הוראות מדויקות לכתיבת רומן

גּוּפִי – אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת

נַפְשִׁי – טֶקֶס פֻּלְחָן

אֲנִי הָאַשְׁלָיָה

אֲנִי הַקֶּסֶם

אֲנִי אֵנְדֵּנְדִינוֹ

סוֹפָלַקָטִינוֹ

[פופול וו]

1

אַל תַּבִּיט לְאָחוֹר

"מה זה?! מה עשית? למה דווקא כאן?!" שאגתי כשפתחתי לרווחה את הדלתות הכבדות של מחסן הספרים שלי, ומצאתי את זייגר תלוי גבוה גבוה, בין שמים וארץ, בתקרה מעלי. איך הוא הגיע לשם? חבל עבה נבלע בצווארו, ונכרך סביב הברזלים התומכים את הגג. לא ברור כיצד זיהיתי שזה הוא. ראשו נטה בזווית מוזרה לכתפו השמאלית, פניו היו כחולות ונפוחות, ארובות עיניו פקוחות לרווחה ובולטות, פיו מעוות לחלוטין. קצף לבן בעבע משפתיו ונטף אל סנטרו, ואל שרוול חולצתו, ואל אצבעותיו הנפוחות, טיפה טיפה, נטיפים נטיפים, עד לשלולית שניקוותה על רצפת הבטון. עמדתי נטוע במקומי, חושב מה, לעזאזל, לעשות קודם. להתקשר ליורם, בעל המשק, שיביא את העובדים התאילנדים וסולם גבוה להוריד את גופתו, או לצלצל למשטרה? אולי אני צריך להזעיק אמבולנס?

לפני הכול צילמתי אותו בטלפון הנייד, תלוי ומתנדנד, שישה מטרים באוויר, מכל זווית אפשרית, כמו סצנת פתיחה לסרט פעולה, עד ששמתי לב, פתאום, שהוא חי. חי!!! הוא חי! אישוניו, טבולים בשלוליות דם, עקבו אחרי כשעברתי מצד לצד. היה נדמה לי שהוא חייך אלי בזלזול. דהרתי לעומק המחסן, אל סולם העץ, הגבוה מבין סולמותיי, פישקתי את כנפיו לרווחה לצד רגליו של התלוי, טיפסתי בשלביו אחת, שתים, שלוש, ארבע, חמש, אבל לא הצלחתי להגיע אל הקשר השקוע בבשר עורפו, ולא אל החבל המתוח מעליו. איך הגעת לגובה הזה בלי סולם? הכול כל כך דרמטי. מה רע בבליעת רעל, ביריית אקדח, בנפילה מגג גבוה אל המדרכה, אפילו בקפיצה מתחת לגלגלי הרכבת? ואם כבר החלטת למות מידיו של החבל, למה דווקא כאן, אצלי, מדוע לא תלית את עצמך על קורת הבטון במרפסת ביתך, עם כיסא, כמו כולם?

