אפריל הקסום

1

תחילתו של המעשה ביום פברואר אחד אחר הצהריים במועדון נשים בלונדון — מועדון לא נוח ויום עגום. גברת וילקינס, שבאה מהמפסטד לקניות ואכלה את ארוחת הצהריים במועדון שלה, לקחה את ה״טיימס״ מהשולחן בחדר העישון, סרקה בעצלתיים את טור המודעות האישיות וראתה:

ליודעים להעריך ויסטֶריה ושמש. טירה איטלקית קטנה מימי הביניים על חוף הים התיכון, להשכרה לחודש אפריל. משרתים נחוצים נשארים. תיבה 1000, ה״טיימס״.

זה היה רגע ההתעברות. אולם כמו במקרים רבים אחרים, המתעברת לא היתה ערה לכך באותו רגע עצמו.

גברת וילקינס לחלוטין לא היתה מודעת לכך שאפריל של אותה שנה הוחלט בשבילה בו־במקום, ולמעשה שמטה את העיתון בתנועה שביטאה רוגז והשלמה גם יחד, ניגשה אל החלון ובהתה בדכדוך ברחוב הנוטף.

טירות מימי הביניים לא נועדו לה, אפילו לא אלה שתוארו במיוחד כקטנות. חוף הים התיכון באפריל לא נועד לה, גם לא ויסטריה ושמש. מנעמים כאלה נועדו לעשירים בלבד.

אולם המודעה פנתה אל אלה היודעים להעריך את הדברים האלה, ומשום כך פנתה גם אליה, כי היא ידעה גם ידעה להעריך אותם. יותר מכפי שמישהו ידע, יותר מכפי שאמרה אי־פעם. אלא שהיא היתה ענייה. כל רכושה בעולם הסתכם בתשעים פאונד בלבד שחסכה שנה אחר שנה מקצבת הבגדים שלה, פאונד שצירפה בקפדנות לפאונד. היא צברה בעמל את הסכום הזה כמגן וכמפלט ליום סגריר בהצעתו של בעלה. משום שקצבת הבגדים שקיבלה מאביה עמדה על 100 פאונד לשנה, בגדיה כונו צנועים והולמים בפי בעלה שדרבן אותה לחסוך, ואילו מכרותיה, אם דיברו עליה בכלל בינן לבין עצמן, דבר נדיר כי חשיבותה היתה מבוטלת, כינו אותם חושך בעיניים.

מר וילקינס, שהיה עורך דין, עודד חסכנות, להוציא בסעיף שנגע במזונו. לזה הוא לא קרא חסכנות, לזה הוא קרא ניהול כושל של משק בית. לעומת זאת החסכנות שחדרה כמו עש אל בגדיה של גברת וילקינס והשחיתה אותם זכתה לתשבחות רבות מפיו. ״אין לדעת,״ הוא אמר, ״מתי יבוא יום סגריר, ואפשר שתשמחי מאוד לגלות שיש לך חיסכון. בעצם שנינו נשמח.״

גברת וילקינס, שהשקיפה מבעד לחלון על שדרות שַפטסבּרי — המועדון שלה היה מהחסכוניים אבל נוח למי שגרה בהמפסטד ויצאה לקניות בכולבו שוּלבּרֶד — עמדה שם זמן־מה בדכדוך ניכר. עיני רוחה פנו אל הים התיכון באפריל ואל הוויסטריה ואל ההזדמנויות מעוררות הקנאה שיש לעשירים, ואילו עיני גופה צפו בגשם מפויח איום ונורא באמת שירד בלי הפסקה על המטריות הממהרות ועל האומניבוסים המתיזים. ואז פתאום שאלה את עצמה אם אפשר שזהו אותו יום סגריר שמֶלֶרש — מלרש היה מר וילקינס — עודד אותה תכופות כל כך להתכונן אליו, ואם אפשר שמנוסה ממזג אוויר כזה אל הטירה הקטנה מימי הביניים היא מה שההשגחה העליונה התכוונה מאז ומתמיד שתעשה בחסכונותיה. בחלק מחסכונותיה כמובן, אולי בחלק די קטן. כיוון שהטירה היתה מימי הביניים, אולי נזקי השנים הפכו אותה לחורבה, וחורבות הן לבטח זולות. לא אכפת לה בכלל שיהיו בה אי־אלו נזקים, כי הרי אין משלמים בגין נזקים שכבר קיימים, ההפך הוא הנכון — כיוון שהבעלים יפחיתו את המחיר הנדרש, הם למעשה ישלמו לה. אבל שטות גמורה לחשוב על זה.

