אוצרות אורנוס 4 - סיפורה של מלכת הלב

פרק 1

לור
איפשהו מחוץ לאפליון
 

הלב שלי חי עכשיו מחוץ לגופי, מדמם על העפר הדחוס והקשה במקום שאני כורעת בו על האדמה, שאינה טובה אלי.

אני מתייפחת ונאחזת בנדיר, מצמידה את אוזני אל החזה שלו, מתחננת שלבו ישוב לפעום. הוא נשאר שקט ודומם, כמו עץ שנחרך בשריפת יער, מתרוקן מחיים, מתייבש ומתפורר לאטו עד שהוא נהפך לאפר.

סרטי קסם הארגמן הדחוס שלי עוברים דרך איבריו ולא מצליחים להיאחז בדבר פרט לריקנות הפעורה בחזהו. זה חסר תועלת. האחיזה שלי מחליקה ומגמגמת, ואני מתאמצת לתפוס את מה שנותר מהנשמה שלו, פיסות המתנקזות אל תוך האדמה.

אם אמשיך לנסות, אסתכן באובדן שליטה על קסם הריפוי שלי. אני עלולה לגלוש לתוך הזרמים החשמליים של הברקים שלי ולגרום לו אפילו עוד יותר נזק.

קשה להאמין שאני יכולה להחמיר את המצב.

אני צורחת. אני בוכה. אני נותנת לכל דמעה לזלוג. אני קוראת בתחנונים אל השמים. אני מתחננת בפני האלה שתציל אותו. אני מתמקחת עם הרקיע. אני מציעה את נשמתי בתמורה לחייו. אני אעשה הכול.

מרחב הראייה שלי מיטשטש, הבטן שלי מתהפכת, מיצי מרה עולים בגרוני. אגלי זיעה מכסים את מצחי בזמן שעולמי נוטה על צדו. הזעקות שלי מהדהדות בכל תא עצב, תוקפות את אוזני ואת השערות הקטנטנות המכסות את זרועותי ואת עורפי. העור שלי כואב. השיער שלי כואב. כאב מפלח את החזה שלי כאילו ידיים ענקיות מזיזות אותי, מסובבות את גופי לשני הצדדים בו בזמן עד שאני כמעט נקרעת לשניים.

מרחוק, מוחי קולט שריון וצבאו עדיין קרובים. אף על פי שאנחנו חבויים מן העין, אני צריכה להישאר ערנית. בקרוב הם יתעוררו מתחת לכיפת הברקים שלי, אלא אם כן אצליח להרוג גם אותם. אבל משהו אומר לי שלא יהיה קל כל כך להיפטר סופית ממלך האורורה.

תיבת הלב נמצאת בידיו. עד לפני כמה ימים לא שמעתי עליה בכלל, אבל היא שייכת לי. ואני רוצה אותה בחזרה. משהו אומר לי שאני צריכה אותה בחזרה.

אני זוכרת איך היא נראתה כשנחתה בידי המושטות. אני זוכרת את מה שהאמפיריום חלקו איתי במחוזות ההיעלמות. אבן התרעלה. אותה אבן שחורה נוצצת שהסתכלתי עליה כל כך הרבה פעמים כשבהיתי במצודת האורורה מהחור ונשבעתי להשמיד אותה עד עפר.

האם התיבות עשויות מאותו החומר?

הזיכרון של הקסם השחור החונק של ריון מסתנן לתוך מחשבותי הסוערות. איזה כוח צללים זורם בעורקיו? באילו כוחות משחק מלך האורורה? האם הכול היה בשביל זה?

אדון השאול היה מלך האורורה הראשון בעידן השני. הוא השתמש באבן התרעלה כדי לנסות להרוס את זֵרה, ועכשיו ריון שם את ידיו על תיבת הלב. האם הוא מתכוון להרוס אותי בעזרתה? אבל למה? או שאני רק שלב בסולם בדרך למטרה אחרת?

