מבוא
בשנת 2003 התקיימה בלונדון הפגנה נגד המלחמה בעיראק. זו הייתה ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות העיר לונדון, והשתתפו בה כשני מיליון מפגינים. הארגון המרכזי שארגן את ההפגנה היה הקואליציה לעצירת המלחמה. ארגון שקם בשנת 2001 על ידי חברים במפלגות סוציאליסטיות ונציגי איגודי עובדים. בשנת 2011 הנהיג את הארגון ג'רמי קורבין (Corbyn), וכעבור ארבע שנים, בשנת 2015, הוא נבחר לתפקיד יושב הראש של מפלגת הלייבור.
בתחילת המאה ה־21 החיבור בין פציפיזם לסוציאליזם בחברה הבריטית היה ברור לכול. אולם בספר זה ייבדק הקשר בין פציפיזם לסוציאליזם בבריטניה בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20, בשנים שבהן התגבש זרם פציפיסטי סוציאליסטי דומיננטי. נקודת הסיום של הספר היא שנת 1924, משום שבשנה זו עלתה לראשונה מפלגת הלייבור לשלטון. אז עמד בראשה ראמזי מקדונלד (MacDonald, 1866-1937), פעיל שלום בולט ומוכר.
עליית מפלגת הלייבור לשלטון, בהנהגת אחד ממנהיגי המחנה הפציפיסטי, לטעמי, היא רגע השיא של השפעת הזרם הפציפיסטי סוציאליסטי. ברגע ההוא הפכה בריטניה למדינה היחידה במערב אירופה שהשתתפה במלחמת העולם הראשונה ובחרה במתנגד מלחמה פעיל להיות ראש ממשלה. לדעתי, בסוף שנת 1923 ניצחון מפלגת הלייבור מלמד על הצלחתו של זרם זה ועל השפעתו על הפוליטיקה הבריטית בפרט ועל החברה הבריטית בכלל.
כדי לדון בפציפיזם יש להגדיר מונח זה. אמיל ארנו (Émile Arnaud, 1864-1921) טבע את המונח פציפיזם לראשונה ב־1901 כנשיא הליגה הבין־לאומית לשלום ולחירות. פציפיזם (מהמילה הלטינית pax שפירושה שלום) הוא תאוריה שלפיה יש לנסות ולהגיע לפתרון של שלום כדי ליישב סכסוכים בין צדדים עוינים ולנסות למנוע מלחמה ככל שניתן. תומכי הפציפיזם מאמינים ששלום הוא אפשרי ושלרוב מלחמות אינן מוצדקות.1
לראשונה, במאמרו "ההיסטוריה של השלום", הבחין ההיסטוריון ההונגרי אישטוון קנדה (Kende, 1917-1988) בין גישות פציפיסטיות שונות במערב אירופה. מאמר זה חשוב ביותר למחקר ההיסטורי על אודות פציפיזם, משום שלא כחוקרים אחרים שתפסו את הפציפיזם כדבר סטטי וא־היסטורי, הראה קנדה שפציפיזם אינו רעיון מופשט ומנותק, אלא הוא תפיסה שמשתנה ומתעצבת בהתאם לזרמים ולגישות הדומיננטיים הקיימים בתקופות שונות, ולפיכך הוא גם היה מסוגל להצביע על שינויים בתפיסה הפציפיסטית הדומיננטית לאורך ההיסטוריה. קנדה חילק את התפיסות הפציפיסטיות במערב אירופה לארבע: פציפיזם נוצרי, פציפיזם הומניסטי, פציפיזם ליברלי ופציפיזם סוציאליסטי.2
במאות ה־17 וה־18, בין היתר בעקבות המהפכה הטכנולוגית, המהפכה התעשייתית ועליית מעמד הבורגנים, התפתחה באירופה תפיסה פילוסופית פוליטית חדשה - הליברליזם, והיא השפיעה על תחומי החיים השונים. לדוגמה, בתחום הפוליטי, לפי תפיסה זו, הסמכות והלגיטימיות של השלטון נובעת מהסכמת האזרחים בעלי הזכויות הטבעיות. דהיינו, האזרחים הם הריבון, והם אלו שמעניקים למלך את הלגיטימיות של שלטונו. זאת ועוד, הפרדיגמה הליברלית שהתפתחה התבססה על התועלתנות של האדם, קרי תועלתו האישית (האנוכיות), והיא הפכה להיות המנגנון שמניע את האנושות ואת הקדמה האנושית. לפי הפילוסוף ג'ון לוק (1632-1704): "הטבע, אני מודה, הכניס באדם שאיפה לאושר ורתיעה מסבל [...] אפשר להבחין בכך בקרב כל האנשים ובקרב כל הגילים באופן עקבי ואוניברסלי",3 ולכן כל פרט שואף להגדיל את תועלתו מצד אחד ולמזער את סבלו מצד אחר. תועלת הכלל עשויה להשתפר אם כל פרט יגדיל את תועלתו האישית.