היא התרחקה מן החלון באותה תנועה שהביעה בד בבד רוגז והשלמה, ושבה גם הניחה את ה״טיימס״, ופנתה אל הדלת. היא התכוונה לקחת את המעיל והמטרייה, להידחק אל אחד האומניבוסים הצפופים מדי ולנסוע אל שולברד כדי לקנות כמה דגי סול לארוחת הערב של מלרש בדרכה הביתה — מלרש היה קשה בענייני דגים, ומלבד סלמון אהב רק דגי סול. ואז הבחינה בגברת אַרבַּת׳נוֹט, אישה שהכירה מראייה בלבד וידעה שגם היא מתגוררת בהמפסטד וחברה למועדון. היא ישבה ליד אותו שולחן במרכז החדר שהעיתונים והמגזינים היו מונחים עליו, והיתה שקועה גם היא בעמוד הראשון של ה״טיימס״.

גברת וילקינס לא דיברה מעודה עם גברת ארבת׳נוט, שנעה באחד מהחוגים החברתיים האחרים של הכנסייה, ואשר פירשה, סיווגה, חילקה ורשמה את העניים. היא ומלרש, לעומת זאת, כשכן יצאו לבלות, הלכו למסיבות של ציירים אימפרסיוניסטים, שהיו רבים מהם בהמפסטד. למלרש היתה אחות שנישאה לאחד מאלה וגרה בהמפסטד הית׳, ובזכות הברית הזאת נמשכה גברת וילקינס לחוג חברתי שהיה מאוד לא טבעי לה ולמדה לפחוד מתמונות. היא נאלצה לומר עליהן דברים ולא ידעה מה לומר. היא מלמלה תמיד ״נפלא״ והרגישה שאין די בזה. אבל לאיש לא היה אכפת. איש לא הקשיב. איש לא הבחין בגברת וילקינס. היא היתה מהטיפוסים שאין מבחינים בהם במסיבות. בגדיה, שהיו נגועים בחסכנות, הפכו אותה לבלתי נראית למעשה, פניה לא היו מרשימים, ובשיחה היא היתה מהוססת, היא היתה ביישנית. ואם בגדיה ופניה ודבריה כולם ראויים לביטול, חשבה גברת וילקינס, שהכירה במגבלותיה, מה כבר נשאר לה להציע במסיבה?

כמו כן הופיעה תמיד בחברתו של וילקינס, גבר מגולח למשעי ונאה, שבעצם נוכחותו העניק למסיבה אווירה מצוינת. וילקינס זכה לכבוד רב. היה ידוע ששותפיו הבכירים מחשיבים אותו מאוד. חוג מכריה של אחותו התפעל ממנו. הוא מתח ביקורת נבונה ומדודה על אמנות ועל אמנים. הוא היה קולע, הוא היה שקול, הוא מעולם לא אמר מילה אחת יותר מדי ועם זאת גם לא אמר מעולם מילה אחת פחות מדי. הוא יצר את הרושם שהוא שומר עותקים מכל דבר שאמר, ומהימנותו היתה בולטת כל כך, עד כי לא פעם אנשים שפגשו אותו במסיבות הללו גילו שאינם שבעי רצון מעורכי הדין שלהם, ואחרי תקופה של לבטים השתחררו מהם ופנו אל וילקינס.