ירדתי בחיפזון מהסולם, ורצתי חסר נשימה אל שולחן האריזה. בעזרת נייר דבק חיברתי סכין חיתוך לקצה מקל המטאטא, טיפסתי שוב, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, וניסיתי לחתוך את סיבי החבל העבה מעל ראשו. ידעתי שאם אצליח, הוא יתרסק מגובה שישה מטרים אל רצפת הבטון, ובטח ישבור רגל או יד. מגיע לך!! לא הצלחתי לסיים גם את הפעולה הפשוטה הזאת, כי הוא נופף בידיו, והרחיק שוב ושוב את הסכין מהחבל. הוא פשוט רצה למות! לא אכפת לי שתמות, בחיי, אבל לא אצלי בחנות הספרים. אז הבנתי מה צריך לעשות. הכנסתי את הסולם מתחתיו, עליתי אליו עם הגב, אחת, שתים, שלוש, ארבע, חמש, נכנסתי בין שתי רגליו, ועליתי עוד כמה שלבים, שש, שבע, כך שהוא ישב עכשיו עם כל כובד משקלו על כתפיי, והלחץ מהחבל הכרוך על צווארו ירד. מאז שקראתי בספר זן על נזיר בודהיסטי הסופר את השלבים בכל פעם שהוא עולה בסולם, לא הייתי מסוגל לטפס בלי לספור. שמעתי אותו מתנשף ומגדף אותי בקול חנוק בעברית וברומנית. הרגשתי את רסיסי דמו ורוקו מטפטפים על קודקודי. לא היה אכפת לי. רק לא להביט לאחור, מלמלתי לעצמי. מיששתי את כיס מכנסי, כדי להתקשר ולהזעיק עזרה, אך הבנתי, לצערי, שכנראה השארתי את הטלפון על אחד משולחנות התצוגה. מצאתי זווית נוחה להישען לאחור על הסולם, וכך חיכיתי, פניי אל הפתח הענק של האנגר המשקיף על החניה, כשזייגר גונח ונוהם בזעם מעל ראשי, עד שיעבור מישהו, אם יעבור מישהו, הלוואי שיעבור מישהו. קראתי שוב ושוב קריאות עזרה בקול גדול, בעברית ובאנגלית, אך איש לא שמע. אף אחד, כנראה, לא יבוא. שום איש.

"זה מוזר, אבל באמת לא אכפת לי שתמות," אמרתי לו מבלי להפנות את ראשי לאחור, על מנת להשאיר אותו ער. "אני משתדל להציל אותך לא בגלל רחמים או צער, אלא כדי שלא יגידו שאני לא בסדר, שהפקרתי אותך למות. אני כנראה חסר רגש." הצצתי אליו לראות אם הוא חי ומקשיב. עיניו היו נעוצות בי בזעם, ובשפתיו הוא ניסה להוציא קול ללא הצלחה.

"אתה צודק, אני באמת חסר רגש. דיברנו על זה. אמרת שחסר משהו בכתיבה שלי, אני זוכר. אבל כזה אני. אני רואה את הירח כירח, ואת הפריחה כפריחה. אין בהם משהו רומנטי בעיניי. איני מוצא שדים ורוחות בחושך, ולא מלאכים בצחוקם של ילדים. שחור בשבילי הוא שחור, לא כדימוי או משל. לא כמסר סמוי. אני רואה את מה שאני רואה. אני רואה משורר צעיר שהחליט לתלות את עצמו. אני לא מרגיש דבר מול פני מותך, לא עצב, לא פחד, לא אימה."

בזמן שישבנו שם על הסולם, וניסיתי להרגיז אותו שלא יירדם, ראיתי דף מציץ מכיס מכנסיו. האם זאת טיוטה של שיר חדש, או מכתב התאבדות. שלחתי את ידי אך לא הצלחתי להגיע אליו ולשלוף אותו.

"לא דיברנו על זה אף פעם, אבל מישהו סיפר לי שפרסמת שירים תחת השם 'פופול וו'." לא רציתי לגלות לו שחיפשתי עליו חומר באינטרנט, ואפילו קראתי שיר אחד שלו. "למה בחרת דווקא בכינוי 'פופול וו'? מה בעולמם של בני המאיה דיבר אליך?" אבל הוא לא ענה. הוא רק גנח ונשף בכעס, כנראה, על שגיליתי את סודו, וניסה בכל כוחו להשתחרר מאחיזתי, ולמות.

השמש ירדה לאטה על גבעת המסגד המסתירה את הרכבות ואת הים. הפועלים התאילנדים חזרו אל המושב מהשדות ומהחממות בסוף יום העבודה, אך לא שמעו את צעקותיי בגלל טרטור מנוע הפרגוסון הישן.

