אקספרס הדיבור הישיר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אקספרס הדיבור הישיר
הוספה למועדפים

אקספרס הדיבור הישיר

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דיוויד פוסטר וואלאס

דייוויד פוסטר וולאס (באנגלית: David Foster Wallace;‏ 21 בפברואר 1962 - 12 בספטמבר 2008) היה סופר אמריקאי שזכה בפרסים ספרותיים רבים. הרומן פרי עטו "Infinite Jest" בן 1,097 העמודים נכלל ברשימת השבועון "טיים" כאחד ממאה הרומנים הגדולים (שראו אור בין השנים 1923-2006).

המוות והפחד הקיומי הם נוכחים קבועים ביצירתו של וולאס. עם זאת, כתיבתו מאופיינת בהומור חריף ומיוחד ובתפיסת עולם עמוקה ובסיסית של חמלה. הוא מציג ביצירותיו התבוננות חודרת ומעמיקה על החיים המודרניים המערביים בכלל ועל החברה האמריקאית בפרט. בתוך מצבי קיצון של ניכור הוא מציג את הרגש העז, את החום האנושי ואת הכמיהה להכלה.

תקציר

"אקספרס הדיבור הישיר" – כך נקרא אוטובוס הקמפיין של הסנאטור ג'ון מקיין במסע הבחירות שלו לראשות המפלגה הרפובליקנית בשנת 2000. דיוויד פוסטר וואלאס, שנשלח לסקר את הקמפיין מטעם המגזין רולינג סטון, מנסה להבין מה הביא אמריקאים רבים להיכרך אחר אותה ישירות מפורסמת של מקיין שבחסותה אמר דברים שאף מועמד אחר לא העז לומר. במאמר אחר מנסה וואלאס להבין מה הופך את הצפייה במשחקו של אלוף הטניס רוג'ר פדרר לחוויה כמעט-דתית, ולמגזין פְרַמְיֵיר הוא כותב מאמר על במאי הקולנוע דיוויד לינץ', שבו הוא מנסה לפענח את ה"קְרִיפִּיוּת" המטרידה בסרטיו.

דיוויד פוסטר וואלאס אינו עיתונאי פוליטי וגם לא כתב ספורט או איש קולנוע, אבל דווקא עמדתו כמשקיף מהצד מאפשרת לו לבחון את מושאי ההתבוננות שלו בתוך הקשר רחב וייחודי. השיטוט שלו במרחבים חדשים שאינם מוכרים לעייפה מאפשר לו לקרוא את מנגנון החוקים והקונוונציות כשפה חדשה, ובכך להעניק לדברים תוכן פרשני משלו.
בקובץ זה מובאים שלושה מאמרים מלאי עומק ותנופה הכתובים על פי מיטב המסורת הוואלאסית. למאמרים אלה מצטרפת רשימה קצרה פרי עטו של וואלאס, שבה הוא תוהה על מהות הקשר שבין הַקְרָבָה לדמוקרטיה.
 
דיוויד פוסטר וואלאס (2008-1962) הוא מהבולטים שבסופרים האמריקאים של זמננו. כתב סיפורים קצרים, מאמרים ורומנים המתאפיינים באומץ רגשי ואינטלקטואלי עז מבע.
מפרי עטו ראו אור בעברית גם "ילדה עם שיער מוזר" ו"משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים".

פרק ראשון

אַפּ, סימבה
שבעה ימים במסלול הבחירות של אנטי־מועמד


פתח דבר אופציונלי

 


מתוך הקדמת שנת 2000 למהדורה האלקטרונית של "אַפּ, סימבה", שהתפרסמה בהוראתה ובפיקוחה של מחלקת "I-PUBLISH" (שאיננה עִמנו עוד) בהוצאת ליטל, בראון ושות' בע"מ.
 