הליברליזם השפיע על הפציפיזם. הפציפיסטים הליברלים קראו להימנע מפגיעה בתועלת הכלכלית והתנגדו למלחמות. לפי קנדה: "הסיבה להשגת השלום הייתה הרווח, בעיקר רווחיה של המעצמה העולמית החזקה ביותר [...] רווחיה של האומה הבריטית".4
המהפכה התעשייתית הגדילה את היקף הייצור והמסחר ובד בבד הרחיבה את אי־השוויון הכלכלי והביאה לכך שעובדים ופועלים חיו חיי דלות ועוני. בעקבות מצוקות הפרולטריון התפתח הסוציאליזם, ומטרתו הייתה לשנות את העוולות החברתיות ולקיים שוויון כלכלי. בתוך הסוציאליזם התגבשו מספר זרמים ביניהם הסוציאליזם הרפורמיסטי והסוציאליזם המרקסיסטי. לפי הסוציאליזם המרקסיסטי, התפתחות ההיסטוריה היא התפתחות של מאבקי השליטה על אמצעי הייצור, דהיינו היסטוריה של מאבק מעמדות,5 ולכן רק מהפכה תוכל לכונן חברה סוציאליסטית. לעומת זאת, תומכי הסוציאליזם הרפורמיסטי טענו שאפשר לכונן חברה סוציאליסטית באמצעות רפורמות דמוקרטיות,6 דהיינו באמצעות מנגנון פוליטי פרלמנטרי אפשר לפעול ולצמצם את אי־השוויון הכלכלי־חברתי ולהיאבק בעוני, בין היתר באמצעות קיום בחירות דמוקרטיות לבית הנבחרים.7 לפיכך חברי הזרם הסוציאל דמוקרטי נאבקו למען זכות בחירה לכולם, ללא התחשבות בהון האישי, ברכוש הפרטי או בהכנסה של האדם, בניגוד למרבית הליברלים.
קנדה הסביר שבעקבות עליית התנועה הסוציאליסטית במאה ה־19 הופיע זרם פציפיסטי חדש - הפציפיזם הסוציאליסטי. בספר זה אתמקד בעקרונות הזרם הזה ובהתמודדותו עם זרם הפציפיזם הליברלי, שהיה דומיננטי באירופה בכלל ובבריטניה בפרט עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, ואסביר את המהפך שחל במחנה הפציפיסטי שבעטיו הפך הפציפיזם הסוציאליסטי לזרם הדומיננטי.
הערות
1. אברהם יסעור, השלום: דור דור דורשיו ודורסיו, תל אביב: ספרית פועלים בשיתוף עם המועצה היהודית־ערבית לחינוך לשלום ליד המרכז לשלום, 1986, עמ' 13; Heloise Brown, "The Truest Form of Patriotism": Pacifist Feminism in Britain, 1870-1902, Manchester: Manchester University Press, 2003, p. 3.
2. Istvan Kende, "The History of Peace: Concept and Organizations from the Late Middle Ages to the 1870’s", Journal of Peace Research 26(3)(1989): 233-247.
3. A. P. Brogan, "John Locke and Utilitarianism", Ethics: An International Journal of Social, Political, and Legal Philosophy LXIX(2) (1959): 80.
4. Kende, "The History of Peace", pp. 237-238.
5. אבנר דה־שליט, סוציאליזם, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1994, עמ' 33-36, 44.
6. Sheri Berman, The Social Democratic Moment: Ideas and Politics in the Making of Interwar Europe, Cambridge: Harvard University Press, 1998, p. 4.
7. עמי וטורי, השוואה בין הסוציאל דמוקרטים הגרמנים והסוציאל דמוקרטים השבדים בשנים 1918-1933, חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת תל אביב, 1996, עמ' 3.
1
סוציאליזם, אנטי־אימפריאליזם ופציפיזם
ייחודיות האנטי־אימפריאליזם הסוציאליסטי
בשלהי המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 הגיעה האימפריה הבריטית לשיא גודלה וכונתה "האימפריה שבה השמש אינה שוקעת לעולם", מכיוון שבכל שעה משעות היממה היה מקום באימפריה הבריטית שבו זרחה השמש.8 בדומה לאימפריות אחרות בעולם, גם בריטניה כבשה עמים, שבטים, שטחים וטריטוריות במאבק אלים ורווי דם.
