עצים פרומים

פרולוג

פאלם ביץ', פלורידה, 1996

מוזיאון ספורט סוסי הפולו

גליה וברק מבקרים במוזיאון אחרי מותו של הדוד פרדריק (פרדי עבור אוהביו) צלרמאיר. הם מתקבלים בכבוד מלכים, זוכים לשמוע הרצאה מקיפה על ההיסטוריה של המוזיאון ועל התחרויות הרבות בהן ניצח פרדריק, שחקן פולו מצטיין, במשך השנים.

הם אף צופים בסרט המראה את המשחקים והאליפויות השונות בהן זכו המועדון וגם פרדריק. באותה הזדמנות הם חונכים יחד עם מנהל המוזיאון פינה לזכרו של פרדריק ותורמים את הגביעים, הפרסים וקטעי העיתונות המעניינים ביותר לפינה שבמוזיאון.

יתר הגביעים מועברים על ידי בני הזוג לישראל ונמצאים בביתם עד היום.

פלורידה, 1995
ארתור, אחי היקר,

 מגיעות לך ברכות חמות. כל כך שמחתי לקרוא במכתבך האחרון שנולד לך נין. מכל משפחתנו הגדולה, אתה היחיד שזכית בבן, בנכדים ועכשיו, מי היה מאמין, בנין. מזל טוב מכל הלב. המתנה לתינוק כבר בדרך.

כמו שאתה יודע, מאז שאלינור נפטרה, השתנו חיי, וכבר הגעתי לגיל שבו קשה להסתדר לבד. מצאתי מקום יפה לגור כאן, דירה מרווחת הנמצאת בתוך ים של מדשאות ופרחים. יש אישה שבאה לעתים לעזור לי, אבל את רוב זמני אני מבלה במגרש הגולף. עדיין מהווה מתחרה ראוי גם לצעירים ממני. משחק הפולו כבר אינו מתאים לגילי, אבל אני ממשיך לפגוש לעתים קרובות את חבריי הוותיקים במועדון הפולו, שבו ביליתי חלק כה חשוב מחיי. קצת לפני שקיבלתי את מכתבך, הבן שלך, המקסים והמוכשר, שאני כל כך אוהב, ביקר אצלי וזה גרם לי שמחה גדולה. היה תענוג אמיתי לפגוש אותו שוב. הוא גם עזר לי בכמה עניינים חשובים. זה גורם לי אושר כשאני רואה את הנצר היחיד למשפחתנו. אני מסתכל עליו ורואה בעיניו את כל בני משפחתינו שכבר אינם, ואז, במקביל לאושר, אני חש גם צער ולא מפסיק לחשוב כמה מעט נותר ממנה. מה"שבט" הנהדר שהיינו לפני שכל האסונות קרו.

אני מקווה שאתה וגיזי בריאים ומרגישים טוב.

תודה על הזמנתכם לשוב ולבקר אצלכם. אני חושב על זה. זה כבר לא פשוט כמו פעם, אבל מקווה למצוא את הזמן הנכון וגם מקווה שעוד יהיה בכוחי ואוכל לבוא. כמובן שגם אתם מוזמנים לכאן, אבל עד היום לא זכיתי לראותכם עושים את הדרך הארוכה הזו. אני מבין שאחרי כל התלאות שעברתם, נוח לכם יותר בביתכם. ד"ש חמה לגיזי.

באהבה גדולה ובגעגוע,

פרדי.

פרק 1

צ'רנוביץ – 1914

האסון

פרדריק, הבכור, שבני המשפחה קוראים לו פרדי, חגג בשבת האחרונה את יום הולדתו העשירי בחברת כל ידידי המשפחה וחבריו מבית הספר ומהסביבה. למרות העצב שחוו לאחרונה והאבל המשפחתי, ערכה לו המשפחה יום הולדת מפואר, עם כיבוד עשיר וכל מה שביקש, כולל ליצן שבא לבדר את הילדים.

למוחרת בבוקר, הוא נכנס בסערה לחדר האוכל כשהוא מלא חבורות ובוץ.

"הסוס שלי הפיל אותי. הוא עצבני. הוא אף פעם לא מתנהג איתי כך. תגידו, הכול בסדר כאן? איפה אימא?"

דממה השתררה בחדר האוכל של המשפחה.

