כי קרוב אליך- שמות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כי קרוב אליך- שמות
הוספה למועדפים

כי קרוב אליך- שמות

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יעקב מדן

הרב יעקב מדן (1950) הוא ראש ישיבת ההסדר הר עציון שבאלון שבות וממובילי לימוד התנ"ך בציבור הדתי-לאומי בישראל. הוא ניסח יחד עם פרופ' רות גביזון את אמנת גביזון-מדן, שמטרתה להגיע להבנות רחבות בנושאי דת ומדינה. הרב מדן פרסם כמה ספרים בתנ"ך ומאמרים רבים בנושאים מגוונים והוא העורך הראשי של סדרת "באר מרים" שראתה אור ב"ידיעות ספרים".

תקציר

שלא כבספר בראשית, עיקר נופיו של ספר שמות הם במדבר סיני ולא בארץ חמדת ה'. עיקרי מצוותיו אינם מעשי אבות, אלא תורה שירדה מן השמים. ההתמודדות עם אלו שונה במשהו מן ההתמודדות בספר בראשית, ודבר זה ניכר בספר שלפנינו. אך העקרונות שנלך בהם דומים. ילווה אותנו הצורך לשקוע עִם עם ישראל בצרתם בבחינת 'בכל צרתם לו צר', הצורך להיות עמם בפחדם מן המשימות החדשות שהוטלו עליהם, להבין את תלונותיהם, וגם להיות עמם בחוויית הגאולה ממצרים, בנסי המדבר ובניסיונותיו, לעמוד עמם למרגלות הר סיני ולבנות יחד עמם את המשכן.

דרכנו תנסה למזג פשט ומדרש חכמים. זאת משום שאנו מאמינים מאוד בכך שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ועם זאת אנו מאמינים מאוד בכך שגם חז"ל במדרשיהם ראו את הפשט לנגד עיניהם ושזרו אותו באמונה במבטם המקיף על כלל המקרא ועל דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.

(מתוך ההקדמה)


בכרך "שמות" של סדרת כי קרוב אליך ממשיך הרב יעקב מדן את הקו שהתווה בכרך הקודם ומחבר בין פשט הכתוב ובין דברי חכמים. נושאי חומש שמות – השעבוד ויציאת מצרים, קבלת התורה ולידת האומה הישראלית, הנהגת המדבר ועניינו של המשכן – זוכים כולם לעיון מעמיק. ההשוואות עם סיפורי תנ"ך אחרים, המאפיינות את דרכו העיונית של הרב מדן, מציידות את קוראיו בפרספקטיבה חדשה ומפתיעה לגבי הסיפורים המוכרים.

 
הרב יעקב מדן הוא ראש ישיבת ההסדר הר עציון שבאלון שבות וממובילי לימוד התנ"ך בציבור הדתי-לאומי בישראל. הוא ניסח יחד עם פרופ' רות גביזון את אמנת גביזון-מדן, שמטרתה להגיע להבנות רחבות בנושאי דת ומדינה. הרב מדן פרסם כמה ספרים בתנ"ך ומאמרים רבים בנושאים מגוונים והוא העורך הראשי של סדרת "באר מרים" שרואה אור ב"ידיעות ספרים".

פרק ראשון

הריבוי הטבעי של בני ישראל במצרים
 
א.
התורה מתארת - בפרשת שמות ובהמשך בספר דברים - את התרבותם המפליאה של ישראל במצרים. משפחה של שבעים נפש הפכה לעם המונה ששים ריבוא גברים תוך דורות ספורים:
 
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם: (א, ז)
וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ: (שם, יב)
בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' א-לוהיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: (דברים י, כב)
 
חז"ל מבארים כיצד התרבה העם בקצב כה מהיר:
 
וכתיב: "ובני ישראל פרו וישרצו" - שהיתה אשה אחת יולדת ששה בנים בכרס אחד (מכילתא בא פרשה יב).*
[*. וכן הוא בשמות רבה (א, ח) ובמדרשים רבים.]
 
הריבוי מוסבר אפוא בנס, שנשות ישראל ילדו את ילדיהן בשישיות. אך פרט להיותו של נס זה מופלג מאוד, יש לנו רשימות של משפחות מן התקופה הנזכרת, ומספר הילדים בהן הוא בממוצע שלושה: בני לוי הם גרשון, קהת ומררי; בני גרשון הם לבני ושמעי; בני מררי הם מחלי ומושי; ולקהת ארבעה בנים - עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל. גודל משפחות אלו דומה לשל משפחות שאר הדורות הנזכרות בספר דברי הימים, ומדובר במשפחות ממוצעות כמשפחות שלנו. מה אפוא פשר המדרש ומה פשר הריבוי במצרים?
מעיון בספר דברי הימים עולה, שאפשר שהיו במצרים שמונה ואולי גם תשעה דורות אחרי דור בני יעקב יורדי מצרים:
 
וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ: וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד (דברי הימים א ז, כ-כא).
 
