אהבה בערבה

1

שלי יצאה אל המדרכה בצעד מהיר וקליל שהפריך את העייפות שלה. היתה שעת אחר צהרים מאוחרת ביום שישי והיא עוד לא השלימה את רשימת המטלות שלה בעיר קומרה־קרוסינג. הפגישה הראשונה שלה, עם מנהל הבנק, לא היתה בבחינת כשלון גמור, אבל הפגישה עם פרקליטו של אביה — הפרקליט היחיד בעיר — לא היתה כל־כך טובה. ואז הזמינה אספקת מזון טריה מהחנות, שם תמיד עשו עבודה נפלאה. זה היה חשוב ביותר, הצורך הדוחק ביותר. האספקה חייבת להיות מוזמנת עכשיו כדי לענות על צרכיה של קבוצה של אורחים יפנים שיגיעו תוך חודש בדיוק. האספקה הזו תוטס אל התחנה לפני בוא התיירים.

היא הצטיידה בפריטים בלתי מתכלים ועכשיו התכוונה לקנות לעצמה כמה דברים קטנים, רק כדי לרומם את רוחה. בעיקר כלי רחצה. סבונים, שמפו, קרמים, קצת איפור ודברים כאלה. בדרך כלל בזבזה מעט מאוד כסף על עצמה, מעט מאוד על בגדים וקוסמטיקה, אבל היא טיפלה בשערה ופניה. אחרי־הכל, הנכסים היקרים האלה צריכים להספיק לה לכל חייה.

היא היתה עייפה ככלב גם יחסית לנערה אנרגטית מאוד, והיא אילצה את רגליה לצעוד את המרחק. היא יצאה מהבית, תחנת ווייברן, בשעות שלפני עלות השחר, חצתה את הכבישים במהירות יחסית — שלוש שעות בכבישי הערבה — לפני שהגיעה לקומרה־קרוסינג, המקום הקרוב ביותר למשהו תרבותי באזורים אלה של העולם.

אזור דרום־מערב קווינסלנד היה באמת סוף העולם, אבל היא אהבה את ביתה המדברי בכל לבה. שום מקום אחר בעולם לא יוכל להציע לה שלווה וחירות מעין אלה, כאלה מרחבים פתוחים. זה היה שטח ללא זמן, מקודש לאבוריג׳ינים. גם שלי חגגה את הסביבה הבלתי רגילה שלה — החיים במדבר, עם צבעי החימר החיוניים, החולות האדומים ופסלי האבן הסוריאליסטיים. לא היה מקום מיסטי כמו הערבה האוסטרלית. עוצמת העתיקות שלה לפתה את הנשמה.

היא גם החזיקה אותה קרובה אל שון, המלאך השומר עליה, אחיה התאום. שון טבע כאשר היה בן שש. גם עתה היא זכרה את קולו המתוק, הקורא אליה בזמן שרצה בגינה הסבוכה והרוחשת של בית החווה...

של... של... של...

שון תמיד רץ אליה, התאום שלה, לאהבה, לנוחם ועדנה, אליה ולא אל אחותם המבוגרת יותר, אמנדה, או אפילו אל אמם. וגם אחרי היום הנורא של התאונה, אותו שלי לא זכרה בבירור, וזכרה רק את המהומה ואת הקולות הצווחים והרמים, שון ליווה אותה תמיד להרפתקאות הילדות שלה. האם לא העיר אותה עם שחר כל בוקר בחייה, טפח על מצחה ומשך באוזנה? "של, תתעוררי. השמש תחורר בך חור."

שון! נועד להישאר לעד ילד קטן ויפהפה, תלתלי טיציאן כהילה סביב ראשו, שפתיים ורודות נעות באלם, עיניו כאבני חן נוצצות, זוהר לבן מרפרף עוטף אותו.

אלה חייהם של תאומים. הם חולקים קשר שפירושו שלעולם לא ייפרדו, גם לא במות אחד מהם. ובכל זאת, שברון הלב היה תמיד במרחק צעד אחד בלבד משלי. זכרונותיה מאחיה הצעיר היו מתוקים־מרירים, אבל הכוח והקסם שבאהבתם זה לזה הצליחו להחזיק אותה גם עכשיו.

