1.10.21 היום שאחריו כבר לא היית

פרק 1

שורש מנשמתי

אני רוצה לכתוב לך ספר, לספר את הסיפור שלך, את הסיפור שלנו, להעלות את המודעות למחלה הזאת שחיסלה אותך, בשקט־בשקט, מחלה שבכל פעם לקחה עוד חלק. אבל איך אתחיל? אולי ביום הקשה ביותר. היום שאחריו כבר לא היית.

1.10.2021, אני בדרכי לבית החולים. אני נוסעת ומחשבות מתרוצצות בראשי ללא הרף. אני חושבת עליך – אבא שלי. איזה גבר היית, בריא, בריון, יפה תואר, כזה שאף אחת לא יכלה להתעלם מקיומו כשהוא סתם עובר ברחוב. ועכשיו המחלה. מכרסמת בך תרתי משמע.

השעה היא 9:30 ואני מגיעה לבית החולים כפי שהבטחתי. עולה דרך הכניסה הראשית, נכנסת למעלית ויורדת לקומה 1-. בצעדים מהירים אני מפלסת את דרכי למחלקה פנימית ח׳ חדר 9, החדר שבו אתה נמצא. אנחנו בקומת מרתף. אין פה חלונות והחדר נטול האוויר הזה אמור לאכלס בתוכו שישה חולים, אך לשמחתי היו רק שלושה; אתה מימין, לצידך אדם מבוגר שלא הפסיק לדקלם פסוקים מהתנ״ך ומולכם מאושפז נוסף. אני מתקרבת אליך ואתה חיוור כמו סיד. אני נוגעת בך ואתה קר. קפוא. אני צורחת, “שמישהו יבוא לפה מהר! אחות, רופא, עכשיו!״ הרופאה מגיעה והיא נוגעת בך. היא אומרת משהו על טמפרטורת הגוף הנמוכה שלך ומבקשת ממני לצאת ולהמתין בחוץ. אני רואה צוות רפואי רב שנכנס לחדר ומבינה שמצבך חמור.

אני ממתינה בפרוזדור, דרוכה, מתוחה מכל ההתרחשויות, כשלפתע הרופאה יוצאת ומבקשת ממני שאשאיר מספר טלפון כדי שהם יעדכנו אותי בהתפתחויות. אני משאירה לה את המספר שלי ויוצאת מבניין בית החולים. אני לא מתעקשת איתה על מה זה אומר. אני לא שואלת. אני עוד מנסה לעכל את כל הסיטואציה.

בעיניים דומעות אני מתיישבת על ספסל בודד צמוד לכניסה לבית החולים. הוא כאילו מזמין אותי לשבת בחיקו, ואני נענית להזמנה. מתיישבת וממתינה. אני מסתכלת סביבי ומרגישה שאני צפה. אני לא יודעת לגמרי איפה אני. נודדת לי במחשבות, מאבדת תחושת זמן. אכן, הזמן עומד מלכת. ההמתנה כמו גוברת על כל התחושות כולן; תקווה, ייאוש, געגוע, אובדן. ואז מתגנב לו הפחד, וכמו צל מאפיל את חדרי ליבי ומטפס במעלה גופי. הפחד מתפשט בכל איבריי ואינו מרפה. הוא מעורר בי מחשבות על העתיד, על קרן אור גדולה ומרכזית בחיי שעלולה לכבות, על כל הרגעים שטרם התקיימו, על היחד שעלול להתפוגג בעשן.

לפתע הצלצול המיוחל מגיע.

“שלום,״ אני עונה, ומעבר לקו אני שומעת את הרופאה מתנשמת בכבדות ואומרת, “לאבא שלך לא נותר הרבה זמן, אולי כמה שעות, אולי פחות... אני מציעה לך להתקשר לבני המשפחה הקרובים ולהגיד להם להגיע.״

העיניים שלי מוצפות דמעות. אני בשוק. הלם. אתה עומד ללכת ממני. אתה – הנשמה הקרובה שלי. החיבור הזה שלנו. הקשר החזק בינינו שכמעט אי אפשר להסביר אותו במילים.

