קיצור תולדות חיי

1
ילדוּת
 
אבי פרנק היה נצר למשפחת אריסים ביורקשייר שבאנגליה. סבו - סבא־רבא שלי, ג'ון הוקינג - היה איכר עשיר, אך הוא רכש חוות רבות מדי ופשט את הרגל בימי השפל החקלאי שפקד את בריטניה בתחילת המאה העשרים. בנו רוברט - סבי - ניסה לעזור לו, אך גם הוא פשט את הרגל. למזלו של רוברט, אשתו ניהלה בית ספר ששכן בבית בבעלותה בעיירה בּוֹרוֹבְּרידְג', ובית הספר הזה הוא שסיפק להם הכנסה מעטה. בזכות הכנסה זו הצליחו רוברט ואשתו לשלוח את בנם ללמוד רפואה באוקספורד.
אבי קיבל מלגות ופרסים בזה אחר זה, ועלה בידו לשלוח כספים להוריו. אחר כך השתלב בתחום חקר הרפואה הטרופית, ובמסגרת מחקריו נסע בשנת 1937 למזרח אפריקה. כאשר פרצה המלחמה חצה את יבשת אפריקה בדרך היבשה וירד בנהר קונגו כדי לשוב לאנגליה בדרך הים; עם שובו התנדב לשירות צבאי, אולם נאמר לו שיביא תועלת רבה יותר אם ימשיך במחקריו הרפואיים.
 



 

אמי נולדה בדאנְפֶרְמְלִין אשר בסקוטלנד, השלישית מתוך שמונת ילדיו של רופא משפחה. הבת הבכורה הייתה ילדה עם תסמונת דאון אשר התגוררה בנפרד עם מטפלת, עד שמתה בגיל שלוש־עשרה. כשאמי הייתה בת 12, משפחתה עברה דרומה, לדֶבוֹן. גם משפחתה של אמי, בדומה למשפחתו של אבי, לא הייתה אמידה. אף על פי כן, גם הוריה של אמי הצליחו לממן את לימודיה באוקספורד. עם תום הלימודים היא עבדה בשלל משׂרות ובכללן כפקידת שוּמה, עבודה שלא מצאה חן בעיניה. היא נטשה אותה והחלה לעבוד כמזכירה, וכך הכירה את אבי בשנותיה הראשונות של המלחמה.
 



 

*
אני נולדתי ב־8 בינואר 1942, שלוש מאות שנה בדיוק אחרי מותו של גליליאו. אך יש לציין שבאותו יום נולדו להערכתי מאתיים אלף תינוקות מלבדי. אינני יודע אם מישהו מהם גילה ברבות הימים עניין באסטרונומיה.
נולדתי באוקספורד, אף על פי שהורי התגוררו בלונדון. זה קרה מפני שבזמן מלחמת העולם השנייה, הגרמנים התחייבו לא להפציץ את אוקספורד ואת קיימברידג', ואילו הבריטים התחייבו לא להפציץ את הַיידֶלְבֶּרג ואת גֶטינְגֶן. מה חבל שההסדר הנאור הזה לא הורחב לערים אחרות.
התגוררנו בהַייגֵייט, בצפון לונדון. אחותי מרי נולדה שנה וחצי אחרַי, ומאוחר יותר סיפרו לי שלא קיבלתי אותה בסבר פנים יפות. לאורך כל שנות ילדותנו שרר בינינו מתח כלשהו, שניזון מהפרש הגילים הקטן. אולם בבגרותנו נעלם המתח, מפני שכל אחד מאיתנו פנה לדרך אחרת. היא נעשתה רופאה, ובכך הסבה לאבי הרבה נחת.
אחותי פיליפה נולדה כשהייתי כמעט בן חמש, ולפיכך כשיר יותר להבין את המתרחש. אני זוכר שחיכיתי בכיליון עיניים ללידתה כדי שנוכל לשחק יחד, שלושתנו. היא הייתה ילדה נמרצת ובעלת תפיסה חדה, ותמיד הערכתי את שיקול דעתה והשקפותיה. אחי אדוארד אומץ שנים רבות לאחר מכן, כשהייתי בן ארבע־עשרה כמעט, ולכן כמעט לא נטל חלק בילדותי. הוא היה שונה מאוד משלושתנו, בכך שלא נטה כלל ללימודים עיוניים ולאינטלקטואליות, מה שעשה טוב לכולנו כפי הנראה. הוא היה ילד לא קל, אך התחבב בקלות על כל מי שהכיר אותו. הוא מת בשנת 2004 מסיבה לא ידועה; ההסבר הסביר ביותר הוא שמת מהרעלת דבק בזמן ששיפץ את דירתו.
 



