הנשמה העשירית

פתח דבר
ומייאו ראשון

בשכונת ילדותי, מרחק הליכה יחפה משפת הים, אי שם בשנות החמישים של המאה שעברה, היו הילדים צועקים ״קישטה״ לחתולי הפחים. הם לא לחשו ״פסטט״ רך, לא הניחו פנכת חלב או צלחת עצמות ולא ליטפו פרוות חתול, אלא צעקו ״קיש״, שמשמעו בערבית ״לך מפה. הסתלק״. זה היה כרך מזרח תיכוני חדש ושוקק חיים, שהוקם כשני דורות לפני בואי לעולם והוא אפור שנהבי, קלוף מבליית המלח והשמש. מלא פליטים וניצולים. חתוליו הראשונים הגיעו מבתי הערבים ששכנו בעיר העתיקה של יפו, או הובאו בספינות הבריטים כדי להילחם במכת החולדות של האוריינט. כך או כך, החתולים היו פה לפני סכסוך הדמים שפרץ בין בני האדם באיוולתם.

גדלתי בדירת פרטר צנועה, בן בכור למשפחת שארים פולנית זעירה, עם הוריי הטובים ואחותי שירלי. שני חדרים בדמי מפתח בקומת הקרקע העורפית של הבניין התלת־קומתי בדיזנגוף 216 של משפחת שצ'רצ'ינסקי, וחצר חולית ארוכה וצרה ופינה המיועדת לפחי אשפה תחת עץ שפירותיו היו אמורים לדחות את ענן הזבובים הלבנטיני.

קרוב לחתולים, שמעתי ממיטתי את המייאאאו כמו היו בעלי הפרווה בחדרי; הם נכנסו ויצאו גם מחלומי. באדמת החצר רוויית השתן, גידלתי ערוגת גרניום קטנה בזמן שיצורי הפחים צפו בי באדישות שלווה.

הקריאה הנפוצה הייתה כאמור ״קישטה״, ובחיה הכי נקייה בטבע ראינו יצור פרא שחי בזבל, מעביר פרעושים, מחלות וזוהמה, ולעולם לא יציב את כפותיו בדירתנו. הותר לי לגדל תולעי משי, שני צבים וצמד אוגרים. אבי החילוני למהדרין קרא לגברים חרדים שנשאו שטריימל פרווה על ראשם ״אלה עם חתול מת על הראש״. היו שמועות על בתי יקים, שבהם, לצד ספריהם של גתה והרמן ברוך, נח על השטיח חתול סיאמי.

לא ראיתי חתול בשום בית.

בכל שכונה חי לו שכן ניצול שואה, שהיה משאיר בחצר פנכה עם עצמות עוף לחתולים מזי רעב כמו שהיה הוא בשעתו. פה ושם קראתי אזכורים לחתול בספרי הילדים, מכושיתא בת אילת, החתולה הכושית בדירה להשכיר, או אביגדור המאירי בשיר ״עולם הפוך״, שבו ״צמחוני אוכל נקניק... אנטיוכוס צדיק... דגים שטים על העצים והחתול מטיל ביצים״.

עברתי את רוב חיי בלי חתול, גם בלי כלב. נישאתי פעמיים, התגרשתי פעמיים, התאהבתי שש פעמים, ליבי התנפץ שלוש. קניתי ומכרתי מכוניות לשימושי הפרטי. עשיתי מילואים כמפקד טנק. נלחמתי במלחמה אחת גדולה ואחת קטנה שפקחה את עיני לאיוולת. כתבתי ספרים, ריאיינתי אינספור אנשים, סקרתי מאות זירות רצח והיעדרות, עברתי דירות שכורות, גידלתי שני ילדים, ושום כלב או חתול, ואפילו לא תוכי לא היה לי. גם אחרי שעזבתי את הבית היו כל אהובותיי נטולות חתולים, ורק כשהכרתי את אורית בשליש האחרון של חיי הגיעה עימה, כמין בת זקונים, חתולתה ושמה גרייסי.

כחוב לאהבה, קיבלתי אותה לביתנו ואחר כך לארץ החדשה שעקרנו אליה עד שחדרה לליבי כחץ. מובילה אותי אל המסע החתולי הזה. מסע, פגישות, שיחות וספר שהוא הודיה על ההיכרות עם יצור שהרחיב את עולמי ופתח את ליבי גם אל ברואים פרוותיים ודומיהם החיים, בעת שבה בני אדם שבים ונהפכים לטורפים אכזריים מזן שאין דומה לו בטבע.

