טירזה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טירזה
מכר
מאות
עותקים
טירזה
מכר
מאות
עותקים
4.3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

ארנון גרונברג

ארנון גרונברג הוא סופר הולנדי יליד 1971, עטור פרסים ספרותיים רבים. ספרו "טירזה" ראה אור בספרית פועלים בשנת 2012.

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

ספר חדש בסדרת ספרית פועלים- סיפורת, הסדרה האיכותית והמצליחה שבעריכת נגה אלבלך ואברם קנטור ( ילדה עם שיער מוזר מאת וואלאס, איש שלא הבחין בשום דבר מאת רוברט ואלזר ולמעלה שקט מאת באקר).
הרומן 'טירזה' זכה להצלחה רבה בעולם ואין זה מקרה שדווקא לאחר פרסום ספר זה, העשירי בין ספריו, זכה גרונברג לפרס קוֹנְסְטַנְטֶיין הוֹיחֶנְס היוקרתי – פרס שניתן לסופרים הולנדים על מכלול יצירתם.

נימוקי השופטים לזכייה: "גרונברג עוסק בספריו, באופן בלתי מתפשר, בצדדים האנושיים היותר אפלים. לעיתים חמור סבר, לעיתים אירוני, אבל תמיד בסגנונו האישי המיוחד – גרונברג מסיר מעלינו את המסכות."

הספר זכה בפרס ינשוף הזהב הבלגי ובפרס ליבריס ההולנדי.
הוא עובד לסרט קולנוע וניתן להבין מדוע - בעלילתו הסוחפת, המתארת כרוניקה של התפרקות, יש לא מעט "רגעים קולנועיים" של ממש.

ברומן 'טירזה' מגיעה כתיבתו הוירטואוזית והחכמה של ארנון גרונברג לאחד משיאיה.

הדיאלוגים השנונים, מלאותן של הדמויות והריאליזם החריף בתיאור המצבים – מצבי קיצון ברובם, על גבול האבסורד – מתלכדים ברומן זה ליצירה מרתקת חוצת יבשות.

טירזה הוא ספר על שבריריותה של זהות. כאשר מוסרות מסכות ההצלחה מעל פניו של יוֹרְגֶן הוֹפמֵיסְטֶר בעל כורחו, הוא נקלע לשבר הגדול של חייו.

בשלל מצבים קומיים, הטומנים בחובם כאב עמוק ובדידות קיומית, מוליך ארנון גרונברג את הופמֵיסטר בדרכו הטרגית. מבעד לדמותו של הופמֵיסטר משתקפת בבואתה של החברה המודרנית על כלכלתה המופרכת, יחסה המורכב לזרים ומעמדה המתפורר של המשפחה

פרק ראשון

1
 
יוֹרְגֶן הוֹפְמֵיסְטֶר עומד במטבח ופורס דג טונה לקראת המסיבה. בידו השמאלית הוא אוחז בדג הנא. הוא משתמש בסכין כמו שלימדו אותו בסדנה "לִמדו להכין סושי וסשימי", שהשתתף בה לפני חמש שנים יחד עם אשתו. לא להפעיל יותר מדיי לחץ, זה הסוד.
דלת המטבח פתוחה למחצה. תקוותיה של טִירְזָה מתגשמות: בחוץ חם והביל. כבר כמה ימים היא עוקבת בקדחתנות אחר התחזית, כאילו הצלחת המסיבה שלה תלויה במזג האוויר.
באי המסיבה יוכלו תכף להשתלט על הגינה. צמחים יידרסו. צעירים יֵשבו על מדרגות העץ המוליכות אל הסלון, אחרים ישתרעו על ארבעת כיסאות הגן שהוֹפְמֵיסְטֶר רכש כשהם באו לגור כאן. ועוד אחרים יפלשו למחסן הקטן, שבו כבר הזדמן להוֹפְמֵיסְטֶר למצוא שאריות של מסיבה: בקבוקי בירה ריקים, כוסות יין חצי־מלאות ליד המכסחת, בקבוקים בעלי שמות אקזוטיים מסביב למסור השרשרת, שבעזרתו הוא נוהג לגזום את עץ התפוח בסופי שבוע באביב ובסתיו. שקית צ'יפס ששכחו לפתוח ושאת תכולתה חיסל בוקר אחד מתוך היסח הדעת.
טִירְזה כבר ערכה מסיבות בעבר, אבל הערב הזה שונה מערבים אחרים. מסיבות הן כמו חיי אדם, הן יכולות להיכשל או להצליח. טירזה אמנם לא אמרה דבר, אבל הוֹפְמֵיסְטֶר מנחש שהרבה מאוד תלוי בערב הזה. טירזה, בתו הצעירה, המוצלחת בבנותיו. המושלמת, גם פנימית וגם חיצונית.
שרוולי חולצתו של הוֹפְמֵיסְטֶר מופשלים. כדי להגן על החולצה מפני כתמים הוא לובש סינר, מתנה שקנה פעם לרגל יום האם. הוא נראה גברי יותר מן הרגיל. הוא לא התגלח זה שישה ימים. הוא לא התפנה לזה. בבקרים, מרגע שקם, עלו בו מחשבות שלא באו לו קודם לכן, לא באותה עוצמה: תוכניות, זיכרונות מהתקופה שהילדוֹת רק החלו לזחול, רעיונות שנראו לו מבריקים בשעת בוקר מוקדמת. עוד מעט ילך להתגלח. ייצוגי ושרמנטי, כך הוא רוצה להיראות. כך יראו אותו באי המסיבה: גבר שחייו לא היו לריק.
הוא יסתובב בין האורחים ויגיש להם סושי וסשימי, ערוכים בקפידה על מגש שנקנה במיוחד למטרה זו בחנות היפנית. הוא יחליף כמה מילים עם אורח זה או אחר, ויאמר באגביות: "אולי תנסה את הקלמארי." הורה שמבטל את עצמו, זה מה שהוא יהיה. סוד ההורות: לבטל את עצמך. אהבת הורה היא קורבן שמקריבים מתוך שתיקה. כל אהבה היא קורבן. כלפי חוץ הוא לא יסגיר שום דבר. וגם אין לו מה להסגיר. יהיו כאלה שיברכו אותו על ציוניה המרשימים של טירזה. מורה זה או אחר שהוזמן למסיבה ישאל אותו על תוכניותיה של טירזה, והוא יענה בעודו מחזיק את המגש בידו: "קודם כול היא תיסע לחו"ל לזמן מה. נמיביה. דרום־אפריקה. בוצוואנה. אחר־כך היא תחזור ללמוד באוניברסיטה." מארח למופת, זה מה שהוא יהיה, אחד שעיניו פקוחות לשישה כיוונים בו־זמנית. הוא לא רק יספק מזון ומשקאות לאורחים, אלא גם יעקוב בדריכות אחר הבודדים והזנוחים. אלה שאין להם עם מי לשוחח מלבד הכוס שבידם או הסושי שעל צלחתם. הוא יבדר את באי המסיבה הביישנים ויארח להם לחברה. וריקודים, יהיו גם ריקודים.
הוֹפְמֵיסְטֶר תוחב את ידו לתוך דלי מלא אורז פושר, הוא לש את האורז, ובתוך כך הוא בוחן את מסגרת דלת המטבח, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא עומד וטורח כאן ליד השיש. הוא רואה את הצבע המתקלף, את הכתם הדהוי שעל הטפט הסמוך למסגרת, היכן שפגעה פעם נעל שטירזה העיפה לעבר ראשו. לפני שעשתה זאת צעקה "מטומטם". ואולי היה זה לאחר מעשה, הוא כבר לא זוכר. מזל שהשמשה נותרה שלמה.
הוא מביט באורז שבכף ידו. אצל היפני זה יוצא תמיד יותר טוב. הסושי של הוֹפְמֵיסְטֶר חסר צורה. הוא מתפלא על הדבֵקות שבה הוא לש את האורז, כשם שהוא מתפלא על שטויות שעשה בעבר. מסוג השטויות שלא מזיקות יתר על המידה.
הוא מעיף עוד מבט אל הצבע המתקלף. הצבע מזכיר לו את עורו. יש לו משחה לעור, אבל כבר כמה ימים לא יצא לו למרוח אותה. בעודו לש את האורז הוא מתחיל להרהר על מכירת הבית הזה, ביתו. תחילה הוא לא מייחס רצינות להרהור, הוא מדמה אותו למחשבות שחושבים על דברים שממילא לא יתממשו. למשל, על הקפאת גופתך כדי שתוכל להתעורר לחיים בעוד מאה שנה. אבל אט־אט הוא משתכנע. הזמן בשל לכך. כמה זמן עוד יחכה, ולְמה יחכה?
בעבר היה ממהר לבטל הרהורים שכאלה. ביתו היה גאוותו. עץ התפוח ששתל במו ידיו היה ילדו השלישי. הוא אמנם כבר שקל להיפטר מהבית ומעץ התפוח כשהגיעו מים עד נפש, אבל לשווא. זה היה בלתי אפשרי, בלתי מתקבל על הדעת. לאן היה עובר עם משפחתו? את עץ התפוח כבר לא היה אפשר לעקור מהאדמה. הוא היה כבול לבית הזה, הוא היה כבול לכל דבר. וכשחברים ומכרים התקשו למנות את שבחיו של הוֹפְמֵיסְטֶר - וזה קרה מפעם לפעם - היה תמיד מי שהעיר: "אבל יורגן גר בשכונת יוקרה."
שכונת יוקרה. לגבי הוֹפְמֵיסְטֶר היה זה ערך עליון. שאיפות צריכות להתנקז לכיוון כלשהו. לרוב הן מתנקזות לכתובת. הוא סיגל לעצמו נימת דיבור נוקשה בכל פעם שנקב בשם הרחוב שלו. כאילו זהותו, קיומו וכל מה שייצג התלקטו באותו רצף של שם רחוב, מספר בית ומיקוד. יותר משהעיד עליו השם הוֹפְמֵיסְטֶר עצמו, יותר משהעיד עליו מקצועו או התואר האקדמי שהצמיד לפעמים לשמו בלי לחטוא לאמת, העיד המיקוד שלו מי הוא ומי הוא רוצה להיות.
הוא כבר לא צריך לגור בשכונת יוקרה. ההבנה שהצורך הזה חלף מצטיירת לו פתאום, בעודו פורש פרוסת טונה על גוש האורז, כגאולה.
הוא מבוגר מכדי שיפטרו אותו, כך הובהר לו. ומי שמבוגר מכדי שיפטרו אותו גם מבוגר מכדי שיגור בשכונת יוקרה. כשהמחלקה הסיעודית מרוחקת עשור אחד לכל היותר, אין לזה עוד חשיבות. הוא מכיר אנשים בני גילו שכבר סובלים מדמנציה. נכון שהפריזו בשתיית אלכוהול.
להסתלק מהבית הזה, מהשכונה הזאת, מהעיר הזאת - זה כל מה שעולה על דעתו כשהוא מנסה להעניק משמעות למושג "פתרון". יש אנשים שקמים בבוקר והם אומרים בלבם: חייבים למצוא פתרון למצב הזה, כי כך זה לא יכול להימשך. הוֹפְמֵיסְטֶר הוא אחד מהם.
הילדות עזבו את הבית או עומדות לעזוב אותו, עבודתו התמוססה לכדי עיסוק חסר תוכן, שבינו לבין יצירתיות אין ולא כלום, שכל מהותו היא המְתנה. הוא יכול לנסוע מזרחה. בעבר, כשלמד גרמנית וחיווה דעתו על משוררים אקספרסיוניסטים כאילו הכיר אותם אישית, תכנן לעבור לברלין ולחבר שם את הספר הגדול על השירה האקספרסיוניסטית. הוא יכול לעשות את זה עכשיו. לעולם לא מאוחר לכתוב ספר כזה.
הוא יתגעגע למיקוד שלו, לרושם שכתובתו עושה על אנשים מסוימים. להילת ההצלחה הדובקת בה. לניחוח התהילה. אבל בתו הצעירה עומדת לנסוע לאפריקה, ולכן מוטב שגם ייפרד מהמיקוד שלו. ממילא כבר לא יהיה צורך להשתתף באסיפות הורים, או ללחוץ יד של מורה. על מי עוד יהיה עליו לעשות רושם?
הוא נוכח לדעת שמה שקושר אותו למקום הזה אינו אלא רגשנות ופחד מפני שינוי. הוֹפְמֵיסְטֶר הגיע לשלב בחייו שבו הוא זקוק בעיקר למזומנים ולדרך מילוט, למוצא, ועל כן הוא מחליט שלא להיכנע לרגשנות ולפחד.
בחמת זעם הוא חותך את דג הטונה. כך בדיוק עושה זאת אשף הסושי: צַ'ק, צַ'ק, צַ'ק. הדג צריך לקדם את פני הסכין כמו שמקדמים פני חבר. הוא מכניס פיסת טונה לפיו. החסילונים מונחים על צלחת קטנה, הם ממתינים לאורז שלהם.
הבוקר נסע לדִימֶן כדי לעשות קניות בחנות הסיטונאית לממכר מזון. תחושת הדג הנא על לשונו של הוֹפְמֵיסְטֶר מענגת אותו. טריוּת. זה העיקר כשמכינים סשימי.
 
אשתו נכנסת למטבח. היא לובשת חלוק בית ולרגליה נעלי אצבע. היא שואלת: "האם אִיבִּי צלצלה?"
הוֹפְמֵיסְטֶר עדיין לא התרגל לנוכחותה. היא עזבה את הבית לפני שלוש שנים. למעלה משלוש שנים. הסדנה "לִמדו להכין סושי וסשימי" לא הועילה.
אבל כנגד כל הציפיות היא חזרה. לפני שישה ימים. סמוך לשעה שבע בערב.
הוֹפְמֵיסְטֶר עמד במטבח. מיום שעזבה אותו אשתו הִרבה לעמוד שם, אבל בעצם כבר קודם לכן. הכיריים היו מקום עבודתו האמיתי. האישה מעולם לא ראתה במטבח את ייעוד חייה. כישרונותיה חרגו מעבר להכנת לזניה, הגשמתם קדמה לחינוך ילדיה. משהו בחייה תמיד הטה את הכף לרעת הזנת בני משפחתה.
לפני שישה ימים צלצל הפעמון בדלת הכניסה, והוֹפְמֵיסְטֶר קרא: "טירזה, את יכולה לפתוח?"
"אבא, אני בטלפון," השיבה.
טירזה מרבה לשוחח בטלפון. זו התנהגות נורמאלית, אמרו לו הורים אחרים. יש מי שהופך את הטלפון לתחביב. הוא עצמו ממעט לשוחח בטלפון. כשהטלפון מצלצל, זה תמיד בשביל טירזה. ובתור עובד ממושמע ואב לתפארת, הוא אומר תמיד: "אפשר להשיג אותה בנייד שלה. המספר הוא..."
באותו ערב היה הוֹפְמֵיסְטֶר עסוק בהכנת פשטידת דגים. את המתכון מצא בספר בישול. מאז עזבה אותו האישה הרכיב הוֹפְמֵיסְטֶר בהדרגה אוסף מרשים של ספרי בישול. באלתור אין משום יצירתיות, כך סבר, אלא עצלות לשמה. המתכון קדוש. כפית היא כפית. הוא היה מוכרח להישאר במטבח. התנור חומם מראש לטמפרטורה הנדרשת. זה עתה הכניס לתוכו את התבנית.
"טירזה, תפתחי," קרא שוב. "אני לא יכול כרגע. זה בטח השכן. תגידי לו שאני אכנס אליו עוד הערב. תפתחי, טירזה!"
השכן הוא בחור, בעצם כבר לא כל־כך צעיר אבל רשמית עדיין רווק, שמתגורר בקומה העליונה של הבית שהוֹפְמֵיסְטֶר קנה בסוף שנות השבעים במחיר מציאה. הבחור, סטודנט למשפטים, מתלונן השכם והערב אצל הוֹפְמֵיסְטֶר על כל מיני בעיות, בעיקר על בעיה אחת שחוזרת על עצמה: סירחון בחדר האמבטיה. לפחות אחת לשבוע הוא עומד בפתח ומשמיע טענות ומענות.
הוֹפְמֵיסְטֶר מבטיח שוב ושוב שהמצב ישתפר, הגם ששני שרברבים מהימנים הסבירו לו שאין סיכוי לשיפור, אלא אם כן יחדש את כל הצנרת, דבר שיעלה לו הון תועפות. להוֹפְמֵיסְטֶר אין הון תועפות, ואילו היה לו, לא היה עולה על דעתו לבזבז אותו על צינורות חדשים.
לצד יתר עיסוקיו, הוֹפְמֵיסְטֶר הוא גם בעל בית.
הוא שמע את טירזה מקללת, הוא שמע אותה ניגשת לדלת הכניסה. לאחר מכן השתררה דממה והוא התרכז בפשטידה, מתוך הנחה שהדייר עומד על מפתן הבית ומשמיע עצות מיותרות ואיומים מוסווים למחצה.
חוק הגנת הדייר, עורכי דין ידועי שם, ועדות בנייה למיניהן - במה לא איימו עליו? בעיסוקו כבעל בית כבר נתקל הוֹפְמֵיסְטֶר בכל בעיה אפשרית, אבל איש לא הצליח להכניעו. הטורף הוֹפְמֵיסְטֶר נלחם בשיניים בכולם - ברשויות, בדיירים, בחוק, שנראה לעתים קרובות כאילו כל מטרתו היא להפיל אותו בפח. הטורף הוֹפְמֵיסְטֶר קשוח.
כעבור דקה לכל היותר נכנסה טירזה למטבח. היא נראתה לו חיוורת, המומה. אבל הוא מן הסתם דמיין זאת בדיעבד, ובפועל לא חל כל שינוי במראה שלה. מתישהו, בלי שהבחין בדבר, הופיעה הבעת תדהמה על פניה ומאז לא פגה.
"זאת אימא," אמרה.
מתוך אינסטינקט הוציא את התבנית מהתנור וכיבה את האש. הוא בהה בפשטידה. דג קוד ותפוחי אדמה. פשוט, ובכל זאת טעים. הוא ידע שזה לא ייגמר מהר. הפעם זה לא היה סירחון בחדר האמבטיה של הדייר. לשם שינוי לא היה מדובר בביוב, אלא באם בנותיו.
אישה אמנם לא משלמת שכר דירה, אבל בדומה לדייר, שהקשר בינו לבין בעל הבית מעצם טיבו מושתת על איבה, אישה תמיד מתלוננת. המכנה המשותף לאישה ולדייר הוא התלונה, ההאשמה. האיום. הסחיטה. ומאחורי כל אלה מסתתרת לה התלותיות, כמו מחלה.
ועדות הבנייה, מפקחי האגודה להגנת הדייר, עורכי הדין: את כולם הוא נפנף, את כולם הוא שילח בידיים ריקות. אבל האישה שהתחבאה מאחורי המילה הנשכחת "אימא", אם בנותיו, מעולם לא הסכימה להישלח בידיים ריקות. היא הייתה מסוכנת מהאגודה להגנת הדייר, ערמומית מהמפקח על הבנייה והדיור.
הוא ניגש לדלת הכניסה, והמגבת שבה הוציא את התבנית מהתנור עדיין בידו. הוא היה מופתע שבחרה לבוא הערב דווקא. סמוך לשעת הארוחה.
בחודשים הראשונים להיעלמותה, או בעצם בשנה הראשונה, הוא ציפה כמעט מדי יום ביומו לשובה. לפעמים טלפן הביתה מהמשרד כדי לבדוק אם היא עונה. היא לקחה אתה את מפתחות הבית, והוא לא החליף את המנעולים. הוא התקשה להאמין שלעולם לא תשוב. הוא לא דימה בנפשו שהיא מוכנה להמיר את הכתובת הזאת בכתובת כה פחותה ממנה, כתובת כה משמימה וחסרת משמעות. סירת מגורים, לפי מה שסופר לו.
אבל בחלוף הזמן הוא נאלץ להודות שטעה בהערכתו: היא לא שבה. היא אפילו לא התאמצה ליצור קשר אתו או לאסוף את חפציה שנותרו בבית. היא פשוט הסתלקה. הוא התרגל לשתיקתה, כשם שקודם לכן הורגל לנוכחותה.
בתחילה עוד שמרה האישה על קשר מזדמן עם אִיבִּי, בתו הבכורה. הן נפגשו בעיר, בבית קפה שאנשים שלא רוצים להיראות נפגשים בו. אבל לימים גם זה פסק. על הפגישות האלו לא זכה הוֹפְמֵיסְטֶר לשמוע פרטים, והוא גם לא תחקר את איבי, ששמה בעצם איזַבֶּל, אלא שהכול קראו לה איבי מיום שנולדה. אכן, כל מה שנדון בין איבי לאמה נשמר בסוד.
טירזה ניתקה כל קשר עם אמה. ואתו, אבי בנותיה, לא החליפה האישה אפילו מילה אחת מאז עזיבתה. אפילו לא באמצעות מכתב או דואר אלקטרוני. הוֹפְמֵיסְטֶר ידע שהיא עדיין חיה, הוא ידע שאחרי תקופת סירת המגורים היא נסעה לחוץ לארץ, אבל בזה הסתכם המידע שבידו. עם נסיעתה לחוץ לארץ נפער חור שחור. והוא הצטער על כך.
ככל שנמשכה השתיקה, כן גבר צערו. התברר לו שהזמן לא מרפא את כל הפצעים. הזמן פותח את הפצעים, הוא חושף אותם להרעלות ולזיהומים. ייתכן שהמוות גואל מייסורים, אבל הזמן חסר אונים בתחום זה.
מובן מאליו שהוֹפְמֵיסְטֶר היה יכול לטלפן אליה או לשלוח לה גלויה. אבל הוא נמנע גם מזה וגם מזה. מתוך גאווה. הוא החליט להמתין בשקט, עד שהיא תבין את גודל הטעות שלה. אהבת נעורים בסירת מגורים היא בסופו של דבר טעות. היא רק יכולה להיות טעות. סירת מגורים כשלעצמה היא טעות. הוא הוסיף לחיות בהמתנה שקטה שאשתו תתפכח.
בתחילה חי בחברת שתי הבנות. אבל כעבור חצי שנה חזרה בתו הבכורה על מעשה אמה: היא עזבה את הבית.
בחודשים הראשונים, בכל פעם שהפעמון צלצל בערב, הוא עדיין תפס את עצמו חושב: זאת היא, זאת אשתי, היא חזרה. אבל בהדרגה הייתה הציפייה לריטואל, להרגל חסר תוכן, ויחד עם הציפייה הלכה ונמוגה התקווה. אם בנותיו עזבה את הבית. זו הייתה עובדה מוגמרת, ועובדות מוגמרות נקראות כך משום שטבען לא להשתנות.
והנה פתאום היא כאן, במלוא הדרה, חרף העובדה המוגמרת. במסדרון. עם אותה מזוודה שלקחה אתה ביום שעזבה את הבית. מזוודה אדומה על גלגלים. ביום ההוא יצאה מהבית בשלווה גמורה, עזיבתה לא הייתה דרמטית. הדרמה לא הייתה העזיבה.
מראה האישה השפיע עליו יותר משיכול לצפות כשהניח את התבנית על השיש. למה? תהה הוֹפְמֵיסְטֶר. למה הערב דווקא? מה קרה? הוא לא הבין את פשר הביקור. והלוא הוא אדם שאוהב להבין את פשר הדברים, שסולד מהבלתי רציונאלי כשם שאחרים סולדים משרצים.
הוא רצה לחשוב מחשבות רציונאליות, כאלה שמובילות להתנהגות שקולה, אבל ללא הועיל. מחשבות לא־רצויות השתלטו עליו. למען האמת, הוא כבר נעשה עצבני ברגע שבתו הגתה את המילה שנמחקה מהלקסיקון בבית הזה. "אימא".
מה שאלוהים לאתיאיסטים, הייתה אימא למשפחת הוֹפְמֵיסְטֶר. איש לא דיבר על האֵם שקמה והסתלקה. איש לא העלה את המילה הנוראה על דל שפתיו. איש לא אמר: "כשאימא עוד גרה אתנו..." אפילו באסיפות הורים, שבהן הוא נכח באדיקות, לא הזכירו עוד את האישה שהייתה אם בנותיו. התייחסו אליו כאל אב חד־הורי. סביבתו הרחיקה לכת והעמידה פנים שהוֹפְמֵיסְטֶר מעולם לא היה אלא חד־הורי. שהוא נועד להיות כזה, משחר ילדותו. אב חד־הורי מועד. ומה שנכון נכון: הוא נכנס כל כולו לתפקיד.
אימא לא הייתה בנמצא. בזה נמחקה זכות הקיום של המילה. רק הוא היה, אב ואם בדמות אחת. היחיד, ולכן גם האמיתי, זה שנותר, זה שידאג שהכול יבוא על מקומו בשלום.
כשעמד מולה הרגיש יורגן הוֹפְמֵיסְטֶר שהוא נסער. לא במובן המיני של המילה, אלא כמו שאדם נסער לפני בחינה, גם אם הוא יודע שהתכונן היטב לקראתה. כל מיני דברים עלולים להשתבש. זה מה שאמר לו האדרנלין, זה מה שלחש לו הריכוז שבו הסתכל עליה: הרבה דברים עלולים להשתבש.
הוא בחן אותה. תחילה בחן את ראשה, ואז את מזוודתה. לרגע התעורר בו דחף בלתי מוסבר לחבק אותה, לאמץ אותה אל לבו במשך דקות ארוכות. אבל כל מה שעשה היה להישען בידו הימנית אל הקיר, באדישות מעושה. מגבת המטבח השתלשלה ברפיון מידו השמאלית. הוֹפְמֵיסְטֶר היה גבר שכל חייו ניסה לאמץ לעצמו פוזה, ואף שחייו כבר כמעט חלפו, עדיין לא עלה בידו הדבר. במקום פוזה אימץ לעצמו מגבת מטבח.
מחשבה אחת ניקרה במוחו: דברים תמיד מתרחשים כשאתה לא מצפה להם. כאילו רק מהסיבה הזאת הם מתרחשים, כי אתה לא מצפה להם.
כמה זמן לא ציפה לרגע הזה? לרגע שבו תעמוד בכניסה לבית. היא כבר עזבה את הבית פעמים אחדות בעבר, אבל תמיד חזרה. כעבור כמה ימים, או כמה שבועות, השיגיונות שלה אף פעם לא נמשכו יותר מחודשיים. תמיד הגיע היום שבו שבה הביתה. בלי בושה, בלי אף מילה אחת של חרטה, בהבעה מתנשאת, אפילו קצת תוקפנית, אבל היא עמדה שם, בכניסה לביתו. אלא שבפעם האחרונה לא עשתה כן. הפעם האחרונה הייתה שונה מכל הפעמים הקודמות. הפעם האחרונה הייתה סופית.
והנה, כשכבר לא ציפה לכך, כשכבר לא היה צורך לצפות לכך, שהרי הילדות כבר גדלו ויכלו להסתדר בלעדיה, והוא כבר מבוגר דיו להיחשב אלמן צעיר, פתאום צלצלה בפעמון כאילו אין דבר רגיל מזה. ואולי אכן כך היה. היא עדיין הייתה אם בנותיו. היא גרה כאן שנים, תחילה רק אתו, ואחר־כך אתו ועם הילדות. ואולי רק רצתה לבדוק את מצב הבית, או להתרשם מעץ התפוח, שאכן צמח לתפארת.
הוא הביט באישה שטענה שהוא מירר את חייה, לא רק מירר אותם, אלא גזל אותם ממנה. הוא לא נתן לה לחיות. כמו קוסם הוא העלים את חייה, הוא נגע בהם במטה קסמים והם התנדפו. היא רצתה את חייה בחזרה. לכן עזבה את הבית. כמו נציגיה ונציגותיה של האגודה להגנת הדייר, כך גם היא יצאה מהבית, באיפוק, אבל במידה רבה של מרירות. הוא עוד הספיק לקרוא בעקבותיה: "להזמין לך מונית?" אבל היא אמרה: "אני כבר אסע בחשמלית." ואז הוא סגר את הדלת והתיישב בסלון, ועיתון הערב על ברכיו.
"חשבתי לעצמי: כדאי לקפוץ פעם לראות מה שלומך," אמרה והסיטה כמה שערות מפניה. תנועותיה, עמידתה, הביטחון העצמי שהפגינה, הביטחון שזהו הרגע הנכון לבוא לדרוש בשלום משפחתה, שלא יכלה לבחור ערב מתאים מזה, החיוך שריחף על שפתיה, משקפי השמש המונחים על קודקודה, כל אלה יכלו לרמוז היפוכו של דבר. קולה הסגיר את המתח שלה. גם היא הייתה מתוחה, לא פחות ממנו. אולי היא חלפה שלוש פעמים על פני הבית לפני שאזרה אומץ לצלצל בפעמון. מן הסתם כבר חזרה לאמסטרדם לפני כמה שבועות וארבה לו בשעה שהלך לעבודה, בשעה שסחב את סלי הקניות, בשעה שליווה את טירזה לאופניים שלה כשיצאה בערב מהבית לבקר את החבר שלה. בשעה שהשתהה עוד רגע ועקב במבט אחר טירזה המתרחקת על אופניה, ולאחר מכן סקר את הרחוב שלו ואת הפארק. את כל זה ראתה האישה.
גבר שעומד בחזית ביתו. זה מה שהוא היה בערבים האלה. לא, גבר מזדקן שעומד בחזית ביתו. בחדר האמבטיה, מול הראי, הוא התוודע לתחושה של התבוננות בדבר שחלף. זו הייתה תחושת הקלה. מה שניחם אותו בקיומו היה עצם העובדה שקיומו מאחוריו. שאם ינבור בעברו, ימצא בו את חייו.
גם את זה יכלה האישה לדעת. היא יכלה לדעת הכול, חשב הוֹפְמֵיסְטֶר. על אחת כמה וכמה הפתיעה אותו העובדה שעשתה הערב את הצעד שהיה עליה לעשות קודם לכן, או להימנע מלעשותו עד סוף ימיה, קרי לצלצל בפעמון, לעמוד על מפתן הבית עם המזוודה האדומה שלה על גלגליה.
הוא לא הבין לְמה היא מצפה ממנו. ליחסי מין ודאי שלא. אימהוּת מעולם לא הייתה מתכונותיה הבולטות. היא לא יכלה לדעת שהוא היה לבשלן, זה התחיל רק אחרי עזיבתה. בכלל, לְמה עוד אפשר לצפות ממנו בשלב זה של חייו? דבר אחד היה ברור לו, היא לא חזרה למענו. ודאי לא למען מה שהוא היה עכשיו. למען מה שהיה פעם? אבל מה שהיה פעם, מה שהם היו, לא היה ניתן לשחזור. מכל בחינה שהיא, היא איחרה את המועד.
הוא ניתק את ידו מהקיר. הוא הביט בידו. העבודה בגינה הטביעה את חותמה. הוא עדיין ניסה לאמץ לעצמו את הפוזה המתאימה. הוא רצה להיראות כמו גבר שמחליף כמה מילים עם הדוור, כלומר מעוניין אבל לא ממש מרוכז, כמו שמקובל להיראות כשמשוחחים עם דוורים.
אנשים שעוזבים את ביתם יש להם סיבה לכך, בזה אין ספק. וגם כשהם חוזרים יש להם סיבה לכך. אישה לא נעמדת במקרה בכניסה לביתה בתום שלוש שנים. אם זו גחמה, איך אפשר להגדיר את יתר חייה?
אולי פשוט ישאל אותה לְמה היא מצפה ממנו. לרגע קט שקל לומר לה: "זה דחוף? יש לי משהו שצריך להיכנס לתנור."
היא לא סגרה את דלת הכניסה. הוֹפְמֵיסְטֶר עקף אותה במבט והציץ אל הרחוב.
"איך הגעת לכאן?" שאל. הוא צעד קדימה, חלף על פניה, הריח אותה, עשה עוד כמה צעדים ונעמד בחוץ. הוא הביט שמאלה, הוא הביט ימינה. הרחוב היה ריק. כאילו ציפה לראות מאהב שעומד בחוץ וממתין בנימוס עד שהיא תסיים לסרוק את השטח. גבר נאה כחול עיניים. בעל חזות צעירה. מסוג הגברים שלגביהם תשוקה היא הטרדה יומיומית מצד הסובבים אותם. הוא הכיר את הגברים מהסוג הזה, הם פקדו את חלומותיו, הם חדרו לכרוניקה של חייו: הגבר האחר שנותר עלום, אבל תמיד נוכח, בכל רגע של היממה.
רחוק משם, סמוך לפינת הרחוב, עמד ילד ושיחק בכדור טניס. מאהב לא נראה באופק. לא היה כל זכר לאהבת נעורים. ערב של תחילת הקיץ, דומה לערבים רבים כל־כך. ערב שמבשר התחממות. צפוי שמזג האוויר יהיה חם, לח, מעיק, מתאים לאלה שסוגדים לשמש. הוֹפְמֵיסְטֶר לא נמנה עם הסוגדים לשמש.
"במונית," אמרה.
הוא חזר פנימה וסגר את הדלת. הוא הרים עלון פרסומת מהרצפה. מה היה חסר לה? מה היא באה לתבוע? הילדות כבר התבגרו. הן כבר לא שייכות לאיש. יש להן חברים שהן מדברות עליהם ברצינות רבה, ושהן חושבות עליהם ברצינות רבה עוד יותר. חברים שהן יכולות לדמיין חיים שלמים במחיצתם. כבר יצא לו לצותת לשיחות שבהן המושג אירוסין הוזכר בלי שום כוונה אירונית. עם טבעות וכל השאר. מוסד הנישואין נכנס למתקפה. את המוסד הזה אי־אפשר למוטט. שום מלחמה לא תביס אותו. אולי רק פצצת אטום.
אבל עיניה של האישה הפריכו את הסתייגותו. היא הביטה בו בנועם, כמעט ברוך. היא לא נראתה כעוסה או מנוכרת. אולי היא בכלל לא באה לתבוע משהו. הוא ראה דבר שאי־אפשר להתעלם ממנו: היא הייתה נרגשת.
היא כנראה צופה בעברה, כך שיער. והיא חושבת: אלוהים אדירים, הייתכן שגרתי פה כל השנים האלה? שזה הגבר שחייתי אתו למעלה משני עשורים, אמנם בהפסקות, אבל בכל זאת? האם אלה היו חיי? היא מן הסתם ראתה דבר ששייך לה בבירור, ועם זאת לא ידעה לאן לשייך אותו.
המפגש הזה עורר בלבו של הוֹפְמֵיסְטֶר חשק עז לגחך. להשמיע צחוק רם וממושך, כדי לפרוק מתח שלא ידע איך להתמודד אתו. אי־נוחות מחפשת לה מוצא תחילה בצחקוק, אחר־כך בשתיקה, לאחר מכן במגע מיני, ולבסוף שוב בשתיקה. אבל הצחוק שהיה אמור לגבור על הכול, ובכלל זה על העבר, צחוק זה לא התממש. אפילו חיוך לא הופיע על פניו.
המפגש עם אם בנותיו, לאחר שנים, הזכיר לו פתאום את לידתה של טירזה. את ההמתנה בבית החולים. כל חדרי הלידה הפרטיים היו תפוסים. עשר נשים החליטו ללדת בו־זמנית באותו לילה. בשעת בוקר מוקדמת נסע הביתה. הוא לא עמד בזה. הוא נמלט מפני הדם. הוא חיכה בבית להודעה הטלפונית מבית החולים ובתוך כך הכין את העריסה.
"באת מרחוק?" שאל.
"מהתחנה."
עזיבתה של האישה חוללה גל של רינונים בשכונה. חודשים ארוכים לא ירד הנושא מעל סדר היום. אנחנו בעלי דעות מתקדמות, אנחנו סולדים מאימפריאליזם, אבל על האפשרות לרנן לא נוותר. והוא, מתוך גאווה, היה מגונן עליה כמיטב יכולתו כשהחטטנות הגיעה עד אליו - באטליז, או אצל הירקן, או סתם ברחוב. "זה לא הסתדר," נהג לענות. "בשביל הילדוֹת הרבה יותר טוב ככה." הוֹפְמֵיסְטֶר העמיד פנים שהכול התנהל לשביעות רצונו. הוא עטף את היעלמות אשתו באירוניה מתונה. וכששאלו אותו אם לא קשה לילדות, היה מחייך ואומר: "חלק גדול מהמלתחה שלה עדיין תלוי אצלי בארון הבגדים. זה רק עניין של זמן עד שהיא שוב תצוץ בחיים של הילדות."
אבל כאמור היא לא צצה, למרות המלתחה. עד אותו ערב, לפני שישה ימים.
היא עדיין נראתה די טוב, כך התרשם. פחות מאופרת. יותר שזופה, לעומת זאת, כאילו עשתה לה הרגל לשכב במיטת שיזוף.
"האם באתי ברגע לא מתאים?" נימת השאלה לא הייתה לעגנית.
הוא שוב הביט במזוודה שלה. גם המזוודה נראתה די טוב. אחרי כל השנים האלה.
"אני בדיוק מבשל עכשיו, אבל זה לא ממש רגע לא מתאים. זאת אומרת, מה פירוש רגע לא מתאים?"
היא עשתה צעד אחד לקראתו, כאילו ביקשה לחבק אותו. זה נגמר בלחיצת יד. לחיצה חזקה.
"רציתי לדעת מה שלומך," אמרה. "ומה שלום טירזה." כשהגתה את השם הזה הופיע חיוך קטן ועצוב על פניה. למשמע שם בתו הצעירה הוא פתאום התכווץ, כאילו הצליפו בו בכוח על הגב.
טירזה? אכן, מה שלום טירזה?
זה היה פשר ההתרגשות שראה. היא עזבה את הבית, ועם זאת כנראה הייתה לה תחושת החמצה. משהו היה חסר בחייה. ביום בהיר אחד חדלה לראות את בנותיה מתבגרות. את תקופת ההתבגרות של בתה הצעירה הכירה בעיקר מדיווחים ושמועות, אם בכלל.
וכששוב עמדה פנים אל פנים מול הבת הזאת, פתאום התבררו לה ההשלכות של חייה.
ידו ננטשה.
הוֹפְמֵיסְטֶר ניגב בהיחבא את כף ידו במכנסיו. זיעת הזולת תמיד העיקה עליו. הוא התקשה לשאת את האינטימיות שבדבר. ככל שהזולת פחות פגיע, כן קל יותר להוֹפְמֵיסְטֶר להיות טורף. דבר אחד למד מעיסוקו כבעל בית: אסור שהדייר יהיה לבן אדם, כי בני אדם גורמים לך להיות חלש. להיות ותרן, לומר: "אני אדאג שזה יתוקן. וגם שזה יתוקן. מיטה חדשה, אין בעיה. ארון חדש, למה לא?" הוֹפְמֵיסְטֶר השכיר את הקומה העליונה כדירה מרוהטת. הריהוט אִפשר לו לסלק את הדייר במקרה הצורך בלי להסתבך יתר על המידה בהליכים משפטיים. מהסיבה הזאת אסור היה שהדייר יהיה לבן אדם, כי כשהרגש עולה בקרבך כמו שיהוק, אתה כבר לא יכול לסלק את הדייר בדם קר. חולשה. הוא סלד מחולשה. הוא תיעב חולשה.
זיעת האישה הייתה זיעה פגיעה. לכן היה חשוב לנגב אותה. הוא הפנה את ראשו, כאילו ציפה לראות את טירזה עומדת מאחוריו, אבל טירזה לא הייתה שם. היא הייתה למעלה, בחדרה, בטלפון. או שישבה בשקט במטבח וצותתה לשיחה. כמו מרגלת מיומנת. הוא שוב נזכר בימים, בשעות שקדמו ללידתה. כמה מוזר שהוא זוכר את הלידה הזאת בבהירות רבה לאין ערוך מאשר את לידת בתו הבכורה. הוא אפילו זוכר את תווי פניו של הגינקולוג. הוא הביא לו בקבוק יין טוב לאות תודה, בקבוק שעלה לפחות שלושים גילדן, ובזרועו החזיק את טירזה. "הנה היא," אמר, והוא הציג לאיש תינוקת מעוכה שעל ראשה קווצות קטנות של שיער חום, שדמתה לתינוקות מעוכים רבים כל־כך. טירזה יצאה לאוויר העולם מקומטת, והקמטים נעלמו רק כעבור זמן רב. הגינקולוג הודה על היין ואיחל מזל טוב לאב. ואז אמר: "מלידה קשה יוצא לפעמים משהו יפה, משהו מיוחד במינו," והוא הביט בו כאילו חשף בפניו סוד מקצועי.
"שלומנו טוב," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. מגבת המטבח השתלשלה מזרועו. הוא קיפל כמה פעמים את עלון הפרסומת שהחזיק בידו השמאלית ותחב אותו כלאחר יד לכיס מכנסיו.
"שלומנו טוב," חזר ואמר. "טירזה עברה את הבגרות. שתי תשיעיות. כמה שמיניות. שביעייה אחת. אין לה פחות משבע. בשבוע הבא היא עושה מסיבה."
הוא מסר את הפרטים בגאווה, אבל כשסיים לדבר תפס עד כמה זה אבסורדי שעליו למסור פרטים אלה לאמה של טירזה. אכן, זה מה שעורר את גל הרינונים על אודותיה, וכנראה גם על אודותיו. אסור להורה להתנכר לילדיו. ילד שמתנכר להוריו הוא תופעה מקובלת, ההפך לא.
עכשיו, כשידו כבר לא אחזה בעלון הפרסומת, הוא יכול למשוך בשפתו התחתונה כאוות נפשו, כמו שנהג לעשות כשמשהו לא היה מובן לו, או כשהיה נבוך.
"איזה יופי," אמרה. "התשיעיות. אבל לא ציפיתי למשהו אחר. במה?"
"מה במה?"
"במה היא קיבלה את התשיעיות?"
"בלטינית. וגם בהיסטוריה. לא ידעת? לא שמעת על זה כלום?"
הוא נדהם מאי־הידיעה שלה, ואפילו התרעם. אישה שמחליטה לחזור הביתה, ולו לזמן קצר, יכולה להתעדכן בדיסקרטיות על מצב העניינים אצל בנותיה ובעלה. ההחלטה לחזור הייתה ודאי דחף פתאומי, כמו החלטות רבות כל־כך בחייה.
"ממי הייתי צריכה לשמוע על זה? מאיבי? אִתה כבר לא דיברתי עידן ועידנים. היא אף פעם לא מתקשרת."
הוא ראה שהיא מסתכלת על היד המושכת בשפתו התחתונה. הוא ידע שהתנועה הלא־רצונית הישנה הזאת מעצבנת אותה, והוא חדל ממנה.
היא אף פעם לא מתקשרת. האישה בדעה שעל הילדות להתקשר אליה. ולא ההפך. רק היא חשובה.
"אם אני לא מפריעה," אמרה, "אולי ניכנס פנימה?"
אכן, העמידה במסדרון הצר הלכה ונעשתה מגושמת.
"בואי, תיכנסי," אמר. "הרגע הכנסתי משהו לתנור. זאת אומרת... זה כבר לא בתנור, אבל זה היה בו קודם."
היא הביטה בו. היא כבר אחזה בידית המזוודה כדי לגלגל אותה אל הסלון, אבל עכשיו הרפתה ממנה ואמרה: "אני מבינה אותך. אני יודעת בדיוק למה אתה מתכוון. אתה כמו, טוב נו, כמו שתמיד היית. אתה לא השתנית."
על זה לא חשבו המאמינים בנצרות ובדתות אחרות, שהמפגש עם המתים בעולם הבא עלול להוליד הרפתקה מגושמת מאין כמוה. שיחות נימוסים בעולם האמת, כוונה לחבק שמסתיימת בלחיצת יד.
הוא שתק ועזר לה לפשוט את מעילה, מעיל גשם בצבע תכלת שלא היה מוכר לו. המעיל לא היה זול, את זה ראה מייד. היא לא אהבה דברים זולים. הוא תלה את המעיל בקפידה.
אט־אט נרגע הוֹפְמֵיסְטֶר. הוא שוב שלט במצב. כאלה הם החיים. אנשים נעלמים. ולפעמים האנשים האלה חוזרים, ערב אחד, בתחילת הקיץ. רגע אחרי שהכנסת פשטידת דגים לתנור, אבל את זה הם לא יכלו לדעת. כשמביטים לאחור התכנון נעלם, האקראי מתגלה, צירופי מקרים עולים אל פני השטח, יד הגורל שולטת בכול.
ודווקא עכשיו, כשהוא שב להיות הרוגע בהתגלמותו, פתאום היא נראתה מהוססת.
"בעצם, יש עוד מישהו כאן?" שאלה. "יש לך מישהי?"
הוֹפְמֵיסְטֶר שמע את בתו הצעירה יוצאת מהמטבח לקראתו. כמו שחשב, היא צותתה לשיחה. סקרנות היא סימן לאינטליגנציה, אבל ילד אינטליגנטי פירושו ילד שהוריו צריכים לעמוד תמיד על המשמר. מי שיש לו ילד אינטליגנטי לעולם לא יֵדע מי מתעתע במי. טירזה שלחה מבט רצחני לאביה ועלתה במדרגות. היא חלפה על פני אמה ועל פני מעיל הגשם התכול של אמה, שהיה תלוי בראוותנות על הקולב.
"יש לי מישהי?" שאל הוֹפְמֵיסְטֶר לאחר שבתו טרקה את דלת חדרה. זה הצחיק אותו. "יש לי מישהי? לא ממש. לא. אני חי פה עם טירזה. היא כמובן מישהי, אבל לא מה שאת מתכוונת." הוֹפְמֵיסְטֶר עדיין צחק. הוא לא יכול להפסיק, הוא התבייש. "בואי, תיכנסי," אמר כשסוף־סוף חדל לצחוק. הוא הלך לפניה אל הסלון. הוא נעמד ליד הספה, אבל היא לא התיישבה. היא הסתכלה סביב, כאילו רצתה לבדוק את השטח ביסודיות. כאילו בכל זאת היה עוד מישהו, אדם זר, בחדר הזה שבו חיה שנים רבות כל־כך, שבו נהגה לשבת בערב, יחד אתו, או לבדה, או עם אורחים, שבו ערכה מסיבות, שבו העמידה עריסות ולולים, שבו זחלו בנותיה על הרצפה, שבו ציירה לפעמים טבע דומם.
"הרבה לא השתנה פה," אמרה. "גם אתה לא. כמו שאמרתי. אתה בעצם לא השתנית. האם צבעת את הבית?"
"ארון הספרים חדש. כמו שאת רואה. גם הכורסה שם חדשה. טירזה בחרה אותה. יש דברים שהשתנו." הוא התעלם במודע משאלתה. מי שמעמיד פנים שלא שמע שאלה, לא נכשל בלשונו. בתפקידו כבעל בית הוא לא שמע את רוב השאלות. התירוץ של חוסר ריכוז סיפק לו אורך נשימה במשך שנים.
היא לא הסתכלה על הכורסה שטירזה בחרה, וגם לא על ארון הספרים. היא נעמדה מולו, היא בחנה את הוֹפְמֵיסְטֶר. כשם שאדם בוחן ציור במוזיאון, ציור שהוא מכיר רק מגלויות ומקטלוגים, וכשמזדמן לו לראות את המקור, הוא פתאום תוהה למה הוא טיפ־טיפה מאוכזב. לא מאוד, רק טיפ־טיפה.
"לא צבעת את הבית," אמרה כעבור שניות אחדות. "אני רואה את זה. הכול מצהיב. אתה לא מקפיד על תחזוקה כמו שצריך, מבפנים. בית צריך לתחזק גם מבפנים. אבל לעצמך דאגת יפה."
היא נשמעה שבעת רצון. ובו־זמנית גם מופתעת. מה ציפתה לראות? אלכוהוליסט? חולה כרוני? ידיים רועדות, שיניים תותבות רופפות? שבר כלי שיש לו רגעי צלילות? שכל מה שמצא לנכון לעשות באותם רגעי צלילות הוא לדאוג לצביעת הקירות, להברקת הפרקטים, לחידוש הצנרת?
העובדה שהסתדר בלעדיה כנראה הפתיעה אותה לטובה, אבל גם הסבה לה אכזבה. כשם שהתאכזבה מהעדר שכבת הצבע על הקירות.
יש הרבה מן המשותף בין האישה לדייר. שניהם תמיד חושבים שתקרה זו או אחרת זקוקה לשכבת צבע, שניהם תמיד נתקלים בפריט כלשהו שראוי להחליפו. בענייני כסף אין להם מושג. הם לא משערים בנפשם כמה בעלי מלאכה גובים בימינו תמורת שעת עבודה. תמיד יש להם תלונה. ואצל האישה עשויה התלונה גם להסתתר מאחורי מסווה של אהבה.
היא עשתה צעד לאחור. "האם אתה שמח לראות אותי?" שאלה.
השאלה נפלה עליו כרעם ביום בהיר. השאלה שמטה את הקרקע מתחת לרגליו.
"שמח," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. הוא העיף מבט בשעון היד שלו. "כן, אני שמח, אבל אני גם מבשל. אילו ידעתי מראש שתבואי, הייתי מכין יותר אוכל. יכולת לצלצל. המספר לא השתנה. אבל..." הוא קטע את עצמו לרגע, לא בגלל התרגשות, אלא משום שהיה צריך לשקול מה בעצם רצה לומר. "טוב לראות אותך. בסופו של דבר הבנאדם סקרן. אני, על כל פנים."
להפתעתו של הוֹפְמֵיסְטֶר, המילים שציפה לומר במפגש עם האישה הזאת כלל לא נאמרו, הן אפילו לא עלו במוחו. עכשיו, כשסוף־סוף יכול היה לבטא אותן, הן פשוט נשכחו. הוא רצה להיראות שרמנטי. חזק. קנֵה הסוף לא רק נותר שלם, הוא גם לא התכופף.
"סקרן לגבי מה?"
"סקרן לגבייך," אמר. "לדעת מה שלומך. מה את עושה. איך את חיה. מה עבר עלייך."
"איך אני חיה? אז למה לא התקשרת אפילו פעם אחת? במשך שלוש שנים. הייתי מספרת לך. בפרטי פרטים. כלום לא הייתי מסתירה ממך. אילו היית טורח לצלצל."
כמה אופייני. היא זו שנעלמה, אבל היא ציפתה שירוצו אחריה להתעדכן על מצבה ולשאול אם היא זקוקה למשהו.
"זה לא נראָה לי מתאים," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. "להתקשר אלייך. לא רציתי לכפות את עצמי עלייך. אם את מאוד רעבה, אני יכול לטגן עוד ביצה. חוץ מזה, לא היה לי המספר החדש שלך."
"לא באתי בשביל האוכל," אמרה והתיישבה על הספה ששימשה אותה במשך שנים. הוֹפְמֵיסְטֶר דאג לרפד אותה מחדש. טירזה בחרה את העור. הוא עשה הרבה בחירות יחד עם טירזה.
"אולי במקום ביצה תרצי משהו אחר?"
"יורגן, אני לא רעבה." היא לא אמרה את זה, היא קבעה עובדה והדגישה אותה.
"לא חייבים להיות רעבים כדי לאכול. אני מכין פשטידת דגים. הפשטידה הזאת היא שם דבר. החברות של טירזה משתגעות עליה. אנחנו לא אוכלים כי אנחנו רעבים, אנחנו אוכלים כי הגיע הזמן לאכול." הוא נשמע כמו מורה שמנסה להמליץ על ספר אף שידוע לו שהתלמידים ממילא ישנאו אותו.
הנימה הזאת ודאי הייתה מוכרת לה, נימת המגיהּ, הנימה של אדם שכל חייו מכוּונים לתפוס שגיאות אצל הזולת. "אני לא," אמרה. "אני כבר לא אוכלת כי הגיע הזמן לאכול. אני כבר לא מצייתת לכללים מטומטמים. אני אוכלת כי יש לי חשק לאכול. לא באתי הנה בשביל פשטידת הדגים שלך."
ואז היא הציתה סיגריה. תיק היד שלה היה חדש. מעט מצועצע מדיי וצעיר מדיי לגילה. מעוטר בכל מיני קישוטים. הוא הזכיר להוֹפְמֵיסְטֶר את תיקי היד של החברות של טירזה. בבוקר השכם, אחרי מסיבות, הן היו עומדות במטבח עם תיקי היד שלהן, ועליהם חרוזים, פיסות זכוכית, היום כל דבר יכול לשמש קישוט. הוֹפְמֵיסְטֶר תמיד ביקש סליחה כשנכנס למטבח לבוש פיג'מה ומצא בו את טירזה וחברותיה במצב רוח פרוע, מדיפות סירחון של עשן סיגריות, ולפעמים גם של אוכל מקולקל. חיש מהר היה מוזג לו כוס חלב או לוקח תפוח מקערת הפירות ונמלט לחדרו. בקיץ, כשמזג האוויר היה נאה, היה נמלט למחסן ומתיישב שם ליד המגרפה ומסור השרשרת, והיה ממתין שהבנות ילכו למיטה או לבתיהן. טירזה היא בחורה מקובלת. הוא לא פעם נתקל בבחורים זרים בחדר האמבטיה, בחורים שלא הכיר ושלא הוצגו לו, בחורים שנשארו ללון. הוא נאלץ לשאול אותם: "האם אתה רוצה מגבת?" כיוון שטירזה ישנה שינה עמוקה. כשהיא ישנה, שום דבר לא יכול להעיר אותה. הבחורים תמיד קמו לפני בתו. הם לא הדיפו ריח שושנים, הטיפוסים האלה שפגש מפעם לפעם בחדר האמבטיה שלו. המשותף לבחורים של טירזה היה הסירחון שלהם. אבל עכשיו יש לה חבר קבוע, והוֹפְמֵיסְטֶר עדיין לא הספיק להיווכח אם הוא מסריח. יש לו חששות כבדים.
"את שוב מעשנת," אמר, ומבטו עדיין נח על תיק היד שלה.
הוא נשמע מוטרד. וזה הרגיז אותו. מה שאמר היה אישי מדיי. כאילו הסיגריות שלה נוגעות לו אישית. הריאות שלה הן עניינה הפרטי. כל גופה הוא עניינה הפרטי. הוא כבר לא אחראי לגופה.
"זה מפריע?"
"לא ממש," אמר. "לי לא. אני אבקש מטירזה להביא מאפרה. אחסנתי את כל המאפרות."
הוא הפנה את ראשו אל המסדרון וקרא: "טירזה, את מוכנה להביא מאפרה לאימא?"
הוֹפְמֵיסְטֶר חיכה, אבל טירזה לא הגיבה. היא כנראה ישבה בחדרה ושוחחה בטלפון. תשוקה אמיתית לעולם לא חולפת. על הכול היא דיברה עם חברותיה, בפרטי פרטים. את זה אמרה לו פעם בזמן ארוחת הערב. "גם עליי?" שאל. "את מדברת גם עליי?" "בטח," ענתה. "אתה הרי אבא שלי, למה שלא אדבר עליך?"
האישה המשיכה לעשן בעיקשות.
"טירזה," קרא הוֹפְמֵיסְטֶר, בקול מורם במקצת, "מאפרה לאימא שלך. בבקשה."
הוא נעץ מבט בגליל האפר שהלך והתארך, שכבר כמעט נפל, הוא לא היה מסוגל לנתק את עינו ממנו, הוא היה כמו מהופנט, ואמר: "היא דווקא אוהבת לעזור. לא כמו פעם. אפילו כשלמדה לבגרות היא התעקשה לעזור לי."
הוֹפְמֵיסְטֶר דיבר כמתוך חלום, באופן לא־מבוקר, כאילו דיבר בעיקר עם עצמו ולא אתה, כאילו נמצא לבדו בסלון. כאילו שינן את מה שיאמר כשסוף־סוף יגיעו המוזמנים.
כיוון שטירזה לא הופיעה, ניגש לבסוף בעצמו למטבח לחפש מאפרה. איפה המאפרות? אף אחד כבר לא עישן בבית הזה. הוֹפְמֵיסְטֶר המעיט לארח. העוזרת אף היא לא עישנה. לפעמים לגמה כוסית, זה כן, אבל מסיגריות התנזרה. וכשהחברות של טירזה והבחורים שלה עישנו, וזה קרה רק לעתים רחוקות, הם יצאו לגינה. או שנשענו החוצה מהחלון. טירזה לא אהבה עשן סיגריות, ובחורים דווקא אהבה.
הוא לא מצא מאפרה. הוֹפְמֵיסְטֶר היטיב להחביא את המאפרות, מתוך סברה שלא יזדקק להן לעולם. בלית ברירה לקח צלוחית. זה אמנם לא היה נאות, אבל זה היה הרע במיעוטו. נאותות, בזה הסתכמה תכלית המוסר מבחינתו של הוֹפְמֵיסְטֶר. אם היה משהו שיכול לומר להגנתו, היה זה שתמיד הקפיד על נאותות.
כשחזר אל הסלון ראה את האפר מונח בכף ידה השמאלית של האישה. הוא הושיט לה את הצלוחית ושאל אם היא זקוקה למטלית לחה. "יש לי ידיים חסינות אש," אמרה וצחקה. בדיוק כמו פעם. בני אדם כמעט לא משתנים. הם מוצאים סביבה חדשה לאובססיות שלהם. קמטים מתווספים, שיניים נושרות, עצמות נשברות, איברים מוחלפים במכונות, אבל האדם עצמו לא משתנה.
כשסיימה לצחוק אמרה: "אם זה משמח אותך, אם זה מה שאתה רוצה, ואני יודעת שזה מה שאתה רוצה, אני אצטרף לארוחה, אבל אל תטריח את עצמך. תן לי פשוט את השאריות. אל תעבוד קשה בשבילי."
הוֹפְמֵיסְטֶר הזיז אגרטל שושנים שניצב על שולחן האוכל, טירזה קיבלה את הפרחים לפני ימים אחדים. כך פינה מקום לאישה שהצטרפה לארוחה. הוא תהה אם האישה שצצה לה פתאום לגמה כוסית בבית קפה סמוך כדי לשאוב אומץ לקראת הופעתה בביתה הישן, עם המזוודה.
"בישול זה לא עבודה קשה," אמר בקול שקט. "זה חלק מהחיים. יש לי משפחה. אני מבשל. זו חובתי."
השולחן כבר היה ערוך לשניים. הוא נהג לערוך אותו שעה ארוכה לפני שהאוכל מוכן. לפעמים החל לערוך אותו מייד אחרי שובו הביתה מהעבודה. כיוון שלא יכול לחכות עד שהוא וטירזה יסבו לשולחן, כיוון שרגע זה החזיר את שיווי המשקל שהיה תמיד על סף התערערות. טירזה והוא, יושבים ליד השולחן וסועדים. אשליה של משפחה, ואף יותר מזה, ברית. ברית קדושה.
הוא הוציא צלחת מהארון. הוא שוב נזכר בחובתו. הפשטידה, התנור, חייבים לבשל. הוא עמד שם גולמני, אוחז בצלחת, כמי שתוהה אם נכון להשאיר את האורחת לבדה. או שמא יש להזמין אותה להצטרף אליו במטבח? לשוחח שם על דא ועל הא, להעלות זיכרונות מן העבר הרחוק. איך מנסחים את זה? "את רוצה לבוא אתי למטבח?" הוא הניח את הצלחת על השולחן. מרגע זה היה השולחן ערוך גם לאדם שלישי. האישה. אמה של טירזה.
הצטרפות לארוחה, כך זה התחיל בזמנו. ראשיתה של משפחת הוֹפְמֵיסְטֶר הייתה צלי כבש. יורגן בישל למען האישה שלימים נישאה לו. הגבר מצא חן בעיניה יותר משמצא חן הצלי. הוא חשב על המזוודה שנותרה במסדרון. בפעם הראשונה שבאה לאכול אצלו הביאה אתה עוגה מעשה ידיה.
"היא השתנתה," אמרה האישה בעודה מביטה בציור התלוי על הקיר. היא עצמה תלתה אותו, היא עצמה גם ציירה אותו, והוֹפְמֵיסְטֶר מעולם לא טרח לסלק את הציור, אף שטירזה חזרה ושאלה: "האם אנחנו חייבים להסתכל כל חיינו על צלחת הפירות הזאת? האם זה באמת הכרחי?"
"מי? טירזה?"
מגבת המטבח עדיין השתלשלה מזרועו.
"כן, טירזה. היא נהייתה יפה."
"היא נהייתה אישה," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. אבל מייד אחרי שאמר את זה הצטער. אישה? מה פירוש אישה? נכון, היא קיבלה שדיים ורמז של ירכיים. אבל מתי אישה נעשית אישה? מה עשה אותו לגבר? איבר המין התלוי בריפיון בין רגליו?
הוא לא ידע מה הוא צריך לומר על טירזה, מה הוא רוצה לומר עליה. לכן אמר: "היא תמיד הייתה יפה. אמנם בתור תינוקת היא הייתה מקומטת, אבל כל התינוקות מקומטים. איבי הייתה פחות מקומטת ממנה, אבל היו לה מגרעות אחרות. תרצי לשתות משהו?"
היא הנידה ראשה. "אני כבר אמזוג לעצמי. אני כרגע לגמרי מרוצה."
הוא בהה בה. אישה מרוצה, שאף פעם לא הייתה מרוצה, למרות כל הדוממים שציירה. אבל עכשיו כן. היכן שהוא בסיפור שלה הסתתר סוף טוב, אלא שהוֹפְמֵיסְטֶר לא היה שותף לו.
הוא חזר למטבח, סמוך ובטוח שהיא כבר תמצא איך לבדר את עצמה בסלון. הוא החזיר את התבנית לתנור. לאחר מכן פתח בקבוק יין לבן וכיוון את קוצב הזמן לשלושים דקות. הוֹפְמֵיסְטֶר לא ידע לבשל בלי קוצב זמן. לבסוף החזיר את ספר הבישול אל ערימת ספרי הבישול.
הוא נעמד בקרבת התנור. ידיו החליקו על השיש, כמו ידי עיוור שקוראות כתב ברייל. עד שהאוכל יעמוד על השולחן הוא ודאי ימצא נושא לשיחה עם האורחת. למשל: "נסעת הרבה?" או: "אימא שלך עדיין חיה?" כשהאישה עזבה אותו, אמה שכבה על ערש דווי.
הוא שקע בהרהורים על עבודתו, על טירזה ועל נסיעתה המתוכננת. בוצוואנה היא אזור מלריה, לפי מה שקרא.
קוצב הזמן השמיע צלצול, והוא נשא את התבנית באהבה מופגנת אל פינת האוכל. האישה שכבה על הספה, רגליה יחפות, עיניה עצומות. סירחון של עשן סיגריות מילא את החדר.
"אני הולך להביא עוד סכו"ם בשבילך," אמר והניח את התבנית על השולחן.
היא לא זזה. היא שכבה שם רפויה ומרוצה, כאילו מעולם לא עזבה את הבית. כאילו יצאה רק לקנות לחמניות מתוקות והתעכבה בדרך. תור ארוך, זה מה שהייתה היעדרותה בת שלוש השנים, תור ארוך של בשר אדם.
הוא יצא למסדרון וקרא: "טירזה, אוכל!" הוא הביא סכו"ם וכוס לאורחת ואת בקבוק היין מהמטבח.
"איפה לשבת?" שאלה האישה כשסיים למזוג את היין. כל הכוסות מולאו עד אותו גובה. צריך לשים לב לכל פרט. הוא התמסר כל כולו לתפקידו. המלצר, המשרת.
היא קמה בכבדות מהספה. היא ניגשה אל השולחן ברגליים יחפות.
"כאן בראש השולחן," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. "זה מקום האורח. יש לך נעליים יפות. איטלקיות?"
"צרפתיות."
היא התיישבה. הוֹפְמֵיסְטֶר הגיש את המנות. הוא שוב קרא, הפעם בקול מורם: "טירזה, אוכל!"
האוכל המתין בצלחות, אבל איש לא אכל. מחכים לילדה.
"הן מתנה," אמרה האישה, וכבר החזיקה את המזלג בידה. על הקמיצה של ידה השמאלית ענדה תכשיט שלא הכיר.
"מה?"
"הנעליים. הן מתנה."
"כמה נחמד. יש לך כאן אולי עשרה זוגות נעליים. ידעת את זה? רציתי לשלוח אותן, אבל לא היה לי מושג לאן."
הוא לקח פרוסת לחם מסלסילת הלחם, שכבר הייתה מונחת שעות אחדות על השולחן.
"חשבתי שבטח תתרום אותן."
הלחם היה יבש.
"שאתרום אותן למי? התכוונת לנעליים שלך?"
"הנעליים שלי, כן, חשבתי שתתרום אותן. שתתרום את כל החפצים שלי. זה מה שחשבתי. מה מפתיע בזה? הרי קניתי הכול מחדש."
"למי יש מידה כמו שלך? אני לא מכיר אף אישה שיש לה מידה כמו שלך. יש לך מידה בעייתית. טירזה, אוכל! כל החפצים שלך נמצאים בארון בדיוק כמו שהשארת אותם. יכולת לחזור בכל רגע."
היא נעצה בו מבט חקרני, כמו מנסה לבדוק אם הוא מתבדח.
"הרגליים שלי הן תכשיט, כך נאמר לי," אמרה האישה לאחר הפוגה קצרה וצחקה. צחוקה היה חביב. היא עשתה כמיטב יכולתה, בזה לא היה ספק. אבל גם הוא. זה מה שנהיָה מהם: שני אנשים שעושים כמיטב יכולתם. ואולי זה מה שהיו מאז ומעולם.
"האם הסתכלתָ עליהן? שמרתי טוב על התכשיטים שלי."
היא הסיטה מעט את גופה על מושב הכיסא והושיטה את רגליה לאורכו של השולחן. הציפורניים היו צבועות בלק ורוד. קצות הבהונות הגיעו עד לירך של הוֹפְמֵיסְטֶר.
הוא קפא.
בעודו אוחז בפרוסת הלחם היבשה העיף מבט ברגליה היחפות ובשוקיה החשופות של האישה. בבהונות שנגעו במכנסיו. ואז שוב תחב את חתיכת הלחם היבשה לפיו והחל ללעוס.
"אין לךָ מה לומר, אחרי כל השנים האלה?"
"לומר?"
"משהו נחמד. האם אתה שמח לראות אותי שוב?"
"לומר על הרגליים שלך, את מתכוונת? משהו נחמד?" הלחם היה יבש מאוד, אבל לא היה לו חשק לקום ולקלות אותו.
"אתה הרי יודע עד כמה דברים מסוימים חשובים לי. יכולת לומר משהו לבבי, אחרי כל־כך הרבה זמן. הרי יש לך רגש." היא הניעה את בהונותיה כמה פעמים מעלה ומטה, והוֹפְמֵיסְטֶר שוב הביט ברגליה.
לבביות. ובכן, זה מה שאתה אמור להפגין כשאשתך פתאום מופיעה אחרי שלוש שנים.
"הרגליים שלך לא השתנו," אמר.
"זה הכול?"
"נדמה לי שכן."
"הן תכשיט, יורגן. הרגליים שלי. הרבה אנשים הסתכלו עליהן. הרבה פעמים אמרו לי את זה."
היא החזירה את רגליה אל מתחת לשולחן.
הוֹפְמֵיסְטֶר בהה בפרחים. זה היה זר יקר. אולי שלושים אירו. ממי קיבלה אותו טירזה? היא לא הזכירה שם. היא המעיטה להזכיר שמות של בחורים. בארוחת הערב הם נהגו לשוחח על דברים שבשגרה. על החדשות, האוכל, מזג האוויר, חברותיה, בחינות המגן, ולעתים נדירות על נסיעתה לחו"ל. אבל הם נמנעו משיחות על פוליטיקה. בכל הנוגע לאפריקה היו להם חילוקי דעות.
"אני חושב..." פתח הוֹפְמֵיסְטֶר. הוא עשה הפסקה, מאחר שבעצם לא ידע מה הוא חושב. באותו רגע שמע את טירזה יורדת במדרגות והחליט שאין עוד צורך לסיים את המשפט. שהגיע תורה של טירזה לומר משהו נחמד ולבבי, אם אמנם התבקש שייאמר דבר לבבי, מה שהיה מוטל בספק, אבל אם אכן התבקש הדבר, היה זה תורה של טירזה להירתם.
"פיכססס, כמה מסריח פה," קראה טירזה. היא לבשה חולצה
לבנה, היא החליפה בגדים. היא לא נהגה להחליף בגדים לפני
הארוחה. אלא אם כן באו אורחים. ואם באו אורחים בשנים האחרונות, הם היו אורחיה של טירזה. איש לא בא לבקר את הוֹפְמֵיסְטֶר חוץ מהעוזרת מגאנה, וקשה לכנות אותה "אורחת" במובן הצר של המילה.
הבת התיישבה. הוֹפְמֵיסְטֶר הרים את כוסו ואמר: "נרים כוסית, טירזה, לכבוד הביקור הבלתי צפוי של אמך. נרים כוסית לכבוד זה שכולנו, או כמעט כולנו, שוב יושבים פה כמו... טוב נו, כמו משפחה. ושנהיה כולנו בריאים."
הבת כבר הרימה את כוסה, אבל שוב הניחה אותה ואמרה: "לכבוד זה אני לא מרימה כוסית. ומסריח פה, אבא, אתה לא מריח את זה? היא עישנה פה כמו קטר. אסור לעשן פה." גם טירזה ידעה לדבר בנימה של מורה כשרצתה. היועצת החינוכית אמרה עליה פעם: "היא נולדה להיות מנהיגה. היא יוזמת. היא תמיד מובילה בראש וסוחפת אחריה את הקבוצה."
דממה השתררה. מרוב עצבנות תחב הוֹפְמֵיסְטֶר עוד חתיכת לחם יבש לפיו.
"אנחנו מרימים..." פתח הוֹפְמֵיסְטֶר.
"לא," אמרה טירזה. "אני לא משתתפת. בשטויות האלה."
היא אחזה במזלגה ומעכה בחוזקה את הפשטידה של אביה.
"מקובל," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. "אז לכבוד החיים. לכבוד הציונים שלך, בסדר, טירזה? לכבוד בחינות הבגרות. לכבוד העתיד שלך. לכבודך." ולפני שמישהו יכול להעלות עוד התנגדויות מיהר הוֹפְמֵיסְטֶר ללגום לגימה ראשונה. היין לא היה צונן דיו, אבל זה היה פרט זניח. בערב כזה, הרבה פרטים נעשים זניחים.
הוֹפְמֵיסְטֶר כבר הכין פשטידות דגים מוצלחות מזו, אבל כל עוד אכלו מהפשטידה הכול היה בסדר. הכול היה בשליטה, הערב, החברה, המשפחה.
כעבור כמה נגיסות הסירה האישה את משקפי השמש מעל קודקודה ושאלה: "ומה שלומך, טירזה? אמרתי לאבא שלך שנהיית כל־כך יפה בעיניי."
טירזה גירדה פיסה קטנה של גבינה שנדבקה ללהב סכינה. הפשטידה הכילה גם גבינה צהובה, המתכון היה לקוח מתוך ספר בישול צרפתי. טירזה סיננה מבין שיניה: "כאילו שאכפת לך."
"כן, אכפת לי," אמרה האישה. "אפילו אכפת לי מאוד. חשבתי עלייך הרבה. את נהיית באמת יפה."
"נהייתי?"
"עוד יותר. משהיית. תמיד היית יפה, אבל עכשיו את ממש, איך אומר את זה, פורחת."
וטירזה ענתה: "נורא מצחיק." היא אכלה בלי חשק. כמו ילדה קטנה. בחוסר תיאבון מופגן. היא שיחקה באוכל שבצלחתה.
"מצחיק?" שאלה האישה. "מה מצחיק בזה?"
"מצחיק אותי שאת זוכרת שהייתי יפה. מצחיק אותי שאכפת לך משלומי. בשנים האחרונות זה לא היה כל־כך מורגש. או בעצם: בכלל לא."
לאחר תקרית קטנה זו השתרר שקט והארוחה נמשכה. אבל העצבנות שוב אחזה בהוֹפְמֵיסְטֶר. הוא היה עצבני עוד יותר מקודם, כשעמד במסדרון והביט במזוודה של אשתו. לכן הוא תחב עוד כמה חתיכות של לחם יבש לפיו. הוא חיסל את כל תכולת הסלסילה. צריך לגמור הכול. אוכל לא זורקים.
כשהאישה כמעט סיימה את המנה שלה היא שאלה: "איזה מין יין זה?"
"דרום־אפריקני," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. "טירזה ואני גילינו את היין הדרום־אפריקני."
"גיליתם?" היא גיחכה. "מה פירוש, גיליתם? מה בדיוק היה לגלות בו?"
"בשבת אחר הצהריים, חנות היינות שמעבר לפינה מארגנת טעימות. טירזה ואני הולכים לשם לפעמים. נכון, טירזה?"
אמה של טירזה בחנה את התווית ואמרה: "אוי, אתם ממש כמו זוג יונים. הולכים ביחד לטעימות יין בשבת אחר הצהריים. כמה רומנטי. מי היה מאמין? ששניכם תסתדרו כל־כך טוב ביחד?"
"אבא," אמרה טירזה.
אבל האב העמיד פנים שלא שמע דבר. הוא אמר: "טירזה מאוד־מאוד מתעניינת בדרום־אפריקה, ובכלל, בכל האזור ההוא. טירזה בעצם מתעניינת בכל יבשת אפריקה. נכון, אני צודק? בכל יבשת אפריקה? טירזה משתוקקת לנסוע בתחבורה הציבורית מהנקודה הכי דרומית של דרום־אפריקה ועד למרוקו, אבל אני לא מסכים לזה. חוץ מזה, ברור שכמעט אין שם תחבורה ציבורית. קָמרוּן, למשל, מה כבר אפשר לצפות מהתחבורה הציבורית שם? מוות. קראתי פעם שאין להם מכוניות להובלת מתים, והם נאלצים להוביל את הגופות באוטובוס עד לבית הקברות. הם מחזיקים את המת מתחת לזרוע."
הוא צחק. המחשבה שמובילים את קרובי המשפחה הנפטרים באוטובוס, כחבילה מתחת לזרוע, עד לבית הקברות, הפכה את המוות לדבר פחות מאיים. אם רק מעמידים פנים שהשד לא כל־כך נורא, הוא אכן לא כל־כך נורא. הוא חטף בעיטה ברגלו. זה היה האות בשבילו שעליו לאסוף את הפירורים שנותרו בסלסילת הלחם ולהכניס אותם לפיו. אוכל הוא ישועה.
"את באמת רוצה לחצות את כל אפריקה בתחבורה הציבורית?" אמה של טירזה עשתה כמיטב יכולתה, אבל היא נכשלה. היו לה כוונות טובות, תמיד היו לה, אלא שהיא עצמה תמיד תבעה את כל תשומת לבה.
טירזה לא השיבה. היא שוב בעטה ברגלו של אביה. ואולי גם זו תשובה.
"אני אמרתי לה," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר, "שהתחבורה הציבורית באפריקה..." שוב בעיטה.
"טירזה," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר כשפיו התרוקן, "אין מה לעשות. בנושא הזה אני באמת לא יכול להתפשר. לשם שינוי."
טירזה רק הנידה ראשה. שוב ושוב הנידה ראשה, כמו פעוט שכבר צריך לישון והוא נרגן מרוב עייפות.
"העניין הוא לא אם אתה יכול להתפשר או לא יכול להתפשר, אבא," אמרה. "העניין הוא שאני לא עומדת בזה. אני לא יכולה לסבול את זה. אתה מוכן להפסיק את זה? תפסיק את זה בבקשה."
את המילים האחרונות אמרה בהטעמה על כל הברה.
הוֹפְמֵיסְטֶר הביט בה. במחצית המנה שבצלחת שלה כלל לא נגעה, ובמחצית השנייה רק שיחקה. לך תבין בני אדם. לפעמים אפילו בנותיו נראו לו תמוהות. מוכרות ועם זאת זרות. כמו הבחורים שהוֹפְמֵיסְטֶר פגש מפעם לפעם בבוקר בחדר האמבטיה, זרים ועם זאת מוכרים. כאילו עמדו כל הלילה בחדר האמבטיה וחיכו לו. לו ולמגבת. החברים של בתו, שלגביהם הוא לא היה אלא ניצב משודרג, בשעה שהיה רוצה - למה להמשיך לשקר לעצמו? - להיות משהו אחר.
"מה אני צריך להפסיק?"
"להתנהג ככה. לדבר ככה. לדבר בצורה המגוחכת הזאת. אני רוצה שתפסיק להתנהג אליי אחרת מתמיד. אני רוצה שתפסיק עם ההצגה הזאת, אבא. והכול רק בגלל היצור הזה שיושב כאן אתנו."
כשאמרה "היצור הזה" הרימה את קולה, כמעט צרחה.
"אני מתנהג אחרת?" שאל הוֹפְמֵיסְטֶר. הוא ניסה למקד את מבטו באשתו ובבתו בו־זמנית. כאילו הן עלולות לתקוף זו את זו אם לא יפקח עין. "אני מדבר אחרת? אני אוכל אחרת? או שפתאום הפסקתי להרעיש באכילה?" הוא צחק על בדיחתו, אבל איש מלבדו לא צחק.
"אתה לא מרעיש באכילה, אבא, אבל כן, אתה מדבר אחרת מתמיד. בדרך כלל אני זאת שעושה את רוב הדיבור, ואתה מהנהן, או שאתה שואל: 'מה עושה אבא שלה?' ואחר־כך אנחנו שוטפים את הכלים. וגם אז אתה כמעט לא מדבר. אתה מקשיב לְמה שאני אומרת. וזה לא נורא. לפעמים אני שואלת: 'איך עבר עליך היום?' ואז אתה עונה: 'לא קרה הרבה.' וזה בסדר מבחינתי. זה מי שאתה. אתה לא יכול אחרת. זה עדיין יותר ממה שהיא יכולה. אבל השיחה הזאת, השיחה המגוחכת הזאת, אני לא עומדת בזה."
הוֹפְמֵיסְטֶר מישש את התבנית שהכילה את הפשטידה. היא הייתה עדיין חמה.
"לפעמים אני מדבר אתך, טירזה. את יודעת את זה. את יודעת את זה טוב מאוד. ואני קורא לך הרבה פעמים קטעים מהעיתון. קטעים מצחיקים. גם את זה את יודעת."
"זה לא משנה, אבא. אתה נחמד בדרך שלך. אתה מאוד נחמד בדרך שלך. וזה שאתה קורא קטעים מצחיקים מהעיתון כשאנחנו אוכלים, גם זה נחמד בעיניי. אני לא תמיד חושבת שהקטעים מצחיקים, אבל זה לא נורא. אתה חושב שהם מצחיקים. וזה העיקר. אבל אני רוצה לשאול אותך משהו. אם כבר אנחנו מדברים, ואנחנו לא עסוקים בקריאת קטעים מצחיקים מהעיתון, האם אני יכולה לשאול אותך משהו?"
"כן, בטח," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. "הכול, טירזה. כל מה שאת רוצה."
"למה לא העפת את היצור הזה מהבית?"
לרגע נתקף צורך למשוך בשפתו התחתונה, אבל הוא שלט בו. הוֹפְמֵיסְטֶר מזג עוד יין, תחילה לטירזה, לאחר מכן לאישה ולבסוף לעצמו. הוא ניסה לשלוח מבט אוהד אל האישה, אבל היא העלתה חיוך מאולץ על פניה ולא ממש הבחינה בו. ואז הוא אמר: "לא מעיפים אישה מהבית, טירזה, בוודאי לא אישה שילדה את שני ילדיךָ. היצור הזה היא אימא שלך. לכן הכנסתי אותה הביתה במקום להעיף אותה מהבית. זו סיבה מספקת לדעתי. היא אמך. זה מה שהיא הייתה. זה מה שהיא תמיד תהיה."
פניה של האֵם לבשו ארשת כאילו נושא השיחה הוא אֵם אחרת. אֵם אחרת ובת אחרת.
"בקושי רב," אמרה, בעודה מתעסקת במשקפי השמש שלה, "בקושי רב, יורגן, הצלחת לעשות שני ילדים. הו, בדיבור הצטיינת. דיברת ודיברת ודיברת. זה נשמע לפעמים כמו תסכית ארוטי במיטה שלנו. אבל בשביל לעשות ילדים צריך לעשות משהו, יורגן. כלומר לא לעשות משהו, אלא לעשות את זה. להכניס את הכלי שלך לפתח הנכון."
לרגע נתקעו מחשבותיו של הוֹפְמֵיסְטֶר בדימוי התסכית הארוטי. הוא תמיד החשיב את עצמו כגבר שקט ודיסקרטי, אבל כעת התברר שלא כך נתפס בעיני אחרים.
"היא נטשה אותנו," אמרה טירזה והצביעה במזלגה על האישה שאך לפני שעה קלה הראתה את רגליה להוֹפְמֵיסְטֶר. מעט מהפשטידה היה עדיין דבוק למזלג, והמעט הזה נפל עתה על המפה. "אולי הייתה לה סיבה לנטוש אותך, אבא, כנראה היו לה כל מיני סיבות טובות לזה, אבל לא הייתה לה שום סיבה, שום סיבה שהיא, לנטוש אותי." קולה נעשה צורמני. בהלה אחזה את הוֹפְמֵיסְטֶר. בהלה נוראה.
"לא להצביע במזלג, טירזה," אמר האב. "אסור. את עלולה לגרום אסון."
והוא העביר את ידו בשערו, כאילו בכוחה של תנועה זו להביא תועלת, לנתב את השיחה לפסים אחרים, תמימים יותר. עונות הקיץ של פעם. בית הספר. אפילו יבשת אפריקה. תחבורה ציבורית בכל מדינה שהיא.
קולה של טירזה הלך וגבר. הוֹפְמֵיסְטֶר ידע מה משמעות הדבר. תכף יבוא הבכי. הוא לא יכול לשאת דמעות. חולשתו עוררה בו בחילה. חולשת בנותיו עוררה בו זעם.
הוא העיף מבט אל האישה. היא ישבה ברוגע ולגמה יין, ועדיין נראתה כאילו ההתרחשות לא ממש נוגעת לה. הוא הרגיש שהוא חייב להציל את המצב, תכף ומייד, איש מלבדו לא יעשה את זה. איש מלבדו לא מסוגל לעשות את זה.
"אסור לדבר כך," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. "היא לא נטשה אותנו. היא יצאה למסע חיפוש עצמי."
האישה נאנחה. היא הניחה את המזלג על השולחן. "אתה יכול בשקט לומר שכבר לא יכולתי להמשיך אתך, יורגן. טירזה יודעת את זה בדיוק כמוני. כל השכונה יודעת את זה. אין צורך לקרוא לזה חיפוש עצמי. השימוש המטופש הזה שלך בלשון נקייה. זה לא היה חיפוש עצמי. אני לא החזקתי מעמד בבית הזה. אף אחד לא היה מחזיק פה מעמד. אף אדם נורמאלי."
"בסדר, חיפוש עצמי," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. "אני מציע שנסתפק בזה. זו פשרה הוגנת, לא? לפעמים חיפוש עצמי פירושו לא להחזיק מעמד במקום מסוים. ההבדל בין השניים לא כל־כך גדול."
"אבא," צעקה טירזה, "די עם השטויות האלה. אל תיתן לה לרמוס אותך ככה."
"אני רוצה לאכול בשקט," צעק הוֹפְמֵיסְטֶר, "טירזה, זה כל מה שאני מבקש. לאכול בשקט. הכנתי את הפשטידה הזאת בשקט. אני רוצה לאכול אותה בשקט. ואני אצליח בזה. כמו שהצלחתי במשך שלוש שנים."
הבת הלמה בשולחן בידה השמאלית. מזלג אחד נפל על הרצפה. "אני לא רוצה לשבת עם היצור הזה ליד השולחן," צעקה. "אני לא רוצה לראות אותה יותר אי פעם. עד סוף ימיי."
טירזה קמה על רגליה. "אני שונאת אותך," צווחה. "היה עדיף אם לא היית חוזרת. היה עדיף אם לא היית חוזרת אף פעם. הלוואי שתמותי."
ואז היא עלתה בריצה לחדרה.
הוֹפְמֵיסְטֶר קינח את פיו פעמים אחדות, הזיז את בקבוק היין כמה סנטימטרים ושאל: "את רוצה מנה אחרונה?"
האישה בהתה בכוס היין שלה והוציאה ממנה פיסת שעם זעירה. "היא תמיד הייתה כזאת," אמרה בנינוחות.
"נשאר עוד משהו מאתמול," אמר. "הכנתי טירמיסו. כמו בכל יום רביעי. זה מה שאני יכול להציע לך. או שאת מעדיפה פירות?"
"היא לא מסוגלת לסלוח."
"אני יכול גם להכין סלט פירות."
"היא לא מסוגלת לסלוח לעצמה. האם אתה מסוגל לסלוח לעצמך, יורגן? האם אתה בעצם מסוגל לסלוח לעצמך?" היא שוב הרכיבה את משקפי השמש על קודקודה, כעין קשת לשיער.
"סלט פירות? היית רוצה שאכין לך? זה ייקח לי דקה."
האישה נאנחה.
"בסדר," אמרה, "בוא נחליף נושא. אם זה מה שאתה רוצה. מה שלום מנקה החלונות?"
"איזה מנקה חלונות?"
"האיש שניקה פה את החלונות פעם בחודש, האיש המבוגר הזה. מה שלומו?"
"ההוא," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר, "כן, הוא מת."
הוא הוסיף לשבת על כיסאו ומשך בשפתו התחתונה.
"למדת לבשל," אמרה האישה. "מה שנכון נכון."
"תודה," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר.
ואז קם ועלה במדרגות לחדר של בתו הצעירה. אבל באמצע הדרך נמלך בדעתו, נעמד לרגע וחזר לפינת האוכל. הוא שוב התיישב ליד השולחן.
האישה עדיין ישבה שם. לא כאורחת, אלא כמי שגרה בבית הזה. ולאמיתו של דבר, זה מה שהיא הייתה. היא מעולם לא מחקה את שמה ממרשם התושבים. ההודעות לבוחר עדיין הגיעו על שמה של האישה, והוֹפְמֵיסְטֶר הניח אותן בקפידה על הארונית שבמסדרון. הן נשארו שם עד שחלף מועד הבחירות, ואז נוכח, למגינת לבו, שהאישה שוב לא מימשה את זכות הבחירה שלה.
"האם יש לה חבר?"
"לטירזה?"
"לטירזה, כמובן. אלא מי?"
"לפעמים אני נתקל בבחורים באמבטיה."
"באמבטיה?"
"באמבטיה, הם לפעמים מתעכבים שם."
"מה הם עושים שם?"
"מה שאנשים עושים בחדר אמבטיה. הם מתקלחים. אני משער. הם הולכים לשירותים. אני לא שואל: 'מה אתם עושים פה?' אני לא מארח עד כדי כך גרוע. זה ביתה. זה גם הבית של טירזה."
האישה פלטה אנחה עמוקה ורוקנה את הכוס שלה. "אז מה אתה אומר להם?"
"אולי זה יפתיע אותך," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר, "אבל אני שואל אותם: 'אתה רוצה מגבת נקייה?' זה מה שאני שואל אותם. אבל מי יודע, אולי יש לך הצעות אחרות, אולי יש לך רעיונות טובים יותר, אולי הייתי צריך לשאול: 'מה דעתך על כוסית שמפנייה, ידידי הצעיר? האם הזיון היה מוצלח? אני מקווה שהשתמשת בקונדום, אבל גם אם לא, זה לא סוף העולם.' את בטח היית נוהגת בצורה אחרת, אני יודע. את הרי תמיד קינאת בחברים של הבנות שלך. אבל אני פשוט שואל: 'אתה רוצה מגבת נקייה?' וזהו."
"תפסיק," קראה.
לרגע השתרר שקט, ואז אמר הוֹפְמֵיסְטֶר: "אנחנו צועקים זה על זה."
"נכון," אמרה. "זה טיפשי. אנחנו שוב עושים את זה, וכבר אין לנו סיבה לצעוק זה על זה. באמת כבר אין לנו שום סיבה לעשות את זה."
היא ניגשה אל הספה, לקחה את הסיגריות מתיק היד שלה, הציתה אחת וחזרה לשולחן.
"המשקפיים האלה גם מצרפת?" הוֹפְמֵיסְטֶר הצביע על המשקפיים בעלי העדשות הענקיות המגוחכות, שעדיין הרכיבה על קודקודה כעין קשת לשיער.
"מאיטליה. הנעליים מצרפת, המשקפיים מאיטליה."
עכשיו העשן הפריע גם לו, אבל הוא לא אמר דבר.
"האם אתה חיממת אותה נגדי?" שאלה. "או שזה היה ספונטני?"
"לגמרי ספונטני," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. "לא הייתי צריך לנקוף אצבע."
2

