ויפה היתה שעה אחת קודם

1

"ראיתי אותם", אמרה שָׂרִי ולא היתה חלשה. יחפה עמדה לנגד החוץ הפתוח.

זה היה הלב, שדיבר גם הוא ופיזר דפיקות נמהרות תחת חולצת הטריקו הקצרה הוורודה־בהירה ששָׂרִי לבשה. קור וחום התפשטו בבית־החזה שלה, שהָלַם והפגין את טִרדתו, הפריע לא בפעימותיו הלא־סדירות, אלא באיתותים שהזכירו וסימנו את כל הלא־בסדר הרע והנורא שקרה כאן ביום שלישי לפני חמישה ימים, פחות או יותר באותה שעת אחר־צהריים מאוחרת של עכשיו. שָׂרִי שילבה את הזרועות ושיפשפה לאט את מורד הכתפיים ורצתה להשיל את מה שמדאיג, כאילו מה שמדאיג הוא מין אבקה מגרדת, ותכף התכוננה לגנוב שאיפה עמוקה וישרה לתוכה, קיוותה לספוג בעזרתה את הנעים ואת השלֵו שריחפו לפניה והיו קרובים אליה מאוד.

כי וואוּ. וואוּ - כמעט לא ייאמן היה שככה המשיכו להתנדנד השלווה והנעימוּת, נתלו רפויות באוויר שנשב חלקית, או התנופפו באווירה, כמו היו פרס משובב־נפש, מחווה נהדרת ומפליאה. בעיקר מפני שמעולם קודם־לכן לא היה פה מין נס שוקט ושוקק כזה, וכעת, כשיֶשנוֹ, הופעתו טבעית מאוד, מתבקשת, ולשָׂרִי נדמה שאפשר לקטוף אותו, את פרס־הדקה הפלאית, שנמשך לְסַף־תענוג של שתי דקות מרוממות־רוח, והיא מאמינה שאם תצליח לשים יד על הדקות הנדירות שהתגלמו לפניה ברגעים אלה, כי אז תיבלע בתוכן ותמתח את הדקות לקצת יותר, ותרשה לעצמה להתפלש בנמרָחוּת של הזמן ולהתפרפר בַּהנאה שלו ושלה, ויהיה לה אומץ להרגיש שטוב.

כן! בטח! טוב! ולמה לא? מה יש? אפילו אם כל מה ש... אפילו אם כל מי ש...

אבל לָאפילו שוב לא היה סיכוי לשנות את התמונה. הטיב הזערורי לא נלכד ולא התלכד בשכונת השרון הירוק המצוחצחת שנפרשה מול שָׂרִי. הנשימה הארוכה המזדמנת התעכבה ולא באה אליה. החמצן עמד קצר ונכנס רק טיפין אל צינור הגרון. היא השתעלה, אך לא נחנקה. היה ולא היה לה כוח, ושניהם - היש והאין - לא ויתרו זה לזה, ומיד חזרה והתפרצה אצל שָׂרִי התחושה הגועלית, ורגע אחר־כך דקר אותה ההרהור המלוכלך: זה מגיע להם.

הם - בני־האדם, הנשים והגברים, הילדים, הנערים והנערות שמתגוררים איתה ביישוב המבוסס קדימה־צוֹרָן. הם - שבמו־ידיהם הובילו את הרע הזָר למקום הזה, נתנו לו לחיות סביב ולא שמו לב שהתפרץ אל שיאו הנוכחי. ועוד פעם ביקשה שָׂרִי להתלונן על זה, לכעוס ולְבַכּוֹת, ולהצטער, רצתה להצטנף מול הגדלוּת המתפארת והמְהַסָה של החוץ שהקפיד בהשתקתו - שָׁא! שָׁא! הַס! - כמו פקד החוץ על כל מה ומי שניסו להפר את אילמותו. וככל שמאוד והרבה רצתה לעשות ולהרגיש ככה וככה, שָׂרִי גם לא רצתה, מפני שלא יכלה. מושבתת עמדה מול המציאות הרפה והאדישה, המכילה, ואותה מחשבה מלוכלכת, שרק לפני דקה דקרה אותה, מיהרה להתפורר ממנה ולהשאיר אותה כְּמוֹת שהיא - אשה לא חזקה ולא רפוסה, נטועה בַּהתאכזבות ובַדְאָבָה אשר כמו השמיצו את השעה והעליבו את שָׂרִי שעמדה לצידה של השעה. כי הרי לא כולם אשמים, אם בכלל יש אשמה במצב המעיק הזה. הלוא מה שקורה פה מאז יום שלישי האחרון הוא תוצאה של המעשה האכזר שהתבצע בידיו הפוגעות של אחד ויחידי בלבד, אותו מעשה שהתרחש לא הרחק משָׂרִי ותהודתו הִתמידה גם בדקות אלה ועיכבה את הניסיון של שָׂרִי לאסוף קומץ מן הנוחות השקטה והמרעננת, מן הנינוחות המוזרה והלא־מוכרת לפרבר הזה.