טינה שברה את השתיקה, "היא לא הרגישה טוב לאחרונה, חייבים לבדוק מה קורה איתה. היא לא הודיעה לי שום דבר שיכול להסביר את ההיעדרות שלה משולחן ארוחת הבוקר. אולי לך מארי?" "גם לי לא." "מה איתכם ילדים? מישהו מכם שמע אותה אומרת שהיא לא תגיע לאכול איתנו בבוקר?" שקט מבשר רעות הקיף את השולחן.

האחיות, מארי וטינה, מביטות זו בזו, משהו באמת לא בסדר. אֵם המשפחה נעדרת מארוחת הבוקר. לעיתים קורה שהיא מאחרת, אבל לא במידה כזו. בני המשפחה קמים בבהלה מהשולחן. הילדים נשלחים לשחק בחוץ. האחיות רצות מחדר לחדר, מפרוזדור לפרוזדור בחיפוש אחרי האם.

זה לא מכבר איבדו הילדים את אביהם בנסיבות טרגיות. האדון צלרמאיר, שהיה בין נכבדי העיר ונכד לראש הקהילה בעבר, כאשר הייתה קטנה עדיין, נרצח על ידי הרוסים. הכל התחיל עם הרצח של יורש העצר האוסטרי פרנץ פרדיננד ואשתו ביוני 1914. זו הייתה העילה לה ציפתה גרמניה, מנהיגת ברית המרכז שכללה גם את אוסטריה ואת איטליה להכריז מלחמה על ברית ההסכמה שכללה את הממלכה המאוחדת, צרפת ורוסיה. אמנם איטליה סירבה להצטרף, אך אוסטריה וגרמניה פתחו בהתקפה בכל החזיתות. גם אזרחי בוקובינה, החלק האוסטרי הצמוד לגבול רוסיה נסחפו בהתלהבות והתגייסו בהמוניהם להילחם נגד הרוסים. ואולם מלכתחילה הדברים לא התנהלו כפי שהם ציפו והחזית החלה כבר במהלך חודש אוגוסט להתקרב לצ'רנוביץ. יהודים אמידים רבים שראו את התקדמות הרוסים אספו את מיטלטליהם וברחו לווינה הבירה, הרחוקה מאזור הקרבות. אך רבים אחרים, כמו משפחת צלרמאיר, שמו את מבטחם בצבא האוסטרי ונשארו במקום. ואז, בחודש ספטמבר הרוסים אכן פלשו לצ'רנוביץ.

הילדים היו קטנים מכדי להבין את האסון אשר קרה. רק אחרי שנים סופר להם דבר המעשה אשר קטף את אביהם מחייהם. עם פלישת הרוסים לעיר, ראש העיר היהודי, ד"ר סאלו וייסלברגר, אירגן קבלת פנים למנהיגי הכיבוש בתקווה שכך יעזור לעירו. העיר נדרשה מיד לספק שש מאות אלף רובל.

כל התושבים נרתמו למשימה וגם האדון צלרמאיר. הוא שיחרר כספים מהבנק והעביר את חלקו. לא עברו שעות רבות, ובשתיים בלילה, דפיקות חזקות בדלת. "נא לפתוח מיד, או שאנחנו יורים." בעיניים חצי עצומות רץ ראש המשפחה לדלת. שם הוא ראה שלושה אנשים במדים. האחד גבוה ומבוגר, ולידו שני חיילים צעירים. כולם במדי הצבא הרוסי. צבא הכובשים. "ידיים מאחורי הגב!" צעקו לו.

"מה קורה? למה אתם עוצרים אותי? רק הבוקר העברתי כספים כפי שהורו לי. ואני ומשפחתי תומכים תמיד בעניי העיר ובכלל בכל הדרוש באזור, אז אותי אתם עוצרים?"

הקצין סטר לו בחוזקה, והורה לו לשתוק. "השופט יחליט", פסק, ופקד על חייליו לאזוק את העצור. בעוד הוא נגרר אחריהם בחושך, כשהחייל הצעיר מזרז אותו עם מכות בגבו, הוא לא יכול להבין וגם לא לנחש מדוע עצרו אותו. הן לא עשה כל רע לאיש, להיפך, תמיד מוכן הינו להגיש עזרה לכל נזקק. איך ייתכן שדווקא אותו עוצרים? הם ודאי רוצים לשים יד על רכושו וכספו, איזו סיבה אחרת יכולה להיות להם? פחד נוסף החל להתגנב לליבו, שמא משפחתו עלולה להיות גם כן בסכנה. אחרי הליכה מעייפת וארוכה הגיעו למפקד האזור שחשב עצמו לשופט.