לאנשים היקרים שקוראים את זה:
עושה רושם שאני אמור לומר משהו שמסביר מהו המסמך שלהלן ומאין הוא בא.
לפי מה שהבנתי, בסתיו 1999 החליטו החלונות הגבוהים במגזין רולינג סטון שהם רוצים לשלוח ארבעה כותבים שאינם כתבים פוליטיים להכין כתבות על ארבעת המועמדים הגדולים לנשיאות ועל היומיום של מסעי הקמפיין שלהם בתחילת הפריימריז. יצא שבקורות החיים שלי מתנוסס "לא כתב פוליטי" ממש בראש הדף, ומגזין רולינג סטון התקשרו, וזרקו את הרעיון, ועוד הוסיפו שאני יכול לבחור איזה מועמד שאני רוצה (מה שכמובן היה מחמיא, אם כי במבט לאחור הם מן הסתם אמרו אותו דבר גם לשלושת הכותבים האחרים - מגזינים תמיד שופכים מחמאות ואומרים מה שבא להם כשהם מנסים לשכנע אותך לעשות משהו). המועמד היחיד שראיתי את עצמי מנסה לכתוב עליו משהו היה הסנאטור ג'ון מקיין (רפובליקני-אריזונה), כי ראיתי בצ'רלי רוז ריאיון איתו שצולם לא מזמן והחלטתי שאו שהוא אדם גלוי לב וישיר במידה שלא תיאמן או שהוא פשוט מטורף. היו גם נימוקים אחרים לרצון לכתוב על מקיין ועל פוליטיקה מפלגתית, אבל כולם זוכים לבחינה די מפורטת בגוף המסמך ולכן אני לא רואה שום סיבה להמיט אותם עליכם כאן.
העורך האלקטרוני (זה באמת התואר שלו, על נייר המכתבים הרשמי וכאלה) אומר שאני צריך להוסיף כאן את העובדה שאני, המחבר, לא רפובליקני, ושלמעשה בסופו של דבר הצבעתי לסנטור ביל בראדלי (דמוקרט-ניו־ג'רזי) בפריימריז של אילינוי. אני אישית לא מבין למה הדעות הפוליטיות שלי צריכות לעניין מישהו, אבל אני מניח שמטרת התוספת הזאת היא להבהיר שלא מסתתרים מאחורי הכתבה שום מניעים לטובת צד זה או אחר או אג'נדה שמרנית, גם אם חלקים ממנה (כלומר מהכתבה שבהמשך) עשויים לעורר רושם כאילו היא תומכת במקיין. היא לא, אם כי היא גם לא נגדו; היא בסך הכול אמורה להיות האמת כפי שאדם אחד ראה אותה.
מה עוד לספר לכם. בהתחלה הייתי אמור להתלוות לסיבוב של מקיין בניו המפשייר, בקמפיין שלו לקראת הבחירות המקדימות הגדולות שם ב־1 בפברואר. אבל אז, בסביבות חג המולד, רולינג סטון החליטו שהם רוצים לבטל את הכתבה כי המושל בוש הוביל בצורה משמעותית בסקרים והתקציב שלו היה גדול פי עשרה משל מקיין והם חשבו שמקיין עומד ליפול על הקרשים בניו המפשייר ושהקמפיין שלו ייגמר עוד לפני שהם יספיקו להדפיס משהו ברולינג סטון ושהם יֵרָאו מטופשים. ואז ב־1 בפברואר, כשהתוצאות הראשונות מנ"ה הראו שמקיין מוביל, לפתע עשו פרסה במגזין והתקשרו שוב ואמרו שיש שוב אור ירוק לכתבה אבל שעכשיו הם רוצים שאני אטוס לנ"ה ואתחיל עוד באותו לילה, מה ש(מכיוון שבמקרה יש לי כלבים שאובחנו באופן מקצועי כבעלי בעיות רגשיות והם דורשים השגחה מיוחדת, ותמיד לוקח לי כמה ימים לגייס, לראיין, לבחור, להדריך ולבחון בתנאי שטח את הדוגיסיטר) לא בא בחשבון. חלק מהדברים האלה מן הסתם לא כל־כך רלוונטי לכאן, אבל הנקודה היא שבסופו של דבר טסתי בשבוע שלאחר מכן והצטרפתי לצוותי העיתונות שליוו את מקיין2000 מ־7 עד 13 בפברואר, תקופה שבדיעבד היתה כנראה השבוע המעניין והמסובך ביותר בכל מרוץ שנת 2000 להנהגת המפלגה הרפובליקנית.
בעיקר המסובך ביותר. כי התברר שככל שאדם או אירוע או קנוניה או אסטרטגיה או נסיבות אקראיות שקשורים לקמפיין הם מעניינים יותר, כך נדרש זמן רב יותר ושטח־נייר נרחב יותר כדי למצוא בהם היגיון, או, אם אין בהם שום היגיון, כדי לתאר מה הם היו ולהסביר למה אין בהם היגיון אבל בכל זאת הם מעניינים אם מתבוננים בהם בהקשר מסוים, שאז היה צריך להסביר גם אותו, וכן הלאה. והתוצאה הסופית היתה שהמסמך שנשלח בפועל בהתאם לחוזה למגזין רולינג סטון היה ארוך ומסובך יותר ממה שהם ביקשו. הרבה יותר ארוך, למען האמת. למעשה עורך הכתבה ציין שאם יפרסמו את כולה היא תתפוס את רוב מרחב־המילים של הרולינג סטון ואולי אף תפלוש לאותם אחוזים של המגזין ששמורים למודעות פרסומת, מה שכמובן לא יעלה על הדעת.* וכך נכרתה לפחות מחצית הכתבה, ובנוסף לכך כמה מהדברים המסובכים יותר נדחסו ורודדו בצורה מוגזמת לחלוטין, מה שהיה מאכזב במיוחד כי, כפי שצוין קודם לכן, הדברים הכי מסובכים היו בדרך כלל גם הכי מעניינים.
[*  כאן עלי לציין שעורך הר"ס הזה, ששמו היה מר טונֶלי, מסר את גזֵרת האורך/שטח באהדה וברוח טובה, ושבאופן כללי הוא היה די מענטש לאורך כל תהליך העריכה הקוצצני להחריד שבא לאחר מכן, תהליך שכשלעצמו היה מזורז ולחוץ במידה בלתי רגילה מפני שממש באמצעו (של התהליך) הגיע מרחץ הדמים של 'סופר טיוזדיי' ומקיין באמת עף מהמרוץ - מר טונלי למעשה צפה בשידור ההודעה של מקיין בטלוויזיה שבמשרד שלו תוך כדי שיחת הטלפון שבה ערכנו את סבב הקיצוצים הראשון - וככל הנראה הפחד של צמרת הרולינג סטון להיראות מטופשים חזר בשאגה למערכת הלימבית שלהם והם אמרו למר טונלי המסכן שמוכרחים לפתע־פתאום לדחוס את הכתבה כבר לגיליון הקרוב של ר"ס, אף על פי שהגיליון הזה היה אמור "להיסגר" ולרדת לדפוס תוך פחות מ־48 שעות, ואם אתם יודעים משהו על התהליכים המגזיניים האינסופיים־בדרך־כלל של עריכה ובדיקת־עובדות והתקנה וסדר והגהות ותיקוני־סדר ועימוד והדפסה, תבינו למה הרוח הטובה של מר טונלי לכל אורכה של ההשתלשלות הזאת היתה ראויה לציון.]