חוצמזה, היה לה אסור להתרגש בעטיה של התופעה הנעימה. אף בסתר לא מותר לשמוח בְּהתרפקות על השקט ועל התנועות האיטיות של הימים האחרונים. אכן, אין מה לעשות - הדבר שקבע את היום ואת אתמול ואת לפני־כן היה האֵבֶל המקומי. הוא שדרש את נחיצותו ודחק את הנועם להיות רקע שולי ובלתי־מושג באחרי־צהריים מאוחרים אלה שלפני מוצאי־השבת, וכנראה באשמתו של האֵבֶל, שָׁבָה והתנשאה ברהבתנות חלולה אותה שאלה בראש של שָׂרִי:

אבל מה היה קורה לי אם בכל־זאת לא הייתי רואָה אותם?

מה באמת כבר היה קורה? הלוא ברור שהפעולה המחרידה לא היתה נמנעת גם אם שָׂרִי לא היתה רואה אותם, ולכן קינן וכרסם בה הדבר ביתר־שאת. גרוע מכך - טרגדיה בלתי־צפויה קרתה במקום, והכי קשה הוא שמקרה תת־אנושי מגיע בהפתעה, נוחת בהופעה של מכת־שמיים, או מגיח כמו אסון טבע שאין מה לעשות נגדו. כן־כן - פורענות נוכרייה ותפלצתית עברה כאן, הרביצה במהלומה כבדה וחדה והותירה אחריה בהלה קפואה ותימהון רוטט גם יחד. "הלב נשבר ומתרסק לרסיסים" - חוזרים ואומרים תושבי השכונה המתרחבת העושה את צעדיה הראשונים ביישוב המאוחד. מכאוב הנפש הקהילתי עלה על גדותיו. האובדן עשה חור שהולך ונפער בבטן. כמה מאוד חֲבָל. הרבה יותר מחֲבָל. כיוון שהזעזוע משבית את ההבנה ואינו מרפה. הֲלַך־הרוח הפך מורעל, ואתו התגבר העצב. המרחב נעשה שפל ומושפל, ולשָׂרִי נראה שהוא־עצמו לוקח עליו את האשמה ומשפיע על המעטים שנצפים משוטטים פה־ושם בחוץ בארבעת הימים האחרונים, מתהלכים בחיפזון דילוגי, מעין גנבים נמלטים. החל משעות אחר־הצהריים המוקדמות הילדים והנערים הצעירים בקושי מופיעים ברחובות, הם נשארים צפונים עם ההורים בדירות ובבתים המרווחים. ייתכן שכולם מפחדים, ושָׂרִי קצת כמוהם אחוזה מתוך כפייה בְּתדהמה שאינה נעלמת:

כיצד תקרית כזאת התחוללה? מה קרה להיגיון? לסובלנות? לאנושיות? ועוד אצלנו, בחבל השרון הצפוני, הבטוח והמעוגן מכל פינותיו?

וממש כפי שהאירוע לא נקלט כעובדה בהירה ומעשית בַּשֵׂכל של אף־אחד, ממש ככה הוא היה נושם ואמיתי מאוד־מאוד בערב יום שלישי. כפי שעכשיו היתה אמיתית הנקודה בסרעפת של שָׂרִי, שהתמצקה למשקולת ומנעה ממנה את קו הנשימה החופשי הרגיל, ושלחה זרמים אל כפות הרגליים היחפות שלה, הפכה את שָׂרִי לעמוּד־אשה שהסתכלה מן המרפסת התלויה של הדירה בקומה הראשונה.