היא המשיכה לצעוד במרץ, קראה דברי ברכה לפה ולשם. כמעט כל תושבי העיר הכירו אותה בדיוק כפי שהכירה אותם.

לא היתה לה שום כוונה לחזור עוד הערב לווייברן. היא לא תמצא בתוכה את האנרגיה לנהיגה הארוכה אחרי שהסתובבה בעיר במשך שעות, תמיד מנסה למצוא מחסה מתחת לגגות מפני השמש הקופחת והיבשה.

זו היתה תעלומה גדולה בעיניה ובעיני כל האחרים — ולפעמים חשבה שאחותה הגדולה אמנדה כועסת בסתר בשל עובדה זו — אבל לא היה לה אפילו נמש אחד. היא היתה אדמונית עם רעמת שיער בוערת וסתורה תמיד. עורה תואר לא אחת כעור "חרסינה". היא היתה צריכה להודות לסבתה היקרה והמנוחה מוירה, שנולדה במחוז קרי, אירלנד, על כך. היא היתה צריכה להודות לה גם על שערה, עיניה הירוקות ויש לומר, על מזגה האירי הסוער, כאשר התעורר.

היא התאכסנה בפאב היחיד בעיר, שנוהל על ידי מיק דונובן. האוכל היה בסדר והחדרים נוחים ונקיים ללא רבב. היא רצתה כבר למלא לעצמה אמבט מים — איזה מותרות — ופשוט לרבוץ בהם. אבל ראשית עליה לקנות את הסבון המתאים.

היא עמדה בבית־המרקחת של העיר וניסתה להחליט בין שני סבונים — ניחוח יסמין או גרדיניה — כאשר יד משכה באחד מתלתליה. ולא בעדינות יתרה, חשבה בהפתעה. היא היתה בטוחה במהלך היום שדיברה כמעט עם כל מי שהיה בעיר. מאחר שנולדה וגדלה בתחנה, היא ביקרה בקומרה־קרוסינג כל חייה.

היא מיהרה להסתובב וראתה בזווית עינה חיוך שטני על פה נאה.

התרגשות גאתה בה כל־כך מהר עד שהסתחררה. ברוק טייסן עמד שם, ממש שם, בשר ודם. עמידתו אמרה גאווה גברית עזה, ועל פניו היתה הבעה שראתה בדרך כלל על פניו של סוס מזנק לפנים. כגבר הוא היה עוצר נשימה, אבל ההבעה המהורהרת האפלה עוד לא נעלמה מפניו. היא חשה בה כאשר ניצבה לפניו. העיר, או הערבה כולה, לא שמעה ולא ראתה אותו מזה שנים, למרות שהוא היה אחד משלהם.

דניאל ברוקוויי טייסן היה אחד הגברים הצעירים הנועזים והפראים ביותר בדרום־מערב. ברוק מצא דרכים נפלאות ושונות לחיות על הקצה. לפעמים, כילד, הוא היה נעלם למדבר למשך ימים, לא מסביר לאיש היכן היה או מה עשה כאשר חזר לבסוף לבית במולגרי, שם הוא זכה להצלפות הצפויות. מולגרי היתה ספינת הדגל של רשת תחנות הבקר של קינגסלי. קינגסלי הזקן, סבו של ברוק, ניהל אותה כאילו היתה ממלכתו הפרטית. הוא היה זה שהצליף בילדים, אבל הוא מעולם לא הצליח לשבור את רוחו של ברוק.

"בחיי, הרי זו שלי לוגן המתוקה והקטנה," קרא ברוק ועיניו הבהירות והמרהיבות בחנו אותה. "לא השתנית בכלל."

"כן השתניתי!" היא הניחה לו למשוך אותה מהמעבר. "כל מה שצריך זה זמן!"

"תני לי דקה וזה יהיה ברור יותר." הוא הצטחק והמשיך לסקור אותה. "מה שלומך?"

שלי לוגן היתה רק ילדה כאשר הוא עזב. כל־כך יפה, כל־כך תמימה, כל־כך חבולה בידי הגורל. ברוק לא שכח את תאומי לוגן הקטנים והמקסימים ואת הטרגדיה שלהם. לא היתה נפש ברדיוס של אלפי מיילים מסביב שלא שמעה את הסיפור העצוב אודות שון לוגן הקטן וחייו הקטומים.