האם ריון יודע שהוא ישן במיטה מוקפת בקסם אפל?

האם אבן התרעלה יכולה להחזיר את נדיר? אני מוכנה לזחול עמוק ללב לבם של הרי בלצה על הידיים והברכיים אם זה מה שאצטרך לעשות.

"נדיר," אני מתייפחת לתוכו, מספיגה את חולצתו בנזלת ובדמעות. "אני מצטערת. אני כל כך מצטערת."

אני עשיתי את זה. נהגתי בפזיזות ובאימפולסיביות, לא הבאתי בחשבון מי עלול להיות קרוב כשאשחרר את כוחותי. ריון והחיילים שלו היו חייבים לשלם את המחיר על כך שנגעו בי שוב.

תודה רבה שסיפרת לי היכן אמצא אותה.

המילים של ריון חוזרות אלי בצלילות קשה כיהלום, מושחזת כפלדה.

אבל אני מסרבת להאמין להן. אם נדיר הסגיר אותי, היתה לו סיבה. לא היתה לו ברירה. הוא לעולם לא היה עושה זאת מרצונו. אחרי כל מה שעברנו, אני חייבת להאמין בכך. נתתי בו אמון ואני מסרבת לפקפק בו כבר במבחן הראשון שאנחנו נאלצים לעמוד בו.

אני מאגרפת את בד הטוניקה של נדיר בעודי מקוננת ותוהה איך אני אמורה להמשיך הלאה. איך אוכל בכלל להתקיים בלעדיו?

הקסם שלי תוסס מתחת לעורי, נמשך אליו כמו אצבעות שמחפשות טיפת מים במדבר. זאת אותה משיכה אדירה שתמיד הרגשתי אליו לפני שהודינו סוף־סוף מי אנחנו זה עבור זה. האם גם הקסם מרגיש את האובדן שלו?

שום לב לא נשבר לרסיסים כה רבים כמו לבי. לא קיים מספר גבוה מספיק כדי למנות את השברים שמפוזרים מתחת לעורי. אני שכולה. מושלכת בין גלי ים שאין לו קרקעית ובו אשקע עוד ועוד לנצח.

בן הזוג השווה שלי. הרגתי את בן הזוג הנצחי שלי.

"הצילו!" אני צורחת כאילו מישהו יכול לגרום לזה להפסיק להיות אמיתי. הבטן שלי מתכווצת והדופק שלי הולם בפנים הגולגולת, מכרסם את קירותיה השבירים. "קחו גם אותי," אני לוחשת. אני לא יכולה להמשיך לחיות בידיעה שאני עשיתי לו את זה.

הלב שלי מתקיים עכשיו מחוץ לגופי, חשוף וגולמי כך שכל העולם רואה איזו מפלצת נעשיתי.

אני בוכה ובוכה, עד שהנשמה שלי נמסה וזולגת מהחזה, גופי מתרוקן כליל מכל רגש והרגשה, ואני נשארת קהת חושים וחלולה ושבורה.

 

 

פרק 2

"אוי נו, די כבר עם היבבות שלך," נשמע קול חד, ומרוב הלם אני משתתקת ולא מצליחה לנשום. הראש שלי מתרומם בבת אחת ואני מגלה שאנחנו כבר לא ביער שבו גררתי את נדיר. "הן כל כך... מלאות נזלת."

אנחנו בחדר עגול עצום, שרצפתו עשויה מחומר מבריק. הוא נראה כמו לוח אחד רציף של שיש, ללא חיבורים גלויים לעין. דרך החלונות המקיפים אותנו מסתנן אור לבן רך, שנדמה שהוא כמעט מהמהם. אני מרגישה את ההמהום יותר מאשר שומעת אותו, במעין רטט עדין ביותר מאחורי השיניים.