ועוד פעם היה לה חֲבָל. מפני שרק אם... רק אם לא היתה שָׂמָה את העיניים שלה על השישה החשודים, מיום שהגיעה לגור בשכונה לפני שבעה חודשים. אם לא היתה פה, אולי היה נמנע ממנה גודל הכאב, או היתה נמנעת האכזבה הנמוכה שמציתה את הכאב. אבל עיניה החומות של שָׂרִי הסתכלו בכל אחד מן השישה. אומנם הביטו בהם רק בשיטוט חולף וארעי, באגביות מזדמנת, במין ראייה פזרנית ואופיינית של עוברים־ושבים - ובכל־זאת חזרו וראו העיניים את השישה בדיוק באותם מקומות של אזור המגורים המתגבש, ושָׂרִי, שנהגה לעבור לידם והתעכבה מולם למשך דקות ספורות, החליקה עליהם בסך־הכל ליטוף מבטי, שהיה בקושי מוכר לה־עצמה, כאילו בְּכוחות משלהן יצאו ממנה העיניים, ובעצמאותן היו חופשיות לראות כרצונן, להיות עיניים שלא אכפת להן מה הן רואות בכל פעם ששָׂרִי יצאה בשעות אחר־הצהריים ועשתה כהרגלה את ההליכות הקצרות שלה אל קרבת תחנת־הרכבת, צעדה קילומטר־וקצת וחזרה באותה דרך אל הדירה הגדולה שהיא שוכרת בבניין החדש.

ככה היה עד לפני חמישה ימים, ואז פתאום צנח לידה המחריד־מכל ועשה את שלו, ומאז שפתאום, ומן־הסתם, שָׂרִי וכל מי שמתגורר איתה באזור לא רואים עוד את השישה. ונראה שהחיים במקום מתרגלים למציאות המשונה של השעות והימים האחרונים, או שהחיים נאלצים להכיל את המציאות, כפי שבהכרח מכילים מלחמה קצרת־מועד, שהיא לרוב אכזרית יותר מאחת ארוכה ובשל כך מוכנים לשלם את המחיר הגבוה של הפחד המשתק ושל אי־הידיעה שזאת מביאה איתה. פה, בשכונת השרון הירוק שבקדימה־צורן, לא מדובר במלחמה, אבל מיעוט המשוטטים ברחובות, שהֵחֵל למחרת האירוע הקשה, בבוקר יום רביעי של השבוע החולף, יחד עם בהלת החוץ, אשר לפתע נהיה מאיים ומכריח את המשפחות להישמר ממנו ולהישאר בפנימיוּת הבתים - אלה מגבירים את התפאורה העגומה.

ומי היה מאמין שטבע בצורה של חוץ ישראלי צדדי־איכותי - חוץ חדיש, לבן ברובו, שאין בו לבינתיים צמחיית ערים מבויתת וענֵפה, והוא נמצא בגמר בנייה ובתהליכי אכלוס סופיים - דווקא חוץ כזה ירתיע את המשפחות שבחרו לבוא הנה והיו בטוחות שיזכו לאבטחה ולתנאי מחיה ברמות גבוהות ושזאת תהיה הגשמת חלומן הפרטי. לכן כל־כך נדהמו התושבים החדשים והוותיקים של קדימה־צורן, ונפלה רוחם שככה קרה להם בערב המוקדם של יום שלישי. ולא, זה עדיין לא נגמר - ידעה שָׂרִי כשהביטה גם הערב מן המרפסת התלויה של דירתה, ולפניה בקו ישר נפרש גן המשחקים הציבורי המשותק והדומם, ואחריו עמד רחוב שדרות הדקלים המרכזי של ההרחבה, נטוש ונעדר אנשים וילדים, ומפאת צלו המכביד של המצב הצטמצמה והתכווצה השכונה למינימום, כמו הכירה שבשלב זה מתבקש לכבד את האסון של החוץ.