הנקודה כאן היא שהדבר שזה עתה רכשתם את האפשרות להוריד למחשב או לקבל לאי־מייל שלכם או מה שלא יהיה (זה הוסבר לי כמה פעמים, אבל אני עדיין לא לגמרי מבין) הוא המסמך המקורי הלא מקוצץ, כביכול גרסת הבמאי, עם כל המילים וללא חציצה של תצלומים חושניים של נערות תפוחות־שפתיים בג'ינס 'דיזל' עם רוכסן חצי פתוח וכו'.
יש רק כמה שינויים. ראשית, כל טעויות הדפוס והשגיאות העובדתיות הגסות תוקנו עכשיו (יש לקוות). היו גם כמה מקומות שבהם הכתבה המקורית הזכירה את העובדה שהיא מתפרסמת במגזין רולינג סטון ושמי־שזה־לא־יהיה שקורא אותה יושב לו שם וממש מחזיק ביד גיליון של הרולינג סטון וכו', והרבה מהאזכורים האלה שונו, פשוט כי זה נראה מוזר מדי להגיד לכם שוב ושוב שאתם קוראים את הדברים האלה במגזין ממשי בגודל 10X12 אינץ' בזמן שברור לחלוטין שאתם לא (גם זאת היתה הצעתו של העורך האלקטרוני). עם זאת, ודאי תשימו לב שהמחבר בדרך כלל עדיין מכונה במסמך בתואר "רולינג סטון" או "ר"ס". אני מצטער אם זה נראה לכם מוזר, אבל נמנעתי מלשנות את זה. הדבר נובע בחלקו מכך שהייתי גאה במידה אבסורדית בתג העיתונות שלי עם הכיתוב רולינג סטון ובעובדה שרוב העפרונות וצוות הקמפיין התייחסו אלי בתור "הבחור מרולינג סטון". אודה שאפילו לקחתי בהשאלה מחבר מעיל עור שחור ישן ומרופט ולבשתי אותו על המסלול כדי להקרין ביתר עוצמה את הוַייבּ המתריס, המסוכן־איכשהו, שדמיינתי שכתב ר"ס אמור לשדר (אתם חייבים להבין שלא קראתי רולינג סטון כבר די הרבה זמן). חוץ מזה, מבחינה עיתונאית, העובדה שסיקרתי את הקמפיין מטעם הגוף המסוים הזה התגלתה כבעלת השפעה רבה על מה שזכיתי לראות ועל האופן שבו אנשים שונים התנהגו כשהייתי בסביבה. לדוגמה, זאת היתה הסיבה העיקרית שבגללה הפיקוד העליון של מקיין2000 די סירב לכל מגע איתי* אבל הטֶכים של רשתות השידור היו כה ידידותיים ושׂשׂים לעזור ונתנו לי להסתובב איתם (טכנאי הסאונד, בפרט, היו אוהדים ותיקים של הרולינג סטון). לבסוף, המסמך עצמו קצת מכוון רטורית למצביעים מחתך גילים מסוים שמתאפיינים בגישה מסוימת, ואני מניח שכמה אזכורים פזורים לרולינג סטון אולי יעזרו לשמור על בהירות בנוגע לנימוקים לחלק מהרטוריקה הזאת.
[*  בפרט, מעולם לא יצא לי לדבר עם מר מייק מרפי, שאם תקראו את המסמך תבינו למה הוא האדם האחד והיחיד בצוות של מקיין שפחות או יותר הייתם מנדבים ביצה כדי להלעיט אותו בשלושה־ארבעה דרינקים ואז להתחיל לתחקר אותו. אבל למרות רצף עקשני של נדנודים, משיכות־שרוול ותחינות של גאווה בלועה לראש מחלקת קשרי העיתונות בבקשה לעשר דקות עלובות בסך הכול - ואפילו אחרי שמר טונלי מהר"ס בכבודו ובעצמו טלפן למטה מקיין2000 בווירג'יניה כדי לקטר ולשדל - מייק מרפי התחמק מהכתב שלפניכם במידה כזאת שהוא ממש התחיל לחמוק מעבר לפינה בכל פעם שראה אותי מתקרב. המרדף האינסופי אחרי הריאיון האחד הזה (שבסופו של דבר קיבל במחברת שלי את הכינוי "מרדףמרפי 2000") הפך למעשה לאחת מדרמות־המשנה האישיות הגדולות של השבוע, ואפשר לספר כאן סיפור שלם, ארכני ועלוב מאוד, כולל כמה ניסיונות מביכים אבל בדיעבד מן הסתם קצת מצחיקים לאגֵּף את הבחור המסכן בכל מיני זירות אישיות משונות שמהן, כך חישבתי, יהיה לו קשה לברוח... אף על פי כן, הנקודה העיקרית כאן היא שחוסר הנגישות המוחלט של מרפי לעבדכם הנאמן לא נבע, כך הבנתי בסופו של דבר, משום דבר אישי, אלא היה תוצאה פשוטה וישירה של היותי נציג הרולינג סטון, גוף (הבה נודה בכך) במשקל־נוצה מבחינה פוליטית שציבור הקוראים שלו בבירור אינו חלק משום חתך אוכלוסייה של המפלגה הרפובליקנית שיכול לעזור למועמד של מייק מרפי בדרום קרוליינה או במישיגן או בכל אחד מהפריימריז הגורליים האחרים שהיו צפויים בקרוב. למעשה, מכיוון שהמגזין הוא דו־שבועון עם תהליך הפקה ממושך - הגברת האוסטרלית־לבנונית מהבוסטון גלוב (ראו מסמך) ציינה את כל זה בפני עבדכם הנאמן אחרי שבדיוק צפינו במרפי מזייף התקף אפילפסיה, פחות או יותר, כדי להתחמק מנסיעה במעלית איתי - אפילו כתבה נוטפת ריר בשבחו של מקיין ברולינג סטון בעצם לא תופיע לפני הסופר־טיוזדיי של 7 במארס, ועד אז, כך חזתה (נכונה), הקרב על המועמדות לאמתו של דבר כבר יוכרע.]
עוד דבר שהייתי מציין הוא פשוט על מה הכתבה הזאת, שבסופו של דבר היא לא כל־כך על הקמפיין של בחור מרשים אחד אלא בעצם על מה שהמועמדות של מקיין ופרץ ההתרגשות הקצר והמוזר שהיא עוררה עשויים לגלות לנו על האופן שבו פוליטיקת המילניום וכל האריזה והשיווק והאסטרטגיה ואמצעי התקשורת והספינים והזיהום הכללי שלה למעשה גורמים לנו המצביעים האמריקאים להרגיש, בתוכנו, והאם מישהו שמתמודד על איזשהו תפקיד עוד יכול בכלל להיות "אמתי" - בין אם מה שאנחנו רוצים בעצם זה משהו אמתי או משהו אחר. אני לא יודע אם זה עובר על המסך או במחשב כף־היד שלכם או לא, אבל מבחינתי כל העניין התגלה בסופו של דבר כרלוונטי באופנים שחורגים הרבה מעבר לאדם אחד או מגזין אחד. אם אתם לא מסכימים, אני מניח שאתם צריכים רק ללחוץ על מקש אחד או שניים כדי שהכול ייעלם.
למי אכפת...
 