"יורגן, שאלתי אותך משהו. האם איבי צלצלה?"
הוֹפְמֵיסְטֶר מנגב את כפות ידיו בסינר שלו. כמה גרגרי אורז נדבקו אליהן.
"איבי," הוא אומר, והוא בוהה באם בנותיו הלבושה בחלוק הבית שלה. "איבי. כן, היא צלצלה. אבל אני לא דיברתי אתה. טירזה ענתה. היא בדרך לכאן."
האישה מחייכת, אבל חיוכה לא ממש מבטא שביעות רצון, היא מעבירה את גב ידה על לחיו. היא מסלקת רסיס כלשהו שנדבק לנחירו. הוא לא רואה מה טיבו של הרסיס. פיסה קטנה של חסילון, חתיכת קילוף עור, משהו בלתי מוגדר בצבע ירוק, אולי טיפה של רוטב ואסבי.
"אתה צריך להתגלח," היא אומרת. "אתה נראה כמו קבצן."
"אני תכף אתגלח. אבל קודם אני רוצה לגמור את זה." הוא מצביע על הדג הנא.
היא פונה ללכת. הוֹפְמֵיסְטֶר אוחז בחלוק הבית שלה. "תני לטירזה לנהל את המסיבה שלה. פשוט תפרגני לה. תנסי לשמור על פרופיל נמוך."
היא שולחת אליו מבט חטוף ומגחכת, כאילו זה עתה סיפר בדיחה. אחת מבדיחותיו הישנות, בדיחה עם זקן. ואז היא מתרחקת בצעדים אִטיים, והוא שוב מתעמק בסושי בדבקות שכבר לא מפתיעה אותו. אלה הם חייו, וזה האורז שלו. הוא שמח בחלקו, למרות הכול. כבר למעלה משלוש שנים הוא שמח בחלקו.
טירזה כבר לא יצאה מחדרה באותו ערב, לפני שישה ימים, הערב הראשון של השיבה הביתה. כעבור שעה קלה עלה בפעם השנייה לחדרה ודפק בדלת, אבל היא לא ענתה. הוא חיכה חמש דקות, מהוסס, חרד. הוא תהה מה עליו לעשות, הוא שקל אפשרויות שונות. כך עמד לפני דלת חדרה.
מאז ומתמיד חרד לטירזה, עוד לפני שחלתה, בעצם מרגע שנולדה. הוא מעולם לא חרד לבתו הבכורה, על כל פנים לא באותה מידה. מהרגע שבו החזיק את טירזה בזרועותיו בפעם הראשונה לא הרפתה ממנו אותה תחושה: החרדה מפני האובדן.
"טירזה," קרא לה בשקט, אבל כשסירבה להגיב גם לקריאותיו, ירד במדרגות ופתח בקבוק שני של יין לבן, גם הוא דרום־אפריקני. סמוך לשעה אחת־עשרה התרוקן גם הבקבוק השני.
הוא והאישה לגמו את תכולתו בדממה. לא היה על מה לדבר. השיבה הביתה התנהלה בשתיקה, ברוגע, באווירה נרגשת. דווקא משום שלבשה אופי יומיומי כל־כך. רגע אחד האישה איננה, וכעבור רגע היא כאן.
היא רחרחה. "שוב הכנסת לשם משהו?" שאלה.
"לאן?"
"לתנור. אני מריחה משהו."
"לא הכנסתי שום דבר לתנור. את שוב מדמיינת שאת מריחה דברים," אמר בטון חריף.
הוֹפְמֵיסְטֶר המתין עוד כמה רגעים, העיף מבט בשעון היד שלו ואמר: "מאוחר. אני לא יודע איפה את רוצה לישון. אולי ארגנת לך מקום לינה? אצל חברים?"
"אצל חברים?" היא הנידה ראשה. היא שוב צחקה, כמו פעם. הוא ראה ששערה התארך. עד אותו רגע לא הבחין בדבר. הוא לא בחן אותה בתשומת לב. דברים רבים כל־כך משכו את תשומת לבו. נעליה, מזוודתה, מעיל הגשם שלה, הטבעת, משקפי השמש, שפתיה. שערה היה ארוך יותר משהיה כשעזבה את הבית, וזה הלם אותה דווקא.
"אילו חברים?"
לדאבונו הוא לא יכול לענות על שאלתה. הוא לא ידע עם אילו חברים עדיין שמרה על קשר ומאילו התנתקה.
"לא, אני לא ארגנתי לי מקום לינה," ענתה בעצמה. "לא ארגנתי לי כלום."
היא נשמעה גאה, כמי שמתגרה בגורל עצמו. היא תמיד אהבה להתגרות בגורל. שוב ושוב הזכירה לו שהיא קיימת. כאילו הוא עלול לשכוח אותה.
הוא החזיר את הצלחות, הסכו"ם ושני הבקבוקים הריקים למטבח, וכששב לסלון אמר: "אם את רוצה, את יכולה ללון פה."
הוא לא התחבט זמן רב בסוגיה הזאת. זו לא הייתה בחירה, אלא ההפך: העדר חלופות.
"זה נחמד מצדך," אמרה. "אני די עייפה. הייתה לי נסיעה ארוכה."
עדיין נותרה לו חצי כוס יין. הוא שוב התיישב. "מה את אומרת," אמר.
הוֹפְמֵיסְטֶר השתעשע בשני הפקקים שנשארו על השולחן, הוא סובב אותם כמו סביבון, הוא שקע במשחק, וכשאחד הפקקים נפל על הרצפה אמר: "טוב, אז את זה סידרנו."
ממילא היה מאוחר מדיי להתחיל לחפש לה בית מלון, או בית הארחה. זה גם היה מעיד על חוסר נימוס. שלא לדבר על קרירות. חיפוש בית מלון לאם בנותיך היה מנוגד לכל עקרונותיו של הוֹפְמֵיסְטֶר. הוא לא רצה להיות קריר, אלא חם. לוהט.
המילה "אהבה" אמנם איבדה חלק ממשמעותה - רוב המילים מאבדות חלק ממשמעותן במרוצת השנים - אבל יש השלכות מסוימות שמתלוות לתקופת חיים של חמישים שנה, והוֹפְמֵיסְטֶר כבר חי למעלה מחמישים שנה. מקובל להזמין אנשים מסוימים לביתך, להאכיל אותם ולהלין אותם. תחושת אחריות, תחושה עמוקה וגורפת של אחריות, זה מה שהטביעו בו החיים.
הוא התרגל למגורים עם טירזה. הוא התרגל לבית הגדול והריק, שבו הוא יכול להסתובב בנחת בלי להרבות להיתקל באחרים. היעדרותה של בת זוג לא הייתה קללה, כך התברר, אלא חופש. אמנם חופש צורם, פגום, אבל בכל זאת: חופש. הוא חי עם ילדתו. וזה נראה כאילו כך צריך להיות, כאילו זה הדבר המתבקש. הילדה והוא היו בלתי נפרדים. לפעמים היא ניחשה את כוונותיו עוד לפני שביטא אותן במילים. הבחורים שנתקל בהם מפעם לפעם בחדר האמבטיה לא היו אלא עוברי אורח.
עכשיו צריך להתרגל למצב חדש, לנוכחותה של אורחת. הגם שהאורחת היא האישה. הוא שתה את שארית היין שבכוסו, הרים את הפקק מהרצפה ועלה במדרגות. בתוך כך חלף על פני המזוודה האדומה על הגלגלים, שעדיין ניצבה לה בראוותנות במסדרון. מעניין מה היא מכילה, תהה. הוא חלף גם על פני מעיל הגשם התכול, ולאחר מכן על פני חדרה של טירזה. הוא ראה שהיא כיבתה את האור. רק כשהגיע לחדרו נוכח שהאישה הלכה בעקבותיו תוך שהיא שומרת על מרחק סביר.
היא התיישבה על המיטה. בצד שלה. הצד ששכבה בו בעבר. ושבו היו מונחים עכשיו ספרים ועיתונים. היא הרימה את הספרים והעיתונים והניחה אותם על הרצפה. גם את האבק שהצטבר מתחת לספרים ולעיתונים מחתה מהסדין אל הרצפה. כך הייתה המיטה הזוגית שוב למיטה זוגית במלוא מובן המילה.
היא חפנה את ראשה בכפות ידיה והרפתה ממנו. שערה לא רק התארך, הוא גם קיבל גוון חדש. הגוון שהיה לו פעם. לפני הרבה שנים. היא הניחה את משקפי השמש על ארונית הלילה.
הוֹפְמֵיסְטֶר התיר את עניבתו ותלה אותה על כיסא.
"המזרן," אמרה. "זה עדיין אותו מזרן?" היא נעצה בו את אגרופיה ובדקה אותו, והוא הביט בעניבתו, אחת המתנות שקיבל לאחר ששמר אמונים למעסיקו במשך שני עשורים. אכן עניבה נחמדה. אלגנטית. המזכירה בחרה אותה בעצמה בחנות הכולבו. אין ספק שקל יותר לשמור אמונים למעסיקים מאשר לאנשים פרטיים.
"למיטב ידיעתי זה עדיין אותו מזרן."
"הוא כבר לא טוב," אמרה. "כבר אז הוא לא היה טוב. אי־אפשר לשכב על אותו מזרן לנצח."
הוא הפנים את הסצנה: היא, ישובה על המיטה, מנדבת הערות על המזרן. כאילו זה ביתה, כאילו מעולם לא עזבה אותו. זה היה כמעט מצחיק.
"את הולכת לישון כאן?" שאל והביט בספריו ובעיתוניו ששכבו לידו במיטה במשך חודשים, לא, שנים, כמו בת זוג. המילים תפסו את מקום הבשר בחייו.
"אתה הזמנת אותי."
"אבל כאן?" הוא הצביע על המיטה, הראי, ארוניות הלילה.
"אם לא כאן, אז איפה? בחדר הישן של איבי?"
"זה לא נראה לך קצת מוזר?"
"מוזר? למה שזה יהיה מוזר? האם מישהו ישן כאן?" שאלה. "האם אני שוכבת על מקום ששייך לאדם אחר? האם אני תופסת חלק מהמיטה שלא מיועד לי?"
"לא ממש," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר לאחר היסוס שארך כמה שניות. "אף אחד לא ישן כאן. זאת אומרת, אני ישן כאן. וגם העיתונים שלי."
"אז זהו."
הוא פשט את חולצתו והיא בחנה את רגליה היחפות בעודה יושבת על המיטה.
"אבל זה עדיין מוזר," אמר, יותר לעצמו מאשר לה. "כל מה שנוגע לך מוזר."
היא הסבה את גופה כך שיכלה לראות אותו, ניצב ליד החלון, ידיו אוחזות בחולצה. היא אמרה: "אתה כל־כך לבן, עוד יותר לבן מקודם. זה נראה כאילו אתה הולך ומלבין. אתה אף פעם לא יוצא לשמש? נשים לא אוהבות בשר לבן."
הוא תלה את החולצה בקפידה על משענת הכיסא, הוא התיישב וחלץ את נעליו והוריד את גרביו. הגרביים הוטמנו בנעליים. גם את הגרביים קיבל ממעסיקו, הוצאת ספרים, לאחר שני עשורים של עבודה כשכיר. שני עשורים, שבינתיים נהיו למעלה משלושה. הם אהבו לתת לו מתנות שימושיות. דברים שאפשר ללבוש. כלומר דברים שאפשר גם להוריד. הוא אמר: "מאז שעזבת, לא שמעתי תלונות. לא על הבשר הלבן שלי. לא על מחסור בקרני שמש. על שום דבר. התלונות נעלמו. רק הדייר עוד מתייצב מפעם לפעם."
כשכבר לא ציפה לזה, כששכח במשך שנייה שלמה שהיא נוכחת, היא לחשה: "כל־כך לבן שזה כמעט מפחיד. הבשר שלך."
קולה אף הוא לא השתנה. משהו בקול הזה כבר מזמן עורר בו מיאוס. מרגע שהמיוחד, היוצא דופן שבה, חדל להיות יוצא דופן והצטמצם לכדי מטרד.
צבעי שמלתה היו עזים. היא לבשה שמלה קיצית. בעבר לבשה בעיקר בגדים שחורים. גם מכנסי ג'ינס, הרבה מכנסי ג'ינס. עד שהוא ראה לנכון, ערב אחד, להעיר לה: "את כבר לא נערה מתבגרת. הגיע הזמן שתחליפי את התלבושת האחידה."
"כאילו אתה חולה," אמרה. "כאילו אתה גוסס. אתה גוסס? זה מה שקורה לך? יורגן, האם אתה גוסס?"
הוא ניגש לחדר האמבטיה, הוא הדליק את האור והיא באה בעקבותיו. יחפה. נעליה נשארו למטה, ליד הספה. היא הביטה בו דרך הראי שמעל הכיור. היא בכל זאת השתנתה. קמטים הופיעו במקומות שהיו פעם נטולי קמטים, פניה התעבו, ואולי הצטמקו דווקא. עכשיו, באור החזק של חדר האמבטיה, הוא הבחין בדבר. בשינוי המזערי שהתחולל בה הסתתרו שלוש שנים. אין כמעט דבר שמעורר אימה, ולכן גם תיעוב, כמו אישה שמזדקנת. היא מגלמת את השקיעה. היא באה לנקום את נקמת התאווה.
הוֹפְמֵיסְטֶר כחכח בגרונו, הוא הזיז צנצנת קרם ידיים.
"תיק הרחצה שלי למטה במזוודה," אמרה. "אין לי חשק לרדת להביא אותו. אין לי כוח. אני כל־כך עייפה. אולי יש לך מברשת שיניים בשבילי?"
על הכיור היו מונחות שתי מברשות שיניים. היא הביטה בהן.
"הירוקה היא של טירזה," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר.
היא לקחה את המברשת הכחולה, מרחה עליה משחת שיניים והחלה לצחצח את שיניה. בתוך כך הסתכלה על בבואתה בראי.
הוֹפְמֵיסְטֶר עקב במבט מזועזע אחר מברשת השיניים שלו שנעלמה בפיה. אחר תנועותיה של המברשת הלוך ושוב בתוך פיה. היה בזה משהו מכעיס, משהו מבחיל. המחשבה שמברשת השיניים שלו תקועה בחלל פיה הייתה בלתי נסבלת. הוא רצה לצעוק: "תפסיקי, מגעילה אחת, תפסיקי את זה מייד." הוא רצה לתלוש את המברשת בכוח מבין שיניה, אבל הוא אמר: "אני יכול לרדת למטה להביא לך מברשת חדשה. בשביל ההרגשה הרעננה."
"אל תטריח את עצמך," ענתה בפה מלא קצף. "זה מצוין."
"מה אמרת?"
"אל תטריח את עצמך," חזרה ואמרה. "זה מה שאמרתי. זה מספיק רענן גם כך."
הוא המתין עד שסיימה את ניקוי שיניה. זה לקח לה הרבה זמן. ואז הוא שטף את המברשת שלו בהקפדה יתרה. היא הוסיפה לעמוד ליד הכיור, מהורהרת, אבל נינוחה. כאילו עמדה שם גם אתמול, ולפני שבוע, ולפני חודש. והוא המשיך בשטיפה. הוא קרצף את מברשת השיניים כאילו היא נגועה במשהו מידבק. מחשבה. אמונה. מחלה.
כעת הוֹפְמֵיסְטֶר ראה שרגליה השמינו. הן התעבו מעט, הן כבר לא היו חטובות, בלתי נגישות, כמו פעם. אבל גם הוא השתנה. הוא עבר שני ניתוחי לסת. הדבר ניכר בו, הוא ראה את השינוי, וסביר להניח שגם היא הבחינה בו, אבל היא שתקה, כשם ששתקה כמעט על הכול. וכמוה, גם הוא נמנע מלשאול שאלות. לשם מה?
הוא חשב על טירזה. נותרו לה רק עוד כמה שבועות בבית. רק עוד כמה שבועות עד שתצא למסע שלה, מעין מסע עולמי יחד עם החבר שלה שאותו עדיין לא פגש, ושהוא עתיד לפגוש במסיבה הגדולה שתכננה. לא מכבר שאל אותה: "אולי הוא אחד הבחורים שלפעמים נתקלתי בהם בבוקר באמבטיה?" היא צחקה אליו ואמרה: "מה פתאום אבא'לה, אלה היו סטוצים."
ואז הוא חייך ומלמל: "אהה." הוא מעולם לא קישר בין עולם הסטוצים לעולמה של בתו, והאגביות שבה היא קישרה בין העולמות האלה בלבלה אותו. הוא לא היה ממש מזועזע, אלא לכל היותר מוטרד. משהו בשילוב בין המילים האלה גרם לו מבוכה: בת וסטוץ. אבל לא יותר ממבוכה. "אני הצעתי לבחורים האלה מגבת נקייה," אמר, אבל הוא לא הצליח להסתיר את מבוכתו מאחורי המילים, וטירזה מן הסתם הבחינה בדבר, כי היא אמרה: "אבא, אל תדאג. אני יודעת מה אני עושה, אני לא מטומטמת."
"לא, לא," אמר אז, "בטח שלא," והוא שוב פנה לעיסוקיו, אף שכבר שכח במה בעצם התכוון לעסוק.
כשהחל לצחצח את שיניו בשעה שהאישה עמדה לידו, נזכר באותה שיחה עם טירזה, ובבחורים שעמדו כאן, לרוב באפלה, כיוון שחששו להדליק את האור. כאילו ידעו ששהייתם בחדר האמבטיה הזה, חדר האמבטיה של יורגן הוֹפְמֵיסְטֶר, היא בעצם לא־חוקית.
"אתה לא צריך לפחד," אמרה. הוא פנה הצדה כדי להיטיב לבחון אותה. הוא הוציא את מברשת השיניים מפיו. על מה היא מדברת? שוב פנה אל הכיור, התכופף, ירק את הקצף ושטף את פיו. חודש אוגוסט בפתח, בקרוב טירזה תיעלם. הוא יהיה לבדו. לכל היותר יוציא אותו הדייר מפעם לפעם משלוותו לאחר שיגלה מחדל חדש. הפרק הבא בחייו עומד להתחיל, פרק ללא טירזה.
"אתה לא צריך לפחד," חזרה ואמרה.
הוא לקח מגבת וניגב את פיו. היכן שהוא על שפתו הייתה נקודה כואבת, כנראה נשך את עצמו.
"ממה?"
"מזה שאני שוכבת לידך."
הוא קיפל את המגבת. מגבת לבנה, שלא יצאה לגמרי נקייה מהכביסה. כתמי דם זעירים נותרו עליה.
"למה לי לפחד? ממה?"
"ממני."
"ממֵך?" הוא גיחך.
"איפה הסבון?" שאלה. "אני רוצה לרחוץ ידיים."
"יש רק סבון נוזלי. טירזה משתמשת רק בסבון נוזלי, אם בכלל. היא אומרת שסבון זה לא טוב לעור, שעדיף להתרחץ במים, סתם מים פושרים וזהו." הוא פתח ארונית והושיט לה את הבקבוק.
היא הסירה את הטבעת מאצבעה. הוא הסתכל עליה ותהה לרגע מה עלה בגורל טבעת הנישואין. היא רחצה את ידיה.
"כשאשכב לידך עוד מעט," אמרה בשעה שהחזיקה את ידיה מתחת לזרם המים, "אל תרגיש לא בנוח."
הוא הסתכל בראי על שדיו, כתפיו, זרועותיו. אכן בשר לבן. בשר נא. אפילו יותר מבעבר. וגם עור יבש פה ושם. הוא קיבל משחה למרוח בה את העור המתקלף. בשר מזדקן. גברים מזדקנים, לפי מה שראה במקום עבודתו, נוטים להאמין שנשים צעירות נמשכות אליהם. אבל הדבר היחיד שהנשים האלה נמשכות אליו הוא המעמד, העוצמה, הכסף שלהם. אי־הבנה טראגית מתחוללת ביניהם, אי־הבנה שהוא נתקל בה שוב ושוב. אי־הבנה הורמונאלית.
"מה שאני מתכוונת לומר," אמרה, "הוא שזה לא צריך להטריד אותך. זאת אומרת, קצת קשה לי למצוא את המילים הנכונות, אבל מה שאני מתכוונת לומר הוא שזה חסר משמעות."
עכשיו גם הוֹפְמֵיסְטֶר רחץ את ידיו.
"מה חסר משמעות?"
"אני. הנוכחות שלי."
"לרגע לא חשבתי שיש לזה משמעות," אמר. "את כאן, את זקוקה למיטה. אדם צריך לישון. כל ילד יודע את זה. לא ייחסתי לזה משמעות, קיבלתי את זה כמו שזה. אני מקבל כל דבר כמו שהוא."
"כן, כל זה ידוע לי, אדם צריך לישון, אבל בסך הכול התכוונתי לומר שאני לא נמשכת אליך מינית. שאתה לא צריך לפחד מזה. שאתה לא צריך לעשות שום דבר שלא מתחשק לך לעשות. די נו, למה אתה גורם לי להיות כל־כך מפורשת? למה אתה לא עוזר לי קצת?"
הוֹפְמֵיסְטֶר רחץ את ידיו ביסודיות. כאילו נבר באדמה במשך יום שלם. כאילו עבד בגינה. מחר בבוקר אסור לו לשכוח להוציא מברשת שיניים מהארונית שמתחת לכיור במטבח, שבה אחסן את מברשות השיניים, ולהביא אותה לחדר האמבטיה. איש־איש ומברשת השיניים שלו. המפתח לאושר הוא חלוקה נכונה של הרכוש.
"אני בעיקרון ממעט לעשות דברים שאין לי חשק לעשות אותם. אבל לא תמיד מדובר בחשק. בואי נאמר את זה כך: אדם עושה דברים לא כי יש לו חשק לעשות אותם, אלא כי מוטלת עליו חובה." הוא גירד את זרועו הימנית. הייתה לו שם עקיצה. אולי עקץ אותו חרק כשעמד אמש בגינה בפלג גוף עליון חשוף וסקר את עץ התפוח שלו ואת העגבניות והדלועים ששתל. דלועים הם כמו עשבים שוטים. אם יודעים לשתול אותם, הם מתפשטים במהירות הבזק. ערב יפה היה אמש, הערב היפה הראשון של העונה. עדיין לא חם אבל נעים. הבטחה של חום.
"אני לא מדברת על עבודה," אמרה. "אני לא מדברת על חובות הבית או על הורים סניליים שצריך לדאוג להם. אני מדברת על סקס. זה לא שייך לתחום החובה, זה שייך לתחום החשק. אמרתי: 'אתה לא צריך לעשות שום דבר שלא מתחשק לך לעשות', כדי שלא תחשוב שאני פה מתוך תקווה שנפתח דף חדש, שנהיה שוב זוג, כי אין לי תקווה כזאת ואני גם לא מעוניינת בזה. אין לי חשק לזה. אני כבר לא רוצה את זה. כל מה שרציתי הוא להתעניין בשלומך. בשלומך ובשלומה של טירזה."
"אני לא מבין אותך. אני לא מבין שום דבר ממה שאת אומרת. את מקשקשת. וכבר מאוחר. בואי נלך לישון."
"אני מתכוונת שאנחנו לא צריכים לקיים יחסי מין, שכבר לא צריך להתעסק בזה." היא דיברה כאילו היא נותנת הסברים לילד שהוא קצת אִטי, ילד עם ליקויי למידה.
"טוב לדעת," אמר וניגב את ידיו. "זה היה סתם מסבך את העניינים."
"העניינים?"
"המשפחה הזאת. הכול מתנהל כאן מצוין. הכול מאורגן. יש עוזרת. חדשה. היא באה מגאנה. יש אבא. הוא לא בא מגאנה. יש ילדה. יש כסף, יש אוכל, יש אהבה, אולי זה מפתיע אותך, אבל כן, יש אהבה. ובשבועות האחרונים שטירזה עדיין פה בבית, אני לא רוצה הסתבכויות, אני לא רוצה עניינים, אני לא רוצה מתחים שהולכים ומצטברים עד שהם נעשים בלתי נסבלים. הציונים של טירזה השתפרו פלאים מאז שעזבת. אני לא אומר שקיים קשר בין הדברים, אבל זה בכל זאת מעורר תהייה, לא? נכון שזה מעורר תהייה?"
הוא הניח את מברשת השיניים הכחולה בקפידה ליד הירוקה, כמדי ערב.
"אני לא אהיה לכם למטרד," אמרה. "אני לא אקלקל את האווירה."
הוא נשען בשתי ידיו על הכיור. בחדר האמבטיה אמנם לא היה חם במיוחד, אבל הוא הרגיש את הזיעה ניגרת מתחת לזרועותיו.
"למה באת?" שאל בלי להביט בה. "מה את רוצה? במה נשאר לנו עוד לדון?"
"הרגע אמרתי לך. אני לא רוצה כלום. לראות מה שלומכם, רק בשביל זה באתי. ואני כבר לא רוצה לדון בשום נושא."
היא אחזה בתנוך אוזנו השמאלית וצבטה אותו. הוא בהה במכונת הכביסה. בעבר עמדה המכונה במטבח, אבל היא תפסה שם יותר מדיי מקום ולכן הם העבירו אותה לחדר האמבטיה. זו הייתה אחת המטלות האחרונות שהאישה קיבלה על עצמה לפני עזיבתה.
"מפריע לך שאני כאן?" שאלה. "אני מפריעה לך? אתה רוצה שאלך?"
הוא חיכך את כפות ידיו זו בזו כדי לבדוק אם העור מחוספס ויבש, ותהה אם ידיו מסגירות את גילו. הוא קרא על זה פעם. חזית המאבק בהזדקנות הועתקה מעור הפנים לעור הידיים.
"אני לא יודע," אמר. "האם את מפריעה? בשיא הכנות, אני לא יודע. אולי עדיף היה אילו לא באת, אבל את פה. זה מקובל. ואת רוצה להישאר ללון פה. גם זה מקובל."
היא עדיין אחזה בתנוך אוזנו בין אצבעותיה. "הו, יורגן," אמרה. "יורגן שלי." היא הרפתה מהתנוך. "אתה יודע? אני אף פעם לא הרגשתי משיכה אליך. אף פעם לא. אפילו לא בהתחלה. אתה יודע מה זה בכלל, משיכה? זאת אומרת, האם המילה הזאת יש לה משמעות בשבילך? חוץ מאשר תיאורטית."
הוא מישש את פניו. הוא חש את זיפי הזקן בלחייו וקירב את פניו אל הראי, לא בהרבה, בכמה סנטימטרים בלבד.
"משיכה? איזו משיכה? על מה את מדברת?"
"על החיה," אמרה. "המשיכה היא החיה. הדבר שאי־אפשר לחשוב עליו, כי הוא ישנוֹ. כי הוא פשוט ישנוֹ. הדבר שאי־אפשר לבטל אותו בעזרת היגיון. הדבר שאי־אפשר לטאטא אותו מתחת לשטיח. הדבר שהוא חזק יותר ממך. זאת המשיכה. זה מה שקורה לפעמים לבני אדם כשהם רואים אדם אחר. היא גם יכולה לגווע, לרוב היא גוועת, ואז אתה עדיין רואה את האדם האחר, אבל אתה כבר לא תופס אותו כיצור מיני. כיצור שיכול לתפקד מינית."
הוא בחן את עצמו בראי, וגם אותה, דרך הראי.
"גם אני לא נמשך אלייך," אמר חרישית, כי פתאום חשש להעיר את טירזה. הוא עדיין בחן את עצמו בראי ולחש: "אם זה מעניין אותך, אם לזה התכוונת. את לא מסעירה אותי. אף פעם לא הסערת אותי. אולי את מסעירה גברים אחרים. אבל אותי לא. אני ראיתי בך בעיקר אדם ייצוגי. יכולתי להופיע אתך ברבים בלי להתבייש, רוב הזמן, אם נתעלם מאירועים חריגים, ולכן בחרתי בך. כי בתמונה הכוללת של הקריירה שלי והבית שלי הייתה חסרה אישה. וחשבתי שאת תהיי האישה הזאת. שאת תהיי ההשלמה לקריירה שלי."
הוא הוסיף לקרב את פניו אל הראי. אכן, עורו התרופף, הוא נעשה פחות חלק מבעבר. הוא נעשה רפוס. סנטר כפול החל להתפתח. בעבר. מאחורי המילה הזאת הסתתרה לא רק הכרוניקה שלו, ואִתה גם הכרוניקה שלה, ושל איבי, וכמובן של טירזה. מאחורי המילה הזאת הסתתרו החיים עצמם.
"אבל יורגן," אמרה, "חשבת שלא ידעתי את זה? חשבת שלא ראיתי את זה? ושלא הרגשתי את זה? באמת חשבת שאני לא שמה לב איך אתה מסתכל עליי, כשאתה כבר מסתכל עליי? באיזה גועל? באיזו פאניקה?"
הוא לא ענה. הוא כבר לא התרכז בבבואתו. מבטו שוטט בחדר האמבטיה, הוא בחן את אריחי השיש, את האמבטיה, את מתלה המגבות, שהיה גם מתקן חימום, כך שהמגבות היו תמיד חמות בבקרים חורפיים. הכול מסודר, הכול נקי. הכול כמו שצריך להיות.
"אבל אתה," אמרה, "אתה לא ראית כלום. שום דבר. כל השנים האלה. היית עיוור. אני לא רציתי אותך יותר משאתה רצית אותי. אבל אתה לא ראית את זה. בעיניי היית מבוגר. אבל אתה אפילו לא הרגשת את זה. היית עסוק מדיי. אני לא יודעת במה, אבל היית עסוק."
"מבוגר?"
"מבוגר מדיי."
"מבוגר מדיי? מה זאת אומרת? מתי בן אדם מבוגר מדיי?"
"מבוגר, יורגן. פשוט מבוגר. מבוגר מדיי בשבילי. החברות שלי שאלו אותי: 'מה לך ולזקן הזה?' היית פלגמאטי בעיניי, לא רק במיטה, גם מחוץ למיטה. כמה פלגמאטי היית, עד כדי פתטיות, כאילו האִטיות שלך עושה אותך לאדם מיוחד, כך התנהגת. וכשלא היית פלגמאטי, בפעמים המעטות שלא היית פלגמאטי, אז היית... אז היית... טוב נו. ואתה יודע למה נשארתי? כי הגברים שמצאתי ושדווקא הסעירו אותי, שהיו מרתקים בעיניי, שהייתי מאוהבת בהם לפעמים שבועות ולפעמים חודשים, לכולם היה מכנה משותף. אני הרגשתי שהם לא יהיו טובים לילדים שלי, אם בכלל רצו ילדים, אבל זו אפילו לא הייתה הבעיה העיקרית. הבעיה הייתה שהם לעולם לא היו דואגים לילדים שלי כמו שהאמנתי שאתה תדאג להם."
הוא ניגש אל האסלה, תלש פיסת נייר טואלט, קינח את אפו והשליך את הנייר לאסלה. הוא בהה בנייר הצף על המים. הוא הוריד את המים. הפעולה הרגיעה אותו. שאון המים הנשפכים כביכול ניפץ את המתח שהוא חווה במשך שנייה אחת כבלתי נסבל.
"מה כבר ההפרש בינינו?" אמר ובהה לתוך האסלה. "מבוגר מדיי. על מה את מדברת? כמה שנים יש בעצם בינינו? בשביל זה באת? כי שכחת לומר לי משהו, בפעם ההיא?" הוא גיחך. המחשבה הייתה מגוחכת, מגוחכת מדיי, כמו תלונות מסוימות שהדייר העלה בפניו. מגוחכת כמו האמירה שהוא מבוגר מכדי שיפטרו אותו.
"ההפרש בינינו מספיק גדול. והוא רק הולך וגדל. פער הגילים הולך ומתרחב. אתה לא שם לב לזה? לא מדובר בהפרש השנים בינינו. מדובר במנטאליות. זה לא קשור לגיל, לתאריך הלידה בתעודת הזהות. אתה פשוט מבוגר, וזה כבר נמשך הרבה זמן. הפסקת להיות מרתק. עד כמה שהיית כזה אי פעם. מרתק, המילה הזאת אומרת לך משהו?"
הוא התנתק מהקסם שהטילה בו האסלה. הוא פנה לאחור ואמר לאשתו: "את צודקת. לא הייתה תשוקה בינינו. אבל תשוקה היא לא הדבר הכי נעלה, הכי יפה, הכי חשוב, היחיד. אני למשל תמיד חשבתי שהריח שאת מפיצה דוחה. אבל אף פעם לא אמרתי על זה מילה, כי בסופו של דבר הריח הוא לא העיקר. אם הריח הוא מה שקובע, אחרי שני ילדים, משהו לא תקין. נכון? מי כבר מדבר אז על ריחות?"
"איזה ריח?" שאלה ועשתה צעד אחד לקראתו. "על איזה ריח אתה מדבר?"
הוא הושיט אצבע ונעץ אותה לרגע בעצם החזה שלה. כלאחר יד.
"את יודעת. את יודעת טוב מאוד. הריח שלך. הריח שאת מפיצה. תמיד, עשרים וארבע שעות ביממה." הוא התרחק ממנה ופסע לעבר מכונת הכביסה. הוא נשען על המכונה ועמד שם בידיים שלובות, אדיש ושקוע במחשבות. זו הייתה פוזה. הוא כלל לא היה רגוע כמו שנראה. הוא היה מתוח כמו קפיץ. כל דחייה, כל סיטואציה שבה זיהה סימני דחייה, עוררו בו סערת רוחות. הוא זיהה את הדחייה בחיים. לכן החיים עצמם עוררו בו סערת רוחות.
"על מה אתה מדבר? ריח! אתה חושב שאתה יכול להרשות לעצמך לומר דבר כזה? כי הסתדרת כמה שנים בלעדיי? אתה חושב שזה הופך אותך למישהו? לאדם טוב יותר ממני? לאדם חזק יותר?"
מתלה המגבות המחמם היה מתנה. הוא הזמין אותו באותה תקופה שבה שניהם השתתפו בסדנה "לִמדו להכין סושי וסשימי". זה היה רעיון של יועץ הנישואים. תעשו משהו ביחד. תעשו משהו במשותף. תנו זה לזה מתנה מפעם לפעם. תהיו מיוחדים זה בשביל זה.
"אולי את יותר צעירה ממני," אמר, "ועובדתית זה גם נכון. אולי את חושבת שאני מבוגר ואִטי, ואולי תמיד חשבת את זה. עד כדי פתטיות, מה שנראה לי, אגב, כקביעה סובייקטיבית למדיי..."
"סוס זקן."
"תני לי לדבר. זכותך לחשוב את כל הדברים האלה וגם לומר אותם, אבל הריח שאת הפצת היה בלתי נסבל."
הוא החל לעסות את יד ימינו, כמו שעיסה אותה לפעמים לאחר יום ארוך של כתיבת מכתבים ודואר אלקטרוני.
"אתה מוכן לתאר את הריח הזה?" שאלה. "אתה מוכן לחדד קצת? האם אתה מתכוון לסירחון? האם זה מה שאתה אומר, שאני מסריחה? על סירחון אנחנו מדברים?"
היא עמדה לפניו. לא היה לו לאן לסגת, כי מאחוריו ניצבה מכונת הכביסה. הוא ראה בבירור את הנקבוביות בעור פניה, את הפס השחור של איפור העיניים. אולי היא צדקה, אולי הוא נגעל ממנה. אבל גועל הוא עדיין לא סיבה להתפרקות הנישואים. גועל הוא הדרגה הגבוהה ביותר של אינטימיות. גועל הוא תכלית כל האינטימיות, התוצאה הבלתי נמנעת שלה. הקִרבה שבגועל, היציבות שלו, הגעגוע שהוא מעורר. הכמיהה לחוש עוד פעם אחת גועל כלפי הזולת. ובו־זמנית גם קצת כלפי עצמך.
"לא בהכרח סירחון. סירחון זה הביוב. הדייר מתלונן על סירחון. לא כל ריח לא־נעים ראוי לכינוי סירחון. נא לשים לב לניואנסים."
"אני מסריחה, זה מה שאתה אומר? זה מה שאתה מנסה לומר?"
"לא, לא," אמר, "את שוב לא מקשיבה, כמו פעם. ריח לא־נעים הוא לא סירחון, ריח לא־נעים הוא ריח לא־נעים, ואני בוודאי לא הראשון שמעיר לך על כך. אל תעמידי פנים שכן. אל תיתממי."
"ומאיפה בא הסירחון הזה? אם מותר לי לשאול?"
הוא הישיר מבט אליה, לרגע קט, אבל זה הספיק. בראשה התחוללו דברים משונים. מוחה היה נתון לקצרים חשמליים. לפעמים הלמו בו ברקים. הוא שכח את זה, הוא הדחיק את הזיכרון.
"למה את רוצה לדעת? לא אמרתי לך שזה לא משנה? אני רוצה לסיים את השיחה הזאת."
היא תפסה את זרועו, הזרוע שבה הוא חש גירוי כיוון שנעקצה.
"אני רוצה לדעת," אמרה. "זכותי לדעת." למילה 'זכותי' היה צליל נוקשה וקולע. כאילו הייתה לה זכות כלשהי והיא באה לתבוע אותה. כאילו באה לתבוע את חלקהּ בשלל.
"מהפה שלך," אמר. "בעיקר אחרי ששתית יין. אבל כל יום שתית יין, כך שזה לא שינה הרבה. והריח הזה השתלט עלייך עד כדי כך שזה נראה כאילו הוא יוצא לך מהבהונות, מהשיער, מכל חלקי הגוף. זה היה בלתי נסבל. וגם דוחה. אם הסתכלתי עלייך בצורה משונה, זה כנראה היה בגלל זה."
היא צבטה את זרועו בעדינות, כמעט ברוך, ושאלה: "אתה מריח אותו עכשיו? את הריח הזה? אתה שוב מריח אותו?"
הוא נד בראשו, הוא היה מבולבל, כעוס. נרעש, בגלל נוכחותה, בגלל שאלותיה, בגלל קרבתה. לפני כמה שעות בלבד, כשהכין את פשטידת הדגים, היה בעצם מאושר בלי להיות מודע לכך. האושר מתברר רק בדיעבד. אוף, כמה מאושר הייתי, כמה חבל שלא השגחתי על האושר שלי.
"אני מצונן," אמר, "וחוץ מזה, הרגע צחצחת שיניים. אני רק מריח את משחת השיניים שלי. גם זה לא תענוג גדול."
"בוא הנה," אמרה. "תריח שנייה." היא קירבה את פיה לאפו. היא נשפה עליו. הוא חש את הבל פיה החם על פניו. היא שוב נשפה. ברגע זה הייתה קרובה מאוד אליו. קרובה דייה שיראה הכול. אבל הוא כבר לא הסתכל.
הוֹפְמֵיסְטֶר אחז בגרונה בידו השמאלית. הוא צבט את גרונה. היא נשפה עליו עוד פעם אחת. הוא הטה את פניו והידק את אחיזתו בגרונה. הוא הפעיל לחץ בידו. "תמשיך," לחשה, "תמשיך. אתה רוצה שאקרא למשטרה? כמו פעם, יורגן? שאקרא להם שוב?"
הוא הדף אותה בכוח. היא נחתה על הרצפה וגבהּ נחבט בקיר הסמוך לאמבטיה. אבל היא מיהרה להתעשת. היא הסיטה את וילון המקלחת וירקה כמה פעמים לתוך האמבטיה.
"עכשיו אני יודע," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. הוא דיבר לאט בעודו פותח את היד שאחזה בגרונה ושוב מכווץ אותה לאגרוף. כאילו הוא ממלא בצייתנות אחר תרגיל שהפיזיותרפיסט מורה לו לעשות.
"מה אתה יודע?"
"עכשיו אני יודע למה באת. כי לא יכולת לסבול את זה. לא יכולת לסבול שאני מאושר. שבניתי לי פה חיים עם טירזה. שאני מסתדר בלעדייך. מאז ומתמיד האושר מעורר בך סלידה. אם אין לך סיבה לבכות וליילל, את מרגישה שאת לא חיה. אם את לא יכולה להסתיר את הפרצוף שלך מאחורי מסך של דמעות, את חושבת שפספסת את חייך. בלי טרגדיה אין לך חיים. אין לך כלום. אין..."
"לזה אתה קורא חיים?" היא הצביעה עליו. היא הצביעה על מכונת הכביסה ומתלה המגבות.
הוא לא השיב. הוא פתח את ארונית התרופות וחיפש בה תכשיר נגד עקיצות יתושים. ודאי עוד נותרה שארית מהשנה שחלפה. בקיץ שעבר הם סבלו ממכת יתושים. גם טירזה התלוננה על עקיצות. הוא קנה לה רשת למיטה, אבל היתושים מצאו דרך לחדור גם מבעדה.
הוא לא מצא את מבוקשו. יוד, פלסטרים, אספירין. הכול חוץ מתכשיר נגד עקיצות יתושים. כלאחר ייאוש הוא נעץ את ציפורן האגודל שלו בעקיצה.
"יורגן," אמרה האישה.
"כן," אמר, והציפורן עדיין נעוצה בעקיצת היתוש.
"למי בעצם אתה נמשך? אליי לא. זה ברור לי. אני כבר מזמן יודעת את זה. ואני שמחה שגם מצאת לנכון לומר את זה במילים מפורשות. תמיד עדיף להיות גלוי. לא טוב להחזיק דברים בבטן. אבל מסקרן אותי לדעת למי אתה כן נמשך. הרי צריך להיות מישהו שאתה נמשך אליו. אני תוהה: אולי אתה נמשך לגברים? עד עכשיו לא רציתי לשאול אותך, כי פחדתי שזה יביך אותך יותר מדיי, ואז כבר לא יישאר ממך כלום, אפס, אפילו פחות ממה שיש היום. פחדתי שתרגיש פתאום חשוף, חסר אונים, שתתמוטט, שתתפרק. אבל עכשיו, כשאנחנו ידידים, סתם ידידים, ואולי אפילו ידידים קרובים, חשבתי: למה שלא אשאל אותך. ובכן, האם אתה נמשך לגברים? לבחורים? בחורים צעירים? בלונדינים, במכנסי ג'ינס הדוקים? או טיפוסים מזרחיים דווקא?"
היא שוב התקרבה אליו. הוא לא זז ממקומו. ידו השמאלית ליטפה שוב ושוב את עקיצת היתוש. נעיצת הציפורן בבליטה לא ממש הועילה. היא רק הפחיתה מעט את עוצמת הגירוי.
היא נעצרה במרחק שתי פסיעות ממנו.
"בגלל זה אתה מאושר עכשיו?" שאלה. "כי אתה יכול סוף־סוף להיות מי שאתה באמת? באין מפריע. עדיין בסתר, כמובן, תאר לעצמך, אבל באין מפריע. האם הם נוהגים לבוא מאוחר בלילה, כשטירזה כבר ישנה, או בסופי שבוע, כשהיא מתארחת אצל חברה? האם הם באים לבד, או בחבורה? בבגדי עור? עם שפמים? השיער מסורק לאחור ועדיין לח ומבריק מהג'ל?"
לרגע קט הוא ראה בפניה את אותו ריגוש שכבר ראה לפני חמש שעות, כשעמדה במסדרון עם המזוודה על גלגליה. זה היה ריגוש שלא הכיר אצלה קודם לכן. בין גילויי השחצנות לסרקזם המנוכר הופיע על פניה מפעם לפעם משהו שהזכיר לו ייאוש. מבט, העוויה קלה של הפה. האופן שבו הסיטה את מבטה ממנו. נימת קולה. הבעת הייאוש הייתה חדשה והפכה אותה פתאום לשברירית. ולכן גם אותו. היכן שהיא נשברת, גם הוא נשבר.
"לכי מפה," אמר. "את מטורפת."
"אני מטורפת? כבר אמרת לי את זה בעבר. למה אני מטורפת? כי אני יודעת? כי אני כבר לא שותפה למשחק המטופש הזה שלך? כל השנים שתקתי, כדי שתרגיש בנוח, כדי שתוכל להאמין בהונאה שלך, כדי שתוכל לחשוב שכולם, כולל אותי, מאמינים בה. נכון, הייתי מטורפת, כי הנחתי לך, כי השלמתי עם ההונאה העצמית שלך, כי אף פעם לא אמרתי: 'יורגן, זה יועיל לכולנו אם תודה בזה, פשוט תודה, אנחנו לא חיים במאה התשע־עשרה. יש דברים גרועים מזה.' אבל עכשיו, כשאני מתעניינת באופן ידידותי, אני מטורפת? כשאני שואלת מתוך תשומת לב, מתוך חברות, למי בעצם אתה נמשך, פתאום אני מאבדת את השפיות?"
"את מטורפת," חזר ואמר. "עוד יותר מטורפת משהיית. למה צריך לפרש כל דבר, למה את לא מסוגלת להניח לדברים, למה אין לך כבוד לשתיקה? למה היא כל־כך מאיימת בשבילך, כל־כך בלתי נסבלת?"
היא הרימה את שמלתה ופשטה אותה מעל ראשה. היא השליכה אותה לרגליה כמי שדחוף לה להתפשט, לא מתוך תשוקה אלא מתוך הרגל. דחיפות השינה. לישון עכשיו. מייד. כמו אחרי לילה ללא שינה במטוס שגם יצא באיחור. היא לא לבשה חזייה. הוא הפנה את מבטו.
"תגיד, יורגן," אמרה חרישית, "זה מה שמפחיד אותך? זה מה שמעורר בך סלידה? העובדה שאני אישה? זה הסירחון שדיברת עליו? סירחון האישה? שאתה מזהה ממרחק של מטרים, כי ככל שמפחדים יותר, חוש הריח חד יותר, כך זה עובד בעולם החי, נכון? זה מה שמעורר בך גועל? אתה יכול לדבר עכשיו בגילוי לב, אני באמת רוצה לדעת. זה לא יכאב לי. האמת לא יכולה לכאוב לי. השתיקה היא הדבר הכואב. השקרים. ההסוואה."
"לכי מפה," אמר בראש מורכן. "בבקשה לכי מפה. לכי לבית מלון. עוד הערב. אני נותן לך כסף."
"בשביל מה?"
"בשביל בית מלון."
היא הרימה מעט את שדיה. הגוון החום היה אחיד. היא עדיין לא ויתרה על שיזוף בחזה חשוף.
"אתה רואה אותם?" שאלה, "יש לך אומץ להסתכל? אלה השדיים שהניקו את הילדות שלך. אתה רואה? הם לא נפולים או מקומטים, כמו אצל נשים אחרות. העור ניזוק הכי קשה כשהוא מתכווץ ונמתח, מתכווץ ונמתח, אבל השדיים שלי לא התכווצו. הם נשארו כמו שהיו. האם אי פעם הסתכלת עליהם? האם התגעגעת אליהם? אולי התגעגעת לגועל שהם עוררו בך? הרי גם לזה אפשר להתגעגע. אבל תודה לאל, יש דבר אחד שגובר אפילו על הגועל שלך, והוא הרצון לציית למוסכמות חברתיות, נכון?"
הוא התעלם משדיה. הוא הישיר מבט לעיניה, וכשכבר לא היה מסוגל להתמיד בזה, הסיט את מבטו הצדה.
"אני מצטער," אמר לבסוף. כיוון שלא ידע מה לומר חוץ מזה. כיוון שהיא עמדה מולו, נגישה והזויה בו־זמנית, אבל בעיקר עירומה.
אישה עירומה. בגיל העמידה.
הוא שלח את ידו לראשו ומישש את שערו, את קודקודו. גם שם חש גירוי.
"על מה אתה מצטער?"
הוא היסס, הוא לא ממש ידע על מה הוא מצטער, הוא רק ידע שהוא מצטער.
"שלא הייתי הגבר ההוא," אמר לבסוף.
"שלא היית הגבר ההוא?"
"הגבר שחלמת עליו."
"נכון, לא הייתָ."
היא הרפתה משדיה.
"אבל גם אני לא הייתי," אמרה כעבור שניות אחדות. "גם אני לא הייתי האדם שאתה חלמת עליו."
"אכן." הוא שוב הרגיש את הפצע שעל שפתו. "אפשר לנסח את זה כך. אם חייבים. אז המצב בינינו תיקו." הוא תיאר לעצמו שהפצע מדמם.
"נכון, המצב תיקו. אפשר גם להסתכל על זה ככה. תיקו. בכל זאת, זכיתי להכיר חתיכים בחיי. שלא תרגיש חלילה נקיפות מצפון, או מועקה." היא דיברה בנימה חולמנית, ועם זאת עניינית. היא ניצלה את ההזדמנות לעשיית ספירת מלאי. חשבון הרווח והפסד הוגש לו.
"חתיכים?"
"חתיכים. לאחד מהם היו רַסְטות."
"אז כך את מכנה אותם? זה השם?" המילה נראתה לו מתאימה לבנותיו. חתיכים. אילו יכול לצחוק, היה צוחק. היה גועה בצחוק פרוע ומתמשך, תוך שהוא חובט בירכו. אם ובת צדות חתיכים.
"הגבר שאני חולמת עליו הוא חתיך, כן. החברות שלי אמרו: 'הוא לא חתיך, אבל הוא ידאג לילדים שלך.' הן אמרו: 'הוא פלגמט, אבל הוא יבשל בשבילך ויעשה את הקניות, אל תשכחי את זה.' החברות שלי אמרו: 'הוא מבוגר, אבל אחרי שימות יהיו לך עוד חיים שלמים לפנייך.' תסתכל עליי ותגיד לי: מה יש עוד לפניי? לפני כמה ימים ביקרתי אצל מגדת עתידות, והיא אמרה לי: 'הרבה דברים הולכים להשתנות השנה. הכול ישתנה. תהיי סבלנית.' תסתכל עליי, יורגן. מה הולך להשתנות?"
הוא העביר את ידו בשערותיו, שאיבדו את צבען המקורי. הן היו לבנות. לראשונה חש חמלה כלפיה, לראשונה זה שנים לא ראה בה את האישה שנטשה אותו ואת הילדות שלה למען אושר פרוורטי בסירת מגורים.
"יש לך שתי ילדות ממני," אמר.
"אז מה? בזה אני אמורה להתנחם? זאת הישועה שלי? מה היא אישה שאין לה ילד: זונה. פחות אפילו מזונה. כי זונה עדיין יכולה ללדת ילדים. כבר אמרתי לך: אתה היית בעיניי הפתרון האידיאלי להבאת ילדים לעולם. לא יכולתי למצוא אדם מתאים יותר ממך, יורגן. על כל פנים, אדם שמוכן לזה. אבל ההורות לא הביאה לי ישועה. מבט נואש של גבר מאוהב השפיע עליי יותר מהמבט המתחנן של הילדוֹת. אימהוֹת אחרות חושבות שזאת אהבה, אבל זה בסך הכול רעב, יורגן, רעב ותו לא. והצרחות האלה, לפעמים לילות שלמים, כן, היו לילות שאתה שמת אטמי אוזניים, אבל מאוחר יותר הצרחות אפילו לא הפריעו לך, הן גרמו לך עונג, הן נתנו לך תעסוקה. אלא שלי היו ציפיות אחרות מהחיים מאשר להקשיב לצרחות של בנותיי הצמאות."
הוא נמנע מלהביט בה. הוא שוב מישש את קודקודו. הוא היה יכול לצבוע את שערותיו, אם אמנם נכון שהלובן מזקין אותו. הוא דווקא אהב את הצבע הלבן. הוא חשב שהוא משווה לו מראה מכובד, שהוא הולם אותו. שבזכות צבע שערו הוא מקרין סמכותיות. אבל אולי טעות בידו.
"אני לא יודע מה את רוצה ממני," אמר חרישית. "אני לא יודע וזה גם לא מעניין אותי, אבל אני לא הומו. ואף פעם לא הייתי."
פתאום היה נדמה לו שהוא כבר חלם את זה. שכל הסיטואציה הזאת, שבה שניהם עומדים בחדר האמבטיה והיא עירומה, התרחשה בחלומו. היא הרבתה להתערטל. בקיץ נהגה לארגן מסיבות לילדות ולהופיע בהן בחצי עירום, ולפעמים בעירום מלא, עד שהורים התלוננו על התנהגותה והוֹפְמֵיסְטֶר נאלץ להבטיח שיקרא את אשתו לסדר וידאג שגם בימי שרב לא תסתובב עירומה בין הילדים כשהם משחקים תופסת מסביב לעץ התפוח שלו. גם לא בחצי עירום, הוסיף על דעת עצמו. כי הוא היטיב להכיר את האישה. אבל בחלום שבו התרחשה הסיטואציה הזאת, השיחה התנהלה אחרת. היא לא נסבה על הומוסקסואליות.
"אז מה אתה?"
"מה אני?"
"אם אתה לא הומו, מה אתה? מה אתה לעזאזל?"
"זה מה שאת רוצה לדעת?"
"כן. בעצם כן. למה לא. אני מאמינה שאוכל להשלים עם מה שקרה, עם כל מה שקרה, אם סוף־סוף אדע מה אתה. ומי אתה, יורגן. מי אתה?"
הוֹפְמֵיסְטֶר שאף אוויר, ידו לא נחה עוד על קודקודו. הוא הבחין בכתם כחול על ירכה. היא נתקלה במשהו. ואולי חטפה בעיטה.
"אני אף אחד," אמר. "היה לי פעם אגו גדול, אבל צמצמתי אותו לחצי, ואת מעכת את מה שנותר ממנו והפכת אותו לקציצות. אני האבא של טירזה ושל איבי. בעיקר זה. זה מה שאני, כן, לא הרבה יותר מזה, אבל גם לא פחות. האבא של איבי ושל טירזה. אני אב."
"אתה יודע," אמרה, ודיברה לאט, כאילו היא מתקשה לברור את המילים הנכונות, כאילו היא מדברת בשפה זרה, "אתה יודע מה אני חושבת לעצמי? האם אי פעם תהית: וַאוּ, כמה מוזר?"
"מה זאת אומרת, וַאוּ? מה אמור להיות מוזר?"
"מה זאת אומרת? די כבר, יורגן, אל תעמיד פני תם."
"אני לא מבין. אין לי מושג על מה את מדברת. כבר כמה זמן אין לי מושג על מה את מדברת."
"האם אי פעם חשבת: כמה מוזר שמעולם לא גרמתי לאשתי אורגזמה? כמה משונה. אולי הגיע הזמן שאעשה את זה, או שאלמד איך עושים את זה? ספרים שלמים נכתבו על הנושא, קלטות הדרכה לשיפור התפקוד נמכרות כמעט בכל חנות טבע. האם אי פעם חשבת: אני מוכרח לעשות משהו בנדון, ולו רק פעם אחת? האם אי פעם חשבת: כמה מייאש. בשבילה. מה היא חושבת עליי? אולי כדאי שאתעמק בנושא. אולי כדאי שאתאמן. עד שזה יצליח."
הוא הביט בה כמו שמביטים בעכבר לכוד במלכודת, שמונחת כבר עשרים שנה במטבח ומעולם לא לכדה עכבר. ובוקר אחד, ראו זה פלא, מוצאים בה עכבר. לא ייאמן. זו ודאי הזיה. או טעות.
לא, בחלומו הכול התנהל אחרת. אמנם החלום לא היה נעים, כלל וכלל לא, אבל הסיטואציה הנוכחית הייתה עוד פחות נעימה.
"אולי נסיים את השיחה הזאת?" הציע. "תתלבשי. נלך לישון. תלבשי פיג'מה. או חולצת טי. ופשוט נלך לישון. כאילו כלום לא קרה. יש מספיק חולצות טי שלך בארון הבגדים. גם הפיג'מות שלך עדיין פה. הכול עדיין פה. הכול חיכה לך."
מבטו שוב נפל על הכתם הכחול שעל ירכה. היא תמיד הייתה פזיזה, וגולמנית. היא תמיד נתקלה בחפצים. צבע תחתוניה היה ורוד, מין ורדרד עדין, נעים לעין. לא אותו ורוד עז וצעקני, ורוד שמכאיב לעיניים, ועם זאת יש בו משהו. משהו מסעיר, דווקא משום שהוא מכאיב לעיניים.
"הייתי רוצה שתענה לי על זה," אמרה. "יש כמה דברים שהייתי רוצה לדעת, אם כבר אני פה. וזה אחד מהם."
הוא הנהן.
"את רוצה לדעת," אמר. "את רוצה לדעת. ובכן, למיטב זיכרוני, ואולי זיכרוני מטעה אותי, אולי כבר נהייתי קצת סנילי, אבל למיטב זיכרוני אני גרמתי לך פה ושם אורגזמה, לא באופן סדיר, אבל מפעם לפעם זה קרה. לא מדי חודש, לא מדי רבעון, מפעם לפעם. אבל בכל מקרה, נראה לי מגוחך לדון בנושא הזה ברגע זה. זה נראה לי אבסורדי. זה נראה לי לא מכובד."
"מעולם לא," אמרה. "אתה לא, יורגן. אחרים כן. הגבר עם הרסטות כמעט מדי יום ביומו. אתה לא. מעולם לא. אתה שומע אותי? מעולם לא."
הוא עשה צעד אחד לקראתה, לרגע שוב עלה בו הדחף לאחוז בגרונה, ידו כבר התרוממה, אבל הוא שלט ברוחו.
"נתתי לך שני ילדים," סינן בין שיניו. "האם זה לא יותר טוב מאורגזמה, האם זה לא עולה אלף מונים על אורגזמה? למה את עושה מזה סיפור? שני ילדים, שני ילדים בריאים, האם זה לא שקול כנגד כל האורגזמות שבעולם?"
הוא שוב נסוג צעד אחד.
"ובכן אתה חי באשליה," אמרה, "אתה חי באשליה - אני פשוט לא מאמינה. האם אי פעם טרחת להסתכל עם מי אתה חי כל השנים האלה? האם אי פעם הסתכלת עליי? איפה בכלל היית? על איזו פלנטה היית כל השנים האלה?"
הוא עיסה את פרק כף ידו. לפני שנים הוא נקע את פרק כף היד כששיחק טניס, ומאז הרבה לעסות אותו ברגעים מתים. לפעמים עשה את זה באישון לילה, כשנדדה שנתו, או בגינה, בשעת הניכוש והניסור. אצלו בגינה היה תמיד מה לנכש. ולנסר. הוא גם טיפל בבית הוריו שבחבל בֵּיטוּוֶה, בית עם גינה, ועוד איזו גינה!
"מה את רוצה? טעיתי. זה מה שאת רוצה לשמוע? אני מוכן לומר את זה בפה מלא. אני טעיתי, אף פעם לא שמתי לב לזה. חשבתי לתומי שאני גורם לך אורגזמה, אבל עכשיו מתברר שזאת הייתה טעות. יופי, כל הכבוד. ותודה לאל, הנושא הזה כבר עבר זמנו, כבר אין טעם להתעסק בו. הכול נגמר. האורגזמות שלך כבר לא נוגעות לי, ולהפך. אחרים יצטרכו לדאוג לך, אחרים כבר דאגו לך. למה את באה להתלונן אצלי? שלוש שנים נהנית מכל רגע, שלוש שנים את חיה מאורגזמה לאורגזמה, אם אינני טועה, אז מה את עושה סיפור מכמה שנים שקדמו להן, שבהן החיים היו משהו אחר חוץ מאורגזמה?"
"כמה שנים? ולמה לא כמה עשורים?"
"יכולת לדאוג לעצמך," צעק. "אם זה באמת היה כל־כך חשוב, אם זה היה בנפשך, יכולת לעשות את זה לבד."
"עשיתי את זה לבד," צעקה בחזרה. "הרי ממך לא יכולתי לצפות לכלום."
"אז אני כבר לא מבין על מה את מתלוננת, ולמה את מחטטת בפצעים ישנים. תשכחי מזה. תנקי את הזיכרון שלך. תפני בו מקום לעתיד. תפסיקי לדוש שוב ושוב במרירות שלך ובטינה שלך. את צעירה. אמרת את זה בעצמך. תפתחי דף חדש. את כבר פתחת דף חדש. אני מצטער שזה לא התפתח כמו שדמיינת את זה בזמנו, אבל תניחי לי, ותניחי לטירזה. היה לה מספיק קשה גם כך."
"עבר זמנו?" אמרה. "אבל יורגן, שום דבר לא עבר זמנו. שום דבר לא ממש נגמר. אתה לקחת ממני את החיים שלי. זה מצב העניינים. אני לא יכולה לפנות מקום לעתיד. אין לי בכלל גישה לעתיד. כי החיים שלי עדיין נמצאים פה איפשהו. הם נשארו פה. באתי לקחת אותם בחזרה."
היא הסתכלה סביבה, נופפה בזרועה, הצביעה על חדר השינה.
היא לא שפויה, אמר בלבו. מטורללת. יותר מאי פעם. מטורללת על כל הראש.
"אני החזרתי לך את החיים שלך. לפני שלוש שנים. כשהלכת לסירת המגורים שלך. בהנחה שאמנם לקחתי אותם. גם בנושא הזה הדעות חלוקות. לא כפיתי עלייך שום דבר, לא ילדים, לא נישואים, לא יחסי מין. הכול היה החלטתך."
"זהו בדיוק," צעקה, "אמרת את זה בעצמך. הכול היה החלטתי. כל מה שעשינו, הכול היה תמיד ההחלטה שלי."
לרגע היה נדמה לשניהם שהם שומעים משהו. הם השתתקו. הם חששו שהעירו אותה. הילדה.
כשהתברר שטעו, אמרה בקול שקט יותר: "בגלל זה באתי, יורגן. בגלל זה אני כאן, כי אני רוצה אותם בחזרה."
היא הסתכלה סביבה. היא נראתה מעט נרעשת, אבל כבר לא מטורפת. משום מה היא נראתה שפויה יותר מן הרגיל. מפוכחת ונחושה.
הוא הזיע כמו ביום שרבי בעיצומו של הקיץ. הוא שפשף את מצחו.
היא נעצה בו מבט. שמלתה הייתה עדיין מוטלת לרגליה, כאילו השליכה אותה לשם הכנסתה למכונת הכביסה. הוא כבר ירים אותה, יכבס אותה, יגהץ אותה, בכפוף להוראות שעל התווית כמובן.
"איזה חלק בגוף האישה בעצם מעורר בך הכי הרבה סלידה, יורגן?" שאלה. קולה נשמע עתה מתקתק. "האם אלה השדיים? או האחוריים? כשאתה מסתכל עליי, ממה אתה הכי נגעל?"
הוא מישש את הלסת שלו. בשעת מאמץ הכאב לפעמים חזר. זה בעצם לא היה כאב, אלא מודעות לקיומה של הלסת.
"אני כבר אמרתי לך שאני לא הומו. אני אוהב נשים."
היא צחקה. צחוקה היה חד וצורם.
"אבל איזה סוג? איזה סוג של נשים? נשים מכוכב לכת אחר? נשים מגלקסיה אחרת? אולי גמדות?"
הוֹפְמֵיסְטֶר בלע רוק. הוא התחרט שהציע לה ללון אצלו.
אבל הוא תהה אם היה אפשר לפתור זאת אחרת. היא באה עם מזוודה, היא אכלה, היא שתתה, אחרי אוכל ושתייה טבעי שיש שינה. אלא שלזה הוא לא ציפה. את ההשתלשלות הזאת הוא לא חזה.
"טירזה ישנה. בואי נדבר בשקט."
"שאלתי אותך משהו. אילו נשים אתה אוהב? איזה סוג של נשים?"
פניו היו דביקות, ידיו היו דביקות, הלסת שלו הייתה מתוחה כמו מכונה שלא כוונה כהלכה.
"אף פעם לא חילקתי אותן לפי סוגים. אני לא הטיפוס שלך, את לא הטיפוס שלי. את לא מסתפקת בזה? האם אנחנו לא יודעים מספיק? האם לא ידענו מספיק כבר קודם? הצלחנו רק לעתים רחוקות לעורר את החיה שבתוכנו. ואולי אף פעם לא. וזה חבל. אבל עשינו שני ילדים. וזה יותר חשוב. החיה שבתוכנו מתה."
הוא ניגש אל הכיור, החזיק את ראשו מתחת לברז וגמע מים. לא היה אכפת לו שהמים פושרים, הוא גמע אותם בשקיקה.
"זה לא נכון, יורגן," אמרה. "אצלי החיה לא מתה. אתה אמנם עשית כמיטב יכולתך, אבל החיה שבי חיה ובועטת."
הוא סגר את הברז ופנה לאחור. "יופי לך," אמר. "אבל אצלי החיה מתה. מתה לחלוטין. אני ניצחתי אותה. אני שולט בה. אני חזק יותר מהחיה. לכן אני חופשי ואת לא. תלבשי משהו, את הולכת להצטנן."
"החיה שלך?" אמרה. "קשה לומר שהיא הייתה אי פעם שוקקת חיים. כמו שחיה צריכה להיות. החיה שלך הייתה מלכתחילה פצועה אנושה. אתה עוררת בי אשליה שהיא בריאה ותוססת, אבל זה היה רק כדי לפתות אותי, כדי למשוך אותי הנה. עוד לפני שהגעתי לכאן, עוד לפני שעברתי לבית הזה, החיה שלך גוועה כמו צמח ששכחו להשקות אותו. נכון, פה ושם היא שוב התעוררה, אבל זה רק היה משחק. מה לא עשיתי כדי להעיר את החיה שלך מתרדמת החורף. זה שייך לעבר, אתה צודק. כל זה שייך לעבר. אבל אם אני כבר פה, וזה לא קורה כל יום, תגיד לי בכל זאת, יורגן, כדי שלא אחשוב שכל השנים חייתי עם הומו, שאבי הילדות שלי הוא הומו. לא שזה כל־כך נורא, אין לי שום דבר נגד הומואים. אבל תגיד לי: מי הן הנשים שמסעירות אותך?"
הוא הצמיד את ידיו לרקותיו, כאילו ביקש להפיג כאב ראש.
"נו, תספר כבר," אמרה בקול כובש, "האם הן נשים גבריות, נשים משופמות, נשים שטוחות, נשים עם שיער קצר או לגמרי בלי שיער? ילדות מתבגרות? נשים נכות? נשים עם רגל תותבת? שמסירות את הרגל לפני שהן נכנסות למיטה שלך?"
הוא נד בראשו.
"ואולי הם בכל זאת גברים? אתה יכול לומר לי עכשיו. אני החברה שלך, אני החברה הכי טובה שלך. מישהי שיודעת עליך הכול ולא מזדעזעת מכלום, כי הכול מאחורינו. הנישואים, הזוגיות."
"אני אוהב," אמר, ובלע רוק ושוב בלע רוק, בעודו מנסה להתגבר על המועקה שבלסת שלו, "אני אוהב נשים המוניות."
לרגע השתתקה. ואז פרצה בצחוק. היא צחקה בקולי קולות. היא הטתה את ראשה לאחור.
"באיזה מובן המוניות?"
"המוניות. אני לא יודע באיזה מובן. נדמה לי שכך קוראים לזה. המוניות. את מסתפקת בזה? אפשר ללכת לישון? סיימנו?"
היא הוסיפה לצחוק. היא לא חדלה לצחוק.
"ואני לא הייתי מספיק המונית? כמה המוניות הן צריכות להיות, בעצם? כדי לענות על הדרישות שלך?"
"אני לא יודע," לחש. "אני לא יודע, ואת שיכורה."
"נו, יורגן, ספר לי. שיכורה, אני, מבקבוק היין הזה? נו באמת. אתה יכול לספר לי הכול. סוף־סוף אתה יכול לספר הכול. אתה לא צריך לפחד שאתרגז. אני כבר לא אתרגז אי פעם. כבר אין לי שום עניין בזה. כמו שאמרת, זה כבר לא נוגע לי. תגיד, כשאתה נתקל באישה המונית, החיה שלך שוב מתעוררת? או שהיא באמת מתה, כמו שאמרת, מתה לחלוטין?"
היא התקרבה אליו. הוא ראה את שדיה, הם אכן היו ללא קמטים, כמעט ללא רבב. הוא הפנה את מבטו הצדה אל הכיור, אל מברשת השיניים הירוקה המונחת לצד מברשת השיניים הכחולה, שתיהן מוכנות לבוקר.
"קופאיות," אמר. "נשים שעובדות במאפיות. נשים בחנויות ובמזנונים. מה זה כבר משנה. זבניות, מכל הסוגים ובכל המידות."
שריקה נפלטה מפיה. שריקה ארוכה ומוגזמת. "סקס, בשבילך, זה בעצם מלחמת מעמדות," אמרה.
"בנות מיעוטים."
היא תפסה את סנטרו כמו שמורה תופסת סנטר של תלמיד שובב. בהבעה רצינית ואירונית גם יחד. העונש הוא חלק מהמשחק. "גזען," אמרה. "בנות מיעוטים."
היא לא הרפתה מסנטרו. היא התקרבה אליו עוד. היא רצתה לנשק אותו. הוא הרגיש את זה, הוא ראה את זה במבטה. היא הצמידה את שפתיה לשפתיו. הוא עמד להשיב לה נשיקה, הוא היה חייב להשיב לה נשיקה, איך לא ישיב לה, הרי לא ייתכן לבייש אותה, אם בנותיו, אמה של טירזה. הוא לא היה יכול לסרב לנשיקה שלה, גם לו רצה בכך. הוא נאלץ להיענות לה.
אף שהיה קשה לו, מתוך התנוחה שנמצא בה, הוא סטר לה.
היא מעדה. היא נסוגה. היא התכווצה.
לרגע נדמה היה כאילו היא פוזלת. מן הסתם היה זה בגלל האור שנפל עליה, או בגלל העייפות שלו.
"אתה רואה," אמרה, והיא עדיין מכווצת, כאילו בעט בבטנה, "אתה רואה? זה לא נכון. החיה שבך לא מתה. היא שוב התעוררה. אני הערתי אותה."
שפתו החלה לדמם והוא ספג את הדם בעזרת פיסת נייר טואלט. הוא כנראה נשך את עצמו. ההתרגשות, המתח. זה קרה לו לפעמים. בעזרת אותה פיסת נייר הוא גם קינח את פיו.
"אני מבקש סליחה," אמר.
היא ישבה שפופה. ליד מכונת הכביסה. היא הביטה בו.
"אני מבקש סליחה," אמר שוב. "ניסיתי לענות על השאלה שלך, כי התעקשת. כי כל־כך רצית לדעת. ניסיתי לענות לך בכנות מרבית. לא הייתי צריך לעשות את זה."
היא קמה על רגליה. היא נאחזה במכונה בעת הקימה. צבע לחייהּ עורר בו זעם. אבל הזעם הזה לא היה פעיל אלא סביל, שקט, דומם, זעם שינותב לסירוק שיער, לגיהוץ סדינים, להכנת פשטידה.
"אתה רואה," אמרה שוב, "החיה קיימת, החיה תשרוד כל עוד אתה תשרוד, יורגן, אבל רק אני יודעת להעיר אותה בנשיקה, תודֶה שזה נכון."
הוא הביט באשתו שלחייהּ האחת הייתה אדומה, שמלבד תחתוניה הייתה עירומה, ולרגע קט נזכר כביכול במשהו, לרגע קט נדמה היה שהעבר קם לתחייה, אבל הוא מייד שוב נעלם. כמו שלפעמים אדם יודע שהוא רוצה לומר עוד משהו, דבר חשוב, אבל הוא לא מצליח להיזכר מהו.
"מה זה כבר משנה?" לחש, בעיקר לעצמו. "מה זה כבר משנה?" ואז, בקול מורם: "כבר אמרתי לך שתשוקה היא לא הדבר הנעלה ביותר. כבר אמרתי לך שהמשפחה הזאת היא משפחה של אהבה."
"כן," אמרה, "עשית כמיטב יכולתך. בכל חנות אתה מוצא לך פנטזיה חדשה, חנות היא בשבילך גן עדן עלי אדמות. אבל האם גם יוצא מזה משהו? או שזה נשאר בגדר פנטזיה? חיים שהם רצף של פנטזיות שהמציאות לא משתווה אליהן, ושלא נהפכות למציאות כי המציאות מאיימת מדיי. אלוהים, כשאני נזכרת איך נאלצתי לדחוף אליי פנימה את האיבר שלך בחצי זקפה, אז פלא שבכלל הצלחנו לעשות ילדים. פלא. רק אלוהים יודע אילו תכסיסים נאלצתי להמציא. כמה עצוב ומגושם. וכל הזמן רק חשבתי שזה משום שאתה הומוסקסואל מוסווה. אבל לא הייתי מספיק המונית בעיניך. זאת הייתה הבעיה. לא הייתי מספיק המונית. ועכשיו, האם אני המונית בעיניך?"
הוא הסיר את פיסת נייר הטואלט מפיו. הוא הביט בכפות רגליו. ולאחר מכן הביט בפיסת הנייר. היה עליה כתם זעיר אדום כהה.
"את המונית," אמר חרישית.
לחייהּ השמאלית של האישה הייתה עדיין אדומה כהה, כאילו הסמיקה רק בצד אחד של פניה.
הזיעה ניגרה ממנו בקצב הולך וגובר.
"למה נשארת," שאל, "אם היה כל־כך עצוב ומגושם?"
"בשביל הילדות."
"למה רצית ילדים מלכתחילה?"
"את זה כבר אמרתי. האם אתה מקשיב לי? האם אתה בכלל מקשיב?"
היא עמדה מולו, קרוב אליו. בתנועה מהירה שלחה את ידה למפשעתו. היא תפסה אותו ואחזה בו.
היא מטורפת, אמר בלבו. אבל הוא לא עשה דבר. הוא עמד במקום ופיסת נייר הטואלט בידו.
"האם יש אישה אחת," שאלה, "שלא פרצה בצחוק? או שהן עד כדי כך אטומות שהן אפילו לא צוחקות כשהן רואות אותך בפעולה? האם יש אישה אחת שהייתה לה סבלנות אליך כמוני? אנחנו הרי יודעים כמה זמן דרוש לך עד שהוא סוף־סוף עומד. חצי ערב, אם לא יותר. או שהתחלת לבלוע כדורים? נשים המוניות. זה היה מצחיק אם זה לא היה כל־כך עצוב. האם אתה נתקל בהן במקרה, או שאתה יוצא לחפש אותן? האם אתה נוסע בשביל זה למרכז העיר? או לשכונות של בני מיעוטים?"
הוא שוב אחז בגרונה. לא הייתה לו ברירה. היא החזיקה בו ולא הרפתה ממנו. הוא לא היה מוכן לסבול את זה עוד.
"תעשה את זה," אמרה. "תוכיח שהחיה בכל זאת לא מתה. תודֶה שהערתי אותה, כמו שתמיד הצלחתי להעיר אותה אצלך. קדימה, יורגן. תן לי עוד סטירה. אבל לא עדינה כמו קודם. סטירה כמו פעם. הרי רק כך אתה מסוגל לעשות את זה. ממילא אין דרך אחרת. רק מתוך מכות אתה מסוגל להגיד: 'אני אוהב אותך.' תגיד את זה!"
כשם שידע שטירזה היא בתו, כשם שידע שמעבידיו מצאו אותו מבוגר מכדי שיפטרו אותו, כן ידע באותו רגע שהוא שונא אותה. הוא הכה אותה בגב ידו. בלחייהּ השנייה. חזק ומדויק. עד כדי כך חזק שהיא הרפתה ממנו ונפלה על הרצפה.
לרגע הייתה דממה. דממה מוחלטת. כאילו הם נמצאים בהרים. במקום גבוה שאיש אינו מגיע אליו, הכול מסביב שלג ואבנים.
ורק אז ראה. בפתח חדר האמבטיה עמדה טירזה ובידה בובת הצעצוע שלה. היא עדיין ישנה עם בובת צעצוע. חמורון כחול. או ליתר דיוק, חמורון שצבעו המקורי היה כחול.
היא נעצה עיניים בהוריה. האישה זחלה בתחתוניה על הרצפה עד שהגיעה לכיור, נתלתה בשוליו וקמה על רגליה. לחייה האחת הייתה אדומה, והשנייה אדומה כהה, נוטה לכחול.
"שום דבר לא קרה, טירזה," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. הוא עשה צעד אחד לקראתה. היא שלחה אליו מבט אדיש, כמעט ניטראלי, והחמור בזרועותיה.
"לא לפחד, טירזה. את לא צריכה לפחד. אימא ואני משחקים."
3