ואולי אין טעם לתהות כיצד הותיר אחריו המאורע יראת־כבוד שכזאת, בת־קול שיש בה בדל של קדושה. מאחר ששתיהן - היראה והקדושה - הן חלק מן הנוהג הים־תיכוני המתבקש, ובכוחו להכתיב את צו השעה. ושָׂרִי, כמובן, היתה ממושמעת לו, לַצו. המצוקה הקהילתית המשיכה לחייב אותה. אבל הנה עכשיו, לצד החובה שליוותה אותה, היא התחילה שוב לתפוס איזה עניין אחר, כשהרגישה שבינה לבין החוץ קמו אינטימיות ועירום פרטי, עירום הדדי, ואיכשהו היה בעיניה החוץ השכונתי החלוצי והלבן אתר לא מובהק. ככל שהעמיקה להסתכל בתוכו של החוץ המאפיל בהדרגה לא הבינה שָׂרִי מהו בדיוק האיכשהו הזה שממיר את שכונת השרון הירוק לאזור מנוטרל וחסר זהות, ובהתאמה הכירה שגם היא קצת כזאת. אפילו הצל הבהיר שהטיל גופה הלא־רזה על רצפת המרפסת הגסה היה בשבילה עדות לַלׂא־היא, כשם שכל הסביבה היתה לה מקום לא נודע, שטח חיים שאין מכירים את כלליו, ולא היתה בטוחה אם זה אך ורק בגלל הרע שתקף בשבוע שחלף, או זאת היא־עצמה. היא־שָׂרִי, שרוצה ולא רוצה את הכללים ואת הנתונים, ובפעם המי־יודע־כמה שוב לא הצליחה לעקוב אחרי הנסיבות, ולא גילתה את הפתחים של ההשתנות אל הרֶשַׁע, והיתה משוכנעת שהיא אינה שוקעת אל המעמקים של המשמעות הקרתנית של הזמן השוכן איתה, ולמרות חומרתו המהנָה של השקט ששרר בקרבו של הזמן והרחק ממנו, שָׂרִי עדיין לא איתרה אצלו מנוחה.

החוץ שמר על מתכונתו והיתה בו פלישה חונקת. אור היום הנעלם הופיע כאובדן השהות בשכונה, ואז חזרה וגירדה במעלה הבטן של שָׂרִי ההתלבטות: איך ייתכן שמופע החיים הנוכחי, המעורבב באכזריות הרסנית של פשע ובקורטוב של טוּב, אינו בהכרח פסול בשבילה? ועוד העזה לחשוב שההתרחשות הדוממת של השעות והימים מן השבוע שעבר היא צורת חיים אפשרית, אולי קצת אלטרנטיבית, מוצעת למתי־מעט שרשאים להשתמש בה.

אבל... בהחלט, ודאי שֶׁהָאֲבָל עבד בלי הפסקה בַּמקום ומיהר לפעול גם בתוך שָׂרִי, ששנייה אחר־כך דאגה שככה היא תופסת את המציאות בַּשעה המוֹצָ"שית שֶׁהֶעֱרִיבָה והשאירה את החוץ אָיום. ובצל אותה דְאָגה נגררת ומוסתרת העריכה שָׂרִי שכל הדבר הזה שמתחולל כאן יחדל מתישהו, עוד מעט, בקרוב, או קצת אחרי הבְּקָרוב, וכל הנורא המגובש לא יהיה פה יותר, ובמקומו יחזרו העניינים הרגילים לסורם, יהיו כהרגלם אנונימיים לְרוב בני האזור. הרי היא, התושבת היחסית־חדשה בַּהרחבה הצעירה, כבר למדה משהו על אופי האנשים המתגוררים איתה ברובע זה, שרק בודדים מהם שוכרים כמוה דירה ביישוב. רוב המשפחות שבאו אל השרון הירוק מחזיקות בית בבעלותן ולא יוותרו על דרגת החיים הבינונית־ומעלה שמגיעה להן ושילמו עליה במיטב כספן. יש להם, לתושבי קדימה־צורן כולם, עקרונות וערכים, ככה שאם קרה אצלם דבר בזוי, כי אז ימהרו המקומיים לכבד את מי שנפגע מן המעשה המסויט, ובמקביל יעשו הכל על־מנת למגר את תהודתו, לטשטש את עקבותיה של החבלה ולהחזיר את הסדר הנורמטיבי אל מסלולו.

