אור הירח כולו

חלק ראשון

מאי 1940, רבאט, מרוקו

פרק 1

"היי שקטה ילדתי. אני שלך, ואת שלי..." היא שרה לבתה בצרפתית, וקולה הדהד למרחקים. הילה של אור עטפה את פניה, וידיה הענוגות והעדינות ליטפו וניחמו את בתה. כמה נעימה לה, לילדה, התחושה שאימה על ידה. חום גופה כחום השמש. דמותה משתקפת אליה מן המראה כשחיוך פרוש על פניה, והיא מחייכת אליה מייד בחזרה.

קרן אור אחת בודדת חדרה מבעד לחלון והאירה את שתיהן, כמו מבקשת לא להפריד ביניהן. אימה קלעה את שערה השחור הגולש לצמה וקשרה אותה בסרט אדום. אחר כך העבירה את ידה העדינה, ליטפה את כתם הלב שעל צווארה ונשקה לראשה. "היי שקטה, אהובה..." נשמע שוב קולה המלטף.

"רנה, רנה, קומי," מישהו טלטל את גופה, "רנה, קומי מהר." רנה פקחה את עיניה בקושי ומצמצה, מסונוורת מאור השמש המציף את החדר. היא התיישבה מבולבלת על המיטה וגירדה את ראשה. העצב שטף אותה. זה היה רק חלום, חשבה.

היא הביטה במראה התלויה מולה סמוך לחלון. שערה היה סתור משינה, עיניה עייפות וגופה כואב. היא השליכה את גופה חזרה למיטה והוצפה בגעגוע עז לאימה. אם רק היית פה, אימא.

"קדימה, רנה! קומי כבר!" האיצה בה פיבי.

"מה הבהילות?" שאלה באדישות וכיסתה את ראשה בשמיכה.

פיבי, אחותה למחצה, צעירה ממנה בשנתיים, דומה לאביהן ברוחב ליבה ובגופה הקטן והעגול, שעומד בניגוד לזריזותה ולמרצה.

"הגרמנים כבשו את צרפת."

"נו, ו...?"

"את רצינית?" פיבי כיווצה את גבותיה והניחה ידיה על מותניה, עומדת סמוך למיטת אחותה. "אני שומעת את אבא מדבר עם אנשים בסלון, הם אומרים שזה עניין של שבועות עד שהגרמנים יגיעו גם לכאן," קבעה, הסירה את השמיכה מעל פניה של רנה והשליכה אותה לרגליה.

"הֵי!" מחתה רנה, "נו באמת, פיבי! הרי אין סיכוי שהגרמנים יגיעו עד מרוקו, זה רחוק מדי, וגם אם כן, הצרפתים פה לא ייתנו להם להיכנס עד רבאט."

"מה את לא מבינה?" רקעה פיבי ברגלה, "כולם סביב הרדיו, זה סימן מספיק ברור לכך שזה חמור." היא דחפה את אחותה. "רנה, אנחנו חייבות לשמוע מה הם מדברים שם למטה. קדימה בואי!" האיצה בה להתקדם בעקבותיה.

רנה הרימה ידיה בכניעה. "אני באה, אני באה," קראה בעצלתיים. "אבל תהיי בשקט, עוד עלולים לשמוע אותנו מאזינות," הפצירה בה.

רנה ירדה במדרגות בעקבות פיבי, שערה מקורזל, לבושה עדיין בכתונת הלילה הארוכה והוורודה שלה.

פיבי, שהשכימה קום כהרגלה וכבר הייתה לבושה ומאורגנת לקראת יום לימודים חדש, הקדימה אותה בריצה במדרגות וכמעט מעדה. רנה אחזה בה רגע לפני שהתגלגלה במורד כל עשר המדרגות.

"זה היה מסוכן, פיבי, למען השם! למה את כל הזמן ממהרת?!" גערה בה.

פיבי אחזה בידה הצנומה של רנה, מבוהלת ומתנשמת. "בואי נשמע מה הם אומרים," לחשה לה.

הן נעמדו בקצה גרם המדרגות, ורנה הצמידה את אוזנה אל הקיר בניסיון לשמוע את דברי הגברים היושבים בסלון. פיבי נשענה עליה והמשיכה להתנשם בכבדות, מנסה להתאושש ממעידתה.

הרדיו בסלון השמיע ברקע את השיר "מאמא" של זוהרה אלפסיה. ליבה של רנה נצבט, ודמעות הציפו את עיניה למשמע המילים החודרות.

"אני מבין מה אתה אומר, אבל נראה כי ייקח זמן עד שהגרמנים יגיעו, הצרפתים לא ייתנו להם להיכנס כל כך מהר."

רנה שלחה מבט מהיר לפיבי ולחשה לה, "אמרתי לך!"

"שמעתי שהמרשל פטן, יימח שמו וזכרו, ישתף פעולה עם הנאצים בדרום, בעוד הם ישלטו בצפון צרפת. חוקי הגזע יגיעו אלינו עוד לפני הגרמנים."

פיבי לפתה את זרועה הדקה של רנה ולחצה עליה בחוזקה. "איי!" לחשה־צעקה רנה בכעס, "את מכאיבה לי!"

פיבי חייכה חיוך ממזרי, "נו, מה תגידי על זה עכשיו, אחותי?"

רנה העזה לשרבב את ראשה מעבר לקיר ולהציץ לרגע בגברים המשוחחים בסלון. היא ראתה את אביה יושב על הכורסה הגדולה שלו, שמתאימה למידותיו, ראשו המוטה הצידה שעון על ידו הימנית, מצחו חרוש קמטים ועיניו מביעות דאגה. היא הכירה את המבט הזה.

לימינו עמד זקוף, עם זקן מרשים, שמואל מויאל, מעורכי הדין הנחשבים בעיר, לבוש בחליפה כהה ולצווארו עניבה אפורה. לאחרונה נפגש איתו אביה ארוכות, ורנה תהתה לפשר הפגישות המרובות ביניהם, שמא הן קשורות למצב היהודים ברבאט. הוא לגם מכוסית הערק שבידו וליטף את קצה זקנו בדאגה בידו הפנויה.

על הספה ממול, שרק אתמול הוחזרה מהרפד לאחר שהחליף את כיסויה המוזהב הישן בבד קטיפתי ירוק בסגנון צרפתי, ישבו עוד שני גברים שרנה לא ידעה מיהם. היא ראתה אותם פעם או פעמיים משוחחים בבית הכנסת עם אביה.

אחד מהם נראה כמו גבר צרפתי טיפוסי, לבוש בחולצה מכופתרת בצבע תכלת ומעליה ז'קט כחול, שערו מסורק ובלוריתו שחורה ומבריקה. הוא חיכך את ידיו ודאגה ניכרה על פניו. "נצטרך לחשוב מה עושים עם הנכסים שלנו. הגיעו ידיעות מהיהודים באירופה שעל פיהן הגרמנים החרימו את כל נכסיהם," אמר.

הגבר האחר, צנום, כמעט נבלע בישיבתו על הספה הגדולה והמהודרת, הקשיב לכולם ברוב קשב ורק הנהן בדאגה.