הוא מתגלח בזריזות אבל ביסודיות. מפעם לפעם הוא ממשש את עורו כדי לוודא שלא פסח על זיפים. באור הזה המישוש יעיל יותר מהראייה.
הסושי והסשימי מוכנים. הוא קנה ברוחב לב; הוֹפְמֵיסְטֶר התכונן לקראת אורחים רעבים. כמו תמיד באירועים מסוג זה, הוא מוּנע על־ידי הפחד שמא הכמויות לא יספיקו, שמא האורחים יחזרו הביתה רעבים, שמא יאמרו: "הם די חסכנים, בני משפחת הוֹפְמֵיסְטֶר." הוא גם קנה סרדינים. בשעה מאוחרת יותר, כשהאווירה תתחמם, הוא יטגן אותם במעט שום. פשוט אבל טעים. הוא כבר הכין את המנה הזאת בערבי קיץ, ותמיד קיבל עליה מחמאות.
דרך הראי הוא רואה את האישה מתהלכת במסדרון, עדיין לבושה בחלוק הבית שלה.
בעוד שעה יגיעו ראשוני האורחים. אלה שבאים מוקדם כי הם רוצים ללכת הביתה מוקדם, אלא שהם מתעכבים למרות כוונותיהם הטובות, וכשהם יוצאים בחולצה מוכתמת לפתוח את מנעול האופניים השעה כבר ארבע לפנות בוקר. יש משהו מרגיע בצפייה בצעירים שהולכים ומשתכרים אט־אט. בניסיונותיהם הנואשים לחקות מבוגרים, במאמציהם להתחזות למשהו שעדיין איננו, ושאין סיכוי - את זה לימדוהו החיים - שיהיה אי פעם. ניסיונותיהם מפייסים את הוֹפְמֵיסְטֶר.
הוא שוטף את פניו במים ודואג לסלק את שאריות הקצף גם באזור האוזניים והנחיריים. לאחר מכן הוא בוחר לו חולצה ועניבה תואמות. הוא עומד כמה שניות מול ארון הבגדים שלו בחדר השינה, העניבה והחולצה בידיו, והוא מביט באישה הנוברת בארונותיה, היכן שנותרו שמלותיה. הוא מחליט: בלי עניבה. זו המסיבה של טירזה, החגיגה שלה. באירוע כזה לא לובשים עניבה, אפילו אם אתה האבא של כלת השמחה, אפילו אם יגיעו מורים. לא כל המורים שלה, כמובן. את האחריות להזמנות הפקיד בידיה של טירזה. זה הערב שלה. זו פרידתה מהתיכון, מגיל ההתבגרות, ומי יודע, אולי גם מאמסטרדם וממנו, יורגן הוֹפְמֵיסְטֶר, האב שכמעט השלים את חובותיו האבהיות. שלב החינוך הסתיים, מכאן ואילך שוב יהיה לו שפע של זמן לעצמו, אלא שאין לו מושג איך ינצל אותו. שארית חייו פרושה לפניו כמו מדבר.
הוא מחזיק את החולצה לפני מכנסיו, הוא בוחן את הצבעים. האם הם מתאימים? צבעים מעולם לא היו הצד החזק שלו. או ליתר דיוק: בגדים מעולם לא היו הצד החזק שלו.
להוֹפְמֵיסְטֶר יש יחס מיוחד כלפי מורים מסוימים. הוא לא החמיץ אפילו אסיפת הורים אחת. לרוב התייצב שעה ארוכה לפני הזמן, חובת ההורה קודמת לכול, ועם השנים התיידד עם החובה הזאת. הוא חלם לקשור קשרי ידידות עם המורים של טירזה, אלא שקשרי ידידות הם לא הצד החזק שלו. כשטירזה עוד למדה בבית הספר היסודי, הוא הזמין פעם את המורָה שלה לארוחת הערב. הביקור עבר בנעימים. בסופו שיחקו במשחק חברה. "אנחנו חייבים," הסביר לאשתו, "להבהיר למורָה של טירזה עד כמה טירזה מיוחדת, והדרך המתאימה ביותר לעשות את זה היא להזמין אותה מפעם לפעם לארוחה. כדי שתראה את טירזה בסביבתה הטבעית."
הילדות היו מלכתחילה בעיקר יוזמתה של אשתו. יום אחד, בארוחת הבוקר, שזכורה לו עכשיו כארוחת בוקר מתוך חיים אחרים, אמרה: "בקרוב יהיה לנו ילד."
"איך זה ייתכן?" שאל.
והיא ענתה: "הפסקתי לקחת גלולות."
"ילד," אמר. "מה יש, אין מספיק ילדים בעולם? ואת בטוחה שהוא יהיה ילד בריא?"
אבל היא רק ענתה: "אילו הייתי צריכה לחכות לך, שום דבר לא היה קורה."
בוקר שלם בילה במצב של בלבול, אבל לאחר ארוחת הצהריים החליט לקבל על עצמו את החובה. הוא חיכה עד השעה חמש אחר הצהריים ונסע על אופניו לסניף הבנק. שם הסדיר ביטוח חיים, בלי ליידע את אשתו. סכום הכסף שישתחרר במקרה של פטירתו בטרם עת נועד להיות הפתעה.
כך היה יורגן הוֹפְמֵיסְטֶר לאב, כגבר שכל מה שידע או רצה לדעת על אודות אבהות הצטמצם להבנה שחשוב להסדיר ביטוח חיים לפני שהילד יוצא לאוויר העולם.
מרגע שנולדה איבי לבשה החובה אופי חדש. בחודשים הראשונים ישנה איבי בין אמה לאביה, אף שבחדרה ניצבה עריסה מוכנה לשימוש. אבל היא העדיפה לשכב במיטה הגדולה ולישון בבטחה בין שני הוריה.
וכשמלאו לה שנתיים היא עדיין ישנה שם. החוליה השלישית בהרכב. לפעמים היה מעיר את אשתו כדי להראות לה את איבי בשנתה. "תסתכלי," היה אומר, "באיזו שלווה היא שוכבת שם."
ואז הגיעה טירזה. האישה אמרה: "אם יש אחת, למה שלא יהיה עוד אחד?" הוֹפְמֵיסְטֶר הנהן, וכעבור חודשים אחדים שוב נסע לסניף הבנק כדי להעלות את פרמיית ביטוח החיים.
 