אפרים הנו נכדו של יעקב ומדור יורדי מצרים.* הפסוק מתאר שושלת של דורות רבים לאחר אפרים המשתייכים לתקופת הגלות במצרים.** עולה מכאן שאחרי יוסף ישנם שמונה דורות ואולי תשעה.*** מספר דורות זה מתקבל על הדעת, והוא מקצה כעשרים ואחת שנים לכל דור בתקופה מצטברת של מאה ותשעים שנה.**** לאור זאת נחשב את התרבותם של בני ישראל בהנחה שלכל אדם היו שלושה בנים. בדור של יורדי מצרים (בניהם של בני יעקב) היו כשישים ושישה גברים בני הולדה. בדור הראשון שאחריהם היו אפוא כמאתיים גברים. בשני היו כשש מאות. בשלישי כאלף ושמונה מאות. ברביעי כחמשת אלפים וארבע מאות. בחמישי היו כשישה־עשר אלף. בששי היו כארבעים ושמונה אלף. בשביעי היו כמאה ארבעים וארבעה אלף. בשמיני היו כארבע מאות ושלושים אלף. אם נניח שיצאו שלושת הדורות האחרונים (וילדיהם הקטנים), הרי יצאו ממצרים למעלה מששים ריבוא.
[*. אפרים נולד במצרים, אך בפרק מו בבראשית נמנה בכלל "כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים" (פסוק כז).]
[**. לא ניתן לפרש כי 'בנו' מוסב על תחילת הפסוק, וכולם בנים לאב אחד, שהרי 'תחת' ו'שותלח' מופיעים פעמיים.]
[***. שהרי לא מבואר בפסוק האם אלעד היה בנו של עזר או אחיו.]
[****. שהרי בדור יוצאי מצרים נמנו בני עשרים שנה ומעלה, שנולדו כ-190 שנה לאחר ירידת מצרים.]
הנחנו שלמשפחה ממוצעת היו שלושה בנים, אך ודאי היו למשפחה ממוצעת גם שלוש בנות. מספר הבנים והבנות בכל משפחה אינו מתחלק שווה בשווה, ומכל מקום נוכל להניח שהיו למשפחה ממוצעת שישה ילדים. לדברינו, פשר 'ששה בכרס אחת' שנאמר במדרש, הוא שכל אם ילדה בממוצע שישה ילדים, ולא שבכל היריון היו לה שישה ילדים.
דברינו נשמעים כאילו באנו לבטל את משמעות הנס בריבוי של בני ישראל. ולא היא! היכולת לשמור על הממוצע לאורך דורות רבים, לדלג על כל התקלות שבדרך המצויות בכל חברה - מות ילדים, עקרותן האפשרית של נשות ישראל, אלמנות, גירושין, רדיפות המצרים ועוד - ולהישאר בקצב הריבוי הטבעי הקבוע, הוא נס שאין דומה לו. לא היה עוד עם שעמד בקצב ריבוי טבעי כזה, אך אין בו צורך לדבר על נס על־טבעי בלידת שישיות.
 