 

בזיכרון המוקדם ביותר מילדותי, אני עומד בגנון של בית הספר בַּיירון האוס בהייגייט ובוכה בכי תמרורים; כל הילדים סביבי שיחקו בצעצועים שנראו נהדרים, ואני רציתי לשחק איתם. אבל הייתי אז בן שנתיים וחצי בלבד, ופחדתי נורא כי זו הייתה הפעם הראשונה שנשארתי לבד עם אנשים לא מוּכּרים. אני חושב שתגובתי הפתיעה מאוד את הורי, מפני שהייתי ילדם הראשון והם מילאו בדקדקנות את כל ההוראות בספרי ההדרכה להתפתחות הילד, שבהם נטען כי בגיל שנתיים ילדים אמורים להיות כשירים להתחיל לפתח קשרים חברתיים. אבל בבוקר הנורא ההוא הם לקחו אותי הביתה והחזירו אותי לביירון האוס רק כעבור שנה וחצי.
 



 

בתקופה ההיא, תקופת המלחמה ומעט אחריה, התגוררו בהייגייט לא מעט אקדמאים ואנשי מדע. (במדינה אחרת היו קוראים להם אינטלקטואלים,  אבל האנגלים מכחישים בתוקף את קיומם של אינטלקטואלים בקרבם.) כל ההורים הללו שלחו את ילדיהם לבית הספר ביירון האוס, שהיה בית ספר מתקדם מאוד לתקופתו.
אני זוכר שהתלוננתי בפני הורי שבבית הספר לא מלמדים אותי כלום. המחנכים בביירון האוס לא האמינו בדרך ההוראה שהייתה מקובלת אז, משמע לדחוס לילדים חומר לראש. הם סברו שילד אמור ללמוד לקרוא בלי לשים לב שמלמדים אותו. בסופו של דבר אמנם למדתי לקרוא, אך רק בגיל שמונה, מאוחר למדי. אחותי פיליפה למדה לקרוא בשיטות מקובלות יותר, ולכן החלה לקרוא כבר בגיל ארבע. עם זאת, היא בהחלט הייתה פיקחית ממני.
 



 

התגוררנו בבית ויקטוריאני גבוה וצר, שהורי רכשו בזיל הזול בזמן המלחמה, כשכולם חשבו שהגרמנים יכתשו את לונדון עד עפר. ואכן, טיל V-2 פגע בבית שעמד לא הרחק מביתנו. אחותי ואני היינו עם אמא שלי במקום אחר, אבל אבי היה בבית. למזלנו הוא לא נפגע, והבית עצמו ספג נזקים קלים בלבד. אבל המכתש שיצר הטיל נותר כפי שהיה עוד שנים רבות, ואני נהגתי לשחק בו עם חברי הווארד, שגר בבית השלישי מהמכתש, לכיוון השני. הווארד סיקרן אותי כי ההורים שלו, בניגוד להורים של כל יתר הילדים שהכרתי, לא היו אינטלקטואלים. הוא למד בבית ספר של הרשות המקומית, לא בביירון האוס, והוא הבין בכדורגל ובאגרוף, ענפי ספורט שההורים שלי לא העלו בדעתם להתעניין בהם.
 