"פיבי!" נשמעה לפתע צעקה. שתי הבנות קפצו ממקומן והביטו זו בזו בבהלה. "הזדרזי, האחים שלך מאחרים לבית הספר!" המשיכה הצעקה להדהד באוזניהן.

פיבי צמצמה את עיניה בדאגה. "יהיה בסדר, נכון?" שאלה את אחותה.

"הכול בסדר, פיבי, רוצי שלא תאחרי. ניפגש בערב," האיצה בה רנה ודחפה אותה קלות לכיוון המטבח, שם ליליאן כבר החלה טורחת בהכנת תבשילים לקראת השבת.

פיבי מיהרה לאסוף את הכריכים שאימה הכינה, שאפה אל קרבה בזריזות מעט מהריח החריף והמשכר של התבשילים, משכה בשתי ידיה את רפאל ואת מיכאל, אחיה הקטנים, ומיהרה אל מחוץ לבית, ללוותם לבית הספר לפני שתלך בעצמה לבית הספר לבנות שבו למדה.

רנה הזדרזה לעלות למעלה ולהתלבש. היא ידעה שבקרוב יגיע תורה. מלמטה תשמע את קריאותיה של ליליאן לבוא לעזור לה בבישולים, באפייה ובניקיון הבית, והיא לא תשכח לשלוח אותה לשוק לקניות לפני השבת.

ליליאן דאגה לסיים את לימודיה של רנה בבית הספר כבר לפני שנתיים, למורת רוחו של אביה. לטענתה, בנות לא צריכות ללמוד כל כך הרבה שנים. אם הן רוצות להקים בית ומשפחה הן חייבות ללמוד כיצד לנהל משק בית ולגדל ילדים. היא הצליחה לשכנע בכך את יוסף בעלה, והוסיפה והתלוננה בפניו כי היא קורסת תחת נטל מטלות הבית וזקוקה לעזרתה של רנה.

למרות שיוסף היה יכול להרשות לעצמו להעסיק את ריווא הערבייה לעזרה במשק הבית, עדיין טענה ליליאן בפניו כי הבית גדול מדי וכי זה לא יספיק. "ריווא לא יכולה לעזור לי במטבח בבישולים, מטעמי כשרות," התלוננה באוזניו שוב ושוב עד שנכנע בייאוש.

כשליליאן לא הייתה מרוצה מתוצאות עבודות הניקיון והבישולים של רנה, הייתה מטיחה ביוסף שיחתן אותה כבר. "הלוא הנערה כבר בת שבע־עשרה," נהגה לומר, "שלא תתבגר עוד, וחלילה לא ירצו בה."

אך אביה טוב הלב של רנה ידע את מלאכת האומנות ובו־זמנית הוא הרגיע את אשתו בליטוף ובנשיקה על מצחה וגונן על בתו בטענה שאת מחמל נפשו לא ימהר לחתן עד שיגיע האחד. בליבו ידע שהסיבה האמיתית לכך שלא מיהר לחתן אותה הייתה שלא רצה שבתו, שאהב בכל נפשו, תתרחק ממנו.

"רנה!" נשמעה צעקתה של ליליאן מלמטה.

הינה זה מתחיל, חשבה וגלגלה את עיניה בייאוש. גופה עוד כאב ממטלות היום הקודם, והינה כבר הגיע היום הבא. בכל זאת התמהמהה רגע, לעוד דקה של מנוחה לפני יום קשה נוסף שמחכה לה.

היא פתחה את המגירה בשידה ליד מיטתה והוציאה משם קופסת תכשיטים מהודרת מקטיפה אדומה, משובצת אבני ספיר בצבעים רכים. אביה קנה את הקופסה לאימה, מארי, עם הולדתה של רנה, וכשנפטרה שמר את הקופסה והעניק אותה לרנה כשחגגה את בת המצווה. היא הבטיחה לעצמה לשמור בקופסה הזאת רק דברים שטומנים בחובם זיכרונות יקרי ערך, ובהם התמונה האחרונה שלה עם אימה.

היא שלפה את התמונה, הביטה בה והעבירה את אצבעה העדינה על פניה של אימה. כמה יפה היא הייתה, זקופה ועדינה, לבושה בשמלה מנוקדת ושערה השחור גולש על כתפיה. היא כמעט יכלה להריח אותה כשקירבה את התמונה לאפה. אף שלא זכרה את ריחה, בדמיונה המפותח יכלה להתעלם מריח הקלף הישן שהעלתה התמונה ולהריח במקומו ריח מתוק של ורדים.

אומנם בתמונה הייתה רק בת שנתיים, אך היא הצליחה להבחין בדמיון ביניהן. אותן עיני שקד גדולות וסקרניות. היא שלחה מבט למראה שמולה והבחינה בקו הלסת המשורטט שזהה לזה של אימה. היא מיששה באצבעותיה את כתם הלידה האדום על הצד השמאלי של צווארה, שבתמונה כמעט שאי אפשר היה להבחין בו, אך ככל שגדלה גדל יחד איתה וכעת נראה כמו ציור מרושל ולא מדויק של לב נטוי. רנה לא אהבה אותו ונהגה להסתירו בשערה הארוך.

"רנה!" צעקתה של ליליאן מלמטה קטעה את הרהוריה. היא נישקה את התמונה והחזירה את קופסת התכשיטים למגירה. אחר כך פשטה את הכותונת שלה והשתחלה בזריזות לשמלה הירוקה שהייתה מונחת ליד מיטתה, רכסה את כפתורי השמלה מלפנים, סירקה קלות את שערה ורצה במורד המדרגות.

בטרם הגיעה למטבח שלחה מבט ימינה לסלון והבחינה שהגברים שישבו בו התפזרו. ריחות התבשילים במטבח הציפו אותה והתערבבו בריחות של מאפים מהפרנה,¹ שחדרו מבעד לחלון וגרמו לבטנה לקרקר.

ליליאן עמדה בגבה אליה וקצצה את הירקות, גופה המגושם נע בהתאם לתנועות ידיה. אחר כך ניגבה את ידיה בסינרה, סידרה את המטפחת שלראשה, ששערה הלבן החל לבצבץ מתחתיה, והעבירה את הירקות לסיר שעל הפתילייה.

רק אז הבחינה ברנה שעמדה מאחוריה, והיא נרתעה לאחור בצעקה כאילו ראתה מולה עכבר. רנה התאמצה לא לפרוץ בצחוק מתגלגל, ושפתיה נמתחו לחיוך קל.

"השם ישמור, רנה! כמה פעמים ביקשתי ממך להפסיק לעמוד מאחוריי?!"

רנה פתחה את פיה לענות, אך ליליאן מייד השתיקה אותה בתנועת יד. "טוב, טוב, ממילא את לא מבינה כלום, חבל על הזמן היקר שלי. קדימה, התחילי בהברקת כלי החרסינה בסלון."

"אבל הברקתי אותם לפני יומיים, אני בטוחה שהם עדיין מבריקים," אמרה רנה.

"אל תתחצפי, ילדה! עשי מה שביקשתי!" הרימה ליליאן שוב את קולה.