דייוויד פוסטר וולאס (באנגלית: David Foster Wallace;‏ 21 בפברואר 1962 - 12 בספטמבר 2008) היה סופר אמריקאי שזכה בפרסים ספרותיים רבים. הרומן פרי עטו "Infinite Jest" בן 1,097 העמודים נכלל ברשימת השבועון "טיים" כאחד ממאה הרומנים הגדולים (שראו אור בין השנים 1923-2006).

המוות והפחד הקיומי הם נוכחים קבועים ביצירתו של וולאס. עם זאת, כתיבתו מאופיינת בהומור חריף ומיוחד ובתפיסת עולם עמוקה ובסיסית של חמלה. הוא מציג ביצירותיו התבוננות חודרת ומעמיקה על החיים המודרניים המערביים בכלל ועל החברה האמריקאית בפרט. בתוך מצבי קיצון של ניכור הוא מציג את הרגש העז, את החום האנושי ואת הכמיהה להכלה.

סקירות וביקורות

האמת העירומה אין כמו ימי בחירות כדי לקרוא את 'אקספרס הדיבור הישיר' של דיוויד פוסטר וואלאס, המנסח החד והחכם ביותר של תחלואי החברה "ובכן עכשיו כן כן עוד‭."‬ אלו חמש המילים הראשונות של המאמר הפותח את 'אקספרס הדיבור הישיר‭,'‬ הספר החדש של דיוויד פוסטר וואלאס (אם לדייק, זה לא באמת ספר חדש של וואלאס, שתלהאת עצמו ב‭ .2008-‬המאמרים לוקטו בידי העורכים הישראלים העושים עבודת קודש בעניין זה‭.(‬ חמש המילים הללו, שהן פטפוט וחזרתיות ועוצמה וערפול ותחביר ייחודי ועודפות של חברת שפע, מסגירות, כך מיד, הן את סגנונו של וואלאס, והן את עמדתו הביקורתית כלפי התרבות הפופולרית.

רצה הגורל או המו"ל ו'אקספרס הדיבור הישיר' יצא כאן בישראל בעיצומם של ימי בחירות, ימים בהם פוליטיקאים מייצרים כמות כזו של סרטונים וסלוגנים וקמפיינים, שאפשר לחשוד שפוליטיקה היא לא העבודה המרכזית שלהם. המאמר הראשון בספר, 'אפ, ‭ ,'סימבה‬הסוקר שבוע אחד בקמפיין הבחירות של הסנטור הרפובליקני ג'ון מקיין בשנת ‭ ,2000‬נופל על התקופה הזו כמו חמאה על טוסט חם וצחיח, והוא צריך להיות קריאת חובה מיידית בכל בית ובכל תיכון, כי כמו שוואלאס עצמו מעיד בהקדמה, "כל העניין התגלה בסופו של דבר כרלוונטי באופנים שחורגים הרבה מעבר לאדם אחד או מגזין אחד‭."‬ כלומר, בניגוד למאמרים האחרים בספר - על הסרט 'כביש אבוד' של דיוויד לינץ' או על הטניסאי רוג'ר פדרר – שפונים לקהלי יעד מצומצמים יחסית, המאמר הזה אינו מיועד רק למי שמתעניין בפוליטיקה. גדולתו המרכזית היא העל-זמניות שלו, שמאפשרת לקורא להציב את השם "בנט‭,"‬ וזו רק דוגמה, במקום "מקיין" ולראות איך זה עובד. במילותיו של וואלאס, המאמר הזה שואל "האם מישהו שמתמודד על איזשהו תפקיד עוד יכול בכלל להיות 'אמיתי' - בין אם מה שאנחנו רוצים בעצם זה משהו אמיתי או משהו אחר‭"...‬ האמת היא אכן מושא החיפוש המרכזי של וואלאס. לא האמת העיתונאית המקובלת, כמו מה היה ומתי ומי קיבל את המעטפות, אלא "האמת האמיתית‭:"‬ המניעים העמוקים של הדברים, הרחשים התרבותיים המפעילים אותנו כקולקטיב וכפרטים. 'אפ, סימבה' הוא מאמר מאוחר של וואלאס. הוא חף מ"איזמים" (המרובים למדי במאמר המקיף על לינץ' שנכתב ‭ ,('95-ב‬מה שהופך אותו לצלול ונגיש במיוחד, וגם לעצוב יותר, כי ככל שהעולם סביבו מתרחק יותר מהאמת עצמה; ככל שהחיפוש אחר אותנטיות נחשד בעצמו כ"חיפוש" אחר "אותנטיות" - קשה יותר לנפש כמו זו של וואלאס לשרוד. רגע השבר שלו הוא הרגע שבו הוא עצמו כבר אינו בטוח מה אמיתי, מצב של "מעין מלחמה פנימית בין הצורך העמוק שלך להאמין והאמונה העמוקה שלך שהצורך להאמין הוא חרטא, שלא נותר עוד בשום מקום שום דבר מלבד מכירות ואנשי מכירות‭."‬

הגרסה המקורית של המאמר, שכתב וואלאס למגזין 'רולינג ‭ ,'סטון‬הייתה כמובן קצרה בהרבה מזו המובאת בספר, שהיא בת למעלה ממאה עמודים. וואלאס מאמין שהאמת נמצאת בפירוט, בריבוי. הן בסיפור עצמו והן בסיפור המסגרת של איך ולמה הוא מסופר, ועבור מי. כשוחר של האמת בגרסתה המלאה, אחד הדברים שמטרידים אותו בתקשורת, ובצדק, הוא חוסר היכולת שלה להכיל את המורכבות ואת הריבוי, כי "הדברים הכי מסובכים היו בדרך כלל גם הדברים הכי מעניינים‭."‬ וכך, בגרסה הלא-מקוצצת, הוא יכול לדון, בין היתר, בדונאטס המוגשים ב"דיאטת הקמפיין‭,"‬ בלוק של העוזרת האישית של גב' מקיין, ובמחול הייחודי שבו נעים אנשים כשהם מדברים יחד בסלולרי. וואלאס הוא רואה-כל ומצייןכל: את הפורמייקה ואת הקלקר, את הכיסאות המתקפלים ואת מספר המסכים במסיבת העיתונאים. הוא יודע שהאמת נמצאת בחיבור של כל אלו לכלל תמונה אחת מרובת פיקסלים, והוא אמן תיאורי החרדה: "האנונימיות מרצחת-הנשמות של מלונות רשת, את אחידות-הארעי הנוראה של החדרים: ההדפס הפרחוני הנצחי של כיסויי המיטה, ריבוי המנורות בהספק-נמוך, הציורים האנמיים שמוברגים לקירות, הלחישה הסכיזואידית של מנגנון האוורור‭"...‬

אבל וואלאס לא מפחד להתמודד גם עם מושגי מיינסטרים מפעילי רגש: "להתחיל לנסות לחשוב מה יכולה להיות המשמעות האמיתית של מושגים כמו 'שירות' ו'הקרבה' ‭ ,'כבוד'ו‬לחשוב האם המילים האלה באמת מייצגות משהו‭."‬ הכותבים הישראלים הצעירים נחלקים לרוב לשניים: הפטריוטים והספקנים (הספקנים אינם ציניקנים. זו טעות נפוצה. הציניקנים הם דווקא אלו שעושים שימוש בפטריוטיזם לצורכי קידום עצמי‭.(‬ תמיד מעורר קנאה לראות איך באמריקה שתי התכונות האלו יכולות להתיישב יחד. יוצרים כמו וואלאס - או מייקל מור בתחום הקולנוע, ביל היקס בסטנדאפ, או אפילו סוזן סונטאג - ממשיכים לתבוע לעצמם את הזכות להיות אמריקאים תוך שהם יוצאים נגד מה שאמריקה הפכה להיות.