אף על פי שזה לא אותו חדר שבו פגשתי את האמפיריום, תחושת בטן אומרת לי שחזרתי למחוזות ההיעלמות. אני לא מצליחה להחליט אם זה דבר טוב או דבר רע.

בהתחשב במזל שלי בזמן האחרון, זה כנראה דבר נורא ואיום.

מולי עומדת אישה לבושה בשמלה כסופה שמטאטאת את הרצפה בקפלים קלילים ואווריריים. זרועותיה בצבע הברונזה חשופות, שערה הבהיר מסתלסל כמעט עד מותניה, ותכשיט הכסף שעליו ממסגר את פניה היפות שצורתן כצורת לב. זוג עיניים ירוקות־כחולות חודרות נועצות בי מבט מרוחק וקריר.

היא נראית מוכרת, ולוקח לי רגע למקם אותה. היא המלכה לשעבר של אפליון שלא הצליחה לעזור לבני עמה ו"התנדבה" להיהפך לאלה.

"זֵרה," אני לוחשת, והיא מטה את ראשה, משפילה אלי מבט כאילו אני גללים שמרוחים על עקב נעלה.

"קראת לי." היא פורשת בחינניות את זרועותיה, כפות ידיה מופנות כלפי מעלה. "הנני."

אני מחפשת סביב את האמפיריום ואת הגוף המוזר שלהם, המשתנה לאנשים רבים, אבל נראה שרק שלושתנו נמצאים בחדר.

"אז זה הזכר שאת קשורה אליו כל כך," אומרת זֵרה במשיכת אף כשהיא משתופפת באלגנטיות על עקביה ובוחנת אותו מכף רגל ועד ראש. לוקח לי רגע לעבד את המילים האלה. היא יודעת מי אני? מי הוא נדיר?

אני מושיטה יד ואוחזת במפרק כף ידה הצנום. נדמה שהיא עדינה כציפור, אבל האוויר סביבה מבושם בצחנת הכאוס, וטוב אעשה אם לא אזלזל בה.

"את יכולה לעזור לו?" אני שואלת כשהיא מרחיקה ממני את היד בבת אחת.

היא אלה. אם מישהו יכול לתקן את המצב, זאת היא.

"בבקשה. עשיתי טעות. איבדתי שליטה על הקסם שלי, ו..."

נחיריה של זֵרה מתרחבים כשהיא קמה על רגליה ופוסעת שני צעדים זהירים אחורה, מגדילה את המרחק בינינו.

"אני יכולה לעזור לו," היא אומרת בענייניות, כאילו לא הציעה לי כרגע חבל הצלה ארוג בחוט זהב נוצץ.

"תודה," אני אומרת וכבר מוכנה לתת לה את חיי או כל דבר אחר שתדרוש. "בבקשה. אני אעשה הכול אם תעזרי לו."

פיה של זֵרה מתעקל כלפי מעלה לחיוך שמעורר בי מתח.

"כן. את אכן תעשי הכול, לור."

אני ממצמצת, חשה שוב בתחושה מבשרת הרעות שאופפת את יופייה וממתינה לתנאי שהיא עומדת להציב, שישפיע על העתיד שלי. העתיד שלנו. אני מאמצת אלי את נדיר, בתקווה שהוא יודע שאני עושה כל שביכולתי כדי לתקן את זה.

"מה?" אני שואלת בסופו של דבר, כשהיא ממשיכה להביט בי באותו מבט מתנשא. "הוא לא נושם. תזדרזי. מה את רוצה?"

היא מניפה יד בביטול. "אל תדאגי. כל עוד הוא איתי, הוא במצב מושעה. הוא יהיה בסדר ברגע שאחליט להחיות אותו. זה יהיה כאילו מעולם לא הרגת אותו בכלל."

