אלוף הקייטסרף

הספר הזה הוא בין הדברים המשמעותיים ביותר שעשיתי בחיים.

הרעיון שנרקם במוחי לספר כנראה לא היה יוצא אל הפועל, אם חיי לא היו מתגלגלים כפי שהתגלגלו!

כל אדם שהיה חלק מחיי בדרך כלשהי, אפילו לרגע אחד, כנראה השפיע באיזשהו אופן על חיי ועל הסיפור שיצא ממני. לכן אני רוצה להודות לכל מי שהיה חלק מהחיים שלי עד היום, גם לאלה שפגעו בי ובכך העניקו לי באופן לא מודע שיעור נוסף לחיים.

בעיקר אני רוצה להודות למשפחתי: בראש לילדיי שמעניקים לי ריגוש יומיומי ועוזרים לי לצמוח ולגדול; לאשתי היקרה, שסבלה וסובלת את כל ה״דפֵקות״ שבי ושתמיד קיבלה את כל המרכיבים המאתגרים שבאישיותי; להוריי, שהעניקו לי אהבה ונתינה ללא גבול וללא תנאים כל חיי ושלימדו אותי מהי נאמנות; וגם לאחיותיי, שהיו חלק בלתי נפרד מהצמיחה שלי.

אני מודה גם לשאר הדמויות המוצגות בסיפור שהיו משמעותיות לעיצוב מי שאני היום.

לצד התודות, אני רוצה להתנצל בפני מי שעלול להיפגע מדברים מסוימים שהצגתי בספר, ובפרט בפני הוריי.

חשוב לי להבהיר שהדברים נובעים מהצורך ללכת עם האמת ועם הדרך שלי, גם אם היא לא מקובלת על כולם, ולא מתוך רצון לפגוע.

בתקופה שבה כתבתי את הספר התרחשו אירועי 7 באוקטובר המזעזעים והמחרידים, שכבר לא נשארו המילים כדי לתאר את הכאב וההלם שהם עוררו בנו. הייתה לי הזכות להתגייס למילואים ולקחת חלק פעיל בלחימה ברצועת עזה ובהגנה על המולדת. כמו רבים מתושבי המדינה, גם אני מכיר אנשים שנפצעו, שפונו מבתיהם ואף כאלו שכבר אינם איתנו. גם לי היה חשש ממשי שלא אחזור מהמלחמה בחיים.

למרות התקופה המשמעותית הזו בחיי, החלטתי לא לכלול את המלחמה בסיפור האישי שלי. הרגשתי שהיא ראויה לספר נפרד. עם זאת, חשוב לי לציין כי התקופה הזו השפיעה עמוקות עליי ועל הספר, ואף על חלק מהתובנות שבו. בין השאר, המלחמה דחפה אותי לקדם את הוצאת הספר, על אף הקשיים והאתגרים שחוויתי בדרך. היא גם חיזקה את הנחישות שלי ללכת עד הסוף עם האמת שלי, גם אם לא כל הקוראים יאהבו אותה.

אני מאמין שמי שייקח את הספר לידיו יוכל לקבל ממנו תובנות, דחיפה, חיזוק ואולי סתם רק כמה חיוכים או צחוק.

המלצה לקריאת הספר: אומנם מדובר בסיפור חיים, אולם לא רק — הוא גם מכיל תובנות ושיעורים רבים שלמדתי לאורך הדרך. חלק מהתובנות עשויות להיות משמעותיות עבורכם, הקוראים. אני ממליץ בחום לסמן או לכתוב לעצמכם את הדברים שנוגעים בכם ושאולי ישפרו את חייכם.

אני מקווה ומייחל שהספר יעזור, ולו במעט, להפוך את העולם למקום טוב יותר.

שבוע לפני התחרות

קייפטאון, דרום אפריקה, יום ב׳ בשעה שש בבוקר. אני בחדר המלון המשקיף אל הים, אחרי שגרת הבוקר שלי שכוללת אימון, ספר וארוחה קלה. מבעד לחלון נראה שיש אחלה רוח. אני יוצא למרפסת לחוות את התנועה הטבעית המדהימה הזו של האוויר, ומרגיש שמדובר כבר בכ־30 קשר. כבר שבע שנים שאני גולש, גלשתי בסופות הכי חזקות, הגעתי לטופ, ובכל זאת אני לא מסוגל לשבת יותר משנייה וחצי כשיש רוח לגלישה, אפילו שאני יודע שהיא תמשיך עד הערב לפחות.

טוב, יאללה, אני מתנער מהמחשבות, כבר שש בבוקר, הגיע הזמן להעיר את לאוניד. אבל רגע, זין אני מעיר אותו בדרך הרגילה של “לאוניד, קום״. זה בוקר ראשון במלון, אני חייב לחשוב על השכמה מקורית. יאללה, משחת שיניים!