הכוח של וואלאס הוא בתמימות העקשנית שלו. בכך שהוא טורח להשתומם על העובדה שלרשת סי-אן-אן אין עניין אמיתי בכך שמקיין למעשה מעוניין בפיקוח ממשלתי על התקשורת, אלא רק באיך "מילות הקרב" שלו בנושא ייערכו באופן שימשוך כמה שיותר צופים; שלתקשורת יש עניין רק בצורה של התוכן ולא בתוכן עצמו. הוא אינו תמים באמת, כמובן, אבל הוא דואג שהשאלות החשובות, הראשוניות, יישאלו שוב ושוב. הוא תמים כמו שרק ספקן אמיתי יכול להיות, וחכם כמו שרק מישהו מצחיק מאוד יכול להיות. מעין בודריאר פוגש את לואי סי-קיי. וואלאס הוא לא רק "קולו של דור‭,"‬ כמו שנוהגים לכנות אותו - הוא מרטיר של דור: זה שנשא על גבו, כלומר בתוך נפשו, את כל תחלואיה של התרבות הפוסטמודרנית, ובמותו ציווה לנו להפסיק עם החרטא.

עוד 3 תרגומים של פוסטר וואלאס:
ילדה עם שיער מוזר >‬ 2011
משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם > 2012
ראיונות קצרים עם גברים נתעבים > 2013

בתמונה: ג'ון מקיין בקמפיין הבחירות של שנת 2000
שרון קנטור 7 לילות 16/01/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
ניתוח אנושי עמיחי שלו ynet 15/08/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

סקירות וביקורות

האמת העירומה אין כמו ימי בחירות כדי לקרוא את 'אקספרס הדיבור הישיר' של דיוויד פוסטר וואלאס, המנסח החד והחכם ביותר של תחלואי החברה "ובכן עכשיו כן כן עוד‭."‬ אלו חמש המילים הראשונות של המאמר הפותח את 'אקספרס הדיבור הישיר‭,'‬ הספר החדש של דיוויד פוסטר וואלאס (אם לדייק, זה לא באמת ספר חדש של וואלאס, שתלהאת עצמו ב‭ .2008-‬המאמרים לוקטו בידי העורכים הישראלים העושים עבודת קודש בעניין זה‭.(‬ חמש המילים הללו, שהן פטפוט וחזרתיות ועוצמה וערפול ותחביר ייחודי ועודפות של חברת שפע, מסגירות, כך מיד, הן את סגנונו של וואלאס, והן את עמדתו הביקורתית כלפי התרבות הפופולרית.

רצה הגורל או המו"ל ו'אקספרס הדיבור הישיר' יצא כאן בישראל בעיצומם של ימי בחירות, ימים בהם פוליטיקאים מייצרים כמות כזו של סרטונים וסלוגנים וקמפיינים, שאפשר לחשוד שפוליטיקה היא לא העבודה המרכזית שלהם. המאמר הראשון בספר, 'אפ, ‭ ,'סימבה‬הסוקר שבוע אחד בקמפיין הבחירות של הסנטור הרפובליקני ג'ון מקיין בשנת ‭ ,2000‬נופל על התקופה הזו כמו חמאה על טוסט חם וצחיח, והוא צריך להיות קריאת חובה מיידית בכל בית ובכל תיכון, כי כמו שוואלאס עצמו מעיד בהקדמה, "כל העניין התגלה בסופו של דבר כרלוונטי באופנים שחורגים הרבה מעבר לאדם אחד או מגזין אחד‭."‬ כלומר, בניגוד למאמרים האחרים בספר - על הסרט 'כביש אבוד' של דיוויד לינץ' או על הטניסאי רוג'ר פדרר – שפונים לקהלי יעד מצומצמים יחסית, המאמר הזה אינו מיועד רק למי שמתעניין בפוליטיקה. גדולתו המרכזית היא העל-זמניות שלו, שמאפשרת לקורא להציב את השם "בנט‭,"‬ וזו רק דוגמה, במקום "מקיין" ולראות איך זה עובד. במילותיו של וואלאס, המאמר הזה שואל "האם מישהו שמתמודד על איזשהו תפקיד עוד יכול בכלל להיות 'אמיתי' - בין אם מה שאנחנו רוצים בעצם זה משהו אמיתי או משהו אחר‭"...‬ האמת היא אכן מושא החיפוש המרכזי של וואלאס. לא האמת העיתונאית המקובלת, כמו מה היה ומתי ומי קיבל את המעטפות, אלא "האמת האמיתית‭:"‬ המניעים העמוקים של הדברים, הרחשים התרבותיים המפעילים אותנו כקולקטיב וכפרטים. 'אפ, סימבה' הוא מאמר מאוחר של וואלאס. הוא חף מ"איזמים" (המרובים למדי במאמר המקיף על לינץ' שנכתב ‭ ,('95-ב‬מה שהופך אותו לצלול ונגיש במיוחד, וגם לעצוב יותר, כי ככל שהעולם סביבו מתרחק יותר מהאמת עצמה; ככל שהחיפוש אחר אותנטיות נחשד בעצמו כ"חיפוש" אחר "אותנטיות" - קשה יותר לנפש כמו זו של וואלאס לשרוד. רגע השבר שלו הוא הרגע שבו הוא עצמו כבר אינו בטוח מה אמיתי, מצב של "מעין מלחמה פנימית בין הצורך העמוק שלך להאמין והאמונה העמוקה שלך שהצורך להאמין הוא חרטא, שלא נותר עוד בשום מקום שום דבר מלבד מכירות ואנשי מכירות‭."‬