במיוחד לא בימים אלה של אמצע חודש מרץ, ואיזה כיף - אוֹטוֹטוֹ יבוא שיאו של האביב, ואתו יבואו הלבלובים הססגוניים, הפריחות המציצות והמצייצות במעטפת השדות ובשטחי האדמה העדיין־בוציים של חבל השרון. כל־כך מרנין לראות שם, בצפון־מזרח ליישוב, את נירית הַקָמָה הצהבהבה, את תלתן הארגמן, את עצֵי כליל החורש בפריחתם המשתוללת הוורודה והלבנה, ואת אוֹדם הפרגים, המַפְעים את המתבונן בפשטותם העורית הדקיקה של עלי הכותרת שלו. ונוסף על כך, אָחח... ממש עוד מעט יגיע מזג־האוויר הנוח של השנה, שהוא תמיד קצרצר וצייקני וחייבים לנצל אותו ליציאות בשבילי העפר הלא־מסומנים וללכת אל שמורת אלוני קדימה והלאה יותר, אל יער קדימה, ולרכוב על אופני שטח בתוך היער. כך שהפסקת החיים הרגילה, התנועה המבעבעת וההגונה הטיפוסית לקדימה־צורן, אותה עצירה שהחלה בערב יום שלישי האחרון, תימשך לכל המאוחר עוד שבועיים־שלושה, ומטבע הדברים תבוא הקלה קלילה והתוקפנות שהשתוללה ביישוב תשקע תחת האדמה, או תדעך בתנודות רוח הולכות ומתרחקות, ולאותו טרור נקודתי יהיה זיכרון קולקטיבי הולך ונשכח, והשתכחותו תמוסס את הזיכרון הפרטי אצל הקטנים והגדולים כאחד.

אז כן, בעתיד הקרוב מאוד תהיה נחמה, ועד שזאת תקרה השתדלה שָׂרִי לקנות מרגוע לנפשה, וחזרה והסתמכה על הַפְּרָט הפשוט מן העבר - לא רק היא ראתה את ששת החשודים. בטוח שהיו כמה־וכמה מתושבי הרחובות של השרון הירוק שראו אותם, ודאי מאלה שכמוה מתגוררים באחד מארבעת הבניינים החדשים העומדים בחצי מעגל ופונים בעורפם אל גן המשחקים הציבורי. על כן העריכה שָׂרִי שהיא אינה נבדלת, ואותן שתי מלים שיצאו ממנה לפני כעשר דקות נמחקו ונקצצו מן הצל הרופף של זיכרונן, ובמקומן אמרה עכשיו לא בשקט:

"נו, אז מה אם ראיתי אותם?"

כי מה זה כבר היה לראות אותם? לכל היותר היתה שָׂרִי עדה מקרית, כשם שבְּדַקָה זו נטשו העיניים שלה את מתחם המשחקים הגָני והידוע־לשמצה־לא־באשמתו, ונשלחו אל האופק השמאלי הלא־רחוק, הריקני כמעט כולו, שבו עמדה תחנת־הרכבת. אורות ראשונים לבנים־כתמתמים נדלקו תחת הפנסים של עמודי התאורה המרובעים, השתולים בכביש המוליך אל התחנה. ערב מוקדם מאוד של סוף השבוע נתן את הופעתו החד־הפעמית, טמן בתוכו נדיבות והימנעות. האם כדאי לצאת אליו וללכת עד לתחנה? - אם זה כדאי, הצהירה שָׂרִי באילמות זהירה, אז רק כדי להכריח את עצמה להיות רגועה, נינוחה כמה שרק אפשר, ובאותה הזדמנות תקטוף את גבעולי הקוצים של הגְדילָנים הגדלים בשולי המדרכות ונפרשים הלאה אל חלקות האדמה הפראיות.

