה מגורים אחד, בהיעדר מספיק ילדים. חיינו התנהלו בצפיפות, היו גבולות וחוקים שנקבעו בעבור כל ילדי הקיבוץ ועל משמרתם עמדו תמיד המחנכת טובה זיסמן והמטפלת יעל הרדוף, שדיברה במשפטים שבסופם היה תמיד לקח חינוכי: "אסור לאכול בעמידה, האוכל ייכנס לכם לרגליים"; "שבעה זיתים שווים ביצה אחת"; "מי שמתנהג כמו בהמה, שיגור ברפת". בכל קבוצה היה יוצא דופן — נורית שחורי היתה "המוזרה" של קבוצת "תאנה", ואצלנו בקבוצת "ברוש" היה זה חברי הטוב ביותר, יחיעם גרינוולד, זה שהעז למרוד במסגרת הנוקשה. המחנכת טובה והמטפלת יעל סלדו מהתנהגותו והביטו עליו בעין רעה. מבחינתן יחיעם היה כישלון חינוכי, חוצפן ומרדן. אבל אפילו הן חששו להתעמת איתו, כי היה חד לשון ולא פחד מהן. יחיעם ניחן בכוח פיזי רב והצטיין בכל ענפי הספורט, בתחרות הורדת ידיים שהתקיימה בחג הקיבוץ ניצח בקלות גם מבוגרים וגדולים ממנו. ללא חשש ציפצף על החוקים, ורק לעתים רחוקות העזו להענישו. כשיחיעם איחר פעם לארוחת הבוקר, יעל החליטה לשים סוף למרדנות שלו — היא הענישה אותו בתורנות נוספת של שטיפת רצפת המטבח, תורנות שהיתה שנואה עליו. יחיעם התעצבן, לקח מהשולחן קערה מלאה בסלט ביצים ושפך אותה לפח האשפה, קם ממקומו ועזב בזעם את חדר האוכל. יעל רדפה אחריו בצעקות: "אסור לזרוק אוכל! בקריית שמונה יש ילדים רעבים!" היא אחזה בכוח במפרק ידו וביקשה להחזירו לשולחן, אולם יחיעם משך את ידו בחוזקה כדי להשתחרר מאחיזתה, ומעוצמת משיכתו מעדה יעל על הרצפה ושברה את רגלה. בוועדת חינוך התקבלה פה אחד החלטה שיחיעם גרינוולד יישלח ל"אוניברסיטה", כך כונתה מסגרת החינוך המיוחד של התנועה הקיבוצית, שהוקמה באחד מקיבוצי השרון. פעם בשבועיים, בסופי שבוע, יחיעם חזר לקיבוץ לביקור קצר והסתובב במדרכות כעוס ומאיים. בביקורים היה נבוך ומושפל ונמנע ממגע עם ילדי וחברי הקיבוץ. בתקופה הזו התהדקו יחסינו: הייתי בא לחדר הוריו ויחד היינו יוצאים לשחק בחצר המשק. כשחזר כעבור שנה וחצי מהשהות הכפויה מחוץ לקיבוץ, כמו הפך יחיעם לילד אחר: הוא גבה מאוד והפך סגור, מרוחק, בלתי ניתן לפיצוח. מרדנותו הופנתה לאפיקים חדשים. בזמן שבו נעדר, נוצר פער בלימודים. אנחנו למדנו אנגלית ומקצועות נוספים, ויחיעם, כדי להדביק את הכיתה שקד בלילות ולמד בעל פה את המילון העברי־אנגלי, ספרון בכריכה צהובה־כחולה שדפיו השחירו מרוב דפדוף. באותה מידת שקדנות הצליח בשיעורי חשבון וטבע. הוא ניחן בזיכרון מעולה וידע בעל פה תאריכים ואירועים היסטוריים, ועד סוף שנת הלימודים כבר התחיל להעיר בשחצנות למורים על אי־דיוקים.
    ***

    אודי גנני היה חברי האחר, ילד רגיש ומופנם שנתפס על ידי המבוגרים כילד אחראי שאפשר לסמוך עליו. אני הייתי הצלע המחברת בין יחיעם לאודי, הקשר שלי עם כל אחד מהם חיבר אותנו לשלישייה שכל אחד מקודקודיה היה שונה לחלוטין, ואיכשהו, בסוף, תמיד הייתי מוצא את עצמי קצת בצד. החברות עם אודי היתה תמיד מחוספסת, לא ידעתי לקרוא עד הסוף מה הוא חושב עלי. מבחינות רבות התנהגותו היתה חידתית ולא צפויה, ומלבדי לא היו לו ממש חברים בקבוצה. היה לו קשר מיוחד למקס טישלר, משכבת הוותיקים של הקיבוץ, כיוון ששפת דיבורו של מקס היתה שזורה במילים בגרמנית ובאידיש, בייחוד בביטוי השחוק "גורנישט מיט גורנישט", נדבק לו במשק שלא ברצונו הכינוי "גורנישט". מקס היה נגר הקיבוץ ובן גילו של מנחם, אביו של אודי. לאחר שעות הלימודים נהג אודי לבלות בנגרייה ולהתבונן במקס בזמן שבנה ארונות, מיטות ורהיטים אחרים. הוא ישב על שרפרף גבוה ורגליו מתנפנפות באוויר לקצב תנועותיו של מקס, ששייף במרץ את אחד הרהיטים שהכין לצביעה. במיוחד היה אודי מרותק לפעולתו של מסור־סרט ענקי שעמד במרכז הנגרייה, ורק מקס טישלר היה מוסמך להפעילו. יעל הרדוף חשדה במערכת היחסים המוזרה הזו בין הילד לחבר הקיבוץ המבוגר, והיא אף ביקשה ממנחם ורינה, הוריו של אודי, לפקוח עין שמא הקרבה שנוצרה בין מקס חשוך הילדים ובין אודי מוגזמת. לי וליחיעם היו חוויות וסודות שבהם לא שיתפנו את אודי, מחשש שיגלה אותם למקס; רק אני ידעתי למשל על מנהגו הקבוע של יחיעם להיכנס למכלאה של הרקולס, פר ההרבעה הענקי של הקיבוץ, ולהאכילו בחציר תוך שהוא מלטף את מצחו.