הוא מוציא חולצה אחרת מהארון ומחזיק אותה מול האור כדי לבחון אם נותרו בה כתמים, אבל הצבע לא לרוחו. הוא רוצה להיראות מטופח ומכובד. למען המורים שיבואו, החברים של טירזה, טירזה עצמה. צהוב לא נראה מכובד.
שלושה מורים טלפנו אליו לאחר עזיבתה המבישה של האישה: המורה למתמטיקה, המורה לגרמנית והמורה להולנדית. הם שמעו על המקרה, דברים כאלה אי־אפשר לשמור בסוד, והם אמרו לו דברים מעודדים, הם מכירים את התופעה, חלקם מניסיון אישי, והם מתפעלים מהאופן שבו טירזה מתמודדת עם הנסיבות הקשות, אכן, בעניינה של טירזה הוא יכול להיות רגוע. הגברת וַן דֶלְוֶן, המורה להולנדית שגם הייתה המחנכת של טירזה, שאלה: "מה דעתך שניפגש, כדי שנשוחח על העניין? גם בהקשר של טירזה? האם זה ישמח אותך?"
"אני מעדיף שלא," ענה, "אין שום צורך. וזה גם לא כל־כך משמח."
נעם לו שהם טלפנו אליו, אבל על אישה שנעלמה מן האופק רצוי שלא להרבות בדיבור בפומבי. לכן הוא דבק בגרסה שעזיבת האישה התרחשה על פי תכנון מראש. שהוא אפילו עודד אותה לכך. "אי־אפשר לקרוא לזה עזיבה," אמר למורה למתמטיקה, "נכון יותר לומר שלקחנו חופשה מהזוגיות. אמרתי לה: 'סעי לשלום, הרי ממילא תחזרי'."
אם המורים החביבים עליו לא יופיעו הערב, הוא ישוחח אתם בהזדמנות אחרת, או שישלח להם מכתב. זה לא ישנה כהוא זה את רגשותיו כלפיהם. מפעם לפעם ייזכר בהם. לפחות פעם אחת בשבוע, אולי אף יותר מזה.
רגשות, הוא נעצר לרגע במילה הזאת, כמו שנעצרים להסתכל על אטרקציה בשולי הכביש. הוא תולה את החולצות ואת העניבה בחזרה בארון. עדיף ללבוש חולצת פולו.
"הייתי צריכה לקנות לי משהו חדש," אומרת האישה. "מה אני אלבש? את הבגדים הכי טובים לקחתי אתי, וכבר אין לי אותם. והיתר כבר לא עולה עליי. או שסתם לא מתאים לי."
הוֹפְמֵיסְטֶר מצביע על מה שהיא מחזיקה בידה, שמלה שאת קיומה הוא לא זוכר. שמלה אוורירית. היא אוהבת דווקא לבוש אוורירי. וגם מזג האוויר מתחנן לסוג זה של לבוש.
"לא אכפת לך מכלום," היא אומרת. "אתה לא רואה שזה יצא לגמרי מהאופנה? שזה מיושן בצורה מחרידה? וחוץ מזה, זה גם בלתי אפשרי. המשמנים..." היא שולחת אליו מבט, בעצם מבט של חוסר אונים. של תדהמה נוכח השינויים שהתחוללו בגופה.
"משמנים?" הוא שואל. "על מה את מדברת?"
היא מזכירה לו כלב שחזר לבעליו. רק מי שהיה פעם כבול בשרשרת יכול לקוות לישועה. לגבי אנשים מסוימים, השרשרת היא התקווה.
הוא רוצה ללכת לחדרה של טירזה, אבל היא עוצרת בעדו.
"תגיד, יורגן," היא אומרת. "הם לא יחשבו שזה משונה שחזרתי?"
"מי?"
"האורחים."
"האורחים? הם לא מכירים אותך."
"לזה אני מתכוונת. הם לא ישאלו את עצמם: מי היא? מי הגברת הזאת?"
"אני לא חושב. יהיו פה הרבה אנשים. אדם אחד יותר או פחות לא יבלוט. חוץ מזה, את האימא של טירזה. איך שלא יהיה. את יכולה תמיד לומר את זה. אם אנשים ישאלו: 'מה את עושה פה?' פשוט תעני: 'אני האימא של טירזה.' זו סיבה מתקבלת על הדעת לנוכחותך במסיבה שלה."
היא תולה בו מבט ספקני, היא לא השתכנעה. ובידיה היא מחזיקה בגדים שיצאו מהאופנה. עובדה זו רק מחמירה את המצב. "אבל אני האימא שהסתלקה."
"אין עוררין על כך. אבל האנשים כבר לא זוכרים את זה. האנשים כבר שכחו. יש להם זיכרון קצר. כל־כך הרבה אנשים מסתלקים. בתיכון ווֹסְיוּס דווקא מגלים הבנה למקרים כאלה. כלפיי, על כל פנים, הם גילו הבנה."
הוא מחייך בעודו נזכר במורים שטלפנו אליו לאחר שאשתו הסתלקה עם אהבת נעוריה. הוא לא ישכח את זה לעולם, כמה חביבים הם היו, בלי לכפות את עצמם. חוץ מהם לא טלפן איש. על כל פנים, לא אליו.
את איבי הם שלחו לתיכון בַּרְלֵיאוּס, אבל בשל אי־אלו נקודות תורפה החליטו לשלוח את טירזה לתיכון ווֹסְיוּס. את ההחלטה הזו קיבל בעיקר הוֹפְמֵיסְטֶר. הוא טען שטירזה מחוננת. הוא כבר טען את זה ביום שעשתה את צעדיה הראשונים, בגיל אחד־עשר חודשים. חמישה צעדים, זה הכול, אבל בכל זאת, אפשר לקרוא לזה הליכה. הוא סיפר על כך לכל מי שהיה מוכן להקשיב: "היא כבר הולכת. היא מפותחת לגילה." הוא נהנה לספר על כך בעיקר להורים של ילדים בני גילה. עד כדי כך נסחף אחר התלהבותו שלא שם לב לתרעומת שדבריו מעוררים. הוא חזר על המילים 'מפותחת לגילה' כמו תקליט שבור. בתקופת ינקותה היה רוכן מעליה רגעים ארוכים, לפעמים עשרים דקות, כדי להתבונן בה בשנתה. טירזה ישנה בזרועות פרושות. היא לפעמים חייכה בשנתה. אפילו אמה של טירזה לא הבינה במה הוא בעצם מתבונן. מה הוא רואה בה. בתינוקת.
איבי עברה למיטתה הקטנה, וטירזה ישנה ביניהם. וכשהאישה יצאה לרגע או שחזרה הביתה בשעת לילה מאוחרת, טירזה ישנה ליד אביה. הוא שכב לפעמים בפינת המיטה, כי טירזה אהבה לתפוס את כל הרוחב, אבל זה לא הפריע לו. המיטה הייתה שלה.
בעדינות, כמעט ברוך, הוא מזיז את האישה הצדה.
הוא רואה שטירזה סגרה את דלת חדרה, הוא לא רוצה להפריע לה, לכן הוא יורד במדרגות וסוקר את המטבח. הכול מוכן. הכול ערוך להגשה ולאכילה. שילוב הצבעים של הסושי והסשימי יוצר מראית עין של מקצועיות, של כיבוד שחורג מתחום הביתיות. כאילו הוכן בידי שירות קייטרינג. כך זה נראה.
הוֹפְמֵיסְטֶר לא נוטל סיכונים. אדם צריך להיערך לכל תרחיש. מי שזקוק לתירוצים, לא התכונן כראוי לאפשרות של טעות גורלית.
הוא הציב לפידים בגינה, ארבעה בסך הכול. עוד מעט, עם רדת החשיכה, הוא ידליק אותם.
יורגן הוֹפְמֵיסְטֶר ניגש אל המחסן. הוא מזיז הצדה את המכסחת, האת, מסור השרשרת ועוד כמה כלים קטנים יותר, כדי לפנות מקום לבאי המסיבה שיחפשו מעט פרטיות לשם גיפוף דיסקרטי. הוא יוצא מהמחסן ומביט בעצים. גינת הוריו בחבל בֵּיטוּוֶה גם היא משופעת בעצים. מאחר שהוא בן יחיד והוריו כבר אינם, הוא זה שמטפל בעצים. עצי פרי מצריכים גיזום.
הוא פוסע לאטו על הדשא לכיוון הבית. הוא שואף אוויר מלוא הריאות, הוא מרוצה. זו תהיה מסיבה יפה. כמו שטירזה רצתה. "זאת המסיבה האחרונה שלי בבית הזה," אמרה, "לכן אני רוצה לעשות מסיבה גדולה. זה בסדר מבחינתך, אבא'לה? מסיבה ממש גדולה."
"כן, בטח," אמר, "אבל כמה גדולה בדיוק? לְמה את קוראת גדול? היית רוצה שאני אלך? שאסע לסוף שבוע לבֵּיטוּוֶה?"
"לא," אמרה, "אתה יכול להישאר. הרי תמיד נחמד לך במסיבות שלי, לא?"
והוא הנהן. "כן," אמר, "מאוד נחמד."
בשובו אל המטבח הוא שומע את צלצול הפעמון בדלת הכניסה. הוא ממתין רגע לראות אם טירזה או האישה ייגשו לפתוח את הדלת. בהעדר תגובה מצדן הוא ניגש בעצמו. הגברות עסוקות מדיי, הן מתגנדרות.
זו איבי. היא מחזיקה בידה תיק נסיעות קטן, והוֹפְמֵיסְטֶר מאוכזב מעט, כי משמעות הדבר שביקורה יהיה קצר. היא גרה כעת בצרפת, כשישים קילומטרים צפון־מערבית לז'נבה.
הוא מחבק אותה, בכבדות, בסרבול־מה, הוא דורך על בהונותיה, הוא מתנצל, ממלמל. וגם התנצלות זו יש בה משהו מסורבל.
היו לו ציפיות גדולות מבנותיו, אבל מטירזה יותר מאשר מאיבי. מאיבי ציפה לגדולות ונצורות, מטירזה ציפה לעולם ומלואו. אכן כן. לא פחות ולא יותר. עולם ומלואו.
"אתה לגמרי מועך אותי, אבא," אמרה איבי. "תירגע קצת."
לפעמים הוא מחבק בצורה מדודה מדיי, ולפעמים הוא נלהב מדיי, קשה למצוא את האיזון הנכון.
הוא אוחז בה בכתפיה, עושה צעד קטן לאחור, אבל לא מרפה מכתפיה.
"את נראית טוב," הוא אומר, בלי לדעת אם הוא מתכוון לזה, הוא לא ממש בחן אותה.
"יש הרבה עבודה. העונה התחילה."
איבי מבוגרת מטירזה כמעט בארבע שנים. היא נטשה את לימודי הפיזיקה באוניברסיטה כדי לפתוח בית הארחה בצרפת. כשהוא חושב על זה, כשהוא מהרהר בדבר ומפנים אותו על כל היבטיו, הוֹפְמֵיסְטֶר נתקף בחילה. איך ייתכן לנטוש לימודי פיזיקה לטובת הקמת בית הארחה? איבי פגשה גבר צרפתי, ואִתו היא פתחה את עסק בית ההארחה. הרעיון היה כמובן שלו. איזה אדם שפוי יכול להציע הצעה שכזאת?
לעניות דעתו של הוֹפְמֵיסְטֶר הוא לא ממש צרפתי - אף שברשותו דרכון צרפתי - אלא בן מיעוטים, שכמובן לוטש עיניים לכסף שלה. את הכבוד שלה כבר לקח ממנה, אז מה עוד נותר? הוֹפְמֵיסְטֶר כבר לא מוכן לבזבז על זה מילים. במערכה הזאת ממילא הפסיד.
כשאיבי בישרה על כוונתה להפסיק את לימודי הפיזיקה, ואם לא די בזה, גם הודיעה לאביה ולאחותה על תוכניתה להעתיק את מגוריה לצרפת בעתיד הנראה לעין, החליט הוֹפְמֵיסְטֶר ליצור קשר עם עובד סוציאלי, וזה הפנה אותו לפסיכולוג. "איך ייתכן להמיר פיזיקה בבית הארחה, איך ייתכן לוותר על מדע לטובת סידור מיטות?" שאל את האיש בפגישה הראשונה וחזר על השאלה פעמים אחדות.
"אולי זה מסב אושר לבתך?" אמר לבסוף האיש. הוֹפְמֵיסְטֶר נעץ בו מבט נדהם. נוכל שכמותו, בוגד במדע. אושר? הלוא היה מובן מאליו ששתי בנותיו צריכות לסיים לימודי דוקטורט באוניברסיטה, זה היה לדעתו המינימום, המינימום שבמינימום. הוא לא היה מוכן לוותר על המובן מאליו, ואפשר לחשוב - לטובת מה? לטובת אושר בר־חלוף. הוא ירק עליו. הוא התרפק על המחשבה שההצלחה מובנת מאליה, על הדימוי שיצר לו לגבי חייהן של בנותיו. דימוי יפהפה ויומרני, חזון קלאסי, ראוותני ולא־מעשי, אבל בעיקר ראוותני. הוא חינך אותן כדי לשרת את המדע, לא כדי לקפל סדינים בפונדק, עם גבר ממוצא מפוקפק בתפקיד הפונדקאי. לא ייתכן להמיר אידיאלים באושר פרוורטי. הוא קם על רגליו, הושיט את ידו לפסיכולוג בלי לומר מילה, ולא חזר אליו עוד.
איבי נכנסת למטבח. היא מסתכלת סביב. "וַאוּ, כמה הכנת. לכמה אנשים אתם מצפים בעצם? איפה טירזה?"
"למעלה. אולי כבר שמעת?"
"מה?"
"מטירזה."
"מה שמעתי? מה הייתי אמורה לשמוע?"
"שאימא חזרה. היא שוב בבית. אני לא יודע לכמה זמן, אבל היא שוב פה."
"אה."
איבי לא מתרשמת מהידיעה יתר על המידה. אולי אין גם ממה להתרשם. "יש משהו לשתות?" היא שואלת.
"כמובן." הוֹפְמֵיסְטֶר חושב לעצמו שהוא מארח גרוע, ומארח גרוע הוא אב גרוע. הוא פותח את המקרר. "מה תרצי: בירה, יין, לימונדה? יש לימונדה תוצרת בית: מיץ לימון, מים מינראליים וקצת סוכר. הכי טבעי שיש. כמו שאת אוהבת."
"חלב."
הוא מוזג לה כוס חלב. היא גומעת את החלב בלגימה אחת. היא מקנחת את פיה בגב ידה.
"כבר שמעת על זה קודם, או שרק עכשיו?"
"על מה?" היא מביטה בו כאילו השתבשה עליו דעתו.
"על אימא."
"כן, שמעתי. אני אמורה לחשוב על זה משהו?"
"אני יודע..." הוא מהסס. האם היא אמורה לחשוב על זה משהו? שאלה טובה. האם הוא חושב על זה משהו?
"אני לא יודע אם את אמורה לחשוב על זה משהו, אבל אולי יש לך משהו לומר על זה, וכן, אולי את גם חושבת על זה משהו."
"אלה החיים שלכם." שוב אותו מבט. היא כנראה עייפה מהנסיעה הארוכה. היציאה מהבית השכם בבוקר. החלפת הרכבות בפריז. הנסיעה ברכבת התחתית מתחנת רכבת אחת לתחנת רכבת אחרת. כמה פעמים כבר אמר לה: "כשיש לך מזוודה, קחי מונית, אני אשלם על זה." אבל לדעת איבי מוניות הן בזבוז כסף, והיא לא מוכנה לוותר על עצמאותה.
מאחר שהספיק להתרגל מעט לנוכחותה של איבי, הוא בוחן את לבושה. מכנסיים בעלי הדפס הסוואה וחולצת טי בצבעים שלא ממש מלהיבים אותו.
"מה נשמע?" היא שואלת ומניחה את הכוס על השיש. "זאת אומרת: חוץ מזה. מה נשמע חוץ מזה?"
"חוץ מזה? עסוקים." הוא מייד שוטף את הכוס.
"במה?"
הוא מרגיש את הכעס שלה. בעצם לא כעס, אלא שנאה. חוסר יכולת לסלוח, שנאה שעדיין יוקדת זמן רב אחרי שהאחרים כבר שכחו הכול.
"בהוצאת הספרים."
הוא לא שואל איך מתקדם העסק שלה. הוא מתעלם מקיום בית ההארחה. הוא עושה זאת לטובתה. בזמנו, כשהבין שהפסיד במערכה, מימן בסופו של דבר את הקמת העסק, ואת העובדה הזאת הוא לא מסוגל להדחיק. אין חללים ריקים בעברו. דברים שהוא לא רוצה לזכור, דברים שניסה לסלק מזיכרונו. זה לא עלה בידו. הוא יודע הכול. נדמה לו. תפקיד ההיסטוריון הוא לברור את הפרטים שיש להם חשיבות לדורות הבאים, וכיוון שכך הוא דן פרטים אחרים לשכחה. מי שלא שוכח כלום, אין לו חיים. בשכחה טמון העתיד. בצעירותו נרשם הוֹפְמֵיסְטֶר ללימודי היסטוריה באוניברסיטה, אבל כעבור חצי שנה עזב את הלימודים האלה ועבר ללמוד גרמנית וקרימינולוגיה. הוא אדם שלא מסוגל לשכוח דבר. ודווקא משום כך הוא מגשש בעברו כמו עיוור.
מי שרוצה לחטוא לאמת יכול להסתפק בזיכרון משובש. טֶרָה אִינְקוֹגְנִיטָה, ארץ לא־נודעת. אדם יכול לנבור בנבכי עברו, כמו מגלה ארצות בארץ לא־נודעת. ג'ונגל. בּוּשְמֶנים, קדרה. הקניבלים מקדמים את פניו, ובשעה שהמים הולכים ומתחממים הוא רואה לנגד עיניו את כל החללים הריקים, לא עוד כחללים ריקים, אלא כמו שהיו בפועל. כעין סרט. סוף־סוף הוא יודע מי הוא, ובאותו רגע המים מתחילים לבעבע. לכל דבר יש מחיר.
היא מצביעה על לחיו.
"אתה מדמם," היא אומרת.
"הרגע התגלחתי."
היא תולשת פיסה קטנה מגליל של מגבות נייר ולוחצת בה על לחיו. וכך הם עומדים, אב ובת, בעמידה מגושמת אבל אינטימית. אין ספק, זו אינטימיות, זה מה שנותר ממנה, לאחר החיבוקים החטופים במסדרון, בנמל התעופה, בחניון.
בעיניה הוא רואה את הקרירות המוכרת לו היטב, קרירות שלא הצליח להתרגל אליה ושמעולם לא היה מוכן להבין. הוא עדיין מקווה לסלחנות, שהרי הוא עצמו מוכן לסלוח, לאחר ששלף את טפריו. טפריו של הטורף, טפריו של נצר ראוי למשפחת הוֹפְמֵיסְטֶר.
"את מאושרת?" הוא שואל, בשעה שהיא מקלפת בזהירות את פיסת הנייר מלחיו. חתיכה קטנה נותרת דבוקה.
היא מביטה בו בהשתוממות, אבל זו לא השתוממות של ממש, אלא השתוממות מעושה. שארית אחרונה ועיקשת של כעס.
"ממתי אתה מתעניין באושר שלי, אבא?"
הוא עושה צעד אחד לאחור. "אני מתעניין ברווחה שלך. את בתי. יש לי רק שתי בנות."
"רווחה זה לא אותו דבר כמו אושר. תעמוד שנייה, אני רוצה להוריד את חתיכת הנייר הזאת מהלחי שלך."
הוא עומד דום בשעה שאיבי מגרדת בלחיו. הוא חש את מגע הציפורן שלה בעורו, הוא עוצר את נשימתו ומנסה להיזכר בחייו כשעדיין לא היו לו בנות, כשעדיין לא הייתה לו תכלית, כשעדיין נע בחלל - בזה נאלץ להכיר בדיעבד - כמו טיל חסר כיוון, כמו גוף שכל ייעודו, מלבד מקצוע העריכה, הצטמצם להיותו בעל בית.
ביום שבו חתם הוֹפְמֵיסְטֶר אצל הנוטריון על חוזה רכישת הבית הזה החליט להשכיר את הקומה העליונה, שאם לא כן היה מתקשה לשאת בנטל ההוצאות בהתחשב במשכורתו העלובה. מכל מקום, הבית היה גדול מדיי בשבילו, אפילו גדול מדיי לְמשפחה.
תחילה השכיר את הקומה העליונה בעיקר לאנשי עסקים, לתקופה קצובה של חודש או רבעון. גברים בנסיעת עסקים, שעבדו במשך כל היום ובשובם בערב צנחו על המיטה באפיסת כוחות, כדי לקום למחרת ושוב להיעלם בחיפזון בחליפותיהם המגוהצות בקפידה.
הקומה העליונה הייתה מרוהטת ברהיטים זולים אבל שימושיים. מעלתה העיקרית הייתה הנוף עוצר הנשימה. פארק ווֹנְדֶל. כשהוֹפְמֵיסְטֶר הציג את הדירה, תמיד הצביע על הפארק בהדגשה יתרה, כאילו יש לו בעלות עליו. הפארק שלו, הגינה הקדמית שלו.
כשאיש העסקים היה אומר: "כן, זה מתאים לי, אני לוקח את זה", היה הוֹפְמֵיסְטֶר שולף מכיסו חוזה שכירות קצר, כתוב בכתב יד, ובו סעיף המאפשר הארכה אוטומאטית מדי חודש לפי הצורך.
"אם אתה משלם במזומן," היה הוֹפְמֵיסְטֶר אומר בעת חתימת החוזה, בנימה המרמזת שהוא מציע הטבה מיוחדת שאחרים לא זכו לה, "באחד בחודש, אם אתה משלם במזומן, אתה מקבל הנחה של חמישה אחוזים."
הנחה של חמישה אחוזים. הדיירים אהבו את זה.
וכך היה הוֹפְמֵיסְטֶר מטפס במדרגות באחד בכל חודש כדי לגבות את שכר הדירה, שלרוב כבר המתין לו בתוך מעטפה קטנה. ואם לא, היה מתעכב מעט, היה מחליף כמה מילים, היה משמיע הגיגים בענייני אקלים, כי על מזג האוויר אהב לדבר ואפילו עשה זאת בלהט מופגן. והיה ממתין. בסבלנות. עד שהדייר היה סוף־סוף מוציא את ארנקו, סופר את השטרות ומשלם את הסכום המוסכם.
כשאנשי העסקים היו מפנים את הדירה, היה הוֹפְמֵיסְטֶר תמיד מוצא סיבה שלא להחזיר את העירבון במלואו, או ליתר דיוק, בכלל. קרע בטפט, ידית של דלת שהתפרקה, סדק בכיור. "אני מצטער," היה אומר, "אבל זה לא היה כך כשנכנסת לגור פה לפני שלושה חודשים. אני צריך להזמין תיקון. זה לא נעים, אבל זה הולך לעלות לי כסף."
הוֹפְמֵיסְטֶר לא עשה את זה מתוך רשעות, אלא משום שהיה זקוק לכסף הזה, זקוק לו נואשות. עתידו היה תלוי בכסף הזה. לימים גם עתידן של בנותיו. מה שווה חופש אם אין לך כסף לממן אותו? רק העשירים הם חופשיים, וגם זה לא תמיד נכון.
מפעם לפעם היה גם משקר. הוא לא נהנה לעשות זאת, אבל הוא שיקר במצח נחושה. הוא היה מצביע על חורים בתקרה שכבר היו בה קודם, על כתמים על הטפט שכלל לא היו חדשים, או שהיה סופר את הסכו"ם במטבח - הוא השכיר גם את הסכו"ם - ואומר בנימה צדקנית שנעלמו סכינים ומזלגות. עם השקרים הקטנים האלה, שנעשו ללא כוונת זדון, הופיעה הבושה.
הוא שנא את הדייר שלא אמר מיוזמתו: "אז אולי נוותר על מחצית העירבון?"
ולמה לא על כל העירבון? הוא שנא את הדיירים שהכריחו אותו לשקר, כי היו קמצנים, כי היו נצלנים. כך שהוא, אף כי סיים את לימודי הגרמנית בהצלחה - אמנם בלי לקבל דוקטורט, אבל זה היה פרט שולי, מקרה נסיבתי - נאלץ לפשפש בקומה העליונה של ביתו עד שמצא פגמים חדשים. את זמנו היקר נאלץ לבזבז על התדיינויות בשאלה כמה יעלה לסייד קיר בגודל שני מטרים על ארבעה מטרים. היו דיירים שאמרו: "אין שום בעיה, אני יכול לקנות מחר פחית צבע ולעשות את זה בעצמי. זה יחסוך לך את כל הטרחה, ולי זה יחסוך כסף." אבל לא זו הייתה הכוונה. לא היה מדובר בקיר או בצבע, אלא בעירבון שלא היה בר־החזר. מהסיבה הפשוטה שהוא כבר לא היה בנמצא.
הוֹפְמֵיסְטֶר, ברוב תושייה, היה מדבר סחור־סחור, היה מגזים, נאנח, מתאונן, מעורר את חמלת האחר, ופתאום, בלי סיבה נראית לעין, היה נעשה תוקפני. "אם לא נגיע להסכמה לפני שאתה עוזב את הדירה, אתה מוזמן לבוא הנה בשביל העירבון שלך, אבל זה לא יצליח לך, כי אתה לא זכאי לעירבון הזה, אין שום בסיס לטענות שלך, אתה מיצית את העירבון עד תום." בתוך כך היה מנופף באגרופו ומתכוון לכל מילה. הוא היה נכנס כל כולו למשא ומתן כאילו היה זה סרט, או ספר, או מחזה. היו רגעים שהיה מאבד את עשתונותיו, ואז היה עליו לקרוא עצמו לסדר, לנשום עמוק. עד שהיה מתעשת. אדם צריך לדעת לנהל את עצמו, וָלא, ינהלו אותו אחרים.
כמו שקרה להוריו. מתישהו בשנות התשעים, ואולי בעצם כבר בשנות השמונים, הם הלכו ונעשו משונים. זו לא הייתה דמנציה, זה היה משהו אחר, מחלה ללא שם. הוֹפְמֵיסְטֶר לא ידע איך להתמודד אתה, ועל כן ביקש להתמנות לאפוטרופוס של הוריו. הוא היה צריך לדאוג לכול, לענייני הכספים, לבית, לגינה. בהזדמנות זו כבר העביר את נכסיהם הכספיים לחשבון הבנק שלו. הוא היה זקוק לכסף. זה לא היה מעשה לא־מוסרי בעליל, שהרי הוריו הוכרזו בלתי כשירים לנהל את ענייניהם. עורך הדין התחייב בפניו שזה אכן כך. המונח "בלתי כשירים" דיבר בעד עצמו.
לאביו של הוֹפְמֵיסְטֶר הייתה חנות כלי עבודה בחֶלְדֶרְמַלְסֶן, ואמו שרה במקהלה, אבל לא התפרנסה מזה. השירה הייתה התחביב שלה.
והוא, הבן היחיד, בנה את עצמו מכלום, כי כך צריך לנהוג, כי זה מה שציפו ממנו. לבנות את עצמו. כי רק מי שבאמת עשיר לא יורקים לו בפרצוף.
להוריו של הוֹפְמֵיסְטֶר ירקו בפרצוף, זה ניכר בהם, זה בלט לעין.
לאחר שהיה מתעשת, היה מצביע בעדינות על העובדה שהדייר זכה לשהות עוד חמישה ימים בדירה בלי שנדרש לשלם פרוטה. ולבסוף היה אומר: "אתה יודע מה? אני מוותר לך על כל התוספות, אבל בוא נעזוב את העירבון. בוא נשכח ממנו. פשוט נשכח מהעירבון. מקובל עליך?"
ובעודו יורד מהר ככל האפשר במדרגות היה מתנער מהתחושה העמומה של סלידה עצמית, תוך שהוא משכנע את עצמו בכל פעם מחדש שהוא עושה זאת למען משפחתו. תחילה למען עצמו ולמען אשתו, ולימים בעיקר למען בנותיו. למען עתידן. לקדושים נחוץ עבר - את זה שמע פעם בדרשה בכנסייה - ואילו לחוטאים נחוץ עתיד. בנותיו היו היוצא מן הכלל: להן נחוץ עתיד, אף שלא חטאו.
בהדרגה החלו הדיירים להאריך את תקופת השכירות מעבר לחודשים ספורים. זה חסך לו את הטרחה של חיפוש דיירים חדשים מדי רבעון. ממשרדי תיווך - שגובים תעריפים מופקעים תמורת שירות שלומיאלי - הוא ממילא הדיר את רגליו.
הוֹפְמֵיסְטֶר העדיף למצוא את דייריו בכוחות עצמו. הוא חיפש אותם כמו שאב מחפש חתן לבתו, בהקפדה יתרה. הוא סרק את המודעות כמעט בכל העיתונים כדי למצוא את האדם המתאים ביותר. הכי שקט, הכי מהוגן, הכי אמין, הכי נקי. רצוי אדם שיש לו כתובת נוספת במקום אחר, אדם שמחפש רק מקום לינה, שכבר רשום בעיר אחרת. הוא לא חסך מאמץ כדי להרחיק את הכנסתו הנוספת מידיהן של רשויות המס. כי חופש ורעב לא מתקיימים בכפיפה אחת. הוא אמנם מעולם לא ידע רעב, אבל הפחד מפני הרעב, שבצלו התחנך, מעולם לא נטש אותו.
מה שנותר מזה היה אותה עלייה במדרגות ביום הראשון בכל חודש, כשהדייר לא זכר לשלשל את המעטפה ובה הסכום המוסכם לתוך תיבת המכתבים של הוֹפְמֵיסְטֶר. זה היה הריטואל הקבוע בחייו. הפולחן הדתי שלו. כך ולא אחרת עבד את אלוהיו. באחד בכל חודש גבה את המגיע לו.
כשהיה יורד מהקומה העליונה, כתמיד חדור תחושה של זוהמה, היה סופר את הכסף בסלון והיה מחביא אותו במקום בטוח, עד שהיה מצטבר סכום שראוי להעלימו בדיסקרטיות לתוך חשבון בנק בחוץ לארץ. תחילה בלוקסמבורג, לימים בשווייץ. ובעודו סופר ושוב סופר את השטרות, היה אחוז מחשבות על עצמאות פיננסית. אחוז, אכן כן, המחשבות אחזו בו, הן לא הרפו ממנו. ברגעים כאלה היה מוחזק כבן ערובה בידי חלומותיו. הוא היה מחשב כמה שנים עדיין מפרידות בינו לבין העצמאות הפיננסית. הוא היה מחשב את החודשים. הלוואי רק שהמחלה והמוות לא יבואו קודם שיגשים את העצמאות הזאת. היה מדובר בעשרות שנים. ואולי פחות. אם שוקי ההון יאירו פנים.
אלא ששמחתו של הוֹפְמֵיסְטֶר נוכח ההון ההולך ותופח לאטו בחוץ לארץ - אותו הון שנועד להבטיח שאיבי וטירזה לעולם לא יֵדעו עוני, שדלתות שנפתחות רק לעשירים ייפתחו גם לפניהן, שהן יוכלו ללמוד במיטב האוניברסיטאות ברחבי העולם - שמחה זו לא הייתה שלמה. מה שהעיב עליה היה הריטואל המשפיל שנכפה על הוֹפְמֵיסְטֶר באחד בכל חודש. הוא התקשה להבין מדוע הדייר לא בא למסור לו את שכר הדירה בעצמו, אף שדרש זאת ממנו שוב ושוב. בכל פעם שהדייר לא התייצב באחד בחודש עד השעה שמונה בערב, היה הוֹפְמֵיסְטֶר יוצא מהבית ומצלצל בפעמון הדלת הסמוכה. הדלת המוליכה אל הדירה המושכרת. הוא לא יכול להתאפק. הוא לא יכול להמתין, מחשש שמא ישכחו אותו.
גם בימי ראשון היה מצלצל בדלת ההיא. אחד בחודש הוא אחד בחודש. הוֹפְמֵיסְטֶר התעלם מימי שבתון, כי היה לו חלום. והוא סלח לחייבים כשם שהם סלחו לו. הכסף הוא המחילה. בסופו של דבר, אם יורדים לעומקו של עניין, המחילה היא תמיד כסף.
אבל אפילו אותה מחילה לא יכלה למנוע את הפרעות השינה שתקפו אותו כבר מעשרים ושבעה או עשרים ושמונה בחודש. הוא חלם על הדייר, על המעטפה, על פגמים בביתו. הוא חלם שעלה במדרגות ומצא את הדירה המושכרת ריקה: הכול נעלם, הריהוט, הסכו"ם, הדייר עצמו, הבגדים, הארונות. בדירה לא נותרו אלא דליפת מים מהצנרת וגוויית חתול במצב של ריקבון מתקדם בכיור. הגם שאסר מפורשות על הדייר להכניס חיות בית. אפילו לא דג זהב.
החלום תמיד הסתיים ברחש העדין והטורדני של טפטוף מים על שטיח. במראה של גוויית החתול בכיור, ושל הוֹפְמֵיסְטֶר עצמו, משוטט בדירה, מייבב, מחפש לשווא אחר מעטפה ובה שכר הדירה. סיוטי הלילה שלו היו ספוגים רטיבות, חדורים עובש, אפופים פלומת חתולים. הרוחות הרעות של עסקי הנדל"ן פקדו אותו בשנתו.
יום אחד, כשכבר נואש מהמצב, והוא מתוח מחוסר שינה, צץ במוחו רעיון. "איבי," אמר. היא הייתה אז בת שתים־עשרה, ניגנה בכינור, שיחקה טניס, ונחשבה לאינטליגנטית ונאה. "איבי," אמר שוב, "את רוצה להרוויח חמישה גילדן וגלידה?"
היא תלתה בו מבט חולמני והנהנה. היא הייתה ילדה חולמנית. היו מי שאמרו עליה שהיא מרחפת. הוא לא. הוא דבק בהגדרתה כחולמנית.
"מה שאת צריכה לעשות הוא לעלות למעלה, לדייר, ולומר לו: 'באתי לגבות את שכר הדירה.' ואז הוא ימסור לך מעטפה. ואת תביאי אותה אליי. לא להתעכב, ולא לקבל שום דבר חוץ מזה. רק להקפיד להיות מנומסת."
הוא ליווה אותה לדלת הכניסה, פתח את הדלת ונעמד שם בעודה מצלצלת בפעמון דלתו של הדייר.
היא נכנסה. בתו. אחת משתי בבות עיניו. ילדה נהדרת. מה שנכון נכון. כך נהג להתבטא: "היא ילדה נהדרת. מה שנכון נכון." כאילו מדובר בקביעה אובייקטיבית, שכלל אינה עומדת לדיון. משהו כמו כוח הכבידה.
כששמע אותה עולה במדרגות סגר את הדלת והמתין לה במסדרון בקוצר רוח, מבטו מופנה כלפי שטיח הכניסה, זרועותיו שלובות.
כעבור שתי דקות חזרה. הוֹפְמֵיסְטֶר התנפל על המעטפה כמו חיה מורעבת. הוא ספר פעם אחת, הוא ספר פעמיים. השטרות נעו בין אצבעותיו במהירות הבזק, כאילו הם קלפים והוא טורף אותם. לאחר מכן החביא את הכסף בשידת הכלים, במקום סודי, ליטף את שערה הבלונדי־כהה של איבי, ונתן לה חמישה גילדן ועוד כסף קטן לגלידה.
"מותר לי עכשיו?" שאלה.
"מה?"
"לקנות את הגלידה."
"כן," אמר האב, "מותר לך. אבל רוצי. רוצי מהר. כי אנחנו תכף אוכלים."
והיא רצה החוצה. עליזה וחסרת דאגה. לא מוטרדת מבושה או מתחושה כלשהי שדבקה בה זוהמה. היא לא ידעה זוהמה מהי.
מאותו יום היה הדבר למסורת: איבי גבתה את שכר הדירה.
איבי עשתה את מה שהאב כבר לא היה מסוגל לעשות. באחד בכל חודש עלתה לקומה העליונה לקבל את המגיע למשפחת הוֹפְמֵיסְטֶר.
עם הזמן הלכה והתרגלה לתפקיד, עד שלפעמים הייתה היא זו שנזכרה לומר: "אבא, היום הוא האחד בחודש. אני עולה למעלה."
והוא החל לבטוח בכישרונותיה, בקסמה, ביכולתה להבין את נפש האדם, כלומר את נפש הדייר. דומה אפילו שהפיקה הנאה מיוחדת מהמשימה השגרתית הזאת שנראתה כמעט פרוורטית בעיני הוֹפְמֵיסְטֶר, שעוררה בו תמיד תחושה שאין זה מכבודו למלא אותה, שהיא מטנפת אותו, שהוא הולך ונעשה מזוהם בגללה מחודש לחודש, ממדרגה למדרגה. אבל בין איבי לאביה היה הבדל מהותי: הוֹפְמֵיסְטֶר גבה את שכר הדירה. איבי רק התחזתה. כשעלתה במדרגות, היא חיקתה את אביה. זו הייתה בעצם פרודיה. היא לא הייתה בוגרת, אבל היא העמידה פני בוגרת, ועוד איך. היא עשתה זאת בנחרצות. באותו חיקוי הייתה טמונה הגאולה, שכן בגילום תפקיד אביה היא גירשה את הרוחות הרעות שהציקו לו. באותו חיקוי, שהיה לפעמים מוגזם עד כדי גיחוך, גם היה טמון החופש שלה.
בחלוף הזמן כבר לא היה צורך להזהיר אותה. "לא להתעכב, לא לקבל שום דבר. לחזור מייד הביתה." היא הכירה את הכללים, היא למדה את הוראות הריטואל, ואפילו התגאתה בביצועה המושלם של המשימה החודשית. היא ראתה בשכר הדירה שלל, שהיא מסייעת בכיבושו ומשתתפת בהכנסות ממנו.
לפעמים, כשחזרה משליחותה אצל הדייר, הייתה אומרת לאביה: "הוא שואל אם זה בסדר שישלם בעוד כמה ימים."
והוֹפְמֵיסְטֶר היה עונה: "בטח שזה בסדר, אבל בלי ההנחה של חמישה אחוזים. את ההנחה הזאת אני נותן רק על תשלום במזומן באחד בחודש. על תשלום במזומן בשלושה או בארבעה בחודש צריך לשלם את הסכום המלא. תזכרי את זה. האחד בחודש נגמר בחצות, ומרגע זה אין הנחות."
ובשלושה או בארבעה בחודש, כשהייתה מביאה את הסכום המלא, היה מתיישב ליד המכתבה מול המחשבון והיה סופר את הכסף. כי הכסף בחוץ לארץ טבעי שהוא צומח, כסף אמור לצמוח. הכסף פורה, וכשהוא נמצא בידיים הנכונות הוא מתרבה כמו עשבים שוטים. ואיבי הייתה עומדת ומסתכלת מהצד על אביה, בעודו סופר את הכסף, ובעיניה מבט של הזדהות ומשהו שדומה לעדנה. מבט בוגר ומבין. במקום האב שמסתכל על בתו במבט מלא עדנה, הייתה הבת מביטה באביה בקורטוב של עדנה.
וכששוב הצטבר סכום גדול די הצורך, היה לוקח שני ימי חופש ונוסע לשווייץ להפקיד את שכר הדירה בבנק אמין, שפקידיו המיומנים השקיעו את כספו באופן המקרב אותו לעצמאות פיננסית. הוא התקרב אליה בקצב אטי, אך בטוח. מיום ליום. משעה לשעה. מדקה לדקה.
איבי הלכה והתבגרה, עברה לבית ספר תיכון, החלה להתאפר, אם עדיין לא עשתה זאת כשלמדה בבית הספר היסודי, עברה לאיפור כבד, הייתה נתונה למצבי רוח, קיללה את הוריה, נטשה את הכינור, הו, מה מרות הן האכזבות החינוכיות, אבל בדבר אחד לא חל שינוי, הריטואל נותר בעינו: באחד בכל חודש עלתה לגבות את שכר הדירה.
בשובה הביתה, ובידה המעטפה, הייתה מעיפה מבט שובב באביה כאילו ידעה מה עשתה זה עתה, כאילו הבינה במה הייתה שותפה, כאילו היה ברור לה שהוא לא מסוגל לעשות את זה. כאילו זיהתה את הבושה שלו. והתובנה הזאת עשתה אותה לאדם פחות חופשי, היא קשרה אותה לגבר שכינתה בשם "אבא".
בתום ספירת הכסף היה מחבק אותה. הוא היה מאמץ אותה אל לבו במשך כמה רגעים. השליחות הפשוטה קיבלה ערך, משמעות. היא הייתה הקשר בין האב לבת, היא הייתה הסוד ביניהם, אף שלא הייתה סוד אמיתי, היא הייתה הברית ביניהם. וברגעים אלה הם חזרו להיות אב ובת, ולא עוד שני זרים שבמקרה גרים באותו בית, משתמשים באותה אמבטיה, ולפעמים יושבים ליד אותו שולחן ואוכלים יחד את ארוחת הערב.
הוא כבר לא נתן לה כסף בשביל גלידה, אלא בשביל חצאית, או סרט. הוא כבר לא אמר לשם מה הכסף, הוא פשוט נתן אותו. במקום לדבר, הוא קרץ בעין. לפעמים, כשראה שהעצמאות הפיננסית מתקרבת בקצב מואץ - שוקי ההון האירו פנים באותן שנים - העלה את שכרה של בתו.
לא אחת הייתה איבי חוזרת מהשליחות ומוסרת הודעה מהדייר, למשל, שהוא מתכוון לפנות את הדירה, או להפך, שהוא מעוניין להאריך את החוזה. בדרך זו חסכה מאביה התעסקויות שהיו לצנינים בעיניו. וכעבור שנתיים היה נדמה כאילו תמיד התנהלו העניינים כך. כאילו תמיד היו צריכים להתנהל כך. למשפחת הוֹפְמֵיסְטֶר היה עסק משפחתי.
דייר אחד היה עוזב, דייר אחר היה בא, אבל מדי תחילת חודש הייתה בתו הבכורה של הוֹפְמֵיסְטֶר עולה במדרגות לקומה העליונה. והאמת ניתנת להיאמר: היא מילאה את השליחות בלי שום קושי. הדיירים שמחו לשלם לה את שכר הדירה. לעונג היה להם לשלם לה. מסירת המעטפה אישית לידיה הייתה זכות יתר שהוענקה לדיירים.
מיום שהחלה איבי לגבות את שכר הדירה פחתו התלונות על כתמי טחב בטפטים, על הסקה שבקושי מחממת, על חלון שלא נסגר כנדרש. צחוקה הבריח את התלונות, רגליה פיזרו את התחושה הנוקבת שתנאי החוזה מופקעים. עיניה פיצו על הברז המטפטף. איבי הייתה שקולה כנגד כל הפגמים בדירה המרוהטת.
ואז, ערב סתווי אחד, באחד בחודש - תמיד באחד בחודש; במבט לאחור הצטיירו חייו של הוֹפְמֵיסְטֶר כרצף אינסופי של ימי תשלום - היא התעכבה. הוֹפְמֵיסְטֶר קרא עיתון תוך שהוא מאזין לקונצ'רטו לצ'לו של אלגר, וכשהגיע לעמוד של טורי הדעות - הוא קרא את העיתון כמו שקוראים ספר - החל לדאוג. כבר חלפה למעלה מחצי שעה מאז יצאה איבי מהבית. הוא המשיך בקריאתו, אבל לא הצליח להתרכז במאמרי הדעות. מדי משפט נתקעו מחשבותיו ונדדו אל איבי.
כמובן, מקובל שלא לוקחים את הכסף ומסתלקים מייד. לפעמים צריך להקדיש עוד כמה רגעים לשיחת חולין. כך גם היה בזמנו, כזכור לו, בתקופה שהוא עצמו נשא בעול המעיק הזה. אבל שיחת חולין של חצי שעה היא כבר לא שיחת חולין. היא שיחה, היא חצי סעודה.
כבר פעמיים ניגש לדלת הכניסה לראות אם היא באה, כמו ששולחים מבטים כדי לראות אם החשמלית המתמהמהת סוף־סוף מגיעה. כמה מטופש להניח שמבטים מועילים. שבכוחו של מבט תקיף להנכיח את מה שנראה כנעלם.
לא ייתכן שקרה לה משהו, היא אפילו לא חצתה את הכביש.
הוא כבר לא ידע מה לחשוב. אשתו יצאה מהבית לאסוף את טירזה שהלכה לשחק אצל חברה. לא היה לו את מי לשתף בדאגותיו. הוא כיבה את אלגר, יצא לגינה להביט בעץ התפוח שלו, והציץ מעלה בין ענפי העץ, אל החלונות שמאחוריהם הסתתר הדייר. אבל הוא לא ראה שום דבר חריג. רק את הווילונות שתמיד היו תלויים שם, ושבעצם כבר היה ראוי לשלחם לכביסה. דבר לא זז. ערב נאה היה, יחסית לתחילת אוקטובר. שום רשרוש לא נשמע בשיחים. איש לא צווח. דממה. דממת נצח.
כיוון שלא ידע מה עוד אפשר לעשות, חזר אל הסלון והרים את העיתון מהספה.
כמה ימים קודם לכן מלאו לאיבי חמש־עשרה שנה. חלק מהמתנות שקיבלה היו עדיין מוצגות לראווה על שידת הכלים, כמנהגם בכל פעם שאחת הילדות חגגה יום הולדת. הם קראו לזה "שולחן המתנות", ולא חדלו מהמנהג, אף שאיבי כבר הייתה בת חמש־עשרה. הם גם הקפידו על תליית קישוטי הנייר. הוֹפְמֵיסְטֶר הוא שתלה אותם, באותה שיטתיות ובאותה דבקות שבהן גבה את שכר הדירה בשעתו.
הוא הסתכל על המתנות, על שעון היד שקנה לאיבי, כבקשתה. שעון יד איכותי, הוא השקיע בו כמה ימי חיפושים. השעון היה יקר, אבל לא כל יום בתך חוגגת יום הולדת חמישה־עשר. הוא רצה לקנות שעון שישמח אותה, שיענה לדרישותיה, שעון שתוכל להציג בגאווה לחברותיה.
על שולחן המתנות היו גם: זוג מכנסיים; משחק שלא הבין את טיבו; בגד ים; שני ספרים; ציור של אונייה פרי יצירתה של טירזה. היתר כבר נלקח, נאכל, או נכנס לשימוש.
ואז החליט לצלצל בדלת הסמוכה. זה כבר נמשך יותר מדיי זמן. היא מן הסתם נאלצה להאזין למסכת של תלונות חסרות שחר, שהדייר - אַנדרֵיאַס שמו, אדריכל גרמני צעיר - כבר העלה פעמים אחדות בפני הוֹפְמֵיסְטֶר כשנתקל בו ברחוב. ברחוב! לדיירים כבר אין שום נימוס. שום תרבות. הוא הרגיש את זה, הוא ראה את זה במו עיניו, והוא גם קרא על זה. האנשים נעשו שחצנים, שחצנותם הייתה תלויה באוויר כמו ענן עשן סמיך ושמנוני. זה מה שהוֹפְמֵיסְטֶר הריח מדי ערב כשיצא לסיבוב קצר בפארק ווֹנדֶל. שילוב של עצלות ושחצנות השתלט על אנשי העיר, שילוב שהפחיד את הוֹפְמֵיסְטֶר, שעשה אותו מבודל, כיוון שלא יכול להיות שותף לו, כיוון שהבין בעוד מועד שאותה שחצנות היא האויב הטבעי של האידיאל המושרש עמוק בלבו: שלבנותיו יהיו חיים טובים יותר.
אדם שמביא בחשבון כל הסתבכות אפשרית הוא היפוכו של אדם שחצן.
הוֹפְמֵיסְטֶר נד בראשו, אף שאיש לא ראה אותו. איך יעלה על הדעת להטריד נערה בת חמש־עשרה בסיפורים על פגמים בדירה מרוהטת.
הוֹפְמֵיסְטֶר צלצל בפעמון הדלת הסמוכה לדלתו. בלחיצה יתרה, אבל לא ארוכה מדיי. בעל בית צריך לשמור על נימוסים. לא יזיק למרוח שכבת לכה חדשה על העץ, אולי בשנה הבאה. כרגע לא. כרגע צריך לחסוך, שאם לא כן העצמאות הפיננסית לעולם לא תתממש.
איבי כנראה יצאה לעשות קניות. אבל היא הלוא ידעה שהיא צריכה קודם למסור לו את שכר הדירה. היא תמיד דייקה. היא הייתה מודעת לחשיבות הריטואל. היא ידעה מה רב ערכו בעיני אביה.
הצלצול נותר ללא מענה. הפעמון צלצל אבל איש לא פתח את הדלת. האדריכל מן הסתם יצא מהבית, או שישן.
הוֹפְמֵיסְטֶר נעשה יותר ויותר מוטרד. הוא הוציא את צרור המפתחות מכיס מכנסיו וחיפש את המפתח של הדירה המושכרת.
באמצע השבוע, כשהזדמן לו להיות בבית בשעות היום, היה מתגנב לדירה המושכרת. לא ממש כדי לרגל, אלא סתם כדי להיווכח מה באמת מתרחש בה, כדי לדעת עם מי יש לו עסק. כדי להכיר את הסחורה שלו. הוא היה פותח את הארונות והמגירות, אבל לרוב לא היה מוצא חומר מפליל. לכל היותר חומר פורנוגראפי כלשהו, מכתב מאת חברת גבייה, מכתבי אהבה. הוא עבר על הכול ברפרוף. חשוב להיות עם היד על הדופק. אבל דבר אחד היה ברור לו: אם בני אדם יש להם סודות, הם לא שומרים אותם בדירה המשמשת אותם ללינה בלבד.
הוא שוב צלצל בפעמון. ליתר ביטחון. בלחיצה מעט ארוכה יותר, אבל לא ארוכה מדיי. לא צריך להתנהג בגסות.
שוב לא היה מענה.
הוא פתח את הדלת בזהירות, כמעט כמו גנב, בתחושה עמומה של אשמה, והוא עלה במדרגות התלולות. בצעדים אִטיים. פתאום נוכח לדעת שהוא סובל מקוצר נשימה.
בערב ההוא התברר לו לראשונה שהוא מתחיל להזדקן. ליקויים גופניים מבשרים את הסוף הבלתי נמנע של אשליות הנעורים האחרונות. וקוצר נשימה הוא ליקוי גופני, בזה אין כלל ספק.
הוא התנשף. הוא שמע מוזיקה. משהו מודרני, ועם זאת צלילי כינור. אם כן מישהו בבית, או שהאדריכל שכח לכבות את המוזיקה. משאירים אורות דלוקים. מפעילים את ההסקה בחורף כשהחלונות פתוחים. משנה לשנה הם הולכים ונעשים מנוונים וחצופים. זה אפילו לא היה ניוון, זה היה חוסר אכפתיות פרוורטי, שנתפס בעיני הוֹפְמֵיסְטֶר כעלבון אישי, כיוון שהוא לא יכול להרשות לעצמו להתנהג כך. כיוון שסירב להרשות לעצמו להתנהג כך.
קוצר הנשימה שלו הלך וגבר. הוֹפְמֵיסְטֶר נעצר באמצע גרם המדרגות. הייתכן שהוא לוקה בלבו? אולי כדאי שייבדק אצל קרדיולוג, שיעבור אק"ג, או איך שלא קוראים לזה? על כל פנים, בדיקות מקיפות ויסודיות. הוא עישן פעם סיגרים, אבל כשהאישה נשאה את איבי בבטנה הוא חדל מזה. לא ייתכן שזה בגלל הסיגרים. ודאי יש סיבה אחרת. חולי אחר בלתי ידוע הוא הגורם לקוצר הנשימה שלו.
ככל שעלה במדרגות הלכה ונעשתה המוזיקה צעקנית יותר. הוא שמע כל מילה ומילה, אבל הוא לא שם לב לתוכנן. מעולם לא היה לו קשה כל־כך לעלות לקומה העליונה. ובכן, כך מתחיל המוות: קוצר נשימה במדרגות. איזו בדיחה. החיים.
הוֹפְמֵיסְטֶר נכנס לחדר ששימש כסלון. הדלת הייתה פתוחה. לא היה צורך לדפוק בה.
הדייר עמד מאחורי איבי. מכנסיו היו מופשלים ונחו על קרסוליו.
בתו של הוֹפְמֵיסְטֶר רכנה לפנים, פלג גופה העליון החשוף היה שעון על שולחן האוכל, השולחן שקנה בזמנו ושנראה לו מתאים במיוחד לדירה מרוהטת המיועדת להשכרה. חצאית הג'ינס שלה נפשטה מעליה לכיוון מותניה. נפשטה, זו המילה שנותרה תקועה במוחו של הוֹפְמֵיסְטֶר. נפשטה. נפשטה.
הסצנה הזכירה לו סרטים המשודרים אחרי חצות בערוצי טלוויזיה מפוקפקים. והמוזיקה הזאת.
כל דאגותיו בשל קוצר הנשימה נעלמו. הוא כבר לא זכר שאך לפני רגע, בחדר המדרגות, חלפו במוחו הרהורים על מוות בטרם עת.
במשך שנייה אחת בהה באיבי שלו. ואז עשה צעד אחד לפנים. בעודו מתנשף קלות, הוא אחז בידו השמאלית במנורה עומדת קטנה שאשתו קנתה פעם, ושחדלה להיות שימושית בביתם. חפצים מיותרים נדדו לקומה העליונה.
גבר מזיין את בתו כמו חיה. סצנה שמצפים לראות במשק חקלאי, ברפת. לא בחלק הטוב ביותר של רחוב וַן אֵיחֶן.
נשימותיו של הוֹפְמֵיסְטֶר השמיעו קול צפצוף.
הוא הידק את אחיזתו במנורה העומדת. הוא לא היה מסוגל לזוז. הוא חש כאילו מזיינים אותו, חזק ועמוק. כאילו ההדיפות לא מיועדות לבתו אלא לו. כאילו הוא המושפל, בעל הבית, הבעלים של הנכס הזה, מושפל עד עפר בביתו הוא. כל גופו כאב. כל גופו נשנק.
הוא חש משום מה כאילו גופו משוסע. ככל שהוסיף להביט במתרחש הלך והשתכנע שהדייר מזיין אותו, בכוח ובאדישות. בזלזול.
לבסוף הם שמעו אותו.
על כל פנים, הדייר שמע אותו. הוא פנה לאחור, הוא ראה את בעל הבית, הוא הרפה מאיבי, ידיו ניתקו ממותניה.
האדריכל עשה דבר שבשביל הוֹפְמֵיסְטֶר היה בלתי נסבל: הוא גיחך. בשעה שמכנסיו, זוג מכנסיים אפורים, משתלשלים סביב ברכיו. הוא גיחך כאילו זו בדיחה, פגישה אומללה ועם זאת מצחיקה. צחוק בלתי נשלט היה מרוח על פרצופו של האדריכל. נכון, המצב קצת מביך, אבל בעצם הוא מצחיק עד דמעות. זה מה שהקרין. בדיחות הדעת, ותו לא.
לא בושה, לא פחד, גיחוך.
הוֹפְמֵיסְטֶר הוסיף להדק את אחיזתו במנורה העומדת. הוא התקרב אל הדייר, הישיר אליו מבט, ובעוד איבי מתנתקת משולחן האוכל כאילו רק עכשיו קלטה שההתעלסות הסתיימה לעת עתה, הניף את המנורה והלם בה בכוח בראשו של הדייר. הוֹפְמֵיסְטֶר עוד הספיק לשמוע את רעש הזכוכית המתנפצת, ואז ראה כתמים, כמי שקם מהר מדיי על רגליו. הוא חש סחרחורת, אבל לא התמוטט. הדייר דווקא כן.
הדייר קרס על הרצפה בלי להוציא הגה.
ואולי הייתה זו המוזיקה מחרישת האוזניים שגברה על כל יתר הקולות. איך ייתכן לשמוע מוזיקה בקול חזק כל־כך? אין שכנים? האוזניים לא סובלות די מהרעש שבא מהרחוב?
האדריכל היה מוטל על הרצפה והוֹפְמֵיסְטֶר עמד במקום והמנורה העומדת בידיו. הוא שמע את בתו צורחת: "אבא."
הוא היה מוקף שברי זכוכית. האהיל העגול הזעיר התנפץ לרסיסים. הוֹפְמֵיסְטֶר עמד שם ואחז בידו בשרידיה של מנורה עומדת. גבעול, זה מה שנותר ממנה. לרגע קט שכח איפה הוא בדיוק נמצא. ומדוע הוא נמצא כאן, ולשם מה בעצם בא. הוא מוכרח להתעשת, הוא מוכרח לארגן את מחשבותיו.
היא צרחה. איבי צרחה כמו ילדה קטנה. כמו אישה בהתקף היסטריה.
היא רצה לפינה אחת של החדר ומשם בחזרה. היא כיסתה את שדיה. היא משכה את חצאית הג'ינס שלה מטה. את זה היא לא שכחה. עד כדי כך היסטרית עדיין לא הייתה. שוב ושוב היא משכה את החצאית מטה, היא אחזה בשוליה, היא נאחזה בחצאית שלה כאילו זו חגורת הצלה.
אילו שמע מישהו את הצרחות שלה, היה ודאי אומר: מקרה פסיכיאטרי, פציינטית שברחה מבית חולים לחולי נפש. היה ודאי חושב: היא איבדה את השפיות, הטירוף השתלט עליה.
מראה פניה היה בוגר יותר ממראה גופה. כנראה בגלל האיפור. היא גילמה דמות של אדם בוגר לעתים קרובות כל־כך ובצורה משכנעת כל־כך עד שהיא עצמה נהייתה מעט בוגרת. במראה פניה. בעיניה. במבטה.
אבל גופה סיפר סיפור אחר.
זרועותיה היו דקיקות. כמו זרועות של ילדה קטנה. אחוריה היו צנומים וחסרי בשר. שום דבר אצלה עוד לא הגיע לבשלות. הגוף שלה סיפר סיפור ילדותי.
למה לצרוח ככה, די עם ההיסטריה הזאת.
מראה נעלי ההתעמלות שלה מתחת לחצאית הג'ינס צבט את לבו. היא נעלה מותג שהיה אז אופנתי מאוד, ושהוֹפְמֵיסְטֶר לא הצליח לזכור את שמו.
את הכול הוא ראה, את הכול הוא הפנים בשעה שבתו רצה הלוך ושוב בסלון של הדייר, כאילו כלל לא הבינה מה קרה לה, ואולי אכן לא הבינה. כמו בעל חיים שנתקף בהלה מסופת ברקים בערב קיצי.
אבל האב נאלם דום. הוא רק עמד במקום ואחז בשרידי המנורה העומדת.
הוא ראה מעטפה מונחת על השולחן. שכר הדירה.
זה מה שאיבי באה לקבל. המעטפה כבר המתינה לה. אבל נפל דבר, והמעטפה נותרה במקומה. תמימה וחסודה.
הכסף החזיר אותו למציאות. כסף כמוהו כהתזת מים צוננים על הראש. המחשבה על שכר הדירה ניערה אותו מתחושת השיתוק ששלטה בו.
אט־אט חזר גם גופו של הדייר להראות סימני חיים. הוא הניע את גפיו. הוא כרע על ברכיו. הוא נאחז בשולי השולחן ונעמד על רגליו. דם טפטף מפצע בצד השמאלי של מצחו.
מכנסיו עדיין נחו על קרסוליו.
למרבה המזל נעלם הגיחוך מפניו.
ואז שב הוֹפְמֵיסְטֶר והבין היכן הוא. הכול חזר אליו. הוא חיפש את איבי. איבי שלו. לכן בא לכאן. איבי לא חזרה הביתה.
הוא האזין לקונצ'רטו של אלגר וקרא עיתון, אבל השעה התאחרה והוא נעשה חשדן.
הוא הניח את המנורה העומדת, או מה שנותר ממנה, על הרצפה וכחכח בגרונו.
הדייר בהה בו, הוא נראה מבולבל, כאילו גם הוא לא הבין מה קרה, כאילו איש לא הבין מה בדיוק קרה כאן.
אבל הוֹפְמֵיסְטֶר נזכר בהשפלה, בדייר שניצב מאחורי איבי, בעמידתו הרעבתנית והמתרברבת, כן, כך ניצב מאחוריה. ברברבנות האופיינית לחיה, הוא לעולם לא ישכח את זה. ברברבנות האופיינית לגבר. כי זה מה שמשגל הוא בשביל הגבר: ניצחון. תפסתי אותה, אני לוקח אותה, אני משתמש בה, אני מנצל אותה.
ומכיוון שהוֹפְמֵיסְטֶר זכר את כל זה, פתאום זכר גם מה התכוון לומר. מה הוא חייב לומר, מה הוא משתוקק לומר מרגע שנכנס לדירה.
"תכבה את המוזיקה," שאג.
גם את זה זכר כעת: הוא לא אמור לדבר, אלא הוא אמור לשאוג. הוא ידע לגבור בקולו על שאון המוזיקה, הוא ידע להחריש בשאגתו את כל יתר הקולות.
האדריכל הצעיר נסוג. ורק אז, כשניסה ללכת, הבחין סוף־סוף במצבו המביך, באי־הנעימות שבמפגש עם בעל הבית כשמכנסיו ותחתוניו משולשלים סביב הברכיים.
הוא משך את המכנסיים מעלה, במהירות וברישול. על מצחו התנוסס כתם דם גדול. הדם עוד לא נקרש, הפצע היה עדיין טרי ומדמם. אבל העירום מן הסתם הפריע לו יותר מזה, העירום היה בוער יותר.
האדריכל לבש תחתוני בוקסר, התברר. הוֹפְמֵיסְטֶר שנא תחתוני בוקסר.
והיה עוד משהו: האיש לא לבש קונדום.
הוֹפְמֵיסְטֶר נמלא גועל מהאדריכל. הוא לא אהב אותו מההתחלה. חביב מדיי, דביק מדיי, כנוע מדיי, ואם יורדים לעומקו של עניין, נוקשה מדיי. אלמלא נוכחותה של בתו היה עכשיו תופס את האדריכל בגרונו והיה לוחץ בשתי ידיו עד שהחיים היו עוזבים אותו, כמו שהורגים חתלתול. לוחצים על צווארו, מחזיקים עוד רגע, מתרכזים עוד רגע בלחיצה, עד שאין עוד רוח חיים.
לאחר שהאדריכל היטיב מעט את הופעתו - חולצתו הייתה עדיין פתוחה עד לטבור - והתרחק מהישג ידו של הוֹפְמֵיסְטֶר, ניגש סוף־סוף אל נגן התקליטורים וכיבה אותו.
"אוף... אוף..." אמר הוֹפְמֵיסְטֶר, "הגיע הזמן. אלוהים ישמור."
הוא הרטיב את שפתיו בלשונו וסימן בידו לדייר, אבל זה לא הבין אותו.
"תסגור," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר, "החולצה שלך, תסגור את הכפתורים. אני רואה הכול. אני לא רוצה לראות הכול. כבר ראיתי יותר מדיי."
איבי עמדה ליד הדלת ונענעה את פלג גופה העליון בתנועה קצבית. היא בכתה חרישית.
הדייר כפתר את חולצתו עד לצוואר.
או אז הלם הוֹפְמֵיסְטֶר בכוח באגרופו הימני על השולחן. המהלומה הכאיבה לו, והדייר עשה עוד שני צעדים לאחור. "אתה משלם בעד הדירה הזאת," צעק הוֹפְמֵיסְטֶר. כי הוא זכר שעליו להרים את קולו, שהחליט לשאוג בקולי קולות, כמו חיה פצועה. "אתה משלם בעד הריהוט, בעד הגז והחשמל, בעד הנוף של פארק ווֹנדֶל, בעד הפריבילגיה לגור בחלק הטוב ביותר של רחוב וַן אֵיחֶן, באזור הטוב ביותר של אמסטרדם, וכל זה תמורת תשלום סביר, אפילו סביר מאוד הייתי אומר, אבל אתה לא משלם בעד בתי. הבנת את זה? לא בעד בתי."
הוֹפְמֵיסְטֶר תפס את מצחו בידיו, כמי שמנסה להיזכר מה עוד רצה לומר, אבל כבר לא היה לו מה לומר. אלה הדברים שהתכוון לומר. והוא אמר אותם. כעת הוא יכול ללכת. אכן, הוא אמר את כל מה שיש לו לומר. הוא יכול ללכת. הוא תרם את חלקו למיגור התועבה מהחברה.
אלא שבניגוד לציפיותיו, האדריכל לא עמד ושתק מרוב בושה וחרטה. האדריכל אמר בקול צרוד: "אתה עוד תצטער על זה. אני לא אעבור על זה בשתיקה." הוא מישש את מצחו וראה את הדם שנדבק לכף ידו. מראה הדם בלבל אותו יותר משהפחיד אותו. המודעות לדימום כנראה עשתה אותו מודע לכאב, כי הוא החל לגנוח. או ליתר דיוק, הוא החל להתבכיין חרישית. ילד מפונק, בנוסף לכול. אלא מה. ילדים מפונקים הם הכי גרועים.
והוֹפְמֵיסְטֶר שמע את בתו לוחשת: " אַנדרֵיאַס."
זה הקפיץ אותו. הלחישה של איבי. בתו שקוראת לדייר בשם "אַנדרֵיאַס". לגביו לא היה לדייר שם. דייר שמקבל שם מייעד את עצמו להיות לבן משפחה, לאדם שכבר אי־אפשר להיפטר ממנו. לדייר קוראים "הדייר" ותו לא.
מה השתבש? למה לא היה זהיר יותר? איך בכלל נתן לאיש הזה להיכנס לביתו?
"אני הולך למשטרה," אמר האדריכל, ומבטאו הגרמני בלט יותר מן הרגיל. "שיהיה ברור לך. אני מדווח על זה למשטרה, מר הוֹפְמֵיסְטֶר. זה לא יעבור בשקט." הוא לא חדל להסתכל על הדם שעל כפות ידיו. אפשר לחשוב כמה דם היה שם. בקושי כמה טיפות. כאילו נחתך בשעה שעבד בגינה.
הוֹפְמֵיסְטֶר שוב אחז במנורה העומדת, כמתוך תנועה לא־רצונית. אבל הוא עשה את זה בעיקר כדי להיאחז במשהו, כדי למצוא תמיכה, ולא כדי להחזיק נשק. האם אפשר בכלל להתייחס למנורה העומדת השבורה הזאת כאל נשק?
בילדותו נפצע הוֹפְמֵיסְטֶר לעתים קרובות. האם אי פעם עשה עניין מפצע מדמם?
"גם אני," הסתפק ואמר. "שיהיה ברור לך. גם אני הולך לדווח על זה למשטרה. בתי היא לא חלק מהשכירות. היא לא כלולה במחיר."
הוא שוב שאג.
ואז הוא חטף את המעטפה מעל השולחן וניגש לאיבי, שבינתיים חדלה לבכות. היא נשענה אל הקיר ורעדה.
כמה רזה הייתה. עדיין ילדה. עכשיו, משהסתיימה העמדת הפנים, זה בלט לעין. זה היה ברור כשמש.
"בואי אתי," אמר.
היא טלטלה ראשה.
"בואי אתי," חזר ואמר.
"אני נשארת פה," צעקה.
הוֹפְמֵיסְטֶר הביט בבתו. היא חפנה את שדיה הקטנים בידיה. על הספה הייתה מונחת החולצה שלה, גם היא מתנת יום הולדת. מאמה. ומטירזה. יחד הן בחרו אותה. הוא לקח את החולצה, הושיט אותה לבתו ואמר: "תלבשי את זה, איבי, ותבואי אתי."
וליד נגן התקליטורים עמד האדריכל ולחץ בגב ידו על מצחו. הוא ודאי חשש שמא חלילה ידמם למוות.
מרוב בלבול, או מרוב ביישנות, הוא אפילו לא היה מסוגל לגשת לחדר האמבטיה ולחפש משהו בארונית התרופות. רטייה קטנה, יותר מזה לא היה נחוץ לו.
איבי לבשה את החולצה כשפניה מופנות אל הקיר. כמו שמתלבשים במלתחה של אולם התעמלות. היא לא טרחה לסגור את כל הכפתורים. היא לא לבשה חזייה. היא לא הרגישה צורך בחזייה. "אין לי כמעט כלום," אמרה ערב אחד. "למה לי ללבוש חזייה?"
על אותה שאלה רטורית בחר הוֹפְמֵיסְטֶר שלא לענות. אשתו לא הייתה בבית באותו ערב. אשתו הרבתה לצאת מהבית. "את כמו כלבה מיוחמת," אמר לא פעם לאישה. "מה הבנות שלך צריכות לחשוב על זה?"
"אני נשארת פה," חזרה ואמרה איבי כששוב לבשה את חולצתה וכבר לא הייתה צריכה לפנות אל הקיר. "אני נשארת עם אנדריאס." היא נרגעה. ויחד עם הרגיעה באה הנחישות.
אנדריאס. שוב השם הזה. הוֹפְמֵיסְטֶר הרגיש כאילו הלמו בו במַחְתָּה. הוא לא הכיר שום אדם בשם אנדריאס. הוא סירב להכיר אדם בשם אנדריאס.
איבי הייתה חיוורת. דמעות אחדות עדיין זלגו על לחייה. אין דבר. זה חלק מגיל ההתבגרות. הצעקות, הצרחות, הבכי. גם מתבגרים אחרים מתנהגים כך.
היא הביטה בדייר. כך מן הסתם הביטה בו בפעם הראשונה שפגשה אותו, כשבאה לגבות את שכר הדירה, משתוקקת אבל חמורת סבר, כנה ועם זאת מתגרה. בטוחה בעצמה, אבל חסרת אשליות. היא באה לקבל את המעטפה, אבל הייתה לה משימה נוספת, משימה שנטלה על עצמה. זה היה משחק לגביה, משחק של העמדת פנים. אבל כמה מסוכן המשחק הזה, כשלא יודעים היכן לשים את הגבול.
האדריכל כבר לא אמר דבר, הוא רק מישש את הפצע שלו והתעלם מהבת ומהאב. הוא הביט בכף ידו, בשולחן, ברצפה. הוא היה מרוכז בעצמו.
"את באה אתי עכשיו," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר, "אחרת את יכולה להישאר פה לתמיד." הוא לא חיכה לתשובה, כאילו ניחש אותה וחשש ממנה. יותר מכול הוא חשש מהתשובה על התראתו. הוא תפס אותה בזרועה, הוא צבט את זרועה. הוא דחף אותה לפניו והוליך אותה לדלת ומשם למטה, במדרגות.
בחדר המדרגות שוב החלו הצרחות. הבכי. היללות. הבעיטות. היא ניסתה לבעוט באביה. היא ניסתה להשתחרר מאחיזתו של הוֹפְמֵיסְטֶר, אבל לא הצליחה בכך. אפשר שניסיונותיה לא היו נחושים. הרי לא הייתה לה ברירה. להישאר אצל אנדריאס? מה פתאום? בתוך תוכה היא ודאי ידעה שגם אנדריאס כלל לא מעוניין שתישאר.
הוֹפְמֵיסְטֶר דחף אותה לפניו למרות ניסיונותיה לנשוך אותו ולבעוט בו. הוא פעל כמו במבצע חילוץ. העיקר הוא לפעול. כשהם יגיעו למטה, היא כבר תתעשת.
הוא דחף אותה אל תוך הבית, אל תוך הסלון, עד לספה שעליה עדיין היה מונח העיתון שלו. העיתון שקרא בשלווה ובנחת, בעוד בתו נאנסת שתי קומות מעליו. הרי כך צריך להתייחס לזה. כך על כל פנים הוא התייחס לזה.
היא צנחה על הספה. היא הצטנפה כמו קיפוד.
הבכי לא פסק. הוא נמשך ביבבות ארוכות, ונדמה היה שהוא כבר לעולם לא ייפסק.
הוֹפְמֵיסְטֶר החזיק בידו את המעטפה ובה שכר הדירה, אבל הוא לא ספר את הכסף. לא פעם אחת ולא פעמיים. המסורת נגדעה. הכול השתנה. לרגע נעלמה אפילו התקווה לעצמאות פיננסית ונמוגו החלומות המתלווים לתקווה זו. רק בתו נותרה. מצטנפת על הספה. ערימה קטנה של אומללות. מייללת ומייבבת.
"תירגעי," אמר. "די, איבי, תירגעי. את שוב בבית. הכול בסדר. שום דבר לא יקרה לך."
הוא פסע הלוך ושוב לפני הספה. הוא לא היה מסוגל לחדול מזה. משהו השתבש, משהו התפספס, משהו שלא צפה מראש. הוא עשה טעות, והוא שנא טעויות. "איבי," אמר. "מותק שלי. הכול בסדר."
היבבות פסקו. היא הביטה בו, כשם שהוא הביט בדייר. לא לחינם היא בתו. הוא הכיר את המבט הזה.
"מטומטם," אמרה.
הוא כיסה את פיו בידו כאילו הוא עומד להתעטש, אלא שההתעטשות לא באה. הוא משך בשפתו התחתונה. הוא חש התחלה עמומה של כאב ראש.
היא מעולם לא כינתה אותו "מטומטם". המילה עוררה בו תהייה, הוא לא ידע איך מתמודדים אתה. היא גם מעולם לא בעטה בו, אבל "מטומטם" חמור יותר מבעיטות. לכן התעלם מהמילה. הוא העמיד פנים שלא שמע אותה. הוא לא רצה לשמוע אותה, הוא לא ידע איך להגיב עליה. איבי ודאי לא הייתה הבת היחידה שכינתה את אביה "מטומטם". הוא עצמו מעולם לא כינה את אביו "מטומטם". זה היה בלתי מתקבל על הדעת.
הוֹפְמֵיסְטֶר רק אמר: "איבי, תירגעי. כאן את בטוחה ומוגנת. את שוב בבית."
אבל הטפתו לרגיעה לא צלחה, ותגובתה היחידה הייתה שקמה על רגליה. היא רצה אל הדלת. הוֹפְמֵיסְטֶר הקדים אותה. הוא אמנם היה אדם מבוגר, וכשעלה במדרגות סבל מקוצר נשימה, אבל היה מדובר בהישרדות, וכשאדם עסוק בהישרדות הוא לא חושב על קוצר נשימה. הוא חסם את הדלת בפניה.
"לאן את רוצה ללכת?" שאל.
"למעלה," צעקה.
"לחדר שלך?"
"למעלה," שוב צעקה. "אליו. לאנדריאס."
"למה?"
"אני רוצה לעלות," אמרה שוב, הפעם בטון רגוע יותר. "סתם ככה. זה לא עניינך. אני כבר לא ילדה. מותר לי לעשות מה שאני רוצה. אתה לא יכול לנהל לי את החיים."
"סתם ככה זאת לא סיבה. אין לך מה לחפש שם. את גרה פה. את גרה אתי, עם ההורים שלך, עם אחותך. פה יש לך מה לחפש."
"אתה לא יכול לנהל לי את החיים," צרחה. "תפסיק לנהל לי את החיים רק כי אתה לא מסוגל לנהל את החיים של אחרים."
דבריה קלעו למטרה. הוא חש את הכאב עוד לפני שירד לסוף דעתה. כל אמת כואבת, אבל ככל שמתקדמים בשנים, האמת כואבת יותר.
"אני לא מנהל לך את חיים, אני בסך הכול אומר לך ברוח טובה שאת לא יכולה לעלות למעלה."
"החוטיני שלי עדיין שם," צרחה. "לכן אני רוצה לעלות."
"מה עדיין שם?"
"החוטיני שלי, אידיוט. החוטיני שלי. החוטיני שלי. עכשיו אתה סוף־סוף מבין?"
היא צווחה כמו שלא שמע אותה צווחת זה זמן רב, ואולי אף פעם לא.
ושוב היה משהו שהרתיח את דמו של הוֹפְמֵיסְטֶר. האופן שבו אמרה את זה, האופן שבו הסתכלה עליו, המילה "חוטיני", מילה איומה. "תחתונים" היה מספיק גרוע, אבל "חוטיני". מילה חלקלקה, מילה שגרמה לו אי־נוחות נוראה, אי־נוחות בלתי נסבלת. בביתו, כלפי בתו.
שוב התעורר בו זעם, כמו קודם, בדירה המושכרת למעלה. הזעם בער בו וערער אותו, ועובדה זו רק הוסיפה ללבות אותו. המילה "חוטיני", העובדה שיבבות בתו הבכורה נפסקו בקלות שכזו, בפתאומיות שכזו. כאב הראש העמום.
לכן עשה דבר שמעולם לא עשה, לא לבנותיו.
הוא נתן לאיבי סטירת לחי. מצלצלת. הוא לא ידע לתת מכות עדינות. כשהכה, תמיד הכה בכוח.
היא עמדה ולא זזה.
היא לא צרחה. היא לא בכתה. היא הביטה בו. בלי לומר מילה.
היא שתקה והוא שתק. כאילו זה עתה סיים לספור את שכר הדירה, והיא כעת ממתינה לשכרה. לחלקהּ בשלל.
המעמד הזה דמה לרגע שבו שניהם חוזרים להיות אב ובת. הרגע מלא המשמעות, הריטואל. אבל הוא לא נתן לה דבר, הוא כבר נתן לה די.
בעיניה של איבי הוא לא ראה את הכרת התודה, את השמחה על חלקה בשלל, את הקריצה הערמומית על המשימה הסודית שמילאו יחד מדי חודש בחודשו, אלא רק בוז. בוז אינסופי.
ואז שמע צעדים במדרגות. הוא פנה לאחור וראה את אשתו יורדת מהר, וטירזה בעקבותיה. טירזה הקטנה.
הן חזרו בינתיים הביתה. בינתיים. כמה זמן בעצם שהה בקומה העליונה? כמה זמן נמשך כל העסק? לא היה לו מושג. כמה דקות, לכל היותר.
"מה קורה פה?" שאלה האישה. "מה כל המהומה הזאת? ותִראה איך אתה נראה!"
איך הוא נראה? הוא תחב את שולי חולצתו למכנסיו, מחה את הזיעה מעל מצחו. הוא נראה כמו שתמיד נראה, כך סבר.
הוֹפְמֵיסְטֶר לטש מבט בטירזה. היא החזיקה בפיה סוכרייה אדומה על מקל. תמיד כשחזרה מחברתה, אֶימִילִי שמה, החזיקה בפיה סוכרייה על מקל. הוֹפְמֵיסְטֶר סלד מסוכריות על מקל. סוכריות על מקל הן דבר רע. הן מזיקות לשיניים, הן מזיקות לקיבה, הן מזיקות לילדה.
"מה קורה פה, יורגן?" חזרה ושאלה האישה.
"המנורה העומדת נשברה," אמר לבסוף, לאחר שהביט לצדדים פעמים אחדות, כאילו ביקש לוודא שהוא אכן בביתו.
"איזו מנורה עומדת?"
"זאת שאצל הדייר. שקנית בזמנו בשביל הבית שלנו."
"זאת הבעיה?"
הוא נאנח. הוא העביר את המעטפה מידו האחת לשנייה.
"הבעיה?" הוא ניסה להיזכר מה הבעיה, ואיך יוכל לנסח אותה בדרך המיטבית, במילים ספורות. "לא, זאת לא הבעיה."
ואז האישה פנתה לבתה. "איבי," אמרה, "מה קורה פה? מה הבעיה?"
איבי שתקה. היא נעצה את עיניה באביה. בוז, חמלה וזעם, זה מה שראה בעיניה. בתו הבכורה בזה לו. הוא שוב הפנה את מבטו לאישה.
"הבעיה," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר חרישית, "היא הדייר. הדייר צריך לעוף מפה. הוא הורס אותנו."
איבי עשתה צעד אחד לפנים. לא לעבר אמה, אלא לעבר אביה. "לא," אמרה, "אנדריאס הוא לא הבעיה. אתה הבעיה, אבא. כבר הרבה מאוד זמן אתה הבעיה."
הוא הרים את ידו בתנועה אינסטינקטיבית.
הוא לא הכה את בנותיו. אמנם הכה, אבל לא את בנותיו. חוץ מהיום. לפני כמה רגעים. מקרה חריג. מעידה.
הוא הנמיך את ידו. הפעם הוא משל ברוחו, הוא שוב שלט במצב. ראשית כול עליו לנהל את עצמו. כל היתר משני. הטיפול בעניינים השוטפים, השקיית הגינה בתקופות בצורת, גיזום העצים, גביית שכר הדירה, החיים עצמם. שליטה עצמית, הכול מתחיל ונגמר בזה.
"תעשה את זה," אמרה איבי. "במכות ממילא לא תוכל לבטל את האהבה שלי לאנדריאס."
שוב השם הזה, השם האיום והמקולל הזה.
הוא שלח מבט לאשתו, אבל לא ראה בעיניה כל סימן להזדהות. להבנה.
אהבה לאנדריאס. בנסיבות אחרות היה מגיב בצחוק מתגלגל, ועם זאת בדאגה כלשהי. מה ידעה בתו על אהבה? "אילו מילים גדולות," היה אומר, "כדאי להיזהר במילים כאלה."
"האם מישהו מוכן לספר לי מה קורה פה?" שאלה האישה. היא נשמעה כעוסה. כאילו הוא אדם זר לה, בחור ברחוב שתקף את בתו, וכעת היא רוצה לברר מה בדיוק קרה לפני שהיא נוקטת עמדה.
הוא לא השיב לה אלא ניגש למטבח, הכניס את המעטפה לכיס מכנסיו ושטף את ידיו. הוא שטף אותן פעם אחת, ולאחר מכן עוד פעם, ולבסוף גם שטף את פניו, בתקווה להפיג בדרך זו את כאב הראש העמום. הוא התנגב במגבת מטבח. הוא לא מצא מגבת ידיים.
כששב אל הסלון מצא את האישה ובנותיו יושבות על הספה, ושלושתן מביטות בו. הן שתקו. הרעש היחיד בחדר בא מפיה של טירזה, שמצצה במרץ את הסוכרייה על המקל. רעש מחריש אוזניים.
העיתון החליק מהספה ונפל על הרצפה. הוא קיפל אותו והניח אותו על שולחן הסלון.
למה הן שתקו? מה הן רצו ממנו? מה היה עליו לעשות אחרי שראה את מה שראה? לא להתערב? להסתלק בהיחבא?
הוא פתח כפתור בחולצתו, כאילו הלבוש ההדוק מדיי הוא שגרם לו קוצר נשימה.
"טירזה," אמר, "תעיפי את הסוכרייה הזאת. סוכריות על מקל מזיקות לשיניים."
לא הייתה כל תגובה. האֵם לא באה לעזרתו. האֵם רק אמרה: "תעזוב את הילדה. הערב כבר עשית מספיק נזקים."
קוצר הנשימה פחת. במקומו הופיעה תחושת נוקשות בכל הגוף. אולי כדאי שיקבע תור אצל הפיזיותרפיסט. או שיתחיל לשחק יותר טניס. כאב, זה מה שהוא חש. גופו כאב.
"נזקים?" שאל הוֹפְמֵיסְטֶר. "נזקים? על מה את מדברת? נזקים? את בכלל יודעת מה התרחש שם למעלה? האם את בכלל יודעת מה מתרחש בבית שלך?"
"זה היה הרעיון שלך," אמרה האישה חרישית, "להשכיר את הקומה הזאת. מצדי לא היה שום צורך בזה."
פתאום היה נדמה כאילו שרירי הלסת של הוֹפְמֵיסְטֶר משותקים. כאילו חלל פיו הורדם על־ידי רופא שיניים והוא עדיין מתקשה לדבר.
"שום צורך בזה? אז איך היינו יכולים לגור פה? שום צורך בזה. בשבילכן," צעק, "בשבילכן עשיתי את זה. בשביל העתיד שלכן. וטירזה, תוציאי את הסוכרייה הזאת מהפה."
הוא הביט באשתו ובבנותיו, אבל התרשם שהן כלל לא מבינות אותו. "שום צורך בזה," מלמל. "שום צורך בזה." נוכח חוסר הבנה תהומי שכזה לא נותר לו אלא להניד את ראשו.
"יורגן," אמרה האישה, "איבי היא ילדה גדולה. איבי היא אישה. כך לא מתנהגים עם החברים שלה."
"אבל הוא לא החבר שלה," צעק הוֹפְמֵיסְטֶר. "הוא הדייר. אתן לא קולטות את זה? אתן לא מבינות שום דבר? והיא עוד לא אישה. היא לא אדם בוגר. היא ילדה, ילדה. זו אשמתי. אסור היה לי לשלוח אותה למעלה לגבות את שכר הדירה."
הוא הביט במשפחתו, הוא חיפש זיק של הבנה, אבל לא מצא אפילו רמז לכך. הוא דיבר שפה זרה. הוא בא מארץ זרה. הוא היה אדם זר, שונה מיתר בני משפחתו, גוף זר במשפחה הזאת. הוא לא היה אלא זֵכר, אבל לְמה? הוא היה זֵכר להפריה. פעמיים הפרה את אשתו, וכעת לא היה עוד צורך בו. הוא לא היה אלא סרח עודף, כמו חבל טבור. ורק דבר אחד הקנה לו זכות קיום: הכסף.
"אתה ממש לא שפוי," אמרה איבי. "אתה חושב שאני היחידה בכיתה שלי שיש לה חבר מבוגר יותר?"
הוא הביט באישה, אבל היא נראתה כאילו דבריה של איבי לא חורגים מהמקובל. וידויים יומיומיים שחולפים לידה כמו מזג האוויר. כל מה שהפתיע אותו היה מקובל עליה. כל מה שהיה פסול בעיניו היה סביר בעיניה ולא היווה כל בעיה. אדם מיושן, זה מה שהוא, אדם טרחן. אכן סרח עודף, שריד מיותר מתקופה אחרת.
"אבל," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר, וזיהה נימה של ייאוש בקולו, "הוא לא החבר שלך. הוא הדייר. איך הוא יכול להיות החבר שלך, אם הוא הדייר?"
"אבא," אמרה טירזה.
הוא הפנה את מבטו אליה. היא הייתה קטנה לגילה. היא הייתה מן הנמוכים בכיתה, אבל רופא הילדים אמר שפרץ הצמיחה עוד לפניה. שאין להם שום סיבה לדאגה.
"אבא," אמרה טירזה שוב.
"כן," אמר, ותפס פתאום שהוא ניצב לפני משפחתו כמו בפני בית משפט. "תעיפי כבר את הסוכרייה הזאת. היא אפילו לא טעימה לך. סתם זבל שעשוי מחומרים כימיים. ויש בבית ממתקים אחרים שאת אוהבת."
"גם לי יש חבר. הוא לומד בכיתה של גברת סְטִינֶה."
הוֹפְמֵיסְטֶר קינח את מצחו. הוא הזיע בכפות ידיו, הוא הזיע בעורפו, הוא הזיע בכל גופו. אולי היה קשר בין הזיעה הזאת לקוצר הנשימה ולתחושת הנוקשות בבית החזה, בזרועות, ברגליים. גופו היה למטרד. למכשיר שלא מספק עוד, שראוי היה בעצם להיפטר ממנו אלמלא העובדה שאין לו תחליף. זו הזקנה, והיא החלה באותו יום, בשעה שעלה במדרגות.
"יופי," אמר, "תספרי לנו הערב, בארוחה, על הגברת סְטִינֶה."
"לא על גברת סְטִינֶה. על החבר שלי."
"כן, לזה התכוונתי, טירזה מתוקה שלי, לזה הרי התכוונתי. על החבר שלך."
ואז השתררה דממה, ולרגע קט נדדו מחשבותיו של הוֹפְמֵיסְטֶר והיה נדמה לו שהכול נפתר. שהערב הם ישוחחו על הגברת סְטִינֶה ועל החבר. שהם יסבו לשולחן האוכל כבכל ערב. אולי השיחה תקרטע מעט. איבי נראתה לעתים מצוברחת, אבל זה היה חלק מגיל ההתגברות. הן יֵשבו ליד השולחן, והוא יֵשב אתן. זו משפחתו, האנשים האלה הם קרוביו. עוד מעט, בארוחת הערב, הוא ירגיש את שייכותו אליהם, בשעה שטירזה שוב תספר על הגברת סְטִינֶה, או על החבר שלה.
וכשכבר כמעט השתכנע שהכול כשורה, שהכול שב להיות כתמול שלשום, שמע את האישה שואלת: "אז איך אתה הולך לתקן את המצב?"
הוא הזדקף. הייתה לו נטייה לכופף מעט את גוו כששקע בהרהורים או בחלומות בהקיץ.
"לתקן? על מה את מדברת?"
וטירזה אמרה בקולה הגבוה והמתוק: "כן, אבא, איך אתה הולך לתקן את המצב?"
הוא משך בשפתו התחתונה. הייתה לו תחושה שדוחקים אותו לפינה, ועוד בביתו שלו.
"אבל טירזה," אמר, כאילו היא היחידה ששאלה את השאלה. "אני לא צריך לתקן שום מצב. הדייר צריך לתקן את המצב. כי הוא איש מגעיל. הוא אדריכל מגעיל. הוא דייר מגעיל. הוא עד כדי כך מגעיל שהוא כבר לא יכול לתקן שום מצב. אני מסלק אותו מהבית."
"אז גם אני הולכת," צעקה איבי. "אני הולכת עכשיו. אני אורזת את הדברים שלי. עוד הערב אני מסתלקת מפה."
היא קמה מהספה, היא ניגשה אל שולחן המתנות.
"אתה קולט מה שאתה עושה?" שאלה האישה, כבר לא בנימה שלווה. "אתה קולט מה שאתה עושה? אתה בכלל מבין את הבת שלך?"
"אני מבין את הבת שלי טוב מאוד," אמר. "אני מבין שהיא הותקפה מינית. לא, שהיא נאנסה, ושהיא מבולבלת. שאנחנו צריכים לגשת לרופא. למשטרה. זה מה שאני מבין. שהיא אולי בהיריון."
"די," צווחה איבי. "תגידי לו שיפסיק. תגידי לו שיפסיק."
היא לקחה את שעון היד שקיבלה ממנו והחזיקה אותו בידה.
"מה להפסיק? מה אני צריך להפסיק, איבי? את מתכוונת לתת לי הוראות בבית שלי? את מתכוונת לומר לי מה מותר לי ומה אסור לי?"
"אני לא בהיריון," צווחה איבי. "אני לוקחת גלולות, מטומטם אחד." היא זרקה את שעון היד לפניה על הרצפה ורמסה אותו ברגלה הימנית כמו שרומסים עכביש גדול. היא דרכה עליו שוב ושוב עד שהיצור מת. "ואת זה אני כבר לא רוצה," צעקה. "אני לא רוצה ממך שום דבר. אני כבר לא רוצה לקבל ממך שום דבר אי פעם."
הוֹפְמֵיסְטֶר קינח את אפו, הגם שלא היה מה לקנח בו. מבוגר מדיי, הוא נכנס לפרק ההורות בגיל מבוגר מדיי, ובעצם בעל כורחו. אבל כשהיה צעיר כיכבו המשוררים האקספרסיוניסטים בחייו, הם שימשו לו הן כילד והן כחיית מחמד.
"למה אני לא יודע כלום?" שאל חרישית. "למה אף אחד לא מספר לי כלום? למה אני תמיד האחרון שיודע?"
"כי אתה אף פעם לא שואל," אמרה האישה. "אתה לא שואל כלום. אתה בכלל קיים? אתה בכלל חי כאן אתנו?"
ובכן זה העניין, אמר בלבו, אני אף פעם לא שואל כלום. אבל איך שואלים דברים מסוימים? ומתי שואלים אותם? כשמגישים את הקינוח? או ביום ראשון אחר הצהריים, כשיורד גשם?
"תראו מי שמדברת," אמר, עדיין בקול שקט. "הרי את זו שבורחת מהבית כמעט כל ערב כמו כלבה מיוחמת. אני עושה הכול, וברוח טובה, שיהיה ברור, אני הולך לאסיפות הורים, אני נשאר בבית בשביל הילדות, אבל את לא פה, את לא צריכה להיות פה, כי את הרי אמנית. כן, ילדות יקרות, אימא שלכן היא אמנית. אף אחד לא מעוניין לקנות את היצירות שלה, ובינינו: הן מכוערות, אבל זה לא מפריע לה, היא ממשיכה לצייר." הוא הרים את קולו. "ואז היא מאשימה אותי שאני לא יודע שבתי הבכורה לוקחת גלולות. מאיפה הייתי צריך לדעת את זה? האם אני אמור להפוך את האמבטיה כל ארבעה שבועות ולבדוק אם הגלולות של בתי אולי מתחבאות להן בארונית התרופות? או שאני אמור לשאול מדי ערב בזמן הארוחה: 'מי מכן לוקחת גלולות, ילדות יקרות שלי? נא להצביע. למי מכן יש מחלת מין, ילדות יקרות שלי? נא להצביע. את מי מכן זיינו היום בתחת בחצר בית הספר, ילדות יקרות שלי? נא להצביע.' האם זאת המשמעות של להיות אבא? לדעתכן? אם כן אני מתחיל כבר היום לעשות את זה. פשוט לא ידעתי שכך צריך לנהוג. לא היה לי מושג שזה מה שמצפים ממני. פשוט לא היה לי מושג."
איבי עמדה במקומה. האישה קמה מהספה והרימה את השעון מהרצפה, היא בחנה את שרידיו כאילו רצתה לבדוק אם יש עדיין סיכוי לתקן אותו. וטירזה הסתכלה על הנעשה בעיניה הגדולות, החומות. היא נראתה מסוקרנת. אבל גם מתוחה. היא הסתכלה כאילו הבינה הכול.
איש לא הגיב לנאומו. שלושתן בהו בו כאילו הוא חייזר. הן לא נראו מפוחדות אלא סקרניות ומשתוממות, ועם זאת מנוכרות, כשם שבני אדם בהכרח נראים כשהם נתקלים בחייזר.
"אני אדם דיסקרטי," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר לבסוף. "לכן אני נמנע מלשאול שאלות מסוימות. מתוך נימוס."
האישה ניגשה אליו. "יורגן," אמרה, "לא בזה מדובר. לא מדובר בשאלה אם אתה דיסקרטי או לא. ככה לא נפתור את הבעיה. על זה אנחנו מדברים. וזה לא נוגע רק לך. זה נוגע לי. זה נוגע לאיבי. זה נוגע גם לטירזה."
הוא הדף אותה הצדה כדי לצאת מהסלון. אבל היא לא ויתרה בקלות. היא נעמדה בפתח. "יורגן," אמרה, "תחשוב טוב, תירגע. אתה עוד עלול לעשות דברים שתצטער עליהם."
הוא הצמיד אותה אל הקיר, הוא רעד כמו שאיבי רעדה קודם לכן. למעלה, בדירה המושכרת. ילדה. ילדה רועדת, זה מה שהיא הייתה. רק ראשה היה בוגר, ותו לא.
הזמן דחק. הוא הבין את זה. הכול נהיה בהול. לבנותיו אצה הדרך, כאילו הרגישו שהחיים עלולים לחמוק בין אצבעותיהן עוד בטרם החלו. אבל בהילות היא לא תירוץ.
"עכשיו אתה הולך להרביץ גם לי על הראש במנורה עומדת?" שאלה האישה. "זה מה שאתה הולך לעשות?"
הוא הרפה ממנה, הוא רץ אל המטבח.
הוא שוב שטף את ידיו, הוא שכח שכבר עשה את זה לפני רגע. מתחת לכיור, בארונית שבה היו מאוחסנים הסבונים ומברשות השיניים, היו גם שקיות ניילון ריקות. הוא לקח שקית ניילון, נעמד במסדרון מול הראי והיטיב את שערו. לאחר מכן יצא מהבית. הוא עוד הספיק לשמוע את אשתו ואת הילדות מתלחשות עליו בסלון, אבל לא הקדיש לזה תשומת לב. הן יתעשתו, בסופו של דבר הן יבינו הכול. מתישהו. בעתיד. הן יבינו שזה לטובתן.
תחילה התהלך לכיוון פארק ווֹנדֶל, אבל אחרי שחצה את הכביש נעצר וחזר על עקבותיו. שקית הניילון התנופפה בידו.
דברים רבים נראו לו תמוהים, בני אדם, משפחתו, ההשקפות של בני אדם. תמוהים ולא־מוכרים. הוא התקשה לפענח אותם. הוא התקשה להבין את ההשקפות, את בני האדם עצמם.
הוא נעצר מול דלת הכניסה של הדייר. הוא עמד שם, כמו שעמד שם קודם לכן. הוא קינח את פניו בממחטה.
לאחר מכן צלצל בפעמון.
הוא המתין.
הפעם הדלת נפתחה.
הוא טיפס במדרגות בפעם השנייה באותו ערב, ושוב חש שהאוויר מסרב להישאב לתוך ריאותיו. לומדים לחיות עם קוצר נשימה ומוגבלויות אחרות. עם הזמן משלימים אתם, פשוט נמנעים מפעולות מסוימות. זה מה שצפוי לו. הוא הרגיש עד כמה קשה לו העלייה במדרגות, אף יותר מקודם.
סוף־סוף הגיע לקומה העליונה. הוא הזיע כאילו הגיע לארץ טרופית.
הדייר ישב ליד שולחן האוכל שלו. הוֹפְמֵיסְטֶר בחן אותו מעמדתו במסדרון. כאילו התגנב למופע הצצה. הוא לא בא להציץ לאישה עירומה, אלא לדייר פצוע.
האיש עדיין לא חבש את מצחו בתחבושת או ברטייה. הדם נקרש. שברי הזכוכית מהמנורה העומדת נעלמו. הוא סתם ישב שם. בחוסר מעש. בדלת פתוחה.
כשהוֹפְמֵיסְטֶר נכנס לחדר, הדייר לא זז. הוא העיף מבט בבעל הבית ושב לבהות במשטח השולחן, שעליו היו פזורים ניירות, כתב עת בנושא אדריכלות וכמה עפרונות.
הוֹפְמֵיסְטֶר חיפש בכיסיו, לרגע קט נתקף בהלה שמא איבד את המעטפה, אבל לבסוף מצא אותה בכיס האחורי. הוא הניח אותה על השולחן. הוא קינח את פניו, את צווארו. הוא חש צורך להתעטש.
הוא עמד וחיכה, כאילו רק רצה לוודא שהדייר לוקח את הכסף, אבל המעטפה נותרה על השולחן.
הוא חיכה וחיכה, ולבסוף נזכר לשם מה בא. את הכול הוא זכר. הוֹפְמֵיסְטֶר אמר: "באתי להחזיר לך את שכר הדירה."
לא הייתה כל תגובה. לרגע הביט האדריכל בהוֹפְמֵיסְטֶר, ואז שוב הפנה את מבטו אל משטח השולחן.
"באתי להחזיר לך את שכר הדירה," אמר שוב הוֹפְמֵיסְטֶר, "כי נוכחותך כבר לא רצויה. יש לך חמישה ימים. אני נותן לך חמישה ימים לצאת מהדירה."
האדריכל הביט בו. בפנים נטולות הבעה, במבט ניטראלי לחלוטין, כאילו אמר לו הוֹפְמֵיסְטֶר: "מזג האוויר נאה היום, אבל בעוד חמישה ימים תהיה סופה."
כשהוֹפְמֵיסְטֶר כבר לא ציפה לתגובה אמר האדריכל: "אני לא יודע מה בתך סיפרה לך, מר הוֹפְמֵיסְטֶר, אני מניח שהיא סיפרה לך את האמת. אבל זה לא כמו שאתה חושב, זה לא כמו שנדמה לי שאתה חושב. מה שקרה ביני לבתך היה הדדי."
הוֹפְמֵיסְטֶר הניח את ידו החמה על השולחן, ידו השנייה עדיין אחזה בשקית הניילון הריקה, הוא רכן אל האיש, הוא נזכר במראה החתול בכיור שראה בחלומו. האיש הזה עורר בו בחילה. יותר מכל הדיירים הקודמים גם יחד.
"הדדי," אמר, לאחר שהתנער מחלומו הישן, "איך ייתכן שיש משהו הדדי בין גבר בן גילך לנערה בת חמש־עשרה, בקושי בת חמש־עשרה, שבאה אליך לגבות את שכר הדירה? אתה בכלל מודע למה שאתה אומר? איך זה יכול להיות הדדי? בן כמה אתה בעצם? אין לך מושג מה זה הדדיות. משהו בינך לביני, זה יכול להיות הדדי. משהו בינך לביני. הדדי. נערה בת חמש־עשרה. אין לך חוש אחריות? האם אתה חיה? זה מה שאתה מנסה לומר לי, שאתה חיה, חיה בתחפושת של אדריכל, חיה שגרה מעל המשפחה שלי? שאני השכרתי את המקום הטוב ביותר באמסטרדם לחיה?"
הוֹפְמֵיסְטֶר כמעט בכה. לא מצער, אלא מחוסר אונים. הוא רצה לומר דברים נוספים, אבל הבין שזו ברכה לבטלה. הוא הניח את ידו השמאלית על עורפו. עורפו נטף זיעה. כאילו קדח מחום.
"בתך," אמר האדריכל, והוא נראה כמעט קורן, כאילו חשב באותו רגע על מלאכים, או על אדם שבא למשות את גופו מתוך ביצה, "היא נערה נבונה ומפותחת לגילה. היא לא ילדה."
המילים "מפותחת לגילה" פגעו בהוֹפְמֵיסְטֶר כמו מכת אגרוף.
"מפותחת לגילה?" שאל. "מה זאת אומרת, מפותחת לגילה?"
"היא אישה צעירה."
הוֹפְמֵיסְטֶר נד בראשו. תחילה לאט, ואז בקצב מואץ. "אתה סוטה," אמר. "זה מה שאתה. זו המסקנה היחידה שלי. סוטה חלקלק. את עלות המנורה העומדת אני מנכה מהעירבון. אתה בוודאי תבין את זה. זה בסך הכול הוגן, המנורה הזאת לא הייתה זולה." הוא התנשם. בגלל המתח, בגלל הכאב בחזהו, בגלל סערת הרוחות על הדברים שהאיש הזה העז לומר.
סוף־סוף הופיעה הבעה על פניו של האדריכל. הכסף ניער אותו משלוותו, הכסף תמיד מנער את הדיירים משלוותם. בעל הבית ראה הבעת כעס בפניו של הדייר.
"זה לחלוטין לא הוגן, מר הוֹפְמֵיסְטֶר."
הוא רצה לקום, אבל הוֹפְמֵיסְטֶר אמר: "אל תקום. אם אתה לא רוצה שיקרה כאן אסון, אל תקום. אני לא אחראי לעצמי. אתה מכיר את זה? את התחושה שאתה לא אחראי לעצמך, שאתה כבר לא שולט בעצמך? שמישהו אחר מנהל את גופך?"
הוא הראה את ידיו הגדולות, החמות. הוא הציג אותן לדייר כאילו די היה במראה שלהן. הידיים שעסקו בגינון, שעמלו בגינתו ובגינה שהייתה פעם של הוריו.
אפשר שהדייר הושפע מהפצע שעל מצחו, או מנימת דיבורו של הוֹפְמֵיסְטֶר. על כל פנים, הוא לא קם. הוא נשאר ישוב על הכיסא.
הוֹפְמֵיסְטֶר פסע לאורך החדר, ומבטו נעוץ ברצפה. הוא הזיז כיסא, הסתכל מתחת לשולחן. לבסוף, בפינת החדר, ליד הספה, מצא את מבוקשו. זוג תחתונים זעיר, חוטיני שחור. הוא הרים אותו והכניס אותו לשקית הניילון.
לרגע קט נעמד במקום.
הוא הביט באיש שכבר לא דמה כלל לגבר שזיין את בתו כמו חיה. האדריכל ישב על הכיסא כמו תלמיד שנתפס מעתיק בבחינה. הוא נראה צעיר יותר מקודם. לא גבר, אלא בעצם בחור. הוֹפְמֵיסְטֶר אמר: "בעוד שישה ימים אני חוזר לכאן, ואני לא רוצה לראות כלום, לא את החפצים שלך, ולא אותך. ויותר לא תטריד אותי ואת משפחתי. בתי לא כלולה בשכירות. תזכור את זה. הילדים של בעל הבית לא כלולים בשכירות."
"מר הוֹפְמֵיסְטֶר," אמר האדריכל בעודו בוהה במשטח השולחן, "יש משהו שאתה לא מבין. משהו שאתה מסרב להבין. זה לא קשור בכלל לשכירות, זה קשור לאהבה."
הוֹפְמֵיסְטֶר הידק את אחיזתו בשקית הניילון המכילה את החוטיני, כאילו חשש שמא תילקח מידו. האדריכל הביט בה. הוא כבר לא הרכין את ראשו.
השקית הייתה שקופה. אפשר היה לראות בבירור את תכולתה.
"מה שעשית עם בתי," אמר האב, "זה לא אהבה. זה מעשה פלילי. זה מה שזה. רק כך אפשר להגדיר את זה. אהבה היא לא מעשה פלילי."
הוא כבר עמד לפנות לחדר המדרגות, אבל האדריכל קם על רגליו. הוא לא ניגש להוֹפְמֵיסְטֶר, אלא רק נעמד.
האדריכל היה גבר גבה קומה. גמלוני ורזה. לא ממש מכוער, אבל גם לא יפה תואר. ברחוב היה מתבלט לכל היותר בזכות קומתו.
"אתה חושב שהייתי הראשון?" שאל האדריכל. "זה מה שאתה חושב? זה מה שמציק לך? ובכן, תרשה לי לנפץ את האשליה שלך. הייתי אולי הרביעי או החמישי. אפילו לא העזתי לשאול אותה כמה בדיוק היו לפניי. לא חידשתי לה כלום. אפשר לומר שההפך הוא הנכון." הוא צחקק. זה התחיל בחיוך, וזה נהפך לצחקוק שהלך והתגבר. המחשבה על בתו הבכורה של הוֹפְמֵיסְטֶר גרמה לאדריכל לצחקק.
הוֹפְמֵיסְטֶר עמד במקום, ושקית הניילון בידו השמאלית. הוא הביט בגבר הגמלוני, בפצע המגוחך שעל מצחו. הוא סלד מהשחצנות שהאיש הזה הקרין, שאנשים רבים כל־כך מקרינים בימינו. הוא סלד מהביטחון העצמי שלהם, מהעדר התבוסות בעברם, מהטבעיות שבה הציגו דרישות לאלף ואחד דברים, מההשקפה שאין דבר שאי־אפשר לקנות או לשכור, לרבות בתו שלו. עוד כשהיה תלמיד בבית הספר התיכון לימדה אותו נזירה שאנושיות היא עניין של אפסיות. ככל שאתה מודע יותר לאפסיותך, כן תהפוך לאנושי יותר. בני האדם כבר לא יודעים אפסיות מהי, הם כבר לא מודעים לאפסיותם. הם מתקוממים נגדה, אבל סופם להיענש. בלי אפסיות אין קיום.
"השאלה היא לא אם היית הראשון," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר, "או השמיני. אתה היית המבוגר. בזה מדובר."
שקית הניילון שאחז בידו השמיעה קול פיצוח.
"היא הייתה היוזמת," אמר האדריכל. "אני עוד אמרתי לה: 'את בטוחה שכדאי לנו? אין לי מה להציע לך.' אבל היא התעקשה. הן מתחילות מוקדם בימינו, מר הוֹפְמֵיסְטֶר. יותר ויותר מוקדם. הכול מתחיל יותר מוקדם ונגמר יותר מאוחר. הבת שלך היא לא שלך. אתה חושב שכן. אתה מקווה שכן. אבל האמת היא שלא. ביום מן הימים עוד תגלה את זה. היא חיפשה אוזן קשבת. היא חיפשה אדם שהיא יכולה לספר לו הכול. אצלה בבית כנראה עסוקים מדיי בעניינים אחרים. מה לעשות, ככה זה. דבר גורר דבר. היא חיפשה - סליחה שאני נאלץ לומר לך את זה בפרצוף - היא חיפשה חיבה."
הוא התיישב. כאילו סיים לומר את דברו. כאילו השתתף בכינוס, ולרגע קם על רגליו כדי להעמיד את דברי הנואם על דיוקם, בנועם ועם זאת בנחרצות.
הוֹפְמֵיסְטֶר נשם עמוק. כדי להירגע תמיד מועיל לנשום עמוק. אבל ככל שנשם עמוק יותר, כן נעשה מודע יותר לכאב בחזהו.
"כמה זמן זה כבר נמשך?" שאל לבסוף, כששוב הצליח לשאוף מעט אוויר לריאותיו.
"כמה שבועות, אולי כמה חודשים. לא ממש עקבתי אחרי זה, יש לי דברים אחרים על הראש חוץ מבתך, מר הוֹפְמֵיסְטֶר."
הוֹפְמֵיסְטֶר התנשם כמו חיה פצועה.
ואז הנהן. לא נותרו לו שאלות. הוא ידע הכול. לאדריכל יש דברים אחרים על הראש.
הוא עדיין השתהה. למען הסדר הטוב. הוא רצה לראות במו עיניו שהאיש לוקח את הכסף. הוא רצה להיות נוכח בשעה שהאיש תוחב לכיסו את כספו, שכבר לא רצוי כאן.
כיוון שזה לא קרה, אמר: "קח את הכסף."
הדייר העיף מבט אל המעטפה, ואז משך אותה אליו, ובעודו מתחייך קלות שלשל אותה לכיסו.
בזה הסתיימה הפרשה. הכול נגמר. הוֹפְמֵיסְטֶר עשה את המוטל עליו.
"צר לי עליך," אמר האדריכל.
"מה זאת אומרת?" הוֹפְמֵיסְטֶר כבר עמד לצאת, אבל פנה לאחור.
"מה זאת אומרת?" שאל שוב.
"אני מרחם עליך. הייתי רוצה לחבק אותך. כי אני מבין ללבך. הייתי רוצה לחבק אותך ולומר לך שלא קרה שום אסון, שהכול יסתדר אתה. עם איבי. היא צעירה, נאה, נבונה, חושנית, סליחה שאני משתמש במילה הזאת, אבל גם זו תכונה חשובה לאישה בימינו, וזה מה שהיא, יותר מכל דבר אחר. והיא יודעת את זה, היא יודעת את זה טוב מאוד. היא גם ערמומית. אל תדאג, היא תסתדר בחיים. לא שמת לב לזה בעצמך? עד כמה היא חושנית, ואיך היא משחקת בזה כדי לשגע אותנו?"
הוֹפְמֵיסְטֶר האזין בקשב לסקירת מעלותיה של בתו הבכורה. ובתוך תוכו צחק, כי עלה בדעתו שהוא עומד לאבד את שפיותו.
"עליי?" שאל הוֹפְמֵיסְטֶר, כשהסתיימה הסקירה. "עליי אתה מרחם?"
"אני לא היחיד שחושב את זה. אחרים הובילו אותי למחשבה. אחרים גרמו לי לראות אותך באור אחר. לא רק כבעל בית בלתי נסבל, אלא כבן אדם, כמישהו שיש לו נקודות תורפה, סיפור חיים, עבר, מישהו שאפשר להבין ללבו. אתה אומר לעצמך: לכן הוא כזה. זה ההסבר. ואז קל יותר להשלים עם זה."
שקית הניילון המכילה את החוטיני של איבי נעשתה יותר ויותר כבדה. דומה היה כאילו היא מכילה ברזל או קילו בשר מהאטליז. הוֹפְמֵיסְטֶר שוב נסוג צעד אחד מהדלת, לכיוון השולחן. המילה "חושנית" עדיין הדהדה במוחו. הוא מעולם לא חשב על בנותיו במונחים שכאלה.
"לְמה אתה מתכוון," שאל, "אתה לא היחיד?"
"לְמה שאני אומר."
"אז מה אתה אומר?"
"שגם אחרים מרחמים עליך."
"מי? מי הם האחרים? אני מכיר אותם?"
"בתך, למשל. איבי. גם היא מרחמת עליך. היא לא רק מתביישת בך, היא גם מרחמת עליך. היא בעצמה סיפרה לי את זה, היא באמת לא באה הנה רק בשביל הסקס. היא רצתה גם לדבר."
אילו עדיין ניצבה שם המנורה העומדת, היה הוֹפְמֵיסְטֶר שוב הולם בה בראשו של האדריכל. בכוח, עוד ועוד.
אבל המנורה העומדת כבר לא ניצבה שם. והוא היה מודע למעשיו. הוא שלט בעצמו.
"אתה משתדל לגונן עליהן," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר, בלי לדעת למי הוא בעצם פונה, "כמיטב יכולתך, כי אי־אפשר לגונן עליהן באמת, אבל אתה משתדל, ואז ביום בהיר אחד הן פוגשות אדם כמוך. ככה זה. מן הסתם. ואז אתה חוזר לאחור, אתה חוזר לאחור בזמן ואתה מנסה להבין: איפה טעיתי, מה פספסתי, מה עשיתי שמוטב היה לא לעשות? האם אי פעם חשבת על זה, האם אי פעם עלתה בדעתך המחשבה הזאת? שהיא ילדה? האם אי פעם אמרת לעצמך: היא ילדה, היא הילדה של בעל הבית שלי?"
האדריכל נד בראשו. "אבל היא לא ילדה," אמר, "היא כבר מזמן הפסיקה להיות ילדה. היא פחות ילדה משנינו יחד. אתה יודע מה היא אמרה לי? 'סקס עם ילדים בני גילי הוא תמיד כל־כך מגושם. וסקס מגושם הוא סקס גרוע.' כן, גם אני לא האמנתי למשמע אוזניי. סקס מגושם הוא סקס גרוע. אני, לפחות, לא הייתי מגושם בעיניה." האדריכל צחקק.
הוֹפְמֵיסְטֶר בהה באיש כמו בבובת שעווה בטירת כשפים, בובה שתלויה על הקיר כדי להפחיד את המבקרים, ופתאום מתברר שהיא גופה אמיתית. משהו שחי פעם ושחדל לחיות.
"היא חוסכת כסף," אמר האדריכל, "ואני פה ושם גם עזרתי לה. כי זה החלום הגדול שלה. או אחד החלומות הגדולים שלה, נדמה לי. היא כל כולה מתמסרת לו, כמו שבני גילה יודעים להתמסר."
"היא חוסכת כסף, בשביל מה?" שאל הוֹפְמֵיסְטֶר באופן מכאני, בלי להשקיע מחשבה בשאלה. הוא עדיין שלט בגופו, אבל כבר לא בקולו.
"בשביל הגדלת חזה. היא אומרת: 'אין לי פה כלום.' וזה גם נכון. למעלה היא שטוחה כמו ילד. היא כבר התייאשה מהטבע, ולכן היא חוסכת בשביל ניתוח, כמו שאמרתי. פה ושם נתתי לה כמה שטרות. חמישים, מאה. אפשר לצחוק על זה. אבל בשבילה זה עניין של חיים ומוות. הציצים. כן, היא באמת ילדה מיוחדת, אישה צעירה נחושה, שיודעת בדיוק מה היא רוצה. אתה יכול להתגאות בה. ואתה גם מתגאה בה, אני יודע את זה. גם אני. שנינו מתגאים בה."
הוֹפְמֵיסְטֶר יצא מהדירה בלי להוסיף מילה. הוא ירד במדרגות, נכנס לביתו והמשיך היישר למטבח. הוא היה, מה הוא היה? הוא כבר לא ידע מה הוא. בעצם כן, הוא ידע, הוא היה האומללות בהתגלמותה. גוש אומללות, מורכב מעצמות, בשר ומעט מוח.
במטבח הוא ראה את טירזה. היא עמדה על שרפרף גבוה, היא פתחה דלת אחר דלת ופשפשה בארונות המטבח.
"מה את מחפשת?" שאל.
"משהו לאכול."
"תכף אנחנו הולכים לאכול."
הוא הניח את שקית הניילון על השיש, הוציא מתוכה את החוטיני ואחסן את השקית בארונית שמתחת לכיור, יחד עם כל יתר השקיות הריקות.
"למה אתה כועס, אבא?" שאלה טירזה וירדה מהשרפרף.
"אני לא כועס."
"אז למה הרבצת לאיבי?"
"אני לא הרבצתי לאיבי." הוא חיפש את מילותיו, אבל המילה היחידה שעלתה במוחו שוב ושוב, שלא הרפתה ממנו, שכבר לעולם לא תרפה ממנו, הייתה המילה "לרחם". הייתכן שבנות מרחמות על אביהן? נערות בנות חמש־עשרה? בקושי בנות חמש־עשרה. ומדוע? הרי לא הייתה כל סיבה לרחם עליו. הוא התגורר עם משפחתו בחלק הטוב של רחוב ון אֵיחן, הייתה לו משרה מכובדת של עורך בהוצאת ספרים, היו לו שתי בנות נהדרות, האחת כבר בבית ספר תיכון, השנייה בדרך אליו, הייתה לו אישה, הייתה לו עוזרת, והוא היה בעל אמצעים, בזכות ניהול פיננסי מושכל למען עצמו ומשפחתו. הוא לא היה גבר שצריך לרחם עליו. בתו הבכורה אמנם חסכה כסף בשביל ניתוח הגדלת חזה. אבל הרבה מתבגרים עושים דברים משונים מאוד. סביר להניח שאלפי נערות בנות חמש־עשרה חסכו כסף בשביל ניתוח הגדלת חזה. זה היה דבר מקובל. דבר של מה בכך. הוא היה אולי אב מבוגר, אבל בוודאי לא גבר שצריך לרחם עליו.
"אני הרגעתי אותה," אמר בנימה שקטה ומהורהרת.
"היא אומרת שאתה הרבצת לה."
הוא שוב הניח את ידו על עורפו, שעדיין נטף זיעה.
"איבי קצת מבולבלת. איך היה בבית הספר?"
"איבי אומרת שאתה לא מרשה לה שיהיה לה חבר."
"בטח שאני מרשה לה."
"אתה מרשה לי שיהיה לי חבר?"
"אני מרשה גם לך." הוא הרים את טירזה והושיב אותה על השרפרף. "בטח שמותר לך," אמר, "אני הרי אוהב אותך, טירזה. הכול מותר לך."
היא נתנה בו מבט רציני, חקרני, והוא קינח את הזיעה מפניו בממחטה. כשעמד להחזיר את הממחטה לכיס מכנסיו ראה שהוא מחזיק בידו את החוטיני של איבי.
הוא הניח אותו על השיש ובחן אותו במשך שנייה. חוטיני שחור עם עיטור זעיר, לא מזוהה. חרק כלשהו. פרפר? דבורה? דבור?
הוא הבחין במבטה של טירזה. הוא הרים אותה. הוא התקשה מעט לשאת את משקלה. זה זמן רב לא הרים אותה. וכך עמד במטבחו, ובתו הצעירה בזרועותיו.
"אבא," אמרה, "זה של איבי?" היא הצביעה על פיסת הבד שעל השיש.
"כן," אמר. "אלה התחתונים של איבי. היא שכחה אותם."
שניהם הביטו בתחתונים, טירזה ואביה.
"כשאני אהיה גדולה," שאלה טירזה, "גם לי לא יהיו ציצים?"
הוא שאף אוויר.
"יהיו לך. לכל אישה יש שדיים. גם לך יהיו. גם לאיבי. אבל צריך להתאזר בסבלנות. צריך ללמוד להתאזר בסבלנות. כל אדם צריך להתאזר בסבלנות."
הוא אימץ את טירזה חזק יותר אל לבו. הוא נזכר שחיבק את טירזה כך כשהייתה בת שנה. הוא הרים אותה גבוה באוויר, מעל ראשו. "טירזה," אמר אז, "יפהפייה שלי, מתוקה שלי. את יודעת מי את? את מלכת השמש שלנו. זה מי שאת. וכשתהיי גדולה אולי תהיי רקדנית, או שתגלי כוכב חדש, או שתהיי סופרת ותקבלי פרס נובל. הכול תוכלי לעשות, טירזה מתוקה שלי, כל מה שתרצי, כי את מלכת השמש. ועכשיו אני הולך לחבק אותך חזק־חזק."
הוא בעצם רצה לקרוא לה בשם מַלָה, הוא קרא פעם על אישה ששמה מַלָה. אבל כמה ימים לפני שאשתו ילדה היא אמרה לו ש"מַלָה" פירושו "רעה" בספרדית. איך יעלה על הדעת לקרוא לתינוקת בשם שכזה?
ואז החליטו לקרוא לה "טירזה", תחילה בתי"ו, ובסופו של דבר בטי"ת, כדי למנוע אסוציאציה עם תרצה התנ"כית.
הוא לא רצה שבתו הצעירה תיקרא "רעה".
"בואי, טירזה," אמר. "את כבדה מדיי. אני מוריד אותך אל הרצפה."

ארנון גרונברג

ארנון גרונברג הוא סופר הולנדי יליד 1971, עטור פרסים ספרותיים רבים. ספרו "טירזה" ראה אור בספרית פועלים בשנת 2012.

סקירות וביקורות

ללמוד למות 'טירזה' של ארנון גרונברג הוא רומן ניהיליסטי חריף, מצחיק וארסי, שמאבד נקודות בגלל סופו המאכזב ארנון גרונברג, בן ‭ ,41‬ הוא מבכירי סופריה של הולנד היום. סופר ואינטלקטואל פורה, שזה כבר התרגום הרביעי שלו לעברית. ספרו 'מבקש המקלט' - רומן פסימי-שופנהאוארי חסר פשרות - עשה עליי בשעתו רושם גדול. גם 'טירזה‭,'‬ ספרו הנוכחי, הוא ביטוי לפסימיזם תרבותי עמוק. בכלל, את גרונברג ניתן לשייך לגל של סופרים צעירים או צעירים יחסית, גל שניתן לכנותו הניהיליזם האירופי החדש (חדש ביחס לניהיליזם האירופי של מפנה המאה ה‭.(20-‬ לגל הזה שייכים סופרים כמו מישל וולבק ואמלי נותומב, ובדור המבוגר יותר אלפרידה ילינק, תומס ברנהרד ואולי גם פטר הנדקֶה. כתיבתם סטירית-קומית וחומצתית, הם מתבוננים בחברה ואף ביחידים במיזנתרופיות, יש להם משיכה אל המגעיל ואל הייאוש. אבל מהעיסוק בדוחה, ברקוב, במדכא עד עפר, הם יוצרים קתרזיס מיוחד אצל הקורא. כמו אותם אלים מיתולוגיים שיורדים לשאול על מנת לעלות ממנה בכוחות מחודשים, הקורא מתחייה אחרי מותו כביכול בזמן הקריאה. במובן הזה, הניהיליזם שמציעים סופרים כמו גרונברג הוא חלק מהתרבות, אף שהוא בז לה כל כך לכאורה. לספרות הזו יש תפקיד פסיכולוגי חברתי מובהק. היא מאפשרת חופשה ממוסכמות ופריקת עול השאפתנות והתקווה. בתום החופשה חוזר הקורא אל החברה והתרבות רענן יותר.

350 העמודים הראשונים של 'טירזה' מציגים את הניהיליזם האירופי החדש במיטבו. הגיבור הוא יורגן הופמייסטר, כבן ‭ ,60‬ עורך דהוי של ספרות מתורגמת בהוצאת ספרים. אשתו נטשה אותו, חסכונותיו עלו בעשן ב'קרן גידור' (מושג שכמו רובנו, הופמייסטר מתקשה להבינו‭,(‬ הוצאת הספרים בוחלת בשירותיו, והוא חי למעשה רק למען בנותיו - ובעיקר למען בתו הצעירה והמוצלחת טירזה,

חיים של אב-משרת. חלק גדול מהרומן (המסופר בגוף שלישי) מתרחש במסיבת סוף הלימודים של טירזה, רגע לפני שבת ה‭ 18-‬ יוצאת עם חברה המרוקאי, שוקרי, לטיול באפריקה. הצעירים עודם אידיאליסטים, מהרהר הופמייסטר, אכפת להם מאפריקה, אבל הם ייגמלו מזה.

היחס לזרים בהולנד, על הגזענות הכרוכה בו, העסיק את גרונברג גם ב'מבקש המקלט‭.'‬ כאן מתעקש הגיבור לכנות את שוקרי 'מוחמד עטא‭,'‬ שמו של מנהיג מתקפת הטרור ב‭ 11-‬ בספטמבר. אבל העיסוק בגזענות בספר אינו צדקני ומשמים, אלא מעמיק ומצחיק. גרונברג מפליא בארסיותו ברומן הזה, שעם זאת אינו נעדר חמלה. הומור קודר נפלא מצוי בתיאור יחסיו הפרוטסטנטיים-קמצניים של הופמייסטר עם דייר המשנה בביתו. הומור לא קודר נהדר מצוי בתיאור הכנותיו המדוקדקות של הופמייסטר למסיבה, שבה הוא מייעד לעצמו את תפקיד המארחהמשרת הכנוע. האהבה החונקת שלו לבתו הצעירה מתוארת בדקות. יחסיהם המורכבים של הופמייסטר ואשתו מלאי בוז הדדי מביך בבוטותו עד שהוא מצחיק, אך גם קושרים את השניים באופן נואש. הוויתור הגדול של הופמייסטר על חייו, נכונותו "ללמוד למות" (רמיזה למסאי מישל דה-מונטיין‭,(‬ קתרטיים, ובאופן כללי - 'טירזה' הוא רומן חריף מאוד ואינו משעמם לרגע.

אבל אז בא הסוף ומקלקל הכל. הקלקול הקטן יותר הוא שהרומן הזה, שיש לו תשתית של ביקורת תרבות משתמעת מעניינת מאוד, מעלה את ביקורת התרבות לגוף הטקסט לקראת סופו. הדיבור המפורש עליה מקהה את עוקצה, נחווה כשטחי וגם נראה מודבק לדמויות המופנמות, בהינשאו כעת מפורשות מפיהן. אבל הקלקול הגדול יותר הוא השינוי שעורך גרונברג באופי הדמויות הראשיות. אלה הופכות מדמויות רגילות יחסית, גם אם נוירוטיות ואומללות, לדמויות פסיכוטיות שמסוגלות לכל מעשה. פלובר כתב פעם שלעולם לא יכתוב על עצמו כי גוסטב פלובר לא מעניין אף אחד, גוסטב פלובר הוא יוצא הדופן, הלא נורמלי, ועניינה של הספרות הוא האופייני והשגור. פלובר טעה ביחס לעצמו - ויעידו מכתביו הנקראים בעניין לא פחות מהרומנים שלו - אבל ככלל, אני מסכים שהפתולוגי, הפסיכופתי, המופרע, הם סנסציוניים אבל מעניינים הרבה פחות מהאומללות הרגילה של חיי היומיום.

