השנה הכי טובה

פרולוג

הבטתי החוצה מבעד לחלון, מהופנט מהצלליות הארוכות שהטיל עץ האלון הגדול לאורה של השמש החורפית. על שולחן העבודה היו פרוסים סיכומי השיעורים בהיסטוריה שצילמתי מיעל. היו מתוארים בהם מהלכי המלחמה הגדולה ביותר שידע המין האנושי. "ההצגה הגדולה ביותר של המאה העשרים", כך תיאר אותה חיים, המורה שלנו להיסטוריה, בשיעור הראשון של השנה. הוא תלה מפה של אירופה על חלקו הימני של הלוח והשתמש בה כעזר בשיעורים, מקפל אותה בסוף כל שיעור ומקפיד להחזיר אותה למקומה בכל פעם שנכנס לכיתה. זה היה החלק האהוב עליי בשיעורים שלו. יכולתי לראות בעיני רוחי את צבאות הענק של גרמניה הנאצית עוקפים את קו מז'ינו ומכניעים בקלות את הצרפתים, יכולתי לתפוס את המרחקים האדירים לחזיתות ברוסיה ובצפון אפריקה.

ניסיתי לקרוא את אותה הפסקה בפעם השלישית כשאימא נכנסה לחדר, שקטה כמו רוח רפאים. היא נעמדה מעליי והניחה את ידיה על כתפיי. ידעתי שהיא בכתה מוקדם יותר עוד לפני שהסתכלתי עליה, יכולתי להרגיש את זה בנשימות שלה.

"איך הולך עם הלימודים, חמוד?" היא התאמצה להכניס חיוניות ושמחה לקולה.

"בסדר. קצת משעמם."

"יש לך עוד הרבה עבודה היום?"

"כן, נראה לי, אבל יש גם את מחר, אז אני לא ממש לחוץ. המבחן רק ברביעי," נאנחתי וחשבתי לעצמי עד כמה סתמי המבחן הזה.

"אולי תעשה קצת הפסקה? אבא ואני חשבנו שאולי נלך כולנו לסרט."

הסתובבתי אליה, החיוך המאולץ על שפתיה לא יכול היה להסתיר את מה שעיניה סיפרו. היא לבשה סוודר גדול ממדים שרק הדגיש את גזרתה הדקיקה עוד יותר. צבעו השחור עמד בניגוד מסוים לשערה האפור שגלש על כתפיה.

"אבא רוצה ללכת לסרט?"

"כן, למה לא? דיברת אז על הסרט הזה שאתה רוצה לראות, נו, המטריקס?"

"כן," אמרתי, מופתע שהיא זכרה.

"זה יכול להיות נחמד. מזמן לא עשינו משהו ביחד."

"אוקיי, אני אבדוק בעיתון מתי זה מוצג."

"כבר בדקתי," היא חייכה, מעבירה יד בשערי הקצר כמו שהייתה עושה כשהייתי קטן,

"יש ברב־חן בשבע ורבע, אם נצא עכשיו — נספיק."

אחרי שהסכמתי ואמרתי לה שאני רק צריך רגע להתארגן, היא יצאה מהחדר, ואני מיהרתי להחליף את הטרנינג לג'ינס. לבשתי גם את הסוודר החום שקיבלתי לפסח הקודם ומאז נשאר בארון כי תמיד היה נראה לי חגיגי מדי.

כשירדתי למטה הם כבר חיכו ליד הדלת. אבי עדיין לבש את הבגדים שאיתם יצא באותו הבוקר לעבודה. כבר מהמדרגות זיהיתי סימנים של גריז ושמן על שרוול חולצתו הכחולה. הוא הביט בי ומייד טפח על הכיס השמאלי בחולצתו, בַּמקום שהיה מחזיק בדרך כלל את הסיגריות שלו, כאילו רק המראֶה שלי שלח בו דחף לניקוטין.

"נו, יוצאים כבר?" הוא שאל בזמן שהביט סביב, מחפש משהו.

"הן על השולחן בסלון," הצבעתי על קופסת המרלבורו האדומה. הוא רטן אבל הלך בכל זאת להביא את החפיסה.

"אולי ניסע בקורולה? מה אתם אומרים?" הציעה אימי, שוב בטון שהרגיש לי מאולץ.