    ***

    המעבר שלנו לבית ספר תיכון הביא גם ריחוק מהבית. "המוסד החינוכי", או בקיצור "המוסד", כך קראנו לבית הספר שלנו, שהתנהל במשך היום כבית ספר רגיל. כל קבוצה השתכנה בבית מגורים, שאליו היתה צמודה כיתת לימוד. סדר היום היה די קבוע: קימה מוקדמת לשיעור הראשון, ארוחת בוקר, וחזרה לכיתות הלימוד. הפסקת עשר לפרי ושתייה קלה. יום הלימודים נמשך עד ארוחת הצהריים בחדר האוכל הכללי. בתום הארוחה, נסענו באוטובוס צהוב שסבב בכבישי הגליל וכל אחד שב לקיבוצו לכמה שעות של עבודה. בילוי קצר בחדר ההורים, ובערב חזרה למוסד. הערבים במוסד יוחדו לפעילות חברתית, שלאחריה התפזרנו לחדרי השינה. בכל חדר היו ארבע מיטות, בחדרים נפרדים לבנים ובנות. כשעזב אחרון המבוגרים את שטח המוסד, החלה תנועה ערה בין החדרים. בבוקר מוקדם, בטרם הגיעו המבוגרים, היו תמיד כמה תלמידים ותלמידות טרוטי עיניים ממהרים לחדרם. כל סוף שבוע שני נשארנו במוסד ללא מבוגר או השגחה. סופי השבוע היו מלאי פעילות: טיולים, חוגים ואירועים בהשתתפות כל תלמידי המוסד מכיתה ז' ועד י"ב. בעבורי המוסד היה מקום תוסס של חופש שאהבתי מאוד את אורחותיו. בפועל חלקנו שני בתים: במוסד ובחדר המגורים בקיבוץ. במשמר הצפון שותפי לחדר היה יחיעם גרינוולד. התגוררנו בצריף שוודי צבוע ירוק עם גג רעפי אזבסט אדומים, שריד ישן של מבני הקיבוץ. הצריף בקיבוץ היה הבית שלנו בחופשות הלימודים ובסופי שבוע.

    ***

    נורית שחורי המשיכה לצפצף על המוסכמות גם במעבר למוסד. היא כמעט לא יצרה קשרים חברתיים. חריגותה יצרה סביבה הילה של מסתורין ושל קנאה. בהתנהגותה קראה נורית תיגר על ערכי הקיבוץ. היא בלטה ביופייה, והסתובבה בשבילי המוסד וגם בחצר הקיבוץ יחפה, שזופה, במכנסיים קצרים ובחולצת טריקו קצרה, צמודה לגופה הצנום. בהופעתה החצופה היה זלזול בוטה בשמרנות המינית הנהוגה בקיבוץ. בלילות היו צעירי הקיבוץ מתגנבים לכניסה של מרפאת הקיבוץ, שבמבואה שלה הותקן ארון עץ קטן ובתוכו הונחו חפיסות קונדומים לכל דורש. נורית היתה הולכת בהפגנתיות לארון הקונדומים לאור היום, עורמת חפיסות קונדומים ומחלקת לאלה שהתביישו לקחת בעצמם. פעם שמעתי את נורית אומרת לבת דודי חיה קוצר, ידידתה היחידה: "הבנים רוצים רק דבר אחד, אבל אין להם אפילו את האומץ לגשת לארון במרפאה." מנורית לא היה ניתן להתעלם, ההתייחסות החופשית שלה למיניות גרמה לתסיסה. היא כנראה היתה הראשונה אצלנו שהתייחסה למין בשוויון נפש. היא כמובן ידעה שמדברים עליה מאחורי גבה, אך לא ייחסה לכך חשיבות. אנשי החינוך, ובעיקר חברות הקיבוץ, רתחו לנוכח עזות המצח שהפגינה מול המוסרנות הקיבוצית. לאחר שנואשו מלשנות את דרכיה, נהגו כלפיה בהתעלמות, באדישות לכאורה, עצמו עין, כמו אינם מבחינים בהתנהגותה החריגה. קינאתי בה על כך שהיא אמיצה ומשוחררת, אחת שלא אכפת לה מה יגידו.
    "מה יגידו..." היה אחד הכוחות המשפיעים על התנהגותו של כל ילד ושל כל חבר קיבוץ, קוד חברתי לא כתוב שכולנו ידענו על קיומו. סטייה מאותו קוד גררה מיד תגובות של רכילות ושל ערעור המעמד החברתי בתוך המסגרת. נורית היתה ההפך הגמור ממני — אני הלכתי בתלם. בילדות היא היתה בשבילי מושא למשיכה, על שום חריגותה ונועזותה; וכשבגרה, בשל יופייה והופעתה המוחצנת. היכולת שלה להתעלם מ"מה יגידו" ולנהוג בחופשיות מבלי להתחשב במנהגי הקיבוץ, עוררה בי תשוקה, עקבתי אחרי מעשיה בהשתאות ובידיעה שבעבורי היא בלתי מושגת.
    בת דודי חיה היתה מבוגרת ממני, כיתה אחת מעלי, ובזכותה יכולתי לבלות במחיצתה של נורית. בחודשי הקיץ הייתי נגרר אחרי חיה ונורית ומבלה איתן שעות רבות. כשסירבתי פעם ללכת עם יחיעם גרינוולד לקטוף פטל הוא אמר לי: "נמאס לי, אתה כל הזמן בן בין בנות." הגדרה שנחשבה אצלנו מעליבה ביותר.
    נורית זכתה לפופולריות במיוחד בקרב זרים שנקלעו לתקופה קצרה למשמר הצפון. בתקופת הקיץ פשטו על מדשאות הקיבוץ חניכי בית הספר לקציני ים מעכו ומתנדבים מסקנדינביה, ואלה גם אלה תמיד מצאו דרך אליה. מובן שהיו גם חברי קיבוץ שפזלו לכיוונה. היום אני יודע שהיו מבוגרים שלא רק פזלו, אלא גם ניצלו את גילה הצעיר.
    ***