"אני בסדר, ברוק." שלי לא היתה ערוכה כלל לפרץ ההפתעה וההנאה שלה. "מאיפה צצת, בשם שמים? הייתי בעיר כל היום, אבל אף־אחד לא הזכיר אפילו שחזרת, קל וחומר שאתה נמצא בקומרה־קרוסינג."

תווי פניו, שכמו סותתו בידי פסל אומן, התהדקו. "זה לא היה הרעיון שלי, אלא של סבי האהוב. נראה שהוא לא מסוגל עוד לשאת את הניכור בינינו. האם אפשר לעמוד בפני טיעון כזה? הוא סילק אותי מהבית לפני כמעט חמש שנים; עכשיו הוא שלח תחינה כזו שפשוט לא יכולתי לדחותו."

"הוא חולה?" המחשבה עלתה במוחה מיד. "אנשים מתחילים לחשוב על פיוס במצבים כאלה."

"הוא גוסס כדרכם של בני תמותה רגילים," אמר לה ברוק בלי רגש. "מובן שהוא חשב תמיד שאינו בן תמותה. אני עוד לא מוציא את החתול מהשק, תוך יום הידיעה תופץ בכל העיר."

שלי הביטה בו. היא היתה צריכה לשם כך להטות את ראשה לאחור. ברוק היה מטר ותשעים, אם לא למעלה מזה. היא היתה נמוכה מאוד. "ברוק, אני לא יודעת מה להגיד. תמיד חשבת שסבך התנהג אליך באכזריות גדולה." כל תושבי הערבה היו מסכימים איתה.

"בוודאי," אמר בחוסר אכפתיות. "אבל תמיד החזרתי לו. היה לי תענוג נדיר להגיד לו מה דעתי עליו. אמי המסכנה לא זכתה לזה."

״מה שלומה?״ שאלה שלי, להוטה לשמוע חדשות.

הוא התבונן מעבר לה, אל הרחוב הלוהט ונחיריו הדקים התרחבו. ההבעה בעיניו היתה מורכבת וטורדת מנוחה. "היא לא חזרה איתי, של. קברתי אותה באירלנד — ארץ אבותיה. היא נפטרה מסרטן."

"ברוק!" שלי רכת הלב גילתה שעיניה צורבות. "אני כל־כך מצטערת. אני יודעת כמה קרוב היית לאמך. והיא אליך." מזועזעת, היא התנשמה עמוקות.

"אז אני לבדי בעולם," אמר בפשטות. "אבא שלי נעלם יום אחד כאשר הייתי בן שש, ואני לא יכול לסמוך על שאר בני המשפחה כעל משפחה. הם אויבים מושבעים יותר מכל דבר אחר — או קושרי קשר לכל הפחות. דודן פיליפ ואמו, פרנסס היקרה. היא תמיד שנאה אותי."

הבעתה של שלי התעננה. "אני בטוחה שעמוק בפנים היא מעריצה אותך."

"באמת? לא שמעתי על זה מעודי." עיניו, בצבע כסף מרהיב, בחנו אותה מתוך פניו הכהים.

היא הרגישה שכל גופה מסמיק. המשיכה המינית של ברוק טייסן היתה עצומה. פעם היא היתה מאוהבת בו עד מוות — הוא היה בן עשרים־ואחת כריזמטי ומנוסה בעוד שהיא היתה בתולה בת שש־עשרה. הוא אפילו נשק לה פעם אחת. לא שהוא זוכר את זה בוודאי. זה היה אחד הנשפים. הנשף הראשון שלה. הוא התחיל איתה בהתרוממות רוח, פלירטט, חסר זהירות, סחרר אותה בבת־צחוק. היא לא שכחה את ההתרגשות שהתקשתה להכיל של הנשיקה הראשונה שלה — שלמזלה הרע איש לא הצליח להתעלות עליה. ברוק תמיד אהב את הנערות וכולן אהבו אותו.