מי יודע כמה שעות ישבתי כך, עם גווייה על כתפיי. אהוד הפסיק לזוז ולגנוח לפני זמן רב, ולא היה לי מושג אם הוא מת, או אם הוא חי. כנראה נרדמתי או התעלפתי מהמאמץ, כי ראיתי את אבי, שנפטר לפני שנים רבות, בא לשמוע הרצאה שלי, בסופה ניגשתי אליו, ושאלתי אם הוא נהנה. הלכתי לצדו של אבא, והנחתי את ידי על כתפו הנמוכה. ההרגשה הייתה מוזרה כי אבי, נסים לוי, היה רזה וגבוה אפילו ממני. הוא אמר לי שהוא רוצה להגיד לי משהו, ולחש דברים לאוזני. לא הצלחתי לשמוע אותו, וביקשתי ממנו שיחזור שוב בקול רם יותר, והוא לחש בחוזקה "הצלת אותו! אתה שומע, הצלת אותו!"

2

אֲנִי גַּל בַּיָּם. גַּל אֶחָד כְּמוֹ כֻּלָּם, אֲבָל גַּל כָּל כָּךְ שׁוֹנֶה

כשפקחתי את עיניי, מצאתי עצמי יושב על רצפת הבטון של המחסן, נשען בגבי על דלת הפח הענקית. פרמדיק בבגדים לבנים ניקה וטיפל בפצע הגדול שנפער בגולגולתי. מי הזעיק אותם?

"הצלת אותו..." הוא אמר שוב ושוב. כאשר הם הגיעו, לדבריו, היה צורך להוריד אותי בכוח מהסולם, ובשלב האחרון התעלפתי מאפיסת כוחות, ומעדתי עם מצחי לתוך הדלת הכבדה. מאחורי גבו העמיסו חובשים ושוטרים את גופתו של אהוד על מיטת אלונקה, וגררו אותה החוצה במאמץ רב על החצץ ברחבת החנייה. האם הוא חי, האם הוא מת?

מתחת לסולם העץ הבחנתי בדף מקופל, מוכתם בעננים של דם ורוק. המחשבה הראשונה שעברה במוחי הייתה שזה מכתב ההתאבדות שהציץ מכיסו, בו הוא מאשים אותי במותו. ניצלתי את ההמולה סביב האמבולנס, גהרתי אל רצפת הבטון, הרמתי את הדף מבלי שאיש ישים לב, והצצתי בו. היה זה נייר מדפסת מקופל לארבע, עם רשימת משימות, כמו רשימת קניות למכולת, תחת התאריך של היום – לרשום, לקרוא, להתקשר, לברר, להסתפר, לתקן, לטייל, להוסיף, להתאבד. זאת הייתה המשימה האחרונה בדף. להתאבד.

לִרְשֹׁם חֲלוֹמוֹת: וּבַחֲלוֹמִי 3 נָשִׁים מְבֻגָּרוֹת. מַשָּׂאִית

לִקְרֹא: 'שִׁירֵי לַחַץ'/ דָּוִד אֲבִידָן

לְהִתְקַשֵּׁר לד"ר נַקָּר [הַבַּיְתָה]

לִרְשֹׁם חֲלוֹמוֹת: וּבַחֲלוֹמִי נָחָשׁ רוֹדֵף אַחֲרָי בְּאֵזוֹר חוֹלִי/ מִדְבָּרִי, תּוֹךְ כְּדֵי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנַס לָאֲדָמָה בְּזִנּוּקִים כְּמוֹ דּוֹלְפִין

לְבָרֵר עִם הַ'מַּלְכָּה' אֶת זִכְרוֹנוֹת הַיַּלְדוּת שֶׁלִּי

לְהִסְתַּפֵּר

לְתַקֵּן אֶת בֵּית הַמְּנוֹרָה בַּכְּנִיסָה

זֹאת אֵינָהּ רְשִׁימָה לַמַּכֹּלֶת, זֶה אֵינוֹ יוֹמָן, זֹאת שִׁירַת הַיְקוּ

בִּ'שְׁאוֹן הַזְּמַן' שֶׁל אוסיפ מנדלשטם מָצָאתִי מִשְׁפָּט יָפֶה עַל הַשָּׁנִים הַשּׁוֹמְמוֹת