1

אני יושב בספרייה ובבתי קפה, מראיין ומקליד שיחות, מציץ בספרים ובכתבי עת, נע אל ראשיתה של המאה העשרים, עת נבנו בתיה של העיר העברית שצמחה מחלום, חול וספקולציה. אני מנסה לאתר את חתול הבית הראשון של כרך שמכיל כיום בין 40 אלף חתולי בית ורחוב על פי הערכה זהירה, ועד למספר מדהים של 150 אלף על פי הערכה פרועה אך כנראה ריאלית. אני נתקל רק בשלד מטאפורי של חתול. אין היסטוריה כתובה, אין ארכיון חתולים או מוזיאון תולדות החתול העברי.

רק היסטוריה שבעל פה, אגדות, שמועות וספרות.

גם בספר הספרים אין חתולים. הם צצים בו רק פעם אחת, בנבואת זעם, נקראים ״איים״, והם מאכלסים כדרכם ארמונות שוממים. בתלמוד כבר מייללים ארבעים ושלושה חתולים גם בגרסתם הארמית שונרא. כי ״הרואה חתול בחלום נעשית לו שירה נאה״, או מה דינו של חתול שקטע ידו של תינוק? מוות. או מעשה ב״כרכושתא ושונרא עבדו הילולה מתרבא דביש גדא״, המתאר חולדה וחתול שנהנים מחלבו של עכבר ביש מזל.

״שונרא זעירא, היה פונה לאחד ממסוביו, בעל מרה שחורה ביותר — למה ישבת? בעל בכי שלי, בקרן זוית ותוריד את ראשך?״ כתב יוסף חיים ברנר היפואי מר הנפש. כמה ארכאי ונהדר נשמע ה״שונרא זעירא״ הזה כביטוי ספרותי מוקדם מאוד לפוסי. אך כשברנר יצא לשוק היפואי, שמע את הערבים צועקים לחתולי הרחוב — ״בזונא״ או ״חייטל״, כי החתול היה נוהג לחייטל, להשתרך אחרי השיירות.

"דּוּמִיָּה בַּמֶּרְחָבִים שׁוֹרֶקֶת. / בֹּהַק הַסַּכִּין בְּעֵין הַחֲתוּלִים", כתב אלתרמן על היצור שמחתל את גלליו. "חתול שחור דרוס" מובע בטקסט של לאה גולדברג בשנות הארבעים, ואילו שיר אחד של מאיר ויזלטיר תוהה איך להכניס חתול דרוס לפואטיקה. "רשימות של חתול רחוב" של ניסים אלוני בוחן את העיר מנקודת מבטו של חתול חשדן, וגם סיפור ישן פרי עטו כולל חתול שמציל את העיר מעכבריה, אבל מטיל עליה את חיתתו לאחר מכן, עד שמחליטים להרגו: העיר כולה עולה בלהבות, ורק החתול החי ניצב כמנצח על גל החורבות.

״כשאני לבדי בחדר עם החתול, תוקפני החשק להרגו״, כתב דוד פוגל החרדתי על מחשבות גיבורו ועל חתול ערמומי המרגל אל תוך נפש האדם בספרו ״חיי נישואין״. חתולי תחנת הקמח השמנים של אורלב היו משוטטים בשכונת ימין משה, ואילו חתולי נחום גוטמן השקיפו על סמטאות תל־אביב. החתולים צצו אצל ע. הלל; משוררות, משוררים וסופרים תיארו חתולי רחוב או חתולי בית. אך אלה כולם חתולים ספרותיים.

כשאני מחפש דוגמה ספרותית עכשווית צץ לו חתול טוקסידו שחור לבן. שמו משׂפומי, והוא מתגורר עם צאצאה של משפחת כותבים נודעים ועם זוגתו, חוקרת ביולוגיה. הקאהו הוא איש צעיר שסבו כתב, דודו כתב, אביו נודע בכל העולם בכתיבתו, ואחיותיו כותבות. וכולם חתולאים.

חתול הטוקסידו משפומי עצמו עדיין לא כתב מילה.