מובן מאליו אפוא שגברת וילקינס נמחקה. ״שתישאר בבית,״ אמרה אחותו, שבהליכותיה היה משהו ביקורתי, תמציתי ופסקני. אבל וילקינס לא היה יכול להשאיר את אשתו בבית. הוא היה עורך דין לענייני משפחה, ולכל אלה יש נשים והם מציגים אותן. ועם שלו הוא הלך בימי החול למסיבות, ועם שלו הוא הלך בימי ראשון לכנסייה. כיוון שהיה צעיר למדי עדיין — הוא היה בן שלושים ותשע — ושאיפתו היתה נשים קשישות, שטרם הצליח לרכוש די מהן לרשימת לקוחותיו, הוא לא היה יכול להרשות לעצמו להיעדר מהכנסייה, ושם הזדמן לגברת וילקינס להכיר, אם כי לא במילים, את גברת ארבת׳נוט.

היא ראתה את גברת ארבת׳נוט מנחה את ילדי העניים למקומם על ספסלי הכנסייה. היא נכנסה כרגיל בראש תהלוכה מבית הספר של יום ראשון בדיוק חמש דקות לפני המקהלה, הושיבה את הבנים והבנות על פי סדר במושבים שהקצו להם, הורידה אותם על ברכיהם הקטנות בתפילת הפתיחה והקימה אותם לעמידה בדיוק כשצלילי העוגב גאו, הדלת של חדר כלי הקודש נפתחה והגיחו ממנה המקהלה והכמרים, שעלו על גדותיהם תפילות ומצוות אשר אותן עמדו להציג כעת בפני הציבור. פניה היו עצובים, אבל יעילותה ניכרה לעין. הצירוף עורר תהיות אצל גברת וילקינס, כי בימים שהצליחה להשיג רק דג פוטית, מלרש אמר לה שמי שיעיל לא יהיה מדוכא, ושמי שמבצע את עבודתו כהלכה נעשה אוטומטית עליז ונמרץ.

בגברת ארבת׳נוט לא היה דבר עליז ונמרץ, לעומת זאת היה הרבה מן האוטומטי בהתנהגותה עם ילדי בית הספר של יום ראשון. אבל כשגברת וילקינס פנתה מן החלון והבחינה בה במועדון, היא לא היתה אוטומטית כלל ועיקר. היא החזיקה את העיתון כמעט בלי להזיזו, ועיניה, שהיו נעוצות בחלק מסוים של העמוד הראשון של ה״טיימס,״ לא נעו. היא רק בהתה ופניה נראו כרגיל, כפניה של מדונה סבלנית ומאוכזבת.

במקום להמשיך בדרכה אל מלתחת המעילים ומשם אל שולברד כדי לחפש את הדג בשביל מלרש כפי שהתכוונה לעשות, גברת וילקינס הביישנית והעצורה נכנעה לדחף והשתוממה עליו בעת ובעונה אחת. היא עצרה ליד השולחן והתיישבה בדיוק מול גברת ארבת׳נוט, שאיתה טרם החליפה מילה אחת בחייה.

זה היה אחד מאותם שולחנות אוכל ארוכים וצרים שמוצאים במנזרים ולכן הן היו די קרובות זו אל זו.

אלא שגברת ארבת׳נוט לא הרימה את מבטה. היא המשיכה לבהות בנקודה אחת בלבד בעיתון, בעיניים גדולות שנראו כחולמות.