    "מי שלא לומד צריך לעבוד, בקיבוצנו אין מקום לבטלנים!" נימקה טובה זיסמן את ההחלטה של ועדת החינוך להפסיק את לימודיה של נורית ולשלוח אותה כעונש לשבוע עבודה בפרדס; רק משום שנעדרה יום שלם מהלימודים ובחרה לשוטט בחצר המוסד. באותו הזמן, אמה של נורית היתה באחד מהתקפי הדיכאון המחזוריים שלה, שבהם נשארה במיטה, שוכבת בשתיקה ובוהה בתקרה ימים רצופים. אביה של נורית, זאב שחורי המכונה חומי, זכה להערכה רבה בקיבוץ משום שהשקיע את כל זמנו ומרצו בעבודה. קולו לא נשמע בסוגיות המורכבות שעמדו על סדר יומו של הקיבוץ. כך גם נהג ביחס לבעיות שצצו תדיר סביב התנהגותה של נורית. חומי בחר לטמון את ראשו בחול, אף על פי שבתו הבכורה הביכה אותו שוב ושוב בקרב חבריו. באדישות מופגנת קיבל את העונש הקשה שהושת על נורית. חומי אגר את כעסו, הסתובב על מדרכות המשק בפרצוף חמוץ ושתק; אולי מבושה, אולי מחולשה. הוא היה משכים מוקדם מאוד בבוקר, לובש בגדי עבודה כחולים, משתרך בצעדים איטיים לחדר האוכל, מתיישב בפינה ולועס לאט לחם שחור וריבה, מצקצק בשפתיו בזמן שגמע ברעש תה בלי סוכר. בכל בוקר בחמש וחצי בדיוק, פסע בכבדות לעבר סככת הטרקטורים, וכשהפציע אור ראשון הפעיל את מנוע הטרקטור, רתם מחרשה אדומה וחרץ תלמים ארוכים בשדות עד רדת החשכה.

    ***

    שנתיים לפני שהתגייסתי, בחופש הגדול, נורית היתה אמורה להגיע לתורנות בחדר האוכל ובוששה לבוא, היא היתה אז בת שבע־עשרה ובשיא מרדנותה, וחיים הרדוף, מנהל המשמרת במטבח, הלך לחפש אחריה. בסמוך לצריפי הנוער, ליד הכניסה למקלחות, הוא הבחין בטיפות דם שהוליכו אל תוך המקלחות, שם מצא את נורית עירומה על הרצפה ולידה סכין חיתוך יפנית. זרזיף של דם זרם באיטיות ברווחים השחורים שבין המרצפות עד שנקרש. חיים יצא מהמקלחת וקרא בקול בחצר המשק: "נורית התאבדה! מהר, תזעיקו את דוקטור צוקר!" אודי גנני יצא בריצה מהירה לכיוון המקלחות ואני רדפתי אחריו. למקום הגיעו עוד חברים, ביניהם גם אלפרד הרפתן. כעבור עשר דקות הגיע מתנשף ומזיע רופא הקיבוץ, ד"ר ברונו צוקר. הוא בא בריצה, נושא בידו תיק שחור קטן, ונאלץ לפלס לעצמו דרך בין הסקרנים שהתקבצו סביב נורית. בקול רועד צעק: "כולם להסתלק מכאן מהר! תזוזו! לא לעמוד כאן!" קהל הסקרנים זז בחוסר רצון צעד אחד לאחור. ד"ר צוקר כיסה את נורית בשמיכה וצעק למתגודדים: "תסתלקו מכאן! זה לא תיאטרון, מי שאין לו מה לעשות פה שיסתלק." ד"ר צוקר רכן לעבר נורית אובד עצות, כל שנותיו בקיבוץ שימש כרופא משפחתי שהתמחה במחלות ילדים — מכות שמש, פציעות קלות ונקעים. מהוסס הסתכל פעם נוספת במתאבדת, ובאופן מפתיע שלא התאים לו כלל, הנחית על לחיה של נורית סטירה מצלצלת. הסטירה של ד"ר צוקר גרמה לנורית לפתוח את עיניה ולחזור להכרתה. בחוץ נשמעה סירנה של אמבולנס, ואלפרד הרים את נורית העטופה בשמיכה ספוגת הדם ונשא אותה החוצה. רק אז הגיע חומי, אביה של נורית, מהשדה. "לבת שלך ירד יותר דם מאשר לפרה ממליטה," אמר אלפרד לחומי. ד"ר צוקר נזף באלפרד, "חתיכת אידיוט, תעוף בחזרה לרפת," וכל הנוכחים מסביב פרצו בצחוק.
    אני ריחמתי על נורית והתאהבתי בה עוד יותר, אולי משום יופיים של שדיה, שנתגלו לי במקרה. ניסיון ההתאבדות של נורית היה אולי קריאה אחרונה לעזרה.