מה שקרה לי עם הספר הזה, אם כך, לא קורה לי הרבה. 350 העמודים הראשונים נקראו בהנאה רבה ואף בהתפעלות, אבל 50 העמודים האחרונים הרסו מבחינתי את הספר. זה לכאורה לא הוגן. אם קרוב ‭ 90-ל‬ אחוזים מהרומן טובים מאוד, 10 אחוזים לא אמורים לקלקל אותו. לכל היותר להעיב על ההתרשמות. אבל זה לא עובד ככה. רומן טוב יוצר אצלי בתודעה דמות של סופר אשף. סופר שמשרה ביטחון, שעליו אני יכול להישען בבטחה. מרגע שנחשף פגם משמעותי בטקסט, משול הדבר לפגם אישיותי שנחשף לפתע בדמותו של אדם שאנחנו מוקירים ומעריצים. הקסם פג בבת-אחת. הוא הופך להיות בשר ודם כמונו, ועל בשר ודם כמונו אי אפשר להישען. אנחנו מנסים ללמוד לעשות את זה בחיים - אבל בספרות אין סיבה להתפשר.

עוד 3 ספרים של ארנון גרונברג:
ימי שני כחולים ‭ 1994 <‬
הסיפור על הקרחת שלי ‭ 2000 <‬
מבקש המקלט‭ 2003 < ‬
אריק גלסנר 7 לילות 03/02/2012 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

סקירות וביקורות

ללמוד למות 'טירזה' של ארנון גרונברג הוא רומן ניהיליסטי חריף, מצחיק וארסי, שמאבד נקודות בגלל סופו המאכזב ארנון גרונברג, בן ‭ ,41‬ הוא מבכירי סופריה של הולנד היום. סופר ואינטלקטואל פורה, שזה כבר התרגום הרביעי שלו לעברית. ספרו 'מבקש המקלט' - רומן פסימי-שופנהאוארי חסר פשרות - עשה עליי בשעתו רושם גדול. גם 'טירזה‭,'‬ ספרו הנוכחי, הוא ביטוי לפסימיזם תרבותי עמוק. בכלל, את גרונברג ניתן לשייך לגל של סופרים צעירים או צעירים יחסית, גל שניתן לכנותו הניהיליזם האירופי החדש (חדש ביחס לניהיליזם האירופי של מפנה המאה ה‭.(20-‬ לגל הזה שייכים סופרים כמו מישל וולבק ואמלי נותומב, ובדור המבוגר יותר אלפרידה ילינק, תומס ברנהרד ואולי גם פטר הנדקֶה. כתיבתם סטירית-קומית וחומצתית, הם מתבוננים בחברה ואף ביחידים במיזנתרופיות, יש להם משיכה אל המגעיל ואל הייאוש. אבל מהעיסוק בדוחה, ברקוב, במדכא עד עפר, הם יוצרים קתרזיס מיוחד אצל הקורא. כמו אותם אלים מיתולוגיים שיורדים לשאול על מנת לעלות ממנה בכוחות מחודשים, הקורא מתחייה אחרי מותו כביכול בזמן הקריאה. במובן הזה, הניהיליזם שמציעים סופרים כמו גרונברג הוא חלק מהתרבות, אף שהוא בז לה כל כך לכאורה. לספרות הזו יש תפקיד פסיכולוגי חברתי מובהק. היא מאפשרת חופשה ממוסכמות ופריקת עול השאפתנות והתקווה. בתום החופשה חוזר הקורא אל החברה והתרבות רענן יותר.

350 העמודים הראשונים של 'טירזה' מציגים את הניהיליזם האירופי החדש במיטבו. הגיבור הוא יורגן הופמייסטר, כבן ‭ ,60‬ עורך דהוי של ספרות מתורגמת בהוצאת ספרים. אשתו נטשה אותו, חסכונותיו עלו בעשן ב'קרן גידור' (מושג שכמו רובנו, הופמייסטר מתקשה להבינו‭,(‬ הוצאת הספרים בוחלת בשירותיו, והוא חי למעשה רק למען בנותיו - ובעיקר למען בתו הצעירה והמוצלחת טירזה,

חיים של אב-משרת. חלק גדול מהרומן (המסופר בגוף שלישי) מתרחש במסיבת סוף הלימודים של טירזה, רגע לפני שבת ה‭ 18-‬ יוצאת עם חברה המרוקאי, שוקרי, לטיול באפריקה. הצעירים עודם אידיאליסטים, מהרהר הופמייסטר, אכפת להם מאפריקה, אבל הם ייגמלו מזה.

היחס לזרים בהולנד, על הגזענות הכרוכה בו, העסיק את גרונברג גם ב'מבקש המקלט‭.'‬ כאן מתעקש הגיבור לכנות את שוקרי 'מוחמד עטא‭,'‬ שמו של מנהיג מתקפת הטרור ב‭ 11-‬ בספטמבר. אבל העיסוק בגזענות בספר אינו צדקני ומשמים, אלא מעמיק ומצחיק. גרונברג מפליא בארסיותו ברומן הזה, שעם זאת אינו נעדר חמלה. הומור קודר נפלא מצוי בתיאור יחסיו הפרוטסטנטיים-קמצניים של הופמייסטר עם דייר המשנה בביתו. הומור לא קודר נהדר מצוי בתיאור הכנותיו המדוקדקות של הופמייסטר למסיבה, שבה הוא מייעד לעצמו את תפקיד המארחהמשרת הכנוע. האהבה החונקת שלו לבתו הצעירה מתוארת בדקות. יחסיהם המורכבים של הופמייסטר ואשתו מלאי בוז הדדי מביך בבוטותו עד שהוא מצחיק, אך גם קושרים את השניים באופן נואש. הוויתור הגדול של הופמייסטר על חייו, נכונותו "ללמוד למות" (רמיזה למסאי מישל דה-מונטיין‭,(‬ קתרטיים, ובאופן כללי - 'טירזה' הוא רומן חריף מאוד ואינו משעמם לרגע.

אבל אז בא הסוף ומקלקל הכל. הקלקול הקטן יותר הוא שהרומן הזה, שיש לו תשתית של ביקורת תרבות משתמעת מעניינת מאוד, מעלה את ביקורת התרבות לגוף הטקסט לקראת סופו. הדיבור המפורש עליה מקהה את עוקצה, נחווה כשטחי וגם נראה מודבק לדמויות המופנמות, בהינשאו כעת מפורשות מפיהן. אבל הקלקול הגדול יותר הוא השינוי שעורך גרונברג באופי הדמויות הראשיות. אלה הופכות מדמויות רגילות יחסית, גם אם נוירוטיות ואומללות, לדמויות פסיכוטיות שמסוגלות לכל מעשה. פלובר כתב פעם שלעולם לא יכתוב על עצמו כי גוסטב פלובר לא מעניין אף אחד, גוסטב פלובר הוא יוצא הדופן, הלא נורמלי, ועניינה של הספרות הוא האופייני והשגור. פלובר טעה ביחס לעצמו - ויעידו מכתביו הנקראים בעניין לא פחות מהרומנים שלו - אבל ככלל, אני מסכים שהפתולוגי, הפסיכופתי, המופרע, הם סנסציוניים אבל מעניינים הרבה פחות מהאומללות הרגילה של חיי היומיום.

מה שקרה לי עם הספר הזה, אם כך, לא קורה לי הרבה. 350 העמודים הראשונים נקראו בהנאה רבה ואף בהתפעלות, אבל 50 העמודים האחרונים הרסו מבחינתי את הספר. זה לכאורה לא הוגן. אם קרוב ‭ 90-ל‬ אחוזים מהרומן טובים מאוד, 10 אחוזים לא אמורים לקלקל אותו. לכל היותר להעיב על ההתרשמות. אבל זה לא עובד ככה. רומן טוב יוצר אצלי בתודעה דמות של סופר אשף. סופר שמשרה ביטחון, שעליו אני יכול להישען בבטחה. מרגע שנחשף פגם משמעותי בטקסט, משול הדבר לפגם אישיותי שנחשף לפתע בדמותו של אדם שאנחנו מוקירים ומעריצים. הקסם פג בבת-אחת. הוא הופך להיות בשר ודם כמונו, ועל בשר ודם כמונו אי אפשר להישען. אנחנו מנסים ללמוד לעשות את זה בחיים - אבל בספרות אין סיבה להתפשר.

עוד 3 ספרים של ארנון גרונברג:
ימי שני כחולים ‭ 1994 <‬
הסיפור על הקרחת שלי ‭ 2000 <‬
מבקש המקלט‭ 2003 < ‬
אריק גלסנר 7 לילות 03/02/2012 לקריאת הסקירה המלאה >
טירזה ארנון גרונברג

1
 
יוֹרְגֶן הוֹפְמֵיסְטֶר עומד במטבח ופורס דג טונה לקראת המסיבה. בידו השמאלית הוא אוחז בדג הנא. הוא משתמש בסכין כמו שלימדו אותו בסדנה "לִמדו להכין סושי וסשימי", שהשתתף בה לפני חמש שנים יחד עם אשתו. לא להפעיל יותר מדיי לחץ, זה הסוד.
דלת המטבח פתוחה למחצה. תקוותיה של טִירְזָה מתגשמות: בחוץ חם והביל. כבר כמה ימים היא עוקבת בקדחתנות אחר התחזית, כאילו הצלחת המסיבה שלה תלויה במזג האוויר.
באי המסיבה יוכלו תכף להשתלט על הגינה. צמחים יידרסו. צעירים יֵשבו על מדרגות העץ המוליכות אל הסלון, אחרים ישתרעו על ארבעת כיסאות הגן שהוֹפְמֵיסְטֶר רכש כשהם באו לגור כאן. ועוד אחרים יפלשו למחסן הקטן, שבו כבר הזדמן להוֹפְמֵיסְטֶר למצוא שאריות של מסיבה: בקבוקי בירה ריקים, כוסות יין חצי־מלאות ליד המכסחת, בקבוקים בעלי שמות אקזוטיים מסביב למסור השרשרת, שבעזרתו הוא נוהג לגזום את עץ התפוח בסופי שבוע באביב ובסתיו. שקית צ'יפס ששכחו לפתוח ושאת תכולתה חיסל בוקר אחד מתוך היסח הדעת.
טִירְזה כבר ערכה מסיבות בעבר, אבל הערב הזה שונה מערבים אחרים. מסיבות הן כמו חיי אדם, הן יכולות להיכשל או להצליח. טירזה אמנם לא אמרה דבר, אבל הוֹפְמֵיסְטֶר מנחש שהרבה מאוד תלוי בערב הזה. טירזה, בתו הצעירה, המוצלחת בבנותיו. המושלמת, גם פנימית וגם חיצונית.
שרוולי חולצתו של הוֹפְמֵיסְטֶר מופשלים. כדי להגן על החולצה מפני כתמים הוא לובש סינר, מתנה שקנה פעם לרגל יום האם. הוא נראה גברי יותר מן הרגיל. הוא לא התגלח זה שישה ימים. הוא לא התפנה לזה. בבקרים, מרגע שקם, עלו בו מחשבות שלא באו לו קודם לכן, לא באותה עוצמה: תוכניות, זיכרונות מהתקופה שהילדוֹת רק החלו לזחול, רעיונות שנראו לו מבריקים בשעת בוקר מוקדמת. עוד מעט ילך להתגלח. ייצוגי ושרמנטי, כך הוא רוצה להיראות. כך יראו אותו באי המסיבה: גבר שחייו לא היו לריק.
הוא יסתובב בין האורחים ויגיש להם סושי וסשימי, ערוכים בקפידה על מגש שנקנה במיוחד למטרה זו בחנות היפנית. הוא יחליף כמה מילים עם אורח זה או אחר, ויאמר באגביות: "אולי תנסה את הקלמארי." הורה שמבטל את עצמו, זה מה שהוא יהיה. סוד ההורות: לבטל את עצמך. אהבת הורה היא קורבן שמקריבים מתוך שתיקה. כל אהבה היא קורבן. כלפי חוץ הוא לא יסגיר שום דבר. וגם אין לו מה להסגיר. יהיו כאלה שיברכו אותו על ציוניה המרשימים של טירזה. מורה זה או אחר שהוזמן למסיבה ישאל אותו על תוכניותיה של טירזה, והוא יענה בעודו מחזיק את המגש בידו: "קודם כול היא תיסע לחו"ל לזמן מה. נמיביה. דרום־אפריקה. בוצוואנה. אחר־כך היא תחזור ללמוד באוניברסיטה." מארח למופת, זה מה שהוא יהיה, אחד שעיניו פקוחות לשישה כיוונים בו־זמנית. הוא לא רק יספק מזון ומשקאות לאורחים, אלא גם יעקוב בדריכות אחר הבודדים והזנוחים. אלה שאין להם עם מי לשוחח מלבד הכוס שבידם או הסושי שעל צלחתם. הוא יבדר את באי המסיבה הביישנים ויארח להם לחברה. וריקודים, יהיו גם ריקודים.
הוֹפְמֵיסְטֶר תוחב את ידו לתוך דלי מלא אורז פושר, הוא לש את האורז, ובתוך כך הוא בוחן את מסגרת דלת המטבח, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא עומד וטורח כאן ליד השיש. הוא רואה את הצבע המתקלף, את הכתם הדהוי שעל הטפט הסמוך למסגרת, היכן שפגעה פעם נעל שטירזה העיפה לעבר ראשו. לפני שעשתה זאת צעקה "מטומטם". ואולי היה זה לאחר מעשה, הוא כבר לא זוכר. מזל שהשמשה נותרה שלמה.
הוא מביט באורז שבכף ידו. אצל היפני זה יוצא תמיד יותר טוב. הסושי של הוֹפְמֵיסְטֶר חסר צורה. הוא מתפלא על הדבֵקות שבה הוא לש את האורז, כשם שהוא מתפלא על שטויות שעשה בעבר. מסוג השטויות שלא מזיקות יתר על המידה.
הוא מעיף עוד מבט אל הצבע המתקלף. הצבע מזכיר לו את עורו. יש לו משחה לעור, אבל כבר כמה ימים לא יצא לו למרוח אותה. בעודו לש את האורז הוא מתחיל להרהר על מכירת הבית הזה, ביתו. תחילה הוא לא מייחס רצינות להרהור, הוא מדמה אותו למחשבות שחושבים על דברים שממילא לא יתממשו. למשל, על הקפאת גופתך כדי שתוכל להתעורר לחיים בעוד מאה שנה. אבל אט־אט הוא משתכנע. הזמן בשל לכך. כמה זמן עוד יחכה, ולְמה יחכה?
בעבר היה ממהר לבטל הרהורים שכאלה. ביתו היה גאוותו. עץ התפוח ששתל במו ידיו היה ילדו השלישי. הוא אמנם כבר שקל להיפטר מהבית ומעץ התפוח כשהגיעו מים עד נפש, אבל לשווא. זה היה בלתי אפשרי, בלתי מתקבל על הדעת. לאן היה עובר עם משפחתו? את עץ התפוח כבר לא היה אפשר לעקור מהאדמה. הוא היה כבול לבית הזה, הוא היה כבול לכל דבר. וכשחברים ומכרים התקשו למנות את שבחיו של הוֹפְמֵיסְטֶר - וזה קרה מפעם לפעם - היה תמיד מי שהעיר: "אבל יורגן גר בשכונת יוקרה."
שכונת יוקרה. לגבי הוֹפְמֵיסְטֶר היה זה ערך עליון. שאיפות צריכות להתנקז לכיוון כלשהו. לרוב הן מתנקזות לכתובת. הוא סיגל לעצמו נימת דיבור נוקשה בכל פעם שנקב בשם הרחוב שלו. כאילו זהותו, קיומו וכל מה שייצג התלקטו באותו רצף של שם רחוב, מספר בית ומיקוד. יותר משהעיד עליו השם הוֹפְמֵיסְטֶר עצמו, יותר משהעיד עליו מקצועו או התואר האקדמי שהצמיד לפעמים לשמו בלי לחטוא לאמת, העיד המיקוד שלו מי הוא ומי הוא רוצה להיות.
הוא כבר לא צריך לגור בשכונת יוקרה. ההבנה שהצורך הזה חלף מצטיירת לו פתאום, בעודו פורש פרוסת טונה על גוש האורז, כגאולה.
הוא מבוגר מכדי שיפטרו אותו, כך הובהר לו. ומי שמבוגר מכדי שיפטרו אותו גם מבוגר מכדי שיגור בשכונת יוקרה. כשהמחלקה הסיעודית מרוחקת עשור אחד לכל היותר, אין לזה עוד חשיבות. הוא מכיר אנשים בני גילו שכבר סובלים מדמנציה. נכון שהפריזו בשתיית אלכוהול.
להסתלק מהבית הזה, מהשכונה הזאת, מהעיר הזאת - זה כל מה שעולה על דעתו כשהוא מנסה להעניק משמעות למושג "פתרון". יש אנשים שקמים בבוקר והם אומרים בלבם: חייבים למצוא פתרון למצב הזה, כי כך זה לא יכול להימשך. הוֹפְמֵיסְטֶר הוא אחד מהם.
הילדות עזבו את הבית או עומדות לעזוב אותו, עבודתו התמוססה לכדי עיסוק חסר תוכן, שבינו לבין יצירתיות אין ולא כלום, שכל מהותו היא המְתנה. הוא יכול לנסוע מזרחה. בעבר, כשלמד גרמנית וחיווה דעתו על משוררים אקספרסיוניסטים כאילו הכיר אותם אישית, תכנן לעבור לברלין ולחבר שם את הספר הגדול על השירה האקספרסיוניסטית. הוא יכול לעשות את זה עכשיו. לעולם לא מאוחר לכתוב ספר כזה.
הוא יתגעגע למיקוד שלו, לרושם שכתובתו עושה על אנשים מסוימים. להילת ההצלחה הדובקת בה. לניחוח התהילה. אבל בתו הצעירה עומדת לנסוע לאפריקה, ולכן מוטב שגם ייפרד מהמיקוד שלו. ממילא כבר לא יהיה צורך להשתתף באסיפות הורים, או ללחוץ יד של מורה. על מי עוד יהיה עליו לעשות רושם?
הוא נוכח לדעת שמה שקושר אותו למקום הזה אינו אלא רגשנות ופחד מפני שינוי. הוֹפְמֵיסְטֶר הגיע לשלב בחייו שבו הוא זקוק בעיקר למזומנים ולדרך מילוט, למוצא, ועל כן הוא מחליט שלא להיכנע לרגשנות ולפחד.
בחמת זעם הוא חותך את דג הטונה. כך בדיוק עושה זאת אשף הסושי: צַ'ק, צַ'ק, צַ'ק. הדג צריך לקדם את פני הסכין כמו שמקדמים פני חבר. הוא מכניס פיסת טונה לפיו. החסילונים מונחים על צלחת קטנה, הם ממתינים לאורז שלהם.
הבוקר נסע לדִימֶן כדי לעשות קניות בחנות הסיטונאית לממכר מזון. תחושת הדג הנא על לשונו של הוֹפְמֵיסְטֶר מענגת אותו. טריוּת. זה העיקר כשמכינים סשימי.
 
אשתו נכנסת למטבח. היא לובשת חלוק בית ולרגליה נעלי אצבע. היא שואלת: "האם אִיבִּי צלצלה?"
הוֹפְמֵיסְטֶר עדיין לא התרגל לנוכחותה. היא עזבה את הבית לפני שלוש שנים. למעלה משלוש שנים. הסדנה "לִמדו להכין סושי וסשימי" לא הועילה.
אבל כנגד כל הציפיות היא חזרה. לפני שישה ימים. סמוך לשעה שבע בערב.
הוֹפְמֵיסְטֶר עמד במטבח. מיום שעזבה אותו אשתו הִרבה לעמוד שם, אבל בעצם כבר קודם לכן. הכיריים היו מקום עבודתו האמיתי. האישה מעולם לא ראתה במטבח את ייעוד חייה. כישרונותיה חרגו מעבר להכנת לזניה, הגשמתם קדמה לחינוך ילדיה. משהו בחייה תמיד הטה את הכף לרעת הזנת בני משפחתה.
לפני שישה ימים צלצל הפעמון בדלת הכניסה, והוֹפְמֵיסְטֶר קרא: "טירזה, את יכולה לפתוח?"
"אבא, אני בטלפון," השיבה.
טירזה מרבה לשוחח בטלפון. זו התנהגות נורמאלית, אמרו לו הורים אחרים. יש מי שהופך את הטלפון לתחביב. הוא עצמו ממעט לשוחח בטלפון. כשהטלפון מצלצל, זה תמיד בשביל טירזה. ובתור עובד ממושמע ואב לתפארת, הוא אומר תמיד: "אפשר להשיג אותה בנייד שלה. המספר הוא..."
באותו ערב היה הוֹפְמֵיסְטֶר עסוק בהכנת פשטידת דגים. את המתכון מצא בספר בישול. מאז עזבה אותו האישה הרכיב הוֹפְמֵיסְטֶר בהדרגה אוסף מרשים של ספרי בישול. באלתור אין משום יצירתיות, כך סבר, אלא עצלות לשמה. המתכון קדוש. כפית היא כפית. הוא היה מוכרח להישאר במטבח. התנור חומם מראש לטמפרטורה הנדרשת. זה עתה הכניס לתוכו את התבנית.
"טירזה, תפתחי," קרא שוב. "אני לא יכול כרגע. זה בטח השכן. תגידי לו שאני אכנס אליו עוד הערב. תפתחי, טירזה!"
השכן הוא בחור, בעצם כבר לא כל־כך צעיר אבל רשמית עדיין רווק, שמתגורר בקומה העליונה של הבית שהוֹפְמֵיסְטֶר קנה בסוף שנות השבעים במחיר מציאה. הבחור, סטודנט למשפטים, מתלונן השכם והערב אצל הוֹפְמֵיסְטֶר על כל מיני בעיות, בעיקר על בעיה אחת שחוזרת על עצמה: סירחון בחדר האמבטיה. לפחות אחת לשבוע הוא עומד בפתח ומשמיע טענות ומענות.
הוֹפְמֵיסְטֶר מבטיח שוב ושוב שהמצב ישתפר, הגם ששני שרברבים מהימנים הסבירו לו שאין סיכוי לשיפור, אלא אם כן יחדש את כל הצנרת, דבר שיעלה לו הון תועפות. להוֹפְמֵיסְטֶר אין הון תועפות, ואילו היה לו, לא היה עולה על דעתו לבזבז אותו על צינורות חדשים.
לצד יתר עיסוקיו, הוֹפְמֵיסְטֶר הוא גם בעל בית.
הוא שמע את טירזה מקללת, הוא שמע אותה ניגשת לדלת הכניסה. לאחר מכן השתררה דממה והוא התרכז בפשטידה, מתוך הנחה שהדייר עומד על מפתן הבית ומשמיע עצות מיותרות ואיומים מוסווים למחצה.
חוק הגנת הדייר, עורכי דין ידועי שם, ועדות בנייה למיניהן - במה לא איימו עליו? בעיסוקו כבעל בית כבר נתקל הוֹפְמֵיסְטֶר בכל בעיה אפשרית, אבל איש לא הצליח להכניעו. הטורף הוֹפְמֵיסְטֶר נלחם בשיניים בכולם - ברשויות, בדיירים, בחוק, שנראה לעתים קרובות כאילו כל מטרתו היא להפיל אותו בפח. הטורף הוֹפְמֵיסְטֶר קשוח.
כעבור דקה לכל היותר נכנסה טירזה למטבח. היא נראתה לו חיוורת, המומה. אבל הוא מן הסתם דמיין זאת בדיעבד, ובפועל לא חל כל שינוי במראה שלה. מתישהו, בלי שהבחין בדבר, הופיעה הבעת תדהמה על פניה ומאז לא פגה.
"זאת אימא," אמרה.
מתוך אינסטינקט הוציא את התבנית מהתנור וכיבה את האש. הוא בהה בפשטידה. דג קוד ותפוחי אדמה. פשוט, ובכל זאת טעים. הוא ידע שזה לא ייגמר מהר. הפעם זה לא היה סירחון בחדר האמבטיה של הדייר. לשם שינוי לא היה מדובר בביוב, אלא באם בנותיו.
אישה אמנם לא משלמת שכר דירה, אבל בדומה לדייר, שהקשר בינו לבין בעל הבית מעצם טיבו מושתת על איבה, אישה תמיד מתלוננת. המכנה המשותף לאישה ולדייר הוא התלונה, ההאשמה. האיום. הסחיטה. ומאחורי כל אלה מסתתרת לה התלותיות, כמו מחלה.
ועדות הבנייה, מפקחי האגודה להגנת הדייר, עורכי הדין: את כולם הוא נפנף, את כולם הוא שילח בידיים ריקות. אבל האישה שהתחבאה מאחורי המילה הנשכחת "אימא", אם בנותיו, מעולם לא הסכימה להישלח בידיים ריקות. היא הייתה מסוכנת מהאגודה להגנת הדייר, ערמומית מהמפקח על הבנייה והדיור.
הוא ניגש לדלת הכניסה, והמגבת שבה הוציא את התבנית מהתנור עדיין בידו. הוא היה מופתע שבחרה לבוא הערב דווקא. סמוך לשעת הארוחה.
בחודשים הראשונים להיעלמותה, או בעצם בשנה הראשונה, הוא ציפה כמעט מדי יום ביומו לשובה. לפעמים טלפן הביתה מהמשרד כדי לבדוק אם היא עונה. היא לקחה אתה את מפתחות הבית, והוא לא החליף את המנעולים. הוא התקשה להאמין שלעולם לא תשוב. הוא לא דימה בנפשו שהיא מוכנה להמיר את הכתובת הזאת בכתובת כה פחותה ממנה, כתובת כה משמימה וחסרת משמעות. סירת מגורים, לפי מה שסופר לו.
אבל בחלוף הזמן הוא נאלץ להודות שטעה בהערכתו: היא לא שבה. היא אפילו לא התאמצה ליצור קשר אתו או לאסוף את חפציה שנותרו בבית. היא פשוט הסתלקה. הוא התרגל לשתיקתה, כשם שקודם לכן הורגל לנוכחותה.
בתחילה עוד שמרה האישה על קשר מזדמן עם אִיבִּי, בתו הבכורה. הן נפגשו בעיר, בבית קפה שאנשים שלא רוצים להיראות נפגשים בו. אבל לימים גם זה פסק. על הפגישות האלו לא זכה הוֹפְמֵיסְטֶר לשמוע פרטים, והוא גם לא תחקר את איבי, ששמה בעצם איזַבֶּל, אלא שהכול קראו לה איבי מיום שנולדה. אכן, כל מה שנדון בין איבי לאמה נשמר בסוד.
טירזה ניתקה כל קשר עם אמה. ואתו, אבי בנותיה, לא החליפה האישה אפילו מילה אחת מאז עזיבתה. אפילו לא באמצעות מכתב או דואר אלקטרוני. הוֹפְמֵיסְטֶר ידע שהיא עדיין חיה, הוא ידע שאחרי תקופת סירת המגורים היא נסעה לחוץ לארץ, אבל בזה הסתכם המידע שבידו. עם נסיעתה לחוץ לארץ נפער חור שחור. והוא הצטער על כך.
ככל שנמשכה השתיקה, כן גבר צערו. התברר לו שהזמן לא מרפא את כל הפצעים. הזמן פותח את הפצעים, הוא חושף אותם להרעלות ולזיהומים. ייתכן שהמוות גואל מייסורים, אבל הזמן חסר אונים בתחום זה.
מובן מאליו שהוֹפְמֵיסְטֶר היה יכול לטלפן אליה או לשלוח לה גלויה. אבל הוא נמנע גם מזה וגם מזה. מתוך גאווה. הוא החליט להמתין בשקט, עד שהיא תבין את גודל הטעות שלה. אהבת נעורים בסירת מגורים היא בסופו של דבר טעות. היא רק יכולה להיות טעות. סירת מגורים כשלעצמה היא טעות. הוא הוסיף לחיות בהמתנה שקטה שאשתו תתפכח.
בתחילה חי בחברת שתי הבנות. אבל כעבור חצי שנה חזרה בתו הבכורה על מעשה אמה: היא עזבה את הבית.
בחודשים הראשונים, בכל פעם שהפעמון צלצל בערב, הוא עדיין תפס את עצמו חושב: זאת היא, זאת אשתי, היא חזרה. אבל בהדרגה הייתה הציפייה לריטואל, להרגל חסר תוכן, ויחד עם הציפייה הלכה ונמוגה התקווה. אם בנותיו עזבה את הבית. זו הייתה עובדה מוגמרת, ועובדות מוגמרות נקראות כך משום שטבען לא להשתנות.
והנה פתאום היא כאן, במלוא הדרה, חרף העובדה המוגמרת. במסדרון. עם אותה מזוודה שלקחה אתה ביום שעזבה את הבית. מזוודה אדומה על גלגלים. ביום ההוא יצאה מהבית בשלווה גמורה, עזיבתה לא הייתה דרמטית. הדרמה לא הייתה העזיבה.
מראה האישה השפיע עליו יותר משיכול לצפות כשהניח את התבנית על השיש. למה? תהה הוֹפְמֵיסְטֶר. למה הערב דווקא? מה קרה? הוא לא הבין את פשר הביקור. והלוא הוא אדם שאוהב להבין את פשר הדברים, שסולד מהבלתי רציונאלי כשם שאחרים סולדים משרצים.
הוא רצה לחשוב מחשבות רציונאליות, כאלה שמובילות להתנהגות שקולה, אבל ללא הועיל. מחשבות לא־רצויות השתלטו עליו. למען האמת, הוא כבר נעשה עצבני ברגע שבתו הגתה את המילה שנמחקה מהלקסיקון בבית הזה. "אימא".
מה שאלוהים לאתיאיסטים, הייתה אימא למשפחת הוֹפְמֵיסְטֶר. איש לא דיבר על האֵם שקמה והסתלקה. איש לא העלה את המילה הנוראה על דל שפתיו. איש לא אמר: "כשאימא עוד גרה אתנו..." אפילו באסיפות הורים, שבהן הוא נכח באדיקות, לא הזכירו עוד את האישה שהייתה אם בנותיו. התייחסו אליו כאל אב חד־הורי. סביבתו הרחיקה לכת והעמידה פנים שהוֹפְמֵיסְטֶר מעולם לא היה אלא חד־הורי. שהוא נועד להיות כזה, משחר ילדותו. אב חד־הורי מועד. ומה שנכון נכון: הוא נכנס כל כולו לתפקיד.
אימא לא הייתה בנמצא. בזה נמחקה זכות הקיום של המילה. רק הוא היה, אב ואם בדמות אחת. היחיד, ולכן גם האמיתי, זה שנותר, זה שידאג שהכול יבוא על מקומו בשלום.
כשעמד מולה הרגיש יורגן הוֹפְמֵיסְטֶר שהוא נסער. לא במובן המיני של המילה, אלא כמו שאדם נסער לפני בחינה, גם אם הוא יודע שהתכונן היטב לקראתה. כל מיני דברים עלולים להשתבש. זה מה שאמר לו האדרנלין, זה מה שלחש לו הריכוז שבו הסתכל עליה: הרבה דברים עלולים להשתבש.
הוא בחן אותה. תחילה בחן את ראשה, ואז את מזוודתה. לרגע התעורר בו דחף בלתי מוסבר לחבק אותה, לאמץ אותה אל לבו במשך דקות ארוכות. אבל כל מה שעשה היה להישען בידו הימנית אל הקיר, באדישות מעושה. מגבת המטבח השתלשלה ברפיון מידו השמאלית. הוֹפְמֵיסְטֶר היה גבר שכל חייו ניסה לאמץ לעצמו פוזה, ואף שחייו כבר כמעט חלפו, עדיין לא עלה בידו הדבר. במקום פוזה אימץ לעצמו מגבת מטבח.
מחשבה אחת ניקרה במוחו: דברים תמיד מתרחשים כשאתה לא מצפה להם. כאילו רק מהסיבה הזאת הם מתרחשים, כי אתה לא מצפה להם.
כמה זמן לא ציפה לרגע הזה? לרגע שבו תעמוד בכניסה לבית. היא כבר עזבה את הבית פעמים אחדות בעבר, אבל תמיד חזרה. כעבור כמה ימים, או כמה שבועות, השיגיונות שלה אף פעם לא נמשכו יותר מחודשיים. תמיד הגיע היום שבו שבה הביתה. בלי בושה, בלי אף מילה אחת של חרטה, בהבעה מתנשאת, אפילו קצת תוקפנית, אבל היא עמדה שם, בכניסה לביתו. אלא שבפעם האחרונה לא עשתה כן. הפעם האחרונה הייתה שונה מכל הפעמים הקודמות. הפעם האחרונה הייתה סופית.
והנה, כשכבר לא ציפה לכך, כשכבר לא היה צורך לצפות לכך, שהרי הילדות כבר גדלו ויכלו להסתדר בלעדיה, והוא כבר מבוגר דיו להיחשב אלמן צעיר, פתאום צלצלה בפעמון כאילו אין דבר רגיל מזה. ואולי אכן כך היה. היא עדיין הייתה אם בנותיו. היא גרה כאן שנים, תחילה רק אתו, ואחר־כך אתו ועם הילדות. ואולי רק רצתה לבדוק את מצב הבית, או להתרשם מעץ התפוח, שאכן צמח לתפארת.
הוא הביט באישה שטענה שהוא מירר את חייה, לא רק מירר אותם, אלא גזל אותם ממנה. הוא לא נתן לה לחיות. כמו קוסם הוא העלים את חייה, הוא נגע בהם במטה קסמים והם התנדפו. היא רצתה את חייה בחזרה. לכן עזבה את הבית. כמו נציגיה ונציגותיה של האגודה להגנת הדייר, כך גם היא יצאה מהבית, באיפוק, אבל במידה רבה של מרירות. הוא עוד הספיק לקרוא בעקבותיה: "להזמין לך מונית?" אבל היא אמרה: "אני כבר אסע בחשמלית." ואז הוא סגר את הדלת והתיישב בסלון, ועיתון הערב על ברכיו.
"חשבתי לעצמי: כדאי לקפוץ פעם לראות מה שלומך," אמרה והסיטה כמה שערות מפניה. תנועותיה, עמידתה, הביטחון העצמי שהפגינה, הביטחון שזהו הרגע הנכון לבוא לדרוש בשלום משפחתה, שלא יכלה לבחור ערב מתאים מזה, החיוך שריחף על שפתיה, משקפי השמש המונחים על קודקודה, כל אלה יכלו לרמוז היפוכו של דבר. קולה הסגיר את המתח שלה. גם היא הייתה מתוחה, לא פחות ממנו. אולי היא חלפה שלוש פעמים על פני הבית לפני שאזרה אומץ לצלצל בפעמון. מן הסתם כבר חזרה לאמסטרדם לפני כמה שבועות וארבה לו בשעה שהלך לעבודה, בשעה שסחב את סלי הקניות, בשעה שליווה את טירזה לאופניים שלה כשיצאה בערב מהבית לבקר את החבר שלה. בשעה שהשתהה עוד רגע ועקב במבט אחר טירזה המתרחקת על אופניה, ולאחר מכן סקר את הרחוב שלו ואת הפארק. את כל זה ראתה האישה.
גבר שעומד בחזית ביתו. זה מה שהוא היה בערבים האלה. לא, גבר מזדקן שעומד בחזית ביתו. בחדר האמבטיה, מול הראי, הוא התוודע לתחושה של התבוננות בדבר שחלף. זו הייתה תחושת הקלה. מה שניחם אותו בקיומו היה עצם העובדה שקיומו מאחוריו. שאם ינבור בעברו, ימצא בו את חייו.
גם את זה יכלה האישה לדעת. היא יכלה לדעת הכול, חשב הוֹפְמֵיסְטֶר. על אחת כמה וכמה הפתיעה אותו העובדה שעשתה הערב את הצעד שהיה עליה לעשות קודם לכן, או להימנע מלעשותו עד סוף ימיה, קרי לצלצל בפעמון, לעמוד על מפתן הבית עם המזוודה האדומה שלה על גלגליה.
הוא לא הבין לְמה היא מצפה ממנו. ליחסי מין ודאי שלא. אימהוּת מעולם לא הייתה מתכונותיה הבולטות. היא לא יכלה לדעת שהוא היה לבשלן, זה התחיל רק אחרי עזיבתה. בכלל, לְמה עוד אפשר לצפות ממנו בשלב זה של חייו? דבר אחד היה ברור לו, היא לא חזרה למענו. ודאי לא למען מה שהוא היה עכשיו. למען מה שהיה פעם? אבל מה שהיה פעם, מה שהם היו, לא היה ניתן לשחזור. מכל בחינה שהיא, היא איחרה את המועד.
הוא ניתק את ידו מהקיר. הוא הביט בידו. העבודה בגינה הטביעה את חותמה. הוא עדיין ניסה לאמץ לעצמו את הפוזה המתאימה. הוא רצה להיראות כמו גבר שמחליף כמה מילים עם הדוור, כלומר מעוניין אבל לא ממש מרוכז, כמו שמקובל להיראות כשמשוחחים עם דוורים.
אנשים שעוזבים את ביתם יש להם סיבה לכך, בזה אין ספק. וגם כשהם חוזרים יש להם סיבה לכך. אישה לא נעמדת במקרה בכניסה לביתה בתום שלוש שנים. אם זו גחמה, איך אפשר להגדיר את יתר חייה?
אולי פשוט ישאל אותה לְמה היא מצפה ממנו. לרגע קט שקל לומר לה: "זה דחוף? יש לי משהו שצריך להיכנס לתנור."
היא לא סגרה את דלת הכניסה. הוֹפְמֵיסְטֶר עקף אותה במבט והציץ אל הרחוב.
"איך הגעת לכאן?" שאל. הוא צעד קדימה, חלף על פניה, הריח אותה, עשה עוד כמה צעדים ונעמד בחוץ. הוא הביט שמאלה, הוא הביט ימינה. הרחוב היה ריק. כאילו ציפה לראות מאהב שעומד בחוץ וממתין בנימוס עד שהיא תסיים לסרוק את השטח. גבר נאה כחול עיניים. בעל חזות צעירה. מסוג הגברים שלגביהם תשוקה היא הטרדה יומיומית מצד הסובבים אותם. הוא הכיר את הגברים מהסוג הזה, הם פקדו את חלומותיו, הם חדרו לכרוניקה של חייו: הגבר האחר שנותר עלום, אבל תמיד נוכח, בכל רגע של היממה.
רחוק משם, סמוך לפינת הרחוב, עמד ילד ושיחק בכדור טניס. מאהב לא נראה באופק. לא היה כל זכר לאהבת נעורים. ערב של תחילת הקיץ, דומה לערבים רבים כל־כך. ערב שמבשר התחממות. צפוי שמזג האוויר יהיה חם, לח, מעיק, מתאים לאלה שסוגדים לשמש. הוֹפְמֵיסְטֶר לא נמנה עם הסוגדים לשמש.
"במונית," אמרה.
הוא חזר פנימה וסגר את הדלת. הוא הרים עלון פרסומת מהרצפה. מה היה חסר לה? מה היא באה לתבוע? הילדות כבר התבגרו. הן כבר לא שייכות לאיש. יש להן חברים שהן מדברות עליהם ברצינות רבה, ושהן חושבות עליהם ברצינות רבה עוד יותר. חברים שהן יכולות לדמיין חיים שלמים במחיצתם. כבר יצא לו לצותת לשיחות שבהן המושג אירוסין הוזכר בלי שום כוונה אירונית. עם טבעות וכל השאר. מוסד הנישואין נכנס למתקפה. את המוסד הזה אי־אפשר למוטט. שום מלחמה לא תביס אותו. אולי רק פצצת אטום.
אבל עיניה של האישה הפריכו את הסתייגותו. היא הביטה בו בנועם, כמעט ברוך. היא לא נראתה כעוסה או מנוכרת. אולי היא בכלל לא באה לתבוע משהו. הוא ראה דבר שאי־אפשר להתעלם ממנו: היא הייתה נרגשת.
היא כנראה צופה בעברה, כך שיער. והיא חושבת: אלוהים אדירים, הייתכן שגרתי פה כל השנים האלה? שזה הגבר שחייתי אתו למעלה משני עשורים, אמנם בהפסקות, אבל בכל זאת? האם אלה היו חיי? היא מן הסתם ראתה דבר ששייך לה בבירור, ועם זאת לא ידעה לאן לשייך אותו.
המפגש הזה עורר בלבו של הוֹפְמֵיסְטֶר חשק עז לגחך. להשמיע צחוק רם וממושך, כדי לפרוק מתח שלא ידע איך להתמודד אתו. אי־נוחות מחפשת לה מוצא תחילה בצחקוק, אחר־כך בשתיקה, לאחר מכן במגע מיני, ולבסוף שוב בשתיקה. אבל הצחוק שהיה אמור לגבור על הכול, ובכלל זה על העבר, צחוק זה לא התממש. אפילו חיוך לא הופיע על פניו.
המפגש עם אם בנותיו, לאחר שנים, הזכיר לו פתאום את לידתה של טירזה. את ההמתנה בבית החולים. כל חדרי הלידה הפרטיים היו תפוסים. עשר נשים החליטו ללדת בו־זמנית באותו לילה. בשעת בוקר מוקדמת נסע הביתה. הוא לא עמד בזה. הוא נמלט מפני הדם. הוא חיכה בבית להודעה הטלפונית מבית החולים ובתוך כך הכין את העריסה.
"באת מרחוק?" שאל.
"מהתחנה."
עזיבתה של האישה חוללה גל של רינונים בשכונה. חודשים ארוכים לא ירד הנושא מעל סדר היום. אנחנו בעלי דעות מתקדמות, אנחנו סולדים מאימפריאליזם, אבל על האפשרות לרנן לא נוותר. והוא, מתוך גאווה, היה מגונן עליה כמיטב יכולתו כשהחטטנות הגיעה עד אליו - באטליז, או אצל הירקן, או סתם ברחוב. "זה לא הסתדר," נהג לענות. "בשביל הילדוֹת הרבה יותר טוב ככה." הוֹפְמֵיסְטֶר העמיד פנים שהכול התנהל לשביעות רצונו. הוא עטף את היעלמות אשתו באירוניה מתונה. וכששאלו אותו אם לא קשה לילדות, היה מחייך ואומר: "חלק גדול מהמלתחה שלה עדיין תלוי אצלי בארון הבגדים. זה רק עניין של זמן עד שהיא שוב תצוץ בחיים של הילדות."
אבל כאמור היא לא צצה, למרות המלתחה. עד אותו ערב, לפני שישה ימים.
היא עדיין נראתה די טוב, כך התרשם. פחות מאופרת. יותר שזופה, לעומת זאת, כאילו עשתה לה הרגל לשכב במיטת שיזוף.
"האם באתי ברגע לא מתאים?" נימת השאלה לא הייתה לעגנית.
הוא שוב הביט במזוודה שלה. גם המזוודה נראתה די טוב. אחרי כל השנים האלה.
"אני בדיוק מבשל עכשיו, אבל זה לא ממש רגע לא מתאים. זאת אומרת, מה פירוש רגע לא מתאים?"
היא עשתה צעד אחד לקראתו, כאילו ביקשה לחבק אותו. זה נגמר בלחיצת יד. לחיצה חזקה.
"רציתי לדעת מה שלומך," אמרה. "ומה שלום טירזה." כשהגתה את השם הזה הופיע חיוך קטן ועצוב על פניה. למשמע שם בתו הצעירה הוא פתאום התכווץ, כאילו הצליפו בו בכוח על הגב.
טירזה? אכן, מה שלום טירזה?
זה היה פשר ההתרגשות שראה. היא עזבה את הבית, ועם זאת כנראה הייתה לה תחושת החמצה. משהו היה חסר בחייה. ביום בהיר אחד חדלה לראות את בנותיה מתבגרות. את תקופת ההתבגרות של בתה הצעירה הכירה בעיקר מדיווחים ושמועות, אם בכלל.
וכששוב עמדה פנים אל פנים מול הבת הזאת, פתאום התבררו לה ההשלכות של חייה.
ידו ננטשה.
הוֹפְמֵיסְטֶר ניגב בהיחבא את כף ידו במכנסיו. זיעת הזולת תמיד העיקה עליו. הוא התקשה לשאת את האינטימיות שבדבר. ככל שהזולת פחות פגיע, כן קל יותר להוֹפְמֵיסְטֶר להיות טורף. דבר אחד למד מעיסוקו כבעל בית: אסור שהדייר יהיה לבן אדם, כי בני אדם גורמים לך להיות חלש. להיות ותרן, לומר: "אני אדאג שזה יתוקן. וגם שזה יתוקן. מיטה חדשה, אין בעיה. ארון חדש, למה לא?" הוֹפְמֵיסְטֶר השכיר את הקומה העליונה כדירה מרוהטת. הריהוט אִפשר לו לסלק את הדייר במקרה הצורך בלי להסתבך יתר על המידה בהליכים משפטיים. מהסיבה הזאת אסור היה שהדייר יהיה לבן אדם, כי כשהרגש עולה בקרבך כמו שיהוק, אתה כבר לא יכול לסלק את הדייר בדם קר. חולשה. הוא סלד מחולשה. הוא תיעב חולשה.
זיעת האישה הייתה זיעה פגיעה. לכן היה חשוב לנגב אותה. הוא הפנה את ראשו, כאילו ציפה לראות את טירזה עומדת מאחוריו, אבל טירזה לא הייתה שם. היא הייתה למעלה, בחדרה, בטלפון. או שישבה בשקט במטבח וצותתה לשיחה. כמו מרגלת מיומנת. הוא שוב נזכר בימים, בשעות שקדמו ללידתה. כמה מוזר שהוא זוכר את הלידה הזאת בבהירות רבה לאין ערוך מאשר את לידת בתו הבכורה. הוא אפילו זוכר את תווי פניו של הגינקולוג. הוא הביא לו בקבוק יין טוב לאות תודה, בקבוק שעלה לפחות שלושים גילדן, ובזרועו החזיק את טירזה. "הנה היא," אמר, והוא הציג לאיש תינוקת מעוכה שעל ראשה קווצות קטנות של שיער חום, שדמתה לתינוקות מעוכים רבים כל־כך. טירזה יצאה לאוויר העולם מקומטת, והקמטים נעלמו רק כעבור זמן רב. הגינקולוג הודה על היין ואיחל מזל טוב לאב. ואז אמר: "מלידה קשה יוצא לפעמים משהו יפה, משהו מיוחד במינו," והוא הביט בו כאילו חשף בפניו סוד מקצועי.
"שלומנו טוב," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. מגבת המטבח השתלשלה מזרועו. הוא קיפל כמה פעמים את עלון הפרסומת שהחזיק בידו השמאלית ותחב אותו כלאחר יד לכיס מכנסיו.
"שלומנו טוב," חזר ואמר. "טירזה עברה את הבגרות. שתי תשיעיות. כמה שמיניות. שביעייה אחת. אין לה פחות משבע. בשבוע הבא היא עושה מסיבה."
הוא מסר את הפרטים בגאווה, אבל כשסיים לדבר תפס עד כמה זה אבסורדי שעליו למסור פרטים אלה לאמה של טירזה. אכן, זה מה שעורר את גל הרינונים על אודותיה, וכנראה גם על אודותיו. אסור להורה להתנכר לילדיו. ילד שמתנכר להוריו הוא תופעה מקובלת, ההפך לא.
עכשיו, כשידו כבר לא אחזה בעלון הפרסומת, הוא יכול למשוך בשפתו התחתונה כאוות נפשו, כמו שנהג לעשות כשמשהו לא היה מובן לו, או כשהיה נבוך.
"איזה יופי," אמרה. "התשיעיות. אבל לא ציפיתי למשהו אחר. במה?"
"מה במה?"
"במה היא קיבלה את התשיעיות?"
"בלטינית. וגם בהיסטוריה. לא ידעת? לא שמעת על זה כלום?"
הוא נדהם מאי־הידיעה שלה, ואפילו התרעם. אישה שמחליטה לחזור הביתה, ולו לזמן קצר, יכולה להתעדכן בדיסקרטיות על מצב העניינים אצל בנותיה ובעלה. ההחלטה לחזור הייתה ודאי דחף פתאומי, כמו החלטות רבות כל־כך בחייה.
"ממי הייתי צריכה לשמוע על זה? מאיבי? אִתה כבר לא דיברתי עידן ועידנים. היא אף פעם לא מתקשרת."
הוא ראה שהיא מסתכלת על היד המושכת בשפתו התחתונה. הוא ידע שהתנועה הלא־רצונית הישנה הזאת מעצבנת אותה, והוא חדל ממנה.
היא אף פעם לא מתקשרת. האישה בדעה שעל הילדות להתקשר אליה. ולא ההפך. רק היא חשובה.
"אם אני לא מפריעה," אמרה, "אולי ניכנס פנימה?"
אכן, העמידה במסדרון הצר הלכה ונעשתה מגושמת.
"בואי, תיכנסי," אמר. "הרגע הכנסתי משהו לתנור. זאת אומרת... זה כבר לא בתנור, אבל זה היה בו קודם."
היא הביטה בו. היא כבר אחזה בידית המזוודה כדי לגלגל אותה אל הסלון, אבל עכשיו הרפתה ממנה ואמרה: "אני מבינה אותך. אני יודעת בדיוק למה אתה מתכוון. אתה כמו, טוב נו, כמו שתמיד היית. אתה לא השתנית."
על זה לא חשבו המאמינים בנצרות ובדתות אחרות, שהמפגש עם המתים בעולם הבא עלול להוליד הרפתקה מגושמת מאין כמוה. שיחות נימוסים בעולם האמת, כוונה לחבק שמסתיימת בלחיצת יד.
הוא שתק ועזר לה לפשוט את מעילה, מעיל גשם בצבע תכלת שלא היה מוכר לו. המעיל לא היה זול, את זה ראה מייד. היא לא אהבה דברים זולים. הוא תלה את המעיל בקפידה.
אט־אט נרגע הוֹפְמֵיסְטֶר. הוא שוב שלט במצב. כאלה הם החיים. אנשים נעלמים. ולפעמים האנשים האלה חוזרים, ערב אחד, בתחילת הקיץ. רגע אחרי שהכנסת פשטידת דגים לתנור, אבל את זה הם לא יכלו לדעת. כשמביטים לאחור התכנון נעלם, האקראי מתגלה, צירופי מקרים עולים אל פני השטח, יד הגורל שולטת בכול.
ודווקא עכשיו, כשהוא שב להיות הרוגע בהתגלמותו, פתאום היא נראתה מהוססת.
"בעצם, יש עוד מישהו כאן?" שאלה. "יש לך מישהי?"
הוֹפְמֵיסְטֶר שמע את בתו הצעירה יוצאת מהמטבח לקראתו. כמו שחשב, היא צותתה לשיחה. סקרנות היא סימן לאינטליגנציה, אבל ילד אינטליגנטי פירושו ילד שהוריו צריכים לעמוד תמיד על המשמר. מי שיש לו ילד אינטליגנטי לעולם לא יֵדע מי מתעתע במי. טירזה שלחה מבט רצחני לאביה ועלתה במדרגות. היא חלפה על פני אמה ועל פני מעיל הגשם התכול של אמה, שהיה תלוי בראוותנות על הקולב.
"יש לי מישהי?" שאל הוֹפְמֵיסְטֶר לאחר שבתו טרקה את דלת חדרה. זה הצחיק אותו. "יש לי מישהי? לא ממש. לא. אני חי פה עם טירזה. היא כמובן מישהי, אבל לא מה שאת מתכוונת." הוֹפְמֵיסְטֶר עדיין צחק. הוא לא יכול להפסיק, הוא התבייש. "בואי, תיכנסי," אמר כשסוף־סוף חדל לצחוק. הוא הלך לפניה אל הסלון. הוא נעמד ליד הספה, אבל היא לא התיישבה. היא הסתכלה סביב, כאילו רצתה לבדוק את השטח ביסודיות. כאילו בכל זאת היה עוד מישהו, אדם זר, בחדר הזה שבו חיה שנים רבות כל־כך, שבו נהגה לשבת בערב, יחד אתו, או לבדה, או עם אורחים, שבו ערכה מסיבות, שבו העמידה עריסות ולולים, שבו זחלו בנותיה על הרצפה, שבו ציירה לפעמים טבע דומם.
"הרבה לא השתנה פה," אמרה. "גם אתה לא. כמו שאמרתי. אתה בעצם לא השתנית. האם צבעת את הבית?"
"ארון הספרים חדש. כמו שאת רואה. גם הכורסה שם חדשה. טירזה בחרה אותה. יש דברים שהשתנו." הוא התעלם במודע משאלתה. מי שמעמיד פנים שלא שמע שאלה, לא נכשל בלשונו. בתפקידו כבעל בית הוא לא שמע את רוב השאלות. התירוץ של חוסר ריכוז סיפק לו אורך נשימה במשך שנים.
היא לא הסתכלה על הכורסה שטירזה בחרה, וגם לא על ארון הספרים. היא נעמדה מולו, היא בחנה את הוֹפְמֵיסְטֶר. כשם שאדם בוחן ציור במוזיאון, ציור שהוא מכיר רק מגלויות ומקטלוגים, וכשמזדמן לו לראות את המקור, הוא פתאום תוהה למה הוא טיפ־טיפה מאוכזב. לא מאוד, רק טיפ־טיפה.
"לא צבעת את הבית," אמרה כעבור שניות אחדות. "אני רואה את זה. הכול מצהיב. אתה לא מקפיד על תחזוקה כמו שצריך, מבפנים. בית צריך לתחזק גם מבפנים. אבל לעצמך דאגת יפה."
היא נשמעה שבעת רצון. ובו־זמנית גם מופתעת. מה ציפתה לראות? אלכוהוליסט? חולה כרוני? ידיים רועדות, שיניים תותבות רופפות? שבר כלי שיש לו רגעי צלילות? שכל מה שמצא לנכון לעשות באותם רגעי צלילות הוא לדאוג לצביעת הקירות, להברקת הפרקטים, לחידוש הצנרת?
העובדה שהסתדר בלעדיה כנראה הפתיעה אותה לטובה, אבל גם הסבה לה אכזבה. כשם שהתאכזבה מהעדר שכבת הצבע על הקירות.
יש הרבה מן המשותף בין האישה לדייר. שניהם תמיד חושבים שתקרה זו או אחרת זקוקה לשכבת צבע, שניהם תמיד נתקלים בפריט כלשהו שראוי להחליפו. בענייני כסף אין להם מושג. הם לא משערים בנפשם כמה בעלי מלאכה גובים בימינו תמורת שעת עבודה. תמיד יש להם תלונה. ואצל האישה עשויה התלונה גם להסתתר מאחורי מסווה של אהבה.
היא עשתה צעד לאחור. "האם אתה שמח לראות אותי?" שאלה.
השאלה נפלה עליו כרעם ביום בהיר. השאלה שמטה את הקרקע מתחת לרגליו.
"שמח," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. הוא העיף מבט בשעון היד שלו. "כן, אני שמח, אבל אני גם מבשל. אילו ידעתי מראש שתבואי, הייתי מכין יותר אוכל. יכולת לצלצל. המספר לא השתנה. אבל..." הוא קטע את עצמו לרגע, לא בגלל התרגשות, אלא משום שהיה צריך לשקול מה בעצם רצה לומר. "טוב לראות אותך. בסופו של דבר הבנאדם סקרן. אני, על כל פנים."
להפתעתו של הוֹפְמֵיסְטֶר, המילים שציפה לומר במפגש עם האישה הזאת כלל לא נאמרו, הן אפילו לא עלו במוחו. עכשיו, כשסוף־סוף יכול היה לבטא אותן, הן פשוט נשכחו. הוא רצה להיראות שרמנטי. חזק. קנֵה הסוף לא רק נותר שלם, הוא גם לא התכופף.
"סקרן לגבי מה?"
"סקרן לגבייך," אמר. "לדעת מה שלומך. מה את עושה. איך את חיה. מה עבר עלייך."
"איך אני חיה? אז למה לא התקשרת אפילו פעם אחת? במשך שלוש שנים. הייתי מספרת לך. בפרטי פרטים. כלום לא הייתי מסתירה ממך. אילו היית טורח לצלצל."
כמה אופייני. היא זו שנעלמה, אבל היא ציפתה שירוצו אחריה להתעדכן על מצבה ולשאול אם היא זקוקה למשהו.
"זה לא נראָה לי מתאים," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. "להתקשר אלייך. לא רציתי לכפות את עצמי עלייך. אם את מאוד רעבה, אני יכול לטגן עוד ביצה. חוץ מזה, לא היה לי המספר החדש שלך."
"לא באתי בשביל האוכל," אמרה והתיישבה על הספה ששימשה אותה במשך שנים. הוֹפְמֵיסְטֶר דאג לרפד אותה מחדש. טירזה בחרה את העור. הוא עשה הרבה בחירות יחד עם טירזה.
"אולי במקום ביצה תרצי משהו אחר?"
"יורגן, אני לא רעבה." היא לא אמרה את זה, היא קבעה עובדה והדגישה אותה.
"לא חייבים להיות רעבים כדי לאכול. אני מכין פשטידת דגים. הפשטידה הזאת היא שם דבר. החברות של טירזה משתגעות עליה. אנחנו לא אוכלים כי אנחנו רעבים, אנחנו אוכלים כי הגיע הזמן לאכול." הוא נשמע כמו מורה שמנסה להמליץ על ספר אף שידוע לו שהתלמידים ממילא ישנאו אותו.
הנימה הזאת ודאי הייתה מוכרת לה, נימת המגיהּ, הנימה של אדם שכל חייו מכוּונים לתפוס שגיאות אצל הזולת. "אני לא," אמרה. "אני כבר לא אוכלת כי הגיע הזמן לאכול. אני כבר לא מצייתת לכללים מטומטמים. אני אוכלת כי יש לי חשק לאכול. לא באתי הנה בשביל פשטידת הדגים שלך."
ואז היא הציתה סיגריה. תיק היד שלה היה חדש. מעט מצועצע מדיי וצעיר מדיי לגילה. מעוטר בכל מיני קישוטים. הוא הזכיר להוֹפְמֵיסְטֶר את תיקי היד של החברות של טירזה. בבוקר השכם, אחרי מסיבות, הן היו עומדות במטבח עם תיקי היד שלהן, ועליהם חרוזים, פיסות זכוכית, היום כל דבר יכול לשמש קישוט. הוֹפְמֵיסְטֶר תמיד ביקש סליחה כשנכנס למטבח לבוש פיג'מה ומצא בו את טירזה וחברותיה במצב רוח פרוע, מדיפות סירחון של עשן סיגריות, ולפעמים גם של אוכל מקולקל. חיש מהר היה מוזג לו כוס חלב או לוקח תפוח מקערת הפירות ונמלט לחדרו. בקיץ, כשמזג האוויר היה נאה, היה נמלט למחסן ומתיישב שם ליד המגרפה ומסור השרשרת, והיה ממתין שהבנות ילכו למיטה או לבתיהן. טירזה היא בחורה מקובלת. הוא לא פעם נתקל בבחורים זרים בחדר האמבטיה, בחורים שלא הכיר ושלא הוצגו לו, בחורים שנשארו ללון. הוא נאלץ לשאול אותם: "האם אתה רוצה מגבת?" כיוון שטירזה ישנה שינה עמוקה. כשהיא ישנה, שום דבר לא יכול להעיר אותה. הבחורים תמיד קמו לפני בתו. הם לא הדיפו ריח שושנים, הטיפוסים האלה שפגש מפעם לפעם בחדר האמבטיה שלו. המשותף לבחורים של טירזה היה הסירחון שלהם. אבל עכשיו יש לה חבר קבוע, והוֹפְמֵיסְטֶר עדיין לא הספיק להיווכח אם הוא מסריח. יש לו חששות כבדים.
"את שוב מעשנת," אמר, ומבטו עדיין נח על תיק היד שלה.
הוא נשמע מוטרד. וזה הרגיז אותו. מה שאמר היה אישי מדיי. כאילו הסיגריות שלה נוגעות לו אישית. הריאות שלה הן עניינה הפרטי. כל גופה הוא עניינה הפרטי. הוא כבר לא אחראי לגופה.
"זה מפריע?"
"לא ממש," אמר. "לי לא. אני אבקש מטירזה להביא מאפרה. אחסנתי את כל המאפרות."
הוא הפנה את ראשו אל המסדרון וקרא: "טירזה, את מוכנה להביא מאפרה לאימא?"
הוֹפְמֵיסְטֶר חיכה, אבל טירזה לא הגיבה. היא כנראה ישבה בחדרה ושוחחה בטלפון. תשוקה אמיתית לעולם לא חולפת. על הכול היא דיברה עם חברותיה, בפרטי פרטים. את זה אמרה לו פעם בזמן ארוחת הערב. "גם עליי?" שאל. "את מדברת גם עליי?" "בטח," ענתה. "אתה הרי אבא שלי, למה שלא אדבר עליך?"
האישה המשיכה לעשן בעיקשות.
"טירזה," קרא הוֹפְמֵיסְטֶר, בקול מורם במקצת, "מאפרה לאימא שלך. בבקשה."
הוא נעץ מבט בגליל האפר שהלך והתארך, שכבר כמעט נפל, הוא לא היה מסוגל לנתק את עינו ממנו, הוא היה כמו מהופנט, ואמר: "היא דווקא אוהבת לעזור. לא כמו פעם. אפילו כשלמדה לבגרות היא התעקשה לעזור לי."
הוֹפְמֵיסְטֶר דיבר כמתוך חלום, באופן לא־מבוקר, כאילו דיבר בעיקר עם עצמו ולא אתה, כאילו נמצא לבדו בסלון. כאילו שינן את מה שיאמר כשסוף־סוף יגיעו המוזמנים.
כיוון שטירזה לא הופיעה, ניגש לבסוף בעצמו למטבח לחפש מאפרה. איפה המאפרות? אף אחד כבר לא עישן בבית הזה. הוֹפְמֵיסְטֶר המעיט לארח. העוזרת אף היא לא עישנה. לפעמים לגמה כוסית, זה כן, אבל מסיגריות התנזרה. וכשהחברות של טירזה והבחורים שלה עישנו, וזה קרה רק לעתים רחוקות, הם יצאו לגינה. או שנשענו החוצה מהחלון. טירזה לא אהבה עשן סיגריות, ובחורים דווקא אהבה.
הוא לא מצא מאפרה. הוֹפְמֵיסְטֶר היטיב להחביא את המאפרות, מתוך סברה שלא יזדקק להן לעולם. בלית ברירה לקח צלוחית. זה אמנם לא היה נאות, אבל זה היה הרע במיעוטו. נאותות, בזה הסתכמה תכלית המוסר מבחינתו של הוֹפְמֵיסְטֶר. אם היה משהו שיכול לומר להגנתו, היה זה שתמיד הקפיד על נאותות.
כשחזר אל הסלון ראה את האפר מונח בכף ידה השמאלית של האישה. הוא הושיט לה את הצלוחית ושאל אם היא זקוקה למטלית לחה. "יש לי ידיים חסינות אש," אמרה וצחקה. בדיוק כמו פעם. בני אדם כמעט לא משתנים. הם מוצאים סביבה חדשה לאובססיות שלהם. קמטים מתווספים, שיניים נושרות, עצמות נשברות, איברים מוחלפים במכונות, אבל האדם עצמו לא משתנה.
כשסיימה לצחוק אמרה: "אם זה משמח אותך, אם זה מה שאתה רוצה, ואני יודעת שזה מה שאתה רוצה, אני אצטרף לארוחה, אבל אל תטריח את עצמך. תן לי פשוט את השאריות. אל תעבוד קשה בשבילי."
הוֹפְמֵיסְטֶר הזיז אגרטל שושנים שניצב על שולחן האוכל, טירזה קיבלה את הפרחים לפני ימים אחדים. כך פינה מקום לאישה שהצטרפה לארוחה. הוא תהה אם האישה שצצה לה פתאום לגמה כוסית בבית קפה סמוך כדי לשאוב אומץ לקראת הופעתה בביתה הישן, עם המזוודה.
"בישול זה לא עבודה קשה," אמר בקול שקט. "זה חלק מהחיים. יש לי משפחה. אני מבשל. זו חובתי."
השולחן כבר היה ערוך לשניים. הוא נהג לערוך אותו שעה ארוכה לפני שהאוכל מוכן. לפעמים החל לערוך אותו מייד אחרי שובו הביתה מהעבודה. כיוון שלא יכול לחכות עד שהוא וטירזה יסבו לשולחן, כיוון שרגע זה החזיר את שיווי המשקל שהיה תמיד על סף התערערות. טירזה והוא, יושבים ליד השולחן וסועדים. אשליה של משפחה, ואף יותר מזה, ברית. ברית קדושה.
הוא הוציא צלחת מהארון. הוא שוב נזכר בחובתו. הפשטידה, התנור, חייבים לבשל. הוא עמד שם גולמני, אוחז בצלחת, כמי שתוהה אם נכון להשאיר את האורחת לבדה. או שמא יש להזמין אותה להצטרף אליו במטבח? לשוחח שם על דא ועל הא, להעלות זיכרונות מן העבר הרחוק. איך מנסחים את זה? "את רוצה לבוא אתי למטבח?" הוא הניח את הצלחת על השולחן. מרגע זה היה השולחן ערוך גם לאדם שלישי. האישה. אמה של טירזה.
הצטרפות לארוחה, כך זה התחיל בזמנו. ראשיתה של משפחת הוֹפְמֵיסְטֶר הייתה צלי כבש. יורגן בישל למען האישה שלימים נישאה לו. הגבר מצא חן בעיניה יותר משמצא חן הצלי. הוא חשב על המזוודה שנותרה במסדרון. בפעם הראשונה שבאה לאכול אצלו הביאה אתה עוגה מעשה ידיה.
"היא השתנתה," אמרה האישה בעודה מביטה בציור התלוי על הקיר. היא עצמה תלתה אותו, היא עצמה גם ציירה אותו, והוֹפְמֵיסְטֶר מעולם לא טרח לסלק את הציור, אף שטירזה חזרה ושאלה: "האם אנחנו חייבים להסתכל כל חיינו על צלחת הפירות הזאת? האם זה באמת הכרחי?"
"מי? טירזה?"
מגבת המטבח עדיין השתלשלה מזרועו.
"כן, טירזה. היא נהייתה יפה."
"היא נהייתה אישה," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. אבל מייד אחרי שאמר את זה הצטער. אישה? מה פירוש אישה? נכון, היא קיבלה שדיים ורמז של ירכיים. אבל מתי אישה נעשית אישה? מה עשה אותו לגבר? איבר המין התלוי בריפיון בין רגליו?
הוא לא ידע מה הוא צריך לומר על טירזה, מה הוא רוצה לומר עליה. לכן אמר: "היא תמיד הייתה יפה. אמנם בתור תינוקת היא הייתה מקומטת, אבל כל התינוקות מקומטים. איבי הייתה פחות מקומטת ממנה, אבל היו לה מגרעות אחרות. תרצי לשתות משהו?"
היא הנידה ראשה. "אני כבר אמזוג לעצמי. אני כרגע לגמרי מרוצה."
הוא בהה בה. אישה מרוצה, שאף פעם לא הייתה מרוצה, למרות כל הדוממים שציירה. אבל עכשיו כן. היכן שהוא בסיפור שלה הסתתר סוף טוב, אלא שהוֹפְמֵיסְטֶר לא היה שותף לו.
הוא חזר למטבח, סמוך ובטוח שהיא כבר תמצא איך לבדר את עצמה בסלון. הוא החזיר את התבנית לתנור. לאחר מכן פתח בקבוק יין לבן וכיוון את קוצב הזמן לשלושים דקות. הוֹפְמֵיסְטֶר לא ידע לבשל בלי קוצב זמן. לבסוף החזיר את ספר הבישול אל ערימת ספרי הבישול.
הוא נעמד בקרבת התנור. ידיו החליקו על השיש, כמו ידי עיוור שקוראות כתב ברייל. עד שהאוכל יעמוד על השולחן הוא ודאי ימצא נושא לשיחה עם האורחת. למשל: "נסעת הרבה?" או: "אימא שלך עדיין חיה?" כשהאישה עזבה אותו, אמה שכבה על ערש דווי.
הוא שקע בהרהורים על עבודתו, על טירזה ועל נסיעתה המתוכננת. בוצוואנה היא אזור מלריה, לפי מה שקרא.
קוצב הזמן השמיע צלצול, והוא נשא את התבנית באהבה מופגנת אל פינת האוכל. האישה שכבה על הספה, רגליה יחפות, עיניה עצומות. סירחון של עשן סיגריות מילא את החדר.
"אני הולך להביא עוד סכו"ם בשבילך," אמר והניח את התבנית על השולחן.
היא לא זזה. היא שכבה שם רפויה ומרוצה, כאילו מעולם לא עזבה את הבית. כאילו יצאה רק לקנות לחמניות מתוקות והתעכבה בדרך. תור ארוך, זה מה שהייתה היעדרותה בת שלוש השנים, תור ארוך של בשר אדם.
הוא יצא למסדרון וקרא: "טירזה, אוכל!" הוא הביא סכו"ם וכוס לאורחת ואת בקבוק היין מהמטבח.
"איפה לשבת?" שאלה האישה כשסיים למזוג את היין. כל הכוסות מולאו עד אותו גובה. צריך לשים לב לכל פרט. הוא התמסר כל כולו לתפקידו. המלצר, המשרת.
היא קמה בכבדות מהספה. היא ניגשה אל השולחן ברגליים יחפות.
"כאן בראש השולחן," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. "זה מקום האורח. יש לך נעליים יפות. איטלקיות?"
"צרפתיות."
היא התיישבה. הוֹפְמֵיסְטֶר הגיש את המנות. הוא שוב קרא, הפעם בקול מורם: "טירזה, אוכל!"
האוכל המתין בצלחות, אבל איש לא אכל. מחכים לילדה.
"הן מתנה," אמרה האישה, וכבר החזיקה את המזלג בידה. על הקמיצה של ידה השמאלית ענדה תכשיט שלא הכיר.
"מה?"
"הנעליים. הן מתנה."
"כמה נחמד. יש לך כאן אולי עשרה זוגות נעליים. ידעת את זה? רציתי לשלוח אותן, אבל לא היה לי מושג לאן."
הוא לקח פרוסת לחם מסלסילת הלחם, שכבר הייתה מונחת שעות אחדות על השולחן.
"חשבתי שבטח תתרום אותן."
הלחם היה יבש.
"שאתרום אותן למי? התכוונת לנעליים שלך?"
"הנעליים שלי, כן, חשבתי שתתרום אותן. שתתרום את כל החפצים שלי. זה מה שחשבתי. מה מפתיע בזה? הרי קניתי הכול מחדש."
"למי יש מידה כמו שלך? אני לא מכיר אף אישה שיש לה מידה כמו שלך. יש לך מידה בעייתית. טירזה, אוכל! כל החפצים שלך נמצאים בארון בדיוק כמו שהשארת אותם. יכולת לחזור בכל רגע."
היא נעצה בו מבט חקרני, כמו מנסה לבדוק אם הוא מתבדח.
"הרגליים שלי הן תכשיט, כך נאמר לי," אמרה האישה לאחר הפוגה קצרה וצחקה. צחוקה היה חביב. היא עשתה כמיטב יכולתה, בזה לא היה ספק. אבל גם הוא. זה מה שנהיָה מהם: שני אנשים שעושים כמיטב יכולתם. ואולי זה מה שהיו מאז ומעולם.
"האם הסתכלתָ עליהן? שמרתי טוב על התכשיטים שלי."
היא הסיטה מעט את גופה על מושב הכיסא והושיטה את רגליה לאורכו של השולחן. הציפורניים היו צבועות בלק ורוד. קצות הבהונות הגיעו עד לירך של הוֹפְמֵיסְטֶר.
הוא קפא.
בעודו אוחז בפרוסת הלחם היבשה העיף מבט ברגליה היחפות ובשוקיה החשופות של האישה. בבהונות שנגעו במכנסיו. ואז שוב תחב את חתיכת הלחם היבשה לפיו והחל ללעוס.
"אין לךָ מה לומר, אחרי כל השנים האלה?"
"לומר?"
"משהו נחמד. האם אתה שמח לראות אותי שוב?"
"לומר על הרגליים שלך, את מתכוונת? משהו נחמד?" הלחם היה יבש מאוד, אבל לא היה לו חשק לקום ולקלות אותו.
"אתה הרי יודע עד כמה דברים מסוימים חשובים לי. יכולת לומר משהו לבבי, אחרי כל־כך הרבה זמן. הרי יש לך רגש." היא הניעה את בהונותיה כמה פעמים מעלה ומטה, והוֹפְמֵיסְטֶר שוב הביט ברגליה.
לבביות. ובכן, זה מה שאתה אמור להפגין כשאשתך פתאום מופיעה אחרי שלוש שנים.
"הרגליים שלך לא השתנו," אמר.
"זה הכול?"
"נדמה לי שכן."
"הן תכשיט, יורגן. הרגליים שלי. הרבה אנשים הסתכלו עליהן. הרבה פעמים אמרו לי את זה."
היא החזירה את רגליה אל מתחת לשולחן.
הוֹפְמֵיסְטֶר בהה בפרחים. זה היה זר יקר. אולי שלושים אירו. ממי קיבלה אותו טירזה? היא לא הזכירה שם. היא המעיטה להזכיר שמות של בחורים. בארוחת הערב הם נהגו לשוחח על דברים שבשגרה. על החדשות, האוכל, מזג האוויר, חברותיה, בחינות המגן, ולעתים נדירות על נסיעתה לחו"ל. אבל הם נמנעו משיחות על פוליטיקה. בכל הנוגע לאפריקה היו להם חילוקי דעות.
"אני חושב..." פתח הוֹפְמֵיסְטֶר. הוא עשה הפסקה, מאחר שבעצם לא ידע מה הוא חושב. באותו רגע שמע את טירזה יורדת במדרגות והחליט שאין עוד צורך לסיים את המשפט. שהגיע תורה של טירזה לומר משהו נחמד ולבבי, אם אמנם התבקש שייאמר דבר לבבי, מה שהיה מוטל בספק, אבל אם אכן התבקש הדבר, היה זה תורה של טירזה להירתם.
"פיכססס, כמה מסריח פה," קראה טירזה. היא לבשה חולצה
לבנה, היא החליפה בגדים. היא לא נהגה להחליף בגדים לפני
הארוחה. אלא אם כן באו אורחים. ואם באו אורחים בשנים האחרונות, הם היו אורחיה של טירזה. איש לא בא לבקר את הוֹפְמֵיסְטֶר חוץ מהעוזרת מגאנה, וקשה לכנות אותה "אורחת" במובן הצר של המילה.
הבת התיישבה. הוֹפְמֵיסְטֶר הרים את כוסו ואמר: "נרים כוסית, טירזה, לכבוד הביקור הבלתי צפוי של אמך. נרים כוסית לכבוד זה שכולנו, או כמעט כולנו, שוב יושבים פה כמו... טוב נו, כמו משפחה. ושנהיה כולנו בריאים."
הבת כבר הרימה את כוסה, אבל שוב הניחה אותה ואמרה: "לכבוד זה אני לא מרימה כוסית. ומסריח פה, אבא, אתה לא מריח את זה? היא עישנה פה כמו קטר. אסור לעשן פה." גם טירזה ידעה לדבר בנימה של מורה כשרצתה. היועצת החינוכית אמרה עליה פעם: "היא נולדה להיות מנהיגה. היא יוזמת. היא תמיד מובילה בראש וסוחפת אחריה את הקבוצה."
דממה השתררה. מרוב עצבנות תחב הוֹפְמֵיסְטֶר עוד חתיכת לחם יבש לפיו.
"אנחנו מרימים..." פתח הוֹפְמֵיסְטֶר.
"לא," אמרה טירזה. "אני לא משתתפת. בשטויות האלה."
היא אחזה במזלגה ומעכה בחוזקה את הפשטידה של אביה.
"מקובל," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. "אז לכבוד החיים. לכבוד הציונים שלך, בסדר, טירזה? לכבוד בחינות הבגרות. לכבוד העתיד שלך. לכבודך." ולפני שמישהו יכול להעלות עוד התנגדויות מיהר הוֹפְמֵיסְטֶר ללגום לגימה ראשונה. היין לא היה צונן דיו, אבל זה היה פרט זניח. בערב כזה, הרבה פרטים נעשים זניחים.
הוֹפְמֵיסְטֶר כבר הכין פשטידות דגים מוצלחות מזו, אבל כל עוד אכלו מהפשטידה הכול היה בסדר. הכול היה בשליטה, הערב, החברה, המשפחה.
כעבור כמה נגיסות הסירה האישה את משקפי השמש מעל קודקודה ושאלה: "ומה שלומך, טירזה? אמרתי לאבא שלך שנהיית כל־כך יפה בעיניי."
טירזה גירדה פיסה קטנה של גבינה שנדבקה ללהב סכינה. הפשטידה הכילה גם גבינה צהובה, המתכון היה לקוח מתוך ספר בישול צרפתי. טירזה סיננה מבין שיניה: "כאילו שאכפת לך."
"כן, אכפת לי," אמרה האישה. "אפילו אכפת לי מאוד. חשבתי עלייך הרבה. את נהיית באמת יפה."
"נהייתי?"
"עוד יותר. משהיית. תמיד היית יפה, אבל עכשיו את ממש, איך אומר את זה, פורחת."
וטירזה ענתה: "נורא מצחיק." היא אכלה בלי חשק. כמו ילדה קטנה. בחוסר תיאבון מופגן. היא שיחקה באוכל שבצלחתה.
"מצחיק?" שאלה האישה. "מה מצחיק בזה?"
"מצחיק אותי שאת זוכרת שהייתי יפה. מצחיק אותי שאכפת לך משלומי. בשנים האחרונות זה לא היה כל־כך מורגש. או בעצם: בכלל לא."
לאחר תקרית קטנה זו השתרר שקט והארוחה נמשכה. אבל העצבנות שוב אחזה בהוֹפְמֵיסְטֶר. הוא היה עצבני עוד יותר מקודם, כשעמד במסדרון והביט במזוודה של אשתו. לכן הוא תחב עוד כמה חתיכות של לחם יבש לפיו. הוא חיסל את כל תכולת הסלסילה. צריך לגמור הכול. אוכל לא זורקים.
כשהאישה כמעט סיימה את המנה שלה היא שאלה: "איזה מין יין זה?"
"דרום־אפריקני," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. "טירזה ואני גילינו את היין הדרום־אפריקני."
"גיליתם?" היא גיחכה. "מה פירוש, גיליתם? מה בדיוק היה לגלות בו?"
"בשבת אחר הצהריים, חנות היינות שמעבר לפינה מארגנת טעימות. טירזה ואני הולכים לשם לפעמים. נכון, טירזה?"
אמה של טירזה בחנה את התווית ואמרה: "אוי, אתם ממש כמו זוג יונים. הולכים ביחד לטעימות יין בשבת אחר הצהריים. כמה רומנטי. מי היה מאמין? ששניכם תסתדרו כל־כך טוב ביחד?"
"אבא," אמרה טירזה.
אבל האב העמיד פנים שלא שמע דבר. הוא אמר: "טירזה מאוד־מאוד מתעניינת בדרום־אפריקה, ובכלל, בכל האזור ההוא. טירזה בעצם מתעניינת בכל יבשת אפריקה. נכון, אני צודק? בכל יבשת אפריקה? טירזה משתוקקת לנסוע בתחבורה הציבורית מהנקודה הכי דרומית של דרום־אפריקה ועד למרוקו, אבל אני לא מסכים לזה. חוץ מזה, ברור שכמעט אין שם תחבורה ציבורית. קָמרוּן, למשל, מה כבר אפשר לצפות מהתחבורה הציבורית שם? מוות. קראתי פעם שאין להם מכוניות להובלת מתים, והם נאלצים להוביל את הגופות באוטובוס עד לבית הקברות. הם מחזיקים את המת מתחת לזרוע."
הוא צחק. המחשבה שמובילים את קרובי המשפחה הנפטרים באוטובוס, כחבילה מתחת לזרוע, עד לבית הקברות, הפכה את המוות לדבר פחות מאיים. אם רק מעמידים פנים שהשד לא כל־כך נורא, הוא אכן לא כל־כך נורא. הוא חטף בעיטה ברגלו. זה היה האות בשבילו שעליו לאסוף את הפירורים שנותרו בסלסילת הלחם ולהכניס אותם לפיו. אוכל הוא ישועה.
"את באמת רוצה לחצות את כל אפריקה בתחבורה הציבורית?" אמה של טירזה עשתה כמיטב יכולתה, אבל היא נכשלה. היו לה כוונות טובות, תמיד היו לה, אלא שהיא עצמה תמיד תבעה את כל תשומת לבה.
טירזה לא השיבה. היא שוב בעטה ברגלו של אביה. ואולי גם זו תשובה.
"אני אמרתי לה," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר, "שהתחבורה הציבורית באפריקה..." שוב בעיטה.
"טירזה," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר כשפיו התרוקן, "אין מה לעשות. בנושא הזה אני באמת לא יכול להתפשר. לשם שינוי."
טירזה רק הנידה ראשה. שוב ושוב הנידה ראשה, כמו פעוט שכבר צריך לישון והוא נרגן מרוב עייפות.
"העניין הוא לא אם אתה יכול להתפשר או לא יכול להתפשר, אבא," אמרה. "העניין הוא שאני לא עומדת בזה. אני לא יכולה לסבול את זה. אתה מוכן להפסיק את זה? תפסיק את זה בבקשה."
את המילים האחרונות אמרה בהטעמה על כל הברה.
הוֹפְמֵיסְטֶר הביט בה. במחצית המנה שבצלחת שלה כלל לא נגעה, ובמחצית השנייה רק שיחקה. לך תבין בני אדם. לפעמים אפילו בנותיו נראו לו תמוהות. מוכרות ועם זאת זרות. כמו הבחורים שהוֹפְמֵיסְטֶר פגש מפעם לפעם בבוקר בחדר האמבטיה, זרים ועם זאת מוכרים. כאילו עמדו כל הלילה בחדר האמבטיה וחיכו לו. לו ולמגבת. החברים של בתו, שלגביהם הוא לא היה אלא ניצב משודרג, בשעה שהיה רוצה - למה להמשיך לשקר לעצמו? - להיות משהו אחר.
"מה אני צריך להפסיק?"
"להתנהג ככה. לדבר ככה. לדבר בצורה המגוחכת הזאת. אני רוצה שתפסיק להתנהג אליי אחרת מתמיד. אני רוצה שתפסיק עם ההצגה הזאת, אבא. והכול רק בגלל היצור הזה שיושב כאן אתנו."
כשאמרה "היצור הזה" הרימה את קולה, כמעט צרחה.
"אני מתנהג אחרת?" שאל הוֹפְמֵיסְטֶר. הוא ניסה למקד את מבטו באשתו ובבתו בו־זמנית. כאילו הן עלולות לתקוף זו את זו אם לא יפקח עין. "אני מדבר אחרת? אני אוכל אחרת? או שפתאום הפסקתי להרעיש באכילה?" הוא צחק על בדיחתו, אבל איש מלבדו לא צחק.
"אתה לא מרעיש באכילה, אבא, אבל כן, אתה מדבר אחרת מתמיד. בדרך כלל אני זאת שעושה את רוב הדיבור, ואתה מהנהן, או שאתה שואל: 'מה עושה אבא שלה?' ואחר־כך אנחנו שוטפים את הכלים. וגם אז אתה כמעט לא מדבר. אתה מקשיב לְמה שאני אומרת. וזה לא נורא. לפעמים אני שואלת: 'איך עבר עליך היום?' ואז אתה עונה: 'לא קרה הרבה.' וזה בסדר מבחינתי. זה מי שאתה. אתה לא יכול אחרת. זה עדיין יותר ממה שהיא יכולה. אבל השיחה הזאת, השיחה המגוחכת הזאת, אני לא עומדת בזה."
הוֹפְמֵיסְטֶר מישש את התבנית שהכילה את הפשטידה. היא הייתה עדיין חמה.
"לפעמים אני מדבר אתך, טירזה. את יודעת את זה. את יודעת את זה טוב מאוד. ואני קורא לך הרבה פעמים קטעים מהעיתון. קטעים מצחיקים. גם את זה את יודעת."
"זה לא משנה, אבא. אתה נחמד בדרך שלך. אתה מאוד נחמד בדרך שלך. וזה שאתה קורא קטעים מצחיקים מהעיתון כשאנחנו אוכלים, גם זה נחמד בעיניי. אני לא תמיד חושבת שהקטעים מצחיקים, אבל זה לא נורא. אתה חושב שהם מצחיקים. וזה העיקר. אבל אני רוצה לשאול אותך משהו. אם כבר אנחנו מדברים, ואנחנו לא עסוקים בקריאת קטעים מצחיקים מהעיתון, האם אני יכולה לשאול אותך משהו?"
"כן, בטח," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. "הכול, טירזה. כל מה שאת רוצה."
"למה לא העפת את היצור הזה מהבית?"
לרגע נתקף צורך למשוך בשפתו התחתונה, אבל הוא שלט בו. הוֹפְמֵיסְטֶר מזג עוד יין, תחילה לטירזה, לאחר מכן לאישה ולבסוף לעצמו. הוא ניסה לשלוח מבט אוהד אל האישה, אבל היא העלתה חיוך מאולץ על פניה ולא ממש הבחינה בו. ואז הוא אמר: "לא מעיפים אישה מהבית, טירזה, בוודאי לא אישה שילדה את שני ילדיךָ. היצור הזה היא אימא שלך. לכן הכנסתי אותה הביתה במקום להעיף אותה מהבית. זו סיבה מספקת לדעתי. היא אמך. זה מה שהיא הייתה. זה מה שהיא תמיד תהיה."
פניה של האֵם לבשו ארשת כאילו נושא השיחה הוא אֵם אחרת. אֵם אחרת ובת אחרת.
"בקושי רב," אמרה, בעודה מתעסקת במשקפי השמש שלה, "בקושי רב, יורגן, הצלחת לעשות שני ילדים. הו, בדיבור הצטיינת. דיברת ודיברת ודיברת. זה נשמע לפעמים כמו תסכית ארוטי במיטה שלנו. אבל בשביל לעשות ילדים צריך לעשות משהו, יורגן. כלומר לא לעשות משהו, אלא לעשות את זה. להכניס את הכלי שלך לפתח הנכון."
לרגע נתקעו מחשבותיו של הוֹפְמֵיסְטֶר בדימוי התסכית הארוטי. הוא תמיד החשיב את עצמו כגבר שקט ודיסקרטי, אבל כעת התברר שלא כך נתפס בעיני אחרים.
"היא נטשה אותנו," אמרה טירזה והצביעה במזלגה על האישה שאך לפני שעה קלה הראתה את רגליה להוֹפְמֵיסְטֶר. מעט מהפשטידה היה עדיין דבוק למזלג, והמעט הזה נפל עתה על המפה. "אולי הייתה לה סיבה לנטוש אותך, אבא, כנראה היו לה כל מיני סיבות טובות לזה, אבל לא הייתה לה שום סיבה, שום סיבה שהיא, לנטוש אותי." קולה נעשה צורמני. בהלה אחזה את הוֹפְמֵיסְטֶר. בהלה נוראה.
"לא להצביע במזלג, טירזה," אמר האב. "אסור. את עלולה לגרום אסון."
והוא העביר את ידו בשערו, כאילו בכוחה של תנועה זו להביא תועלת, לנתב את השיחה לפסים אחרים, תמימים יותר. עונות הקיץ של פעם. בית הספר. אפילו יבשת אפריקה. תחבורה ציבורית בכל מדינה שהיא.
קולה של טירזה הלך וגבר. הוֹפְמֵיסְטֶר ידע מה משמעות הדבר. תכף יבוא הבכי. הוא לא יכול לשאת דמעות. חולשתו עוררה בו בחילה. חולשת בנותיו עוררה בו זעם.
הוא העיף מבט אל האישה. היא ישבה ברוגע ולגמה יין, ועדיין נראתה כאילו ההתרחשות לא ממש נוגעת לה. הוא הרגיש שהוא חייב להציל את המצב, תכף ומייד, איש מלבדו לא יעשה את זה. איש מלבדו לא מסוגל לעשות את זה.
"אסור לדבר כך," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. "היא לא נטשה אותנו. היא יצאה למסע חיפוש עצמי."
האישה נאנחה. היא הניחה את המזלג על השולחן. "אתה יכול בשקט לומר שכבר לא יכולתי להמשיך אתך, יורגן. טירזה יודעת את זה בדיוק כמוני. כל השכונה יודעת את זה. אין צורך לקרוא לזה חיפוש עצמי. השימוש המטופש הזה שלך בלשון נקייה. זה לא היה חיפוש עצמי. אני לא החזקתי מעמד בבית הזה. אף אחד לא היה מחזיק פה מעמד. אף אדם נורמאלי."
"בסדר, חיפוש עצמי," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. "אני מציע שנסתפק בזה. זו פשרה הוגנת, לא? לפעמים חיפוש עצמי פירושו לא להחזיק מעמד במקום מסוים. ההבדל בין השניים לא כל־כך גדול."
"אבא," צעקה טירזה, "די עם השטויות האלה. אל תיתן לה לרמוס אותך ככה."
"אני רוצה לאכול בשקט," צעק הוֹפְמֵיסְטֶר, "טירזה, זה כל מה שאני מבקש. לאכול בשקט. הכנתי את הפשטידה הזאת בשקט. אני רוצה לאכול אותה בשקט. ואני אצליח בזה. כמו שהצלחתי במשך שלוש שנים."
הבת הלמה בשולחן בידה השמאלית. מזלג אחד נפל על הרצפה. "אני לא רוצה לשבת עם היצור הזה ליד השולחן," צעקה. "אני לא רוצה לראות אותה יותר אי פעם. עד סוף ימיי."
טירזה קמה על רגליה. "אני שונאת אותך," צווחה. "היה עדיף אם לא היית חוזרת. היה עדיף אם לא היית חוזרת אף פעם. הלוואי שתמותי."
ואז היא עלתה בריצה לחדרה.
הוֹפְמֵיסְטֶר קינח את פיו פעמים אחדות, הזיז את בקבוק היין כמה סנטימטרים ושאל: "את רוצה מנה אחרונה?"
האישה בהתה בכוס היין שלה והוציאה ממנה פיסת שעם זעירה. "היא תמיד הייתה כזאת," אמרה בנינוחות.
"נשאר עוד משהו מאתמול," אמר. "הכנתי טירמיסו. כמו בכל יום רביעי. זה מה שאני יכול להציע לך. או שאת מעדיפה פירות?"
"היא לא מסוגלת לסלוח."
"אני יכול גם להכין סלט פירות."
"היא לא מסוגלת לסלוח לעצמה. האם אתה מסוגל לסלוח לעצמך, יורגן? האם אתה בעצם מסוגל לסלוח לעצמך?" היא שוב הרכיבה את משקפי השמש על קודקודה, כעין קשת לשיער.
"סלט פירות? היית רוצה שאכין לך? זה ייקח לי דקה."
האישה נאנחה.
"בסדר," אמרה, "בוא נחליף נושא. אם זה מה שאתה רוצה. מה שלום מנקה החלונות?"
"איזה מנקה חלונות?"
"האיש שניקה פה את החלונות פעם בחודש, האיש המבוגר הזה. מה שלומו?"
"ההוא," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר, "כן, הוא מת."
הוא הוסיף לשבת על כיסאו ומשך בשפתו התחתונה.
"למדת לבשל," אמרה האישה. "מה שנכון נכון."
"תודה," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר.
ואז קם ועלה במדרגות לחדר של בתו הצעירה. אבל באמצע הדרך נמלך בדעתו, נעמד לרגע וחזר לפינת האוכל. הוא שוב התיישב ליד השולחן.
האישה עדיין ישבה שם. לא כאורחת, אלא כמי שגרה בבית הזה. ולאמיתו של דבר, זה מה שהיא הייתה. היא מעולם לא מחקה את שמה ממרשם התושבים. ההודעות לבוחר עדיין הגיעו על שמה של האישה, והוֹפְמֵיסְטֶר הניח אותן בקפידה על הארונית שבמסדרון. הן נשארו שם עד שחלף מועד הבחירות, ואז נוכח, למגינת לבו, שהאישה שוב לא מימשה את זכות הבחירה שלה.
"האם יש לה חבר?"
"לטירזה?"
"לטירזה, כמובן. אלא מי?"
"לפעמים אני נתקל בבחורים באמבטיה."
"באמבטיה?"
"באמבטיה, הם לפעמים מתעכבים שם."
"מה הם עושים שם?"
"מה שאנשים עושים בחדר אמבטיה. הם מתקלחים. אני משער. הם הולכים לשירותים. אני לא שואל: 'מה אתם עושים פה?' אני לא מארח עד כדי כך גרוע. זה ביתה. זה גם הבית של טירזה."
האישה פלטה אנחה עמוקה ורוקנה את הכוס שלה. "אז מה אתה אומר להם?"
"אולי זה יפתיע אותך," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר, "אבל אני שואל אותם: 'אתה רוצה מגבת נקייה?' זה מה שאני שואל אותם. אבל מי יודע, אולי יש לך הצעות אחרות, אולי יש לך רעיונות טובים יותר, אולי הייתי צריך לשאול: 'מה דעתך על כוסית שמפנייה, ידידי הצעיר? האם הזיון היה מוצלח? אני מקווה שהשתמשת בקונדום, אבל גם אם לא, זה לא סוף העולם.' את בטח היית נוהגת בצורה אחרת, אני יודע. את הרי תמיד קינאת בחברים של הבנות שלך. אבל אני פשוט שואל: 'אתה רוצה מגבת נקייה?' וזהו."
"תפסיק," קראה.
לרגע השתרר שקט, ואז אמר הוֹפְמֵיסְטֶר: "אנחנו צועקים זה על זה."
"נכון," אמרה. "זה טיפשי. אנחנו שוב עושים את זה, וכבר אין לנו סיבה לצעוק זה על זה. באמת כבר אין לנו שום סיבה לעשות את זה."
היא ניגשה אל הספה, לקחה את הסיגריות מתיק היד שלה, הציתה אחת וחזרה לשולחן.
"המשקפיים האלה גם מצרפת?" הוֹפְמֵיסְטֶר הצביע על המשקפיים בעלי העדשות הענקיות המגוחכות, שעדיין הרכיבה על קודקודה כעין קשת לשיער.
"מאיטליה. הנעליים מצרפת, המשקפיים מאיטליה."
עכשיו העשן הפריע גם לו, אבל הוא לא אמר דבר.
"האם אתה חיממת אותה נגדי?" שאלה. "או שזה היה ספונטני?"
"לגמרי ספונטני," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. "לא הייתי צריך לנקוף אצבע."
2