כאן הסתבר לו ששמועה הגיעה לצבא באמצעות מלשין, שאומנם משפחת צלרמאיר תרמה את חלקה, אולם בהיותם עשירים מרוב תושבי העיר, המלשין, שקינא במשפחה המצליחה הזו, ציין שהיה מצפה שראש המשפחה יתרום סכומים גבוהים במיוחד. במשפט שדה מהיר, בלי לשמוע את גרסתו של הנאשם, הוא נידון להוצאה להורג בתלייה.

למרבה הזוועה, האדון צלרמאיר לא מת על חבל התלייה. הוא הצליח לפתוח את הלולאה שנסגרה ברשלנות, שיחרר עצמו וברח. הוא חייב להגיע למשפחתו ולרעייתו, אהובתו, ויהי מה. אבל היה רעב ותשוש, כוחו לא עמד לו, והוא נתפס במהרה, ונרצח בשתי יריות רובה על ידי החיילים. הם זרקו את הגופה על עגלה שחמור הוביל, על מנת להחזיר את הגופה לביתו, ולמלא את דרישת השופט בדרך הארוכה ביותר, זו שעוברת את העיר מקצה לקצה, למען יראו התושבים ויירָאו. ההשפלה הייתה בלתי נסבלת. גופתו של האדון צלרמאיר הובלה בעגלה הרעועה דרך כל האזור. יום שלם היטלטלה. העגלה החלה את דרכה תחילה בשמש הקופחת. לפתע פרצו השמיים, גשם כבד ירד, וגרם לעגלה לשקוע מדי פעם בבוץ והאריך עוד יותר את זמן ההגעה עד לבית המשפחה.

לאורך הדרך יצאו התושבים מביתם וחזו בנעשה, והיו שהשמיעו נאצות וקריאות גנאי, חלקם לפי השתייכותם הפוליטית באותה תקופה. השמיים, שגם הם בכו והורידו דמעות של גשם על לכתו של האיש היקר הזה היו לעזר מסוים. כאשר השמש התחבאה והגשם ירד בטיפות גדולות וקרות, חלק מהקהל הרב ברח לביתו והפסיק את צעקותיו. אבל זה דירבן עוד יותר את השאר לצעוק חזק יותר וברור יותר, כך, שלא ניתן היה להתעלם מקריאות הבוז. ועל בני המשפחה ההמומה, שכה אהבה, העריכה וכיבדה את המת, הוטל להכניסו הבייתה באווירה העוינת והקשה, תוך שהם שומעים את הצעקות המכוערות ובחלקן אנטישמיות, שפגעו בהם כחיצים שהוטלו לליבם. הקהל הצועק והמתלהם היה רב גוני.

בעיני אוהבי הרעיונות הקומוניסטיים הוא היה בורגני משכיל ובוגד. בעיני הדתיים הוא היה כופר, הוא לא בא לבית הכנסת ולא שמר מצוות, וזהו עונשו. בעיני הציונים הוא היה מתבולל, בעיני האחרים, האנטישמים, שהיוו את הרוב, הוא היה עוד יהודי מיותר, יהודי עשיר, כמו כל כך הרבה מבני עמו. הם לא חשבו על ההשכלה שלו ומעשיו הטובים והנדיבים. הצועקים התחרו אלה באלה. נוצרה אנדרלמוסיה של קולות רועשים שכמעט קשה היה לבדל ביניהם.

המנאצים הקולניים, שכחו במהירות את פועלו הרב עבור העיר, את הוצאת הספרים שלו, את המאמרים המבריקים שכתב ואת יחסו היפה והלבבי כלפי העובדים והתושבים בלי להבחין בדת וגזע.

הדבר היה כאוב ופגע במשפחה במיוחד, מפני שלא מזמן, עם תחילת המלחמה, נוצר מיד מחסור במזון ואדון צלרמאיר עמד בבגדי כפר פשוטים וחילק לתושבים העניים מזון, שמיכות לחימום ועוד כהנה וכהנה חפצים עבור ילדים וחולים.