ב.
הריבוי הטבעי הגדול במצרים פסח על שבט לוי. במפקד הראשון בחומש הפקודים (במדבר א), כשנה לאחר יציאת מצרים, הממוצע של בני עשרים שנה ומעלה לשבט רגיל הוא למעלה מחמישים וחמישה אלף. בני לוי לא נמנו מבן עשרים שנה ומעלה, אלא בשני מניינים שונים: מבן חודש בני לוי היו עשרים ושניים אלף,* ומבן שלושים עד חמישים היו שמונת אלפים וחמש מאות ושמונים (שם ד, מז). אם נרצה לאמוד את מניינם מבן עשרים שנה ומעלה כשאר השבטים, ניתן לשער שמדובר בכאחד־עשר אלף גברים - כלומר, גודל שבטם היה כחמישית משבט רגיל. מדוע?
[*. כך בבמדבר (ג, לט), אך הפרשנים עמדו על כך שחיבור המניינים של כל אחד מבניו של לוי מוסיף שלוש מאות למניין, עיין שם.]
המפרשים כתבו שנשיאת הארון היתה מכלה בהם וממיתה אותם. אך זה הסבר תמוה, שהרי המפקד במדבר היה לפני שנשאו את הארון ולפני שיצאו מהר סיני. עוד אמרו המפרשים, שמכיוון שבני שבט לוי לא היו בכלל השעבוד, הם לא היו גם בכלל ברכת הפריון המיוחדת לעם ישראל. נימוק זה אומר דרשני ודורש הסבר.
נראה שבשבט לוי לא היו פחות ילדים למשפחה מבשבט אחר. אך עיון במשפחותיהם מראה* שהיו אצלם פחות דורות - כשישה או שבעה בלבד. שבט לוי נותר בארץ גושן ולא פשט אל אזורי הנילוס. הוא לא השתעבד, ובניו היו משכילים יותר, למדו ולימדו את מסורת האבות. הם לא חיו באיום הישרדות, וכדרכם של משכילים, נשאו נשים בגיל מאוחר יותר. ההפרש בין הדורות היה גדול יותר, והשבט לא הספיק להתרבות דיו.
[*. משה ואהרן היו בני עמרם בן קהת בן לוי. הם היו ביציאת מצרים כבני שמונים, ולאנשים בני גילם נראה שהיו לפחות נכדים (אם לא שילשים) בני עשרים ומעלה.]

יעקב מדן

הרב יעקב מדן (1950) הוא ראש ישיבת ההסדר הר עציון שבאלון שבות וממובילי לימוד התנ"ך בציבור הדתי-לאומי בישראל. הוא ניסח יחד עם פרופ' רות גביזון את אמנת גביזון-מדן, שמטרתה להגיע להבנות רחבות בנושאי דת ומדינה. הרב מדן פרסם כמה ספרים בתנ"ך ומאמרים רבים בנושאים מגוונים והוא העורך הראשי של סדרת "באר מרים" שראתה אור ב"ידיעות ספרים".

עוד על הספר

כי קרוב אליך- שמות יעקב מדן

הריבוי הטבעי של בני ישראל במצרים
 
א.
התורה מתארת - בפרשת שמות ובהמשך בספר דברים - את התרבותם המפליאה של ישראל במצרים. משפחה של שבעים נפש הפכה לעם המונה ששים ריבוא גברים תוך דורות ספורים:
 
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם: (א, ז)
וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ: (שם, יב)
בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' א-לוהיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: (דברים י, כב)
 
חז"ל מבארים כיצד התרבה העם בקצב כה מהיר:
 
וכתיב: "ובני ישראל פרו וישרצו" - שהיתה אשה אחת יולדת ששה בנים בכרס אחד (מכילתא בא פרשה יב).*
[*. וכן הוא בשמות רבה (א, ח) ובמדרשים רבים.]
 
הריבוי מוסבר אפוא בנס, שנשות ישראל ילדו את ילדיהן בשישיות. אך פרט להיותו של נס זה מופלג מאוד, יש לנו רשימות של משפחות מן התקופה הנזכרת, ומספר הילדים בהן הוא בממוצע שלושה: בני לוי הם גרשון, קהת ומררי; בני גרשון הם לבני ושמעי; בני מררי הם מחלי ומושי; ולקהת ארבעה בנים - עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל. גודל משפחות אלו דומה לשל משפחות שאר הדורות הנזכרות בספר דברי הימים, ומדובר במשפחות ממוצעות כמשפחות שלנו. מה אפוא פשר המדרש ומה פשר הריבוי במצרים?
מעיון בספר דברי הימים עולה, שאפשר שהיו במצרים שמונה ואולי גם תשעה דורות אחרי דור בני יעקב יורדי מצרים:
 
וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ: וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד (דברי הימים א ז, כ-כא).
 