בעצם, למה בהזדמנות? הלוא ככה חשבה לעשות לפני שעה, התכוונה ללכת אל פאתי התחנה לצד החרציות הצהובות והחרדלים, שגם הם צומחים בימים אלה בתפארת פריחתם; עשירים וצפופים, צבועים חזק־חזק, מִתאַבְּקים ומַאֲביקים, וביניהם מתפרצים הגדילנים שצבעם הירוק והסגול מבריק, העלים שלהם חלקם שקופים ומרושתים בנימים לבנות. ארבעה־חמישה גבעולים דוקרניים תכננה שָׂרִי לקטוף ולחזור איתם לכאן לדירה, להכניס אותם לאגרטל הזכוכית השקוף והגלילי שהניחה מבעוד מועד על השולחן הפינתי בסלון - קישוט צנוע וקצת אקזוטי, שזכרה אותו מפעם בילדותה - וקבעה שכשיעבור חודש־וחצי והגבעולים יתייבשו ויתחילו להאפיר בלבן יחד עם פריחתם הקוצנית שמזכירה כתר ראש מלכותי, היא תשאיר אותם קפואים־מתים באגרטל.

זה יכול להיות יפה - ניסתה שָׂרִי לְדַמות כיצד יחליף הזמן את הירוק האביבי לאפור טרום־קֵיצי. אולם לפי שעה התעכבה, בלמה את החוץ ואת גן המשחקים שהשתרעו לפניה, והמשיכה לעמוד ממוסמרת במרפסת הפתוחה התלויה שבקומה הראשונה, וליוותה במבט תקוע ועייף את האור שהקדים את זה שלפני האור האחרון של היום. היה אפשר לראות בו הרבה, כמעט את כל מה שרואים בדרך־כלל באור רגיל של סוף יום שבת. עם זאת, האור בראשיתו של ערב זה נשא מידה של עכירות, שלא היתה בצבעו אלא באופיו, ושָׂרִי נותרה מעט מבולבלת ולא תפסה מה או מי בדיוק קובעים לה את הדבר הנוסע בעיקולים חדים בנתיבי הראש שלה. או שמא אלה פמפומי הלב שהמשיכו - "אני שומעת את הדפיקות או שאני מרגישה אותן?" - ואולי אלה נדודי המחשבה הקצת טורדניים, העוקצניים.

ולא רק הם, מפני שבצד הגוף, בזווית האגן ובעומק הירך הימנית, הקיצו עכשיו העיגולים הפנימיים של הכאב והתפזרו אל פלח הישבן הימני שלה. הוא נוכח, מזכיר את היותו, ושָׂרִי, לא מחוסר־ברירה, נעתרה לכאב ופירקה את הזרועות השלובות והתכופפה מעט, לחצה באצבעותיה דרך המכנסיים הצמודים את שטח הרגל העליונה וניסתה למוסס ולהרחיק את המֵחושים הניכרים החוזרים ונדלקים בשריר או בעצם, ושוב הכירה איך ממשיך הכאב להפוך לאיבר לכל דבר. שלוש שנים הוא לא עוזב אותה, ולה אין הרבה מה לעשות אתו. או יש, אם סוף־סוף תלך לעשות צילום סִי־טִי, ואז: "גברת שָׂרִי חָליוָה, במידת הצורך נשלח אותך לעשות MRI, רק תדאגי לא להזניח". זה מה שיעץ לה האורתופד הפרטי בכפר סבא כשביקרה אצלו ברחוב ויצמן לפני חמישה חודשים. אך שָׂרִי העדיפה להניח לירך שלה לחיות את חתיכת הבשר העבה בחוֹליהּ, קיוותה שאם תניח לה ייעלם המטרד מעצמו, ולפי־שעה היא שמתאימה את עצמה אל הכאבים, כפי שעשתה גם עכשיו, התקפלה עוד מַטָה ומשכה את הזרוע אל מאחורי הברך והמשיכה ללחוץ בנגיעות סיבוביות ורוחביות על מכנסי הג'ינס הדקים, הסטרצ'יים מדי. שערה הגלי־הפרוע, שחוצה את הגב שלה קצת אחרי הכתפיים וחלקו שזור בפסים בלונדיניים־צבועים דהויים, נפל בהתאם מרושל ולא אחראי, והיא, שָׂרִי - אילו רק היתה היום בת שלושים, או ארבעים. אם לא היתה מתקרבת לארבעים־וחמש, שיגיע בשישה־עשר באפריל בחודש הבא.