    ***

    כשצווי הגיוס התחילו להגיע, טובה המחנכת כינסה אותנו לשיחה על הצבא. "אתם הבוגרים, יוצאים לדרך חדשה, הצבא הוא עוד משוכה שצריך לעבור לקראת השתלבותכם כחברי קיבוץ. אנו המחנכים, תפקידנו תם. עמלנו להעניק לכם את הכלים הטובים ביותר, להנחיל את הערכים הנכונים, אתם היהלום שבכתר, לכו לצבא בנפש חפצה, נצלו את ההזדמנות להכיר את החברה הישראלית על כל נגזרותיה. צאו לדרך ללא חשש. כולנו מחכים לכם כאן בבית, צופים בכם מפה בידיעה שתהיו חוד החנית בכל מסגרת. אל תהיו נגררים, תובילו. התנדבו לתפקידי פיקוד וקצונה, השתמשו בערכים שהוקנו לכם והֱיו דוגמה ומופת בשירות הצבאי. חזק ואמץ."
    כמה שבועות לאחר סיום הלימודים, הודיעה נורית למזכיר הקיבוץ שהחליטה לוותר על השירות הצבאי. מהלך דרמטי כזה לא נחזה על ידי איש, וחברי הקיבוץ הוכו בהלם. בזמן שהרכילות התפשטה בחצר המשק, נלקחה אמא של נורית לאשפוז ארוך בבית החולים בבת ים. נורית ארזה תרמיל גדול וחומי נשא אותו לשער הקיבוץ. לפני שעלתה לאוטובוס היא נפרדה מחומי בחיבוק מהיר ונסעה לשוודיה עם המתנדב האחרון שהכירה. נסיעתה השאירה בלבי ריקנות וגעגוע ארוך.

    יוסי עוזרד, יליד 1949, בן קיבוץ להבות הבשן. שירת כקצין קרבי. נשוי בשנית ואב לשישה. איש תקשורת רב-תחומי, ניהל את חטיבת החדשות בגלי צה"ל, הקים את ערוץ 8 ואת ערוצי הסרטים של HOT היה מנהל התוכניות של תאגיד התקשורת UPC באירופה. ממייסדי חברת החדשות של ערוץ 2, יזם ואיש עסקים.

    עוד על הספר

    קיבוץ ברלין יוסי עוזרד

    1

    בערב עטפו עננים דקים את הלבנה, שאורה העמום הבליח כעיני כלה מבעד להינומה. אבא חזר מהשדה, התיישב בכבדות על מדרגות מפתן הבית, נשא מבט ארוך לעבר השמים והרעים בקולו: "לקראת בוקר השרקייה תתחיל לנשב, ומחר יהיה שרב. שבוע שלם נטענו בחלקה החדשה של המטע ועכשיו הכול יתייבש." הוא הוריד את החולצה ונשאר במכנסיים קצרים וגופייה אפורה, חלץ את נעליו מלאות הבוץ ונאנח בהביטו פעם נוספת לעבר הירח.
    למחרת, כפי שניבא אבא, היה שרב ורוח מזרחית חזקה נשבה בחצר. בחדר האוכל ישבו חברי הקיבוץ לארוחת צהריים מסביב לשולחנות פורמייקה וזיעתם ניגרה במורד צווארם. אבא ניגב את מצחו בכובעו, טיפת זיעה נשרה לתוך צלחת המרק שלו. "מחר יהיה חם, השרקייה תייבש את השתילים והם ימותו. לא יעזור גם אם נמלא את הגומות במים." בקול זועף, גזר את דינם של השתילים למיתה. חומי שחורי, חברו לעבודה, הרים לרגע את ראשו מצלחת המרק. הוא לא אמר מילה, והמשיך לטבול במרץ חתיכות לחם שחור במרק הגולאש ולבלוע אותן בצקצוק שפתיים תוך השמעת קולות רמים. אבא קם מהשולחן, חבש את כובעו המוכתם בשמן מכונות ואמר לחומי: "בוא נזדרז, ניסע למטע, אולי נצליח להציל משהו."

    ***

    אבא הגיע לקיבוץ בעקבות אחיו, משה קוצר, שהיה בגרעין המייסד של קיבוצנו משמר הצפון. בקיבוץ כינו את משה קוצר "קונץ". שם חיבה ובו גם קורטוב של לעג. במשק זכה דודי קונץ ליחס שמהל הערכה לשכלו החריף עם זלזול בכך שהוא כה דעתן וחייב תמיד לומר את המילה האחרונה. קונץ התבלט כאיש של מילים גבוהות שלא הצטיין, בניגוד לאבי, בעבודת כפיים קשה שנחשבה לערך עליון בקיבוצנו.
    משחר ילדותי ידעתי שבין האחים קיימת איבה כבושה. השניים לא החליפו מילה אלא רק בלית ברירה, וגם אז השיח היה קצר וענייני. מה גרם למערכת היחסים הטעונה הזו, לא ידעתי. בכל פעם שניסיתי להבין, נעץ בי אבא מבט נוקב ובדרך זו הבהיר לי שיש עניינים שמוטב לא לדבר בהם. למרות זאת, יצרתי קרבה למשפחתו של דודי, במיוחד עם בני דודי חיה ומוטי. נהגתי לבלות שעות רבות בחדרם של חנקה וקונץ כדי להיות בקרבתה של חיה וחברתה הטובה נורית שחורי. הביקורים בחדרם של חנקה וקונץ היו למורת רוחו של אבי, גם אם הדבר לא נאמר לי במפורש.