מלאך המוות הגיע, אני חושבת לעצמי, הזמן תם. לא משנה כמה זמן אתה כבר חולה, אני לא מרגישה מוכנה, ואיך אני יכולה להיות מוכנה למוות שלך? ואיך בכלל אפשר להיות מוכנים למוות, הדבר הזה שידוע עוד מתחילת החיים שיגיע, אבל הוא כל כך לא ברור, כל כך כואב, למה הוא מגיע בכלל? מה זאת הפרידה הזאת שאליה אנחנו צועדים?

אני מודיעה לבני המשפחה על המצב ועולה למחלקה להיות לצידך ברגעיך האחרונים. שעון החול הולך ואוזל ואני הולכת לאסוף כל גרגיר ממה שעוד נותר. האחיות מפנות את החדר, את החולים שחלקו איתך חדר מעבירים לחדרים אחרים ולמשך כמה דקות זה רק אני ואתה, אבא.

אימא מגיעה, הבנות שלך, אני, יפעת, הדר ושחר, בעלה של הדר, כולם נכנסים לחדר הקר וחסר החיים. “אבא, כולם פה איתך, כל המשפחה שלך שאוהבת אותך,״ אני אומרת לך וכמו מצפה שתענה לי בחזרה, אבל אין תגובה. אתה לא מגיב ואני מרגישה מועקה ומסרבת להאמין שהרגע הזה אמיתי. אתה שוכב בעיניים פקוחות, החימום במיטתך עובד ואתה מכוסה היטב מכף רגל ועד צוואר בשמיכת בית חולים, כשלצידך על הכיסא מונחת החולצה המשובצת העבה שלך, ממתינה לך שתלבש אותה.

אני מסתכלת עליך וכאילו מחכה לנס. יודעת שהסיכוי לנס הוא כמעט אפסי, אבל אני נאחזת בכמעט.

בשעה 19:15 הכול משתנה לתמיד. הרופא נכנס לחדר שלך ומבקש שנמתין בחוץ. כעבור דקה הוא יוצא החוצה, מסתכל עלינו ואומר, “גדי נפטר.״ אני ואחותי מסרבות להאמין. “איך זה יכול להיות, הרגע היינו אצלו והוא עוד היה חי!״ הדר אחותי זועקת, והרופא לרגע מאבד ביטחון, הוא לא אומר דבר ונכנס שוב לחדר. כעבור כמה שניות הוא יוצא ואומר בשנית, “גדי נפטר. הוא באמת נפטר. אין דופק.״

אני לא מסוגלת לשאת את הבשורה הזאת, אבא. אתה איננו? אתה? אני נכנסת לחדר כרוח סערה, מתפרצת בבכי, אני מחבקת אותך, מנשקת אותך, אני לוקחת את חולצת המשבצות מהכיסא, שתלבש אותה סוף־סוף כי לא מתאים לה ככה להיות. אני מכסה אותך בה, אבא שלי, שלא יהיה לך קר, תוך כדי שאני מבינה שסביר להניח שאין שום היגיון במה שאני עושה, אבל עד לפני רגע היה היגיון, נכון? נכון אבא?

אין מילים שיכולות לתאר את הלהבה שכבתה בתוכי כשאני מביטה בעיניך. עד כה היינו מוקפים בחיי שגרה, מתנהלים ביום־יום כפי שמצופה מאיתנו, אוהבים, עובדים, מתאכזבים, מתעייפים, וחוזר חלילה, ולפתע הפתאום הזה... כאילו עולם שלם נטרק והתמוסס בתוך רגע. תחושת ההלם מותירה אותי חסרת מילים. רק בשעות האחרונות הבנתי כמה שבריריים הרגעים הללו שבהם נעצרת הנשימה, נשברים הלבבות והכול מתהפך ולעולם לא יהיה כשהיה. המציאות כעת משולה בעיניי לסרט נע, ואילו אני מביטה בו באלם, לא חלק ממנו, מחוץ לתודעתי, מחוץ לישותי. האוויר אוזל מריאותיי, הכאב לופת את ליבי באצבעות ברזל.