לא המִספר השפיל ואִכזב את שָׂרִי. הידיעה המנקרת של ההווה, ההבנה של ימיה ההכרחיים במִשכו של אותו הווה, הן שכופפו אותה. לעזאזל, לעד הם כאלה - ימים בלתי־נמנעים, לא מוותרים. וכמו כן עמד מולה המקרה המצמרר. כלומר, לא המקרה־עצמו ניצב, כי אם שאריות פזורות של רגש ומחשבה אלומים, שלא הפסיקו לנשוף באדוות צלולות לאורך הכביש של שדרות הדקלים ועל המדרכות, ליטפו את הבניינים הלבנים היַעְנִי־מודרניים, הנמוכים הסמוכים, ובעיקר שידר המקרה את זֵכֶר חַיוּתו הנבזית בגן המשחקים הציבורי, לצד המתקנים הצבועים צבעי יסוד, שישבו בשעה זו במתכונתם העזובה, חסרת־השימוש, נטולת הישועה ו... אַלְלַי:

נדנדה זוגית של קדימה־אחורה; לשון של מגלשת מתכת כסופה וגבוהה, יוצאת מפֶּה של פנים גדולות בצורת אריה; טירת פלסטיק כתומה עם ארבע דלתות ושני גרמי מדרגות לטפס אליה; משטחי עץ חֲלָקים נחים על סלילי קפיצים בדמות דולפין ותרנגול, מוכנים להיות מנתרים; נדנדת קן־לציפור - מושב עגול מורכב מחבלים אדומים חזקים, מוחזקים על חצובת מתכת לבנה; רשת חוטים עבים צהובה תלויה, מְחַקָה קורי עכביש ומשמשת לטיפוס התפתחותי ולמנוחה מעורסלת; קרוסלה בצבע כחול לשבת עליה ולסובב אותה בעזרת הדסקית שבאמצע, לסובב לאט, לסובב מהר יותר, ועוד יותר מהר, והכי מהר שאפשר, ולא, בפירוש לא לקבל סחרחורת, מאחר שאלה ילדים, פשוט ילדים. ומה לא עוד היה כאן בגן המשחקים? עולם ומלואו היה. אבל לא עולם הילדים, לא לצהלה ולא לֶאֱמֶת־ולא־דמיון עבור אותם ילדים. המתקנים ההיתוליים ריסנו את פרץ תפקידם, היו מאולפים בבלימתם וקרובים מדי אל ארבעת הבניינים שעטפו את הגן בחצי מעגל והפנו אליו את מרפסות הדירות, כמו זאת התלויה של שָׂרִי.

וניחא הגן השכונתי שנח מולה. כי גם האקראיות צבטה בה וחזרה לדפוק עליה, נקשה במסלולי הזיכרון או ברִשְׁמֵי החוויה שלה ושָׁאֲלה: ומה היה קורה לי אם בכלל לא הייתי באה לגור פה ולא הייתי... אבל, אבל למה לתהות על כך? ממילא כל זה סתם, סתם לגמרי. שָׁא! שָׁא! די! די שָׂרִי! את היית ואת ראית, אלה העובדות. "אני עובדה", שִׁחררה שָׂרִי בקול נמוך מן המרפסת, ומיד כמו לקחה את שתי המלים לתוכה וניסתה ללעוס אותן, ובלעיסתה הריקה הכריזו לה הנסיבות החסומות שנכון להיום - הַאק! - זה המצב שלך. וזאת לא היתה התנכלות החיים אל שָׂרִי. זאת היתה הדרישה להמשיך להתרגל אל החיים בַּמחשבה ובַגוף.

כן, בדיוק ככה, להמשיך להתרגל אל:

העור שמכסה את הבטן הקצת זולגת, עור רפוי ומתקמט, שאי־אפשר ליישר ולמתוח אותו. וליד הרקה הימנית נולדו לפני שנתיים שני כתמים חומים־בהירים, שינויי פיגמנטציה טבעיים, טבעיים לגנטיקה שברשותה. ועוד צריכה שָׂרִי להתרגל אל הדירה הזאת, שהיא ענקית בשבילה. מעל לחצי שנה היא כבר שוכרת את הדירה ועדיין לא מבינה איך להפוך אותה לבית שלה, זאת־אומרת שיהיה בית בַּהַרְגשה. ומה להכניס בכל שלושת החדרים? ומה לעשות עם חדר הממ"ד המבוטן? ואיזה כיסאות כדאי לקנות סביב שולחן־האוכל, וכמה לקנות, ומה לגבי שולחן קטן לסלון? ואיפה הכי נכון לשבת פה? ועוד צריכה שָׂרִי לא להפסיק להתרגל לעבודה שלה, הנוחה־יחסית. שמונה שנים היא עובדת באותו מקום בשכונת קפלן בכפר סבא, בְּמשרד שנמצא בקומת־הקרקע בבית הדו־קומתי של רואה־חשבון אליאס אליהו, ומעליה קומת־המגורים שבה מתגוררים אליאס ואשתו עליזה, ואיתם עדיין מתגורר הבן הקטן והאחרון שלהם, קָרוֹל, בן עשרים־ושמונה, ולה, לשָׂרִי, קורה משהו אתו. אָה, כן, וגם אל סִילְבִי משתדלת שָׂרִי להתרגל. בטח לסִילְבִי. אוֹי סִילְבִי. מה קורה לה איתה?