רנה הבינה שאין טעם להתווכח איתה. כשהגברת מחליטה, צריך לבצע, אחרת תאבד ליליאן את שפיות דעתה, וזה הדבר האחרון שרנה רצתה שיקרה לפני השבת.

רנה פנתה לסלון על רקע המשך צעקותיה של ליליאן מאחוריה, "ותזדרזי! היום בערב אנחנו מארחים את שמואל מויאל עם משפחתו. יש הרבה הכנות, והכול צריך להיות מוכן עד לכניסת השבת!"

האם יש יום בשבוע שבו אין לליליאן הרבה הכנות? הרהרה וגלגלה את עיניה. ומה פשר האירוח של משפחת מויאל היום? צמצמה את עיניה ותהתה אם הדבר קשור למצב ברבאט.

לאחר שסיימה להבריק את כלי החרסינה חזרה למטבח לפגוש את ליליאן להמשך המשימות, אך ליליאן לא הייתה שם, ורנה ניצלה את ההזדמנות כדי לבדוק מה מתבשל בסירים שעל הפתיליות. היא הכניסה את ראשה לתוך סיר הירקות הטריים המתבשלים, והאדים שעלו ממנו ערפלו את ראייתה וחדרו לאפה בליווי ריח משכר של תבלינים. בטנה שוב קרקרה. היא הביטה החוצה דרך החלון, וכשהבחינה כי ליליאן עסוקה בהמלחת הבשר ובייבושו בשמש, לקחה במהירות את כף העץ שהייתה מונחת ליד הסיר וטעמה מהמרק. עונג הטעמים הציף אותה. ליליאן הייתה מרשעת, אבל לבשל היא ללא ספק ידעה.

רנה מיהרה לחצר לקבל את שאר מטלותיה ליום זה. בחוץ, בצילו של עץ הלימון, ישבה ריווא בפישוק רגליים רחב על שרפרף עץ, שמלתה הגדולה מכסה את ברכיה וידיה כובסות את הבגדים על קרש הכביסה במים ובסבון שהעלו קצף. תנועותיה היו כבדות ואיטיות כיאה למשקל גופה ולמשקל הבגדים הרטובים בגיגית, והתשישות ניכרה בפניה. משהבחינה ברנה הרימה ראשה וחייכה אליה חיוך עייף.

ליליאן, שעדיין התעסקה בייבוש הבשר על חומת הבטון, שוב לא הבחינה ברנה, וכדי למנוע את בהלתה ואת צרחותיה הצורמות, היא הקיפה את עץ הלימון ונעמדה מולה.

"סיימתי, שאלך עכשיו לשוק?" ניסתה את מזלה בהיסוס. אולי ליליאן תשלח אותה לקניות מוקדם מהרגיל, והיא תוכל להסתובב בין הרוכלים בשוק כמו שהיא אוהבת, הרחק ממטלותיה בבית.

"איך שוק עכשיו? מפונקת! והפרות יחלבו את עצמן? תגידי, את חירשת? את לא שומעת אותן מהבוקר צווחות? תכף העטינים שלהן יתפוצצו!" התפרצה ליליאן. "תחלבי את הפרות, תנכשי את העשבים מסביב, תחתכי במטבח את הדלעת הגדולה לחתיכות ואז תלכי לשוק," פקדה עליה, "והזדרזי!"

רנה הרימה את ראשה, גלגלה את עיניה ולחשה לעצמה, "כן, הזדרזי." היא הכריחה את רגליה לצעוד לכיוון הפרות שעמדו מאחורי הבית והמשיכו לגעות ולצווח, כאילו למדו זאת מבעלת הבית. רנה התיישבה על הסלע הקבוע שעליו נהגה לשבת כשחלבה את הפרות, ובתנועות מיומנות, אך מאולצות, חלבה את העטינים היישר לדלי. משסיימה את כל המטלות מיהרה לחמוק החוצה אל השוק, לפני שתיתקל בליליאן וזו תמטיר עליה מטלות נוספות.

רנה אהבה לטייל בין סמטאות השוק, שכל אחת מהן הוקדשה ברוב כבוד לחומרי הגלם הנמכרים בה. צפיפות האנשים, הבסטות והרוכלים היו חלק מנוף ילדותה. רנה הוקסמה ממראה הצבעים ומריחות התבלינים באוויר המתערבבים בריח הפירות והירקות הטריים. את הסמטה של האטליזים עם הבשר אהבה פחות. הריחות והמראות של חתיכות הבשר הטרי שזה עתה נשחט ונתלה על ווים הרתיעו אותה, וכשבכל זאת נאלצה להיכנס לקנות חתיכת בשר, הזדרזה להשלים את המשימה ולצאת משם.

היום, למזלה, ליליאן לא שלחה אותה לדוכן הבשר. במרתף ביתם היה מספיק בשר לעוד כמה ימים, ולכן יכלה רנה להתמהמה קצת יותר בדוכני הפירות והירקות, בתקווה שאף תספיק לעבור בין דוכני הבדים שאהבה.

כשהגיעה לשוק פילסה את דרכה בין האנשים. חלקם סחבו בידיהם סלים, חלקם אחזו בידיהם של ילדים קטנים. מולה עברה עגלה מקרטעת רתומה לחמור ובה נער צעיר שפילס דרכו בין האנשים במיומנות ובשליטה בבהמה שמולו. בצייתנות, כמו מקהלה שהמנצח מורה לה באצבעו, כולם זזו שמאלה לפנות לו דרך.

רנה הכירה כמעט את כל הרוכלים בשוק ובכל שבוע הקפידה לקנות בבסטות הקבועות. הראשון היה מר ח'אלד שמוכר את הבנדורות² ואת הבצלים הטריים ביותר. מרחוק הבחינה בו, הוא נראה כעוס. הוא הרים את ידיו, כך ששרוולי הגלבייה שלגופו התקצרו, והטיח אותן באוויר בכעס, ראשו מוטה לפנים עד שמשקפיו נוגעים בקצה אפו והכובע הסרוג שלראשו כמעט נופל. מר ח'אלד היה בדרך כלל זעוף פנים, אך כשראה את רנה מגיעה, באורח פלא היה מבטו משתנה, מצחו מתיישר, עיניו נפערות, ליבו מתרחב וחיוכו כובש את פניו. תמיד הוציא עבורה את הארגז עם הירקות הטריים ביותר של אותו היום לבחירתה. הוא היה הרוכל החביב עליה.

אך היום ניכר כי מר ח'אלד כועס במיוחד, והיא לא הצליחה להבחין באדם העומד מולו, שעליו הוא שופך את חמתו. היא הזדרזה לפלס דרכה בין האנשים. גופה הרזה השתחל ונדחף בין הגברים הרבים הלבושים בגלביות, הילדים המתרוצצים לצידם והנשים בשמלות המסורתיות שנשאו סלים בידיהן. ריחות השוק באוויר, של ירקות, תבלינים, נרגילות וקפה, נמהלו בריחות האנשים סביב. מי שלא מכיר את השוק בקלות ילך לאיבוד בתוך המהומה הרוחשת בו, אך רנה הכירה בו כל סמטה ובסטה.