    ***

    בתום ארוחת הצהריים דחקה בנו יעל הרדוף המטפלת שלנו, למהר להתקלח ולהיכנס למיטות למנוחת הצהריים הקבועה. בחוץ המשיכה השרקייה לחולל ולהתפרע, והאוויר התמלא באבק שהכביד על הנשימה. נורית שחורי, בתחתונים וגופייה, צנומה ושזופה, חמקה בשקט מחדרה. היא יצאה בדלת האחורית והתיישבה על אבן בזלת שחורה מאחורי בית הילדים. בעזרת כפית אלומיניום, ערמה אדמה ואכלה אותה כמו שאנחנו אכלנו דייסת סולת חמה מאוד. היא גרסה לאט ובריכוז את האדמה השחורה, עד שבלעה הכול. מבעד לחלון חדרי התבוננתי מהופנט בנורית, היא היתה בת עשר ואני בן תשע.
    המחנכת שלנו טובה זיסמן, שהלכה על השביל לעבר שיכון הוותיקים, הבחינה בנורית כשהיא מחוץ לבית הילדים בזמן מנוחת הצהריים וגערה בה: "נורית, תיכנסי מיד לבית הילדים! כולם צריכים להיות במיטות עכשיו!" נורית הכניסה לפיה בהתרסה עוד כפית עם אדמה. "פוי, זה לכלוך, תירקי את זה מיד!" צעקה עליה המחנכת טובה. נורית שיכלה את הידיים על החזה, חשקה שיניים ורק הנידה את ראשה מצד לצד בתנועה שמשמעה יכול להיות רק אחד — בשום אופן לא! טובה איבדה את העשתונות, היא משכה ביד אחת את נורית מהאבן שעליה ישבה וביד השנייה — בניגוד למקובל אצלנו — חבטה לנורית בישבנה. נורית התעלמה מהמכה, הישירה מבט חצוף כלפי טובה והמשיכה בלעיסה איטית של העפר. בתגובה גררה אותה טובה אחריה בכוח לבית הילדים, ועד שהגיעו, נורית הספיקה לבלוע את הרגבים שהיו בפיה.

    ***

    נולדתי בקיבוץ משמר הצפון שבגליל העליון. חיי התנהלו בעולם עם חוקים ברורים, במסגרת שלא היתה דומה לשום צורת חיים אחרת בעולם, אך בשבילי היתה מובנת וברורה. מבחינתי, ככה גדלו שאר ילדי העולם, ככה חשבתי לפחות עד שקראתי את "אלה־קארי הילדה מלפלנד". במשמר הצפון דיברו רק עברית, את השירים הרוסיים החליפו שירי הלהקות הצבאיות, ובהמשך אריק איינשטיין ושלום חנוך היו לפס הקול המתנגן דרך קבע בראשי. אוגדנו לקבוצה, קבוצת "ברוש", חמש בנות ושלושה בנים. מרכז חיי היו שני חברי לקבוצה — יחיעם גרינוולד ואודי גנני. מבית התינוקות ועד הצבא גדלנו יחד, כשחברות אמיצה חיברה אותנו כל תקופת הילדות.
    קבוצת "ברוש" וקבוצת "תאנה" אוחדו למבנה מגורים אחד, בהיעדר מספיק ילדים. חיינו התנהלו בצפיפות, היו גבולות וחוקים שנקבעו בעבור כל ילדי הקיבוץ ועל משמרתם עמדו תמיד המחנכת טובה זיסמן והמטפלת יעל הרדוף, שדיברה במשפטים שבסופם היה תמיד לקח חינוכי: "אסור לאכול בעמידה, האוכל ייכנס לכם לרגליים"; "שבעה זיתים שווים ביצה אחת"; "מי שמתנהג כמו בהמה, שיגור ברפת". בכל קבוצה היה יוצא דופן — נורית שחורי היתה "המוזרה" של קבוצת "תאנה", ואצלנו בקבוצת "ברוש" היה זה חברי הטוב ביותר, יחיעם גרינוולד, זה שהעז למרוד במסגרת הנוקשה. המחנכת טובה והמטפלת יעל סלדו מהתנהגותו והביטו עליו בעין רעה. מבחינתן יחיעם היה כישלון חינוכי, חוצפן ומרדן. אבל אפילו הן חששו להתעמת איתו, כי היה חד לשון ולא פחד מהן. יחיעם ניחן בכוח פיזי רב והצטיין בכל ענפי הספורט, בתחרות הורדת ידיים שהתקיימה בחג הקיבוץ ניצח בקלות גם מבוגרים וגדולים ממנו. ללא חשש ציפצף על החוקים, ורק לעתים רחוקות העזו להענישו. כשיחיעם איחר פעם לארוחת הבוקר, יעל החליטה לשים סוף למרדנות שלו — היא הענישה אותו בתורנות נוספת של שטיפת רצפת המטבח, תורנות שהיתה שנואה עליו. יחיעם התעצבן, לקח מהשולחן קערה מלאה בסלט ביצים ושפך אותה לפח האשפה, קם ממקומו ועזב בזעם את חדר האוכל. יעל רדפה אחריו בצעקות: "אסור לזרוק אוכל! בקריית שמונה יש ילדים רעבים!" היא אחזה בכוח במפרק ידו וביקשה להחזירו לשולחן, אולם יחיעם משך את ידו בחוזקה כדי להשתחרר מאחיזתה, ומעוצמת משיכתו מעדה יעל על הרצפה ושברה את רגלה. בוועדת חינוך התקבלה פה אחד החלטה שיחיעם גרינוולד יישלח ל"אוניברסיטה", כך כונתה מסגרת החינוך המיוחד של התנועה הקיבוצית, שהוקמה באחד מקיבוצי השרון. פעם בשבועיים, בסופי שבוע, יחיעם חזר לקיבוץ לביקור קצר והסתובב במדרכות כעוס ומאיים. בביקורים היה נבוך ומושפל ונמנע ממגע עם ילדי וחברי הקיבוץ. בתקופה הזו התהדקו יחסינו: הייתי בא לחדר הוריו ויחד היינו יוצאים לשחק בחצר המשק. כשחזר כעבור שנה וחצי מהשהות הכפויה מחוץ לקיבוץ, כמו הפך יחיעם לילד אחר: הוא גבה מאוד והפך סגור, מרוחק, בלתי ניתן לפיצוח. מרדנותו הופנתה לאפיקים חדשים. בזמן שבו נעדר, נוצר פער בלימודים. אנחנו למדנו אנגלית ומקצועות נוספים, ויחיעם, כדי להדביק את הכיתה שקד בלילות ולמד בעל פה את המילון העברי־אנגלי, ספרון בכריכה צהובה־כחולה שדפיו השחירו מרוב דפדוף. באותה מידת שקדנות הצליח בשיעורי חשבון וטבע. הוא ניחן בזיכרון מעולה וידע בעל פה תאריכים ואירועים היסטוריים, ועד סוף שנת הלימודים כבר התחיל להעיר בשחצנות למורים על אי־דיוקים.
    ***