גברת וילקינס התבוננה בה לרגע וניסתה לגייס מספיק אומץ כדי לפנות אליה. היא רצתה לשאול אותה אם ראתה את המודעה. היא לא ידעה למה רצתה לשאול אותה, אבל רצתה. טיפשות כזאת, לא להיות מסוגלת לדבר איתה. היא נראתה חביבה מאוד. היא נראתה אומללה מאוד. וכי מדוע אין שתי נשים אומללות יכולות לרענן זו את זו בשיחה קלה בעת שהן עושות את דרכן בעניינים המאובקים הללו של החיים — בשיחה אמיתית, טבעית, על רגשותיהן, על רצונותיהן, על תקוות שהן טרם נואשו מהן? ולא הרפתה ממנה המחשבה שגם גברת ארבת׳נוט קוראת בדיוק את אותה מודעה. עיניה היו נעוצות באותו חלק של העיתון. האם גם היא מציירת בדמיונה איך יהיה שם — הצבע, הניחוח, האור, הפכפוך הרך של הים בין אבנים קטנות וחמות? צבע, ניחוח, אור, ים, במקום שדרת שפטסברי והאומניבוסים הרטובים ומחלקת הדגים בשולברד והרכבת התחתית להמפסטד וארוחת ערב, ומחר אותו הדבר, ומחרתיים אותו הדבר, ותמיד אותו הדבר...

גברת וילקינס הבחינה פתאום שהיא רוכנת מעל לשולחן. ״את קוראת על הטירה מימי הביניים ועל הוויסטריה?״ שמעה את עצמה שואלת.

מובן מאליו שגברת ארבת׳נוט הופתעה, אבל לא במידה שגברת וילקינס הופתעה מעצמה על שהעזה לשאול.

למיטב ידיעתה של גברת ארבת׳נוט, היא לא ראתה מעודה את הדמות הצנומה, הדהויה והרופסת שישבה מולה, והיא התבוננה רגע בפניה המנומשים ובעיניה הגדולות האפורות, שכמעט נעלמו מתחת לכובע גשם מעוך, בלי לענות. היא אכן קראה על הטירה מימי הביניים ועל הוויסטריה, או ליתר דיוק קראה עליה עשר דקות קודם לכן, ומאז תעתה בחלומות — על אור, על צבע, על ניחוח, על הפכפוך הרך של הים בין אבנים קטנות וחמות...

״למה את שואלת?״ היא שאלה בקולה הרציני, כי ההכשרה שנתנה לעניים והם נתנו לה הפכה אותה לרצינית ולסבלנית.

גברת וילקינס הסמיקה ונראתה ביישנית ונפחדת עד מאוד. ״רק כי גם אני ראיתי אותה וחשבתי שאולי... חשבתי שאיכשהו...״ היא גמגמה.

או־אז התבוננה גברת ארבת׳נוט בריכוז בגברת וילקינס, ומאחר שהורגלה לשבץ אנשים ברשימות ובעמודות, הניחה כמנהגה שעליה לסווג אותה ושקלה מהי הכותרת שתתאים לה ביותר.

״ואני מכירה אותך מראייה,״ המשיכה גברת וילקינס, אשר כמו כל הביישנים, ברגע שכבר התחילה, המשיכה לחתור קדימה ומרוב בהלה הרבתה יותר ויותר בדיבור כל אימת ששמעה באוזניה את המשפט האחרון שאמרה. ״כל יום ראשון... אני רואה אותך כל יום ראשון בכנסייה...״

״בכנסייה?״ חזרה אחריה גברת ארבת׳נוט.

״והיא נראתה כזאת נהדרת... המודעה על הוויסטריה... אז...״

גברת וילקינס, שהיתה בוודאי לפחות בת שלושים, קטעה את עצמה והתפתלה בכיסא בתנועה של תלמידה גולמנית ומבוישת.

״היא נראתה נהדרת כל כך,״ היא המשיכה במעין התפרצות, ״ו... היום יום עגום כזה...״

ואז ישבה והביטה בגברת ארבת׳נוט בעיניים של כלבלב כלוא.

״המסכנה הזאת זקוקה לעצה,״ חשבה גברת ארבת׳נוט, שחייה היו מוקדשים לעזרה ולהקלה.

ובהתאם לכך התכוננה לתת אותה באורך רוח.

״אם את רואה אותי בכנסייה,״ היא אמרה באדיבות ובחביבות, ״אני מניחה שגם את גרה בהמפסטד.״

״כן, כן,״ אמרה גברת וילקינס. והיא חזרה ואמרה, ״כן, כן,״ וראשה שח קמעה על צווארה הדק והארוך כאילו ההיזכרות בהמפסטד העיקה עליה.