הגרסה המקורית של המאמר, שכתב וואלאס למגזין 'רולינג ‭ ,'סטון‬הייתה כמובן קצרה בהרבה מזו המובאת בספר, שהיא בת למעלה ממאה עמודים. וואלאס מאמין שהאמת נמצאת בפירוט, בריבוי. הן בסיפור עצמו והן בסיפור המסגרת של איך ולמה הוא מסופר, ועבור מי. כשוחר של האמת בגרסתה המלאה, אחד הדברים שמטרידים אותו בתקשורת, ובצדק, הוא חוסר היכולת שלה להכיל את המורכבות ואת הריבוי, כי "הדברים הכי מסובכים היו בדרך כלל גם הדברים הכי מעניינים‭."‬ וכך, בגרסה הלא-מקוצצת, הוא יכול לדון, בין היתר, בדונאטס המוגשים ב"דיאטת הקמפיין‭,"‬ בלוק של העוזרת האישית של גב' מקיין, ובמחול הייחודי שבו נעים אנשים כשהם מדברים יחד בסלולרי. וואלאס הוא רואה-כל ומצייןכל: את הפורמייקה ואת הקלקר, את הכיסאות המתקפלים ואת מספר המסכים במסיבת העיתונאים. הוא יודע שהאמת נמצאת בחיבור של כל אלו לכלל תמונה אחת מרובת פיקסלים, והוא אמן תיאורי החרדה: "האנונימיות מרצחת-הנשמות של מלונות רשת, את אחידות-הארעי הנוראה של החדרים: ההדפס הפרחוני הנצחי של כיסויי המיטה, ריבוי המנורות בהספק-נמוך, הציורים האנמיים שמוברגים לקירות, הלחישה הסכיזואידית של מנגנון האוורור‭"...‬

אבל וואלאס לא מפחד להתמודד גם עם מושגי מיינסטרים מפעילי רגש: "להתחיל לנסות לחשוב מה יכולה להיות המשמעות האמיתית של מושגים כמו 'שירות' ו'הקרבה' ‭ ,'כבוד'ו‬לחשוב האם המילים האלה באמת מייצגות משהו‭."‬ הכותבים הישראלים הצעירים נחלקים לרוב לשניים: הפטריוטים והספקנים (הספקנים אינם ציניקנים. זו טעות נפוצה. הציניקנים הם דווקא אלו שעושים שימוש בפטריוטיזם לצורכי קידום עצמי‭.(‬ תמיד מעורר קנאה לראות איך באמריקה שתי התכונות האלו יכולות להתיישב יחד. יוצרים כמו וואלאס - או מייקל מור בתחום הקולנוע, ביל היקס בסטנדאפ, או אפילו סוזן סונטאג - ממשיכים לתבוע לעצמם את הזכות להיות אמריקאים תוך שהם יוצאים נגד מה שאמריקה הפכה להיות.

הכוח של וואלאס הוא בתמימות העקשנית שלו. בכך שהוא טורח להשתומם על העובדה שלרשת סי-אן-אן אין עניין אמיתי בכך שמקיין למעשה מעוניין בפיקוח ממשלתי על התקשורת, אלא רק באיך "מילות הקרב" שלו בנושא ייערכו באופן שימשוך כמה שיותר צופים; שלתקשורת יש עניין רק בצורה של התוכן ולא בתוכן עצמו. הוא אינו תמים באמת, כמובן, אבל הוא דואג שהשאלות החשובות, הראשוניות, יישאלו שוב ושוב. הוא תמים כמו שרק ספקן אמיתי יכול להיות, וחכם כמו שרק מישהו מצחיק מאוד יכול להיות. מעין בודריאר פוגש את לואי סי-קיי. וואלאס הוא לא רק "קולו של דור‭,"‬ כמו שנוהגים לכנות אותו - הוא מרטיר של דור: זה שנשא על גבו, כלומר בתוך נפשו, את כל תחלואיה של התרבות הפוסטמודרנית, ובמותו ציווה לנו להפסיק עם החרטא.

עוד 3 תרגומים של פוסטר וואלאס:
ילדה עם שיער מוזר >‬ 2011
משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם > 2012
ראיונות קצרים עם גברים נתעבים > 2013

בתמונה: ג'ון מקיין בקמפיין הבחירות של שנת 2000
שרון קנטור 7 לילות 16/01/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
ניתוח אנושי עמיחי שלו ynet 15/08/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
אקספרס הדיבור הישיר דיוויד פוסטר וואלאס

אַפּ, סימבה
שבעה ימים במסלול הבחירות של אנטי־מועמד


פתח דבר אופציונלי

 


מתוך הקדמת שנת 2000 למהדורה האלקטרונית של "אַפּ, סימבה", שהתפרסמה בהוראתה ובפיקוחה של מחלקת "I-PUBLISH" (שאיננה עִמנו עוד) בהוצאת ליטל, בראון ושות' בע"מ.
 