המתנגדים למדיניות של בריטניה, ביניהם פציפיסטים סוציאליסטים בריטים, פרסמו מאמרי ביקורת כלפי האימפריאליזם. לדוגמה, ב־1898, במאמר "סוציאליזם ומדיניות חוץ" שפורסם בעיתונה של המפלגה הסוציאליסטית הרפורמיסטית, מפלגת הלייבור העצמאית, כתב ראמזי מקדונלד: "אנו נגד אימפריאליזם [...] אנו בעד שלום ואחווה בין העמים";9 ובמאמר מ־1899 נכתב שלסוציאליזם אין אויב גדול יותר מהמיליטריזם והאימפריאליזם.10 הפציפיסטים הסוציאליסטים הדגישו את המניעים הכלכליים שהביאו להיווצרות האימפריאליזם ולשימורו. לדידם, המדיניות האלימה, המדכאת והכוחנית, שהונהגה על ידי מדינות אירופה בכלל ובריטניה בפרט, שיקפה בעיקר אינטרסים כלכליים ולא שיגעון גדלות או שאיפה לתרבת עמים לא מערביים.
בספרו לייבור והאימפריה (Labour and the Empire) הסביר מקדונלד שהאימפריה התבססה על תאוות בצע ורווחים ולא על ערכים ועל עקרונות נשגבים,11 ובמאמרו "סוציאליזם בין־לאומי" טען בלפורט בקס (Bax, 1854-1926), ממקימי הליגה הסוציאליסטית, עורך העיתון Commonweal (עיתונה של הליגה הסוציאליסטית) ומראשי הפציפיסטים מהזרם הסוציאליסטי המרקסיסטי, שלאימפריאליזם סיבות כלכליות, וכל הסיבות האחרות הן הסוואות והצדקות בלבד. בקס תיאר מצב היפותטי של פלישה לטימבקטו שבאפריקה. לדבריו, אחרי הפלישה, בעזרת התקשורת, יעסקו הפוליטיקאים בגינוי העבדות, ובריטניה תתבקש להתערב ולשלוח כוחות צבא. שמירת הסדר והביטחון, בזכות הצבא הבריטי, תאפשר פיתוח של יוזמות מסחר והקמת מפעלים שבהם יועסקו מקומיים בתנאי עבודה קשים.12 גם סילביה פנקהרסט (Pankhurst, 1882-1960), סופרג'יסטית סוציאליסטית ומרקסיסטית במלחמת העולם הראשונה, טענה שמטרת המושבות הייתה רווחיות עבור המדינות הקפיטליסטיות והגדלת הונן. לדבריה, אי־השגת מטרה זו תביא להדחת הממשלות המקומיות ולהחלפתן.13
הפציפיסטים הסוציאליסטים שניתחו את האימפריאליזם הבריטי הזכירו את תאוריית תת־הצריכה של מרקס ואנגלס. לפי תאוריה זו, האימפריאליזם הוא תוצר של הקפיטליזם ומטרתו להבטיח שייצור המוצרים והסחורות וייצואם יגבר, בין היתר באמצעות כיבוש של שווקים חדשים. כך האימפריאליזם תורם לחוסר שוויון כלכלי ולהתרוששות חלקים נרחבים באוכלוסייה, והוא מניע את האליטה הכלכלית לכבוש מקומות חדשים שבהם יימצאו צרכנים חדשים למוצריה. במילותיו של אנגלס, אימפריאליזם הוא תוצר של תעשייה גדולה המתרוצצת מסביב לעולם ורודפת אחרי צרכנים חדשים ואפיקי השקעה רווחיים יותר.14
תאוריית תת־הצריכה הפכה לפופולרית מאוד בקרב פציפיסטים סוציאליסטים בבריטניה, בעיקר בגלל ג'ון אטקינסון הובסון (Hobson, 1858-1940) וספרו האימפריאליזם (Imperialism).15 אומנם הובסון כתב את הספר כשהיה חבר במפלגה הליברלית, אך אכזבתו מהמפלגה בולטת בטקסט, במיוחד למקרא אמירותיו על היות הסוציאליזם והאיגודים המקצועיים אמצעים לעצירת האימפריאליזם. אחרי מלחמת העולם הראשונה התנגד הובסון לאימפריאליזם מתוך תפיסת עולם סוציאליסטית, נטש את המפלגה הליברלית ועבר למפלגת הלייבור העצמאית שבה מצא אוזן קשבת לרעיונותיו.