"במובנים רבים היית הגיבור של פיליפ," אמרה בהרהור. "הוא רצה להיות כמוך. אמיץ ונועז. ללא פחד מסבך. הייתם צריכים להיות חברים אמיצים."

"זה היה בלתי אפשרי, שלי." הוא נענע בראשו הכהה. "קינגסלי ודודה פרנסס היקרה הפכו אותנו לאויבים. מי יהיה היורש? זה שקורא תיגר או זה שהולך בתלם? האם פיל עדיין מאוהב בך?" הוא אמר את זה לפתע, כאילו הרעיון לא מצא חן בעיניו במיוחד.

"תירגע, אנחנו רק ידידים. אנחנו מכירים זה את זה מהילדות. הורי אוהבים אותו, וזה יתרון. נפלא לראות אותך, ברוק. אני נורא, נורא שמחה שחזרת."

הוא חייך אליה ונראה שהיה משועשע בשל קורת הרוח שהביעה. "תמיד היית מתוקה וחמודה." הוא התבונן בפיה הרחב והרגיש וחווה זכרון פתאום. "נדמה לי שאני נזכר שנשקתי לך פעם אחת, נכון?"

"נהגת לנשק את כל הבנות," אמרה בשקט.

"אני לא זוכר שנשקתי לאחותך. היא נשואה כבר?"

״לא. ואיך אתה יודע שאני לא?״ היא הרימה גבה בתרעומת מעושה.

"את עדיין נראית כמו ניצת הוורד." הוא חייך חיוך סקסי עצל. "אנשים סיפרו לי שאת מנהלת עסק תיירותי כלשהו בתחנת ווייברן."

"נכון, ואני מאוד גאה בו." נימת קולה היתה רגועה ושלווה, והפריכה את המראה הילדותי שלה. "זה לקח זמן, אבל אנחנו מתחילים לנסוק. חלק גדול מהתכנון הוטל עלי. הורי המסכנים לא התאוששו ממותו של שון. הוא גרם להם להתעייף מהחיים."

"אני יודע מה זה להתאבל. אני בטוח שאמנדה עוזרת לך," אמר ברוק בסרקזם, זכר טוב מאוד את אחותה היפה, הפלרטטנית והמרוכזת בעצמה של שלי.

"לא הייתי מסתדרת בלעדיה," אמרה שלי בנאמנות, כה רגילה לזה עד שזה הפך לטבע שני אצלה. "אמנדה מצטיינת בתחומים בהם אני לא טובה."

"למשל?" שאל בספקנות.

"היא מנגנת בפסנתר ויש לה קול מאוד מושך. היא שרה שירי קאנטרי ומערב — דברים כאלה. האורחים אוהבים את זה. חוץ מזה, היא מאוד יפה, כפי שאני בטוחה שאתה זוכר."

״ואת לא?״ הוא הגדיל את ההתרגשות במבט ממושך.

"ברוק טייסן, תפסיק להחמיא לי," אמרה בחומרת סבר מעושה. "אני לא יודעת איך להתמודד עם זה."

"אני בטוח שאת יודעת טוב מאוד. למעשה, את כבר כל־כך טובה בזה שאפשר היה לחשוב שאת עוד מעט בגיל העמידה," התבדח. "איך הצלחת להישמר מהנמשים?״

סקס־אפיל פשוט נטף מהגבר הזה. עם העיניים הנעוצות בה, שלי הרגישה צורך להתיז על עצמה מים קרים. "אני לא יכולה לקחת קרדיט על זה, ברוק. אלה גנים, אני מניחה. כמה זמן תישאר איתנו?"

"כמה זמן שאוכל לשאת את זה," אמר ולפתע מצב רוחו נפל, אבל הוא נותר כריזמטי עד שעצר את נשימתה. "קינגסלי, שעומד לפגוש את בוראו, חושב שהגיע הזמן ליישר את ההדורים. אמי היתה בתו היחידה. הוא היה צריך להעריץ אותה. בחיים לא ראיתי אות לאהבה או חיבה מסבי לאמי. הוא מצא דרכים להרגיז ולהשפיל אותה. ושלי, לא הכל זה כסף שלו. סבתא רוקוויי הביאה הון לא מבוטל לנישואים האלה. כספה של רוקוויי כלכל את אמי ואותי בתחילת הדרך. לאחר מכן הצלחתי לפרנס אותנו. קינגסלי שלח אותנו לדרכנו ללא אגורה. כפי שאמרת, הוא היה אדם אכזר. אלא שלי היה קל יותר לשאת את האכזריות שלו מאשר לאמי המסכנה."