כשהתקרבה הצליחה לשמוע את צעקותיו של ח'אלד בערבית. "תלכו מפה צרפתים ארורים, לענה אללה, שתבוא עליכם הקללה, לא תזכו לאכול מפירות אדמתי!" צעק. ח'אלד, כמעט כמו כל הערבים ברבאט, לא אהב את הנוכחות של הצרפתים על אדמתו. הם השתלטו על רכושם של הערבים ושיוו לכל אבן בעיר סגנון צרפתי. התרבות הצרפתית הפכה שלטת, וכך גם המבנים החדשים שנבנו בסגנון אירופי והשפה הצרפתית שנלמדה והושרשה בבתי הספר. ליהודים היה קל יותר לקבל את הצרפתים. הם היטיבו עימם, והילדים למדו את השפה והשתמשו בה ביום־יום מול הצרפתים ברחובות. גם רנה למדה את השפה כשהייתה בבית הספר ואהבה מאוד לכווץ שפתיה ולגלגל את המילים הצרפתיות על לשונה. היו לילות שבהם ישבו רנה ופיבי על מיטותיהן וניסו לנהל שיחה בצרפתית, וצחוק גדול נשמע בחדר כשחיקו את המבטא של הגבירות הצרפתיות.

"שלום, מר ח'אלד," פנתה אליו רנה ברכות, כאילו מבקשת להרגיעו בנוכחותה, ואכן, מייד כשהבחין בה עלה חיוך על פניו והוא ניגש לנשק את ראשה. בתוך רגע קל לא נשאר זכר לאדם שממש לפני רגע צעק וזעף. רנה הפנתה מבטה לראות מיהו האדם שהרגיז את ח'אלד, והופתעה לראות אישה צעירה, יפהפייה, לבושה בשמלה אדומה צמודה עם צווארון לבן המחמיאה לגופה, שערה הבהיר אסוף בפקעת לראשה, בידה תיק לבן קטן, שפתיה צבועות באדום בוהק ולרגליה נעלי עקב לבנות שרנה לא הבינה כיצד צעדה בהן כל הדרך עד לבסטה של מר ח'אלד, על המדרכות המשתלבות של השוק, והגיעה בשלום.

האישה הצעירה נראתה מופתעת בעצמה, תוהה כיצד הצליחה הנערה הצעירה להרגיע בנוכחותה אדם מבוגר חם מזג שכזה. "בונז'ור," פנתה האישה לרנה בצרפתית.

"בונז'ור," החזירה רנה ופנתה למר ח'אלד, "למה כעסת על האישה הזאת?"

"הו רנה, את יודעת שאני לא אוהב אותם, הם נעמדים כאן בכל יום עם הבגדים האלה שלהם, מסרבים ללמוד את שפתי ומאלצים אותי להבין את שפתם - וזה לא יקרה לעולם," הכריז והפנה מבטו לאישה, "תגידי לגברת שתלך מכאן, אני לא אמכור לה סחורה מאדמתי גם אם תישן כאן כל הלילה!"

"הו, מר ח'אלד, תירגע, אני אטפל בזה. לא בריא לך לכעוס כך. תראה, אין כאן חיילים באזור, זו רק אישה צעירה שרוצה לטעום מהירקות הכי טובים בשוק."

רנה ניגשה לאישה, נעמדה לימינה והסבירה לה בעדינות ובאדיבות שח'אלד לא מבין צרפתית ושהיא תשמח לעזור לה בתרגום השיחה ביניהם.

"תודה רבה," הודתה לה האישה, "אני רוצה שקית מלאה בעגבניות, שלושה בצלים וארבעה מלפפונים בבקשה."

רנה תרגמה את מבוקשה עבור מר ח'אלד, אך זה הזעיף פניו אל הצרפתייה והרים את קולו, "בשעה כזאת כבר לא נשארו בצלים!"

רנה תרגמה באדיבות עבור הצרפתייה את דבריו של מר ח'אלד, "נגמרו הבצולים."

גיחוך קל נשמע מעבר לדוכן, "בצלים."

רנה הרימה את ראשה והבחינה בבחור צעיר גבה קומה, בלוריתו שחורה ומסורקת למשעי, כתפיו רחבות, עיניו הכחולות בוהקות באור השמש וחיוך רחב וממגנט פרוש על פניו. עיניה של רנה נחו על דמותו רגעים אחדים בניסיון להבין את פשר חוצפתו להתערב בשיחתם של אחרים.

"אומרים בצלים," חזר על דבריו בצרפתית כשהבחין במבטיה הבוחנים.

"לא ביקשתי עזרה," השיבה לו בהתרסה.

הוא משך בכתפיו. "אז אולי כדאי שתעבדי עוד קצת על הצרפתית שלך," הקניט אותה.

"אנחנו מסתדרים פה מצוין," קבעה בהחלטיות והביטה בו במבט זועם, "נכון, מר ח'אלד?"

"בהחלט!" הסכים איתה. "חצופים הצעירים האלה," מלמל מר ח'אלד, ובתנועות זריזות, מגושמות וכועסות החל למלא את השקיות בשאר הירקות שביקשה רנה עבור הצרפתייה. משסיים פנה לבחור הצעיר למלא את מבוקשו, אך הבחין כי הוא כבר איננו. רנה ראתה את ההפתעה בעיניו כשחיפש אותו במבטו.

"יותר טוב שילך מפה," אמרה. "יש לך מספיק לקוחות טובים ומוכרים. את אלה המתנשאים, אתה לא צריך," הוסיפה בכעס.

"צודקת, יא בינתי," השיב לה בחיוך נעים והחל מסדר את הירקות על הדוכן תוך שהוא מגניב מבטים לצדדים. אולי עוד יבחין בבחור הצעיר.

הצעירה הצרפתייה הוציאה מתיקה חופן מטבעות והושיטה לו אותם בהבעת תודה.

"מרסי, שרי," הודתה גם לרנה ופנתה ללכת. רנה הביטה בה, מוקסמת מיופייה ומלבושה האופנתי כשל שחקנית קולנוע, ובעיקר מאומץ ליבה לצעוד בעקבים במדרכות העקלקלות של השוק.

רנה לקחה מידיו של מר ח'אלד את שתי השקיות שמילא עבורה במיטב סחורתו, שילמה, בירכה אותו לשלום והמשיכה ללכת בין דוכני השוק, עד ששמעה את מר ח'אלד קורא לעברה, "יא חביבתי, העודף שלך."

רנה הסבה ראשה לאחור וקראה לעברו בהינף יד בין המוני האנשים סביבה, "בפעם הבאה, מר ח'אלד." הוא, בתגובה, הניד בראשו והניף ידו לשלום.

משסיימה לקנות את הפירות ואת הירקות פנתה רנה ימינה בסמטה של דוכני הבדים. כבר בכניסה לסמטה היה אפשר להבחין מימין ומשמאל בשורות של דוכנים צבעוניים, עמוסים בבדים, בבגדים ובגרביים. חדי העין יכלו להבחין בשני הצבעים השולטים באזור זה, האדום והירוק, כצבעי דגל מרוקו, כאילו קוראים תיגר על השלטון הקולוניאלי ששלל מהאזרחים את הזכות להניף את דגלם במקומות ציבוריים.