המילים האלה משחררות במקצת את הסוגר שאוטם לי את החזה, אבל לא יכול להיות שזה יהיה פשוט כל כך. אני בטוחה שיהיה עלי לחצות עוד גשרים רבים לפני שכל זה ייגמר. אני נאחזת בו חזק יותר, מרגישה כמה הוא כבר התקרר ורואה איך עורו החוויר. אני מעבירה אגודל על קשת הגבה הכהה שלו, אצבעותי מלטפות את לחיו ודמעות צורבות את עיני. כשאני מחזירה את מבטי אל זֵרה, היא מתבוננת בנו, קמט חורץ את הרווח בין עיניה הכחולות הנוצצות.

"מה יגרום לך להחליט להחיות אותו?" אני שואלת וחורקת שיניים בחוסר סבלנות.

היא מהדקת את ידיה אל מותניה, פוסעת לאט כמה צעדים שמאלה ואז ימינה, ואחר כך פונה לאחור. הלב שלי תקוע בגרוני, ואני צריכה לעצור בכוח את הדחף לצרוח עליה שתמהר כבר לעזאזל.

"התיבות," היא אומרת לאחר כמה רגעים, וכמה פיסות נופלות למקומן.

"התיבות. קלוריס פיין סיפרה לנו עליהן."

"הכוהנת הגדולה קלוריס," היא אומרת. "את תכבדי את מעמדה ותתייחסי אליה באופן הראוי."

אני מגלגלת את הצוואר במקום לגלגל את העיניים. אני אכבד את קלוריס פיין המזדיינת כשחזירים יגדלו קרניים של חד־קרן על המצח.

"בסדר. הכוהנת הגדולה קלוריס אמרה לי."

זֵרה מטה את סנטרה כאילו זה מספק אותה. אבל רק קצת. כל ההתנהגות שלה מקרינה מעין הפגנת לעג על בני תמותה. זאת האלה ששולטת בחיינו? האישה הקטנה והקטנונית הזאת?

"תיבת הלב לא בידי, אם זה מה שאת שואלת."

"כל דבר בשעתו," היא אומרת.

אני בוחרת לא לחשוב יותר מדי על משמעות הדבר, כי כרגע נדיר הוא הדבר היחיד שמעניין אותי.

"למלך אלוביון יש תיבה ברשותו," אומרת זֵרה.

אני נאנחת, והלחץ ברקותי הולך וגובר. אני כבר מבינה לאן זה הולך.

"אני רוצה שתשיגי אותה בשבילי."

"ברור שאת רוצה. ואז תחזירי אותו לחיים?"

היא מהדקת את שפתיה זו לזו ומהנהנת.

"ואז אני אחזיר אותו לחיים."

"מה אם אני לא אצליח למצוא אותה?"

היא מעקמת את אפה ומטה את ראשה בתנועה חתולית חלקה. "הזיווג המושלם שלך ימות."

למשמע המילים האלה, החזה שלי מתכווץ כאילו הצלעות שלי קשורות זו לזו בשלשלאות ברזל כבדות.

"תחזירי אותו לחיים עכשיו," אני מתחננת. "הוא יכול לעזור לי למצוא אותה. ואם לא נצליח, נמצא דרך אחרת לגמול לך. אני נותנת לך את המילה שלי."

זֵרה צועדת עוד כמה צעדים בכיוון השני, לוקחת את הזמן. יש לי תחושה שהיא רוצה שאני אתפתל, ואני משתדלת מאוד לשלוט בזעם שלי. היא התקווה היחידה שלי כרגע, ואני חייבת להתחבב עליה.

אם היא מסוגלת בכלל לחבב מישהו.

לפי השיחה היחידה הזאת וההצצה הקצרה שקיבלתי לעבר שלה, אני חושדת שנקבת הפיי המלכותית הזאת, שנהפכה לאלה, איבדה כל פן חיובי באישיות שלה כבר לפני זמן רב.

"לא," היא אומרת. "הרעיון הזה לא מוצא חן בעיני."