2

דניאל עוז מדבר ואני רושם בכתב ידי הקצרני, הקשה לפענוח גם בעבורי אחרי עשרות שנות כתיבה שעיוותו את מראה המילה. אני כותב כדרכי בעט הזול, פיילוט 700, שאני רגיל אליו כל כך, על גבי דפי בלוק מכתבים. מנהג עיתונאי שאינו משתנה. סביבנו תפאורת קפה מרסנד החדש, שהוקם סמוך לחורבות משכנו הישן. זה מרסנד שהתקיים כמעט מאז היוולדי, בהנהלת היקים ולטר וחנה מרסנד, ולאחריהם גם בנם מייק, איש ים. הוא נפתח ונסגר, ונפתח מחדש על ידי מקצוען קפה ושמו בועז. בועז רכש ושימר בשעתו את המקום הישן בעיר שבה קצרים חיי בית קפה מחיי חתול. זהו בית קפה של כותבים ושחקניות, קולנוענים, משוררים ופנסיונרים, מלצריות סטודנטיות או רקדניות, וברמנים עם סיפורי חיים ארוכים, וגם קאהו של חתולים וכלבים.

דניאל בא לבקשתי עם חתולו. משפומי נתון ברצועה, כפותיו האחוריות לבנות כמגפיים קטנים והקדמיות זעירות יותר ככפפות. לצווארו, לצד הרצועה, עניבת פרפר קטנה וסיכה עם איור של פניו. הוא בוחן אותי ואני מאמץ אותו אל חזי. חיבוק שאיני מהן לתת לקאהו שלו, דניאל. ואני חש כאדם שמחזיק בחיקו יצור מיוחד. שעה קלה נשאר בזרועותיי עד שהוא גולש לרצפה. ניצב על שני מגפיו הלבנים ומביט בעד קיר הזכוכית אל הרחוב.

״הוא עוקב אחרי דרור,״ אומר עוז, ״פעם חשבתי שהוא רוצה להתיידד גם עם יונה. אבל חיש מהר מצאתי ציפור בפיו.״ נדמה כי עוז מאוכזב מיצריותו החייתית של משפומי.

אוחז ברצועת החתול, הוא מזכיר באוזניי משורר אהוב. מצטט מישראל בר כוכב, שכתב כי ״משוררים הם כמו חתולים. תפקיד המשורר״, אמר בר כוכב, ״כמו החתול, הוא לא לעשות כלום. להתבטל, לצפות במתרחש. מן הבטלה והמבט צומחת השירה, כמו חיי החתול״.

״זה היה אמיץ מצידו,״ אומר עוז, ״לכרוך יחד את בטלת החתולים והמשוררים ולשבח אותן בארץ שבה העבודה היא דת.״

״במקום שבו אין חתולים, השתדל להיות חתול״, כתב עוז לא מזמן. נדמה לי כי משפומי כורה אוזן לשיחה, או שמא נכרכה רצועתו סביב רגל הכיסא. אבל עיניו נשואות החוצה. כשהם יצאו מן הבית, ״משפומי קיווה להתרגשות,״ אומר עוז. הוא אוהב חצרות ושיחים, מסתורין, ריח חדש, ציפור בסבך, רשרוש, והנה פה בית קפה, מיזוג אוויר וריח קליית קפה. לא ריח מפתה חתול.

פעם הצטרף משפומי לנטע ולדניאל למסע אל חפירות ציפורי. הם שוטטו בין השרידים הביזנטיים כשפתאום משך משפומי אל מעבר מים עתיק, חרב למחצה. הוא נעלם לשעה ארוכה בין קירות האבן הלחים, וכשיצא, זהרו עיני החתול שלו משל נמלאו סיפור של עולם נכחד.

הקאהו של משפומי פעיל מאוד ברשתות החברתיות. לצד פוסטים פוליטיים חריפים ואחרים, מעוררי פרובוקציה מרחיקת חברים, מעלה עוז גם מעשיות מחיי חתולו: המבט של משפומי על היקום, ביקורים של חתולים שכנים שבאים להתארח, אנקדוטות משל היה דור שלישי של שושלת עוז.

בעיר שבה חיים משפומי, נטע ועוז, אותו הכרך הישראלי של ילדותי, רוב חתולי העיר אינם כמוהו, אלא חתולי רחוב. כשאנו יוצאים לרחוב בן יהודה כדי לתת לו קצת ניחוח של רקב אקזוטי, מתקרב משפומי ההדור אל חתול רחוב מרוט. ההוא סומר כעומד לתקוף, ומשפומי, ברוב טאקט, מרכין את ראשו ומתקרב בלא חת עד שעוז מרחיקו ומפייס את הפחתול.