רנה אהבה לשוטט בין הבדים הצבעוניים וללכת לאיבוד ביניהם, לשאוף לקרבה את ריחם ולמשש בכריות אצבעותיה את המרקמים של סוגי הבדים השונים. היא הלכה לאורך הסמטה עד שהגיעה לדוכן האחרון שאותו אהבה במיוחד, הדוכן של נור.

נור, בעלת הדוכן, אישה בשנות הארבעים לחייה, נראתה מבוגרת מכפי גילה בשני עשורים. הקמטים הרבים בצידי עיניה ועל מצחה העידו על הקשיים שעברה בחייה. שנים אחדות לפני כן נורה בעלה למוות במהלך הפגנות זעם נגד השלטון הצרפתי, וכך הותיר אותה לגדל לבד את חמשת ילדיהם הקטנים ולטפל באימה החולה. ואם זה לא מספיק, אף הותיר לה את ניהול הדוכן, שהיה מקור פרנסתם היחיד.

בכוחות השמורים רק לאישה כמו נור, שזרועותיה הגדולות העידו על יכולותיה ועל כוחותיה הרבים, היא ניהלה את הדוכן ביד רמה; ניהלה משא ומתן עם כל הסוחרים לא פחות טוב מכל הגברים האחרים בדוכנים לידה, ואף ידעה להביא את הבדים הטובים והאיכותיים ביותר מאיטליה, דבר שאף סוחר בסמטה לא הצליח לעשות.

רנה אהבה להתעכב בדוכן של נור. יותר מכול אהבה למשש את מרקמו של בד המשי הרך, החלק והנעים למגע. בשעה זו היה הדוכן כמעט ריק, מה שאפשר לרנה להתמהמה קמעה בין בדי המשי ולדמיין את עצמה לבושה בשמלה מבד משי אדום ותחרה לבנה, ממש כמו הצעירה הצרפתייה שפגשה קודם לכן בדוכן של מר ח'אלד. לפתע הקיצה אותה נור משרעפיה.

"יא בינתי ג'מילה, שוב את חולמת? קדימה, לכי הביתה, כבר מאוחר," האיצה בה. נור הכירה את רנה מביקוריה הרבים. בפעמים הראשונות כעסה על שוטטותה בין הבדים, אך משהבחינה בעקשנותה ובתשוקתה האמיתית של הנערה בכל ביקור בדוכן, אפשרה לה לחלום, כאילו חולמת היא בשבילה חלומות שכבר לא תזכה להגשים.

רנה הקיצה מחלומה בבהלה והבינה שהשעה כבר מאוחרת. ליליאן בוודאי תוהה מדוע עדיין לא שבה ושוב תשפוך עליה חמתה. רנה נישקה בבהילות את ידיה של נור, וזו הגיבה בחיוך ובניענוע ראש וקראה לעברה בערבית, "שובבה!" בעוד רנה מיהרה לאסוף את השקיות הכבדות שברשותה ולרוץ הביתה.

רנה רצה בזריזות בין הסמטאות בדרכה חזרה הביתה והבחינה כי השוק מתחיל להתרוקן מאדם. היא החישה צעדיה, אך השקיות שבידיה הכבידו עליה והגבילו את תנועתה.

בעודה מהרהרת על כך שאיחור יגביר את זעמה של ליליאן, מעדה רנה על האבנים המשתלבות. ברכיה השתפשפו, ולמרות מאמציה לאחוז בשקיות היטב בזמן נפילתה, תכולתן נשפכה. גופה הדק והעדין קרס והתמסר לחום האבנים, כאילו מבקשת היא לנוח. היא הזדקפה, מתחה את שמלתה שהתרוממה מעלה, הביטה בברכיה והבחינה שאחת מהן מדממת מעט. רוכל שהבחין בה רץ לעברה וסייע לה לעמוד על רגליה, בעודו קורא לשני ילדיו הקטנים לאסוף לשקיות את התכולה שהתפזרה. הוא הוציא מכיסו מטפחת והניח אותה על ברכה בניסיון לעצור את הדימום.

"הינה, לחצי פה חזק, עד שייפסק הדם," ביקש ממנה. רנה נענתה לו, לקחה מידיו את המטפחת ולחצה על הפצע דקות אחדות. למרות הכאב שפילח את ברכה, אספה את השקיות מידי הילדים, הודתה להם בחיוך כאוב והמשיכה בדרכה, דואבת וחבולה.

משהגיעה לאזור המלאח³ והתקרבה לבית מגוריה, עצרה רנה ליד גרם מדרגות. היא התנשפה באפיסת כוחות. גופה כאב, ומבט חטוף על הברך שלה אישר לה שהפצע שוב מדמם. היא הניחה את השקיות לרגליה, התרוממה להביט בדרך שנותרה לה עד שתגיע הביתה לצווחותיה של ליליאן וקיוותה שאולי במצבה תחוס עליה מעט.

הבתים במלאח היו צפופים. הגגות השטוחים של הבתים שימשו עבור חלק מהתושבים מרפסת לייבוש כבסים, ואחרים, שידם משגת, בנו קומה נוספת כשחיתנו ילדים - מנהג שאימצו מהמקומיים. הבתים כולם נצבעו בצבעי כחול, טורקיז ותכלת עזים ושיוו לשכונה מראה אחיד. רנה תהתה לא פעם מדוע החליטו התושבים היהודים לצבוע כך את בתיהם, ובאחד מימי השישי, בצאתם מבית הכנסת, שמעה את אביה מדבר על כך עם אחד המתפללים שטען בפניו כי יש לצבוע שכונות יהודיות נוספות בצבעי דגל ארץ ישראל, לאות הזדהות עם יהודי אירופה ועם יהודי הארץ.

השביל הלבן שהתפתל לפניה והמדרגות הרבות שנמתחו עד לשער ביתם, שבימים שבשגרה הייתה מדלגת עליהן בקלילות, נראו כעת לרנה כמסע בלתי אפשרי נוכח מצבה והשקיות הכבדות שנשאה.

בעודה מגייסת את שארית כוחותיה, היא הבחינה מרחוק בפיבי עם אחיה הקטנים מחוץ לשער ביתם. היא נופפה בידה וקראה בשמה של פיבי כמה פעמים עד שזו הבחינה בה. פיבי הכניסה את שני אחיה הקטנים בשער החצר, דילגה במדרגות במהירות והגיעה אליה מתנשפת.

"אוי רנה, הברך שלך מדממת, את בסדר?"

"מעדתי ונפלתי, אבל אני בסדר," אישרה רנה.

"בואי, אעזור לך עם השקיות, תוכלי לרדת במדרגות עד הבית?" שאלה פיבי.

"הו, כן פיבי," השיבה רנה וגלגלה את עיניה, "לא נקטעו לי הרגליים כפי שאת רואה, פשוט קחי את השקיות, אני כבר אגיע אחרייך."

פיבי מיהרה להרים את השקיות והחלה להתקדם במורד המדרגות, היא האטה את הקצב והתאימה את צעדיה לאלו של אחותה המדדה.

"פיבי, התקדמי, ליליאן צריכה את הקניות," האיצה בה רנה.