"אין ספק שבהזמנתך חזרה הביתה הוא בעצם מבקש את מחילתך." הטעימה והרגישה את המרירות והכעס העולים ממנו בגלים.

"אז הוא יתאכזב," חתך. "יום הדין מתקרב בצעדי ענק לרקס קינגסלי."

"תתפלל לאלוהים שהוא ישלים עם זה," אמרה בשקט.

"מה עשית בזמן שנעדרת מכאן?" רקס קינגסלי לא הזכיר את בתו ונכדו מיום שעזבו.

"עבדתי." הוא משך בכתפיו. "לא היתה לי ברירה, מאחר שהיינו דלפונים למדי. עבדתי בגידול ואימון של סוסי מרוץ באורווה באירלנד. קשה לדמיין מקום שונה יותר מהערבה שלנו!"

"אירלנד!" אמרה אחריו. "אז לשם נסעתם! כל־כך רחוק. לעתים קרובות אני תוהה מה חשבו אבות־אבותינו על ארצם החדשה והמוזרה. אירלנד. כמה מסעיר! אני אסע לשם יום אחד. זו הבטחה שנתתי לעצמי. תמיד ידעת לטפל בסוסים, ברוק. עכשיו נוספה לקולך נעימה אירית קלה. אהבת את החיים שם?״

"מאוד." עיניו הכסופות הבליחו. "את יודעת איך אנחנו, בני הערבה, עם סוסים. האירים בדיוק אותו הדבר. הקשר המיידי השתלם. עשיתי עבודה טובה. הרווחתי כסף טוב, וזכיתי בהערכתם של אנשים שהערצתי. דאגתי לאמי עד שהיא נפטרה."

"אף־אחד כאן לא ידע לאן נעלמתם."

"קינגסלי מחק אותנו כליל. אני נהגתי כמוהו. יותר מכל דבר אחר אני מאשים אותו על שהפנה עורף לאמי. למה שארצה להודיע לו שנפטרה?"

"אני מופתעת שחזרת," אמרה. ברוק, תמיד חיוני, פיתח נוכחות מאוד כובשת, שלא להגיד, מאיימת, מעורבת בקסם מוכר.

"לעתים קרובות אני נזכר שאני קינגסלי מהצד של אמי. אם סבא היקר והזקן רוצה להחזיר אותי לצוואה שלו — ונראה שזה מה שהוא רוצה לעשות — אני לא אעצור בעדו. הוא חייב לאמי. הוא חייב לי." עיני הכסף נצצו כצור. "קוראים לזה כפרה."

"אז אתה מתגורר במולגרי? זה ודאי לא קל." היא זכרה כיצד פיליפ ופרנסס קינאו תמיד בברוק, בגלל האנרגיה והכישורים שלו, האופן בו ניצב בפני סבו השתלטן.

"הרי אני לא חייב להיפגש עם אף־אחד שאני לא רוצה לראות." הוא צחק קצרות. "אלוהים יודע שהאסם הישן מספיק גדול."

"פעם אהבת אותו," הזכירה לו ביבושת.

"ואני עדיין אוהב אותו, עיני ברקת."

שלי לוגן לא היתה עוד בת העשרה המתוקה והקטנה שזכר. היא בגרה. היא ניחנה ברגישות וחריפות אבחנה של אישה והיא לא פחדה להביע את דעתה. באותם ימים היא היתה עדיין מדי צעירה בשבילו, אבל בינתיים הניצן נפתח וחשף עלי כותרת קטיפתיים ומבושמים.

הוא המשיך להתבונן בה והחזיק את מבטה. למרות השליטה העצמית לקראתה לא היה מוכן, היא הסמיקה עתה. שערה האדום־זהוב היה פזור על כתפיה בפראות. עיניה היפהפיות היו גדולות ומבליחות ופיה רגיש וסנטרה מחודד להפליא. אלמלא היה חושש לסכן את הידידות הקלילה שפרחה ביניהם בעבר הוא היה אומר לה שהיא נראית נורא סקסית.