רוב חתולי העיר הם כמו המרוט. נמרים זעירים של ג'ונגל אורבני מלא מכשולים וסכנות, מכוניות מהירות, מגדלים ובתים קטנים. שדה קרב שבו מתקיים סכסוך אפילו על כינוים של חתולי הלא בית: ״חתולי קהילה״ על פי האוהבים, ״חתולי רחוב״ על פי המתנגדים, ״חתולים משוטטים״ בעיני המדענים.

או ״פחתולים״ על פי המשוררים.

אני משקיף על העיר שלי מרגע שעמדתי על טיבו של העולם, ואני זוכר שעם הקדמה הוחלפו פחי האשפה המתכתיים, הפתוחים תמיד כפנכת אכילה, בעגלות פלסטיק נוקשה, גדולות וחתומות, ואיך הופיע הרעב החתולי. חסרי אונים, עמדו הפחתולים מול מפלצות הניקיון החדשות ורעבו.

כשננעלו האשפתות צצו המושיעים. כחמשת אלפים נשים, גברים וכמה ילדים בכל רחבי הארץ, בכרכים, בערים, בכפרים ובקיבוצים. ה״מאכילים״ הקימו תחנות מזון או יזמו פעולות גרילה להשארת פחים פתוחים. אז התלהטו מאוד המלחמות השבטיות גם בין אוהבי החתולים לשונאיהם, בין נשים שדואגות כל אחת לכ־30 חתולים, ובין שכן קפוץ תחת שמתעב בעלי פרווה ובועט בפנכת המים ביום שרב.

״חתולה־נובלה,״ קראה העיתונאית נטע הלפרין לקרב הזה במגזין שנקרא דווקא ״עכבר העיר״. בשנת 2021 של המגיפה האנושית נמנו כמיליון חתולי רחוב ברחבי ישראל. לו קיבלו זכות בחירה, יכלו על פי הערכות זהירות לגרוף כעשרים מנדטים. ואז היו לשון מאזניים קואליציונית, שמים כפם על תקציבי ענק ואף אולי מחלצים את ישראל מציפורני הטורפים האנושיים. אך מצבם נותר פגיע, והם נאלצו לטפס עד לדלתו של בית המשפט העליון. פסגת פירמידת הצדק הישראלי נדרשה לסוגייה של המתת חתולי הרחוב.

לפניי בג״ץ 4884/00: ״כבוד הנשיא א' ברק. הכבוד השופטת (בדימ') ד' דורנר. כבוד השופט א' גרוניס עם העותרות: 1. עמותת 'תנו לחיות לחיות' 2. העמותה למען החתול בישראל״. הדיון נמשך ונמשך, להט, צעק, יילל, עד שנפלה החלטה פה אחד שאין להמית חתולי רחוב, אלא ״אך ורק בנסיבות קיצוניות של סכנה לעצמם או לציבור״.

מאז גברו מאוד הסירוס והעיקור על ידי העיריות כדי לבלום את התפוצצות האוכלוסייה ולא להגיע ל״קאט־אסטרופה״, כפי שהזהיר מדען אחד. והתברר כי כשאתה מסרס את זכרי העיר הם מתרככים נפשית ומאפשרים לזכרים קשוחים מהפריפריה לחדור לטריטוריה ולהפרות נקבות תל אביביות שעדיין לא עוקרו. הצילו.

3

על מוצאה המשפחתי המעורפל של גרייסי, החתולה שפתחה לפניי את השער אל עולם הנמרים הזעירים, כתבתי בספר על המעבר אל בית בפורטוגל. היא חתולה מהגרת, דו־יבשתית, שנולדה אי שם ברחבי הפארק הלאומי שצמוד לספארי בעיר רמת גן. חיילת מבית רוסי עברה בפארק וקלטה יללות גור שכמו עשו את דרכן אליה מהשמיים. זהו רגע גילויה של גרייסי. עד היום אין ולו רמז על הזמן שקדם לו: משפחתה, אימה, אביה, נסיבות היוולדה ושאר אחיה ואחיותיה. הכל לוט בערפל.

מהשמיים באה. מהענפים הגבוהים.

כשהחיילת הרימה את עיניה היא ראתה גורונת אפורה שלא ידעה כיצד לרדת מהגובה שנסה אליו. מפני מה נסה? לעולם לא נדע. לכודה הייתה האסופית, נטולת שושלת מוכרת, והורדה בעזרת אזרחים טובי לב היישר אל זרועות החיילת. זו התאהבה בה, אבל בשובה לביתה סירב אביה לאמץ את הגורה. היא חזרה לבסיס לא לפני שאיתרה סטודנטית לרפואה שפתחה משפחה אומנת לחתולים.