לאנשים היקרים שקוראים את זה:
עושה רושם שאני אמור לומר משהו שמסביר מהו המסמך שלהלן ומאין הוא בא.
לפי מה שהבנתי, בסתיו 1999 החליטו החלונות הגבוהים במגזין רולינג סטון שהם רוצים לשלוח ארבעה כותבים שאינם כתבים פוליטיים להכין כתבות על ארבעת המועמדים הגדולים לנשיאות ועל היומיום של מסעי הקמפיין שלהם בתחילת הפריימריז. יצא שבקורות החיים שלי מתנוסס "לא כתב פוליטי" ממש בראש הדף, ומגזין רולינג סטון התקשרו, וזרקו את הרעיון, ועוד הוסיפו שאני יכול לבחור איזה מועמד שאני רוצה (מה שכמובן היה מחמיא, אם כי במבט לאחור הם מן הסתם אמרו אותו דבר גם לשלושת הכותבים האחרים - מגזינים תמיד שופכים מחמאות ואומרים מה שבא להם כשהם מנסים לשכנע אותך לעשות משהו). המועמד היחיד שראיתי את עצמי מנסה לכתוב עליו משהו היה הסנאטור ג'ון מקיין (רפובליקני-אריזונה), כי ראיתי בצ'רלי רוז ריאיון איתו שצולם לא מזמן והחלטתי שאו שהוא אדם גלוי לב וישיר במידה שלא תיאמן או שהוא פשוט מטורף. היו גם נימוקים אחרים לרצון לכתוב על מקיין ועל פוליטיקה מפלגתית, אבל כולם זוכים לבחינה די מפורטת בגוף המסמך ולכן אני לא רואה שום סיבה להמיט אותם עליכם כאן.
העורך האלקטרוני (זה באמת התואר שלו, על נייר המכתבים הרשמי וכאלה) אומר שאני צריך להוסיף כאן את העובדה שאני, המחבר, לא רפובליקני, ושלמעשה בסופו של דבר הצבעתי לסנטור ביל בראדלי (דמוקרט-ניו־ג'רזי) בפריימריז של אילינוי. אני אישית לא מבין למה הדעות הפוליטיות שלי צריכות לעניין מישהו, אבל אני מניח שמטרת התוספת הזאת היא להבהיר שלא מסתתרים מאחורי הכתבה שום מניעים לטובת צד זה או אחר או אג'נדה שמרנית, גם אם חלקים ממנה (כלומר מהכתבה שבהמשך) עשויים לעורר רושם כאילו היא תומכת במקיין. היא לא, אם כי היא גם לא נגדו; היא בסך הכול אמורה להיות האמת כפי שאדם אחד ראה אותה.
מה עוד לספר לכם. בהתחלה הייתי אמור להתלוות לסיבוב של מקיין בניו המפשייר, בקמפיין שלו לקראת הבחירות המקדימות הגדולות שם ב־1 בפברואר. אבל אז, בסביבות חג המולד, רולינג סטון החליטו שהם רוצים לבטל את הכתבה כי המושל בוש הוביל בצורה משמעותית בסקרים והתקציב שלו היה גדול פי עשרה משל מקיין והם חשבו שמקיין עומד ליפול על הקרשים בניו המפשייר ושהקמפיין שלו ייגמר עוד לפני שהם יספיקו להדפיס משהו ברולינג סטון ושהם יֵרָאו מטופשים. ואז ב־1 בפברואר, כשהתוצאות הראשונות מנ"ה הראו שמקיין מוביל, לפתע עשו פרסה במגזין והתקשרו שוב ואמרו שיש שוב אור ירוק לכתבה אבל שעכשיו הם רוצים שאני אטוס לנ"ה ואתחיל עוד באותו לילה, מה ש(מכיוון שבמקרה יש לי כלבים שאובחנו באופן מקצועי כבעלי בעיות רגשיות והם דורשים השגחה מיוחדת, ותמיד לוקח לי כמה ימים לגייס, לראיין, לבחור, להדריך ולבחון בתנאי שטח את הדוגיסיטר) לא בא בחשבון. חלק מהדברים האלה מן הסתם לא כל־כך רלוונטי לכאן, אבל הנקודה היא שבסופו של דבר טסתי בשבוע שלאחר מכן והצטרפתי לצוותי העיתונות שליוו את מקיין2000 מ־7 עד 13 בפברואר, תקופה שבדיעבד היתה כנראה השבוע המעניין והמסובך ביותר בכל מרוץ שנת 2000 להנהגת המפלגה הרפובליקנית.
בעיקר המסובך ביותר. כי התברר שככל שאדם או אירוע או קנוניה או אסטרטגיה או נסיבות אקראיות שקשורים לקמפיין הם מעניינים יותר, כך נדרש זמן רב יותר ושטח־נייר נרחב יותר כדי למצוא בהם היגיון, או, אם אין בהם שום היגיון, כדי לתאר מה הם היו ולהסביר למה אין בהם היגיון אבל בכל זאת הם מעניינים אם מתבוננים בהם בהקשר מסוים, שאז היה צריך להסביר גם אותו, וכן הלאה. והתוצאה הסופית היתה שהמסמך שנשלח בפועל בהתאם לחוזה למגזין רולינג סטון היה ארוך ומסובך יותר ממה שהם ביקשו. הרבה יותר ארוך, למען האמת. למעשה עורך הכתבה ציין שאם יפרסמו את כולה היא תתפוס את רוב מרחב־המילים של הרולינג סטון ואולי אף תפלוש לאותם אחוזים של המגזין ששמורים למודעות פרסומת, מה שכמובן לא יעלה על הדעת.* וכך נכרתה לפחות מחצית הכתבה, ובנוסף לכך כמה מהדברים המסובכים יותר נדחסו ורודדו בצורה מוגזמת לחלוטין, מה שהיה מאכזב במיוחד כי, כפי שצוין קודם לכן, הדברים הכי מסובכים היו בדרך כלל גם הכי מעניינים.
[*  כאן עלי לציין שעורך הר"ס הזה, ששמו היה מר טונֶלי, מסר את גזֵרת האורך/שטח באהדה וברוח טובה, ושבאופן כללי הוא היה די מענטש לאורך כל תהליך העריכה הקוצצני להחריד שבא לאחר מכן, תהליך שכשלעצמו היה מזורז ולחוץ במידה בלתי רגילה מפני שממש באמצעו (של התהליך) הגיע מרחץ הדמים של 'סופר טיוזדיי' ומקיין באמת עף מהמרוץ - מר טונלי למעשה צפה בשידור ההודעה של מקיין בטלוויזיה שבמשרד שלו תוך כדי שיחת הטלפון שבה ערכנו את סבב הקיצוצים הראשון - וככל הנראה הפחד של צמרת הרולינג סטון להיראות מטופשים חזר בשאגה למערכת הלימבית שלהם והם אמרו למר טונלי המסכן שמוכרחים לפתע־פתאום לדחוס את הכתבה כבר לגיליון הקרוב של ר"ס, אף על פי שהגיליון הזה היה אמור "להיסגר" ולרדת לדפוס תוך פחות מ־48 שעות, ואם אתם יודעים משהו על התהליכים המגזיניים האינסופיים־בדרך־כלל של עריכה ובדיקת־עובדות והתקנה וסדר והגהות ותיקוני־סדר ועימוד והדפסה, תבינו למה הרוח הטובה של מר טונלי לכל אורכה של ההשתלשלות הזאת היתה ראויה לציון.]