    אודי גנני היה חברי האחר, ילד רגיש ומופנם שנתפס על ידי המבוגרים כילד אחראי שאפשר לסמוך עליו. אני הייתי הצלע המחברת בין יחיעם לאודי, הקשר שלי עם כל אחד מהם חיבר אותנו לשלישייה שכל אחד מקודקודיה היה שונה לחלוטין, ואיכשהו, בסוף, תמיד הייתי מוצא את עצמי קצת בצד. החברות עם אודי היתה תמיד מחוספסת, לא ידעתי לקרוא עד הסוף מה הוא חושב עלי. מבחינות רבות התנהגותו היתה חידתית ולא צפויה, ומלבדי לא היו לו ממש חברים בקבוצה. היה לו קשר מיוחד למקס טישלר, משכבת הוותיקים של הקיבוץ, כיוון ששפת דיבורו של מקס היתה שזורה במילים בגרמנית ובאידיש, בייחוד בביטוי השחוק "גורנישט מיט גורנישט", נדבק לו במשק שלא ברצונו הכינוי "גורנישט". מקס היה נגר הקיבוץ ובן גילו של מנחם, אביו של אודי. לאחר שעות הלימודים נהג אודי לבלות בנגרייה ולהתבונן במקס בזמן שבנה ארונות, מיטות ורהיטים אחרים. הוא ישב על שרפרף גבוה ורגליו מתנפנפות באוויר לקצב תנועותיו של מקס, ששייף במרץ את אחד הרהיטים שהכין לצביעה. במיוחד היה אודי מרותק לפעולתו של מסור־סרט ענקי שעמד במרכז הנגרייה, ורק מקס טישלר היה מוסמך להפעילו. יעל הרדוף חשדה במערכת היחסים המוזרה הזו בין הילד לחבר הקיבוץ המבוגר, והיא אף ביקשה ממנחם ורינה, הוריו של אודי, לפקוח עין שמא הקרבה שנוצרה בין מקס חשוך הילדים ובין אודי מוגזמת. לי וליחיעם היו חוויות וסודות שבהם לא שיתפנו את אודי, מחשש שיגלה אותם למקס; רק אני ידעתי למשל על מנהגו הקבוע של יחיעם להיכנס למכלאה של הרקולס, פר ההרבעה הענקי של הקיבוץ, ולהאכילו בחציר תוך שהוא מלטף את מצחו.

    ***

    המעבר שלנו לבית ספר תיכון הביא גם ריחוק מהבית. "המוסד החינוכי", או בקיצור "המוסד", כך קראנו לבית הספר שלנו, שהתנהל במשך היום כבית ספר רגיל. כל קבוצה השתכנה בבית מגורים, שאליו היתה צמודה כיתת לימוד. סדר היום היה די קבוע: קימה מוקדמת לשיעור הראשון, ארוחת בוקר, וחזרה לכיתות הלימוד. הפסקת עשר לפרי ושתייה קלה. יום הלימודים נמשך עד ארוחת הצהריים בחדר האוכל הכללי. בתום הארוחה, נסענו באוטובוס צהוב שסבב בכבישי הגליל וכל אחד שב לקיבוצו לכמה שעות של עבודה. בילוי קצר בחדר ההורים, ובערב חזרה למוסד. הערבים במוסד יוחדו לפעילות חברתית, שלאחריה התפזרנו לחדרי השינה. בכל חדר היו ארבע מיטות, בחדרים נפרדים לבנים ובנות. כשעזב אחרון המבוגרים את שטח המוסד, החלה תנועה ערה בין החדרים. בבוקר מוקדם, בטרם הגיעו המבוגרים, היו תמיד כמה תלמידים ותלמידות טרוטי עיניים ממהרים לחדרם. כל סוף שבוע שני נשארנו במוסד ללא מבוגר או השגחה. סופי השבוע היו מלאי פעילות: טיולים, חוגים ואירועים בהשתתפות כל תלמידי המוסד מכיתה ז' ועד י"ב. בעבורי המוסד היה מקום תוסס של חופש שאהבתי מאוד את אורחותיו. בפועל חלקנו שני בתים: במוסד ובחדר המגורים בקיבוץ. במשמר הצפון שותפי לחדר היה יחיעם גרינוולד. התגוררנו בצריף שוודי צבוע ירוק עם גג רעפי אזבסט אדומים, שריד ישן של מבני הקיבוץ. הצריף בקיבוץ היה הבית שלנו בחופשות הלימודים ובסופי שבוע.