הסטודנטית אספה גורים אבודים על הגג ומסרה אותם למי שנראה לה ראוי. באותו הזמן התייתמה אורית מחתולתה מיקה והייתה שרויה באבל כבד. אובדנים קודמים התערבו בבכי שלה, עד שאביה דאג מאוד וחברה יעצה לה לקחת גור חדש. ״תתנחמי״. חתולתה מיקה הלכה לעולמה אחרי שסבלה רוב שנותיה ממחלה. אורית טיפלה בה במסירות, והחתולה גמלה לה באהבה קשה ובלעדית, ולא נתנה לאף אחד זולתה לגעת בה.

עם המעבר של מיקה אל שדות הצייד הנצחיים של החתולים, באה החברה דורית, שחיה לבדה עם המון חתולים והיא בעלת נפש רוחנית, לתת לאורית ולחתולה המנוחה טקס פרידה. יחד טמנו שתי החברות את גופתה בשטח בור, הספידו אותה, ואורית הלכה לישון אצל דורית. לפני שנרדמה הניחה חברתה קערית מים ליד הכרית, שתאסוף בשנתה של אורית את כל הצער והבכי. בבוקר שפכו את מי האבל, ואורית הלכה לשבת על שפת הים, שנוסך בה שקט גם כשהיא שרויה בסערת נפש.

כשבאה אורית לאותו גג החתולים של הסטודנטית לרפואה, חיפשה מיד, כדרך חתולאים שהתייתמו, את בת דמותה של המנוחה. הגג היה רווי חתולוני רחוב, שכן רבים בתל אביב החתולים מהילדים. כל הגורים נשאו את עיניהם אל הלקוחה, אבל ליבה נכבש על ידי גורה כסופה שניגשה אליה כמו בחרה בה, מברישה אותה בלי ליילל.

כך מאמצים חתולים את הקאהו שלהם.

אורית הלכה משם לבדה משום שפחדה להיקשר. אך דמות הגורה נחרתה בזיכרונה. חברתה עודדה את רוחה, ״נשוב לגג ביחד,״ ושם הרימה אורית את הגורה הכסופה והלכה עימה לבית אביה, היכן שהיא עצמה נולדה והתייתמה בגיל הרך מאימה. אביה ראה את הכסופה ונעתר. איש מחוספס היה, חם ומשעשע, והסכים שהגורה תישאר, כי ראה כמה נשבר ליבה של בתו הקטנה. היא קראה לה גרייסי, כי הייתה אפורה — כסופה ומלאת חן, ואולי גם כי שמה הדהד את שם האם המנוחה: דייזי.

שנה אחרי שאימצה את גרייסי צצה אורית בחיי, כשהייתי שרוי באבל של פרידה מאהובה. כתבתי טיוטה ראשונה של רומן ושמו ״פשוטעור״, שתיאר את רגשותיי והקל על ייסוריי. כאבי נגע לליבה החם והתחלנו להתכתב. פעם אף צצה החתולה באחד מאותם צילומי שחור־לבן שידידתי החדשה העלתה ברשת החברתית. היו אלו צילומים שלכדו דמויות מגבן, כמו בעת פרידה או נטישה.

חתולתה ניצבה על שתי רגליה האחוריות על גבי מיטה, משקיפה, זקופה כאדם, מחלון החדר אל נוף נסתר מעיניי. זה היה צילום שובה לב שהאניש את היצור החי, המשקיף דומם על מקום שלא הכרתי. רציתי לראות מה ראתה החתולה. להיות אני עצמי בחדר ההוא. וכעבור זמן מה הגעתי אל החדר. הוא שכן בעיר סמוכה לשלי, והחלון השקיף אל גב בניין קלוף ואל מגרש חניה מטונף.

הייתה זו תקופה שבה חזרה אורית לגור בדירת אביה, שבה גדלה בילדותה, אך חדרה כמו צף בחלל הדירה הפשוטה והיה מרוהט בטעמה המעודן. לא ראיתי אב או חתולה. הדלת נסגרה על החדר והפרווה נותרה בחוץ. גם לא שאלתי. לא היה לי אז שום עניין ביצורים אחרים, והקרבה של ראשית חיינו יחד התקיימה בהיעדרה של גרייסי או כל יצור אחר.