בניגוד לבריונים הקולניים, הכפריים העניים שזכו לחוש בטוב ליבו, ניסו להסות את קולות המנאצים. בעיניהם הוא היה אדון צלרמאיר הנדיב, המלומד והמכובד. האדון המשכיל והאמיד, שנתן כבוד לכל אדם. כולם היו שווים בעיניו, מראש העיר ועד האיכר העני שעמל קשה על מנת להאכיל את משפחתו. אבל המנאצים השתלטו בקלות על עניי העיר והשתיקו אותם ואף איימו עליהם במכות. ואלה חזרו חפויי ראש לביתם ולאדמתם, שהעניקה להם כה מעט.

ההלוויה הייתה גדולה וקורעת לב. השתתפו בה גם ראש העיר ופמלייתו, וגם אזרחים רבים שהעריכו את המשפחה. ראש העיר הספיד אותו במלים רבות וחמות, הדגיש את תכונותיו המיוחדות, הצניעות, החמלה, לצד השכלתו הרבה ותרומתו הגדולה לעיר. מלמולים ובכי נשמעו לכל אורך ההלוויה. אחרי סיום דבריו עמדו כול משתפי ההלוויה בתור ארוך על מנת לנחם את המשפחה. היה קשה לעכל את האסון הזה ואת האכזריות שבה הרגו את האיש האהוב הזה. גם ביום השלושים, חזרו כמעט כולם, שמו אבנים על המצבה, ושוב ניסו לנחם את המשפחה.

השבעה

בשעות ובימים שאחרי ההלוויה הגיעו המנחמים מקרוב ומרחוק לבית המשפחה, חלקם התפעלו מהבית היפה שלא ראו מבפנים מעולם וכעת באה להם ההזדמנות. אפשר היה לשמוע את ההתלחשויות של הבאים. אם המשפחה ישבה דומעת בכורסה הגדולה. על אף שהייתה דקיקה, ישבה מצונפת, רגליה מקופלות תחתיה, ראשה נשען על כרית, נראתה כמו כדור קטן, ומסביבה הילדים ואחיות בעלה, טינה ומארי. עובדות משק הבית אפו כל בוקר עוגות ולחמים שיספיקו לכל המבקרים, שהרי הן הכירו את אישיותו המיוחדת של אבי המשפחה ואת מעמדו הגבוה באזור. כל אחד מהמנחמים שנכנס, לחץ את ידי האלמנה והאחיות, וכל אחד חזר על הביטוי "שלא תדעי יותר צער." ובכל פעם שזה נאמר, היא פרצה שוב בבכי קורע לב. היא ידעה שבמעמדה אין זה מקובל להתאבל באופן כל כך סוער, ויש לשמור על התרבות הגבוהה שבה היא גדלה וחונכה. אבל הכאב היה עמוק מדי וכבר לא אכפת היה לה מה יגידו. האחיות ניסו להרחיק ממנה חלק מהאנשים, להקל עליה במקצת, אבל גם להן היו הניחומים והשאלות החוזרות על עצמן לזרא, "איך תמשיכו עכשיו? מי יגדל את הילדים כשאימם באבל כה עמוק? מי יטפל בחווה? מנין היא תיקח את הכוח להמשיך? איזה אסון, איך תמשיך לבדה? אישה כל כך משכילה ויפהפייה, מי חשב שזה יהיה גורלה?

בית משפחת צלרמאיר הינו רחב ידיים. מכיל מספיק חדרים על מנת לשכן את כל בני המשפחה וגם אורחים מהמשפחה המורחבת וחברים המגיעים לביקור. כבר בחדר הכניסה ובחדר המגורים אפשר להתרשם מאופי המשפחה. קירות מלאי ספרים העוסקים בתחומים שונים, ספרות, אומנות, בעיקר ציור, ספרים בשפות שונות, כמו גם מדעים, רפואה, פסיכולוגיה. ספות מצופות משי מכוסות בכריות רקומות, בצבעי ירוק וזהוב, וריהוט כבד מעץ אשור (בוק) כמובן, שהוא העץ המקובל בסביבה ועל שמו נקרא האזור בוקובינה.

במרכז חדר האוכל, שולחן מכוסה מפה צבעונית, רקומה ביד על ידי אחת מבנות המשפחה, כמעט ערוך ומוכן לקבל אורחים בכל עת. ליד הקירות שולחנות עגולים קטנים. על כל שולחן מונחת מפית ארוגה, גם כן עבודת יד, ועליה אגרטל עם פרחים טריים או פסלון קטן בעונות שבהן אין פריחה. על הקירות תלויים גובלנים רקומים, אלה הם מעשי ידיהן היפים של הסבתא המנוחה, שלימדה אומנות זו גם את בנותיה וכלתה. במזנון לצד קיר חדר המגורים, מאחורי וויטרינה, גביעי יין מפוארים מזכוכית קריסטל משובחת. רצפת העץ מכוסה במרבדים בצבעים שונים בכל רחבי הבית.