"יורגן, שאלתי אותך משהו. האם איבי צלצלה?"
הוֹפְמֵיסְטֶר מנגב את כפות ידיו בסינר שלו. כמה גרגרי אורז נדבקו אליהן.
"איבי," הוא אומר, והוא בוהה באם בנותיו הלבושה בחלוק הבית שלה. "איבי. כן, היא צלצלה. אבל אני לא דיברתי אתה. טירזה ענתה. היא בדרך לכאן."
האישה מחייכת, אבל חיוכה לא ממש מבטא שביעות רצון, היא מעבירה את גב ידה על לחיו. היא מסלקת רסיס כלשהו שנדבק לנחירו. הוא לא רואה מה טיבו של הרסיס. פיסה קטנה של חסילון, חתיכת קילוף עור, משהו בלתי מוגדר בצבע ירוק, אולי טיפה של רוטב ואסבי.
"אתה צריך להתגלח," היא אומרת. "אתה נראה כמו קבצן."
"אני תכף אתגלח. אבל קודם אני רוצה לגמור את זה." הוא מצביע על הדג הנא.
היא פונה ללכת. הוֹפְמֵיסְטֶר אוחז בחלוק הבית שלה. "תני לטירזה לנהל את המסיבה שלה. פשוט תפרגני לה. תנסי לשמור על פרופיל נמוך."
היא שולחת אליו מבט חטוף ומגחכת, כאילו זה עתה סיפר בדיחה. אחת מבדיחותיו הישנות, בדיחה עם זקן. ואז היא מתרחקת בצעדים אִטיים, והוא שוב מתעמק בסושי בדבקות שכבר לא מפתיעה אותו. אלה הם חייו, וזה האורז שלו. הוא שמח בחלקו, למרות הכול. כבר למעלה משלוש שנים הוא שמח בחלקו.
טירזה כבר לא יצאה מחדרה באותו ערב, לפני שישה ימים, הערב הראשון של השיבה הביתה. כעבור שעה קלה עלה בפעם השנייה לחדרה ודפק בדלת, אבל היא לא ענתה. הוא חיכה חמש דקות, מהוסס, חרד. הוא תהה מה עליו לעשות, הוא שקל אפשרויות שונות. כך עמד לפני דלת חדרה.
מאז ומתמיד חרד לטירזה, עוד לפני שחלתה, בעצם מרגע שנולדה. הוא מעולם לא חרד לבתו הבכורה, על כל פנים לא באותה מידה. מהרגע שבו החזיק את טירזה בזרועותיו בפעם הראשונה לא הרפתה ממנו אותה תחושה: החרדה מפני האובדן.
"טירזה," קרא לה בשקט, אבל כשסירבה להגיב גם לקריאותיו, ירד במדרגות ופתח בקבוק שני של יין לבן, גם הוא דרום־אפריקני. סמוך לשעה אחת־עשרה התרוקן גם הבקבוק השני.
הוא והאישה לגמו את תכולתו בדממה. לא היה על מה לדבר. השיבה הביתה התנהלה בשתיקה, ברוגע, באווירה נרגשת. דווקא משום שלבשה אופי יומיומי כל־כך. רגע אחד האישה איננה, וכעבור רגע היא כאן.
היא רחרחה. "שוב הכנסת לשם משהו?" שאלה.
"לאן?"
"לתנור. אני מריחה משהו."
"לא הכנסתי שום דבר לתנור. את שוב מדמיינת שאת מריחה דברים," אמר בטון חריף.
הוֹפְמֵיסְטֶר המתין עוד כמה רגעים, העיף מבט בשעון היד שלו ואמר: "מאוחר. אני לא יודע איפה את רוצה לישון. אולי ארגנת לך מקום לינה? אצל חברים?"
"אצל חברים?" היא הנידה ראשה. היא שוב צחקה, כמו פעם. הוא ראה ששערה התארך. עד אותו רגע לא הבחין בדבר. הוא לא בחן אותה בתשומת לב. דברים רבים כל־כך משכו את תשומת לבו. נעליה, מזוודתה, מעיל הגשם שלה, הטבעת, משקפי השמש, שפתיה. שערה היה ארוך יותר משהיה כשעזבה את הבית, וזה הלם אותה דווקא.
"אילו חברים?"
לדאבונו הוא לא יכול לענות על שאלתה. הוא לא ידע עם אילו חברים עדיין שמרה על קשר ומאילו התנתקה.
"לא, אני לא ארגנתי לי מקום לינה," ענתה בעצמה. "לא ארגנתי לי כלום."
היא נשמעה גאה, כמי שמתגרה בגורל עצמו. היא תמיד אהבה להתגרות בגורל. שוב ושוב הזכירה לו שהיא קיימת. כאילו הוא עלול לשכוח אותה.
הוא החזיר את הצלחות, הסכו"ם ושני הבקבוקים הריקים למטבח, וכששב לסלון אמר: "אם את רוצה, את יכולה ללון פה."
הוא לא התחבט זמן רב בסוגיה הזאת. זו לא הייתה בחירה, אלא ההפך: העדר חלופות.
"זה נחמד מצדך," אמרה. "אני די עייפה. הייתה לי נסיעה ארוכה."
עדיין נותרה לו חצי כוס יין. הוא שוב התיישב. "מה את אומרת," אמר.
הוֹפְמֵיסְטֶר השתעשע בשני הפקקים שנשארו על השולחן, הוא סובב אותם כמו סביבון, הוא שקע במשחק, וכשאחד הפקקים נפל על הרצפה אמר: "טוב, אז את זה סידרנו."
ממילא היה מאוחר מדיי להתחיל לחפש לה בית מלון, או בית הארחה. זה גם היה מעיד על חוסר נימוס. שלא לדבר על קרירות. חיפוש בית מלון לאם בנותיך היה מנוגד לכל עקרונותיו של הוֹפְמֵיסְטֶר. הוא לא רצה להיות קריר, אלא חם. לוהט.
המילה "אהבה" אמנם איבדה חלק ממשמעותה - רוב המילים מאבדות חלק ממשמעותן במרוצת השנים - אבל יש השלכות מסוימות שמתלוות לתקופת חיים של חמישים שנה, והוֹפְמֵיסְטֶר כבר חי למעלה מחמישים שנה. מקובל להזמין אנשים מסוימים לביתך, להאכיל אותם ולהלין אותם. תחושת אחריות, תחושה עמוקה וגורפת של אחריות, זה מה שהטביעו בו החיים.
הוא התרגל למגורים עם טירזה. הוא התרגל לבית הגדול והריק, שבו הוא יכול להסתובב בנחת בלי להרבות להיתקל באחרים. היעדרותה של בת זוג לא הייתה קללה, כך התברר, אלא חופש. אמנם חופש צורם, פגום, אבל בכל זאת: חופש. הוא חי עם ילדתו. וזה נראה כאילו כך צריך להיות, כאילו זה הדבר המתבקש. הילדה והוא היו בלתי נפרדים. לפעמים היא ניחשה את כוונותיו עוד לפני שביטא אותן במילים. הבחורים שנתקל בהם מפעם לפעם בחדר האמבטיה לא היו אלא עוברי אורח.
עכשיו צריך להתרגל למצב חדש, לנוכחותה של אורחת. הגם שהאורחת היא האישה. הוא שתה את שארית היין שבכוסו, הרים את הפקק מהרצפה ועלה במדרגות. בתוך כך חלף על פני המזוודה האדומה על הגלגלים, שעדיין ניצבה לה בראוותנות במסדרון. מעניין מה היא מכילה, תהה. הוא חלף גם על פני מעיל הגשם התכול, ולאחר מכן על פני חדרה של טירזה. הוא ראה שהיא כיבתה את האור. רק כשהגיע לחדרו נוכח שהאישה הלכה בעקבותיו תוך שהיא שומרת על מרחק סביר.
היא התיישבה על המיטה. בצד שלה. הצד ששכבה בו בעבר. ושבו היו מונחים עכשיו ספרים ועיתונים. היא הרימה את הספרים והעיתונים והניחה אותם על הרצפה. גם את האבק שהצטבר מתחת לספרים ולעיתונים מחתה מהסדין אל הרצפה. כך הייתה המיטה הזוגית שוב למיטה זוגית במלוא מובן המילה.
היא חפנה את ראשה בכפות ידיה והרפתה ממנו. שערה לא רק התארך, הוא גם קיבל גוון חדש. הגוון שהיה לו פעם. לפני הרבה שנים. היא הניחה את משקפי השמש על ארונית הלילה.
הוֹפְמֵיסְטֶר התיר את עניבתו ותלה אותה על כיסא.
"המזרן," אמרה. "זה עדיין אותו מזרן?" היא נעצה בו את אגרופיה ובדקה אותו, והוא הביט בעניבתו, אחת המתנות שקיבל לאחר ששמר אמונים למעסיקו במשך שני עשורים. אכן עניבה נחמדה. אלגנטית. המזכירה בחרה אותה בעצמה בחנות הכולבו. אין ספק שקל יותר לשמור אמונים למעסיקים מאשר לאנשים פרטיים.
"למיטב ידיעתי זה עדיין אותו מזרן."
"הוא כבר לא טוב," אמרה. "כבר אז הוא לא היה טוב. אי־אפשר לשכב על אותו מזרן לנצח."
הוא הפנים את הסצנה: היא, ישובה על המיטה, מנדבת הערות על המזרן. כאילו זה ביתה, כאילו מעולם לא עזבה אותו. זה היה כמעט מצחיק.
"את הולכת לישון כאן?" שאל והביט בספריו ובעיתוניו ששכבו לידו במיטה במשך חודשים, לא, שנים, כמו בת זוג. המילים תפסו את מקום הבשר בחייו.
"אתה הזמנת אותי."
"אבל כאן?" הוא הצביע על המיטה, הראי, ארוניות הלילה.
"אם לא כאן, אז איפה? בחדר הישן של איבי?"
"זה לא נראה לך קצת מוזר?"
"מוזר? למה שזה יהיה מוזר? האם מישהו ישן כאן?" שאלה. "האם אני שוכבת על מקום ששייך לאדם אחר? האם אני תופסת חלק מהמיטה שלא מיועד לי?"
"לא ממש," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר לאחר היסוס שארך כמה שניות. "אף אחד לא ישן כאן. זאת אומרת, אני ישן כאן. וגם העיתונים שלי."
"אז זהו."
הוא פשט את חולצתו והיא בחנה את רגליה היחפות בעודה יושבת על המיטה.
"אבל זה עדיין מוזר," אמר, יותר לעצמו מאשר לה. "כל מה שנוגע לך מוזר."
היא הסבה את גופה כך שיכלה לראות אותו, ניצב ליד החלון, ידיו אוחזות בחולצה. היא אמרה: "אתה כל־כך לבן, עוד יותר לבן מקודם. זה נראה כאילו אתה הולך ומלבין. אתה אף פעם לא יוצא לשמש? נשים לא אוהבות בשר לבן."
הוא תלה את החולצה בקפידה על משענת הכיסא, הוא התיישב וחלץ את נעליו והוריד את גרביו. הגרביים הוטמנו בנעליים. גם את הגרביים קיבל ממעסיקו, הוצאת ספרים, לאחר שני עשורים של עבודה כשכיר. שני עשורים, שבינתיים נהיו למעלה משלושה. הם אהבו לתת לו מתנות שימושיות. דברים שאפשר ללבוש. כלומר דברים שאפשר גם להוריד. הוא אמר: "מאז שעזבת, לא שמעתי תלונות. לא על הבשר הלבן שלי. לא על מחסור בקרני שמש. על שום דבר. התלונות נעלמו. רק הדייר עוד מתייצב מפעם לפעם."
כשכבר לא ציפה לזה, כששכח במשך שנייה שלמה שהיא נוכחת, היא לחשה: "כל־כך לבן שזה כמעט מפחיד. הבשר שלך."
קולה אף הוא לא השתנה. משהו בקול הזה כבר מזמן עורר בו מיאוס. מרגע שהמיוחד, היוצא דופן שבה, חדל להיות יוצא דופן והצטמצם לכדי מטרד.
צבעי שמלתה היו עזים. היא לבשה שמלה קיצית. בעבר לבשה בעיקר בגדים שחורים. גם מכנסי ג'ינס, הרבה מכנסי ג'ינס. עד שהוא ראה לנכון, ערב אחד, להעיר לה: "את כבר לא נערה מתבגרת. הגיע הזמן שתחליפי את התלבושת האחידה."
"כאילו אתה חולה," אמרה. "כאילו אתה גוסס. אתה גוסס? זה מה שקורה לך? יורגן, האם אתה גוסס?"
הוא ניגש לחדר האמבטיה, הוא הדליק את האור והיא באה בעקבותיו. יחפה. נעליה נשארו למטה, ליד הספה. היא הביטה בו דרך הראי שמעל הכיור. היא בכל זאת השתנתה. קמטים הופיעו במקומות שהיו פעם נטולי קמטים, פניה התעבו, ואולי הצטמקו דווקא. עכשיו, באור החזק של חדר האמבטיה, הוא הבחין בדבר. בשינוי המזערי שהתחולל בה הסתתרו שלוש שנים. אין כמעט דבר שמעורר אימה, ולכן גם תיעוב, כמו אישה שמזדקנת. היא מגלמת את השקיעה. היא באה לנקום את נקמת התאווה.
הוֹפְמֵיסְטֶר כחכח בגרונו, הוא הזיז צנצנת קרם ידיים.
"תיק הרחצה שלי למטה במזוודה," אמרה. "אין לי חשק לרדת להביא אותו. אין לי כוח. אני כל־כך עייפה. אולי יש לך מברשת שיניים בשבילי?"
על הכיור היו מונחות שתי מברשות שיניים. היא הביטה בהן.
"הירוקה היא של טירזה," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר.
היא לקחה את המברשת הכחולה, מרחה עליה משחת שיניים והחלה לצחצח את שיניה. בתוך כך הסתכלה על בבואתה בראי.
הוֹפְמֵיסְטֶר עקב במבט מזועזע אחר מברשת השיניים שלו שנעלמה בפיה. אחר תנועותיה של המברשת הלוך ושוב בתוך פיה. היה בזה משהו מכעיס, משהו מבחיל. המחשבה שמברשת השיניים שלו תקועה בחלל פיה הייתה בלתי נסבלת. הוא רצה לצעוק: "תפסיקי, מגעילה אחת, תפסיקי את זה מייד." הוא רצה לתלוש את המברשת בכוח מבין שיניה, אבל הוא אמר: "אני יכול לרדת למטה להביא לך מברשת חדשה. בשביל ההרגשה הרעננה."
"אל תטריח את עצמך," ענתה בפה מלא קצף. "זה מצוין."
"מה אמרת?"
"אל תטריח את עצמך," חזרה ואמרה. "זה מה שאמרתי. זה מספיק רענן גם כך."
הוא המתין עד שסיימה את ניקוי שיניה. זה לקח לה הרבה זמן. ואז הוא שטף את המברשת שלו בהקפדה יתרה. היא הוסיפה לעמוד ליד הכיור, מהורהרת, אבל נינוחה. כאילו עמדה שם גם אתמול, ולפני שבוע, ולפני חודש. והוא המשיך בשטיפה. הוא קרצף את מברשת השיניים כאילו היא נגועה במשהו מידבק. מחשבה. אמונה. מחלה.
כעת הוֹפְמֵיסְטֶר ראה שרגליה השמינו. הן התעבו מעט, הן כבר לא היו חטובות, בלתי נגישות, כמו פעם. אבל גם הוא השתנה. הוא עבר שני ניתוחי לסת. הדבר ניכר בו, הוא ראה את השינוי, וסביר להניח שגם היא הבחינה בו, אבל היא שתקה, כשם ששתקה כמעט על הכול. וכמוה, גם הוא נמנע מלשאול שאלות. לשם מה?
הוא חשב על טירזה. נותרו לה רק עוד כמה שבועות בבית. רק עוד כמה שבועות עד שתצא למסע שלה, מעין מסע עולמי יחד עם החבר שלה שאותו עדיין לא פגש, ושהוא עתיד לפגוש במסיבה הגדולה שתכננה. לא מכבר שאל אותה: "אולי הוא אחד הבחורים שלפעמים נתקלתי בהם בבוקר באמבטיה?" היא צחקה אליו ואמרה: "מה פתאום אבא'לה, אלה היו סטוצים."
ואז הוא חייך ומלמל: "אהה." הוא מעולם לא קישר בין עולם הסטוצים לעולמה של בתו, והאגביות שבה היא קישרה בין העולמות האלה בלבלה אותו. הוא לא היה ממש מזועזע, אלא לכל היותר מוטרד. משהו בשילוב בין המילים האלה גרם לו מבוכה: בת וסטוץ. אבל לא יותר ממבוכה. "אני הצעתי לבחורים האלה מגבת נקייה," אמר, אבל הוא לא הצליח להסתיר את מבוכתו מאחורי המילים, וטירזה מן הסתם הבחינה בדבר, כי היא אמרה: "אבא, אל תדאג. אני יודעת מה אני עושה, אני לא מטומטמת."
"לא, לא," אמר אז, "בטח שלא," והוא שוב פנה לעיסוקיו, אף שכבר שכח במה בעצם התכוון לעסוק.
כשהחל לצחצח את שיניו בשעה שהאישה עמדה לידו, נזכר באותה שיחה עם טירזה, ובבחורים שעמדו כאן, לרוב באפלה, כיוון שחששו להדליק את האור. כאילו ידעו ששהייתם בחדר האמבטיה הזה, חדר האמבטיה של יורגן הוֹפְמֵיסְטֶר, היא בעצם לא־חוקית.
"אתה לא צריך לפחד," אמרה. הוא פנה הצדה כדי להיטיב לבחון אותה. הוא הוציא את מברשת השיניים מפיו. על מה היא מדברת? שוב פנה אל הכיור, התכופף, ירק את הקצף ושטף את פיו. חודש אוגוסט בפתח, בקרוב טירזה תיעלם. הוא יהיה לבדו. לכל היותר יוציא אותו הדייר מפעם לפעם משלוותו לאחר שיגלה מחדל חדש. הפרק הבא בחייו עומד להתחיל, פרק ללא טירזה.
"אתה לא צריך לפחד," חזרה ואמרה.
הוא לקח מגבת וניגב את פיו. היכן שהוא על שפתו הייתה נקודה כואבת, כנראה נשך את עצמו.
"ממה?"
"מזה שאני שוכבת לידך."
הוא קיפל את המגבת. מגבת לבנה, שלא יצאה לגמרי נקייה מהכביסה. כתמי דם זעירים נותרו עליה.
"למה לי לפחד? ממה?"
"ממני."
"ממֵך?" הוא גיחך.
"איפה הסבון?" שאלה. "אני רוצה לרחוץ ידיים."
"יש רק סבון נוזלי. טירזה משתמשת רק בסבון נוזלי, אם בכלל. היא אומרת שסבון זה לא טוב לעור, שעדיף להתרחץ במים, סתם מים פושרים וזהו." הוא פתח ארונית והושיט לה את הבקבוק.
היא הסירה את הטבעת מאצבעה. הוא הסתכל עליה ותהה לרגע מה עלה בגורל טבעת הנישואין. היא רחצה את ידיה.
"כשאשכב לידך עוד מעט," אמרה בשעה שהחזיקה את ידיה מתחת לזרם המים, "אל תרגיש לא בנוח."
הוא הסתכל בראי על שדיו, כתפיו, זרועותיו. אכן בשר לבן. בשר נא. אפילו יותר מבעבר. וגם עור יבש פה ושם. הוא קיבל משחה למרוח בה את העור המתקלף. בשר מזדקן. גברים מזדקנים, לפי מה שראה במקום עבודתו, נוטים להאמין שנשים צעירות נמשכות אליהם. אבל הדבר היחיד שהנשים האלה נמשכות אליו הוא המעמד, העוצמה, הכסף שלהם. אי־הבנה טראגית מתחוללת ביניהם, אי־הבנה שהוא נתקל בה שוב ושוב. אי־הבנה הורמונאלית.
"מה שאני מתכוונת לומר," אמרה, "הוא שזה לא צריך להטריד אותך. זאת אומרת, קצת קשה לי למצוא את המילים הנכונות, אבל מה שאני מתכוונת לומר הוא שזה חסר משמעות."
עכשיו גם הוֹפְמֵיסְטֶר רחץ את ידיו.
"מה חסר משמעות?"
"אני. הנוכחות שלי."
"לרגע לא חשבתי שיש לזה משמעות," אמר. "את כאן, את זקוקה למיטה. אדם צריך לישון. כל ילד יודע את זה. לא ייחסתי לזה משמעות, קיבלתי את זה כמו שזה. אני מקבל כל דבר כמו שהוא."
"כן, כל זה ידוע לי, אדם צריך לישון, אבל בסך הכול התכוונתי לומר שאני לא נמשכת אליך מינית. שאתה לא צריך לפחד מזה. שאתה לא צריך לעשות שום דבר שלא מתחשק לך לעשות. די נו, למה אתה גורם לי להיות כל־כך מפורשת? למה אתה לא עוזר לי קצת?"
הוֹפְמֵיסְטֶר רחץ את ידיו ביסודיות. כאילו נבר באדמה במשך יום שלם. כאילו עבד בגינה. מחר בבוקר אסור לו לשכוח להוציא מברשת שיניים מהארונית שמתחת לכיור במטבח, שבה אחסן את מברשות השיניים, ולהביא אותה לחדר האמבטיה. איש־איש ומברשת השיניים שלו. המפתח לאושר הוא חלוקה נכונה של הרכוש.
"אני בעיקרון ממעט לעשות דברים שאין לי חשק לעשות אותם. אבל לא תמיד מדובר בחשק. בואי נאמר את זה כך: אדם עושה דברים לא כי יש לו חשק לעשות אותם, אלא כי מוטלת עליו חובה." הוא גירד את זרועו הימנית. הייתה לו שם עקיצה. אולי עקץ אותו חרק כשעמד אמש בגינה בפלג גוף עליון חשוף וסקר את עץ התפוח שלו ואת העגבניות והדלועים ששתל. דלועים הם כמו עשבים שוטים. אם יודעים לשתול אותם, הם מתפשטים במהירות הבזק. ערב יפה היה אמש, הערב היפה הראשון של העונה. עדיין לא חם אבל נעים. הבטחה של חום.
"אני לא מדברת על עבודה," אמרה. "אני לא מדברת על חובות הבית או על הורים סניליים שצריך לדאוג להם. אני מדברת על סקס. זה לא שייך לתחום החובה, זה שייך לתחום החשק. אמרתי: 'אתה לא צריך לעשות שום דבר שלא מתחשק לך לעשות', כדי שלא תחשוב שאני פה מתוך תקווה שנפתח דף חדש, שנהיה שוב זוג, כי אין לי תקווה כזאת ואני גם לא מעוניינת בזה. אין לי חשק לזה. אני כבר לא רוצה את זה. כל מה שרציתי הוא להתעניין בשלומך. בשלומך ובשלומה של טירזה."
"אני לא מבין אותך. אני לא מבין שום דבר ממה שאת אומרת. את מקשקשת. וכבר מאוחר. בואי נלך לישון."
"אני מתכוונת שאנחנו לא צריכים לקיים יחסי מין, שכבר לא צריך להתעסק בזה." היא דיברה כאילו היא נותנת הסברים לילד שהוא קצת אִטי, ילד עם ליקויי למידה.
"טוב לדעת," אמר וניגב את ידיו. "זה היה סתם מסבך את העניינים."
"העניינים?"
"המשפחה הזאת. הכול מתנהל כאן מצוין. הכול מאורגן. יש עוזרת. חדשה. היא באה מגאנה. יש אבא. הוא לא בא מגאנה. יש ילדה. יש כסף, יש אוכל, יש אהבה, אולי זה מפתיע אותך, אבל כן, יש אהבה. ובשבועות האחרונים שטירזה עדיין פה בבית, אני לא רוצה הסתבכויות, אני לא רוצה עניינים, אני לא רוצה מתחים שהולכים ומצטברים עד שהם נעשים בלתי נסבלים. הציונים של טירזה השתפרו פלאים מאז שעזבת. אני לא אומר שקיים קשר בין הדברים, אבל זה בכל זאת מעורר תהייה, לא? נכון שזה מעורר תהייה?"
הוא הניח את מברשת השיניים הכחולה בקפידה ליד הירוקה, כמדי ערב.
"אני לא אהיה לכם למטרד," אמרה. "אני לא אקלקל את האווירה."
הוא נשען בשתי ידיו על הכיור. בחדר האמבטיה אמנם לא היה חם במיוחד, אבל הוא הרגיש את הזיעה ניגרת מתחת לזרועותיו.
"למה באת?" שאל בלי להביט בה. "מה את רוצה? במה נשאר לנו עוד לדון?"
"הרגע אמרתי לך. אני לא רוצה כלום. לראות מה שלומכם, רק בשביל זה באתי. ואני כבר לא רוצה לדון בשום נושא."
היא אחזה בתנוך אוזנו השמאלית וצבטה אותו. הוא בהה במכונת הכביסה. בעבר עמדה המכונה במטבח, אבל היא תפסה שם יותר מדיי מקום ולכן הם העבירו אותה לחדר האמבטיה. זו הייתה אחת המטלות האחרונות שהאישה קיבלה על עצמה לפני עזיבתה.
"מפריע לך שאני כאן?" שאלה. "אני מפריעה לך? אתה רוצה שאלך?"
הוא חיכך את כפות ידיו זו בזו כדי לבדוק אם העור מחוספס ויבש, ותהה אם ידיו מסגירות את גילו. הוא קרא על זה פעם. חזית המאבק בהזדקנות הועתקה מעור הפנים לעור הידיים.
"אני לא יודע," אמר. "האם את מפריעה? בשיא הכנות, אני לא יודע. אולי עדיף היה אילו לא באת, אבל את פה. זה מקובל. ואת רוצה להישאר ללון פה. גם זה מקובל."
היא עדיין אחזה בתנוך אוזנו בין אצבעותיה. "הו, יורגן," אמרה. "יורגן שלי." היא הרפתה מהתנוך. "אתה יודע? אני אף פעם לא הרגשתי משיכה אליך. אף פעם לא. אפילו לא בהתחלה. אתה יודע מה זה בכלל, משיכה? זאת אומרת, האם המילה הזאת יש לה משמעות בשבילך? חוץ מאשר תיאורטית."
הוא מישש את פניו. הוא חש את זיפי הזקן בלחייו וקירב את פניו אל הראי, לא בהרבה, בכמה סנטימטרים בלבד.
"משיכה? איזו משיכה? על מה את מדברת?"
"על החיה," אמרה. "המשיכה היא החיה. הדבר שאי־אפשר לחשוב עליו, כי הוא ישנוֹ. כי הוא פשוט ישנוֹ. הדבר שאי־אפשר לבטל אותו בעזרת היגיון. הדבר שאי־אפשר לטאטא אותו מתחת לשטיח. הדבר שהוא חזק יותר ממך. זאת המשיכה. זה מה שקורה לפעמים לבני אדם כשהם רואים אדם אחר. היא גם יכולה לגווע, לרוב היא גוועת, ואז אתה עדיין רואה את האדם האחר, אבל אתה כבר לא תופס אותו כיצור מיני. כיצור שיכול לתפקד מינית."
הוא בחן את עצמו בראי, וגם אותה, דרך הראי.
"גם אני לא נמשך אלייך," אמר חרישית, כי פתאום חשש להעיר את טירזה. הוא עדיין בחן את עצמו בראי ולחש: "אם זה מעניין אותך, אם לזה התכוונת. את לא מסעירה אותי. אף פעם לא הסערת אותי. אולי את מסעירה גברים אחרים. אבל אותי לא. אני ראיתי בך בעיקר אדם ייצוגי. יכולתי להופיע אתך ברבים בלי להתבייש, רוב הזמן, אם נתעלם מאירועים חריגים, ולכן בחרתי בך. כי בתמונה הכוללת של הקריירה שלי והבית שלי הייתה חסרה אישה. וחשבתי שאת תהיי האישה הזאת. שאת תהיי ההשלמה לקריירה שלי."
הוא הוסיף לקרב את פניו אל הראי. אכן, עורו התרופף, הוא נעשה פחות חלק מבעבר. הוא נעשה רפוס. סנטר כפול החל להתפתח. בעבר. מאחורי המילה הזאת הסתתרה לא רק הכרוניקה שלו, ואִתה גם הכרוניקה שלה, ושל איבי, וכמובן של טירזה. מאחורי המילה הזאת הסתתרו החיים עצמם.
"אבל יורגן," אמרה, "חשבת שלא ידעתי את זה? חשבת שלא ראיתי את זה? ושלא הרגשתי את זה? באמת חשבת שאני לא שמה לב איך אתה מסתכל עליי, כשאתה כבר מסתכל עליי? באיזה גועל? באיזו פאניקה?"
הוא לא ענה. הוא כבר לא התרכז בבבואתו. מבטו שוטט בחדר האמבטיה, הוא בחן את אריחי השיש, את האמבטיה, את מתלה המגבות, שהיה גם מתקן חימום, כך שהמגבות היו תמיד חמות בבקרים חורפיים. הכול מסודר, הכול נקי. הכול כמו שצריך להיות.
"אבל אתה," אמרה, "אתה לא ראית כלום. שום דבר. כל השנים האלה. היית עיוור. אני לא רציתי אותך יותר משאתה רצית אותי. אבל אתה לא ראית את זה. בעיניי היית מבוגר. אבל אתה אפילו לא הרגשת את זה. היית עסוק מדיי. אני לא יודעת במה, אבל היית עסוק."
"מבוגר?"
"מבוגר מדיי."
"מבוגר מדיי? מה זאת אומרת? מתי בן אדם מבוגר מדיי?"
"מבוגר, יורגן. פשוט מבוגר. מבוגר מדיי בשבילי. החברות שלי שאלו אותי: 'מה לך ולזקן הזה?' היית פלגמאטי בעיניי, לא רק במיטה, גם מחוץ למיטה. כמה פלגמאטי היית, עד כדי פתטיות, כאילו האִטיות שלך עושה אותך לאדם מיוחד, כך התנהגת. וכשלא היית פלגמאטי, בפעמים המעטות שלא היית פלגמאטי, אז היית... אז היית... טוב נו. ואתה יודע למה נשארתי? כי הגברים שמצאתי ושדווקא הסעירו אותי, שהיו מרתקים בעיניי, שהייתי מאוהבת בהם לפעמים שבועות ולפעמים חודשים, לכולם היה מכנה משותף. אני הרגשתי שהם לא יהיו טובים לילדים שלי, אם בכלל רצו ילדים, אבל זו אפילו לא הייתה הבעיה העיקרית. הבעיה הייתה שהם לעולם לא היו דואגים לילדים שלי כמו שהאמנתי שאתה תדאג להם."
הוא ניגש אל האסלה, תלש פיסת נייר טואלט, קינח את אפו והשליך את הנייר לאסלה. הוא בהה בנייר הצף על המים. הוא הוריד את המים. הפעולה הרגיעה אותו. שאון המים הנשפכים כביכול ניפץ את המתח שהוא חווה במשך שנייה אחת כבלתי נסבל.
"מה כבר ההפרש בינינו?" אמר ובהה לתוך האסלה. "מבוגר מדיי. על מה את מדברת? כמה שנים יש בעצם בינינו? בשביל זה באת? כי שכחת לומר לי משהו, בפעם ההיא?" הוא גיחך. המחשבה הייתה מגוחכת, מגוחכת מדיי, כמו תלונות מסוימות שהדייר העלה בפניו. מגוחכת כמו האמירה שהוא מבוגר מכדי שיפטרו אותו.
"ההפרש בינינו מספיק גדול. והוא רק הולך וגדל. פער הגילים הולך ומתרחב. אתה לא שם לב לזה? לא מדובר בהפרש השנים בינינו. מדובר במנטאליות. זה לא קשור לגיל, לתאריך הלידה בתעודת הזהות. אתה פשוט מבוגר, וזה כבר נמשך הרבה זמן. הפסקת להיות מרתק. עד כמה שהיית כזה אי פעם. מרתק, המילה הזאת אומרת לך משהו?"
הוא התנתק מהקסם שהטילה בו האסלה. הוא פנה לאחור ואמר לאשתו: "את צודקת. לא הייתה תשוקה בינינו. אבל תשוקה היא לא הדבר הכי נעלה, הכי יפה, הכי חשוב, היחיד. אני למשל תמיד חשבתי שהריח שאת מפיצה דוחה. אבל אף פעם לא אמרתי על זה מילה, כי בסופו של דבר הריח הוא לא העיקר. אם הריח הוא מה שקובע, אחרי שני ילדים, משהו לא תקין. נכון? מי כבר מדבר אז על ריחות?"
"איזה ריח?" שאלה ועשתה צעד אחד לקראתו. "על איזה ריח אתה מדבר?"
הוא הושיט אצבע ונעץ אותה לרגע בעצם החזה שלה. כלאחר יד.
"את יודעת. את יודעת טוב מאוד. הריח שלך. הריח שאת מפיצה. תמיד, עשרים וארבע שעות ביממה." הוא התרחק ממנה ופסע לעבר מכונת הכביסה. הוא נשען על המכונה ועמד שם בידיים שלובות, אדיש ושקוע במחשבות. זו הייתה פוזה. הוא כלל לא היה רגוע כמו שנראה. הוא היה מתוח כמו קפיץ. כל דחייה, כל סיטואציה שבה זיהה סימני דחייה, עוררו בו סערת רוחות. הוא זיהה את הדחייה בחיים. לכן החיים עצמם עוררו בו סערת רוחות.
"על מה אתה מדבר? ריח! אתה חושב שאתה יכול להרשות לעצמך לומר דבר כזה? כי הסתדרת כמה שנים בלעדיי? אתה חושב שזה הופך אותך למישהו? לאדם טוב יותר ממני? לאדם חזק יותר?"
מתלה המגבות המחמם היה מתנה. הוא הזמין אותו באותה תקופה שבה שניהם השתתפו בסדנה "לִמדו להכין סושי וסשימי". זה היה רעיון של יועץ הנישואים. תעשו משהו ביחד. תעשו משהו במשותף. תנו זה לזה מתנה מפעם לפעם. תהיו מיוחדים זה בשביל זה.
"אולי את יותר צעירה ממני," אמר, "ועובדתית זה גם נכון. אולי את חושבת שאני מבוגר ואִטי, ואולי תמיד חשבת את זה. עד כדי פתטיות, מה שנראה לי, אגב, כקביעה סובייקטיבית למדיי..."
"סוס זקן."
"תני לי לדבר. זכותך לחשוב את כל הדברים האלה וגם לומר אותם, אבל הריח שאת הפצת היה בלתי נסבל."
הוא החל לעסות את יד ימינו, כמו שעיסה אותה לפעמים לאחר יום ארוך של כתיבת מכתבים ודואר אלקטרוני.
"אתה מוכן לתאר את הריח הזה?" שאלה. "אתה מוכן לחדד קצת? האם אתה מתכוון לסירחון? האם זה מה שאתה אומר, שאני מסריחה? על סירחון אנחנו מדברים?"
היא עמדה לפניו. לא היה לו לאן לסגת, כי מאחוריו ניצבה מכונת הכביסה. הוא ראה בבירור את הנקבוביות בעור פניה, את הפס השחור של איפור העיניים. אולי היא צדקה, אולי הוא נגעל ממנה. אבל גועל הוא עדיין לא סיבה להתפרקות הנישואים. גועל הוא הדרגה הגבוהה ביותר של אינטימיות. גועל הוא תכלית כל האינטימיות, התוצאה הבלתי נמנעת שלה. הקִרבה שבגועל, היציבות שלו, הגעגוע שהוא מעורר. הכמיהה לחוש עוד פעם אחת גועל כלפי הזולת. ובו־זמנית גם קצת כלפי עצמך.
"לא בהכרח סירחון. סירחון זה הביוב. הדייר מתלונן על סירחון. לא כל ריח לא־נעים ראוי לכינוי סירחון. נא לשים לב לניואנסים."
"אני מסריחה, זה מה שאתה אומר? זה מה שאתה מנסה לומר?"
"לא, לא," אמר, "את שוב לא מקשיבה, כמו פעם. ריח לא־נעים הוא לא סירחון, ריח לא־נעים הוא ריח לא־נעים, ואני בוודאי לא הראשון שמעיר לך על כך. אל תעמידי פנים שכן. אל תיתממי."
"ומאיפה בא הסירחון הזה? אם מותר לי לשאול?"
הוא הישיר מבט אליה, לרגע קט, אבל זה הספיק. בראשה התחוללו דברים משונים. מוחה היה נתון לקצרים חשמליים. לפעמים הלמו בו ברקים. הוא שכח את זה, הוא הדחיק את הזיכרון.
"למה את רוצה לדעת? לא אמרתי לך שזה לא משנה? אני רוצה לסיים את השיחה הזאת."
היא תפסה את זרועו, הזרוע שבה הוא חש גירוי כיוון שנעקצה.
"אני רוצה לדעת," אמרה. "זכותי לדעת." למילה 'זכותי' היה צליל נוקשה וקולע. כאילו הייתה לה זכות כלשהי והיא באה לתבוע אותה. כאילו באה לתבוע את חלקהּ בשלל.
"מהפה שלך," אמר. "בעיקר אחרי ששתית יין. אבל כל יום שתית יין, כך שזה לא שינה הרבה. והריח הזה השתלט עלייך עד כדי כך שזה נראה כאילו הוא יוצא לך מהבהונות, מהשיער, מכל חלקי הגוף. זה היה בלתי נסבל. וגם דוחה. אם הסתכלתי עלייך בצורה משונה, זה כנראה היה בגלל זה."
היא צבטה את זרועו בעדינות, כמעט ברוך, ושאלה: "אתה מריח אותו עכשיו? את הריח הזה? אתה שוב מריח אותו?"
הוא נד בראשו, הוא היה מבולבל, כעוס. נרעש, בגלל נוכחותה, בגלל שאלותיה, בגלל קרבתה. לפני כמה שעות בלבד, כשהכין את פשטידת הדגים, היה בעצם מאושר בלי להיות מודע לכך. האושר מתברר רק בדיעבד. אוף, כמה מאושר הייתי, כמה חבל שלא השגחתי על האושר שלי.
"אני מצונן," אמר, "וחוץ מזה, הרגע צחצחת שיניים. אני רק מריח את משחת השיניים שלי. גם זה לא תענוג גדול."
"בוא הנה," אמרה. "תריח שנייה." היא קירבה את פיה לאפו. היא נשפה עליו. הוא חש את הבל פיה החם על פניו. היא שוב נשפה. ברגע זה הייתה קרובה מאוד אליו. קרובה דייה שיראה הכול. אבל הוא כבר לא הסתכל.
הוֹפְמֵיסְטֶר אחז בגרונה בידו השמאלית. הוא צבט את גרונה. היא נשפה עליו עוד פעם אחת. הוא הטה את פניו והידק את אחיזתו בגרונה. הוא הפעיל לחץ בידו. "תמשיך," לחשה, "תמשיך. אתה רוצה שאקרא למשטרה? כמו פעם, יורגן? שאקרא להם שוב?"
הוא הדף אותה בכוח. היא נחתה על הרצפה וגבהּ נחבט בקיר הסמוך לאמבטיה. אבל היא מיהרה להתעשת. היא הסיטה את וילון המקלחת וירקה כמה פעמים לתוך האמבטיה.
"עכשיו אני יודע," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. הוא דיבר לאט בעודו פותח את היד שאחזה בגרונה ושוב מכווץ אותה לאגרוף. כאילו הוא ממלא בצייתנות אחר תרגיל שהפיזיותרפיסט מורה לו לעשות.
"מה אתה יודע?"
"עכשיו אני יודע למה באת. כי לא יכולת לסבול את זה. לא יכולת לסבול שאני מאושר. שבניתי לי פה חיים עם טירזה. שאני מסתדר בלעדייך. מאז ומתמיד האושר מעורר בך סלידה. אם אין לך סיבה לבכות וליילל, את מרגישה שאת לא חיה. אם את לא יכולה להסתיר את הפרצוף שלך מאחורי מסך של דמעות, את חושבת שפספסת את חייך. בלי טרגדיה אין לך חיים. אין לך כלום. אין..."
"לזה אתה קורא חיים?" היא הצביעה עליו. היא הצביעה על מכונת הכביסה ומתלה המגבות.
הוא לא השיב. הוא פתח את ארונית התרופות וחיפש בה תכשיר נגד עקיצות יתושים. ודאי עוד נותרה שארית מהשנה שחלפה. בקיץ שעבר הם סבלו ממכת יתושים. גם טירזה התלוננה על עקיצות. הוא קנה לה רשת למיטה, אבל היתושים מצאו דרך לחדור גם מבעדה.
הוא לא מצא את מבוקשו. יוד, פלסטרים, אספירין. הכול חוץ מתכשיר נגד עקיצות יתושים. כלאחר ייאוש הוא נעץ את ציפורן האגודל שלו בעקיצה.
"יורגן," אמרה האישה.
"כן," אמר, והציפורן עדיין נעוצה בעקיצת היתוש.
"למי בעצם אתה נמשך? אליי לא. זה ברור לי. אני כבר מזמן יודעת את זה. ואני שמחה שגם מצאת לנכון לומר את זה במילים מפורשות. תמיד עדיף להיות גלוי. לא טוב להחזיק דברים בבטן. אבל מסקרן אותי לדעת למי אתה כן נמשך. הרי צריך להיות מישהו שאתה נמשך אליו. אני תוהה: אולי אתה נמשך לגברים? עד עכשיו לא רציתי לשאול אותך, כי פחדתי שזה יביך אותך יותר מדיי, ואז כבר לא יישאר ממך כלום, אפס, אפילו פחות ממה שיש היום. פחדתי שתרגיש פתאום חשוף, חסר אונים, שתתמוטט, שתתפרק. אבל עכשיו, כשאנחנו ידידים, סתם ידידים, ואולי אפילו ידידים קרובים, חשבתי: למה שלא אשאל אותך. ובכן, האם אתה נמשך לגברים? לבחורים? בחורים צעירים? בלונדינים, במכנסי ג'ינס הדוקים? או טיפוסים מזרחיים דווקא?"
היא שוב התקרבה אליו. הוא לא זז ממקומו. ידו השמאלית ליטפה שוב ושוב את עקיצת היתוש. נעיצת הציפורן בבליטה לא ממש הועילה. היא רק הפחיתה מעט את עוצמת הגירוי.
היא נעצרה במרחק שתי פסיעות ממנו.
"בגלל זה אתה מאושר עכשיו?" שאלה. "כי אתה יכול סוף־סוף להיות מי שאתה באמת? באין מפריע. עדיין בסתר, כמובן, תאר לעצמך, אבל באין מפריע. האם הם נוהגים לבוא מאוחר בלילה, כשטירזה כבר ישנה, או בסופי שבוע, כשהיא מתארחת אצל חברה? האם הם באים לבד, או בחבורה? בבגדי עור? עם שפמים? השיער מסורק לאחור ועדיין לח ומבריק מהג'ל?"
לרגע קט הוא ראה בפניה את אותו ריגוש שכבר ראה לפני חמש שעות, כשעמדה במסדרון עם המזוודה על גלגליה. זה היה ריגוש שלא הכיר אצלה קודם לכן. בין גילויי השחצנות לסרקזם המנוכר הופיע על פניה מפעם לפעם משהו שהזכיר לו ייאוש. מבט, העוויה קלה של הפה. האופן שבו הסיטה את מבטה ממנו. נימת קולה. הבעת הייאוש הייתה חדשה והפכה אותה פתאום לשברירית. ולכן גם אותו. היכן שהיא נשברת, גם הוא נשבר.
"לכי מפה," אמר. "את מטורפת."
"אני מטורפת? כבר אמרת לי את זה בעבר. למה אני מטורפת? כי אני יודעת? כי אני כבר לא שותפה למשחק המטופש הזה שלך? כל השנים שתקתי, כדי שתרגיש בנוח, כדי שתוכל להאמין בהונאה שלך, כדי שתוכל לחשוב שכולם, כולל אותי, מאמינים בה. נכון, הייתי מטורפת, כי הנחתי לך, כי השלמתי עם ההונאה העצמית שלך, כי אף פעם לא אמרתי: 'יורגן, זה יועיל לכולנו אם תודה בזה, פשוט תודה, אנחנו לא חיים במאה התשע־עשרה. יש דברים גרועים מזה.' אבל עכשיו, כשאני מתעניינת באופן ידידותי, אני מטורפת? כשאני שואלת מתוך תשומת לב, מתוך חברות, למי בעצם אתה נמשך, פתאום אני מאבדת את השפיות?"
"את מטורפת," חזר ואמר. "עוד יותר מטורפת משהיית. למה צריך לפרש כל דבר, למה את לא מסוגלת להניח לדברים, למה אין לך כבוד לשתיקה? למה היא כל־כך מאיימת בשבילך, כל־כך בלתי נסבלת?"
היא הרימה את שמלתה ופשטה אותה מעל ראשה. היא השליכה אותה לרגליה כמי שדחוף לה להתפשט, לא מתוך תשוקה אלא מתוך הרגל. דחיפות השינה. לישון עכשיו. מייד. כמו אחרי לילה ללא שינה במטוס שגם יצא באיחור. היא לא לבשה חזייה. הוא הפנה את מבטו.
"תגיד, יורגן," אמרה חרישית, "זה מה שמפחיד אותך? זה מה שמעורר בך סלידה? העובדה שאני אישה? זה הסירחון שדיברת עליו? סירחון האישה? שאתה מזהה ממרחק של מטרים, כי ככל שמפחדים יותר, חוש הריח חד יותר, כך זה עובד בעולם החי, נכון? זה מה שמעורר בך גועל? אתה יכול לדבר עכשיו בגילוי לב, אני באמת רוצה לדעת. זה לא יכאב לי. האמת לא יכולה לכאוב לי. השתיקה היא הדבר הכואב. השקרים. ההסוואה."
"לכי מפה," אמר בראש מורכן. "בבקשה לכי מפה. לכי לבית מלון. עוד הערב. אני נותן לך כסף."
"בשביל מה?"
"בשביל בית מלון."
היא הרימה מעט את שדיה. הגוון החום היה אחיד. היא עדיין לא ויתרה על שיזוף בחזה חשוף.
"אתה רואה אותם?" שאלה, "יש לך אומץ להסתכל? אלה השדיים שהניקו את הילדות שלך. אתה רואה? הם לא נפולים או מקומטים, כמו אצל נשים אחרות. העור ניזוק הכי קשה כשהוא מתכווץ ונמתח, מתכווץ ונמתח, אבל השדיים שלי לא התכווצו. הם נשארו כמו שהיו. האם אי פעם הסתכלת עליהם? האם התגעגעת אליהם? אולי התגעגעת לגועל שהם עוררו בך? הרי גם לזה אפשר להתגעגע. אבל תודה לאל, יש דבר אחד שגובר אפילו על הגועל שלך, והוא הרצון לציית למוסכמות חברתיות, נכון?"
הוא התעלם משדיה. הוא הישיר מבט לעיניה, וכשכבר לא היה מסוגל להתמיד בזה, הסיט את מבטו הצדה.
"אני מצטער," אמר לבסוף. כיוון שלא ידע מה לומר חוץ מזה. כיוון שהיא עמדה מולו, נגישה והזויה בו־זמנית, אבל בעיקר עירומה.
אישה עירומה. בגיל העמידה.
הוא שלח את ידו לראשו ומישש את שערו, את קודקודו. גם שם חש גירוי.
"על מה אתה מצטער?"
הוא היסס, הוא לא ממש ידע על מה הוא מצטער, הוא רק ידע שהוא מצטער.
"שלא הייתי הגבר ההוא," אמר לבסוף.
"שלא היית הגבר ההוא?"
"הגבר שחלמת עליו."
"נכון, לא הייתָ."
היא הרפתה משדיה.
"אבל גם אני לא הייתי," אמרה כעבור שניות אחדות. "גם אני לא הייתי האדם שאתה חלמת עליו."
"אכן." הוא שוב הרגיש את הפצע שעל שפתו. "אפשר לנסח את זה כך. אם חייבים. אז המצב בינינו תיקו." הוא תיאר לעצמו שהפצע מדמם.
"נכון, המצב תיקו. אפשר גם להסתכל על זה ככה. תיקו. בכל זאת, זכיתי להכיר חתיכים בחיי. שלא תרגיש חלילה נקיפות מצפון, או מועקה." היא דיברה בנימה חולמנית, ועם זאת עניינית. היא ניצלה את ההזדמנות לעשיית ספירת מלאי. חשבון הרווח והפסד הוגש לו.
"חתיכים?"
"חתיכים. לאחד מהם היו רַסְטות."
"אז כך את מכנה אותם? זה השם?" המילה נראתה לו מתאימה לבנותיו. חתיכים. אילו יכול לצחוק, היה צוחק. היה גועה בצחוק פרוע ומתמשך, תוך שהוא חובט בירכו. אם ובת צדות חתיכים.
"הגבר שאני חולמת עליו הוא חתיך, כן. החברות שלי אמרו: 'הוא לא חתיך, אבל הוא ידאג לילדים שלך.' הן אמרו: 'הוא פלגמט, אבל הוא יבשל בשבילך ויעשה את הקניות, אל תשכחי את זה.' החברות שלי אמרו: 'הוא מבוגר, אבל אחרי שימות יהיו לך עוד חיים שלמים לפנייך.' תסתכל עליי ותגיד לי: מה יש עוד לפניי? לפני כמה ימים ביקרתי אצל מגדת עתידות, והיא אמרה לי: 'הרבה דברים הולכים להשתנות השנה. הכול ישתנה. תהיי סבלנית.' תסתכל עליי, יורגן. מה הולך להשתנות?"
הוא העביר את ידו בשערותיו, שאיבדו את צבען המקורי. הן היו לבנות. לראשונה חש חמלה כלפיה, לראשונה זה שנים לא ראה בה את האישה שנטשה אותו ואת הילדות שלה למען אושר פרוורטי בסירת מגורים.
"יש לך שתי ילדות ממני," אמר.
"אז מה? בזה אני אמורה להתנחם? זאת הישועה שלי? מה היא אישה שאין לה ילד: זונה. פחות אפילו מזונה. כי זונה עדיין יכולה ללדת ילדים. כבר אמרתי לך: אתה היית בעיניי הפתרון האידיאלי להבאת ילדים לעולם. לא יכולתי למצוא אדם מתאים יותר ממך, יורגן. על כל פנים, אדם שמוכן לזה. אבל ההורות לא הביאה לי ישועה. מבט נואש של גבר מאוהב השפיע עליי יותר מהמבט המתחנן של הילדוֹת. אימהוֹת אחרות חושבות שזאת אהבה, אבל זה בסך הכול רעב, יורגן, רעב ותו לא. והצרחות האלה, לפעמים לילות שלמים, כן, היו לילות שאתה שמת אטמי אוזניים, אבל מאוחר יותר הצרחות אפילו לא הפריעו לך, הן גרמו לך עונג, הן נתנו לך תעסוקה. אלא שלי היו ציפיות אחרות מהחיים מאשר להקשיב לצרחות של בנותיי הצמאות."
הוא נמנע מלהביט בה. הוא שוב מישש את קודקודו. הוא היה יכול לצבוע את שערותיו, אם אמנם נכון שהלובן מזקין אותו. הוא דווקא אהב את הצבע הלבן. הוא חשב שהוא משווה לו מראה מכובד, שהוא הולם אותו. שבזכות צבע שערו הוא מקרין סמכותיות. אבל אולי טעות בידו.
"אני לא יודע מה את רוצה ממני," אמר חרישית. "אני לא יודע וזה גם לא מעניין אותי, אבל אני לא הומו. ואף פעם לא הייתי."
פתאום היה נדמה לו שהוא כבר חלם את זה. שכל הסיטואציה הזאת, שבה שניהם עומדים בחדר האמבטיה והיא עירומה, התרחשה בחלומו. היא הרבתה להתערטל. בקיץ נהגה לארגן מסיבות לילדות ולהופיע בהן בחצי עירום, ולפעמים בעירום מלא, עד שהורים התלוננו על התנהגותה והוֹפְמֵיסְטֶר נאלץ להבטיח שיקרא את אשתו לסדר וידאג שגם בימי שרב לא תסתובב עירומה בין הילדים כשהם משחקים תופסת מסביב לעץ התפוח שלו. גם לא בחצי עירום, הוסיף על דעת עצמו. כי הוא היטיב להכיר את האישה. אבל בחלום שבו התרחשה הסיטואציה הזאת, השיחה התנהלה אחרת. היא לא נסבה על הומוסקסואליות.
"אז מה אתה?"
"מה אני?"
"אם אתה לא הומו, מה אתה? מה אתה לעזאזל?"
"זה מה שאת רוצה לדעת?"
"כן. בעצם כן. למה לא. אני מאמינה שאוכל להשלים עם מה שקרה, עם כל מה שקרה, אם סוף־סוף אדע מה אתה. ומי אתה, יורגן. מי אתה?"
הוֹפְמֵיסְטֶר שאף אוויר, ידו לא נחה עוד על קודקודו. הוא הבחין בכתם כחול על ירכה. היא נתקלה במשהו. ואולי חטפה בעיטה.
"אני אף אחד," אמר. "היה לי פעם אגו גדול, אבל צמצמתי אותו לחצי, ואת מעכת את מה שנותר ממנו והפכת אותו לקציצות. אני האבא של טירזה ושל איבי. בעיקר זה. זה מה שאני, כן, לא הרבה יותר מזה, אבל גם לא פחות. האבא של איבי ושל טירזה. אני אב."
"אתה יודע," אמרה, ודיברה לאט, כאילו היא מתקשה לברור את המילים הנכונות, כאילו היא מדברת בשפה זרה, "אתה יודע מה אני חושבת לעצמי? האם אי פעם תהית: וַאוּ, כמה מוזר?"
"מה זאת אומרת, וַאוּ? מה אמור להיות מוזר?"
"מה זאת אומרת? די כבר, יורגן, אל תעמיד פני תם."
"אני לא מבין. אין לי מושג על מה את מדברת. כבר כמה זמן אין לי מושג על מה את מדברת."
"האם אי פעם חשבת: כמה מוזר שמעולם לא גרמתי לאשתי אורגזמה? כמה משונה. אולי הגיע הזמן שאעשה את זה, או שאלמד איך עושים את זה? ספרים שלמים נכתבו על הנושא, קלטות הדרכה לשיפור התפקוד נמכרות כמעט בכל חנות טבע. האם אי פעם חשבת: אני מוכרח לעשות משהו בנדון, ולו רק פעם אחת? האם אי פעם חשבת: כמה מייאש. בשבילה. מה היא חושבת עליי? אולי כדאי שאתעמק בנושא. אולי כדאי שאתאמן. עד שזה יצליח."
הוא הביט בה כמו שמביטים בעכבר לכוד במלכודת, שמונחת כבר עשרים שנה במטבח ומעולם לא לכדה עכבר. ובוקר אחד, ראו זה פלא, מוצאים בה עכבר. לא ייאמן. זו ודאי הזיה. או טעות.
לא, בחלומו הכול התנהל אחרת. אמנם החלום לא היה נעים, כלל וכלל לא, אבל הסיטואציה הנוכחית הייתה עוד פחות נעימה.
"אולי נסיים את השיחה הזאת?" הציע. "תתלבשי. נלך לישון. תלבשי פיג'מה. או חולצת טי. ופשוט נלך לישון. כאילו כלום לא קרה. יש מספיק חולצות טי שלך בארון הבגדים. גם הפיג'מות שלך עדיין פה. הכול עדיין פה. הכול חיכה לך."
מבטו שוב נפל על הכתם הכחול שעל ירכה. היא תמיד הייתה פזיזה, וגולמנית. היא תמיד נתקלה בחפצים. צבע תחתוניה היה ורוד, מין ורדרד עדין, נעים לעין. לא אותו ורוד עז וצעקני, ורוד שמכאיב לעיניים, ועם זאת יש בו משהו. משהו מסעיר, דווקא משום שהוא מכאיב לעיניים.
"הייתי רוצה שתענה לי על זה," אמרה. "יש כמה דברים שהייתי רוצה לדעת, אם כבר אני פה. וזה אחד מהם."
הוא הנהן.
"את רוצה לדעת," אמר. "את רוצה לדעת. ובכן, למיטב זיכרוני, ואולי זיכרוני מטעה אותי, אולי כבר נהייתי קצת סנילי, אבל למיטב זיכרוני אני גרמתי לך פה ושם אורגזמה, לא באופן סדיר, אבל מפעם לפעם זה קרה. לא מדי חודש, לא מדי רבעון, מפעם לפעם. אבל בכל מקרה, נראה לי מגוחך לדון בנושא הזה ברגע זה. זה נראה לי אבסורדי. זה נראה לי לא מכובד."
"מעולם לא," אמרה. "אתה לא, יורגן. אחרים כן. הגבר עם הרסטות כמעט מדי יום ביומו. אתה לא. מעולם לא. אתה שומע אותי? מעולם לא."
הוא עשה צעד אחד לקראתה, לרגע שוב עלה בו הדחף לאחוז בגרונה, ידו כבר התרוממה, אבל הוא שלט ברוחו.
"נתתי לך שני ילדים," סינן בין שיניו. "האם זה לא יותר טוב מאורגזמה, האם זה לא עולה אלף מונים על אורגזמה? למה את עושה מזה סיפור? שני ילדים, שני ילדים בריאים, האם זה לא שקול כנגד כל האורגזמות שבעולם?"
הוא שוב נסוג צעד אחד.
"ובכן אתה חי באשליה," אמרה, "אתה חי באשליה - אני פשוט לא מאמינה. האם אי פעם טרחת להסתכל עם מי אתה חי כל השנים האלה? האם אי פעם הסתכלת עליי? איפה בכלל היית? על איזו פלנטה היית כל השנים האלה?"
הוא עיסה את פרק כף ידו. לפני שנים הוא נקע את פרק כף היד כששיחק טניס, ומאז הרבה לעסות אותו ברגעים מתים. לפעמים עשה את זה באישון לילה, כשנדדה שנתו, או בגינה, בשעת הניכוש והניסור. אצלו בגינה היה תמיד מה לנכש. ולנסר. הוא גם טיפל בבית הוריו שבחבל בֵּיטוּוֶה, בית עם גינה, ועוד איזו גינה!
"מה את רוצה? טעיתי. זה מה שאת רוצה לשמוע? אני מוכן לומר את זה בפה מלא. אני טעיתי, אף פעם לא שמתי לב לזה. חשבתי לתומי שאני גורם לך אורגזמה, אבל עכשיו מתברר שזאת הייתה טעות. יופי, כל הכבוד. ותודה לאל, הנושא הזה כבר עבר זמנו, כבר אין טעם להתעסק בו. הכול נגמר. האורגזמות שלך כבר לא נוגעות לי, ולהפך. אחרים יצטרכו לדאוג לך, אחרים כבר דאגו לך. למה את באה להתלונן אצלי? שלוש שנים נהנית מכל רגע, שלוש שנים את חיה מאורגזמה לאורגזמה, אם אינני טועה, אז מה את עושה סיפור מכמה שנים שקדמו להן, שבהן החיים היו משהו אחר חוץ מאורגזמה?"
"כמה שנים? ולמה לא כמה עשורים?"
"יכולת לדאוג לעצמך," צעק. "אם זה באמת היה כל־כך חשוב, אם זה היה בנפשך, יכולת לעשות את זה לבד."
"עשיתי את זה לבד," צעקה בחזרה. "הרי ממך לא יכולתי לצפות לכלום."
"אז אני כבר לא מבין על מה את מתלוננת, ולמה את מחטטת בפצעים ישנים. תשכחי מזה. תנקי את הזיכרון שלך. תפני בו מקום לעתיד. תפסיקי לדוש שוב ושוב במרירות שלך ובטינה שלך. את צעירה. אמרת את זה בעצמך. תפתחי דף חדש. את כבר פתחת דף חדש. אני מצטער שזה לא התפתח כמו שדמיינת את זה בזמנו, אבל תניחי לי, ותניחי לטירזה. היה לה מספיק קשה גם כך."
"עבר זמנו?" אמרה. "אבל יורגן, שום דבר לא עבר זמנו. שום דבר לא ממש נגמר. אתה לקחת ממני את החיים שלי. זה מצב העניינים. אני לא יכולה לפנות מקום לעתיד. אין לי בכלל גישה לעתיד. כי החיים שלי עדיין נמצאים פה איפשהו. הם נשארו פה. באתי לקחת אותם בחזרה."
היא הסתכלה סביבה, נופפה בזרועה, הצביעה על חדר השינה.
היא לא שפויה, אמר בלבו. מטורללת. יותר מאי פעם. מטורללת על כל הראש.
"אני החזרתי לך את החיים שלך. לפני שלוש שנים. כשהלכת לסירת המגורים שלך. בהנחה שאמנם לקחתי אותם. גם בנושא הזה הדעות חלוקות. לא כפיתי עלייך שום דבר, לא ילדים, לא נישואים, לא יחסי מין. הכול היה החלטתך."
"זהו בדיוק," צעקה, "אמרת את זה בעצמך. הכול היה החלטתי. כל מה שעשינו, הכול היה תמיד ההחלטה שלי."
לרגע היה נדמה לשניהם שהם שומעים משהו. הם השתתקו. הם חששו שהעירו אותה. הילדה.
כשהתברר שטעו, אמרה בקול שקט יותר: "בגלל זה באתי, יורגן. בגלל זה אני כאן, כי אני רוצה אותם בחזרה."
היא הסתכלה סביבה. היא נראתה מעט נרעשת, אבל כבר לא מטורפת. משום מה היא נראתה שפויה יותר מן הרגיל. מפוכחת ונחושה.
הוא הזיע כמו ביום שרבי בעיצומו של הקיץ. הוא שפשף את מצחו.
היא נעצה בו מבט. שמלתה הייתה עדיין מוטלת לרגליה, כאילו השליכה אותה לשם הכנסתה למכונת הכביסה. הוא כבר ירים אותה, יכבס אותה, יגהץ אותה, בכפוף להוראות שעל התווית כמובן.
"איזה חלק בגוף האישה בעצם מעורר בך הכי הרבה סלידה, יורגן?" שאלה. קולה נשמע עתה מתקתק. "האם אלה השדיים? או האחוריים? כשאתה מסתכל עליי, ממה אתה הכי נגעל?"
הוא מישש את הלסת שלו. בשעת מאמץ הכאב לפעמים חזר. זה בעצם לא היה כאב, אלא מודעות לקיומה של הלסת.
"אני כבר אמרתי לך שאני לא הומו. אני אוהב נשים."
היא צחקה. צחוקה היה חד וצורם.
"אבל איזה סוג? איזה סוג של נשים? נשים מכוכב לכת אחר? נשים מגלקסיה אחרת? אולי גמדות?"
הוֹפְמֵיסְטֶר בלע רוק. הוא התחרט שהציע לה ללון אצלו.
אבל הוא תהה אם היה אפשר לפתור זאת אחרת. היא באה עם מזוודה, היא אכלה, היא שתתה, אחרי אוכל ושתייה טבעי שיש שינה. אלא שלזה הוא לא ציפה. את ההשתלשלות הזאת הוא לא חזה.
"טירזה ישנה. בואי נדבר בשקט."
"שאלתי אותך משהו. אילו נשים אתה אוהב? איזה סוג של נשים?"
פניו היו דביקות, ידיו היו דביקות, הלסת שלו הייתה מתוחה כמו מכונה שלא כוונה כהלכה.
"אף פעם לא חילקתי אותן לפי סוגים. אני לא הטיפוס שלך, את לא הטיפוס שלי. את לא מסתפקת בזה? האם אנחנו לא יודעים מספיק? האם לא ידענו מספיק כבר קודם? הצלחנו רק לעתים רחוקות לעורר את החיה שבתוכנו. ואולי אף פעם לא. וזה חבל. אבל עשינו שני ילדים. וזה יותר חשוב. החיה שבתוכנו מתה."
הוא ניגש אל הכיור, החזיק את ראשו מתחת לברז וגמע מים. לא היה אכפת לו שהמים פושרים, הוא גמע אותם בשקיקה.
"זה לא נכון, יורגן," אמרה. "אצלי החיה לא מתה. אתה אמנם עשית כמיטב יכולתך, אבל החיה שבי חיה ובועטת."
הוא סגר את הברז ופנה לאחור. "יופי לך," אמר. "אבל אצלי החיה מתה. מתה לחלוטין. אני ניצחתי אותה. אני שולט בה. אני חזק יותר מהחיה. לכן אני חופשי ואת לא. תלבשי משהו, את הולכת להצטנן."
"החיה שלך?" אמרה. "קשה לומר שהיא הייתה אי פעם שוקקת חיים. כמו שחיה צריכה להיות. החיה שלך הייתה מלכתחילה פצועה אנושה. אתה עוררת בי אשליה שהיא בריאה ותוססת, אבל זה היה רק כדי לפתות אותי, כדי למשוך אותי הנה. עוד לפני שהגעתי לכאן, עוד לפני שעברתי לבית הזה, החיה שלך גוועה כמו צמח ששכחו להשקות אותו. נכון, פה ושם היא שוב התעוררה, אבל זה רק היה משחק. מה לא עשיתי כדי להעיר את החיה שלך מתרדמת החורף. זה שייך לעבר, אתה צודק. כל זה שייך לעבר. אבל אם אני כבר פה, וזה לא קורה כל יום, תגיד לי בכל זאת, יורגן, כדי שלא אחשוב שכל השנים חייתי עם הומו, שאבי הילדות שלי הוא הומו. לא שזה כל־כך נורא, אין לי שום דבר נגד הומואים. אבל תגיד לי: מי הן הנשים שמסעירות אותך?"
הוא הצמיד את ידיו לרקותיו, כאילו ביקש להפיג כאב ראש.
"נו, תספר כבר," אמרה בקול כובש, "האם הן נשים גבריות, נשים משופמות, נשים שטוחות, נשים עם שיער קצר או לגמרי בלי שיער? ילדות מתבגרות? נשים נכות? נשים עם רגל תותבת? שמסירות את הרגל לפני שהן נכנסות למיטה שלך?"
הוא נד בראשו.
"ואולי הם בכל זאת גברים? אתה יכול לומר לי עכשיו. אני החברה שלך, אני החברה הכי טובה שלך. מישהי שיודעת עליך הכול ולא מזדעזעת מכלום, כי הכול מאחורינו. הנישואים, הזוגיות."
"אני אוהב," אמר, ובלע רוק ושוב בלע רוק, בעודו מנסה להתגבר על המועקה שבלסת שלו, "אני אוהב נשים המוניות."
לרגע השתתקה. ואז פרצה בצחוק. היא צחקה בקולי קולות. היא הטתה את ראשה לאחור.
"באיזה מובן המוניות?"
"המוניות. אני לא יודע באיזה מובן. נדמה לי שכך קוראים לזה. המוניות. את מסתפקת בזה? אפשר ללכת לישון? סיימנו?"
היא הוסיפה לצחוק. היא לא חדלה לצחוק.
"ואני לא הייתי מספיק המונית? כמה המוניות הן צריכות להיות, בעצם? כדי לענות על הדרישות שלך?"
"אני לא יודע," לחש. "אני לא יודע, ואת שיכורה."
"נו, יורגן, ספר לי. שיכורה, אני, מבקבוק היין הזה? נו באמת. אתה יכול לספר לי הכול. סוף־סוף אתה יכול לספר הכול. אתה לא צריך לפחד שאתרגז. אני כבר לא אתרגז אי פעם. כבר אין לי שום עניין בזה. כמו שאמרת, זה כבר לא נוגע לי. תגיד, כשאתה נתקל באישה המונית, החיה שלך שוב מתעוררת? או שהיא באמת מתה, כמו שאמרת, מתה לחלוטין?"
היא התקרבה אליו. הוא ראה את שדיה, הם אכן היו ללא קמטים, כמעט ללא רבב. הוא הפנה את מבטו הצדה אל הכיור, אל מברשת השיניים הירוקה המונחת לצד מברשת השיניים הכחולה, שתיהן מוכנות לבוקר.
"קופאיות," אמר. "נשים שעובדות במאפיות. נשים בחנויות ובמזנונים. מה זה כבר משנה. זבניות, מכל הסוגים ובכל המידות."
שריקה נפלטה מפיה. שריקה ארוכה ומוגזמת. "סקס, בשבילך, זה בעצם מלחמת מעמדות," אמרה.
"בנות מיעוטים."
היא תפסה את סנטרו כמו שמורה תופסת סנטר של תלמיד שובב. בהבעה רצינית ואירונית גם יחד. העונש הוא חלק מהמשחק. "גזען," אמרה. "בנות מיעוטים."
היא לא הרפתה מסנטרו. היא התקרבה אליו עוד. היא רצתה לנשק אותו. הוא הרגיש את זה, הוא ראה את זה במבטה. היא הצמידה את שפתיה לשפתיו. הוא עמד להשיב לה נשיקה, הוא היה חייב להשיב לה נשיקה, איך לא ישיב לה, הרי לא ייתכן לבייש אותה, אם בנותיו, אמה של טירזה. הוא לא היה יכול לסרב לנשיקה שלה, גם לו רצה בכך. הוא נאלץ להיענות לה.
אף שהיה קשה לו, מתוך התנוחה שנמצא בה, הוא סטר לה.
היא מעדה. היא נסוגה. היא התכווצה.
לרגע נדמה היה כאילו היא פוזלת. מן הסתם היה זה בגלל האור שנפל עליה, או בגלל העייפות שלו.
"אתה רואה," אמרה, והיא עדיין מכווצת, כאילו בעט בבטנה, "אתה רואה? זה לא נכון. החיה שבך לא מתה. היא שוב התעוררה. אני הערתי אותה."
שפתו החלה לדמם והוא ספג את הדם בעזרת פיסת נייר טואלט. הוא כנראה נשך את עצמו. ההתרגשות, המתח. זה קרה לו לפעמים. בעזרת אותה פיסת נייר הוא גם קינח את פיו.
"אני מבקש סליחה," אמר.
היא ישבה שפופה. ליד מכונת הכביסה. היא הביטה בו.
"אני מבקש סליחה," אמר שוב. "ניסיתי לענות על השאלה שלך, כי התעקשת. כי כל־כך רצית לדעת. ניסיתי לענות לך בכנות מרבית. לא הייתי צריך לעשות את זה."
היא קמה על רגליה. היא נאחזה במכונה בעת הקימה. צבע לחייהּ עורר בו זעם. אבל הזעם הזה לא היה פעיל אלא סביל, שקט, דומם, זעם שינותב לסירוק שיער, לגיהוץ סדינים, להכנת פשטידה.
"אתה רואה," אמרה שוב, "החיה קיימת, החיה תשרוד כל עוד אתה תשרוד, יורגן, אבל רק אני יודעת להעיר אותה בנשיקה, תודֶה שזה נכון."
הוא הביט באשתו שלחייהּ האחת הייתה אדומה, שמלבד תחתוניה הייתה עירומה, ולרגע קט נזכר כביכול במשהו, לרגע קט נדמה היה שהעבר קם לתחייה, אבל הוא מייד שוב נעלם. כמו שלפעמים אדם יודע שהוא רוצה לומר עוד משהו, דבר חשוב, אבל הוא לא מצליח להיזכר מהו.
"מה זה כבר משנה?" לחש, בעיקר לעצמו. "מה זה כבר משנה?" ואז, בקול מורם: "כבר אמרתי לך שתשוקה היא לא הדבר הנעלה ביותר. כבר אמרתי לך שהמשפחה הזאת היא משפחה של אהבה."
"כן," אמרה, "עשית כמיטב יכולתך. בכל חנות אתה מוצא לך פנטזיה חדשה, חנות היא בשבילך גן עדן עלי אדמות. אבל האם גם יוצא מזה משהו? או שזה נשאר בגדר פנטזיה? חיים שהם רצף של פנטזיות שהמציאות לא משתווה אליהן, ושלא נהפכות למציאות כי המציאות מאיימת מדיי. אלוהים, כשאני נזכרת איך נאלצתי לדחוף אליי פנימה את האיבר שלך בחצי זקפה, אז פלא שבכלל הצלחנו לעשות ילדים. פלא. רק אלוהים יודע אילו תכסיסים נאלצתי להמציא. כמה עצוב ומגושם. וכל הזמן רק חשבתי שזה משום שאתה הומוסקסואל מוסווה. אבל לא הייתי מספיק המונית בעיניך. זאת הייתה הבעיה. לא הייתי מספיק המונית. ועכשיו, האם אני המונית בעיניך?"
הוא הסיר את פיסת נייר הטואלט מפיו. הוא הביט בכפות רגליו. ולאחר מכן הביט בפיסת הנייר. היה עליה כתם זעיר אדום כהה.
"את המונית," אמר חרישית.
לחייהּ השמאלית של האישה הייתה עדיין אדומה כהה, כאילו הסמיקה רק בצד אחד של פניה.
הזיעה ניגרה ממנו בקצב הולך וגובר.
"למה נשארת," שאל, "אם היה כל־כך עצוב ומגושם?"
"בשביל הילדות."
"למה רצית ילדים מלכתחילה?"
"את זה כבר אמרתי. האם אתה מקשיב לי? האם אתה בכלל מקשיב?"
היא עמדה מולו, קרוב אליו. בתנועה מהירה שלחה את ידה למפשעתו. היא תפסה אותו ואחזה בו.
היא מטורפת, אמר בלבו. אבל הוא לא עשה דבר. הוא עמד במקום ופיסת נייר הטואלט בידו.
"האם יש אישה אחת," שאלה, "שלא פרצה בצחוק? או שהן עד כדי כך אטומות שהן אפילו לא צוחקות כשהן רואות אותך בפעולה? האם יש אישה אחת שהייתה לה סבלנות אליך כמוני? אנחנו הרי יודעים כמה זמן דרוש לך עד שהוא סוף־סוף עומד. חצי ערב, אם לא יותר. או שהתחלת לבלוע כדורים? נשים המוניות. זה היה מצחיק אם זה לא היה כל־כך עצוב. האם אתה נתקל בהן במקרה, או שאתה יוצא לחפש אותן? האם אתה נוסע בשביל זה למרכז העיר? או לשכונות של בני מיעוטים?"
הוא שוב אחז בגרונה. לא הייתה לו ברירה. היא החזיקה בו ולא הרפתה ממנו. הוא לא היה מוכן לסבול את זה עוד.
"תעשה את זה," אמרה. "תוכיח שהחיה בכל זאת לא מתה. תודֶה שהערתי אותה, כמו שתמיד הצלחתי להעיר אותה אצלך. קדימה, יורגן. תן לי עוד סטירה. אבל לא עדינה כמו קודם. סטירה כמו פעם. הרי רק כך אתה מסוגל לעשות את זה. ממילא אין דרך אחרת. רק מתוך מכות אתה מסוגל להגיד: 'אני אוהב אותך.' תגיד את זה!"
כשם שידע שטירזה היא בתו, כשם שידע שמעבידיו מצאו אותו מבוגר מכדי שיפטרו אותו, כן ידע באותו רגע שהוא שונא אותה. הוא הכה אותה בגב ידו. בלחייהּ השנייה. חזק ומדויק. עד כדי כך חזק שהיא הרפתה ממנו ונפלה על הרצפה.
לרגע הייתה דממה. דממה מוחלטת. כאילו הם נמצאים בהרים. במקום גבוה שאיש אינו מגיע אליו, הכול מסביב שלג ואבנים.
ורק אז ראה. בפתח חדר האמבטיה עמדה טירזה ובידה בובת הצעצוע שלה. היא עדיין ישנה עם בובת צעצוע. חמורון כחול. או ליתר דיוק, חמורון שצבעו המקורי היה כחול.
היא נעצה עיניים בהוריה. האישה זחלה בתחתוניה על הרצפה עד שהגיעה לכיור, נתלתה בשוליו וקמה על רגליה. לחייה האחת הייתה אדומה, והשנייה אדומה כהה, נוטה לכחול.
"שום דבר לא קרה, טירזה," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר. הוא עשה צעד אחד לקראתה. היא שלחה אליו מבט אדיש, כמעט ניטראלי, והחמור בזרועותיה.
"לא לפחד, טירזה. את לא צריכה לפחד. אימא ואני משחקים."
3