"בקורולה?! מה פתאום, בשעה כזאת החניון בקניון יהיה מלא. נצטרך להחנות במגרש עפר בחוץ. יש שם בורות יותר עמוקים מתעלות נגד טנקים. ניסע בטנדר," אמר אבי בטון קשה, פניו זועפות.

אימא, שידעה שאין טעם להתווכח איתו בנושאים כאלה, יצאה החוצה בלי לנסות אפילו לשנות את דעתו. הוא הדליק סיגריה כבר במדרגות, בדרך לטנדר הישן.

"אתה לא הולך לחגוג עם החברים שלך את זה שעברת את הגיבוש?" שאלה אימי כשהתחלנו לנסוע.

מה יש לחגוג? חשבתי לעצמי. "אולי אחרי הבגרות. כולם עמוק בלימודים בימים האחרונים," שיקרתי.

"בכל זאת, שמת לך מטרה ועמדת בה, זה שווה לצאת לחגוג קצת. אפילו בתקופת בגרויות. אני זוכרת איזה חגיגות עשיתם לאסף כשהוא עבר גיבוש טיס."

אבי פלט מעין קול מוזר, משהו בין נחירה לצחוק מלגלג, רק בלי החיוך. "מה הסיפור הגדול? רק מפגרים לא עוברים גיבוש צנחנים."

"יוחאי," אימא סיננה לעברו.

"זה בסדר, אימא," מיהרתי לומר, לא היה לי כוח שהם יריבו, "זה באמת לא גיבוש כזה קשה. אחרי הבגרות בהיסטוריה אני בטוח שהחברים שלי יעשו לי משהו."

היינו רק בתחילת הנסיעה, בירידה מטבעון. בהיתי מחוץ לחלון בחורש הירוק שחלף במהירות, נמרח, ופתאום רציתי להיות שם בחוץ, לצעוד חסר דאגות על האדמה הלחה ביער האלונים האין סופי. אט אט התחלף החורש בארובות המפעלים, ואני ניסיתי להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שיצאנו ככה, רק אנחנו, המשפחה, לבילוי.

כשנכנסנו לקומה הראשונה של החניון היה כבר ברור שהמקום עמוס, בדיוק כמו שאבא חזה. מעבר למקומות החניה המסומנים חנו כלי רכב נוספים במרווחים שבין השורות ועל המדרכות.

"איזה אנשים, לא מסוגלים לחנות את הרכב בחוץ וללכת כמה מטרים?" הוא פלט בכעס.

"תעלה לקומה השנייה, יוחאי, אולי שם נשארו עוד כמה מקומות."

אבא רטן אבל בכל זאת פנה בחדות לרמפה שהובילה לקומה העליונה של החניה. אני בינתיים סרקתי את שורות הרכבים בתקווה למצוא מקום ריק. ראיתי שם כמה בחורים צעירים, מבוגרים ממני בכמה שנים, צועדים במרכז כביש החניון. משהו באופן שבו הם צחקו, בצורה המוגזמת שבה נעו, בתנועות חדות, גרם לי להרגשה לא נוחה. אם הייתי נתקל בהם ברחוב, סביר להניח שהייתי עובר למדרכה השנייה. רציתי להגיד על זה משהו לאבא. רציתי אבל לא אמרתי. הם היו בצד השני של החניון, אבל המהומה שהקימו הגיעה עד לקצה המגרש ומעבר לחלונות הסגורים של הרכב. אבא כאילו לא שם לב אליהם, רק המשיך לנסוע באיטיות וברוגע גם כשהתקרבנו, ואפילו כשחלפנו לידם. חשבתי שאולי אני סתם מגזים, נכנס ללחץ מדברים שטותיים, אבל אז שמעתי קול חבטה עמומה וזעזוע קל כשאחד מהם קפץ לתוך הארגז של טנדר הטויוטה הישן שלנו. הזדקפתי במושבי, לא בטוח מה אני אמור לעשות. הבטתי דרך השמשה האחורית וראיתי שהבחור נעמד בתנוחה של גולש גלים על הפח החלוד של ארגז הטנדר, ידיו פרושות לצדדים בעודו מנסה לשמור על שיווי משקל. חבריו המתלהבים נופפו לו בפראות. הוא נראה מבסוט למדי. סובבתי את ראשי אל המושב הקדמי, הוריי המשיכו להביט בדרך שלפניהם, לא מודעים לחלוטין למה שהתרחש.

