המקום שבו הכל מתפורר

חייה של אישה יסתיימו בעוד רגע.

היא רצה כשהרוח בגבה, שיערה סתור, פניה אדומים ונשימתה קשה.

היא מתרחקת מהרוח, ונכנסת מבעד לדלת.

נכנסת, הרוח נעצרת בדלת, רק קול שריקת הרוח בא אחריה.

מלצרית מבוגרת נשענת אל הבר המטונף. הבר חוצץ בינה לבין מטבח זעיר. המלצרית חוגרת סינר אפרפר. היא נועצת מבטים עוינים באישה הזרה. האישה ממהרת אל השולחן שבאחורי המקום. מתמקמת. המלצרית מיד חשה כלפיה סלידה עמוקה. מעולם לא פגשה בה לפני כן, ובכול זאת שונאת אותה, ומיד, ובכול ליבה. למרות השנאה המיידית, היא ניגשת אליה. זאת המשרה שלה. לא לה לשקול רגשות. מנענעת בסינרה האפרפר. האישה הזרה לא נעה. לא אומרת דבר. לא מזמינה דבר. לא מביטה במלצרית. המלצרית נעה לאחור. מתבוננת בה, ולא בהיחבא.

חולפות שעתיים. ראשה של האישה נשמט אל השולחן. נדמה שהתפגרה. המלצרית נחרדת. מעולם לא ראתה אדם מת. כלומר, לא בעיניה. איזה קול משמיע מת? מעולם לא שמעה קולות הגוף במותו של אדם. האם האישה באה דווקא לשם, דווקא אליה, כדי לסיים את חייה?

לא. האישה מניעה ראשה. טרם מתה. עדיין לא. לא כך. המלצרית ממתינה. האישה מתנשפת. נשיפותיה חורקניות. ראשה מזדקף, ואז נרכן לפנים, נכפף עוד עם כול נשיפה, ועולה במעט עם כול שאיפה. מחשבותיה של האישה נושרות פירורים-פירורים אל המפה. המלצרית נבהלת. היא חייבת להתקרב ולאסוף אותן בסמרטוטה הלח אל מסתור הכיס שבסינרה. זאת המשרה שלה. למרות המחזה המבהיל, מחשבות מתפוררות, היא חייבת.