הנקודה כאן היא שהדבר שזה עתה רכשתם את האפשרות להוריד למחשב או לקבל לאי־מייל שלכם או מה שלא יהיה (זה הוסבר לי כמה פעמים, אבל אני עדיין לא לגמרי מבין) הוא המסמך המקורי הלא מקוצץ, כביכול גרסת הבמאי, עם כל המילים וללא חציצה של תצלומים חושניים של נערות תפוחות־שפתיים בג'ינס 'דיזל' עם רוכסן חצי פתוח וכו'.
יש רק כמה שינויים. ראשית, כל טעויות הדפוס והשגיאות העובדתיות הגסות תוקנו עכשיו (יש לקוות). היו גם כמה מקומות שבהם הכתבה המקורית הזכירה את העובדה שהיא מתפרסמת במגזין רולינג סטון ושמי־שזה־לא־יהיה שקורא אותה יושב לו שם וממש מחזיק ביד גיליון של הרולינג סטון וכו', והרבה מהאזכורים האלה שונו, פשוט כי זה נראה מוזר מדי להגיד לכם שוב ושוב שאתם קוראים את הדברים האלה במגזין ממשי בגודל 10X12 אינץ' בזמן שברור לחלוטין שאתם לא (גם זאת היתה הצעתו של העורך האלקטרוני). עם זאת, ודאי תשימו לב שהמחבר בדרך כלל עדיין מכונה במסמך בתואר "רולינג סטון" או "ר"ס". אני מצטער אם זה נראה לכם מוזר, אבל נמנעתי מלשנות את זה. הדבר נובע בחלקו מכך שהייתי גאה במידה אבסורדית בתג העיתונות שלי עם הכיתוב רולינג סטון ובעובדה שרוב העפרונות וצוות הקמפיין התייחסו אלי בתור "הבחור מרולינג סטון". אודה שאפילו לקחתי בהשאלה מחבר מעיל עור שחור ישן ומרופט ולבשתי אותו על המסלול כדי להקרין ביתר עוצמה את הוַייבּ המתריס, המסוכן־איכשהו, שדמיינתי שכתב ר"ס אמור לשדר (אתם חייבים להבין שלא קראתי רולינג סטון כבר די הרבה זמן). חוץ מזה, מבחינה עיתונאית, העובדה שסיקרתי את הקמפיין מטעם הגוף המסוים הזה התגלתה כבעלת השפעה רבה על מה שזכיתי לראות ועל האופן שבו אנשים שונים התנהגו כשהייתי בסביבה. לדוגמה, זאת היתה הסיבה העיקרית שבגללה הפיקוד העליון של מקיין2000 די סירב לכל מגע איתי* אבל הטֶכים של רשתות השידור היו כה ידידותיים ושׂשׂים לעזור ונתנו לי להסתובב איתם (טכנאי הסאונד, בפרט, היו אוהדים ותיקים של הרולינג סטון). לבסוף, המסמך עצמו קצת מכוון רטורית למצביעים מחתך גילים מסוים שמתאפיינים בגישה מסוימת, ואני מניח שכמה אזכורים פזורים לרולינג סטון אולי יעזרו לשמור על בהירות בנוגע לנימוקים לחלק מהרטוריקה הזאת.
[*  בפרט, מעולם לא יצא לי לדבר עם מר מייק מרפי, שאם תקראו את המסמך תבינו למה הוא האדם האחד והיחיד בצוות של מקיין שפחות או יותר הייתם מנדבים ביצה כדי להלעיט אותו בשלושה־ארבעה דרינקים ואז להתחיל לתחקר אותו. אבל למרות רצף עקשני של נדנודים, משיכות־שרוול ותחינות של גאווה בלועה לראש מחלקת קשרי העיתונות בבקשה לעשר דקות עלובות בסך הכול - ואפילו אחרי שמר טונלי מהר"ס בכבודו ובעצמו טלפן למטה מקיין2000 בווירג'יניה כדי לקטר ולשדל - מייק מרפי התחמק מהכתב שלפניכם במידה כזאת שהוא ממש התחיל לחמוק מעבר לפינה בכל פעם שראה אותי מתקרב. המרדף האינסופי אחרי הריאיון האחד הזה (שבסופו של דבר קיבל במחברת שלי את הכינוי "מרדףמרפי 2000") הפך למעשה לאחת מדרמות־המשנה האישיות הגדולות של השבוע, ואפשר לספר כאן סיפור שלם, ארכני ועלוב מאוד, כולל כמה ניסיונות מביכים אבל בדיעבד מן הסתם קצת מצחיקים לאגֵּף את הבחור המסכן בכל מיני זירות אישיות משונות שמהן, כך חישבתי, יהיה לו קשה לברוח... אף על פי כן, הנקודה העיקרית כאן היא שחוסר הנגישות המוחלט של מרפי לעבדכם הנאמן לא נבע, כך הבנתי בסופו של דבר, משום דבר אישי, אלא היה תוצאה פשוטה וישירה של היותי נציג הרולינג סטון, גוף (הבה נודה בכך) במשקל־נוצה מבחינה פוליטית שציבור הקוראים שלו בבירור אינו חלק משום חתך אוכלוסייה של המפלגה הרפובליקנית שיכול לעזור למועמד של מייק מרפי בדרום קרוליינה או במישיגן או בכל אחד מהפריימריז הגורליים האחרים שהיו צפויים בקרוב. למעשה, מכיוון שהמגזין הוא דו־שבועון עם תהליך הפקה ממושך - הגברת האוסטרלית־לבנונית מהבוסטון גלוב (ראו מסמך) ציינה את כל זה בפני עבדכם הנאמן אחרי שבדיוק צפינו במרפי מזייף התקף אפילפסיה, פחות או יותר, כדי להתחמק מנסיעה במעלית איתי - אפילו כתבה נוטפת ריר בשבחו של מקיין ברולינג סטון בעצם לא תופיע לפני הסופר־טיוזדיי של 7 במארס, ועד אז, כך חזתה (נכונה), הקרב על המועמדות לאמתו של דבר כבר יוכרע.]
עוד דבר שהייתי מציין הוא פשוט על מה הכתבה הזאת, שבסופו של דבר היא לא כל־כך על הקמפיין של בחור מרשים אחד אלא בעצם על מה שהמועמדות של מקיין ופרץ ההתרגשות הקצר והמוזר שהיא עוררה עשויים לגלות לנו על האופן שבו פוליטיקת המילניום וכל האריזה והשיווק והאסטרטגיה ואמצעי התקשורת והספינים והזיהום הכללי שלה למעשה גורמים לנו המצביעים האמריקאים להרגיש, בתוכנו, והאם מישהו שמתמודד על איזשהו תפקיד עוד יכול בכלל להיות "אמתי" - בין אם מה שאנחנו רוצים בעצם זה משהו אמתי או משהו אחר. אני לא יודע אם זה עובר על המסך או במחשב כף־היד שלכם או לא, אבל מבחינתי כל העניין התגלה בסופו של דבר כרלוונטי באופנים שחורגים הרבה מעבר לאדם אחד או מגזין אחד. אם אתם לא מסכימים, אני מניח שאתם צריכים רק ללחוץ על מקש אחד או שניים כדי שהכול ייעלם.
למי אכפת...