שלא כמרקס ואנגלס, הובסון הסביר שהמדיניות האימפריאליסטית נועדה בעיקר למטרות של השקעות זרות וייצוא הון ולא למען ייצוא מוצרים וסחורות. "אימפריאליזם אגרסיבי", קבע הובסון, "הוא מקור של רווח גדול למשקיע שלא יכול למצוא בביתו את השימוש הרווחי שהוא מחפש להונו ומתעקש שהממשלה תעזור לו כדי להבטיח השקעות זרות".16 לדידו, מדיניות החוץ המודרנית של מדינות המערב התמקדה בכיבוש שווקים רווחיים להשקעה, כדי להטיב עם האליטה הכלכלית וכדי להמריץ אותה להשתמש במדיניות הלאומית ובכוחה של המדינה במטרה להגדיל את ההשקעות הפרטיות של האליטה.17 הובסון טען שהאימפריאליזם תרם במידה מעטה מאוד לסחר הבריטי ולכלכלה הבריטית, אך הממלכה השקיעה מאמצים ומשאבים רבים באימפריאליזם למען האליטות הכלכליות: "התשובה היחידה האפשרית היא שהאינטרס העסקי של המדינה, כפוף לאינטרס של קבוצה מסוימת, שהשתלטה על המשאבים הלאומיים, ומשתמשת בהם לרווחיה הפרטיים [...] למרות שהאימפריאליזם החדש היה עסק רע עבור המדינה, הוא היה עסק טוב למעמדות ולמקצועות מסוימים בתוך המדינה".18
כדי למנוע התפשטות אימפריאליסטית, בעקבות תת־הצריכה, צריך לשאוף לחלוקה שוויונית וצודקת יותר של העושר בחברה. לטענת הובסון, "זו לא הקדמה התעשייתית שדורשת את פתיחת השווקים החדשים והשתלטות על שטחים חדשים להשקעה, אלא חלוקה לקויה של כוח הצריכה שמונעת את קליטתם של מוצרים והון בתוך המדינה".19 לדידו, אם ציבור הצרכנים במדינה יעלה ויגביר את יכולת הצריכה ויעמוד בקצב עליית הייצור, אזי לא יהיה עודף במוצרים והון שמשוועים לשווקים חדשים, ומדיניות האימפריאליזם תתייתר. זאת ועוד, לפי הובסון, אם ההון שנצבר היה עובר לפועלים כשכר גבוה יותר או להשקעות בקהילות המקומיות, אזי לא היה צורך לחפש שווקים זרים או אזורים חדשים לשקעה.20
נוסף על הסיבה הכלכלית לאימפריאליזם, הצטברות הון כתוצאה מתת־צריכה מקומית, ציינו הפציפיסטים הסוציאליסטים שלוש סיבות כלכליות אחרות, משניות יותר, להיווצרות מדיניות האימפריאליזם: הראשונה, הרצון להשתלט על משאבי הטבע של המדינות הלא מפותחות. הובסון כתב שכשהמתיישבים החדשים "הלבנים" גילו שגזעים אחרים ילידיים שולטים על אדמות עשירות בתוצרת חקלאית, במינרלים או במשאבים טבע, הם חמדו אותם לעצמם;21 השנייה, השאיפה של הכובשים להשיג כוח עבודה זול שיחליף את כוח העבודה היקר והמאורגן במערב,22 כפי שניסח זאת נואל הנרי בריילספורד (Brailsford, 1873-1958), חבר מפלגת הלייבור, "הקפיטליסט שומע שהמזרח קורא לו בגלל היעדרם של חוקי עבודה במפעלים";23 והשלישית, פתיחת משרות ותפקידים רבים בממשל של המושבות שירתה את האליטה הבריטית. לדברי בריילספורד, כל דרישה לממשל עצמי בהודו או במצרים, לדוגמה, פגעה באינטרסים המושקעים של משפחות אמידות בקנסינגטון או ביורקשייר, ומשמעות הסיום המיידי של האימפריה היה הרס כלכלי.24
במרוצת הזמן הפכה תאוריית התת־צריכה לסוג של התייחסות מקובלת כלפי אימפריאליזם, לא רק בקרב פעילים בודדים, אלא גם בעת הצהרות רשמיות של מפלגת הלייבור בבריטניה. לדוגמה, בשנת 1920, בספרון מדיניות של מפלגת הלייבור, האימפריה באפריקה (The Empire in Africa), נטען שהסיבות למדיניות האימפריאליסטית הבריטית נעוצות ברצון של הקפיטליסטים להשיג שווקים ושדות השקעה (כולל חומרי גלם): "המדיניות האימפריאליסטית הייתה משום כך ניצול הבעלות על שטחים באזורים טרופיים לרווחת ההון והתעשייה הבריטית".25
אם כן, בתקופה הנידונה, בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20, הדגישו העמדות האנטי־אימפריאליסטיות הסוציאליסטיות בבריטניה את ההיבט הכלכלי, ועל כן מאבקם של בעלי העמדות האלה התמקד בשינוי המצב הכלכלי בחברה הבריטית באמצעות פעולות אקטיביות של המפלגות הסוציאליסטיות והאיגודים המקצועיים. פעולות אלה עלו בקנה אחד עם מטרות הפציפיזם.