"אבל נדיר יודע יותר ממני על השליטים ועל הממלכות שלהם," אני אומרת. "הוא יהיה נכס הרבה יותר גדול אם הוא יעזור לי. אני אמצא את התיבה הרבה יותר מהר."

אני מנסה לשנות את נימת קולי למשהו שמזכיר ביטחון עצמי, בזמן שהקרביים שלי מתמוססים ונהפכים לשלולית של חרטה גולמית.

"כדי ששניכם תוכלו לרקום יחד מזימות נגדי?" היא שואלת. מצחי מתקמט כשאני חושבת על הדבר האחרון שהאמפיריום אמרו לי. הם רוצים להחליף את זֵרה... ואז מילות הפרידה שלהם חוזרות אלי במהירות ובעוצמה של גל גאות.

מלכה בלי ממלכה.

הם רוצים אותי לתפקיד הזה. אני חושבת.

האם זֵרה יודעת את זה? האם אני בגדר איום עליה עכשיו?

חשד צורב בעורפי. הרי היא מצאה אותי רגעים ספורים לאחר מכן. האמפיריום לא היו מספרים לה, נכון? ואם כן, למה?

אני מנידה בראשי, מעמידה פנים שאין לי מושג. "אני לא מבינה למה את מתכוונת. למה שנרקום מזימות נגדך?"

אני לא רוצה את התפקיד הזה. זה הדבר האחרון שאני רוצה, בדיוק כמו השליטים המקוריים שסירבו גם הם לגורל הזה. הם רצו לחזור הביתה ולעזור לבני עמם להתאושש מהאסונות שפקדו את אדמותיהם. זה מה שאני רוצה. אני רוצה לחזור לממלכת הלב ולתפוס את מקומי במקום שאני בטוחה שאני שייכת אליו.

אני מתעלמת מהקול הזעיר והצדקני בראשי שאומר לי שאולי זה מעולם לא היה הגורל שלי, גם אם זה מה שאני רוצה.

אבל צריך להתמודד עם בעיה אחת בכל פעם, כנראה.

האם עלי להגיד לה שאין לי שום כוונה להחליף אותה? האם היא תאמין לי? מה אם היא לא יודעת בכלל על כל זה, ואני אגלה לה הכול?

"לא היינו עושים את זה," אני אומרת. "אני אפילו לא יודעת איך היינו עושים את זה."

היא פולטת צליל שמרמז שהיא לא מאמינה לי.

"אלה התנאים שלי. את תיסעי לאלוביון, תתחנפי לסיאן ותגלי היכן מסתתרת התיבה שלו."

"זה הכול?" אני שואלת, ותקווה פורחת בחזי. את זה אני יכולה לעשות.

"לא, זה לא הכול," היא מתפרצת כאילו אני האדם הכי טיפש שהיא פגשה אי־פעם. "ואז את תגנבי אותה בשבילי."

אני עוצרת עוד אנחה עייפה שמאיימת למוטט את החדר עד היסוד. כולם רוצים ממני משהו. ריון. אטלס. קלוריס. ועכשיו... האלה הזאת, שנראית די כלבה. אבל גרוע מכך, היא נראית מסוכנת. סכין שמתנודדת מעל ראשי.

"ואז את תחזירי את נדיר לחיים?"

"כן," היא אומרת. "תחליטי כבר. נמאס לי מהשיחה הזאת. אין לי שום בעיה לתת לו למות ברגע זה. זה באמת לא משנה לי."

היא אומרת את המילים כלאחר יד, אבל יש להן טעם של שקר.

האמפיריום תיארו את המאמצים הרבים שהיא השקיעה כדי להשיג את התיבות בעבר. היא לא היתה עושה את כל זה אם הן לא היו חשובות. היא קרעה לגזרים את אוראנוס בניסיון לאתר אותן, ועכשיו היא מתכוונת לחפש אותן שוב.