המשפחה חיה בחווה רחבת ידיים בפאתי העיר צ'רנוביץ שהייתה שייכת אז לאימפריה האוסטרו-הונגרית. החווה הייתה כה גדולה שכדי לחצות את גבולותיה היה צורך בהליכה ארוכה שנמשכה שעה ויותר, או לרכוב על סוס על מנת להקיף את החווה מהר יותר.

החווה היוותה את מגרש המשחקים של הילדים. בהיותם נצר למשפחה אמידה ומכובדת באזור, לפחות עד התייתמותם, היו הילדים משתובבים עם צעצועיהם בבניין היפה שהיה ביתם. משחקים בסוסי עץ כהכנה ללימוד רכיבה שהיה מתוכנן עבורם בהמשך, ומטפלים באהבה בבעלי החיים השונים שחלקו איתם את שטח החווה. עצי אשור עתיקים הזדקרו בשטח והילדים שיחקו לעתים קרובות גם במשחקי מחבואים, משחקי מלחמה, ולרוב אף גייסו את הכלבים והחתולים שאהבו כל כך להצטרף למשחקיהם. בעלי החיים, שגם הם לא נותרו אדישים לילדים מלאי הרגש והיו מתחככים ברגליהם או קופצים לחיקם בכל הזדמנות.

בזמן השבעה שמו לב בני המשפחה להתנהגות תמוהה של כלבו הצמוד של אדון צלרמאיר. כלב זה היה רץ אחריו לכול מקום. אחרי ההלוויה, בה גם הוא השתתף, לעתים קרובות היה נעלם. בני המשפחה לא הצליחו למצוא אותו. קראו לו שוב ושוב על מנת להאכילו לפחות. אחרי פעמים אחדות שהכלב לא שב, פרדריק, הבן הבכור, החל עוקב אחריו ולתדהמתו היה מוצא אותו כורע עצוב מול הקבר של אדונו האהוב. בכל פעם החזיר אותו הבייתה, אבל הכלב לא ויתר על משמרתו מול הקבר הטרי. היה נעלם עד שפרדי היה מחזירו רעב ועייף, ולמוחרת שוב נעלם מהבית. הדבר חזר ונישנה פעמים רבות, עד אשר התייאשו בני המשפחה והפסיקו להחזירו, אלא רק דאגו לספק לו אוכל ושתייה, אותם הביאו לשביל הצר שבבית הקברות, שם ישב הכלב עצוב ואבל, מול מצבתו של אדון צלרמאיר.

אם המשפחה, יפהפייה מבית משכיל ותרבותי, נישאה לאדון צלרמאיר חמש עשרה שנים קודם לכן. נישואיהם היו מלאי אהבה. היא אהבה אותו יותר מאשר את החיים עצמם. הוא היה האהוב שלה, החבר שלה, המגן שלה. הוא היה הסלע שלה. בלעדיו חייה אינם שווים דבר. עם היוודע דבר הירצחו, שקעה בדמדומי דיכאון.

"כך נעשה לאדם הנפלא הזה שעזר לכולם," בכתה בכל יום ובכל לילה. דמעותיה נזלו בקביעות כמו טיפות טל מענפי העצים עם שחר. עיניה כבו, פניה חוורו. גם ילדיה לא הצליחו לשמחה. הייאוש ומצבי הרוח הקשים נמשכו שבועות לא רבים עד אשר לא יכלה עוד. מצבה הלך והידרדר ואף מצבה הגופני הושפע מכך ומכאובים שונים החלו לייסר את גופה. רופאים רבים מתחומים שונים, ואפילו פסיכיאטרים, שעדיין לא היו כה מקובלים באותה תקופה, ראו אותה, אבל קצרה ידם מלהושיע. בגופה לא נתגלתה שום מחלה ואילו הפסיכיאטרים לא זכו לשיתוף פעולה ממנה. קשה היה לה לפתוח את ליבה לכל המומחים הזרים האלה שפקדו את ביתה. בסופו של דבר איש מהם לא ידע להגדיר את הסיבה למכאוביה וההנחה שהתקבלה אצל רובם הייתה שצערה העמוק שבר את ליבה ואת גופה.

המשך הפרק בספר המלא