הערות
8. Simon Smith, British Imperialism 1750-1970, Cambridge: Cambridge University Press, 1998, p. 71.
9. Ramsay Macdonald, "Socialism and Foreign Affairs", ILP News, January 1898, vol 10 no 1, p. 4.
10. "The International Crusade for Peace", ILP News, February 1899, vol 2 no 23, p. 2. השפעתם של הפציפיסטים הסוציאליסטים על המחנה הסוציאליסטי הייתה רבה, ונציגים בריטים באינטרנציונל הסוציאליסטי חברו לעמיתיהם ביבשת אירופה ועזרו להעביר החלטות וגינויים נגד האימפריאליזם בכנסי האינטרנציונל הסוציאליסטי שהתקיימו בשנים 1896, 1900, 1907 ו־1910. אחרי מלחמת העולם הראשונה, בהשפעת הדומיננטיות של הנציגים הבריטים גם באינטרנציונל האיגודים המקצועיים, גונה האימפריאליזם והוחלט להיאבק בו. The International Federation of Trade Unions, War against War: The Mission of Organized Labour in the Movement for World Peace, Amsterdam: The International Trade Union Movement, 1923, pp. 3, 12, Trade Union Library (hereafter TUL), JX 1974.
11. Ramsay Macdonald, Labour and the Empire, London: George Allen Unwin, 1907, p. 23.
12. Belfort Bax, "International Socialism", Progress, July 1884, p. 19.
13. Sylvia Pankhurst, "The Indian Reform Bill", Workers’ Dreadnought 6(12) (1919): 1361.
14. פרידריך אנגלס, התפתחות הסוציאליזם מאוטופיה למדע, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1954, עמ' 67.
15. John Atkinson Hobson, Imperialism: A Study, London: Spokesman, (1902) 2011, p. 103.
16. שם, עמ' 103. הובסון ציטט בספרו דוח של הוועדה הממלכתית הבריטית שדנה במשבר המסחר בשנת 1885 ושקבעה שהביקוש עבור המוצרים לא עלה באותו שיעור, כפי שקרה בעבר, ושמדובר ב"ייצור יתר".
17. שם עמ' 84-85.
18. שם, עמ' 79. גם לדעת חוקרים מודרנים הייתה האימפריה רווחית, בעיקר למשקיעים ולאליטה הכלכלית ולא למדינה הבריטית ולמרבית אזרחיה. Lance E. David and Robert A. Huttenback, Mammon and the Pursuit of Empire: The Political Economy of British Imperialism, 1860-1912, Cambridge: Cambridge University Press, 1986, pp. 191, 250, 306, 317.
19. Hobson, Imperialism, p. 104.
20. שם, עמ' 107.
21. שם, עמ' 234.
22. Macdonald, Labour and the Empire, p. 19.
23. Henry Noel Brailsford, The War of Steel and Gold: A Study of the Armed Peace, London: Thoemmes Press, (1914) 1917, p. 82.
24. שם, עמ' 87. ב־1908, בדוח של ועידת מפלגת הלייבור העצמאית, נטען שבריטניה דחתה את דרישות העצמאות של הודו מן הטעם שבנים רבים של בני המעמד הבינוני והמעמד הגבוה חיו בנוחות וברווחה בתפקידי ממשל בהודו. Independent Labour Party, ILP Report of the Sixteenth Annual Conference Town Hall, Huddersfield, April 19-21 1908, p. 67.
25. The Labour Party, The Empire in Africa: Labour’s Policy, London: The Labour Party, 1920, p. 2.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