נוּ די! לא הֵם. לא בהם רצתה שָׂרִי להשתהות, דווקא משום שהָהֵם ביקשו להיות פרטים אישיים מדי, אישיים עד כדי זרים לה־עצמה, ובדקות שהקפידו עכשיו בהַחְשָׁכָתָן הרגישה שָׂרִי שהזיכרון הוא כמו יצוּרָה חיה בתוכה, שמכריחה אותה לדעת שֶׁאֵלֶה ורק כאלה הם הדברים המסוימים בעולמה, והיא נכשלת לקבוע מי מהם קודם למי, ומה מכתיב את סדר־היום שלה. מערבולת כזאת; סכסוך ישויות. אז מה זה חשוב? זה כנראה לא חשוב. כי לשָׂרִי יש ניסיון אתו, היא למדה אותו, את הסכסוך. והעיקר שהתנהגות הגוף תהיה רכה כלפיה, תהיה לא עמוסה ולא נחבטת ולא כפי שפחות או יותר קורה לה מיום שבאה לגור בחלק המתרחב והשָׂבֵע של השרון הירוק.

וכשאותו רַע סביבתי הזכיר ברגעים אלה את נוכחותו כאין־מוצא, אותו רַע שנמצא כאן קרוב ושם רחוק יותר, כמו היה מושא ותמצית העניינים כולם, שוב פלטה שָׂרִי ואמרה:

"איך שראיתי אותם", ועצרה עם היד המְעַסָה בצד הרגל, התיישרה לעמידה.

חזרה להסתכל באופק, משמאל למרפסת, במבנה תחנת־הרכבת החדש, ושוב התרשמה מן הבטון החלק והבהיר שלו; מבנה יצוּק ומפוסל בתבנית חצי אליפטית, דמוּי־גל מוקפד בהתרוממותו הנעצרת באוויר. שָׂרִי התמקדה במרכזו הגבוה, בקיר הקדמי של התחנה, ומן המרחק שבינו לבינה - קצת פחות מקילומטר - איתרה עליו רק במטושטש את המכתם של הצבע הכחול, שאם היה קרוב אליה היה חושף בבהירות ובגאווה מוסדית מיושנת קמעה את צורת הסמל של רכבת ישראל, ותחתיו דבוקות המלים הכחולות גם כן: "תחנת קדימה־צורן".

מול התחנה נפרשה רחבת החניון שוממה ומאורגנת, מזופתת בשחור נקי ומסומנת בקווים לבנים ישרים, מַלבְּנים לחנייה מוסדרת עבור כלי הרכב, מוקפת בניצני עצים נמוכים, נעוצים בזפת. למעשה, הכל סביב היה ניצן, ציץ ונבט, התחלה, ושָׂרִי, שהביטה בבוֹסְריוּת האדריכלית המעוצבת של הנוף, חשבה שנָאָה המִדְבָּרִיוּת הריקנית הזאת, אפילו אם גיאוגרפית כאן לא מדבר, ולרגע תהתה מה עוד יכול לצמוח מתוך הישימון הזה, ואם יהיה טוב שככה תישאר הסביבה, טומנת בחוּבָּה מִדבריוּת, ואחר־כך השתוממה מעט שוב לעובדה שלא הרחק ממנה נמצאת תחנת־רכבת, כפי שרוב תושבי האזור לא האמינו שבסופו של דבר תקום ותהיה.

המשך הפרק בספר המלא