מייד לאחר שרעיון משחת השיניים עולה לי בראש אני נזכר במה שאוהבים כל כך להגיד לי, “מה עם להתבגר, פלודה?״ ומייד אני חושב על התשובה הרגילה שלי: להתבגר זה לילדים. אני כבר בוגר מדי בשביל להפסיק לעשות דברים ילדותיים.

איזה כיף. איזה גאון אני.

תכלס זה אמיתי כל כך. בגרות נמדדת בין השאר ביכולת של האדם לשים זין על מה שחושבים עליו. אם האנשים ה״בוגרים״ היו בוגרים באמת, היינו רואים אנשים מבוגרים קופצים בטרמפולינות, מחליקים על סקייטבורדים ומתעוררים עם משחת שיניים על הפנים (או שזה באמת עושה חצ׳קונים?). אבל לא, לא, לא! זה אסור, זה לא “בוגר״.

אז יאללה, משחת שיניים על לאוניד. מקסימום יצמחו לו חצ׳קונים בגיל שלושים וחמש.

משחת השיניים לא מעירה אותו. אני עולה שלב ומכניס לו את היד לתוך כוס מים קרים. חייב לבדוק אם זה באמת עושה פיפי. הוא לא מתעורר וגם לא משתין על עצמו. אין זמן, צריך ללכת לגלוש, אז אני מעיר אותו וזהו. מזל שבדיוק יש לי פלוץ שהופך את ההשכמה לשגרתית פחות.

את הסשנים עד התחרות העברתי בגלישה רגועה יחסית, בלי תרגילים חדשים ובלי ניסיונות להשלים תרגילים שהתחלתי לעבוד עליהם בעבר. תרגלתי את הדברים המוכרים לי שאני שולט בהם.

בשלב הזה מן הסתם כבר הייתה לי תוכנית לתחרות; ידעתי אילו תרגילים אני עומד לבצע בכל תנאי הרוח שעשויים להתפתח וגם ידעתי את הסדר שלהם.

גם לשבוע הנוכחי הייתה לי תוכנית סדורה בנוגע להרכב הסשנים שלי. מצד אחד הם קלים לי יותר — אני עושה את מה שאני יודע ושאני בטוח בו ומסתכן פחות. מצד אחר, בדיוק מהסיבות האלה קשה לי להעביר סשן. איך אפשר להעביר סשן ללא ניסיונות להרחיב את היכולות שלי ולמתוח את הגבולות?!

בשנים האחרונות, על רקע הצמיחה המשמעותית שלי בגלישה ובכלל, אימצתי הרגל שבו בכל סשן אני מרחיב את הגבולות שלי, ואת הקו המנחה הזה הנחלתי לכל המתאמנים שליוויתי בתהליך שיפור הגלישה שלהם.

השבוע הזה הוא יוצא מן הכלל בגלל ההכנות לתחרות. איאלץ לזנוח את ההרגל הזה, וזה ידרוש ממני המון משמעת עצמית ויכולת להתנגד לטבע שלי.

שריר המשמעת העצמית שלי אומנם חזק ומתוחזק באופן קבוע — העיסוק הקבוע שלי בספורט אקסטרים שתלוי ברוח תורם לחיזוק שלו, אבל לשבת מול הים כשמולי 30 קשר וגם לגלוש רגוע במשך שבוע?! אני לא מצליח לחשוב על דרך טובה יותר לחיזוק של שריר המשמעת.

יום לפני התחרות אני נכנס למיטה אחרי יום בילוי ללא גלישה, ופתאום נופל לי האסימון שמחר זה קורה. הישראלי הראשון בתחרות “King of the Air״ — זה אני.¹

הערות

1 אם את/ה מתחום הקייט והרמת גבה לגבי סיפור התחרות, אל דאגה — הכול יתבהר בסוף.

אירוע הסקייטבורד

לפני כעשרים וחמש שנה

אני פותח לי עוד בקבוק קוקה קולה, למורת רוחה של אימי. הלב מחיש פעימותיו — מה יהיה מתחת לפקק? רגע האמת מגיע, ואני חווה את אחד השיאים הגדולים ביותר בחייו של ילד בן שתים־עשרה: זכיתי בקורקינט “רייזור״!

הימים הבאים עד שיגיע הקורקינט קשים מנשוא; כל יום עובר בציפייה מטורפת.

באחד הימים אני כמובן זוכה לתדריך מקיף: רק על המדרכה, לא מהר מדי ורק עם מגיני ראש, ברכיים, מרפקים, שיניים, נחיריים ושלל איברים נוספים שאין סיכוי להגן עליהם.