פיבי נענתה לבקשתה של אחותה והגבירה את הקצב. גם היא הכירה את אופייה קצר הרוח של אימה שהתבטא בעיקר בהכנות לקראת השבת. כשזו דרשה, היא תמיד ציפתה לצייתנות מיידית, וכאשר לא הייתה מרוצה הביעה את חמתה.

פעמים רבות נכמרו רחמיה של פיבי על אחותה שנאלצה לשאת בעול מטלות הבית, להיות שעיר לעזאזל, נתונה לגחמותיה ולחמתה של אימה. ועוד נוכחה כיצד באיפוק ובבגרות מעוררי פליאה ידעה רנה שוב ושוב להכיל את שיגעונותיה של אימה, מה שגרם לפיבי להעריך ולהעריץ את אחותה, ובה בעת לתהות על שתיקתה.

פיבי הגיעה לפתח שער ביתם ודחפה פנימה את פרזול מוטות הברזל של השער שנצבעו גם הם בכחול, מתכתבים עם שאר קירות הבית החיצוניים. היא נכנסה אל החצר הגדולה, המרוצפת אבני פסיפס צבעוניות, והבחינה כי מתחת לעץ הלימון שניטע באמצע המרפסת ושנתן את צילו בימי השמש הקופחת, עמדה ליליאן עם שני בניה הקטנים. משזו הבחינה בפיבי עם השקיות בידיה, הרימה גבותיה בפליאה ומיהרה לקראתה.

"יקירה שלי," קראה לעברה ונשקה לראשה. או אז הבחינה בדמותה של רנה עוברת בשער ופנתה אליה.

"שוב את מאחרת, גברת צעירה. עוד מעט תיכנס השבת, ואת מסתובבת מחוץ למלאח!" הרימה את קולה.

רנה הרכינה את ראשה ונשכה את שפתה התחתונה בניסיון נואש להתעלם מהכאב.

"אימא, את לא רואה? רנה נפלה ונפצעה, הברך שלה מדממת," אמר רפאל הקטן.

"בטח נפלה, חולמת יום ולילה, איך לא תיפול? על מה את חולמת, אה? על אביר על סוס לבן שיבוא לקחת אותך? למה מחכה אבא שלך? כמה פעמים אמרתי לו, את כבר חמורה גדולה, אבל הוא לא מקשיב לי! גם הוא מחכה לאביר על הסוס הלבן, אולי יבוא היום בערב?"

פיבי השפילה מבטה בצער נוכח דבריה הפוגעניים של אימה לרנה וידעה כי אין ביכולתה לענות לאימה, שכן אז תבער חמתה גם עליה לפני השבת, לכן הסתפקה במבט רחום ואוהב לעבר אחותה, שמיהרה להיכנס בפתח דלת הבית.

רנה טיפסה באיטיות ובקושי רב בעשר מדרגות הבטון הצבועות לבן שהובילו לקומה השנייה. היא אחזה בשתי ידיה במעקה הברזל המפורזל, תוך שהיא נאבקה בדמעותיה. היא נכנסה למקלחת וסגרה מאחוריה את דלת העץ הכבדה, פתחה את כפתורי שמלתה ואפשרה לה לזלוג מגופה עד לרגליה. היא נעמדה מול כיור החרס המעוטר, המונח על שידת העץ, והביטה בהשתקפותה במראה שכבר הראתה את מותניה, סימן לכך שגבהה עוד קצת. גם שדיה תפחו והתעגלו, וגופה הדק ומותניה הצרים שיוו לה מראה של אישה צעירה. שערה השחור והגולש נח על כתפיה השמוטות כמו רוצה לתמוך בהן.

עיני השקד שלה הבריקו ונמלאו לפתע דמעות שהחלו לזרום במורד לחייה ללא שליטה. יבבה קלה בקעה מגרונה ואפשרה לדמעה מלוחה להיכנס לפיה ולהוסיף מרירות ליום הזה. היא לא אהבה את ליליאן, אך יותר מכול לא אהבה את המחשבה על כך שאביה ירצה לחתן אותה בגיל צעיר, ואז היא תתרחק ממנו. על כן לא התלוננה בפניו על יחסה של ליליאן כלפיה, שמא התלונה תעכיר את מערכת היחסים ביניהם ותוביל לכך שליליאן תזרז את לכתה מהבית.

נקישה נשמעה על הדלת. "רנה? את שם? הכול בסדר?" שאלה פיבי בהססנות.

"אני בסדר פיבי, רק ארחץ את עצמי," ענתה רנה בקול חנוק, היא מחתה דמעותיה ונכנסה מתחת לזרם המים. חום המים ניחם והרגיע אותה, שטף את מחשבותיה ממטלות היום, ולרגע, כשעצמה את עיניה, ראתה את דמותה של הצעירה הצרפתייה שפגשה היום בשוק. היא נראתה חופשייה כל כך ובטוחה בעצמה, ורנה תהתה אם תוכל יום אחד להרגיש כמוה.

נקישה נוספת נשמעה על הדלת והקיצה אותה מחלומה. "רנה, קדימה, הזדרזי, כולם צריכים להתרחץ לקראת השבת," מחתה ליליאן.

רנה סגרה בזריזות את ברז המים, נענית לקריאתה של ליליאן. היא ייבשה את הפצע בברכה וחבשה אותו, עטפה את ראשה ואת גופה במגבת ומיהרה במסדרון הצר, בתקווה שלא תפגוש את ליליאן בדרכה לחדרה.

היא פתחה את שתי דלתות העץ הצרות, הצבועות ירוק ועיטור חרוט במרכזן, והבחינה בפיבי, יושבת על קצה מיטתה. הן חלקו את החדר הזה מאז שהיו קטנות. חדרן היה מרוחק מחדר ההורים ומחדר הבנים, מה שאפשר להן ליהנות מזמן איכות משותף אל תוך הלילה.

רנה אהבה לחלוק את החדר עם אחותה. השיחות לפני השינה, הסודות המשותפים, הצחקוקים והשובבות של פיבי ובה בעת הבגרות שלה בשיחות ביניהן היו הזמן המנחם בסוף כל יום. לעיתים התקשתה פיבי להירדם ובזחילה פלשה למיטתה של רנה וכבשה חלק ממנה.

כעת, משגדלו, נראה כי החדר קטן למידותיהן. במרכזו עמדו שתי מיטות הברזל ושטיח מלבני עם מעוינים חומים ואדומים נפרש על הרצפה והפריד בין המיטות שהוצעו מדי בוקר בכיסוי קטיפתי מוזהב, המשווה להן מראה אחיד ונקי. ארון העץ הירוק המעוטר בחריטות שהוצב בפינת החדר שימש את שתי הבנות בחלוקת מדפים מוגדרת, אם כי פעמים רבות התערבבו בגדיהן אלו עם אלו. החלון עם התריסים העשויים עץ שנצבע כחול היה מול מיטתה של רנה ולידו המראה המעוטרת, כך שבכל בוקר בקומה יכלה להבחין בבבואתה.

רנה ניגשה אל פיבי וישבה לצידה על קצה המיטה כשפניהן לכיוון דלת החדר. הן ישבו כך בשתיקה דקות ארוכות.