אפרים הנו נכדו של יעקב ומדור יורדי מצרים.* הפסוק מתאר שושלת של דורות רבים לאחר אפרים המשתייכים לתקופת הגלות במצרים.** עולה מכאן שאחרי יוסף ישנם שמונה דורות ואולי תשעה.*** מספר דורות זה מתקבל על הדעת, והוא מקצה כעשרים ואחת שנים לכל דור בתקופה מצטברת של מאה ותשעים שנה.**** לאור זאת נחשב את התרבותם של בני ישראל בהנחה שלכל אדם היו שלושה בנים. בדור של יורדי מצרים (בניהם של בני יעקב) היו כשישים ושישה גברים בני הולדה. בדור הראשון שאחריהם היו אפוא כמאתיים גברים. בשני היו כשש מאות. בשלישי כאלף ושמונה מאות. ברביעי כחמשת אלפים וארבע מאות. בחמישי היו כשישה־עשר אלף. בששי היו כארבעים ושמונה אלף. בשביעי היו כמאה ארבעים וארבעה אלף. בשמיני היו כארבע מאות ושלושים אלף. אם נניח שיצאו שלושת הדורות האחרונים (וילדיהם הקטנים), הרי יצאו ממצרים למעלה מששים ריבוא.
[*. אפרים נולד במצרים, אך בפרק מו בבראשית נמנה בכלל "כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים" (פסוק כז).]
[**. לא ניתן לפרש כי 'בנו' מוסב על תחילת הפסוק, וכולם בנים לאב אחד, שהרי 'תחת' ו'שותלח' מופיעים פעמיים.]
[***. שהרי לא מבואר בפסוק האם אלעד היה בנו של עזר או אחיו.]
[****. שהרי בדור יוצאי מצרים נמנו בני עשרים שנה ומעלה, שנולדו כ-190 שנה לאחר ירידת מצרים.]
הנחנו שלמשפחה ממוצעת היו שלושה בנים, אך ודאי היו למשפחה ממוצעת גם שלוש בנות. מספר הבנים והבנות בכל משפחה אינו מתחלק שווה בשווה, ומכל מקום נוכל להניח שהיו למשפחה ממוצעת שישה ילדים. לדברינו, פשר 'ששה בכרס אחת' שנאמר במדרש, הוא שכל אם ילדה בממוצע שישה ילדים, ולא שבכל היריון היו לה שישה ילדים.
דברינו נשמעים כאילו באנו לבטל את משמעות הנס בריבוי של בני ישראל. ולא היא! היכולת לשמור על הממוצע לאורך דורות רבים, לדלג על כל התקלות שבדרך המצויות בכל חברה - מות ילדים, עקרותן האפשרית של נשות ישראל, אלמנות, גירושין, רדיפות המצרים ועוד - ולהישאר בקצב הריבוי הטבעי הקבוע, הוא נס שאין דומה לו. לא היה עוד עם שעמד בקצב ריבוי טבעי כזה, אך אין בו צורך לדבר על נס על־טבעי בלידת שישיות.
 
ב.
הריבוי הטבעי הגדול במצרים פסח על שבט לוי. במפקד הראשון בחומש הפקודים (במדבר א), כשנה לאחר יציאת מצרים, הממוצע של בני עשרים שנה ומעלה לשבט רגיל הוא למעלה מחמישים וחמישה אלף. בני לוי לא נמנו מבן עשרים שנה ומעלה, אלא בשני מניינים שונים: מבן חודש בני לוי היו עשרים ושניים אלף,* ומבן שלושים עד חמישים היו שמונת אלפים וחמש מאות ושמונים (שם ד, מז). אם נרצה לאמוד את מניינם מבן עשרים שנה ומעלה כשאר השבטים, ניתן לשער שמדובר בכאחד־עשר אלף גברים - כלומר, גודל שבטם היה כחמישית משבט רגיל. מדוע?
[*. כך בבמדבר (ג, לט), אך הפרשנים עמדו על כך שחיבור המניינים של כל אחד מבניו של לוי מוסיף שלוש מאות למניין, עיין שם.]
המפרשים כתבו שנשיאת הארון היתה מכלה בהם וממיתה אותם. אך זה הסבר תמוה, שהרי המפקד במדבר היה לפני שנשאו את הארון ולפני שיצאו מהר סיני. עוד אמרו המפרשים, שמכיוון שבני שבט לוי לא היו בכלל השעבוד, הם לא היו גם בכלל ברכת הפריון המיוחדת לעם ישראל. נימוק זה אומר דרשני ודורש הסבר.
נראה שבשבט לוי לא היו פחות ילדים למשפחה מבשבט אחר. אך עיון במשפחותיהם מראה* שהיו אצלם פחות דורות - כשישה או שבעה בלבד. שבט לוי נותר בארץ גושן ולא פשט אל אזורי הנילוס. הוא לא השתעבד, ובניו היו משכילים יותר, למדו ולימדו את מסורת האבות. הם לא חיו באיום הישרדות, וכדרכם של משכילים, נשאו נשים בגיל מאוחר יותר. ההפרש בין הדורות היה גדול יותר, והשבט לא הספיק להתרבות דיו.
[*. משה ואהרן היו בני עמרם בן קהת בן לוי. הם היו ביציאת מצרים כבני שמונים, ולאנשים בני גילם נראה שהיו לפחות נכדים (אם לא שילשים) בני עשרים ומעלה.]