לִרְשֹׁם חֲלוֹמוֹת – וּבַחֲלוֹמִי מָטוֹס נוֹסְעִים עֲנָק מִתְרַסֵּק. אֲנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ צוֹלֵל אֶל הַיָּם. אֲנִי מְפַלֵּס דַּרְכִּי בַּמַּיִם בֵּין הַנּוֹסְעִים לַעֲזֹר לִבְנֵי מִשְׁפַּחְתִּי. [חָלַמְתִּי בַּלַּיְלָה לְאַחַר הִתְרַסְּקוּת מַעְבֹּרֶת הֶחָלָל]

טִיּוּל בֹּקֶר עִם הַ'רוֹזֶנֶת'

לְהִתְקַשֵּׁר לְהֲדַס מִבִּטּוּחַ לְאֻמִּי. לְהִתְקַשֵּׁר לַמַּלְכָּה ולְהֲדַס מֵהָעֲבוֹדָה

לְהוֹסִיף "אַל תַּבִּיט לְאָחוֹר"

לִקְרֹא 'דַּבֵּר זִכָּרוֹן'/ נַבּוּקוֹב

לְהַסְתִּיר אֶת הָאַרְגָּז מִתַּחַת לַמִּטָּה

מוֹטוֹ יוֹמִי: תִּתְמַלֵּא הָרֵיקָנוּת

לְהִתְאַבֵּד.

"הצלת אותו," אמר לי גם קצין המשטרה שנכנס חזרה למחסן, כדי לקחת ממני עדות לאחר שהאמבולנס נסע. הוא ביקש שאתן לו פרטים מזהים על זייגר. אבל אני ידעתי לומר רק שהוא היה משורר, הוא גר עם אימו מלכה זייגר 'המלכה' באחת מהקריות, אין לו אבא. הם עלו מרומניה לפני כמה שנים, ולכלבה שלהם קוראים 'מריצה'. בזמן שהוא רשם, עשיתי עצמי נשען על השולחן, והחלקתי את דף המשימות אל תוך פנקס החשבוניות. ברחבת הכניסה הבחנתי בבאלה ענקית של חצץ מלאה בספרים. איך לא ראיתי אותה קודם? מי הביא את הספרייה הנהדרת הזאת, חשבתי לעצמי למראה הספרים בערימה. 'אהבת שבע הבובות' של פול גאליקו, 'ילדות' של גורקי, 'אבא גוריו', וונגוט עם 'עריסת החתול', התרגום הישן של זורבה, 'נרקיס וגולדמונד', 'תוף הפח', 'אני קלאודיוס' בתרגום חדש, 'סיפורים מן הפרובינציה' של צ'כוב, 'כל החיים לפניו', 'עושה הנפלאות מלובלין', 'הדבלינאים', 'חיל הפרשים' של באבל. להפתעתי היו אלה בכלל ספרים מהמחסן, עם מחירים שכתבתי בעיפרון.

"הצלת אותו," אמר לי הקצין כשהבחין בפליאה על פני למראה הספרים, וניסה להסביר לי, כשהוא משרטט קווים וחיצים בפנקסו, איך אהוד הצליח לתלות את עצמו בגובה ששה מטרים בלי להשתמש בסולם. לדבריו, הוא לקח שק גדול מאחד הלולים הסמוכים, והעמיס בתוכו עשרות ספרים מהמדפים. הוא קשר חבל עבה לידיות השק, העביר את החבל בזריקה דרך תמיכות הברזל של הגג, הניף את השק הכבד אל על, לא ברור איך, אולי ביקש את עזרת הפועלים התאילנדים, וקשר אותו, תלוי באוויר, לאחד מעמודי התמיכה של ההאנגר. ואז, כאשר היה לבד, כשהגיע הזמן המתאים, כרך את החבל סביב צווארו והניח לשק הספרים לצנוח במהירות לרצפה בגלל משקלו הרב, בעוד גווייתו מתרוממת כטיל אל תקרת המחסן. כך מצאתי אותו.