"אני אוהבת את הרגע הזה שלפני כניסת השבת," אמרה רנה ברוך והפנתה את מבטה לחלון שלצידה. "יש לרגע הזה הילה משלו. אחרי כל ההכנות והריצות מגיע השקט, השלווה הזאת שלא דומה לשום יום אחר בשבוע," הוסיפה.

פיבי הפנתה מבטה לאחותה. "רנה, למה?" שאלה.

"מה למה?" רנה הביטה בהשתוממות באחותה.

"למה בכל פעם שליליאן מדברת אלייך ככה את שותקת?"

רנה נעמדה, סידרה את המגבת שעל גופה וניגשה אל החלון. עצב ירד על פניה, היא הביטה החוצה ולפניה נשקפה שעת הערביים במלאח. מחלון חדרה הבתים נראו קטנים יותר וצפופים כאילו שומרים זה על זה. השמש השוקעת על הבתים צבעה אותם בכתום שנמהל בצבעם הכחול הים־תיכוני.

בשעה זו כבר יש שקט בחוץ, כולם עסוקים בבתיהם בהכנות האחרונות לקראת השבת, בעוד רגע הכול יעמוד מלכת ושורות של אבות ובנים לבושים לבן יצעדו יחד לבית הכנסת. הרוח הקרירה של שעות בין הערביים הגיעה מן הים, נשבה קלות וליטפה את פניה של רנה. היא ידעה למה אחותה מתכוונת.

רנה ניגשה אל המרווח בין שתי המיטות שלהן, הוציאה ספר תנ"ך מן הכוך השקוע בקיר, שבתוכו נתלו מדפים ששימשו את הבנות לספריהן ולציודן האישי, וקראה, "כבד את אביך ואת אימך."⁴ לאחר דפדוף נוסף בספר קראה, "איש אימו ואביו תיראו."⁵

"הציווי לכבד את ההורים והציווי להתיירא מפניהם, הופכים אותם לסמכות העליונה," הסבירה לפיבי בקול חלוש.

"אבל ליליאן לא ילדה אותך. היא לא האימא שלך, והיא לא מכבדת אותך," קבעה פיבי.

רנה סגרה את הספר והצמידה אותו אל חיקה.

"פיבי, תביני... ליליאן היא האישה שגידלה אותי מגיל קטן, היא האישה שאבי בחר לאחר מות אימי. כשאני מכבדת אותה, אני מכבדת את בחירתו של אבי. אני מקווה שיבוא יום וליליאן תתעשת ותבין שבבחירתה באבי, היא בחרה גם בי."

"את יודעת שהיא לעולם לא תודה בזה," אמרה פיבי בצער והרכינה ראשה.

"הֵי, ילדה," פנתה רנה לפיבי והרימה את סנטרה. "אני מזכירה לך שבזכות ליליאן יש לי אותך ואת אבא כאן, וזה כל מה שחשוב כרגע," אמרה וליטפה את פניה. "קדימה, לכי להתרחץ, שנספיק להדלקת הנרות," האיצה בה.

רגע לפני שירדו במדרגות להדלקת הנרות, עמדו שתי הבנות יחד מול המראה, לבושות בשמלות לבנות. רנה קלעה לפיבי שתי צמות הדוקות שהגיעו לכתפיה והחליקו את תלתליה השחורים. שמלתה הארוכה של פיבי, המעוטרת בפרחים ורודים, עטפה את גופה העגלגל והדגישה את נמיכות קומתה.

רנה הברישה בעצמה את שערה הארוך החלק והצמידה שתי סיכות מוזהבות בצידי שערה שהדגישו את עיני השקד שלה. שרוולי שמלתה הארוכים והשקופים עטפו ברוך את זרועותיה הדקות והארוכות. השמלה הייתה רחבה מעט למידותיה הצרות, החליקה על רגליה וכיסתה רק במעט את ברכה החבושה.

הבנות שילבו ידיהן והביטו זו בזו מבעד למראה. זה הספיק לשתיהן לאשר את אשר ידעו; הן יהיו שם תמיד זו למענה של זו.

בנות המשפחה בהובלת ליליאן הדליקו נרות והכניסו את השבת בבית משפחת בן ישי. הן נעמדו בפינת האוכל ליד שידת העץ החומה המעוטרת בגוֹני חום ותכלת, ששימשה אותן מדי יום שישי להדלקת נרות ושמוקמה על ידי ליליאן צמוד למשרביה הכחולה שהפרידה בין הסלון לבין פינת האוכל. יוסף ושני הבנים, לבושים בחולצות לבנות, מסורקים למשעי עם כיפות לראשם, נעמדו מאחוריהן, ומשסיימו נשקו ובירכו זה את זה בברכת "שבת שלום." יוסף אסף לחיקו את רנה ונשק לראשה בעיניים עצומות המבקשות תפילה. "בינתי, עטרת ראשי," לחש לה.

רנה אהבה את הרגע הזה במיוחד. עם כניסת השבת עזב אביה את כל עיסוקיו וטרדות יומו ונתפנה לה. חיבוקו עטף אותה והשכיח ממנה ולו לרגע את שאירע היום. היא נחה תחת כתפיו הרחבות, חשה את חום מגעו ואהבתו הורעפה עליה, כמו רוצה לומר לה שהוא כאן בשבילה, והיא מצידה התמסרה ונענתה בעונג לחיבוקו החם.

הוא אחז בידיה והביט בשמלתה הלבנה, ולפתע הבחין בברך הפצועה שלה, חבושה בתחבושת.

"מה קרה לך, יא בינתי? איך קרה כך?" שאל בדאגה.

"הכול בסדר, אבא, זה שום דבר. מעדתי וקמתי, רואה?" היא פרשה ידיה לצדדים והתאמצה להסתובב בריקוד מרחף על קצות אצבעותיה. שמלתה התנופפה יחד איתה. "כבר עבר," היא רכנה לעברו ולחשה לו.

"מלאך שלי," הוא חייך אליה וליטף את לחייה. "אני מבקש ממך להיות זהירה יותר," לחש על אוזנה. היא הנהנה לעברו בחיוך וחשבה שאהבתו מצליחה לרפא את כל פצעיה.

פיבי קיבלה את חיבוקה החם של אימה והתרפקה בזרועותיה ואז פנתה לאביה שעטף אותה ונשק לראשה. גם הבנים הקטנים הצטרפו לחיבוק המשפחתי, בעוד ליליאן הניחה את ידה על ראשה של רנה, כפי שנהגה מדי יום שישי בהדלקת הנרות, ומלמלה ברכה שרנה מעולם לא הצליחה להבין. הבנים הקטנים הצטרפו לאביהם בלכתו לבית הכנסת. הבנות נשארו בבית באותו היום, לדרישתה של ליליאן לערוך ולארגן את השולחן לפני שיגיעו בני משפחת מויאל. בימים שבהם אירחו, ליליאן ויתרה על ביקור בבית הכנסת כדי להספיק להכין הכול לפני בואם של האורחים.