למה היא חושבת שאני אצליח במקום שבו הכוהנות שלה נכשלו? למה היא מבקשת ממני לעשות את זה? האם היא זיהתה הזדמנות כשקראתי לה, כי ידעה שתוכל להפעיל עלי לחץ בעזרת נדיר? או שכל זה הוא צירוף מקרים?

האם משהו מכל זה משנה עכשיו, כשחייו בסכנה?

"איפה נדיר יהיה בזמן שאהיה באלוביון?"

"הוא יהיה כאן איתי," אומרת זֵרה. "מה ציפית, שנערוך מצעד לכבודו?"

טעם מר של כעס עולה בגרוני. "אני רק צריכה לדעת שהוא יהיה במקום בטוח."

היא מגלגלת את עיניה. "באמת שאין לך הרבה ברירה, לור יקירתי. או שתקבלי את הצעתי או שאני אשלח אותך בחזרה לאוראנוס, ותוכלי לראות איך את מסתדרת בכוחות עצמך. אבל הוא ימות. את צריכה להבין את זה."

יכול להיות שאני נכנסת למלכודת שלה אם היא אכן יודעת על התוכניות של האמפיריום, ואין לי שום מושג אם היא תעמוד במילה שלה, אבל אני גם מודעת לכך שאין לי כמעט מה להציע. אם לא אנסה, נדיר ימות בוודאות.

היא מניפה את ידה מעל גופו כאילו הוא בול עץ שנפל וחוסם את דרכה. איך אלה יכולה להיות כל כך חסרת לב? אני מזכירה לעצמי שהיא היתה מלכה צעירה ומפונקת כשקיבלה על עצמה את התפקיד הזה בעל כורחה. היא לא נשמה נדיבה, כפי שלימדו את כולנו. היא מעולם לא הגשימה את הפוטנציאל שהאמפיריום ראו בה. יכול להיות שהיא לא מכירה דרך אחרת להתנהג.

"טוב," אני מסננת מבעד לשיניים חשוקות. אולי אני יוצאת למרדף אחרי הרוח, אבל אני אעשה הכול כדי להציל את בן הזוג השווה שלי.

ובאמת, כמה גרוע זה כבר יכול להיות?

אני מעבירה את ידי על פני.

ממתי אני יודעת לשקר לעצמי ככה?

"חשבתי שזה מה שתגידי," היא אומרת בחיוך מטופש. "יש לך חמישה ימים."

"מה? זה לא מספיק זמן!"

אבל כעבור שנייה הסביבה שלי מהבהבת ונעלמת בהבזק של אור לבן, ואני מוצאת את עצמי שוכבת על הבטן על גבי חלקת חול חמימה, רוח חזקה פורעת את שערי ומושכת בבגדי.

אני מתהפכת ומשתעלת כדי להוציא את החול מהפה. מולי אני רואה אוקיינוס רחב ידיים וכחול כבדולח, שמשתרע עד האופק. אני מתיישבת, מביטה סביב ומבינה שזֵרה כנראה הצניחה אותי באלוביון.

לפחות היא עשתה לי את הטובה הזאת. כנראה היא ממש רוצה את התיבה.

"בת זונה," אני אומרת ומנגבת חול מפי, אבל הלשון שלי רק מתמלאת בעוד גרגירי חול קטנטנים. אני מנסה לירוק אותם החוצה, אבל גרגירים רבים עוד יותר נתקעים בין השיניים שלי ובגרוני.

אני מתכווצת מהכאב בכל מפרק ושריר בגופי. אחרי הקרב והמרדף בתוך ארמון השמש, הניסיון לרפא את נדיר והמשקל הרגשי של אובדן בן הזוג השווה שלי, אני מרגישה כאילו מילאו אותי באלף קילו של עופרת.

יעד המסע שלי ניצב במרחק, על החוף. ארמון מנצנץ, עשוי ממה שנראה כמו זכוכית ים ובוהק בשמש - ביתו של מלך אלוביון.