    ***

    נורית שחורי המשיכה לצפצף על המוסכמות גם במעבר למוסד. היא כמעט לא יצרה קשרים חברתיים. חריגותה יצרה סביבה הילה של מסתורין ושל קנאה. בהתנהגותה קראה נורית תיגר על ערכי הקיבוץ. היא בלטה ביופייה, והסתובבה בשבילי המוסד וגם בחצר הקיבוץ יחפה, שזופה, במכנסיים קצרים ובחולצת טריקו קצרה, צמודה לגופה הצנום. בהופעתה החצופה היה זלזול בוטה בשמרנות המינית הנהוגה בקיבוץ. בלילות היו צעירי הקיבוץ מתגנבים לכניסה של מרפאת הקיבוץ, שבמבואה שלה הותקן ארון עץ קטן ובתוכו הונחו חפיסות קונדומים לכל דורש. נורית היתה הולכת בהפגנתיות לארון הקונדומים לאור היום, עורמת חפיסות קונדומים ומחלקת לאלה שהתביישו לקחת בעצמם. פעם שמעתי את נורית אומרת לבת דודי חיה קוצר, ידידתה היחידה: "הבנים רוצים רק דבר אחד, אבל אין להם אפילו את האומץ לגשת לארון במרפאה." מנורית לא היה ניתן להתעלם, ההתייחסות החופשית שלה למיניות גרמה לתסיסה. היא כנראה היתה הראשונה אצלנו שהתייחסה למין בשוויון נפש. היא כמובן ידעה שמדברים עליה מאחורי גבה, אך לא ייחסה לכך חשיבות. אנשי החינוך, ובעיקר חברות הקיבוץ, רתחו לנוכח עזות המצח שהפגינה מול המוסרנות הקיבוצית. לאחר שנואשו מלשנות את דרכיה, נהגו כלפיה בהתעלמות, באדישות לכאורה, עצמו עין, כמו אינם מבחינים בהתנהגותה החריגה. קינאתי בה על כך שהיא אמיצה ומשוחררת, אחת שלא אכפת לה מה יגידו.
    "מה יגידו..." היה אחד הכוחות המשפיעים על התנהגותו של כל ילד ושל כל חבר קיבוץ, קוד חברתי לא כתוב שכולנו ידענו על קיומו. סטייה מאותו קוד גררה מיד תגובות של רכילות ושל ערעור המעמד החברתי בתוך המסגרת. נורית היתה ההפך הגמור ממני — אני הלכתי בתלם. בילדות היא היתה בשבילי מושא למשיכה, על שום חריגותה ונועזותה; וכשבגרה, בשל יופייה והופעתה המוחצנת. היכולת שלה להתעלם מ"מה יגידו" ולנהוג בחופשיות מבלי להתחשב במנהגי הקיבוץ, עוררה בי תשוקה, עקבתי אחרי מעשיה בהשתאות ובידיעה שבעבורי היא בלתי מושגת.
    בת דודי חיה היתה מבוגרת ממני, כיתה אחת מעלי, ובזכותה יכולתי לבלות במחיצתה של נורית. בחודשי הקיץ הייתי נגרר אחרי חיה ונורית ומבלה איתן שעות רבות. כשסירבתי פעם ללכת עם יחיעם גרינוולד לקטוף פטל הוא אמר לי: "נמאס לי, אתה כל הזמן בן בין בנות." הגדרה שנחשבה אצלנו מעליבה ביותר.
    נורית זכתה לפופולריות במיוחד בקרב זרים שנקלעו לתקופה קצרה למשמר הצפון. בתקופת הקיץ פשטו על מדשאות הקיבוץ חניכי בית הספר לקציני ים מעכו ומתנדבים מסקנדינביה, ואלה גם אלה תמיד מצאו דרך אליה. מובן שהיו גם חברי קיבוץ שפזלו לכיוונה. היום אני יודע שהיו מבוגרים שלא רק פזלו, אלא גם ניצלו את גילה הצעיר.
    ***

    "מי שלא לומד צריך לעבוד, בקיבוצנו אין מקום לבטלנים!" נימקה טובה זיסמן את ההחלטה של ועדת החינוך להפסיק את לימודיה של נורית ולשלוח אותה כעונש לשבוע עבודה בפרדס; רק משום שנעדרה יום שלם מהלימודים ובחרה לשוטט בחצר המוסד. באותו הזמן, אמה של נורית היתה באחד מהתקפי הדיכאון המחזוריים שלה, שבהם נשארה במיטה, שוכבת בשתיקה ובוהה בתקרה ימים רצופים. אביה של נורית, זאב שחורי המכונה חומי, זכה להערכה רבה בקיבוץ משום שהשקיע את כל זמנו ומרצו בעבודה. קולו לא נשמע בסוגיות המורכבות שעמדו על סדר יומו של הקיבוץ. כך גם נהג ביחס לבעיות שצצו תדיר סביב התנהגותה של נורית. חומי בחר לטמון את ראשו בחול, אף על פי שבתו הבכורה הביכה אותו שוב ושוב בקרב חבריו. באדישות מופגנת קיבל את העונש הקשה שהושת על נורית. חומי אגר את כעסו, הסתובב על מדרכות המשק בפרצוף חמוץ ושתק; אולי מבושה, אולי מחולשה. הוא היה משכים מוקדם מאוד בבוקר, לובש בגדי עבודה כחולים, משתרך בצעדים איטיים לחדר האוכל, מתיישב בפינה ולועס לאט לחם שחור וריבה, מצקצק בשפתיו בזמן שגמע ברעש תה בלי סוכר. בכל בוקר בחמש וחצי בדיוק, פסע בכבדות לעבר סככת הטרקטורים, וכשהפציע אור ראשון הפעיל את מנוע הטרקטור, רתם מחרשה אדומה וחרץ תלמים ארוכים בשדות עד רדת החשכה.