״איפה?״ שאלה גברת ארבת׳נוט, אשר מטבע הדברים, בכל פעם שנדרשה עצה, ניגשה קודם כול לאסוף את העובדות.

אבל גברת וילקינס, שהניחה את ידה בתנועת ליטוף רכה על חלק העיתון שבו הופיעה המודעה, כאילו המילים המודפסות עליו היו כשלעצמן יקרות מפז, אמרה רק, ״אולי לכן זה נראה נהדר כל כך.״

״לא... אני חושבת שזה נהדר בכל מקרה.״ גברת ארבת׳נוט נאנחה קלות ונראה כי שכחה את עניין העובדות.

״אז נכון שקראת אותה?״

״כן,״ אמרה גברת ארבת׳נוט, ועיניה שבו ונעשו חולמניות.

״זה יכול להיות נהדר, נכון?״ מלמלה גברת וילקינס.

״נהדר,״ אמרה גברת ארבת׳נוט. פניה שהוארו דהו שוב לאותו אורך רוח. ״נהדר מאוד,״ היא אמרה. ״אבל אין טעם לבזבז את הזמן במחשבות על דברים כאלה.״

״דווקא יש,״ היתה תשובתה הזריזה והמפתיעה של גברת וילקינס. מפתיעה כי היא היתה רחוקה כל כך מכול־כולה — מהמעיל ומהחצאית חסרי האופי, מהכובע המקומט, מקווצת השיער שנשמטה ממנו בהיסח הדעת. ״כי לחשוב על רעיון זה דבר בעל ערך כשלעצמו... שינוי כזה מהמפסטד... ולפעמים אני מאמינה... אני באמת מאמינה... שאם חושבים חזק, אפשר להשיג כל מיני דברים.״

גברת ארבת׳נוט התבוננה בה באורך רוח. אילו היה עליה לשייך אותה לקטגוריה כלשהי, לאיזו היתה משייכת אותה?

״אולי תגידי לי מה שמך,״ היא אמרה ורכנה קדימה מעט, ״אם אנחנו עומדות להיות חברות״ — היא חייכה את חיוכה הרציני — ״ואני מקווה שכן, כדאי לנו להתחיל מההתחלה.״

״כן, כן — כל כך יפה מצדך. אני גברת וילקינס,״ אמרה גברת וילקינס. ״אני לא מצפה שזה יגיד לך משהו,״ היא הוסיפה והסמיקה, משום שגברת ארבת׳נוט לא אמרה דבר. ״לפעמים זה... זה לא אומר כלום גם לי עצמי. אבל...״ היא הסתכלה סביבה בתנועה של חיפוש עזרה — ״כן, אני גברת וילקינס.״

היא לא אהבה את שמה. זה היה שם קטן ועלוב, והיה בו משהו מבדח, היא חשבה על סופו כעל זנב מתעגל של כלב פאג. אבל זה מה שיש. ולא היה מה לעשות בעניין. היא היתה וילקינס והיא תישאר וילקינס, ואף על פי שבעלה עודד אותה להציג את עצמה בכל עת כגברת מלרש־וילקינס, היא עשתה כן רק כשהוא היה בטווח שמיעה, כי דעתה היתה שמלרש רק מזיק עוד יותר לווילקינס ומדגיש אותו באותו אופן שהשם צַ׳טסווֹרת׳ על עמודי השער של וילה מדגיש את הווילה.

בפעם הראשונה שהוא הציע שתוסיף מלרש לשם וילקינס, היא התנגדה מהסיבה האמורה, ואחרי אתנחתא קצרה — מלרש היה אדם מחושב ודיבר אך ורק אחרי אתנחתא, שבמהלכה יצר כנראה במוחו עותק מדויק של תגובתו — הוא אמר במורת רוח ניכרת, ״אבל אני לא וילה,״ והביט בה כמי שמקווה, אולי בפעם המאה, שהוא לא התחתן עם אישה שוטה.