ואותו היום היה חשוב במיוחד, שכן אירחו לראשונה את שמואל מויאל שהיה עורך דין מנכבדי העיר ואת בני משפחתו. ליליאן רצתה שיתרשמו מהאירוח בביתם, כמו גם שמעה כי יש להם ארבעה ילדים וכי בנו בכורו של שמואל טרם נישא. היא חשבה כי זו תהיה הזדמנות להכיר בינו לבין רנה וקיוותה בליבה כי זהו ה"אחד" שיוסף חיכה לו, הלוא הוא בנו של אחד מראשי הקהילה היהודית בעיר.

רנה ופיבי עטפו את השולחן במפה לבנה ועליה ערכו את כלי האוכל הצבעוניים מחרסינה, המעוטרים בפס מוזהב בצידם, שליליאן הוציאה רק באירוח חגיגי. הן סידרו את הכיסאות כמספר הסועדים, בעוד ליליאן טורחת על הכנת האוכל במגשים.

קולות גברים מדברים בחוץ וצעקות הבנים הקטנים אישרו בפני בנות הבית כי הסתיימה התפילה ובעוד רגע יישמעו הנקישות על דלת העץ הכחולה בכניסה, שיאשרו את הגעת האורחים ואת תחילתה של ארוחת הערב.

ליליאן לקחה נשימה עמוקה, נרגשת, הסירה מעליה את סינרה, סידרה את צווארון שמלתה הלבנה, מתחה את המטפחת שלראשה ובצעדים נרגשים ניגשה לפתוח את הדלת עבור האורחים. פיבי ורנה עמדו לצידה וקיבלו את האורחים ואת בני הבית בברכת שבת שלום וברוכים הבאים.

ראשונים נכנסו יוסף ושמואל, אחריהם לאה, אשתו של שמואל, שנישקה את ליליאן ואת הבנות והודתה להן על ההזמנה, ואחרונים נכנסו הבנים הקטנים רפאל ומיכאל וארבעת בניהם של לאה ושמואל, דוד הבכור ושלושת אחיו הקטנים.

עם כניסתו של דוד טפחה ליליאן על כתפו וקירבה את רנה אליו בדחיפה קלה בעודה מציגה אותה בפניו. רנה, שנתפסה לא מוכנה למהלכה של ליליאן, חשה נבוכה והשפילה מבטה כשכמעט נתקלה בזרועו הצנומה של דוד שנראה צעיר ממנה. ניכר כי גם דוד, שממילא נראה חסר ביטחון, לא הבין את פשר התנהגותה של ליליאן. הוא מיהר לברך את הבנות בברכת שבת שלום שנשמעה אף היא חסרת ביטחון ונכנס נבוך לצד אחיו הקטנים. פיבי, שהבחינה בהתרחשות ובהבעת פניה הזעופה של אימה, מיהרה לקחת את רנה לשולחן.

"אז זאת התוכנית שלה!" לחשה רנה לפיבי בכעס, "היא הזמינה אותם כדי לשדך לי את הבן של שמואל מויאל!"

פיבי הביטה בה בעיניים בוהות כלא מאמינה.

האישה הזאת תעשה הכול כדי להוציא אותי מביתה ולהרחיק אותי מאבא שלי, הרהרה רנה בליבה ופניה זעפו.

כשכולם הסבו אל השולחן, ליליאן ביקשה מפיבי להתחלף איתה ותפסה את מקומה ליד רנה, דבר שהיה תמוה בעיני שתיהן; הרי ליליאן מעולם לא ביקשה לשבת ליד בתו של יוסף. בני משפחת מויאל ישבו מולם, ורנה הבחינה כי דוד עדיין נבוך מהמחווה הלא מכובדת של ליליאן. הוא הביט ברנה במבט מבויש ומתנצל.

לאחר שכולם תפסו את מקומם פצח יוסף בזמירות השבת, וכל יושבי השולחן הצטרפו אליו בהתלהבות, עד לרגע הקידוש על היין שבו הכול נדם ורק קולו הצרוד של יוסף נשמע, מלא בכוונת תפילה.

עם סיום הקידוש והברכה על החלות מעשה ידיה של ליליאן, הוגשו לשולחן מטעמי השבת וכולם סעדו ונהנו מתבשיליה תוך כדי שיחות חולין.

"ליליאן, מעשה ידייך להתפאר, תודה על אירוח כיד המלך," אמר שמואל והרים את כוס היין שלו לחיים.

זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שבהן הבחינה רנה כי ליליאן הסמיקה קלות והגביהה את הכוס שבידה.

מה האישה הזו זוממת עכשיו? הרהרה רנה.

"לחיי הילדים שלנו, מי ייתן ויתארסו עם בחירי ליבם," אמרה ליליאן והפנתה את מבטה לרנה ואחר כך לדוד שישב מולה.

ליבה של רנה הלם בחוזקה, דם חם התפשט בכל גופה והיא הרגישה שדמעות ממלאות את עיניה. היא הביטה באביה במבט מאוכזב, והוא החזיר לה מבט אוהב ותמים והנהן בניסיון להרגיעה. רנה גררה את כיסאה לאחור, אך רגע לפני שהתרוממה הבחינה בה ליליאן ודחפה את כתפה מטה בחיוך ממזרי, מוודאת שתישאר ישובה בכיסאה.

"הו, כן," אמרה לאה, אשתו של שמואל, והניפה את כוס היין שבידה. "בהחלט!" הוסיפה בחיוך. "שכחנו לספר שדוד התארס בשבוע שעבר עם בחירת ליבו, ואנחנו מרוצים מאוד מבחירתו," אמרה והביטה בבנה שהגיב בחיוך נבוך.

"הוא תכף יסיים את לימודי המשפטים באוניברסיטה ויעבוד איתי במשרד עורכי הדין שלי," הוסיף שמואל בגאווה והרים אף הוא את כוס היין שבידו.

"נתפלל שבקרוב תמצאו ארוס גם לרנה שלכם," אמרה לאה והגביהה שוב את הכוס שבידה, מסמנת לכל יושבי השולחן להרים איתה לחיים.

אוויר עלה לאט ובזהירות מריאותיה של רנה ועשה דרכו החוצה דרך פיה בתנועה איטית ומדודה, שמא מישהו מהאורחים יבחין בהקלה שהיא חשה לנוכח דברי אימו של דוד.

די היה במבט אחד מצידה של רנה כדי להבחין בחוסר שביעות רצונה של ליליאן, כאילו מישהו זרק רימון בחדר, פוצץ את כל תוכניותיה לרסיסים והשאיר לידה את הבת של יוסף, לפחות עד שתרקום תוכנית חדשה.

"בשעה טובה," אמר יוסף, הרים כוסו לחיים וחייך לרנה בקריצה, כאילו ידע על תוכניתה של אשתו ואף חזה את תוצאותיה מראש. רנה מצידה החזירה לו בחיוך משלה וידעה שהוא לעולם לא יאכזב אותה.

הערות

1 תנור שבנוי מתבן, מאבנים ומבוץ, שבו היו אופים פיתות גדולות מבצק.

2 עגבניות.

3 האזור ברבאט שבו גרו יהודים.

4 שמות כ, י'א.

5 ויקרא יט, ג'.