 

זיכרון נוסף מילדותי המוקדמת הוא כיצד קיבלתי רכבת צעצוע בפעם הראשונה. בזמן המלחמה לא יוצרו באנגליה צעצועים, לפחות לא לשוק המקומי. אבל אני הייתי משוגע על רכבות צעצוע. אבא שלי ניסה לבנות לי רכבת מעץ, אבל אני לא הסתפקתי בה ורציתי רכבת שתנוע בכוחות עצמה. הוא השיג רכבת צעצוע משומשת עם מנגנון מכני, תיקן אותה באמצעות מלחֵם ונתן לי אותה בחג המולד, ימים ספורים לפני יום הולדתי השלישי. הרכבת לא פעלה כמו שצריך. אבל עם תום המלחמה אבא שלי נסע לאמריקה, וכשחזר על סיפונה של האונייה "קווין מֶרי" הוא הביא לאמא שלי גרבי ניילון, שבאנגליה אי־אפשר היה להשיג באותה תקופה. לאחותי מרי הוא הביא בובה שעצמה את עיניה כשהשכיבו אותה. ולי הוא הביא רכבת אמריקאית, כולל פגוש לסילוק מכשולים ומסילה בצוּרת הסִפרה שמונה. עד היום אני זוכר כמה התרגשתי כשפתחתי את הקופסה.
 



 

רכבות מכניות, אלה שצריך למתוח מנגנון כדי להפעילן, היו יופי של דבר, אבל מה שאני רציתי באמת זו רכבת צעצוע חשמלית. שעות הייתי צופה במערך המסילות במועדון של חובבי דגמי רכבות בקְרַאוֹץ' אֶנְד, בקרבת הייגייט. בלילות חלמתי על רכבות חשמליות. פעם אחת, כשהורי לא היו בבית, ניצלתי את ההזדמנות ומשכתי מבנק הדואר את כל חסכונותי הצנועים, כל המתנות שאנשים העניקו לי באירועים מיוחדים כגון טקס ההטבלה שלי. בכסף הזה קניתי רכבת חשמלית, אבל למרבה התסכול, גם היא לא פעלה היטב. מן הראוי היה שאחזיר אותה לחנות ואדרוש רכבת חדשה מהחנות או מהיצרן, אבל בימים ההם הגישה הרווחת הייתה שאתה צריך להודות על הזכות הגדולה לקנות משהו, ואם הוא מקולקל, זאת באמת בעיה שלך. ולכן לקחתי את המנוע החשמלי של הקטר לתיקון בתשלום, אבל גם אחרי התיקון הוא לא פעל היטב.
כעבור שנים, בנעורי, בניתי דגמים של מטוסים ושל אוניות. אף פעם לא היו לי ידי זהב, ולכן נעזרתי בג'ון מק'קלֶנהאן, חבר לספסל הלימודים שהיו לו ידיים טובות ושלאביו הייתה סדנה בבית. המטרה שלי הייתה לבנות דגמים שפועלים ושאפשר לשלוט בהם. לא היה לי אכפת איך הם נראים. לדעתי, אותו דחף הוא שגרם לי להמציא סדרת משחקים מסובכים מאוד יחד עם רוג'ר פֶרניהאוּ, עוד חבר לספסל הלימודים. המצאנו משחק בנושא ייצור, ובו מפעלים שבהם יוצרו יחידות בצבעים שונים, כבישים ומסילות להובלת המוצרים המוגמרים, ואפילו בורסת מניות. המצאנו משחק מלחמה, על לוח ובו ארבעת אלפים משבצות, ואפילו משחק פיאודלי שבו כל שחקן ייצג שושלת שלמה, כולל אילן יוחסין. אני חושב שהמשחקים האלה, כמו גם המשחק ברכבות, בסירות ובמטוסים, היו תולדה של הדחף להבין איך מערכות עובדות ואיך לשלוט בהן. מאז שהתחלתי את לימודי הדוקטורט, ממלא את הצורך הזה המחקר בקוסמולוגיה. להבין איך היקום עובד משמע לשלוט בו, במובן מסוים.