מובן שאינו וילה, ניסתה גברת וילקינס להפיס את דעתו, היא לרגע לא חשבה שכן, היא אפילו לא חלמה לרמוז... היא רק חשבה...

ככל שהיא הסבירה יותר כן העמיקה אותה תקווה של מלרש, שכבר היה מורגל בה בינתיים כיוון שהיה אז בעלה זה שנתיים, שלא איתרע מזלו והוא התחתן עם אישה שוטה. התוצאה היתה ריב ממושך, אם אפשר לכנות בשם ריב את הדבר המתנהל בשתיקה מכובדת מזה ובהתנצלות כנה מזה, ונסב על השאלה, אם גברת וילקינס התכוונה או לא התכוונה לטעון, שמר וילקינס הוא וילה.

״נראה לי,״ היא חשבה באותה עת, כשהדבר הסתיים סוף־סוף — זה נמשך זמן רב — ״שכל אחד מוכן לריב על כל דבר, כשנמצאים יחד בלי הפסקה אפילו ליום אחד במשך שנתיים שלמות. שנינו זקוקים לחופשה.״

״בעלי עורך דין,״ המשיכה ואמרה גברת וילקינס לגברת ארבת׳נוט בניסיון לשפוך אור על עצמה, ״הוא...״ היא חיפשה מה לומר שיבהיר מיהו מלרש ומצאה את מבוקשה: ״הוא נאה מאוד.״

״יפה,״ אמרה גברת ארבת׳נוט באדיבות, ״זה בוודאי מסב לך עונג רב.״

״למה?״ שאלה גברת וילקינס.

״כי יופי,״ אמר גברת ארבת׳נוט בתדהמה מסוימת, כיוון שהמגעים התמידיים שלה עם העניים הרגילו אותה לכך שהתבטאויותיה מתקבלות בלי ערעור, ״כי יופי — מראה נאה — הוא סגולה כמו כל סגולה אחרת ואם משתמשים בה כראוי...״

דבריה גוועו עד שתיקה. עיניה האפורות הגדולות של גברת וילקינס היו נעוצות בה, ולפתע היה נדמה לגברת ארבת׳נוט שהולך ומתגבש אצלה הרגל לבאר, ולבאר כדרכן של אוֹמנוֹת, מול קהל שאינו יכול אלא להסכים, שיחשוש לקטוע אותה גם אם ירצה, שאינו יודע כי למעשה הוא נתון לחסדיה.

אבל גברת וילקינס לא הקשיבה, כיוון שבאותו רגע הבזיקה במוחה תמונה, בלתי מתקבלת על הדעת אמנם, והיא ראתה בה שתי דמויות יושבות יחד תחת ויסטריה משתרכת גדולה, שטיפסה על ענפיו של עץ לא מוכר לה, והשתיים היו היא וגברת ארבת׳נוט... היא ראתה אותן... היא ראתה אותן. ומאחוריהן נראו חומות אפורות עתיקות מזהירות בשמש — הטירה מימי הביניים — היא ראתה את זה... הן היו שם...

משום כך נעצה מבט בגברת ארבת׳נוט בלי לשמוע מילה ממה שהיא אמרה. וגברת ארבת׳נוט גם היא נעצה מבט בגברת וילקינס ורותקה למראה ארשת פניה, שהוצפה בהתלהבות ממה שראתה, וזהרה ומתחת רטטה כמו מים תחת אור שמש כשמשב רוח פורע אותם. אילו נמצאה גברת וילקינס במסיבה באותו רגע, היו מביטים בה בעניין.

הן נעצו מבטים זו בזו: גברת ארבת׳נוט המופתעת בתהייה, גברת וילקינס בעיניים של מישהי שהיתה לה התגלות. כמובן. כך יהיה אפשר לעשות את זה. לה עצמה, בעצמה בלבד, לא היו האמצעים, וגם אילו היו לה, לא היתה יכולה לנסוע לשם לגמרי לבדה, אבל היא וגברת ארבת׳נוט יחד...