אני בוהה בארמון ותוהה איך לגשת לעניין. פשוט ללכת לשם ולהציג את עצמי? להגיד לסיאן מי אני? האם הוא יאמין לי? ואם כן, האם יקבל את פני בברכה או שמא ישמיץ אותי בשל מעשיה של סבתא שלי? אולי הוא ינסה להשתמש בי כמו כל השאר. האם אני יכולה לגלות לו את סודותי? האם שליטי אוראנוס יודעים שהיורשת של ממלכת הלב הופיעה?

אני קמה על רגלי ומנקה את החול ממדי ארמון השמש הזהובים שאני לובשת. אני חושבת על נדיר בבגדיו השחורים ועל סירובו ללבוש את המדים במשימה שלנו להגיע אל המראה. יבבה מתנפצת בחזי, ואני מניחה את ידי עליו כאילו אני יכולה לעצור את הלב שלי, שלא יזלוג החוצה וידמם דרך הצלעות. אבל אני חייבת להישאר מאופסת, למענו.

אני מנסה ליישר את הבגדים המקומטים שלי ולסרק באצבעות את הקשרים בשערי. אני משפשפת את הפנים כאילו כך איראה ייצוגית יותר. אני בטח נראית כמו משהו שהאוקיינוס הקיא על החוף.

"לא יכולת לתת לי משהו נקי ללבוש?!" אני צועקת אל השמים, אבל מקבלת בתגובה שתיקה עוינת ותו לא.

זֵרה כנראה צופה בי ונהנית מכל רגע.

"אלים מזוינים," אני ממלמלת לעצמי בעודי מפלסת את דרכי בחול הרך, שכבר ממלא את המגפיים שלי ומשפשף לי את העור.

אני זוכרת את החופים של אפליון ואת היום שבו השתלשלתי מחבל מעל המים. החלטתי שאני שונאת חופים וחול ואולי גם את האוקיינוס, יפה ככל שיהיה. גם הים שמולי בוודאי מלא ביצורים קטלניים אוכלי בשר.

אני חולצת את המגפיים ומקללת כשהחול החם שורף מיד את כפות רגלי.

כן, אני פאקינג שונאת את החוף.

מתעבת אותו, למעשה.

אני נעה בזריזות, בניסיון למצוא רגע של הקלה בהליכה ברצועת החול הלוהט הארורה הזאת.

לבסוף מופיע שביל אבן, המתפתל לעבר הארמון. מרחוק אני רואה שני שומרים עומדים משני צדיה של דלת.

אני מרגישה שאין לי ברירה אלא לגשת אליהם ולהציג את עצמי. הייתי יכולה לנסות למצוא דרך להתגנב פנימה, אולי למצוא עבודה כמשרתת כמו שווילו עשתה באפליון, אבל השעון מתקתק ולוח הזמנים בלתי אפשרי - יש לי רק חמישה ימים. זה יחייב אותי לנקוט גישה ישירה.

אני מתקדמת בשביל. האבנים חמות, אבל לפחות הן לא עושות לי כוויות בכפות הרגליים. כשהדלת נראית לנגד עיני, אני עוצרת ומנסה שוב להחליק את שערי כדי להיראות רק קצת כמו מלכה, כי מתברר שזה מה שאני. אבל אני בטוחה שזה לא מועיל בכלום.

אני שוקלת לנעול בחזרה את המגפיים, אבל כפות הרגליים שלי מכוסות בחול, והרעיון מאוד לא מפתה.

ולכן אני זוקפת כתפיים, משתדלת להקרין ביטחון עצמי.

אומרים שצריך להעמיד פנים עד שזה בא באופן טבעי.

יש לי הרגשה שאני עומדת להיות המתחזה הגדולה בעולם.

אני נושפת אוויר וצועדת לכיוון הדלת כשהמגפיים שלי משתלשלים מידי וסנטרי מורם, נאחזת בהבטחה לכישלון הוודאי שמצפה לי.