הוא מתגלח בזריזות אבל ביסודיות. מפעם לפעם הוא ממשש את עורו כדי לוודא שלא פסח על זיפים. באור הזה המישוש יעיל יותר מהראייה.
הסושי והסשימי מוכנים. הוא קנה ברוחב לב; הוֹפְמֵיסְטֶר התכונן לקראת אורחים רעבים. כמו תמיד באירועים מסוג זה, הוא מוּנע על־ידי הפחד שמא הכמויות לא יספיקו, שמא האורחים יחזרו הביתה רעבים, שמא יאמרו: "הם די חסכנים, בני משפחת הוֹפְמֵיסְטֶר." הוא גם קנה סרדינים. בשעה מאוחרת יותר, כשהאווירה תתחמם, הוא יטגן אותם במעט שום. פשוט אבל טעים. הוא כבר הכין את המנה הזאת בערבי קיץ, ותמיד קיבל עליה מחמאות.
דרך הראי הוא רואה את האישה מתהלכת במסדרון, עדיין לבושה בחלוק הבית שלה.
בעוד שעה יגיעו ראשוני האורחים. אלה שבאים מוקדם כי הם רוצים ללכת הביתה מוקדם, אלא שהם מתעכבים למרות כוונותיהם הטובות, וכשהם יוצאים בחולצה מוכתמת לפתוח את מנעול האופניים השעה כבר ארבע לפנות בוקר. יש משהו מרגיע בצפייה בצעירים שהולכים ומשתכרים אט־אט. בניסיונותיהם הנואשים לחקות מבוגרים, במאמציהם להתחזות למשהו שעדיין איננו, ושאין סיכוי - את זה לימדוהו החיים - שיהיה אי פעם. ניסיונותיהם מפייסים את הוֹפְמֵיסְטֶר.
הוא שוטף את פניו במים ודואג לסלק את שאריות הקצף גם באזור האוזניים והנחיריים. לאחר מכן הוא בוחר לו חולצה ועניבה תואמות. הוא עומד כמה שניות מול ארון הבגדים שלו בחדר השינה, העניבה והחולצה בידיו, והוא מביט באישה הנוברת בארונותיה, היכן שנותרו שמלותיה. הוא מחליט: בלי עניבה. זו המסיבה של טירזה, החגיגה שלה. באירוע כזה לא לובשים עניבה, אפילו אם אתה האבא של כלת השמחה, אפילו אם יגיעו מורים. לא כל המורים שלה, כמובן. את האחריות להזמנות הפקיד בידיה של טירזה. זה הערב שלה. זו פרידתה מהתיכון, מגיל ההתבגרות, ומי יודע, אולי גם מאמסטרדם וממנו, יורגן הוֹפְמֵיסְטֶר, האב שכמעט השלים את חובותיו האבהיות. שלב החינוך הסתיים, מכאן ואילך שוב יהיה לו שפע של זמן לעצמו, אלא שאין לו מושג איך ינצל אותו. שארית חייו פרושה לפניו כמו מדבר.
הוא מחזיק את החולצה לפני מכנסיו, הוא בוחן את הצבעים. האם הם מתאימים? צבעים מעולם לא היו הצד החזק שלו. או ליתר דיוק: בגדים מעולם לא היו הצד החזק שלו.
להוֹפְמֵיסְטֶר יש יחס מיוחד כלפי מורים מסוימים. הוא לא החמיץ אפילו אסיפת הורים אחת. לרוב התייצב שעה ארוכה לפני הזמן, חובת ההורה קודמת לכול, ועם השנים התיידד עם החובה הזאת. הוא חלם לקשור קשרי ידידות עם המורים של טירזה, אלא שקשרי ידידות הם לא הצד החזק שלו. כשטירזה עוד למדה בבית הספר היסודי, הוא הזמין פעם את המורָה שלה לארוחת הערב. הביקור עבר בנעימים. בסופו שיחקו במשחק חברה. "אנחנו חייבים," הסביר לאשתו, "להבהיר למורָה של טירזה עד כמה טירזה מיוחדת, והדרך המתאימה ביותר לעשות את זה היא להזמין אותה מפעם לפעם לארוחה. כדי שתראה את טירזה בסביבתה הטבעית."
הילדות היו מלכתחילה בעיקר יוזמתה של אשתו. יום אחד, בארוחת הבוקר, שזכורה לו עכשיו כארוחת בוקר מתוך חיים אחרים, אמרה: "בקרוב יהיה לנו ילד."
"איך זה ייתכן?" שאל.
והיא ענתה: "הפסקתי לקחת גלולות."
"ילד," אמר. "מה יש, אין מספיק ילדים בעולם? ואת בטוחה שהוא יהיה ילד בריא?"
אבל היא רק ענתה: "אילו הייתי צריכה לחכות לך, שום דבר לא היה קורה."
בוקר שלם בילה במצב של בלבול, אבל לאחר ארוחת הצהריים החליט לקבל על עצמו את החובה. הוא חיכה עד השעה חמש אחר הצהריים ונסע על אופניו לסניף הבנק. שם הסדיר ביטוח חיים, בלי ליידע את אשתו. סכום הכסף שישתחרר במקרה של פטירתו בטרם עת נועד להיות הפתעה.
כך היה יורגן הוֹפְמֵיסְטֶר לאב, כגבר שכל מה שידע או רצה לדעת על אודות אבהות הצטמצם להבנה שחשוב להסדיר ביטוח חיים לפני שהילד יוצא לאוויר העולם.
מרגע שנולדה איבי לבשה החובה אופי חדש. בחודשים הראשונים ישנה איבי בין אמה לאביה, אף שבחדרה ניצבה עריסה מוכנה לשימוש. אבל היא העדיפה לשכב במיטה הגדולה ולישון בבטחה בין שני הוריה.
וכשמלאו לה שנתיים היא עדיין ישנה שם. החוליה השלישית בהרכב. לפעמים היה מעיר את אשתו כדי להראות לה את איבי בשנתה. "תסתכלי," היה אומר, "באיזו שלווה היא שוכבת שם."
ואז הגיעה טירזה. האישה אמרה: "אם יש אחת, למה שלא יהיה עוד אחד?" הוֹפְמֵיסְטֶר הנהן, וכעבור חודשים אחדים שוב נסע לסניף הבנק כדי להעלות את פרמיית ביטוח החיים.
 