"אה, אבא..."

"מה?" הוא ענה ביובש. אם היה מודע למשהו, קולו לא הסגיר זאת.

"מישהו הרגע קפץ לנו לתוך הארגז של הטנדר." מצאתי את עצמי לוחש לקראת סוף המשפט. אבא לחץ בחוזקה על הברקס וכולנו עפנו לפנים בעוצמה. שמעתי מהלומה חזקה מאחוריי כשהבחור עף לתוך השמשה האחורית של הטנדר. מיהרתי לשחרר את עצמי מחגורת הבטיחות וזינקתי החוצה מהרכב בעקבות אבא שיצא ראשון. זאת הייתה שעת ערביים והוא עדיין הרכיב את הרייבן הישנים שלו אפילו שהיו כבר מיותרים באור הדמדומים שחדר מבעד לקירותיו הפתוחים של החניון. נורא הטריד אותי שהוא לא מוריד את המשקפיים. כלומר, אם אתה עוד רגע הולך מכות, נראה לי הגיוני לגמרי לקחת רגע ולהוריד את משקפי השמש כדי שלא יישברו. זה מה שאני הייתי עושה.

הבחור כבר יצא מהארגז של הטנדר ועמד ליד הרכב. הוא נראה מעוצבן, לא מרוצה בעליל שאבי העיף אותו לתוך השמשה האחורית. הוא לא היה יותר מדי גדול, בערך מטר שמונים, בגובה ובגודל שלי בערך, אולי קצת יותר כבד. בטוח יותר מבוגר.

אימא קראה לאבא לחזור לרכב, קולה היה גבוה וצורמני, אבל אבא המשיך והתקרב אל הבחור בצעדים נחושים, ולרגע שאלתי את עצמי מה הוא הולך לעשות עכשיו, איך בדיוק הוא הולך לפתור את המצב הזה. האגרוף שלו באמצע הפרצוף של הבחור ענה על השאלה הזאת מהר מאוד. היה צליל חלול וחד שהגיע מייד אחרי המכה, אולי של משהו שנשבר. הבחור נפל לרצפה, ראשו פגע בעוצמה באספלט.

הקול הבא כבר הגיע מהחברים של הבחור, היו שלושה מהם שצפו במתרחש כעשרים מטר מאיתנו. הם החלו לרוץ לעברנו. מה הם הולכים לעשות לנו? אולי יש להם סכינים? מה יקרה לאימא שעדיין ישבה בתוך האוטו? הבחור הגדול ביותר בחבורה עבר להליכה כשהתקרב אלינו, ואמר משהו לאבי שלא הצלחתי להבין.

אבי זינק על הבחור, הפיל אותו לרצפה והחל להחליף גם איתו מהלומות. בשלב הזה תפסתי את אבי מאחור ומשכתי בכל כוחי, מנסה להרחיק אותו מהקטטה, מופתע שאני מצליח לעשות זאת. הבטתי בחשש בשני הבחורים הנוספים. לשמחתי, הם עשו אותו הדבר לחבר שלהם שניסה לקום מהרצפה ולהחזיר לאבא על השפה המדממת שסידר לו.

"לאה," אבא קרא, "תתקשרי למשטרה." אלו היו המילים הראשונות שהוא הוציא מהפה ולא היה ברור אם אימי, שעדיין ישבה בתוך הרכב, שמעה את בקשתו.

"אני אגמור אותך, יא בן זונה זקן!" בפעם ההיא הצלחתי להבין מה הבחור הגדול אמר. למזלי, שני חבריו הצליחו להחזיק אותו. גולש הטנדרים עדיין שכב על הרצפה.

"מה אתה מסתכל, יא הומו?" הדברים האלה כבר היו מופנים אליי, ופתאום הבנתי שאני בוהה בבחור. הנמכתי את מבטי לרצפה למרות שהרגשתי שמה שהייתי צריך לעשות היה להמשיך ולהישיר אליו מבט. זה מה שאבא שלי היה עושה.

"יוחאי! יוחאי, תיכנס לאוטו!" אימא קראה דרך החלון הפתוח בצד הנהג.