"אז מה גזר הדין?" שאלה ביבושת בהטיית סנטר קלה.

"רק בדקתי," לאט. "בסדר, של. השתנית. גדלת. אז מה את עושה עכשיו? בדרך הביתה, למשפחה?" הוא זכר את הקדרות של ווייבק, את אובדן שמחת החיים של בני משפחת לוגן.

"מחר. אני לא יכולה לעשות נסיעה הלוך וחזור באותו יום."

״אלוהים, את צודקת. תסתכלי עלייך! הרוח עלולה להרים אותך ולשאת אותך מכאן. הם עדיין עושים לך צרות?" למיטב ניסיונו, שום־דבר לא באמת השתנה.

היא נענעה בראשה וקולה לבש נימה נוזפת. "ברוק, אסור לך לדבר ככה. אני אוהבת את המשפחה שלי. שרדנו. אני מניחה שתמיד אשא את הכאב שבהישרדות, שעה ששון לא נשאר בחיים."

"היית צריכה לדבר על כאב האשמה. אבל, שלי, זו היתה תאונה איומה. את היית ילדה קטנה מאוד כאשר זה קרה."

"אני יודעת, אבל נראה שזה לא עוזר." היא הסיטה ממנו את מבטה.

"לא כאשר לא מרשים לך לשכוח. לעזאזל," התפרץ כאילו שהמרחק הקטן לא יוכל להכילו — ואכן, הוא לא הצליח. "בואי נצא מכאן." הוא היה מודע מרגע שבירך אותה לכך שכל הראשים הסתובבו לעברם, ושמכונת הרכילות המשומנת היטב כבר החלה לפעול.

"לאן? אני צריכה לקנות כאן משהו." היא הביטה בכיוון הדלפק.

"אז תקני," ציווה בחדות. "את בטח מתאכסנת בפאב."

"במקרה כן." ברוק היה עדיין לוהט. דבר שייתן לשלי הזהירה הזדמנות להיחרך.

"אז גם אני. התכוונתי לישון בטנדר שלי, אבל מיק יוכל למצוא לי חדר. מה דעתך שנאכל ארוחת ערב יחד? ראיתי שהארייט קרומפטון המורה הבלתי נלאית של קומרה־קרוסינג פתחה מסעדה. אין ספק ביחס למיס קרומפטון. היא תמיד היתה אישה בעלת כישורים רבים."

"ברוק, זה יהיה נחמד מאוד." אחרי העייפות המוקדמת שלה החלה ההתרגשות לסאון בתוכה.

״אנחנו צריכים להתעדכן. העובדה שפיל סיפר לי — אולי זו בעצם היתה אזהרה כבדה — שאת החברה שלו." עיניים כסופות ירקו גצים.

"אז למה הוא לא סיפר לי על כך?" שאלה בקלילות.

"שלי, את טובה מדי בשבילו." ההתנגדות של ברוק כלפי דודנו נשפכה החוצה.

היא בהתה בו לרגע לפני שענתה. נראה שעורו זכה למנת השמש שלו גם באירלנד הירוקה והערפילית. עורו השחום היה כמו ארד ממורק.

"זה לא קצת אכזרי? אני מרחמת על פיליפ. סבך מכביד עליו את ידו ולאמו יש כאלה ציפיות גדולות. פיליפ נלחץ מכל הכיוונים. לא שסכך מאפשר לו לקחת אחריות ממשית על עצמו."

"הוא רק מחזיק אותו קצר. זה בטח קשה לפיל. הוא היה ילד טמבל."

"בזמן שאתה היית תמיד הכי רע שאפשר." היא ריככה את ההאשמה בחיוך. "פיליפ, למזלו הרע, נמצא עדיין תחת השפעת אמו. עכשיו, אני אשלם תמורת אלה, ברוק, אם תוכל להמתין." היא שילמה במהירות תמורת ג׳ל האמבט בבושם הגרדיניה שקנתה.

"אני חושב שבחרת נכון." הוא נד לעבר הקניה שלה. "גרדיניה תתאים לעור שלך."