הוא מוציא חולצה אחרת מהארון ומחזיק אותה מול האור כדי לבחון אם נותרו בה כתמים, אבל הצבע לא לרוחו. הוא רוצה להיראות מטופח ומכובד. למען המורים שיבואו, החברים של טירזה, טירזה עצמה. צהוב לא נראה מכובד.
שלושה מורים טלפנו אליו לאחר עזיבתה המבישה של האישה: המורה למתמטיקה, המורה לגרמנית והמורה להולנדית. הם שמעו על המקרה, דברים כאלה אי־אפשר לשמור בסוד, והם אמרו לו דברים מעודדים, הם מכירים את התופעה, חלקם מניסיון אישי, והם מתפעלים מהאופן שבו טירזה מתמודדת עם הנסיבות הקשות, אכן, בעניינה של טירזה הוא יכול להיות רגוע. הגברת וַן דֶלְוֶן, המורה להולנדית שגם הייתה המחנכת של טירזה, שאלה: "מה דעתך שניפגש, כדי שנשוחח על העניין? גם בהקשר של טירזה? האם זה ישמח אותך?"
"אני מעדיף שלא," ענה, "אין שום צורך. וזה גם לא כל־כך משמח."
נעם לו שהם טלפנו אליו, אבל על אישה שנעלמה מן האופק רצוי שלא להרבות בדיבור בפומבי. לכן הוא דבק בגרסה שעזיבת האישה התרחשה על פי תכנון מראש. שהוא אפילו עודד אותה לכך. "אי־אפשר לקרוא לזה עזיבה," אמר למורה למתמטיקה, "נכון יותר לומר שלקחנו חופשה מהזוגיות. אמרתי לה: 'סעי לשלום, הרי ממילא תחזרי'."
אם המורים החביבים עליו לא יופיעו הערב, הוא ישוחח אתם בהזדמנות אחרת, או שישלח להם מכתב. זה לא ישנה כהוא זה את רגשותיו כלפיהם. מפעם לפעם ייזכר בהם. לפחות פעם אחת בשבוע, אולי אף יותר מזה.
רגשות, הוא נעצר לרגע במילה הזאת, כמו שנעצרים להסתכל על אטרקציה בשולי הכביש. הוא תולה את החולצות ואת העניבה בחזרה בארון. עדיף ללבוש חולצת פולו.
"הייתי צריכה לקנות לי משהו חדש," אומרת האישה. "מה אני אלבש? את הבגדים הכי טובים לקחתי אתי, וכבר אין לי אותם. והיתר כבר לא עולה עליי. או שסתם לא מתאים לי."
הוֹפְמֵיסְטֶר מצביע על מה שהיא מחזיקה בידה, שמלה שאת קיומה הוא לא זוכר. שמלה אוורירית. היא אוהבת דווקא לבוש אוורירי. וגם מזג האוויר מתחנן לסוג זה של לבוש.
"לא אכפת לך מכלום," היא אומרת. "אתה לא רואה שזה יצא לגמרי מהאופנה? שזה מיושן בצורה מחרידה? וחוץ מזה, זה גם בלתי אפשרי. המשמנים..." היא שולחת אליו מבט, בעצם מבט של חוסר אונים. של תדהמה נוכח השינויים שהתחוללו בגופה.
"משמנים?" הוא שואל. "על מה את מדברת?"
היא מזכירה לו כלב שחזר לבעליו. רק מי שהיה פעם כבול בשרשרת יכול לקוות לישועה. לגבי אנשים מסוימים, השרשרת היא התקווה.
הוא רוצה ללכת לחדרה של טירזה, אבל היא עוצרת בעדו.
"תגיד, יורגן," היא אומרת. "הם לא יחשבו שזה משונה שחזרתי?"
"מי?"
"האורחים."
"האורחים? הם לא מכירים אותך."
"לזה אני מתכוונת. הם לא ישאלו את עצמם: מי היא? מי הגברת הזאת?"
"אני לא חושב. יהיו פה הרבה אנשים. אדם אחד יותר או פחות לא יבלוט. חוץ מזה, את האימא של טירזה. איך שלא יהיה. את יכולה תמיד לומר את זה. אם אנשים ישאלו: 'מה את עושה פה?' פשוט תעני: 'אני האימא של טירזה.' זו סיבה מתקבלת על הדעת לנוכחותך במסיבה שלה."
היא תולה בו מבט ספקני, היא לא השתכנעה. ובידיה היא מחזיקה בגדים שיצאו מהאופנה. עובדה זו רק מחמירה את המצב. "אבל אני האימא שהסתלקה."
"אין עוררין על כך. אבל האנשים כבר לא זוכרים את זה. האנשים כבר שכחו. יש להם זיכרון קצר. כל־כך הרבה אנשים מסתלקים. בתיכון ווֹסְיוּס דווקא מגלים הבנה למקרים כאלה. כלפיי, על כל פנים, הם גילו הבנה."
הוא מחייך בעודו נזכר במורים שטלפנו אליו לאחר שאשתו הסתלקה עם אהבת נעוריה. הוא לא ישכח את זה לעולם, כמה חביבים הם היו, בלי לכפות את עצמם. חוץ מהם לא טלפן איש. על כל פנים, לא אליו.
את איבי הם שלחו לתיכון בַּרְלֵיאוּס, אבל בשל אי־אלו נקודות תורפה החליטו לשלוח את טירזה לתיכון ווֹסְיוּס. את ההחלטה הזו קיבל בעיקר הוֹפְמֵיסְטֶר. הוא טען שטירזה מחוננת. הוא כבר טען את זה ביום שעשתה את צעדיה הראשונים, בגיל אחד־עשר חודשים. חמישה צעדים, זה הכול, אבל בכל זאת, אפשר לקרוא לזה הליכה. הוא סיפר על כך לכל מי שהיה מוכן להקשיב: "היא כבר הולכת. היא מפותחת לגילה." הוא נהנה לספר על כך בעיקר להורים של ילדים בני גילה. עד כדי כך נסחף אחר התלהבותו שלא שם לב לתרעומת שדבריו מעוררים. הוא חזר על המילים 'מפותחת לגילה' כמו תקליט שבור. בתקופת ינקותה היה רוכן מעליה רגעים ארוכים, לפעמים עשרים דקות, כדי להתבונן בה בשנתה. טירזה ישנה בזרועות פרושות. היא לפעמים חייכה בשנתה. אפילו אמה של טירזה לא הבינה במה הוא בעצם מתבונן. מה הוא רואה בה. בתינוקת.
איבי עברה למיטתה הקטנה, וטירזה ישנה ביניהם. וכשהאישה יצאה לרגע או שחזרה הביתה בשעת לילה מאוחרת, טירזה ישנה ליד אביה. הוא שכב לפעמים בפינת המיטה, כי טירזה אהבה לתפוס את כל הרוחב, אבל זה לא הפריע לו. המיטה הייתה שלה.
בעדינות, כמעט ברוך, הוא מזיז את האישה הצדה.
הוא רואה שטירזה סגרה את דלת חדרה, הוא לא רוצה להפריע לה, לכן הוא יורד במדרגות וסוקר את המטבח. הכול מוכן. הכול ערוך להגשה ולאכילה. שילוב הצבעים של הסושי והסשימי יוצר מראית עין של מקצועיות, של כיבוד שחורג מתחום הביתיות. כאילו הוכן בידי שירות קייטרינג. כך זה נראה.
הוֹפְמֵיסְטֶר לא נוטל סיכונים. אדם צריך להיערך לכל תרחיש. מי שזקוק לתירוצים, לא התכונן כראוי לאפשרות של טעות גורלית.
הוא הציב לפידים בגינה, ארבעה בסך הכול. עוד מעט, עם רדת החשיכה, הוא ידליק אותם.
יורגן הוֹפְמֵיסְטֶר ניגש אל המחסן. הוא מזיז הצדה את המכסחת, האת, מסור השרשרת ועוד כמה כלים קטנים יותר, כדי לפנות מקום לבאי המסיבה שיחפשו מעט פרטיות לשם גיפוף דיסקרטי. הוא יוצא מהמחסן ומביט בעצים. גינת הוריו בחבל בֵּיטוּוֶה גם היא משופעת בעצים. מאחר שהוא בן יחיד והוריו כבר אינם, הוא זה שמטפל בעצים. עצי פרי מצריכים גיזום.
הוא פוסע לאטו על הדשא לכיוון הבית. הוא שואף אוויר מלוא הריאות, הוא מרוצה. זו תהיה מסיבה יפה. כמו שטירזה רצתה. "זאת המסיבה האחרונה שלי בבית הזה," אמרה, "לכן אני רוצה לעשות מסיבה גדולה. זה בסדר מבחינתך, אבא'לה? מסיבה ממש גדולה."
"כן, בטח," אמר, "אבל כמה גדולה בדיוק? לְמה את קוראת גדול? היית רוצה שאני אלך? שאסע לסוף שבוע לבֵּיטוּוֶה?"
"לא," אמרה, "אתה יכול להישאר. הרי תמיד נחמד לך במסיבות שלי, לא?"
והוא הנהן. "כן," אמר, "מאוד נחמד."
בשובו אל המטבח הוא שומע את צלצול הפעמון בדלת הכניסה. הוא ממתין רגע לראות אם טירזה או האישה ייגשו לפתוח את הדלת. בהעדר תגובה מצדן הוא ניגש בעצמו. הגברות עסוקות מדיי, הן מתגנדרות.
זו איבי. היא מחזיקה בידה תיק נסיעות קטן, והוֹפְמֵיסְטֶר מאוכזב מעט, כי משמעות הדבר שביקורה יהיה קצר. היא גרה כעת בצרפת, כשישים קילומטרים צפון־מערבית לז'נבה.
הוא מחבק אותה, בכבדות, בסרבול־מה, הוא דורך על בהונותיה, הוא מתנצל, ממלמל. וגם התנצלות זו יש בה משהו מסורבל.
היו לו ציפיות גדולות מבנותיו, אבל מטירזה יותר מאשר מאיבי. מאיבי ציפה לגדולות ונצורות, מטירזה ציפה לעולם ומלואו. אכן כן. לא פחות ולא יותר. עולם ומלואו.
"אתה לגמרי מועך אותי, אבא," אמרה איבי. "תירגע קצת."
לפעמים הוא מחבק בצורה מדודה מדיי, ולפעמים הוא נלהב מדיי, קשה למצוא את האיזון הנכון.
הוא אוחז בה בכתפיה, עושה צעד קטן לאחור, אבל לא מרפה מכתפיה.
"את נראית טוב," הוא אומר, בלי לדעת אם הוא מתכוון לזה, הוא לא ממש בחן אותה.
"יש הרבה עבודה. העונה התחילה."
איבי מבוגרת מטירזה כמעט בארבע שנים. היא נטשה את לימודי הפיזיקה באוניברסיטה כדי לפתוח בית הארחה בצרפת. כשהוא חושב על זה, כשהוא מהרהר בדבר ומפנים אותו על כל היבטיו, הוֹפְמֵיסְטֶר נתקף בחילה. איך ייתכן לנטוש לימודי פיזיקה לטובת הקמת בית הארחה? איבי פגשה גבר צרפתי, ואִתו היא פתחה את עסק בית ההארחה. הרעיון היה כמובן שלו. איזה אדם שפוי יכול להציע הצעה שכזאת?
לעניות דעתו של הוֹפְמֵיסְטֶר הוא לא ממש צרפתי - אף שברשותו דרכון צרפתי - אלא בן מיעוטים, שכמובן לוטש עיניים לכסף שלה. את הכבוד שלה כבר לקח ממנה, אז מה עוד נותר? הוֹפְמֵיסְטֶר כבר לא מוכן לבזבז על זה מילים. במערכה הזאת ממילא הפסיד.
כשאיבי בישרה על כוונתה להפסיק את לימודי הפיזיקה, ואם לא די בזה, גם הודיעה לאביה ולאחותה על תוכניתה להעתיק את מגוריה לצרפת בעתיד הנראה לעין, החליט הוֹפְמֵיסְטֶר ליצור קשר עם עובד סוציאלי, וזה הפנה אותו לפסיכולוג. "איך ייתכן להמיר פיזיקה בבית הארחה, איך ייתכן לוותר על מדע לטובת סידור מיטות?" שאל את האיש בפגישה הראשונה וחזר על השאלה פעמים אחדות.
"אולי זה מסב אושר לבתך?" אמר לבסוף האיש. הוֹפְמֵיסְטֶר נעץ בו מבט נדהם. נוכל שכמותו, בוגד במדע. אושר? הלוא היה מובן מאליו ששתי בנותיו צריכות לסיים לימודי דוקטורט באוניברסיטה, זה היה לדעתו המינימום, המינימום שבמינימום. הוא לא היה מוכן לוותר על המובן מאליו, ואפשר לחשוב - לטובת מה? לטובת אושר בר־חלוף. הוא ירק עליו. הוא התרפק על המחשבה שההצלחה מובנת מאליה, על הדימוי שיצר לו לגבי חייהן של בנותיו. דימוי יפהפה ויומרני, חזון קלאסי, ראוותני ולא־מעשי, אבל בעיקר ראוותני. הוא חינך אותן כדי לשרת את המדע, לא כדי לקפל סדינים בפונדק, עם גבר ממוצא מפוקפק בתפקיד הפונדקאי. לא ייתכן להמיר אידיאלים באושר פרוורטי. הוא קם על רגליו, הושיט את ידו לפסיכולוג בלי לומר מילה, ולא חזר אליו עוד.
איבי נכנסת למטבח. היא מסתכלת סביב. "וַאוּ, כמה הכנת. לכמה אנשים אתם מצפים בעצם? איפה טירזה?"
"למעלה. אולי כבר שמעת?"
"מה?"
"מטירזה."
"מה שמעתי? מה הייתי אמורה לשמוע?"
"שאימא חזרה. היא שוב בבית. אני לא יודע לכמה זמן, אבל היא שוב פה."
"אה."
איבי לא מתרשמת מהידיעה יתר על המידה. אולי אין גם ממה להתרשם. "יש משהו לשתות?" היא שואלת.
"כמובן." הוֹפְמֵיסְטֶר חושב לעצמו שהוא מארח גרוע, ומארח גרוע הוא אב גרוע. הוא פותח את המקרר. "מה תרצי: בירה, יין, לימונדה? יש לימונדה תוצרת בית: מיץ לימון, מים מינראליים וקצת סוכר. הכי טבעי שיש. כמו שאת אוהבת."
"חלב."
הוא מוזג לה כוס חלב. היא גומעת את החלב בלגימה אחת. היא מקנחת את פיה בגב ידה.
"כבר שמעת על זה קודם, או שרק עכשיו?"
"על מה?" היא מביטה בו כאילו השתבשה עליו דעתו.
"על אימא."
"כן, שמעתי. אני אמורה לחשוב על זה משהו?"
"אני יודע..." הוא מהסס. האם היא אמורה לחשוב על זה משהו? שאלה טובה. האם הוא חושב על זה משהו?
"אני לא יודע אם את אמורה לחשוב על זה משהו, אבל אולי יש לך משהו לומר על זה, וכן, אולי את גם חושבת על זה משהו."
"אלה החיים שלכם." שוב אותו מבט. היא כנראה עייפה מהנסיעה הארוכה. היציאה מהבית השכם בבוקר. החלפת הרכבות בפריז. הנסיעה ברכבת התחתית מתחנת רכבת אחת לתחנת רכבת אחרת. כמה פעמים כבר אמר לה: "כשיש לך מזוודה, קחי מונית, אני אשלם על זה." אבל לדעת איבי מוניות הן בזבוז כסף, והיא לא מוכנה לוותר על עצמאותה.
מאחר שהספיק להתרגל מעט לנוכחותה של איבי, הוא בוחן את לבושה. מכנסיים בעלי הדפס הסוואה וחולצת טי בצבעים שלא ממש מלהיבים אותו.
"מה נשמע?" היא שואלת ומניחה את הכוס על השיש. "זאת אומרת: חוץ מזה. מה נשמע חוץ מזה?"
"חוץ מזה? עסוקים." הוא מייד שוטף את הכוס.
"במה?"
הוא מרגיש את הכעס שלה. בעצם לא כעס, אלא שנאה. חוסר יכולת לסלוח, שנאה שעדיין יוקדת זמן רב אחרי שהאחרים כבר שכחו הכול.
"בהוצאת הספרים."
הוא לא שואל איך מתקדם העסק שלה. הוא מתעלם מקיום בית ההארחה. הוא עושה זאת לטובתה. בזמנו, כשהבין שהפסיד במערכה, מימן בסופו של דבר את הקמת העסק, ואת העובדה הזאת הוא לא מסוגל להדחיק. אין חללים ריקים בעברו. דברים שהוא לא רוצה לזכור, דברים שניסה לסלק מזיכרונו. זה לא עלה בידו. הוא יודע הכול. נדמה לו. תפקיד ההיסטוריון הוא לברור את הפרטים שיש להם חשיבות לדורות הבאים, וכיוון שכך הוא דן פרטים אחרים לשכחה. מי שלא שוכח כלום, אין לו חיים. בשכחה טמון העתיד. בצעירותו נרשם הוֹפְמֵיסְטֶר ללימודי היסטוריה באוניברסיטה, אבל כעבור חצי שנה עזב את הלימודים האלה ועבר ללמוד גרמנית וקרימינולוגיה. הוא אדם שלא מסוגל לשכוח דבר. ודווקא משום כך הוא מגשש בעברו כמו עיוור.
מי שרוצה לחטוא לאמת יכול להסתפק בזיכרון משובש. טֶרָה אִינְקוֹגְנִיטָה, ארץ לא־נודעת. אדם יכול לנבור בנבכי עברו, כמו מגלה ארצות בארץ לא־נודעת. ג'ונגל. בּוּשְמֶנים, קדרה. הקניבלים מקדמים את פניו, ובשעה שהמים הולכים ומתחממים הוא רואה לנגד עיניו את כל החללים הריקים, לא עוד כחללים ריקים, אלא כמו שהיו בפועל. כעין סרט. סוף־סוף הוא יודע מי הוא, ובאותו רגע המים מתחילים לבעבע. לכל דבר יש מחיר.
היא מצביעה על לחיו.
"אתה מדמם," היא אומרת.
"הרגע התגלחתי."
היא תולשת פיסה קטנה מגליל של מגבות נייר ולוחצת בה על לחיו. וכך הם עומדים, אב ובת, בעמידה מגושמת אבל אינטימית. אין ספק, זו אינטימיות, זה מה שנותר ממנה, לאחר החיבוקים החטופים במסדרון, בנמל התעופה, בחניון.
בעיניה הוא רואה את הקרירות המוכרת לו היטב, קרירות שלא הצליח להתרגל אליה ושמעולם לא היה מוכן להבין. הוא עדיין מקווה לסלחנות, שהרי הוא עצמו מוכן לסלוח, לאחר ששלף את טפריו. טפריו של הטורף, טפריו של נצר ראוי למשפחת הוֹפְמֵיסְטֶר.
"את מאושרת?" הוא שואל, בשעה שהיא מקלפת בזהירות את פיסת הנייר מלחיו. חתיכה קטנה נותרת דבוקה.
היא מביטה בו בהשתוממות, אבל זו לא השתוממות של ממש, אלא השתוממות מעושה. שארית אחרונה ועיקשת של כעס.
"ממתי אתה מתעניין באושר שלי, אבא?"
הוא עושה צעד אחד לאחור. "אני מתעניין ברווחה שלך. את בתי. יש לי רק שתי בנות."
"רווחה זה לא אותו דבר כמו אושר. תעמוד שנייה, אני רוצה להוריד את חתיכת הנייר הזאת מהלחי שלך."
הוא עומד דום בשעה שאיבי מגרדת בלחיו. הוא חש את מגע הציפורן שלה בעורו, הוא עוצר את נשימתו ומנסה להיזכר בחייו כשעדיין לא היו לו בנות, כשעדיין לא הייתה לו תכלית, כשעדיין נע בחלל - בזה נאלץ להכיר בדיעבד - כמו טיל חסר כיוון, כמו גוף שכל ייעודו, מלבד מקצוע העריכה, הצטמצם להיותו בעל בית.
ביום שבו חתם הוֹפְמֵיסְטֶר אצל הנוטריון על חוזה רכישת הבית הזה החליט להשכיר את הקומה העליונה, שאם לא כן היה מתקשה לשאת בנטל ההוצאות בהתחשב במשכורתו העלובה. מכל מקום, הבית היה גדול מדיי בשבילו, אפילו גדול מדיי לְמשפחה.
תחילה השכיר את הקומה העליונה בעיקר לאנשי עסקים, לתקופה קצובה של חודש או רבעון. גברים בנסיעת עסקים, שעבדו במשך כל היום ובשובם בערב צנחו על המיטה באפיסת כוחות, כדי לקום למחרת ושוב להיעלם בחיפזון בחליפותיהם המגוהצות בקפידה.
הקומה העליונה הייתה מרוהטת ברהיטים זולים אבל שימושיים. מעלתה העיקרית הייתה הנוף עוצר הנשימה. פארק ווֹנְדֶל. כשהוֹפְמֵיסְטֶר הציג את הדירה, תמיד הצביע על הפארק בהדגשה יתרה, כאילו יש לו בעלות עליו. הפארק שלו, הגינה הקדמית שלו.
כשאיש העסקים היה אומר: "כן, זה מתאים לי, אני לוקח את זה", היה הוֹפְמֵיסְטֶר שולף מכיסו חוזה שכירות קצר, כתוב בכתב יד, ובו סעיף המאפשר הארכה אוטומאטית מדי חודש לפי הצורך.
"אם אתה משלם במזומן," היה הוֹפְמֵיסְטֶר אומר בעת חתימת החוזה, בנימה המרמזת שהוא מציע הטבה מיוחדת שאחרים לא זכו לה, "באחד בחודש, אם אתה משלם במזומן, אתה מקבל הנחה של חמישה אחוזים."
הנחה של חמישה אחוזים. הדיירים אהבו את זה.
וכך היה הוֹפְמֵיסְטֶר מטפס במדרגות באחד בכל חודש כדי לגבות את שכר הדירה, שלרוב כבר המתין לו בתוך מעטפה קטנה. ואם לא, היה מתעכב מעט, היה מחליף כמה מילים, היה משמיע הגיגים בענייני אקלים, כי על מזג האוויר אהב לדבר ואפילו עשה זאת בלהט מופגן. והיה ממתין. בסבלנות. עד שהדייר היה סוף־סוף מוציא את ארנקו, סופר את השטרות ומשלם את הסכום המוסכם.
כשאנשי העסקים היו מפנים את הדירה, היה הוֹפְמֵיסְטֶר תמיד מוצא סיבה שלא להחזיר את העירבון במלואו, או ליתר דיוק, בכלל. קרע בטפט, ידית של דלת שהתפרקה, סדק בכיור. "אני מצטער," היה אומר, "אבל זה לא היה כך כשנכנסת לגור פה לפני שלושה חודשים. אני צריך להזמין תיקון. זה לא נעים, אבל זה הולך לעלות לי כסף."
הוֹפְמֵיסְטֶר לא עשה את זה מתוך רשעות, אלא משום שהיה זקוק לכסף הזה, זקוק לו נואשות. עתידו היה תלוי בכסף הזה. לימים גם עתידן של בנותיו. מה שווה חופש אם אין לך כסף לממן אותו? רק העשירים הם חופשיים, וגם זה לא תמיד נכון.
מפעם לפעם היה גם משקר. הוא לא נהנה לעשות זאת, אבל הוא שיקר במצח נחושה. הוא היה מצביע על חורים בתקרה שכבר היו בה קודם, על כתמים על הטפט שכלל לא היו חדשים, או שהיה סופר את הסכו"ם במטבח - הוא השכיר גם את הסכו"ם - ואומר בנימה צדקנית שנעלמו סכינים ומזלגות. עם השקרים הקטנים האלה, שנעשו ללא כוונת זדון, הופיעה הבושה.
הוא שנא את הדייר שלא אמר מיוזמתו: "אז אולי נוותר על מחצית העירבון?"
ולמה לא על כל העירבון? הוא שנא את הדיירים שהכריחו אותו לשקר, כי היו קמצנים, כי היו נצלנים. כך שהוא, אף כי סיים את לימודי הגרמנית בהצלחה - אמנם בלי לקבל דוקטורט, אבל זה היה פרט שולי, מקרה נסיבתי - נאלץ לפשפש בקומה העליונה של ביתו עד שמצא פגמים חדשים. את זמנו היקר נאלץ לבזבז על התדיינויות בשאלה כמה יעלה לסייד קיר בגודל שני מטרים על ארבעה מטרים. היו דיירים שאמרו: "אין שום בעיה, אני יכול לקנות מחר פחית צבע ולעשות את זה בעצמי. זה יחסוך לך את כל הטרחה, ולי זה יחסוך כסף." אבל לא זו הייתה הכוונה. לא היה מדובר בקיר או בצבע, אלא בעירבון שלא היה בר־החזר. מהסיבה הפשוטה שהוא כבר לא היה בנמצא.
הוֹפְמֵיסְטֶר, ברוב תושייה, היה מדבר סחור־סחור, היה מגזים, נאנח, מתאונן, מעורר את חמלת האחר, ופתאום, בלי סיבה נראית לעין, היה נעשה תוקפני. "אם לא נגיע להסכמה לפני שאתה עוזב את הדירה, אתה מוזמן לבוא הנה בשביל העירבון שלך, אבל זה לא יצליח לך, כי אתה לא זכאי לעירבון הזה, אין שום בסיס לטענות שלך, אתה מיצית את העירבון עד תום." בתוך כך היה מנופף באגרופו ומתכוון לכל מילה. הוא היה נכנס כל כולו למשא ומתן כאילו היה זה סרט, או ספר, או מחזה. היו רגעים שהיה מאבד את עשתונותיו, ואז היה עליו לקרוא עצמו לסדר, לנשום עמוק. עד שהיה מתעשת. אדם צריך לדעת לנהל את עצמו, וָלא, ינהלו אותו אחרים.
כמו שקרה להוריו. מתישהו בשנות התשעים, ואולי בעצם כבר בשנות השמונים, הם הלכו ונעשו משונים. זו לא הייתה דמנציה, זה היה משהו אחר, מחלה ללא שם. הוֹפְמֵיסְטֶר לא ידע איך להתמודד אתה, ועל כן ביקש להתמנות לאפוטרופוס של הוריו. הוא היה צריך לדאוג לכול, לענייני הכספים, לבית, לגינה. בהזדמנות זו כבר העביר את נכסיהם הכספיים לחשבון הבנק שלו. הוא היה זקוק לכסף. זה לא היה מעשה לא־מוסרי בעליל, שהרי הוריו הוכרזו בלתי כשירים לנהל את ענייניהם. עורך הדין התחייב בפניו שזה אכן כך. המונח "בלתי כשירים" דיבר בעד עצמו.
לאביו של הוֹפְמֵיסְטֶר הייתה חנות כלי עבודה בחֶלְדֶרְמַלְסֶן, ואמו שרה במקהלה, אבל לא התפרנסה מזה. השירה הייתה התחביב שלה.
והוא, הבן היחיד, בנה את עצמו מכלום, כי כך צריך לנהוג, כי זה מה שציפו ממנו. לבנות את עצמו. כי רק מי שבאמת עשיר לא יורקים לו בפרצוף.
להוריו של הוֹפְמֵיסְטֶר ירקו בפרצוף, זה ניכר בהם, זה בלט לעין.
לאחר שהיה מתעשת, היה מצביע בעדינות על העובדה שהדייר זכה לשהות עוד חמישה ימים בדירה בלי שנדרש לשלם פרוטה. ולבסוף היה אומר: "אתה יודע מה? אני מוותר לך על כל התוספות, אבל בוא נעזוב את העירבון. בוא נשכח ממנו. פשוט נשכח מהעירבון. מקובל עליך?"
ובעודו יורד מהר ככל האפשר במדרגות היה מתנער מהתחושה העמומה של סלידה עצמית, תוך שהוא משכנע את עצמו בכל פעם מחדש שהוא עושה זאת למען משפחתו. תחילה למען עצמו ולמען אשתו, ולימים בעיקר למען בנותיו. למען עתידן. לקדושים נחוץ עבר - את זה שמע פעם בדרשה בכנסייה - ואילו לחוטאים נחוץ עתיד. בנותיו היו היוצא מן הכלל: להן נחוץ עתיד, אף שלא חטאו.
בהדרגה החלו הדיירים להאריך את תקופת השכירות מעבר לחודשים ספורים. זה חסך לו את הטרחה של חיפוש דיירים חדשים מדי רבעון. ממשרדי תיווך - שגובים תעריפים מופקעים תמורת שירות שלומיאלי - הוא ממילא הדיר את רגליו.
הוֹפְמֵיסְטֶר העדיף למצוא את דייריו בכוחות עצמו. הוא חיפש אותם כמו שאב מחפש חתן לבתו, בהקפדה יתרה. הוא סרק את המודעות כמעט בכל העיתונים כדי למצוא את האדם המתאים ביותר. הכי שקט, הכי מהוגן, הכי אמין, הכי נקי. רצוי אדם שיש לו כתובת נוספת במקום אחר, אדם שמחפש רק מקום לינה, שכבר רשום בעיר אחרת. הוא לא חסך מאמץ כדי להרחיק את הכנסתו הנוספת מידיהן של רשויות המס. כי חופש ורעב לא מתקיימים בכפיפה אחת. הוא אמנם מעולם לא ידע רעב, אבל הפחד מפני הרעב, שבצלו התחנך, מעולם לא נטש אותו.
מה שנותר מזה היה אותה עלייה במדרגות ביום הראשון בכל חודש, כשהדייר לא זכר לשלשל את המעטפה ובה הסכום המוסכם לתוך תיבת המכתבים של הוֹפְמֵיסְטֶר. זה היה הריטואל הקבוע בחייו. הפולחן הדתי שלו. כך ולא אחרת עבד את אלוהיו. באחד בכל חודש גבה את המגיע לו.
כשהיה יורד מהקומה העליונה, כתמיד חדור תחושה של זוהמה, היה סופר את הכסף בסלון והיה מחביא אותו במקום בטוח, עד שהיה מצטבר סכום שראוי להעלימו בדיסקרטיות לתוך חשבון בנק בחוץ לארץ. תחילה בלוקסמבורג, לימים בשווייץ. ובעודו סופר ושוב סופר את השטרות, היה אחוז מחשבות על עצמאות פיננסית. אחוז, אכן כן, המחשבות אחזו בו, הן לא הרפו ממנו. ברגעים כאלה היה מוחזק כבן ערובה בידי חלומותיו. הוא היה מחשב כמה שנים עדיין מפרידות בינו לבין העצמאות הפיננסית. הוא היה מחשב את החודשים. הלוואי רק שהמחלה והמוות לא יבואו קודם שיגשים את העצמאות הזאת. היה מדובר בעשרות שנים. ואולי פחות. אם שוקי ההון יאירו פנים.
אלא ששמחתו של הוֹפְמֵיסְטֶר נוכח ההון ההולך ותופח לאטו בחוץ לארץ - אותו הון שנועד להבטיח שאיבי וטירזה לעולם לא יֵדעו עוני, שדלתות שנפתחות רק לעשירים ייפתחו גם לפניהן, שהן יוכלו ללמוד במיטב האוניברסיטאות ברחבי העולם - שמחה זו לא הייתה שלמה. מה שהעיב עליה היה הריטואל המשפיל שנכפה על הוֹפְמֵיסְטֶר באחד בכל חודש. הוא התקשה להבין מדוע הדייר לא בא למסור לו את שכר הדירה בעצמו, אף שדרש זאת ממנו שוב ושוב. בכל פעם שהדייר לא התייצב באחד בחודש עד השעה שמונה בערב, היה הוֹפְמֵיסְטֶר יוצא מהבית ומצלצל בפעמון הדלת הסמוכה. הדלת המוליכה אל הדירה המושכרת. הוא לא יכול להתאפק. הוא לא יכול להמתין, מחשש שמא ישכחו אותו.
גם בימי ראשון היה מצלצל בדלת ההיא. אחד בחודש הוא אחד בחודש. הוֹפְמֵיסְטֶר התעלם מימי שבתון, כי היה לו חלום. והוא סלח לחייבים כשם שהם סלחו לו. הכסף הוא המחילה. בסופו של דבר, אם יורדים לעומקו של עניין, המחילה היא תמיד כסף.
אבל אפילו אותה מחילה לא יכלה למנוע את הפרעות השינה שתקפו אותו כבר מעשרים ושבעה או עשרים ושמונה בחודש. הוא חלם על הדייר, על המעטפה, על פגמים בביתו. הוא חלם שעלה במדרגות ומצא את הדירה המושכרת ריקה: הכול נעלם, הריהוט, הסכו"ם, הדייר עצמו, הבגדים, הארונות. בדירה לא נותרו אלא דליפת מים מהצנרת וגוויית חתול במצב של ריקבון מתקדם בכיור. הגם שאסר מפורשות על הדייר להכניס חיות בית. אפילו לא דג זהב.
החלום תמיד הסתיים ברחש העדין והטורדני של טפטוף מים על שטיח. במראה של גוויית החתול בכיור, ושל הוֹפְמֵיסְטֶר עצמו, משוטט בדירה, מייבב, מחפש לשווא אחר מעטפה ובה שכר הדירה. סיוטי הלילה שלו היו ספוגים רטיבות, חדורים עובש, אפופים פלומת חתולים. הרוחות הרעות של עסקי הנדל"ן פקדו אותו בשנתו.
יום אחד, כשכבר נואש מהמצב, והוא מתוח מחוסר שינה, צץ במוחו רעיון. "איבי," אמר. היא הייתה אז בת שתים־עשרה, ניגנה בכינור, שיחקה טניס, ונחשבה לאינטליגנטית ונאה. "איבי," אמר שוב, "את רוצה להרוויח חמישה גילדן וגלידה?"
היא תלתה בו מבט חולמני והנהנה. היא הייתה ילדה חולמנית. היו מי שאמרו עליה שהיא מרחפת. הוא לא. הוא דבק בהגדרתה כחולמנית.
"מה שאת צריכה לעשות הוא לעלות למעלה, לדייר, ולומר לו: 'באתי לגבות את שכר הדירה.' ואז הוא ימסור לך מעטפה. ואת תביאי אותה אליי. לא להתעכב, ולא לקבל שום דבר חוץ מזה. רק להקפיד להיות מנומסת."
הוא ליווה אותה לדלת הכניסה, פתח את הדלת ונעמד שם בעודה מצלצלת בפעמון דלתו של הדייר.
היא נכנסה. בתו. אחת משתי בבות עיניו. ילדה נהדרת. מה שנכון נכון. כך נהג להתבטא: "היא ילדה נהדרת. מה שנכון נכון." כאילו מדובר בקביעה אובייקטיבית, שכלל אינה עומדת לדיון. משהו כמו כוח הכבידה.
כששמע אותה עולה במדרגות סגר את הדלת והמתין לה במסדרון בקוצר רוח, מבטו מופנה כלפי שטיח הכניסה, זרועותיו שלובות.
כעבור שתי דקות חזרה. הוֹפְמֵיסְטֶר התנפל על המעטפה כמו חיה מורעבת. הוא ספר פעם אחת, הוא ספר פעמיים. השטרות נעו בין אצבעותיו במהירות הבזק, כאילו הם קלפים והוא טורף אותם. לאחר מכן החביא את הכסף בשידת הכלים, במקום סודי, ליטף את שערה הבלונדי־כהה של איבי, ונתן לה חמישה גילדן ועוד כסף קטן לגלידה.
"מותר לי עכשיו?" שאלה.
"מה?"
"לקנות את הגלידה."
"כן," אמר האב, "מותר לך. אבל רוצי. רוצי מהר. כי אנחנו תכף אוכלים."
והיא רצה החוצה. עליזה וחסרת דאגה. לא מוטרדת מבושה או מתחושה כלשהי שדבקה בה זוהמה. היא לא ידעה זוהמה מהי.
מאותו יום היה הדבר למסורת: איבי גבתה את שכר הדירה.
איבי עשתה את מה שהאב כבר לא היה מסוגל לעשות. באחד בכל חודש עלתה לקומה העליונה לקבל את המגיע למשפחת הוֹפְמֵיסְטֶר.
עם הזמן הלכה והתרגלה לתפקיד, עד שלפעמים הייתה היא זו שנזכרה לומר: "אבא, היום הוא האחד בחודש. אני עולה למעלה."
והוא החל לבטוח בכישרונותיה, בקסמה, ביכולתה להבין את נפש האדם, כלומר את נפש הדייר. דומה אפילו שהפיקה הנאה מיוחדת מהמשימה השגרתית הזאת שנראתה כמעט פרוורטית בעיני הוֹפְמֵיסְטֶר, שעוררה בו תמיד תחושה שאין זה מכבודו למלא אותה, שהיא מטנפת אותו, שהוא הולך ונעשה מזוהם בגללה מחודש לחודש, ממדרגה למדרגה. אבל בין איבי לאביה היה הבדל מהותי: הוֹפְמֵיסְטֶר גבה את שכר הדירה. איבי רק התחזתה. כשעלתה במדרגות, היא חיקתה את אביה. זו הייתה בעצם פרודיה. היא לא הייתה בוגרת, אבל היא העמידה פני בוגרת, ועוד איך. היא עשתה זאת בנחרצות. באותו חיקוי הייתה טמונה הגאולה, שכן בגילום תפקיד אביה היא גירשה את הרוחות הרעות שהציקו לו. באותו חיקוי, שהיה לפעמים מוגזם עד כדי גיחוך, גם היה טמון החופש שלה.
בחלוף הזמן כבר לא היה צורך להזהיר אותה. "לא להתעכב, לא לקבל שום דבר. לחזור מייד הביתה." היא הכירה את הכללים, היא למדה את הוראות הריטואל, ואפילו התגאתה בביצועה המושלם של המשימה החודשית. היא ראתה בשכר הדירה שלל, שהיא מסייעת בכיבושו ומשתתפת בהכנסות ממנו.
לפעמים, כשחזרה משליחותה אצל הדייר, הייתה אומרת לאביה: "הוא שואל אם זה בסדר שישלם בעוד כמה ימים."
והוֹפְמֵיסְטֶר היה עונה: "בטח שזה בסדר, אבל בלי ההנחה של חמישה אחוזים. את ההנחה הזאת אני נותן רק על תשלום במזומן באחד בחודש. על תשלום במזומן בשלושה או בארבעה בחודש צריך לשלם את הסכום המלא. תזכרי את זה. האחד בחודש נגמר בחצות, ומרגע זה אין הנחות."
ובשלושה או בארבעה בחודש, כשהייתה מביאה את הסכום המלא, היה מתיישב ליד המכתבה מול המחשבון והיה סופר את הכסף. כי הכסף בחוץ לארץ טבעי שהוא צומח, כסף אמור לצמוח. הכסף פורה, וכשהוא נמצא בידיים הנכונות הוא מתרבה כמו עשבים שוטים. ואיבי הייתה עומדת ומסתכלת מהצד על אביה, בעודו סופר את הכסף, ובעיניה מבט של הזדהות ומשהו שדומה לעדנה. מבט בוגר ומבין. במקום האב שמסתכל על בתו במבט מלא עדנה, הייתה הבת מביטה באביה בקורטוב של עדנה.
וכששוב הצטבר סכום גדול די הצורך, היה לוקח שני ימי חופש ונוסע לשווייץ להפקיד את שכר הדירה בבנק אמין, שפקידיו המיומנים השקיעו את כספו באופן המקרב אותו לעצמאות פיננסית. הוא התקרב אליה בקצב אטי, אך בטוח. מיום ליום. משעה לשעה. מדקה לדקה.
איבי הלכה והתבגרה, עברה לבית ספר תיכון, החלה להתאפר, אם עדיין לא עשתה זאת כשלמדה בבית הספר היסודי, עברה לאיפור כבד, הייתה נתונה למצבי רוח, קיללה את הוריה, נטשה את הכינור, הו, מה מרות הן האכזבות החינוכיות, אבל בדבר אחד לא חל שינוי, הריטואל נותר בעינו: באחד בכל חודש עלתה לגבות את שכר הדירה.
בשובה הביתה, ובידה המעטפה, הייתה מעיפה מבט שובב באביה כאילו ידעה מה עשתה זה עתה, כאילו הבינה במה הייתה שותפה, כאילו היה ברור לה שהוא לא מסוגל לעשות את זה. כאילו זיהתה את הבושה שלו. והתובנה הזאת עשתה אותה לאדם פחות חופשי, היא קשרה אותה לגבר שכינתה בשם "אבא".
בתום ספירת הכסף היה מחבק אותה. הוא היה מאמץ אותה אל לבו במשך כמה רגעים. השליחות הפשוטה קיבלה ערך, משמעות. היא הייתה הקשר בין האב לבת, היא הייתה הסוד ביניהם, אף שלא הייתה סוד אמיתי, היא הייתה הברית ביניהם. וברגעים אלה הם חזרו להיות אב ובת, ולא עוד שני זרים שבמקרה גרים באותו בית, משתמשים באותה אמבטיה, ולפעמים יושבים ליד אותו שולחן ואוכלים יחד את ארוחת הערב.
הוא כבר לא נתן לה כסף בשביל גלידה, אלא בשביל חצאית, או סרט. הוא כבר לא אמר לשם מה הכסף, הוא פשוט נתן אותו. במקום לדבר, הוא קרץ בעין. לפעמים, כשראה שהעצמאות הפיננסית מתקרבת בקצב מואץ - שוקי ההון האירו פנים באותן שנים - העלה את שכרה של בתו.
לא אחת הייתה איבי חוזרת מהשליחות ומוסרת הודעה מהדייר, למשל, שהוא מתכוון לפנות את הדירה, או להפך, שהוא מעוניין להאריך את החוזה. בדרך זו חסכה מאביה התעסקויות שהיו לצנינים בעיניו. וכעבור שנתיים היה נדמה כאילו תמיד התנהלו העניינים כך. כאילו תמיד היו צריכים להתנהל כך. למשפחת הוֹפְמֵיסְטֶר היה עסק משפחתי.
דייר אחד היה עוזב, דייר אחר היה בא, אבל מדי תחילת חודש הייתה בתו הבכורה של הוֹפְמֵיסְטֶר עולה במדרגות לקומה העליונה. והאמת ניתנת להיאמר: היא מילאה את השליחות בלי שום קושי. הדיירים שמחו לשלם לה את שכר הדירה. לעונג היה להם לשלם לה. מסירת המעטפה אישית לידיה הייתה זכות יתר שהוענקה לדיירים.
מיום שהחלה איבי לגבות את שכר הדירה פחתו התלונות על כתמי טחב בטפטים, על הסקה שבקושי מחממת, על חלון שלא נסגר כנדרש. צחוקה הבריח את התלונות, רגליה פיזרו את התחושה הנוקבת שתנאי החוזה מופקעים. עיניה פיצו על הברז המטפטף. איבי הייתה שקולה כנגד כל הפגמים בדירה המרוהטת.
ואז, ערב סתווי אחד, באחד בחודש - תמיד באחד בחודש; במבט לאחור הצטיירו חייו של הוֹפְמֵיסְטֶר כרצף אינסופי של ימי תשלום - היא התעכבה. הוֹפְמֵיסְטֶר קרא עיתון תוך שהוא מאזין לקונצ'רטו לצ'לו של אלגר, וכשהגיע לעמוד של טורי הדעות - הוא קרא את העיתון כמו שקוראים ספר - החל לדאוג. כבר חלפה למעלה מחצי שעה מאז יצאה איבי מהבית. הוא המשיך בקריאתו, אבל לא הצליח להתרכז במאמרי הדעות. מדי משפט נתקעו מחשבותיו ונדדו אל איבי.
כמובן, מקובל שלא לוקחים את הכסף ומסתלקים מייד. לפעמים צריך להקדיש עוד כמה רגעים לשיחת חולין. כך גם היה בזמנו, כזכור לו, בתקופה שהוא עצמו נשא בעול המעיק הזה. אבל שיחת חולין של חצי שעה היא כבר לא שיחת חולין. היא שיחה, היא חצי סעודה.
כבר פעמיים ניגש לדלת הכניסה לראות אם היא באה, כמו ששולחים מבטים כדי לראות אם החשמלית המתמהמהת סוף־סוף מגיעה. כמה מטופש להניח שמבטים מועילים. שבכוחו של מבט תקיף להנכיח את מה שנראה כנעלם.
לא ייתכן שקרה לה משהו, היא אפילו לא חצתה את הכביש.
הוא כבר לא ידע מה לחשוב. אשתו יצאה מהבית לאסוף את טירזה שהלכה לשחק אצל חברה. לא היה לו את מי לשתף בדאגותיו. הוא כיבה את אלגר, יצא לגינה להביט בעץ התפוח שלו, והציץ מעלה בין ענפי העץ, אל החלונות שמאחוריהם הסתתר הדייר. אבל הוא לא ראה שום דבר חריג. רק את הווילונות שתמיד היו תלויים שם, ושבעצם כבר היה ראוי לשלחם לכביסה. דבר לא זז. ערב נאה היה, יחסית לתחילת אוקטובר. שום רשרוש לא נשמע בשיחים. איש לא צווח. דממה. דממת נצח.
כיוון שלא ידע מה עוד אפשר לעשות, חזר אל הסלון והרים את העיתון מהספה.
כמה ימים קודם לכן מלאו לאיבי חמש־עשרה שנה. חלק מהמתנות שקיבלה היו עדיין מוצגות לראווה על שידת הכלים, כמנהגם בכל פעם שאחת הילדות חגגה יום הולדת. הם קראו לזה "שולחן המתנות", ולא חדלו מהמנהג, אף שאיבי כבר הייתה בת חמש־עשרה. הם גם הקפידו על תליית קישוטי הנייר. הוֹפְמֵיסְטֶר הוא שתלה אותם, באותה שיטתיות ובאותה דבקות שבהן גבה את שכר הדירה בשעתו.
הוא הסתכל על המתנות, על שעון היד שקנה לאיבי, כבקשתה. שעון יד איכותי, הוא השקיע בו כמה ימי חיפושים. השעון היה יקר, אבל לא כל יום בתך חוגגת יום הולדת חמישה־עשר. הוא רצה לקנות שעון שישמח אותה, שיענה לדרישותיה, שעון שתוכל להציג בגאווה לחברותיה.
על שולחן המתנות היו גם: זוג מכנסיים; משחק שלא הבין את טיבו; בגד ים; שני ספרים; ציור של אונייה פרי יצירתה של טירזה. היתר כבר נלקח, נאכל, או נכנס לשימוש.
ואז החליט לצלצל בדלת הסמוכה. זה כבר נמשך יותר מדיי זמן. היא מן הסתם נאלצה להאזין למסכת של תלונות חסרות שחר, שהדייר - אַנדרֵיאַס שמו, אדריכל גרמני צעיר - כבר העלה פעמים אחדות בפני הוֹפְמֵיסְטֶר כשנתקל בו ברחוב. ברחוב! לדיירים כבר אין שום נימוס. שום תרבות. הוא הרגיש את זה, הוא ראה את זה במו עיניו, והוא גם קרא על זה. האנשים נעשו שחצנים, שחצנותם הייתה תלויה באוויר כמו ענן עשן סמיך ושמנוני. זה מה שהוֹפְמֵיסְטֶר הריח מדי ערב כשיצא לסיבוב קצר בפארק ווֹנדֶל. שילוב של עצלות ושחצנות השתלט על אנשי העיר, שילוב שהפחיד את הוֹפְמֵיסְטֶר, שעשה אותו מבודל, כיוון שלא יכול להיות שותף לו, כיוון שהבין בעוד מועד שאותה שחצנות היא האויב הטבעי של האידיאל המושרש עמוק בלבו: שלבנותיו יהיו חיים טובים יותר.
אדם שמביא בחשבון כל הסתבכות אפשרית הוא היפוכו של אדם שחצן.
הוֹפְמֵיסְטֶר נד בראשו, אף שאיש לא ראה אותו. איך יעלה על הדעת להטריד נערה בת חמש־עשרה בסיפורים על פגמים בדירה מרוהטת.
הוֹפְמֵיסְטֶר צלצל בפעמון הדלת הסמוכה לדלתו. בלחיצה יתרה, אבל לא ארוכה מדיי. בעל בית צריך לשמור על נימוסים. לא יזיק למרוח שכבת לכה חדשה על העץ, אולי בשנה הבאה. כרגע לא. כרגע צריך לחסוך, שאם לא כן העצמאות הפיננסית לעולם לא תתממש.
איבי כנראה יצאה לעשות קניות. אבל היא הלוא ידעה שהיא צריכה קודם למסור לו את שכר הדירה. היא תמיד דייקה. היא הייתה מודעת לחשיבות הריטואל. היא ידעה מה רב ערכו בעיני אביה.
הצלצול נותר ללא מענה. הפעמון צלצל אבל איש לא פתח את הדלת. האדריכל מן הסתם יצא מהבית, או שישן.
הוֹפְמֵיסְטֶר נעשה יותר ויותר מוטרד. הוא הוציא את צרור המפתחות מכיס מכנסיו וחיפש את המפתח של הדירה המושכרת.
באמצע השבוע, כשהזדמן לו להיות בבית בשעות היום, היה מתגנב לדירה המושכרת. לא ממש כדי לרגל, אלא סתם כדי להיווכח מה באמת מתרחש בה, כדי לדעת עם מי יש לו עסק. כדי להכיר את הסחורה שלו. הוא היה פותח את הארונות והמגירות, אבל לרוב לא היה מוצא חומר מפליל. לכל היותר חומר פורנוגראפי כלשהו, מכתב מאת חברת גבייה, מכתבי אהבה. הוא עבר על הכול ברפרוף. חשוב להיות עם היד על הדופק. אבל דבר אחד היה ברור לו: אם בני אדם יש להם סודות, הם לא שומרים אותם בדירה המשמשת אותם ללינה בלבד.
הוא שוב צלצל בפעמון. ליתר ביטחון. בלחיצה מעט ארוכה יותר, אבל לא ארוכה מדיי. לא צריך להתנהג בגסות.
שוב לא היה מענה.
הוא פתח את הדלת בזהירות, כמעט כמו גנב, בתחושה עמומה של אשמה, והוא עלה במדרגות התלולות. בצעדים אִטיים. פתאום נוכח לדעת שהוא סובל מקוצר נשימה.
בערב ההוא התברר לו לראשונה שהוא מתחיל להזדקן. ליקויים גופניים מבשרים את הסוף הבלתי נמנע של אשליות הנעורים האחרונות. וקוצר נשימה הוא ליקוי גופני, בזה אין כלל ספק.
הוא התנשף. הוא שמע מוזיקה. משהו מודרני, ועם זאת צלילי כינור. אם כן מישהו בבית, או שהאדריכל שכח לכבות את המוזיקה. משאירים אורות דלוקים. מפעילים את ההסקה בחורף כשהחלונות פתוחים. משנה לשנה הם הולכים ונעשים מנוונים וחצופים. זה אפילו לא היה ניוון, זה היה חוסר אכפתיות פרוורטי, שנתפס בעיני הוֹפְמֵיסְטֶר כעלבון אישי, כיוון שהוא לא יכול להרשות לעצמו להתנהג כך. כיוון שסירב להרשות לעצמו להתנהג כך.
קוצר הנשימה שלו הלך וגבר. הוֹפְמֵיסְטֶר נעצר באמצע גרם המדרגות. הייתכן שהוא לוקה בלבו? אולי כדאי שייבדק אצל קרדיולוג, שיעבור אק"ג, או איך שלא קוראים לזה? על כל פנים, בדיקות מקיפות ויסודיות. הוא עישן פעם סיגרים, אבל כשהאישה נשאה את איבי בבטנה הוא חדל מזה. לא ייתכן שזה בגלל הסיגרים. ודאי יש סיבה אחרת. חולי אחר בלתי ידוע הוא הגורם לקוצר הנשימה שלו.
ככל שעלה במדרגות הלכה ונעשתה המוזיקה צעקנית יותר. הוא שמע כל מילה ומילה, אבל הוא לא שם לב לתוכנן. מעולם לא היה לו קשה כל־כך לעלות לקומה העליונה. ובכן, כך מתחיל המוות: קוצר נשימה במדרגות. איזו בדיחה. החיים.
הוֹפְמֵיסְטֶר נכנס לחדר ששימש כסלון. הדלת הייתה פתוחה. לא היה צורך לדפוק בה.
הדייר עמד מאחורי איבי. מכנסיו היו מופשלים ונחו על קרסוליו.
בתו של הוֹפְמֵיסְטֶר רכנה לפנים, פלג גופה העליון החשוף היה שעון על שולחן האוכל, השולחן שקנה בזמנו ושנראה לו מתאים במיוחד לדירה מרוהטת המיועדת להשכרה. חצאית הג'ינס שלה נפשטה מעליה לכיוון מותניה. נפשטה, זו המילה שנותרה תקועה במוחו של הוֹפְמֵיסְטֶר. נפשטה. נפשטה.
הסצנה הזכירה לו סרטים המשודרים אחרי חצות בערוצי טלוויזיה מפוקפקים. והמוזיקה הזאת.
כל דאגותיו בשל קוצר הנשימה נעלמו. הוא כבר לא זכר שאך לפני רגע, בחדר המדרגות, חלפו במוחו הרהורים על מוות בטרם עת.
במשך שנייה אחת בהה באיבי שלו. ואז עשה צעד אחד לפנים. בעודו מתנשף קלות, הוא אחז בידו השמאלית במנורה עומדת קטנה שאשתו קנתה פעם, ושחדלה להיות שימושית בביתם. חפצים מיותרים נדדו לקומה העליונה.
גבר מזיין את בתו כמו חיה. סצנה שמצפים לראות במשק חקלאי, ברפת. לא בחלק הטוב ביותר של רחוב וַן אֵיחֶן.
נשימותיו של הוֹפְמֵיסְטֶר השמיעו קול צפצוף.
הוא הידק את אחיזתו במנורה העומדת. הוא לא היה מסוגל לזוז. הוא חש כאילו מזיינים אותו, חזק ועמוק. כאילו ההדיפות לא מיועדות לבתו אלא לו. כאילו הוא המושפל, בעל הבית, הבעלים של הנכס הזה, מושפל עד עפר בביתו הוא. כל גופו כאב. כל גופו נשנק.
הוא חש משום מה כאילו גופו משוסע. ככל שהוסיף להביט במתרחש הלך והשתכנע שהדייר מזיין אותו, בכוח ובאדישות. בזלזול.
לבסוף הם שמעו אותו.
על כל פנים, הדייר שמע אותו. הוא פנה לאחור, הוא ראה את בעל הבית, הוא הרפה מאיבי, ידיו ניתקו ממותניה.
האדריכל עשה דבר שבשביל הוֹפְמֵיסְטֶר היה בלתי נסבל: הוא גיחך. בשעה שמכנסיו, זוג מכנסיים אפורים, משתלשלים סביב ברכיו. הוא גיחך כאילו זו בדיחה, פגישה אומללה ועם זאת מצחיקה. צחוק בלתי נשלט היה מרוח על פרצופו של האדריכל. נכון, המצב קצת מביך, אבל בעצם הוא מצחיק עד דמעות. זה מה שהקרין. בדיחות הדעת, ותו לא.
לא בושה, לא פחד, גיחוך.
הוֹפְמֵיסְטֶר הוסיף להדק את אחיזתו במנורה העומדת. הוא התקרב אל הדייר, הישיר אליו מבט, ובעוד איבי מתנתקת משולחן האוכל כאילו רק עכשיו קלטה שההתעלסות הסתיימה לעת עתה, הניף את המנורה והלם בה בכוח בראשו של הדייר. הוֹפְמֵיסְטֶר עוד הספיק לשמוע את רעש הזכוכית המתנפצת, ואז ראה כתמים, כמי שקם מהר מדיי על רגליו. הוא חש סחרחורת, אבל לא התמוטט. הדייר דווקא כן.
הדייר קרס על הרצפה בלי להוציא הגה.
ואולי הייתה זו המוזיקה מחרישת האוזניים שגברה על כל יתר הקולות. איך ייתכן לשמוע מוזיקה בקול חזק כל־כך? אין שכנים? האוזניים לא סובלות די מהרעש שבא מהרחוב?
האדריכל היה מוטל על הרצפה והוֹפְמֵיסְטֶר עמד במקום והמנורה העומדת בידיו. הוא שמע את בתו צורחת: "אבא."
הוא היה מוקף שברי זכוכית. האהיל העגול הזעיר התנפץ לרסיסים. הוֹפְמֵיסְטֶר עמד שם ואחז בידו בשרידיה של מנורה עומדת. גבעול, זה מה שנותר ממנה. לרגע קט שכח איפה הוא בדיוק נמצא. ומדוע הוא נמצא כאן, ולשם מה בעצם בא. הוא מוכרח להתעשת, הוא מוכרח לארגן את מחשבותיו.
היא צרחה. איבי צרחה כמו ילדה קטנה. כמו אישה בהתקף היסטריה.
היא רצה לפינה אחת של החדר ומשם בחזרה. היא כיסתה את שדיה. היא משכה את חצאית הג'ינס שלה מטה. את זה היא לא שכחה. עד כדי כך היסטרית עדיין לא הייתה. שוב ושוב היא משכה את החצאית מטה, היא אחזה בשוליה, היא נאחזה בחצאית שלה כאילו זו חגורת הצלה.
אילו שמע מישהו את הצרחות שלה, היה ודאי אומר: מקרה פסיכיאטרי, פציינטית שברחה מבית חולים לחולי נפש. היה ודאי חושב: היא איבדה את השפיות, הטירוף השתלט עליה.
מראה פניה היה בוגר יותר ממראה גופה. כנראה בגלל האיפור. היא גילמה דמות של אדם בוגר לעתים קרובות כל־כך ובצורה משכנעת כל־כך עד שהיא עצמה נהייתה מעט בוגרת. במראה פניה. בעיניה. במבטה.
אבל גופה סיפר סיפור אחר.
זרועותיה היו דקיקות. כמו זרועות של ילדה קטנה. אחוריה היו צנומים וחסרי בשר. שום דבר אצלה עוד לא הגיע לבשלות. הגוף שלה סיפר סיפור ילדותי.
למה לצרוח ככה, די עם ההיסטריה הזאת.
מראה נעלי ההתעמלות שלה מתחת לחצאית הג'ינס צבט את לבו. היא נעלה מותג שהיה אז אופנתי מאוד, ושהוֹפְמֵיסְטֶר לא הצליח לזכור את שמו.
את הכול הוא ראה, את הכול הוא הפנים בשעה שבתו רצה הלוך ושוב בסלון של הדייר, כאילו כלל לא הבינה מה קרה לה, ואולי אכן לא הבינה. כמו בעל חיים שנתקף בהלה מסופת ברקים בערב קיצי.
אבל האב נאלם דום. הוא רק עמד במקום ואחז בשרידי המנורה העומדת.
הוא ראה מעטפה מונחת על השולחן. שכר הדירה.
זה מה שאיבי באה לקבל. המעטפה כבר המתינה לה. אבל נפל דבר, והמעטפה נותרה במקומה. תמימה וחסודה.
הכסף החזיר אותו למציאות. כסף כמוהו כהתזת מים צוננים על הראש. המחשבה על שכר הדירה ניערה אותו מתחושת השיתוק ששלטה בו.
אט־אט חזר גם גופו של הדייר להראות סימני חיים. הוא הניע את גפיו. הוא כרע על ברכיו. הוא נאחז בשולי השולחן ונעמד על רגליו. דם טפטף מפצע בצד השמאלי של מצחו.
מכנסיו עדיין נחו על קרסוליו.
למרבה המזל נעלם הגיחוך מפניו.
ואז שב הוֹפְמֵיסְטֶר והבין היכן הוא. הכול חזר אליו. הוא חיפש את איבי. איבי שלו. לכן בא לכאן. איבי לא חזרה הביתה.
הוא האזין לקונצ'רטו של אלגר וקרא עיתון, אבל השעה התאחרה והוא נעשה חשדן.
הוא הניח את המנורה העומדת, או מה שנותר ממנה, על הרצפה וכחכח בגרונו.
הדייר בהה בו, הוא נראה מבולבל, כאילו גם הוא לא הבין מה קרה, כאילו איש לא הבין מה בדיוק קרה כאן.
אבל הוֹפְמֵיסְטֶר נזכר בהשפלה, בדייר שניצב מאחורי איבי, בעמידתו הרעבתנית והמתרברבת, כן, כך ניצב מאחוריה. ברברבנות האופיינית לחיה, הוא לעולם לא ישכח את זה. ברברבנות האופיינית לגבר. כי זה מה שמשגל הוא בשביל הגבר: ניצחון. תפסתי אותה, אני לוקח אותה, אני משתמש בה, אני מנצל אותה.
ומכיוון שהוֹפְמֵיסְטֶר זכר את כל זה, פתאום זכר גם מה התכוון לומר. מה הוא חייב לומר, מה הוא משתוקק לומר מרגע שנכנס לדירה.
"תכבה את המוזיקה," שאג.
גם את זה זכר כעת: הוא לא אמור לדבר, אלא הוא אמור לשאוג. הוא ידע לגבור בקולו על שאון המוזיקה, הוא ידע להחריש בשאגתו את כל יתר הקולות.
האדריכל הצעיר נסוג. ורק אז, כשניסה ללכת, הבחין סוף־סוף במצבו המביך, באי־הנעימות שבמפגש עם בעל הבית כשמכנסיו ותחתוניו משולשלים סביב הברכיים.
הוא משך את המכנסיים מעלה, במהירות וברישול. על מצחו התנוסס כתם דם גדול. הדם עוד לא נקרש, הפצע היה עדיין טרי ומדמם. אבל העירום מן הסתם הפריע לו יותר מזה, העירום היה בוער יותר.
האדריכל לבש תחתוני בוקסר, התברר. הוֹפְמֵיסְטֶר שנא תחתוני בוקסר.
והיה עוד משהו: האיש לא לבש קונדום.
הוֹפְמֵיסְטֶר נמלא גועל מהאדריכל. הוא לא אהב אותו מההתחלה. חביב מדיי, דביק מדיי, כנוע מדיי, ואם יורדים לעומקו של עניין, נוקשה מדיי. אלמלא נוכחותה של בתו היה עכשיו תופס את האדריכל בגרונו והיה לוחץ בשתי ידיו עד שהחיים היו עוזבים אותו, כמו שהורגים חתלתול. לוחצים על צווארו, מחזיקים עוד רגע, מתרכזים עוד רגע בלחיצה, עד שאין עוד רוח חיים.
לאחר שהאדריכל היטיב מעט את הופעתו - חולצתו הייתה עדיין פתוחה עד לטבור - והתרחק מהישג ידו של הוֹפְמֵיסְטֶר, ניגש סוף־סוף אל נגן התקליטורים וכיבה אותו.
"אוף... אוף..." אמר הוֹפְמֵיסְטֶר, "הגיע הזמן. אלוהים ישמור."
הוא הרטיב את שפתיו בלשונו וסימן בידו לדייר, אבל זה לא הבין אותו.
"תסגור," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר, "החולצה שלך, תסגור את הכפתורים. אני רואה הכול. אני לא רוצה לראות הכול. כבר ראיתי יותר מדיי."
איבי עמדה ליד הדלת ונענעה את פלג גופה העליון בתנועה קצבית. היא בכתה חרישית.
הדייר כפתר את חולצתו עד לצוואר.
או אז הלם הוֹפְמֵיסְטֶר בכוח באגרופו הימני על השולחן. המהלומה הכאיבה לו, והדייר עשה עוד שני צעדים לאחור. "אתה משלם בעד הדירה הזאת," צעק הוֹפְמֵיסְטֶר. כי הוא זכר שעליו להרים את קולו, שהחליט לשאוג בקולי קולות, כמו חיה פצועה. "אתה משלם בעד הריהוט, בעד הגז והחשמל, בעד הנוף של פארק ווֹנדֶל, בעד הפריבילגיה לגור בחלק הטוב ביותר של רחוב וַן אֵיחֶן, באזור הטוב ביותר של אמסטרדם, וכל זה תמורת תשלום סביר, אפילו סביר מאוד הייתי אומר, אבל אתה לא משלם בעד בתי. הבנת את זה? לא בעד בתי."
הוֹפְמֵיסְטֶר תפס את מצחו בידיו, כמי שמנסה להיזכר מה עוד רצה לומר, אבל כבר לא היה לו מה לומר. אלה הדברים שהתכוון לומר. והוא אמר אותם. כעת הוא יכול ללכת. אכן, הוא אמר את כל מה שיש לו לומר. הוא יכול ללכת. הוא תרם את חלקו למיגור התועבה מהחברה.
אלא שבניגוד לציפיותיו, האדריכל לא עמד ושתק מרוב בושה וחרטה. האדריכל אמר בקול צרוד: "אתה עוד תצטער על זה. אני לא אעבור על זה בשתיקה." הוא מישש את מצחו וראה את הדם שנדבק לכף ידו. מראה הדם בלבל אותו יותר משהפחיד אותו. המודעות לדימום כנראה עשתה אותו מודע לכאב, כי הוא החל לגנוח. או ליתר דיוק, הוא החל להתבכיין חרישית. ילד מפונק, בנוסף לכול. אלא מה. ילדים מפונקים הם הכי גרועים.
והוֹפְמֵיסְטֶר שמע את בתו לוחשת: " אַנדרֵיאַס."
זה הקפיץ אותו. הלחישה של איבי. בתו שקוראת לדייר בשם "אַנדרֵיאַס". לגביו לא היה לדייר שם. דייר שמקבל שם מייעד את עצמו להיות לבן משפחה, לאדם שכבר אי־אפשר להיפטר ממנו. לדייר קוראים "הדייר" ותו לא.
מה השתבש? למה לא היה זהיר יותר? איך בכלל נתן לאיש הזה להיכנס לביתו?
"אני הולך למשטרה," אמר האדריכל, ומבטאו הגרמני בלט יותר מן הרגיל. "שיהיה ברור לך. אני מדווח על זה למשטרה, מר הוֹפְמֵיסְטֶר. זה לא יעבור בשקט." הוא לא חדל להסתכל על הדם שעל כפות ידיו. אפשר לחשוב כמה דם היה שם. בקושי כמה טיפות. כאילו נחתך בשעה שעבד בגינה.
הוֹפְמֵיסְטֶר שוב אחז במנורה העומדת, כמתוך תנועה לא־רצונית. אבל הוא עשה את זה בעיקר כדי להיאחז במשהו, כדי למצוא תמיכה, ולא כדי להחזיק נשק. האם אפשר בכלל להתייחס למנורה העומדת השבורה הזאת כאל נשק?
בילדותו נפצע הוֹפְמֵיסְטֶר לעתים קרובות. האם אי פעם עשה עניין מפצע מדמם?
"גם אני," הסתפק ואמר. "שיהיה ברור לך. גם אני הולך לדווח על זה למשטרה. בתי היא לא חלק מהשכירות. היא לא כלולה במחיר."
הוא שוב שאג.
ואז הוא חטף את המעטפה מעל השולחן וניגש לאיבי, שבינתיים חדלה לבכות. היא נשענה אל הקיר ורעדה.
כמה רזה הייתה. עדיין ילדה. עכשיו, משהסתיימה העמדת הפנים, זה בלט לעין. זה היה ברור כשמש.
"בואי אתי," אמר.
היא טלטלה ראשה.
"בואי אתי," חזר ואמר.
"אני נשארת פה," צעקה.
הוֹפְמֵיסְטֶר הביט בבתו. היא חפנה את שדיה הקטנים בידיה. על הספה הייתה מונחת החולצה שלה, גם היא מתנת יום הולדת. מאמה. ומטירזה. יחד הן בחרו אותה. הוא לקח את החולצה, הושיט אותה לבתו ואמר: "תלבשי את זה, איבי, ותבואי אתי."
וליד נגן התקליטורים עמד האדריכל ולחץ בגב ידו על מצחו. הוא ודאי חשש שמא חלילה ידמם למוות.
מרוב בלבול, או מרוב ביישנות, הוא אפילו לא היה מסוגל לגשת לחדר האמבטיה ולחפש משהו בארונית התרופות. רטייה קטנה, יותר מזה לא היה נחוץ לו.
איבי לבשה את החולצה כשפניה מופנות אל הקיר. כמו שמתלבשים במלתחה של אולם התעמלות. היא לא טרחה לסגור את כל הכפתורים. היא לא לבשה חזייה. היא לא הרגישה צורך בחזייה. "אין לי כמעט כלום," אמרה ערב אחד. "למה לי ללבוש חזייה?"
על אותה שאלה רטורית בחר הוֹפְמֵיסְטֶר שלא לענות. אשתו לא הייתה בבית באותו ערב. אשתו הרבתה לצאת מהבית. "את כמו כלבה מיוחמת," אמר לא פעם לאישה. "מה הבנות שלך צריכות לחשוב על זה?"
"אני נשארת פה," חזרה ואמרה איבי כששוב לבשה את חולצתה וכבר לא הייתה צריכה לפנות אל הקיר. "אני נשארת עם אנדריאס." היא נרגעה. ויחד עם הרגיעה באה הנחישות.
אנדריאס. שוב השם הזה. הוֹפְמֵיסְטֶר הרגיש כאילו הלמו בו במַחְתָּה. הוא לא הכיר שום אדם בשם אנדריאס. הוא סירב להכיר אדם בשם אנדריאס.
איבי הייתה חיוורת. דמעות אחדות עדיין זלגו על לחייה. אין דבר. זה חלק מגיל ההתבגרות. הצעקות, הצרחות, הבכי. גם מתבגרים אחרים מתנהגים כך.
היא הביטה בדייר. כך מן הסתם הביטה בו בפעם הראשונה שפגשה אותו, כשבאה לגבות את שכר הדירה, משתוקקת אבל חמורת סבר, כנה ועם זאת מתגרה. בטוחה בעצמה, אבל חסרת אשליות. היא באה לקבל את המעטפה, אבל הייתה לה משימה נוספת, משימה שנטלה על עצמה. זה היה משחק לגביה, משחק של העמדת פנים. אבל כמה מסוכן המשחק הזה, כשלא יודעים היכן לשים את הגבול.
האדריכל כבר לא אמר דבר, הוא רק מישש את הפצע שלו והתעלם מהבת ומהאב. הוא הביט בכף ידו, בשולחן, ברצפה. הוא היה מרוכז בעצמו.
"את באה אתי עכשיו," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר, "אחרת את יכולה להישאר פה לתמיד." הוא לא חיכה לתשובה, כאילו ניחש אותה וחשש ממנה. יותר מכול הוא חשש מהתשובה על התראתו. הוא תפס אותה בזרועה, הוא צבט את זרועה. הוא דחף אותה לפניו והוליך אותה לדלת ומשם למטה, במדרגות.
בחדר המדרגות שוב החלו הצרחות. הבכי. היללות. הבעיטות. היא ניסתה לבעוט באביה. היא ניסתה להשתחרר מאחיזתו של הוֹפְמֵיסְטֶר, אבל לא הצליחה בכך. אפשר שניסיונותיה לא היו נחושים. הרי לא הייתה לה ברירה. להישאר אצל אנדריאס? מה פתאום? בתוך תוכה היא ודאי ידעה שגם אנדריאס כלל לא מעוניין שתישאר.
הוֹפְמֵיסְטֶר דחף אותה לפניו למרות ניסיונותיה לנשוך אותו ולבעוט בו. הוא פעל כמו במבצע חילוץ. העיקר הוא לפעול. כשהם יגיעו למטה, היא כבר תתעשת.
הוא דחף אותה אל תוך הבית, אל תוך הסלון, עד לספה שעליה עדיין היה מונח העיתון שלו. העיתון שקרא בשלווה ובנחת, בעוד בתו נאנסת שתי קומות מעליו. הרי כך צריך להתייחס לזה. כך על כל פנים הוא התייחס לזה.
היא צנחה על הספה. היא הצטנפה כמו קיפוד.
הבכי לא פסק. הוא נמשך ביבבות ארוכות, ונדמה היה שהוא כבר לעולם לא ייפסק.
הוֹפְמֵיסְטֶר החזיק בידו את המעטפה ובה שכר הדירה, אבל הוא לא ספר את הכסף. לא פעם אחת ולא פעמיים. המסורת נגדעה. הכול השתנה. לרגע נעלמה אפילו התקווה לעצמאות פיננסית ונמוגו החלומות המתלווים לתקווה זו. רק בתו נותרה. מצטנפת על הספה. ערימה קטנה של אומללות. מייללת ומייבבת.
"תירגעי," אמר. "די, איבי, תירגעי. את שוב בבית. הכול בסדר. שום דבר לא יקרה לך."
הוא פסע הלוך ושוב לפני הספה. הוא לא היה מסוגל לחדול מזה. משהו השתבש, משהו התפספס, משהו שלא צפה מראש. הוא עשה טעות, והוא שנא טעויות. "איבי," אמר. "מותק שלי. הכול בסדר."
היבבות פסקו. היא הביטה בו, כשם שהוא הביט בדייר. לא לחינם היא בתו. הוא הכיר את המבט הזה.
"מטומטם," אמרה.
הוא כיסה את פיו בידו כאילו הוא עומד להתעטש, אלא שההתעטשות לא באה. הוא משך בשפתו התחתונה. הוא חש התחלה עמומה של כאב ראש.
היא מעולם לא כינתה אותו "מטומטם". המילה עוררה בו תהייה, הוא לא ידע איך מתמודדים אתה. היא גם מעולם לא בעטה בו, אבל "מטומטם" חמור יותר מבעיטות. לכן התעלם מהמילה. הוא העמיד פנים שלא שמע אותה. הוא לא רצה לשמוע אותה, הוא לא ידע איך להגיב עליה. איבי ודאי לא הייתה הבת היחידה שכינתה את אביה "מטומטם". הוא עצמו מעולם לא כינה את אביו "מטומטם". זה היה בלתי מתקבל על הדעת.
הוֹפְמֵיסְטֶר רק אמר: "איבי, תירגעי. כאן את בטוחה ומוגנת. את שוב בבית."
אבל הטפתו לרגיעה לא צלחה, ותגובתה היחידה הייתה שקמה על רגליה. היא רצה אל הדלת. הוֹפְמֵיסְטֶר הקדים אותה. הוא אמנם היה אדם מבוגר, וכשעלה במדרגות סבל מקוצר נשימה, אבל היה מדובר בהישרדות, וכשאדם עסוק בהישרדות הוא לא חושב על קוצר נשימה. הוא חסם את הדלת בפניה.
"לאן את רוצה ללכת?" שאל.
"למעלה," צעקה.
"לחדר שלך?"
"למעלה," שוב צעקה. "אליו. לאנדריאס."
"למה?"
"אני רוצה לעלות," אמרה שוב, הפעם בטון רגוע יותר. "סתם ככה. זה לא עניינך. אני כבר לא ילדה. מותר לי לעשות מה שאני רוצה. אתה לא יכול לנהל לי את החיים."
"סתם ככה זאת לא סיבה. אין לך מה לחפש שם. את גרה פה. את גרה אתי, עם ההורים שלך, עם אחותך. פה יש לך מה לחפש."
"אתה לא יכול לנהל לי את החיים," צרחה. "תפסיק לנהל לי את החיים רק כי אתה לא מסוגל לנהל את החיים של אחרים."
דבריה קלעו למטרה. הוא חש את הכאב עוד לפני שירד לסוף דעתה. כל אמת כואבת, אבל ככל שמתקדמים בשנים, האמת כואבת יותר.
"אני לא מנהל לך את חיים, אני בסך הכול אומר לך ברוח טובה שאת לא יכולה לעלות למעלה."
"החוטיני שלי עדיין שם," צרחה. "לכן אני רוצה לעלות."
"מה עדיין שם?"
"החוטיני שלי, אידיוט. החוטיני שלי. החוטיני שלי. עכשיו אתה סוף־סוף מבין?"
היא צווחה כמו שלא שמע אותה צווחת זה זמן רב, ואולי אף פעם לא.
ושוב היה משהו שהרתיח את דמו של הוֹפְמֵיסְטֶר. האופן שבו אמרה את זה, האופן שבו הסתכלה עליו, המילה "חוטיני", מילה איומה. "תחתונים" היה מספיק גרוע, אבל "חוטיני". מילה חלקלקה, מילה שגרמה לו אי־נוחות נוראה, אי־נוחות בלתי נסבלת. בביתו, כלפי בתו.
שוב התעורר בו זעם, כמו קודם, בדירה המושכרת למעלה. הזעם בער בו וערער אותו, ועובדה זו רק הוסיפה ללבות אותו. המילה "חוטיני", העובדה שיבבות בתו הבכורה נפסקו בקלות שכזו, בפתאומיות שכזו. כאב הראש העמום.
לכן עשה דבר שמעולם לא עשה, לא לבנותיו.
הוא נתן לאיבי סטירת לחי. מצלצלת. הוא לא ידע לתת מכות עדינות. כשהכה, תמיד הכה בכוח.
היא עמדה ולא זזה.
היא לא צרחה. היא לא בכתה. היא הביטה בו. בלי לומר מילה.
היא שתקה והוא שתק. כאילו זה עתה סיים לספור את שכר הדירה, והיא כעת ממתינה לשכרה. לחלקהּ בשלל.
המעמד הזה דמה לרגע שבו שניהם חוזרים להיות אב ובת. הרגע מלא המשמעות, הריטואל. אבל הוא לא נתן לה דבר, הוא כבר נתן לה די.
בעיניה של איבי הוא לא ראה את הכרת התודה, את השמחה על חלקה בשלל, את הקריצה הערמומית על המשימה הסודית שמילאו יחד מדי חודש בחודשו, אלא רק בוז. בוז אינסופי.
ואז שמע צעדים במדרגות. הוא פנה לאחור וראה את אשתו יורדת מהר, וטירזה בעקבותיה. טירזה הקטנה.
הן חזרו בינתיים הביתה. בינתיים. כמה זמן בעצם שהה בקומה העליונה? כמה זמן נמשך כל העסק? לא היה לו מושג. כמה דקות, לכל היותר.
"מה קורה פה?" שאלה האישה. "מה כל המהומה הזאת? ותִראה איך אתה נראה!"
איך הוא נראה? הוא תחב את שולי חולצתו למכנסיו, מחה את הזיעה מעל מצחו. הוא נראה כמו שתמיד נראה, כך סבר.
הוֹפְמֵיסְטֶר לטש מבט בטירזה. היא החזיקה בפיה סוכרייה אדומה על מקל. תמיד כשחזרה מחברתה, אֶימִילִי שמה, החזיקה בפיה סוכרייה על מקל. הוֹפְמֵיסְטֶר סלד מסוכריות על מקל. סוכריות על מקל הן דבר רע. הן מזיקות לשיניים, הן מזיקות לקיבה, הן מזיקות לילדה.
"מה קורה פה, יורגן?" חזרה ושאלה האישה.
"המנורה העומדת נשברה," אמר לבסוף, לאחר שהביט לצדדים פעמים אחדות, כאילו ביקש לוודא שהוא אכן בביתו.
"איזו מנורה עומדת?"
"זאת שאצל הדייר. שקנית בזמנו בשביל הבית שלנו."
"זאת הבעיה?"
הוא נאנח. הוא העביר את המעטפה מידו האחת לשנייה.
"הבעיה?" הוא ניסה להיזכר מה הבעיה, ואיך יוכל לנסח אותה בדרך המיטבית, במילים ספורות. "לא, זאת לא הבעיה."
ואז האישה פנתה לבתה. "איבי," אמרה, "מה קורה פה? מה הבעיה?"
איבי שתקה. היא נעצה את עיניה באביה. בוז, חמלה וזעם, זה מה שראה בעיניה. בתו הבכורה בזה לו. הוא שוב הפנה את מבטו לאישה.
"הבעיה," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר חרישית, "היא הדייר. הדייר צריך לעוף מפה. הוא הורס אותנו."
איבי עשתה צעד אחד לפנים. לא לעבר אמה, אלא לעבר אביה. "לא," אמרה, "אנדריאס הוא לא הבעיה. אתה הבעיה, אבא. כבר הרבה מאוד זמן אתה הבעיה."
הוא הרים את ידו בתנועה אינסטינקטיבית.
הוא לא הכה את בנותיו. אמנם הכה, אבל לא את בנותיו. חוץ מהיום. לפני כמה רגעים. מקרה חריג. מעידה.
הוא הנמיך את ידו. הפעם הוא משל ברוחו, הוא שוב שלט במצב. ראשית כול עליו לנהל את עצמו. כל היתר משני. הטיפול בעניינים השוטפים, השקיית הגינה בתקופות בצורת, גיזום העצים, גביית שכר הדירה, החיים עצמם. שליטה עצמית, הכול מתחיל ונגמר בזה.
"תעשה את זה," אמרה איבי. "במכות ממילא לא תוכל לבטל את האהבה שלי לאנדריאס."
שוב השם הזה, השם האיום והמקולל הזה.
הוא שלח מבט לאשתו, אבל לא ראה בעיניה כל סימן להזדהות. להבנה.
אהבה לאנדריאס. בנסיבות אחרות היה מגיב בצחוק מתגלגל, ועם זאת בדאגה כלשהי. מה ידעה בתו על אהבה? "אילו מילים גדולות," היה אומר, "כדאי להיזהר במילים כאלה."
"האם מישהו מוכן לספר לי מה קורה פה?" שאלה האישה. היא נשמעה כעוסה. כאילו הוא אדם זר לה, בחור ברחוב שתקף את בתו, וכעת היא רוצה לברר מה בדיוק קרה לפני שהיא נוקטת עמדה.
הוא לא השיב לה אלא ניגש למטבח, הכניס את המעטפה לכיס מכנסיו ושטף את ידיו. הוא שטף אותן פעם אחת, ולאחר מכן עוד פעם, ולבסוף גם שטף את פניו, בתקווה להפיג בדרך זו את כאב הראש העמום. הוא התנגב במגבת מטבח. הוא לא מצא מגבת ידיים.
כששב אל הסלון מצא את האישה ובנותיו יושבות על הספה, ושלושתן מביטות בו. הן שתקו. הרעש היחיד בחדר בא מפיה של טירזה, שמצצה במרץ את הסוכרייה על המקל. רעש מחריש אוזניים.
העיתון החליק מהספה ונפל על הרצפה. הוא קיפל אותו והניח אותו על שולחן הסלון.
למה הן שתקו? מה הן רצו ממנו? מה היה עליו לעשות אחרי שראה את מה שראה? לא להתערב? להסתלק בהיחבא?
הוא פתח כפתור בחולצתו, כאילו הלבוש ההדוק מדיי הוא שגרם לו קוצר נשימה.
"טירזה," אמר, "תעיפי את הסוכרייה הזאת. סוכריות על מקל מזיקות לשיניים."
לא הייתה כל תגובה. האֵם לא באה לעזרתו. האֵם רק אמרה: "תעזוב את הילדה. הערב כבר עשית מספיק נזקים."
קוצר הנשימה פחת. במקומו הופיעה תחושת נוקשות בכל הגוף. אולי כדאי שיקבע תור אצל הפיזיותרפיסט. או שיתחיל לשחק יותר טניס. כאב, זה מה שהוא חש. גופו כאב.
"נזקים?" שאל הוֹפְמֵיסְטֶר. "נזקים? על מה את מדברת? נזקים? את בכלל יודעת מה התרחש שם למעלה? האם את בכלל יודעת מה מתרחש בבית שלך?"
"זה היה הרעיון שלך," אמרה האישה חרישית, "להשכיר את הקומה הזאת. מצדי לא היה שום צורך בזה."
פתאום היה נדמה כאילו שרירי הלסת של הוֹפְמֵיסְטֶר משותקים. כאילו חלל פיו הורדם על־ידי רופא שיניים והוא עדיין מתקשה לדבר.
"שום צורך בזה? אז איך היינו יכולים לגור פה? שום צורך בזה. בשבילכן," צעק, "בשבילכן עשיתי את זה. בשביל העתיד שלכן. וטירזה, תוציאי את הסוכרייה הזאת מהפה."
הוא הביט באשתו ובבנותיו, אבל התרשם שהן כלל לא מבינות אותו. "שום צורך בזה," מלמל. "שום צורך בזה." נוכח חוסר הבנה תהומי שכזה לא נותר לו אלא להניד את ראשו.
"יורגן," אמרה האישה, "איבי היא ילדה גדולה. איבי היא אישה. כך לא מתנהגים עם החברים שלה."
"אבל הוא לא החבר שלה," צעק הוֹפְמֵיסְטֶר. "הוא הדייר. אתן לא קולטות את זה? אתן לא מבינות שום דבר? והיא עוד לא אישה. היא לא אדם בוגר. היא ילדה, ילדה. זו אשמתי. אסור היה לי לשלוח אותה למעלה לגבות את שכר הדירה."
הוא הביט במשפחתו, הוא חיפש זיק של הבנה, אבל לא מצא אפילו רמז לכך. הוא דיבר שפה זרה. הוא בא מארץ זרה. הוא היה אדם זר, שונה מיתר בני משפחתו, גוף זר במשפחה הזאת. הוא לא היה אלא זֵכר, אבל לְמה? הוא היה זֵכר להפריה. פעמיים הפרה את אשתו, וכעת לא היה עוד צורך בו. הוא לא היה אלא סרח עודף, כמו חבל טבור. ורק דבר אחד הקנה לו זכות קיום: הכסף.
"אתה ממש לא שפוי," אמרה איבי. "אתה חושב שאני היחידה בכיתה שלי שיש לה חבר מבוגר יותר?"
הוא הביט באישה, אבל היא נראתה כאילו דבריה של איבי לא חורגים מהמקובל. וידויים יומיומיים שחולפים לידה כמו מזג האוויר. כל מה שהפתיע אותו היה מקובל עליה. כל מה שהיה פסול בעיניו היה סביר בעיניה ולא היווה כל בעיה. אדם מיושן, זה מה שהוא, אדם טרחן. אכן סרח עודף, שריד מיותר מתקופה אחרת.
"אבל," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר, וזיהה נימה של ייאוש בקולו, "הוא לא החבר שלך. הוא הדייר. איך הוא יכול להיות החבר שלך, אם הוא הדייר?"
"אבא," אמרה טירזה.
הוא הפנה את מבטו אליה. היא הייתה קטנה לגילה. היא הייתה מן הנמוכים בכיתה, אבל רופא הילדים אמר שפרץ הצמיחה עוד לפניה. שאין להם שום סיבה לדאגה.
"אבא," אמרה טירזה שוב.
"כן," אמר, ותפס פתאום שהוא ניצב לפני משפחתו כמו בפני בית משפט. "תעיפי כבר את הסוכרייה הזאת. היא אפילו לא טעימה לך. סתם זבל שעשוי מחומרים כימיים. ויש בבית ממתקים אחרים שאת אוהבת."
"גם לי יש חבר. הוא לומד בכיתה של גברת סְטִינֶה."
הוֹפְמֵיסְטֶר קינח את מצחו. הוא הזיע בכפות ידיו, הוא הזיע בעורפו, הוא הזיע בכל גופו. אולי היה קשר בין הזיעה הזאת לקוצר הנשימה ולתחושת הנוקשות בבית החזה, בזרועות, ברגליים. גופו היה למטרד. למכשיר שלא מספק עוד, שראוי היה בעצם להיפטר ממנו אלמלא העובדה שאין לו תחליף. זו הזקנה, והיא החלה באותו יום, בשעה שעלה במדרגות.
"יופי," אמר, "תספרי לנו הערב, בארוחה, על הגברת סְטִינֶה."
"לא על גברת סְטִינֶה. על החבר שלי."
"כן, לזה התכוונתי, טירזה מתוקה שלי, לזה הרי התכוונתי. על החבר שלך."
ואז השתררה דממה, ולרגע קט נדדו מחשבותיו של הוֹפְמֵיסְטֶר והיה נדמה לו שהכול נפתר. שהערב הם ישוחחו על הגברת סְטִינֶה ועל החבר. שהם יסבו לשולחן האוכל כבכל ערב. אולי השיחה תקרטע מעט. איבי נראתה לעתים מצוברחת, אבל זה היה חלק מגיל ההתגברות. הן יֵשבו ליד השולחן, והוא יֵשב אתן. זו משפחתו, האנשים האלה הם קרוביו. עוד מעט, בארוחת הערב, הוא ירגיש את שייכותו אליהם, בשעה שטירזה שוב תספר על הגברת סְטִינֶה, או על החבר שלה.
וכשכבר כמעט השתכנע שהכול כשורה, שהכול שב להיות כתמול שלשום, שמע את האישה שואלת: "אז איך אתה הולך לתקן את המצב?"
הוא הזדקף. הייתה לו נטייה לכופף מעט את גוו כששקע בהרהורים או בחלומות בהקיץ.
"לתקן? על מה את מדברת?"
וטירזה אמרה בקולה הגבוה והמתוק: "כן, אבא, איך אתה הולך לתקן את המצב?"
הוא משך בשפתו התחתונה. הייתה לו תחושה שדוחקים אותו לפינה, ועוד בביתו שלו.
"אבל טירזה," אמר, כאילו היא היחידה ששאלה את השאלה. "אני לא צריך לתקן שום מצב. הדייר צריך לתקן את המצב. כי הוא איש מגעיל. הוא אדריכל מגעיל. הוא דייר מגעיל. הוא עד כדי כך מגעיל שהוא כבר לא יכול לתקן שום מצב. אני מסלק אותו מהבית."
"אז גם אני הולכת," צעקה איבי. "אני הולכת עכשיו. אני אורזת את הדברים שלי. עוד הערב אני מסתלקת מפה."
היא קמה מהספה, היא ניגשה אל שולחן המתנות.
"אתה קולט מה שאתה עושה?" שאלה האישה, כבר לא בנימה שלווה. "אתה קולט מה שאתה עושה? אתה בכלל מבין את הבת שלך?"
"אני מבין את הבת שלי טוב מאוד," אמר. "אני מבין שהיא הותקפה מינית. לא, שהיא נאנסה, ושהיא מבולבלת. שאנחנו צריכים לגשת לרופא. למשטרה. זה מה שאני מבין. שהיא אולי בהיריון."
"די," צווחה איבי. "תגידי לו שיפסיק. תגידי לו שיפסיק."
היא לקחה את שעון היד שקיבלה ממנו והחזיקה אותו בידה.
"מה להפסיק? מה אני צריך להפסיק, איבי? את מתכוונת לתת לי הוראות בבית שלי? את מתכוונת לומר לי מה מותר לי ומה אסור לי?"
"אני לא בהיריון," צווחה איבי. "אני לוקחת גלולות, מטומטם אחד." היא זרקה את שעון היד לפניה על הרצפה ורמסה אותו ברגלה הימנית כמו שרומסים עכביש גדול. היא דרכה עליו שוב ושוב עד שהיצור מת. "ואת זה אני כבר לא רוצה," צעקה. "אני לא רוצה ממך שום דבר. אני כבר לא רוצה לקבל ממך שום דבר אי פעם."
הוֹפְמֵיסְטֶר קינח את אפו, הגם שלא היה מה לקנח בו. מבוגר מדיי, הוא נכנס לפרק ההורות בגיל מבוגר מדיי, ובעצם בעל כורחו. אבל כשהיה צעיר כיכבו המשוררים האקספרסיוניסטים בחייו, הם שימשו לו הן כילד והן כחיית מחמד.
"למה אני לא יודע כלום?" שאל חרישית. "למה אף אחד לא מספר לי כלום? למה אני תמיד האחרון שיודע?"
"כי אתה אף פעם לא שואל," אמרה האישה. "אתה לא שואל כלום. אתה בכלל קיים? אתה בכלל חי כאן אתנו?"
ובכן זה העניין, אמר בלבו, אני אף פעם לא שואל כלום. אבל איך שואלים דברים מסוימים? ומתי שואלים אותם? כשמגישים את הקינוח? או ביום ראשון אחר הצהריים, כשיורד גשם?
"תראו מי שמדברת," אמר, עדיין בקול שקט. "הרי את זו שבורחת מהבית כמעט כל ערב כמו כלבה מיוחמת. אני עושה הכול, וברוח טובה, שיהיה ברור, אני הולך לאסיפות הורים, אני נשאר בבית בשביל הילדות, אבל את לא פה, את לא צריכה להיות פה, כי את הרי אמנית. כן, ילדות יקרות, אימא שלכן היא אמנית. אף אחד לא מעוניין לקנות את היצירות שלה, ובינינו: הן מכוערות, אבל זה לא מפריע לה, היא ממשיכה לצייר." הוא הרים את קולו. "ואז היא מאשימה אותי שאני לא יודע שבתי הבכורה לוקחת גלולות. מאיפה הייתי צריך לדעת את זה? האם אני אמור להפוך את האמבטיה כל ארבעה שבועות ולבדוק אם הגלולות של בתי אולי מתחבאות להן בארונית התרופות? או שאני אמור לשאול מדי ערב בזמן הארוחה: 'מי מכן לוקחת גלולות, ילדות יקרות שלי? נא להצביע. למי מכן יש מחלת מין, ילדות יקרות שלי? נא להצביע. את מי מכן זיינו היום בתחת בחצר בית הספר, ילדות יקרות שלי? נא להצביע.' האם זאת המשמעות של להיות אבא? לדעתכן? אם כן אני מתחיל כבר היום לעשות את זה. פשוט לא ידעתי שכך צריך לנהוג. לא היה לי מושג שזה מה שמצפים ממני. פשוט לא היה לי מושג."
איבי עמדה במקומה. האישה קמה מהספה והרימה את השעון מהרצפה, היא בחנה את שרידיו כאילו רצתה לבדוק אם יש עדיין סיכוי לתקן אותו. וטירזה הסתכלה על הנעשה בעיניה הגדולות, החומות. היא נראתה מסוקרנת. אבל גם מתוחה. היא הסתכלה כאילו הבינה הכול.
איש לא הגיב לנאומו. שלושתן בהו בו כאילו הוא חייזר. הן לא נראו מפוחדות אלא סקרניות ומשתוממות, ועם זאת מנוכרות, כשם שבני אדם בהכרח נראים כשהם נתקלים בחייזר.
"אני אדם דיסקרטי," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר לבסוף. "לכן אני נמנע מלשאול שאלות מסוימות. מתוך נימוס."
האישה ניגשה אליו. "יורגן," אמרה, "לא בזה מדובר. לא מדובר בשאלה אם אתה דיסקרטי או לא. ככה לא נפתור את הבעיה. על זה אנחנו מדברים. וזה לא נוגע רק לך. זה נוגע לי. זה נוגע לאיבי. זה נוגע גם לטירזה."
הוא הדף אותה הצדה כדי לצאת מהסלון. אבל היא לא ויתרה בקלות. היא נעמדה בפתח. "יורגן," אמרה, "תחשוב טוב, תירגע. אתה עוד עלול לעשות דברים שתצטער עליהם."
הוא הצמיד אותה אל הקיר, הוא רעד כמו שאיבי רעדה קודם לכן. למעלה, בדירה המושכרת. ילדה. ילדה רועדת, זה מה שהיא הייתה. רק ראשה היה בוגר, ותו לא.
הזמן דחק. הוא הבין את זה. הכול נהיה בהול. לבנותיו אצה הדרך, כאילו הרגישו שהחיים עלולים לחמוק בין אצבעותיהן עוד בטרם החלו. אבל בהילות היא לא תירוץ.
"עכשיו אתה הולך להרביץ גם לי על הראש במנורה עומדת?" שאלה האישה. "זה מה שאתה הולך לעשות?"
הוא הרפה ממנה, הוא רץ אל המטבח.
הוא שוב שטף את ידיו, הוא שכח שכבר עשה את זה לפני רגע. מתחת לכיור, בארונית שבה היו מאוחסנים הסבונים ומברשות השיניים, היו גם שקיות ניילון ריקות. הוא לקח שקית ניילון, נעמד במסדרון מול הראי והיטיב את שערו. לאחר מכן יצא מהבית. הוא עוד הספיק לשמוע את אשתו ואת הילדות מתלחשות עליו בסלון, אבל לא הקדיש לזה תשומת לב. הן יתעשתו, בסופו של דבר הן יבינו הכול. מתישהו. בעתיד. הן יבינו שזה לטובתן.
תחילה התהלך לכיוון פארק ווֹנדֶל, אבל אחרי שחצה את הכביש נעצר וחזר על עקבותיו. שקית הניילון התנופפה בידו.
דברים רבים נראו לו תמוהים, בני אדם, משפחתו, ההשקפות של בני אדם. תמוהים ולא־מוכרים. הוא התקשה לפענח אותם. הוא התקשה להבין את ההשקפות, את בני האדם עצמם.
הוא נעצר מול דלת הכניסה של הדייר. הוא עמד שם, כמו שעמד שם קודם לכן. הוא קינח את פניו בממחטה.
לאחר מכן צלצל בפעמון.
הוא המתין.
הפעם הדלת נפתחה.
הוא טיפס במדרגות בפעם השנייה באותו ערב, ושוב חש שהאוויר מסרב להישאב לתוך ריאותיו. לומדים לחיות עם קוצר נשימה ומוגבלויות אחרות. עם הזמן משלימים אתם, פשוט נמנעים מפעולות מסוימות. זה מה שצפוי לו. הוא הרגיש עד כמה קשה לו העלייה במדרגות, אף יותר מקודם.
סוף־סוף הגיע לקומה העליונה. הוא הזיע כאילו הגיע לארץ טרופית.
הדייר ישב ליד שולחן האוכל שלו. הוֹפְמֵיסְטֶר בחן אותו מעמדתו במסדרון. כאילו התגנב למופע הצצה. הוא לא בא להציץ לאישה עירומה, אלא לדייר פצוע.
האיש עדיין לא חבש את מצחו בתחבושת או ברטייה. הדם נקרש. שברי הזכוכית מהמנורה העומדת נעלמו. הוא סתם ישב שם. בחוסר מעש. בדלת פתוחה.
כשהוֹפְמֵיסְטֶר נכנס לחדר, הדייר לא זז. הוא העיף מבט בבעל הבית ושב לבהות במשטח השולחן, שעליו היו פזורים ניירות, כתב עת בנושא אדריכלות וכמה עפרונות.
הוֹפְמֵיסְטֶר חיפש בכיסיו, לרגע קט נתקף בהלה שמא איבד את המעטפה, אבל לבסוף מצא אותה בכיס האחורי. הוא הניח אותה על השולחן. הוא קינח את פניו, את צווארו. הוא חש צורך להתעטש.
הוא עמד וחיכה, כאילו רק רצה לוודא שהדייר לוקח את הכסף, אבל המעטפה נותרה על השולחן.
הוא חיכה וחיכה, ולבסוף נזכר לשם מה בא. את הכול הוא זכר. הוֹפְמֵיסְטֶר אמר: "באתי להחזיר לך את שכר הדירה."
לא הייתה כל תגובה. לרגע הביט האדריכל בהוֹפְמֵיסְטֶר, ואז שוב הפנה את מבטו אל משטח השולחן.
"באתי להחזיר לך את שכר הדירה," אמר שוב הוֹפְמֵיסְטֶר, "כי נוכחותך כבר לא רצויה. יש לך חמישה ימים. אני נותן לך חמישה ימים לצאת מהדירה."
האדריכל הביט בו. בפנים נטולות הבעה, במבט ניטראלי לחלוטין, כאילו אמר לו הוֹפְמֵיסְטֶר: "מזג האוויר נאה היום, אבל בעוד חמישה ימים תהיה סופה."
כשהוֹפְמֵיסְטֶר כבר לא ציפה לתגובה אמר האדריכל: "אני לא יודע מה בתך סיפרה לך, מר הוֹפְמֵיסְטֶר, אני מניח שהיא סיפרה לך את האמת. אבל זה לא כמו שאתה חושב, זה לא כמו שנדמה לי שאתה חושב. מה שקרה ביני לבתך היה הדדי."
הוֹפְמֵיסְטֶר הניח את ידו החמה על השולחן, ידו השנייה עדיין אחזה בשקית הניילון הריקה, הוא רכן אל האיש, הוא נזכר במראה החתול בכיור שראה בחלומו. האיש הזה עורר בו בחילה. יותר מכל הדיירים הקודמים גם יחד.
"הדדי," אמר, לאחר שהתנער מחלומו הישן, "איך ייתכן שיש משהו הדדי בין גבר בן גילך לנערה בת חמש־עשרה, בקושי בת חמש־עשרה, שבאה אליך לגבות את שכר הדירה? אתה בכלל מודע למה שאתה אומר? איך זה יכול להיות הדדי? בן כמה אתה בעצם? אין לך מושג מה זה הדדיות. משהו בינך לביני, זה יכול להיות הדדי. משהו בינך לביני. הדדי. נערה בת חמש־עשרה. אין לך חוש אחריות? האם אתה חיה? זה מה שאתה מנסה לומר לי, שאתה חיה, חיה בתחפושת של אדריכל, חיה שגרה מעל המשפחה שלי? שאני השכרתי את המקום הטוב ביותר באמסטרדם לחיה?"
הוֹפְמֵיסְטֶר כמעט בכה. לא מצער, אלא מחוסר אונים. הוא רצה לומר דברים נוספים, אבל הבין שזו ברכה לבטלה. הוא הניח את ידו השמאלית על עורפו. עורפו נטף זיעה. כאילו קדח מחום.
"בתך," אמר האדריכל, והוא נראה כמעט קורן, כאילו חשב באותו רגע על מלאכים, או על אדם שבא למשות את גופו מתוך ביצה, "היא נערה נבונה ומפותחת לגילה. היא לא ילדה."
המילים "מפותחת לגילה" פגעו בהוֹפְמֵיסְטֶר כמו מכת אגרוף.
"מפותחת לגילה?" שאל. "מה זאת אומרת, מפותחת לגילה?"
"היא אישה צעירה."
הוֹפְמֵיסְטֶר נד בראשו. תחילה לאט, ואז בקצב מואץ. "אתה סוטה," אמר. "זה מה שאתה. זו המסקנה היחידה שלי. סוטה חלקלק. את עלות המנורה העומדת אני מנכה מהעירבון. אתה בוודאי תבין את זה. זה בסך הכול הוגן, המנורה הזאת לא הייתה זולה." הוא התנשם. בגלל המתח, בגלל הכאב בחזהו, בגלל סערת הרוחות על הדברים שהאיש הזה העז לומר.
סוף־סוף הופיעה הבעה על פניו של האדריכל. הכסף ניער אותו משלוותו, הכסף תמיד מנער את הדיירים משלוותם. בעל הבית ראה הבעת כעס בפניו של הדייר.
"זה לחלוטין לא הוגן, מר הוֹפְמֵיסְטֶר."
הוא רצה לקום, אבל הוֹפְמֵיסְטֶר אמר: "אל תקום. אם אתה לא רוצה שיקרה כאן אסון, אל תקום. אני לא אחראי לעצמי. אתה מכיר את זה? את התחושה שאתה לא אחראי לעצמך, שאתה כבר לא שולט בעצמך? שמישהו אחר מנהל את גופך?"
הוא הראה את ידיו הגדולות, החמות. הוא הציג אותן לדייר כאילו די היה במראה שלהן. הידיים שעסקו בגינון, שעמלו בגינתו ובגינה שהייתה פעם של הוריו.
אפשר שהדייר הושפע מהפצע שעל מצחו, או מנימת דיבורו של הוֹפְמֵיסְטֶר. על כל פנים, הוא לא קם. הוא נשאר ישוב על הכיסא.
הוֹפְמֵיסְטֶר פסע לאורך החדר, ומבטו נעוץ ברצפה. הוא הזיז כיסא, הסתכל מתחת לשולחן. לבסוף, בפינת החדר, ליד הספה, מצא את מבוקשו. זוג תחתונים זעיר, חוטיני שחור. הוא הרים אותו והכניס אותו לשקית הניילון.
לרגע קט נעמד במקום.
הוא הביט באיש שכבר לא דמה כלל לגבר שזיין את בתו כמו חיה. האדריכל ישב על הכיסא כמו תלמיד שנתפס מעתיק בבחינה. הוא נראה צעיר יותר מקודם. לא גבר, אלא בעצם בחור. הוֹפְמֵיסְטֶר אמר: "בעוד שישה ימים אני חוזר לכאן, ואני לא רוצה לראות כלום, לא את החפצים שלך, ולא אותך. ויותר לא תטריד אותי ואת משפחתי. בתי לא כלולה בשכירות. תזכור את זה. הילדים של בעל הבית לא כלולים בשכירות."
"מר הוֹפְמֵיסְטֶר," אמר האדריכל בעודו בוהה במשטח השולחן, "יש משהו שאתה לא מבין. משהו שאתה מסרב להבין. זה לא קשור בכלל לשכירות, זה קשור לאהבה."
הוֹפְמֵיסְטֶר הידק את אחיזתו בשקית הניילון המכילה את החוטיני, כאילו חשש שמא תילקח מידו. האדריכל הביט בה. הוא כבר לא הרכין את ראשו.
השקית הייתה שקופה. אפשר היה לראות בבירור את תכולתה.
"מה שעשית עם בתי," אמר האב, "זה לא אהבה. זה מעשה פלילי. זה מה שזה. רק כך אפשר להגדיר את זה. אהבה היא לא מעשה פלילי."
הוא כבר עמד לפנות לחדר המדרגות, אבל האדריכל קם על רגליו. הוא לא ניגש להוֹפְמֵיסְטֶר, אלא רק נעמד.
האדריכל היה גבר גבה קומה. גמלוני ורזה. לא ממש מכוער, אבל גם לא יפה תואר. ברחוב היה מתבלט לכל היותר בזכות קומתו.
"אתה חושב שהייתי הראשון?" שאל האדריכל. "זה מה שאתה חושב? זה מה שמציק לך? ובכן, תרשה לי לנפץ את האשליה שלך. הייתי אולי הרביעי או החמישי. אפילו לא העזתי לשאול אותה כמה בדיוק היו לפניי. לא חידשתי לה כלום. אפשר לומר שההפך הוא הנכון." הוא צחקק. זה התחיל בחיוך, וזה נהפך לצחקוק שהלך והתגבר. המחשבה על בתו הבכורה של הוֹפְמֵיסְטֶר גרמה לאדריכל לצחקק.
הוֹפְמֵיסְטֶר עמד במקום, ושקית הניילון בידו השמאלית. הוא הביט בגבר הגמלוני, בפצע המגוחך שעל מצחו. הוא סלד מהשחצנות שהאיש הזה הקרין, שאנשים רבים כל־כך מקרינים בימינו. הוא סלד מהביטחון העצמי שלהם, מהעדר התבוסות בעברם, מהטבעיות שבה הציגו דרישות לאלף ואחד דברים, מההשקפה שאין דבר שאי־אפשר לקנות או לשכור, לרבות בתו שלו. עוד כשהיה תלמיד בבית הספר התיכון לימדה אותו נזירה שאנושיות היא עניין של אפסיות. ככל שאתה מודע יותר לאפסיותך, כן תהפוך לאנושי יותר. בני האדם כבר לא יודעים אפסיות מהי, הם כבר לא מודעים לאפסיותם. הם מתקוממים נגדה, אבל סופם להיענש. בלי אפסיות אין קיום.
"השאלה היא לא אם היית הראשון," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר, "או השמיני. אתה היית המבוגר. בזה מדובר."
שקית הניילון שאחז בידו השמיעה קול פיצוח.
"היא הייתה היוזמת," אמר האדריכל. "אני עוד אמרתי לה: 'את בטוחה שכדאי לנו? אין לי מה להציע לך.' אבל היא התעקשה. הן מתחילות מוקדם בימינו, מר הוֹפְמֵיסְטֶר. יותר ויותר מוקדם. הכול מתחיל יותר מוקדם ונגמר יותר מאוחר. הבת שלך היא לא שלך. אתה חושב שכן. אתה מקווה שכן. אבל האמת היא שלא. ביום מן הימים עוד תגלה את זה. היא חיפשה אוזן קשבת. היא חיפשה אדם שהיא יכולה לספר לו הכול. אצלה בבית כנראה עסוקים מדיי בעניינים אחרים. מה לעשות, ככה זה. דבר גורר דבר. היא חיפשה - סליחה שאני נאלץ לומר לך את זה בפרצוף - היא חיפשה חיבה."
הוא התיישב. כאילו סיים לומר את דברו. כאילו השתתף בכינוס, ולרגע קם על רגליו כדי להעמיד את דברי הנואם על דיוקם, בנועם ועם זאת בנחרצות.
הוֹפְמֵיסְטֶר נשם עמוק. כדי להירגע תמיד מועיל לנשום עמוק. אבל ככל שנשם עמוק יותר, כן נעשה מודע יותר לכאב בחזהו.
"כמה זמן זה כבר נמשך?" שאל לבסוף, כששוב הצליח לשאוף מעט אוויר לריאותיו.
"כמה שבועות, אולי כמה חודשים. לא ממש עקבתי אחרי זה, יש לי דברים אחרים על הראש חוץ מבתך, מר הוֹפְמֵיסְטֶר."
הוֹפְמֵיסְטֶר התנשם כמו חיה פצועה.
ואז הנהן. לא נותרו לו שאלות. הוא ידע הכול. לאדריכל יש דברים אחרים על הראש.
הוא עדיין השתהה. למען הסדר הטוב. הוא רצה לראות במו עיניו שהאיש לוקח את הכסף. הוא רצה להיות נוכח בשעה שהאיש תוחב לכיסו את כספו, שכבר לא רצוי כאן.
כיוון שזה לא קרה, אמר: "קח את הכסף."
הדייר העיף מבט אל המעטפה, ואז משך אותה אליו, ובעודו מתחייך קלות שלשל אותה לכיסו.
בזה הסתיימה הפרשה. הכול נגמר. הוֹפְמֵיסְטֶר עשה את המוטל עליו.
"צר לי עליך," אמר האדריכל.
"מה זאת אומרת?" הוֹפְמֵיסְטֶר כבר עמד לצאת, אבל פנה לאחור.
"מה זאת אומרת?" שאל שוב.
"אני מרחם עליך. הייתי רוצה לחבק אותך. כי אני מבין ללבך. הייתי רוצה לחבק אותך ולומר לך שלא קרה שום אסון, שהכול יסתדר אתה. עם איבי. היא צעירה, נאה, נבונה, חושנית, סליחה שאני משתמש במילה הזאת, אבל גם זו תכונה חשובה לאישה בימינו, וזה מה שהיא, יותר מכל דבר אחר. והיא יודעת את זה, היא יודעת את זה טוב מאוד. היא גם ערמומית. אל תדאג, היא תסתדר בחיים. לא שמת לב לזה בעצמך? עד כמה היא חושנית, ואיך היא משחקת בזה כדי לשגע אותנו?"
הוֹפְמֵיסְטֶר האזין בקשב לסקירת מעלותיה של בתו הבכורה. ובתוך תוכו צחק, כי עלה בדעתו שהוא עומד לאבד את שפיותו.
"עליי?" שאל הוֹפְמֵיסְטֶר, כשהסתיימה הסקירה. "עליי אתה מרחם?"
"אני לא היחיד שחושב את זה. אחרים הובילו אותי למחשבה. אחרים גרמו לי לראות אותך באור אחר. לא רק כבעל בית בלתי נסבל, אלא כבן אדם, כמישהו שיש לו נקודות תורפה, סיפור חיים, עבר, מישהו שאפשר להבין ללבו. אתה אומר לעצמך: לכן הוא כזה. זה ההסבר. ואז קל יותר להשלים עם זה."
שקית הניילון המכילה את החוטיני של איבי נעשתה יותר ויותר כבדה. דומה היה כאילו היא מכילה ברזל או קילו בשר מהאטליז. הוֹפְמֵיסְטֶר שוב נסוג צעד אחד מהדלת, לכיוון השולחן. המילה "חושנית" עדיין הדהדה במוחו. הוא מעולם לא חשב על בנותיו במונחים שכאלה.
"לְמה אתה מתכוון," שאל, "אתה לא היחיד?"
"לְמה שאני אומר."
"אז מה אתה אומר?"
"שגם אחרים מרחמים עליך."
"מי? מי הם האחרים? אני מכיר אותם?"
"בתך, למשל. איבי. גם היא מרחמת עליך. היא לא רק מתביישת בך, היא גם מרחמת עליך. היא בעצמה סיפרה לי את זה, היא באמת לא באה הנה רק בשביל הסקס. היא רצתה גם לדבר."
אילו עדיין ניצבה שם המנורה העומדת, היה הוֹפְמֵיסְטֶר שוב הולם בה בראשו של האדריכל. בכוח, עוד ועוד.
אבל המנורה העומדת כבר לא ניצבה שם. והוא היה מודע למעשיו. הוא שלט בעצמו.
"אתה משתדל לגונן עליהן," אמר הוֹפְמֵיסְטֶר, בלי לדעת למי הוא בעצם פונה, "כמיטב יכולתך, כי אי־אפשר לגונן עליהן באמת, אבל אתה משתדל, ואז ביום בהיר אחד הן פוגשות אדם כמוך. ככה זה. מן הסתם. ואז אתה חוזר לאחור, אתה חוזר לאחור בזמן ואתה מנסה להבין: איפה טעיתי, מה פספסתי, מה עשיתי שמוטב היה לא לעשות? האם אי פעם חשבת על זה, האם אי פעם עלתה בדעתך המחשבה הזאת? שהיא ילדה? האם אי פעם אמרת לעצמך: היא ילדה, היא הילדה של בעל הבית שלי?"
האדריכל נד בראשו. "אבל היא לא ילדה," אמר, "היא כבר מזמן הפסיקה להיות ילדה. היא פחות ילדה משנינו יחד. אתה יודע מה היא אמרה לי? 'סקס עם ילדים בני גילי הוא תמיד כל־כך מגושם. וסקס מגושם הוא סקס גרוע.' כן, גם אני לא האמנתי למשמע אוזניי. סקס מגושם הוא סקס גרוע. אני, לפחות, לא הייתי מגושם בעיניה." האדריכל צחקק.
הוֹפְמֵיסְטֶר בהה באיש כמו בבובת שעווה בטירת כשפים, בובה שתלויה על הקיר כדי להפחיד את המבקרים, ופתאום מתברר שהיא גופה אמיתית. משהו שחי פעם ושחדל לחיות.
"היא חוסכת כסף," אמר האדריכל, "ואני פה ושם גם עזרתי לה. כי זה החלום הגדול שלה. או אחד החלומות הגדולים שלה, נדמה לי. היא כל כולה מתמסרת לו, כמו שבני גילה יודעים להתמסר."
"היא חוסכת כסף, בשביל מה?" שאל הוֹפְמֵיסְטֶר באופן מכאני, בלי להשקיע מחשבה בשאלה. הוא עדיין שלט בגופו, אבל כבר לא בקולו.
"בשביל הגדלת חזה. היא אומרת: 'אין לי פה כלום.' וזה גם נכון. למעלה היא שטוחה כמו ילד. היא כבר התייאשה מהטבע, ולכן היא חוסכת בשביל ניתוח, כמו שאמרתי. פה ושם נתתי לה כמה שטרות. חמישים, מאה. אפשר לצחוק על זה. אבל בשבילה זה עניין של חיים ומוות. הציצים. כן, היא באמת ילדה מיוחדת, אישה צעירה נחושה, שיודעת בדיוק מה היא רוצה. אתה יכול להתגאות בה. ואתה גם מתגאה בה, אני יודע את זה. גם אני. שנינו מתגאים בה."
הוֹפְמֵיסְטֶר יצא מהדירה בלי להוסיף מילה. הוא ירד במדרגות, נכנס לביתו והמשיך היישר למטבח. הוא היה, מה הוא היה? הוא כבר לא ידע מה הוא. בעצם כן, הוא ידע, הוא היה האומללות בהתגלמותה. גוש אומללות, מורכב מעצמות, בשר ומעט מוח.
במטבח הוא ראה את טירזה. היא עמדה על שרפרף גבוה, היא פתחה דלת אחר דלת ופשפשה בארונות המטבח.
"מה את מחפשת?" שאל.
"משהו לאכול."
"תכף אנחנו הולכים לאכול."
הוא הניח את שקית הניילון על השיש, הוציא מתוכה את החוטיני ואחסן את השקית בארונית שמתחת לכיור, יחד עם כל יתר השקיות הריקות.
"למה אתה כועס, אבא?" שאלה טירזה וירדה מהשרפרף.
"אני לא כועס."
"אז למה הרבצת לאיבי?"
"אני לא הרבצתי לאיבי." הוא חיפש את מילותיו, אבל המילה היחידה שעלתה במוחו שוב ושוב, שלא הרפתה ממנו, שכבר לעולם לא תרפה ממנו, הייתה המילה "לרחם". הייתכן שבנות מרחמות על אביהן? נערות בנות חמש־עשרה? בקושי בנות חמש־עשרה. ומדוע? הרי לא הייתה כל סיבה לרחם עליו. הוא התגורר עם משפחתו בחלק הטוב של רחוב ון אֵיחן, הייתה לו משרה מכובדת של עורך בהוצאת ספרים, היו לו שתי בנות נהדרות, האחת כבר בבית ספר תיכון, השנייה בדרך אליו, הייתה לו אישה, הייתה לו עוזרת, והוא היה בעל אמצעים, בזכות ניהול פיננסי מושכל למען עצמו ומשפחתו. הוא לא היה גבר שצריך לרחם עליו. בתו הבכורה אמנם חסכה כסף בשביל ניתוח הגדלת חזה. אבל הרבה מתבגרים עושים דברים משונים מאוד. סביר להניח שאלפי נערות בנות חמש־עשרה חסכו כסף בשביל ניתוח הגדלת חזה. זה היה דבר מקובל. דבר של מה בכך. הוא היה אולי אב מבוגר, אבל בוודאי לא גבר שצריך לרחם עליו.
"אני הרגעתי אותה," אמר בנימה שקטה ומהורהרת.
"היא אומרת שאתה הרבצת לה."
הוא שוב הניח את ידו על עורפו, שעדיין נטף זיעה.
"איבי קצת מבולבלת. איך היה בבית הספר?"
"איבי אומרת שאתה לא מרשה לה שיהיה לה חבר."
"בטח שאני מרשה לה."
"אתה מרשה לי שיהיה לי חבר?"
"אני מרשה גם לך." הוא הרים את טירזה והושיב אותה על השרפרף. "בטח שמותר לך," אמר, "אני הרי אוהב אותך, טירזה. הכול מותר לך."
היא נתנה בו מבט רציני, חקרני, והוא קינח את הזיעה מפניו בממחטה. כשעמד להחזיר את הממחטה לכיס מכנסיו ראה שהוא מחזיק בידו את החוטיני של איבי.
הוא הניח אותו על השיש ובחן אותו במשך שנייה. חוטיני שחור עם עיטור זעיר, לא מזוהה. חרק כלשהו. פרפר? דבורה? דבור?
הוא הבחין במבטה של טירזה. הוא הרים אותה. הוא התקשה מעט לשאת את משקלה. זה זמן רב לא הרים אותה. וכך עמד במטבחו, ובתו הצעירה בזרועותיו.
"אבא," אמרה, "זה של איבי?" היא הצביעה על פיסת הבד שעל השיש.
"כן," אמר. "אלה התחתונים של איבי. היא שכחה אותם."
שניהם הביטו בתחתונים, טירזה ואביה.
"כשאני אהיה גדולה," שאלה טירזה, "גם לי לא יהיו ציצים?"
הוא שאף אוויר.
"יהיו לך. לכל אישה יש שדיים. גם לך יהיו. גם לאיבי. אבל צריך להתאזר בסבלנות. צריך ללמוד להתאזר בסבלנות. כל אדם צריך להתאזר בסבלנות."
הוא אימץ את טירזה חזק יותר אל לבו. הוא נזכר שחיבק את טירזה כך כשהייתה בת שנה. הוא הרים אותה גבוה באוויר, מעל ראשו. "טירזה," אמר אז, "יפהפייה שלי, מתוקה שלי. את יודעת מי את? את מלכת השמש שלנו. זה מי שאת. וכשתהיי גדולה אולי תהיי רקדנית, או שתגלי כוכב חדש, או שתהיי סופרת ותקבלי פרס נובל. הכול תוכלי לעשות, טירזה מתוקה שלי, כל מה שתרצי, כי את מלכת השמש. ועכשיו אני הולך לחבק אותך חזק־חזק."
הוא בעצם רצה לקרוא לה בשם מַלָה, הוא קרא פעם על אישה ששמה מַלָה. אבל כמה ימים לפני שאשתו ילדה היא אמרה לו ש"מַלָה" פירושו "רעה" בספרדית. איך יעלה על הדעת לקרוא לתינוקת בשם שכזה?
ואז החליטו לקרוא לה "טירזה", תחילה בתי"ו, ובסופו של דבר בטי"ת, כדי למנוע אסוציאציה עם תרצה התנ"כית.
הוא לא רצה שבתו הצעירה תיקרא "רעה".
"בואי, טירזה," אמר. "את כבדה מדיי. אני מוריד אותך אל הרצפה."