"החובשים הבחינו במכה חזקה בראשו, וחשבו תחילה שמישהו היכה אותו, לכן הוא היה מכוסה בדם, אבל לאחר בדיקה גילינו שהוא קיבל חבטה מהברזלים התומכים את התקרה. הצלת אותו. יכולת גם להתחיל להוציא את הספרים מהשק," הסביר לי הקצין. "המשקל היה מתאזן עם משקל גופו, השק היה עולה, והוא היה יורד לאט לאט לרצפה. אבל אז – רוב הסיכויים שהלולאה סביב צווארו הייתה מתהדקת, והוא היה נחנק בינתיים ומת."

אחרי שהם עזבו נשארתי לשבת רועד מהתרגשות ומפחד על הספה בכניסה. נסה לנשום, אמרתי לעצמי, להירגע, לקחת אוויר ולאסוף את המחשבות. מה צריך לעשות קודם? מה עושים במקרה כזה, שמישהו מתאבד מול עיניך. נזכרתי במר זעירא המורה לספרות שהסביר לנו בעקבות הקריאה ב'הדבר' של קאמי, שהתמודדות עם כאוס יכולה להיות רק דרך פעולה. "עבודה, עבודה, עבודה" הוא אמר לנו שוב ושוב. החלטתי לסדר את המחסן, במקום לשקוע במחשבות, ולמחוק את סימני ההתאבדות מרחבת הבטון. רוקנתי את השק מתכולתו, ארזתי את החבל הארוך, ואת הספרים בשקיות ניילון שחורות, אותן העמסתי על מכוניתי, כדי להשליכן בפח האשפה הענק ליד הצרכנייה של כוכבה בכניסה למושב. הספרים בעזרתם ניסה להתאבד, נראו לי פתאום מזוהמים וטמאים. לא הייתי מסוגל לחשוב על אפשרות להחזיר אותם למדפים. על סימני הרוק והזיעה והקיא והדם שניקוו מתחת רגליו שפכתי מיכל שלם של אקונומיקה, ושטפתי החוצה בזרם החזק של צינור כיבוי האש.

דף המשימות שמצאתי הצית את דמיוני כסופר. הטירוף שבקע בהם, ביחד עם המוזרות של אירוע ההתאבדות בגג העולם, יהיו בסיס נהדר לרומן, חשבתי לעצמי. המשימות היומיות הן כמו לבנים בבניין דמותו של גיבור הספר, שלא השאיר מכתב הסבר למעשיו. הן כמו הסיבים והגדילים המרכיבים את החבל שהביא אותו אל מותו. זאת אינה רשימת מכולת. אלו קטעי שירה קצרים. הייקו. שברי שירים שעדיין לא נכתבו.

כשפניתי שמאלה בכביש 4 לעבר חיפה, הבנתי כי שכחתי להתקשר הביתה, להודיע שאני אאחר, ולספר מה קרה. שוב אתה עושה דברים כאוטומט! נזפתי בעצמי בזלזול, העיקר להיות בסדר. האמת? לא היה לי שום חשק למהר אחריו לבית החולים. שימות מצידי. לא אכפת לי. מי יודע איזה נזק ייגרם לי, כשייוודע ברבים על ניסיון ההתאבדות במחסן. אף לקוח לא ישמח לבוא לקנות ספרים במקום בו מישהו תלה את עצמו מעל ראשו. אך שוב הרצון להיות בסדר גבר על הרצון להגיע הביתה. בישרתי למשפחתי את הבשורה הקשה, והמשכתי לעבר בית החולים.