    ***

    שנתיים לפני שהתגייסתי, בחופש הגדול, נורית היתה אמורה להגיע לתורנות בחדר האוכל ובוששה לבוא, היא היתה אז בת שבע־עשרה ובשיא מרדנותה, וחיים הרדוף, מנהל המשמרת במטבח, הלך לחפש אחריה. בסמוך לצריפי הנוער, ליד הכניסה למקלחות, הוא הבחין בטיפות דם שהוליכו אל תוך המקלחות, שם מצא את נורית עירומה על הרצפה ולידה סכין חיתוך יפנית. זרזיף של דם זרם באיטיות ברווחים השחורים שבין המרצפות עד שנקרש. חיים יצא מהמקלחת וקרא בקול בחצר המשק: "נורית התאבדה! מהר, תזעיקו את דוקטור צוקר!" אודי גנני יצא בריצה מהירה לכיוון המקלחות ואני רדפתי אחריו. למקום הגיעו עוד חברים, ביניהם גם אלפרד הרפתן. כעבור עשר דקות הגיע מתנשף ומזיע רופא הקיבוץ, ד"ר ברונו צוקר. הוא בא בריצה, נושא בידו תיק שחור קטן, ונאלץ לפלס לעצמו דרך בין הסקרנים שהתקבצו סביב נורית. בקול רועד צעק: "כולם להסתלק מכאן מהר! תזוזו! לא לעמוד כאן!" קהל הסקרנים זז בחוסר רצון צעד אחד לאחור. ד"ר צוקר כיסה את נורית בשמיכה וצעק למתגודדים: "תסתלקו מכאן! זה לא תיאטרון, מי שאין לו מה לעשות פה שיסתלק." ד"ר צוקר רכן לעבר נורית אובד עצות, כל שנותיו בקיבוץ שימש כרופא משפחתי שהתמחה במחלות ילדים — מכות שמש, פציעות קלות ונקעים. מהוסס הסתכל פעם נוספת במתאבדת, ובאופן מפתיע שלא התאים לו כלל, הנחית על לחיה של נורית סטירה מצלצלת. הסטירה של ד"ר צוקר גרמה לנורית לפתוח את עיניה ולחזור להכרתה. בחוץ נשמעה סירנה של אמבולנס, ואלפרד הרים את נורית העטופה בשמיכה ספוגת הדם ונשא אותה החוצה. רק אז הגיע חומי, אביה של נורית, מהשדה. "לבת שלך ירד יותר דם מאשר לפרה ממליטה," אמר אלפרד לחומי. ד"ר צוקר נזף באלפרד, "חתיכת אידיוט, תעוף בחזרה לרפת," וכל הנוכחים מסביב פרצו בצחוק.
    אני ריחמתי על נורית והתאהבתי בה עוד יותר, אולי משום יופיים של שדיה, שנתגלו לי במקרה. ניסיון ההתאבדות של נורית היה אולי קריאה אחרונה לעזרה.

    ***

    כשצווי הגיוס התחילו להגיע, טובה המחנכת כינסה אותנו לשיחה על הצבא. "אתם הבוגרים, יוצאים לדרך חדשה, הצבא הוא עוד משוכה שצריך לעבור לקראת השתלבותכם כחברי קיבוץ. אנו המחנכים, תפקידנו תם. עמלנו להעניק לכם את הכלים הטובים ביותר, להנחיל את הערכים הנכונים, אתם היהלום שבכתר, לכו לצבא בנפש חפצה, נצלו את ההזדמנות להכיר את החברה הישראלית על כל נגזרותיה. צאו לדרך ללא חשש. כולנו מחכים לכם כאן בבית, צופים בכם מפה בידיעה שתהיו חוד החנית בכל מסגרת. אל תהיו נגררים, תובילו. התנדבו לתפקידי פיקוד וקצונה, השתמשו בערכים שהוקנו לכם והֱיו דוגמה ומופת בשירות הצבאי. חזק ואמץ."
    כמה שבועות לאחר סיום הלימודים, הודיעה נורית למזכיר הקיבוץ שהחליטה לוותר על השירות הצבאי. מהלך דרמטי כזה לא נחזה על ידי איש, וחברי הקיבוץ הוכו בהלם. בזמן שהרכילות התפשטה בחצר המשק, נלקחה אמא של נורית לאשפוז ארוך בבית החולים בבת ים. נורית ארזה תרמיל גדול וחומי נשא אותו לשער הקיבוץ. לפני שעלתה לאוטובוס היא נפרדה מחומי בחיבוק מהיר ונסעה לשוודיה עם המתנדב האחרון שהכירה. נסיעתה השאירה בלבי ריקנות וגעגוע ארוך.