אני כמובן עונה, “בסדר, אימא, בסדר״, ולעצמי אני אומר, חיה בסרט האימא הזאת. רק על הכביש, רק מהר ובלי מגן לציפורן אפילו. אין שום סיכוי שאסכן את הכבוד העצמי שלי באיזו קסדה מצ׳וקמקת בזמן שחצי יישוב רוכב על קורקינט בלי קסדה.

למה דווקא לי יש את האימא הזאת?! אני חושב, היא לא רואה שהיא פדחנית?!

כשבוע לאחר הרגע ההיסטורי של פתיחת הבקבוק, ה״רייזור״ שלי מגיע. יאללה, יוצאים לס״ד (סיבוב דאווין) ראשון לכל החברים. כמובן ביציאה מהבית אני שוב מקבל תדריך בטיחות ואת כל ציוד ההגנה של אופנוען כבד שאימי רכשה מבעוד מועד (אין לה מושג שבעוד שתי דקות כל הציוד יוחבא בין השיחים מחוץ לבית).

כשאני לא בקרטה אני מעביר את שעות הפנאי אחר הצוהריים בטיולים עם הקורקינט. יום־יום אותה השגרה; חוזר מבית הספר, אוכל קטשופ טבול בקטשופ שעליו מרוח קטשופ, ואיפשהו מתחת מסתתר לו שניצל עם ספגטי (או משהו אחר שאני לא יכול לראות כי הקטשופ מסתיר אותו), ומייד מזנק מהשולחן עם נגיעת קטשופ על הנחיר ועל הברך ורץ לקורקינט. תוך כדי הריצה מתקיים דו־שיח קבוע עם אימא.

“רגע, בוא הנה, לא אכלת כלום״.

“אכלתי. אני לא רעב יותר. יצאתי. ביי״.

“טוב, מה עם שיעורים?״

“אין שיעורים. לא קיבלנו״.

“מאז שהגיע הקורקינט לא קיבלתם שיעורים״.

“מה אני אעשה, אימא? לא קיבלנו שיעורים״.

נכון, הרי אין הגיוני יותר מזה שאם יש לי קורקינט חדש, הבשורה כבר הגיעה לכל המורים שלי ולכן אני לא מקבל שיעורים.

“טוב, סע בזהירות, תחזור מוקדם, ואל תשכח לקחת שכפ״ץ, מגיני —״

זהו, בשלב הזה אני כבר בחוץ.

למזלה של אימי, באחד מטיולי אחר הצוהריים הקורקינט עזב את העולם. בגלל שקיבלתי אותו “חינם״, הרשיתי לעצמי לעשות ניסוי קטן; זרקתי אותו מהגג של בניין המועצה בשביל לראות עד כמה הוא עמיד וחזק. רק אחרי שהוא נשבר הבנתי שבכלל לא הבאתי בחשבון את האפשרות שהניסוי יעבוד.

לצערה של אימי, אם אין קורקינט, יהיה משהו אחר. מהר מאוד הקורקינט התחלף בסקייטבורד, ועכשיו מתקיימת אותה השגרה, רק עם כלי תחבורה אחר.

יום אחד, בזמן הפטרול הקבוע שלי עם הסקייטבורד, אימא שלי קיבלה “מידע מודיעיני״ שאני בפטרול ללא השכפ״ץ ושאר המגינים.

מצב חירום הוכרז!

כעבור דקות ספורות, כשאני בסשן קפיצות מהרמפה ב״מרכז״ (כינוי למרכז המסחרי של היישוב), אחותי מתקרבת אליי בתפקיד שליח השטן כדי לקחת ממני את הסקייטבורד. המטרה שלי כרגע היא להשאיר את הסקייטבורד אצלי ולשמור על הכבוד שלי מול חבריי.

אחרי דקות מורטות עצבים של ריב עסיסי מול כל ילדי היישוב, אני ממשיך בסיבוב שלי כשידי על העליונה וכשתחושת גאווה מציפה אותי: שמרתי על הכבוד שלי ועמדתי במטרה!

כמו כל ריב אחר עם אחיותיי, הריב הזה הוביל לשיחה עם אימי שבעקבותיה כמובן לא שיניתי כלום. מהר מאוד כולנו שכחנו מהריב, כמו ששכחנו מכל ריב אחר, ועולם כמנהגו נוהג.

ריבים עם אחיותיי בתקופה זו היו דבר שבשגרה. אני מרגיש שיש לי שלוש אימהות, שכל אחת מהן מעצבנת יותר מהאחרת. קורקינט, סקייטבורד — זה לא משנה. גם אם הם ייעלמו, יבוא משהו חדש. הם רק סימפטום. שורש הבעיה הוא שרוב הזמן אין לי גבולות, ואם יש לי, אני זה שקובע אותם ולא אף אחד אחר. גם לא אימא שלי. וגם אם אני רוצה להתוות גבול חדש, אני לא מתוכנת לקבל “לא״ מהסמכות ההורית שלי.