היא גהרה מעל לשולחן. ״אולי ננסה לקבל אותה?״ היא לחשה.

עיניה של גברת ארבת׳נוט נפערו עוד יותר. ״לקבל אותה?״ היא חזרה.

״כן,״ אמרה גברת וילקינס, עדיין כאילו חששה שמצותתים להן. ״לא רק נשב כאן ונגיד כמה זה נהדר ואז ניסע הביתה להמפסטד בלי לנקוף אצבע — ניסע הביתה כרגיל ונדאג לארוחת ערב ולדג כמו שאנחנו עושות שנים על גבי שנים ונמשיך לעשות שנים על גבי שנים. למעשה,״ אמרה גברת וילקינס והסמיקה עד שורשי שערותיה כי צליל הדברים שאמרה, הדברים שנשפכו ממנה, הפחיד אותה, ואף על פי כן לא יכלה להפסיק, ״אני לא רואה סוף לזה. אין סוף לזה. לכן צריכה להיות הפסקה, צריכים להיות מרווחים — לטובת כל הצדדים. באמת אין שום דבר אנוכי בזה, לנסוע לאיזשהו מקום ולהיות מאושרות לזמן־מה, כי נחזור נחמדות בהרבה. תשמעי, אחרי תקופה מסוימת כל אחד זקוק לחופשה.״

״אבל מה זאת אומרת, לקבל את זה?״ שאלה גברת ארבת׳נוט.

״לקחת אותה,״ אמרה גברת וילקינס.

״לקחת אותה?״

״להשיג אותה. לשכור אותה. לחכור אותה.״

״אבל... את מתכוונת את ואני?״

״כן. שתינו יחד. במשותף. ואז זה יעלה לנו רק חצי, ואת נראית כל כך... כאילו רצית את זה מאוד, לא פחות ממני... כאילו גם את זקוקה למנוחה... שיקרה לך משהו שמח.״

״אבל אנחנו לא מכירות זו את זו.״

״אבל רק תחשבי כמה טוב נכיר אם ניסע יחד לחודש! ואני חסכתי כסף ליום סגריר, ואני מניחה שגם את, והיום הוא היום הסגריר הזה — תסתכלי עליו...״

״היא לא מאוזנת בנפשה,״ חשבה גברת ארבת׳נוט, ואף על פי כן הרגישה התעוררות משונה.

״תחשבי על בריחה לחודש שלם... מהכול... לגן עדן...״

אסור לה להגיד דברים כאלה,״ חשבה גברת ארבת׳נוט. ״הכומר...״ ואף על פי כן הרגישה התעוררות משונה. נכון שמנוחה, הפוגה, תהיה דבר נהדר.

אלא שההרגל השיב לה את יציבותה, ושנים של מגע עם עניים דחפו אותה לומר, בהתנשאות הקלה אך האוהדת של זו המצויה בעמדת המסבירה, ״אבל את יודעת שגן העדן לא נמצא במקום אחר. הוא נמצא כאן ועכשיו. זה מה שאומרים לנו.״

היא נעשתה רצינית מאוד, בדיוק כפי שהיתה כשהשתדלה בסבלנות לעזור ולהאיר את עיניהם של העניים. ״גן העדן נמצא בתוכנו,״ אמרה בקולה הנמוך והרך. ״הסמכות העליונה אומרת לנו את זה. את מכירה בוודאי את השורות על הקרבה בין שתי הנקודות...״

״כן, כן, אני מכירה אותן,״ קטעה אותה גברת וילקינס בקוצר רוח.

״הקרבה בין שתי הנקודות גן עדן ובית,״ המשיכה גברת ארבת׳נוט, שהיתה רגילה לסיים את משפטיה. ״גן העדן נמצא בבית שלנו.״

המשך הפרק בספר המלא