אתה לא פה. אני לא מצליחה לעכל את זה. הגוף שלך מולי ואתה כבר איננו. אני מסתכלת על העיניים הפקוחות שלך ומקרבת אליהן את הידיים שלי ועוצמת לך אותן. העניים שלי מוצפות בדמעות, אני בקושי מצליחה לראות מה אני עושה. אני רוצה לפגוש אותך מתישהו בעולם הזה שהלכת אליו, אבל גם אם לא אפגוש אותך לעולם שוב, אתה בתוכי, אתה יודע את זה, שורש מנשמתי. “אני אוהבת אותך אבא,״ אני לוחשת, “לעולמים.״

פרק 2

אבא שלי

אבא שלי. איך אני אתאר אותך. כל המילים שבעולם לא יכולות לתאר אותך באמת. אבל אנסה, כי כל שנותר לי כרגע אלו מחשבות וגעגועים ורצון להשאיר אותך קרוב אליי, נוכח בצורה כלשהי, והמילים כמו יכולות לגעת קצת במי שהיית. במי שאתה עבורי. היית כריזמטי, שופע רעיונות, פיקח, חכם, החיים חישלו אותך, זה בטוח.

לפרידה ממישהו ערכי ואהוב כמוך הייתה מדרגה מיוחדת של כאב. אבא לא היה רק אדם בחיי, אלא גם חלק מעוצמת החיים שלי. כשההבנה שאתה איננו חדלה להיות מחשבה והייתה למציאות, היעדרך הורגש בכל פינה בבית, גם המקומות המוכרים ביותר הפכו פתאום זרים. הרגשתי מבודדת בעולם ידוע ומוכר, כאילו רק בכוחך יכולתי למלא את הריק.

תמיד הייתי הילדה שלך, “ילדה של אבא,״ ככה כינו אותי, ככה ידעו כולם. דיברו על הדמיון בינינו לא רק מבחינה חיצונית; הייתה לנו אותה שפה, אותו חיתוך דיבור. אנחנו ארבעה אחים, אחי הבכור, אחריו אני ואחריי שתי אחיותיי, ולמרות זאת היה ברור שהכימיה שלי ושלך הייתה אחרת. רק לאחר לכתך, מאוד סקרן אותי לדעת איך הגדרת את מספר הנייד שלי במכשיר הטלפון שלך. התקשרתי אליך והסתכלתי על צג הטלפון שלך: “מירב שלי״.

יכולנו רק לפי מבט לדעת מה השני רוצה, מה הייתה כוונתנו, “למה התכוון המשורר.״ בכל פעם שנקלעתי לצרה, ולו הקטנה ביותר, תמיד היית שם עבורי, עוזב הכול ומתייצב לצידי.

לפעמים זה הציק לשאר האחים – אבל אי אפשר היה להתנגד לזה. זה היה קשר של נשמות שבכלל לא קשור לאב ובת, של שניים שנולדו בהפרש של שלושה ימים זה מזה, אתה ב־7.2 ואני ב־10.2, בהבדל של... שנים.

אני זוכרת איך בימי שישי היית עורך קניות – עובר דרך בית המאפה וקונה עוגות ומיני מאפים. בראש השנה ובחגים גדולים היית קונה “עאדם חוט״ – ביצי דגים מיובשים, מאכל של טוניסאים שנהוג לאכול ממנו באירועים מיוחדים, ומשקה השקדים “רוזטה,״ שיחד היו שילוב מנצח לפתיחת שולחן אפריטיף עם כל יתר המטעמים שהיו מוגשים.

לא אשכח איך הפתעת אותי ביום הולדתי השישה־עשר. אמרת לי, “היום אנחנו הולכים ליהנות!״ אתה היית קבלן בניין ואימא עקרת בית. תמיד ידעת למצוא את הזמן על מנת להיות איתי. זוכרת את ההפתעה של אותו יום הולדת, הייתי כל כך סקרנית מה נעשה, שכל האירוע הזה פשוט נחקק בי. נסענו מהבית שלנו שבקצרין לטבריה. השיר של שלמה ארצי התנגן ברדיו שכל כך אהבת – הצטרפת לפזמון השיר כדואט עם שלמה.

המשך הפרק בספר המלא