אבא נהם, מלמל איזה משהו שלא הבנתי. לא היה כבר צורך להחזיק אותו, אבל ידיי היו עדיין סגורות סביב חזהו הרחב. "ערבים מסריחים," סינן לעברם.

התגובה מהבחור הגדול לא איחרה לבוא בצורת מבול של קללות עסיסיות שעל אף שהיו בערבית, הבנתי את רובן. אבא הסתובב וניער אותי מעליו. משקפי הרייבן עדיין נחו על פניו בצורה מושלמת כשנכנס בחזרה לטנדר. מיהרתי להיכנס למושב האחורי, חושש ממה שעלול להתרחש מאחוריי, אבל עוד לפני שהספקתי להביט לאחור הטנדר זינק ממקומו בחריקת צמיגים.

"חבורת אפסים. אין להם כבוד לשום דבר."

"תירגע, יוחאי..." אמרה אימי וניסתה ללטף את עורפו. הוא הסיט את ידה בכעס. "בוא ניסע הביתה," אמרה, עיניה היו פעורות ונעו במהירות בין אבא ובחזרה אליי, כאילו היא מנסה לבדוק אם נפגענו. ניסיתי להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה ככה, כל כך... איתנו.

"הביתה? למה אנחנו צריכים ללכת הביתה? עשינו משהו לא בסדר?" צעק.

אימא לא ענתה, רק שילבה את ידיה ונשענה לאחור במושבה, יכולתי לראות איך היא שוב מתנתקת, שוב נעלמת.

"אני אחנה את הטנדר רחוק מחוץ לחניון כדי שהקופים האלה לא ימצאו ויחריבו אותו ונלך לראות את הסרט כמו שתכננו. מקסימום נאחר קצת," קבע אבא.

וזה מה שעשינו, הלכנו לראות את "מטריקס". בהיתי במסך בזמן שקיאנו ריבס התלבט אם לבחור בגלולה הכחולה או האדומה וחשבתי מה הייתי יכול לעשות אחרת.

1.

"בא לי ללכת לשחות. אתם בעניין?" אסף שאל בהתלהבות מוגזמת.

הצצתי בשעון שעל לוח המחוונים של המיניוואן, השעה הייתה קצת אחרי אחת בלילה והרחוב היה שומם לגמרי.

"איפה אתה רוצה לשחות בשעה כזאת?" שאלה יעל בקול חד, כמעט בנזיפה.

"בבריכה של הפועל. יש חור ענק בגדר במגרש החניה האחורי, אין בעיה להיכנס משם."

"קור אימים בחוץ," יעל אמרה, מהדקת את הסוודר הגדול שלבשה לגופה כאילו רק המחשבה על טבילה במי הבריכה העבירה בה גל קור.

"הבריכה מקורה, בכיינית. בן, מה אתה אומר?" על פניו של אסף נמרח חיוך הלברדור שלו. לא הייתי אף פעם בבריכה בלילה וזה נשמע כמו רעיון טוב. "יאללה, בוא נלך לשחות," פלטתי בעייפות מופגנת כדי לא להיראות נלהב יתר על המידה.

חיוכו של אסף רק התרחב כשפנה בחדות למגרש החניה של הבריכה, מסיט בהיסח דעת את הבלורית הבלונדינית מעיניו.

"עודד ראה אותך?" שאלה יעל והסתכלה לאחור. פנסי הסובארו של עודד האירו אחרי רגע את המיניוואן כשרכבו עצר מאחורינו.

"למה עצרתם כאן?" שאלה קרן כשיצאנו כולנו מהרכב, "לא הולכים לפיצה במרכז?" היא אספה את רעמת התלתלים השחורה שלה לכדור אבל כשהבינה שאין גומייה על פרק ידה, שחררה את שערה הסמיך לחופשי.

"הולכים לשחות," אסף זרח. הוא הוציא כמה מגבות מהבגאז', רמת הניקיון שלהן מוטלת בספק.

"אבל יש שם שומר, חתיכת מפגר," אמר עודד, וכשנעמד מול אסף הפרש הגבהים ביניהם, כמעט ראש, נראה דרמטי מתמיד.

"מה פתאום? נראה לך שהפועל הקמצנים האלה ישלמו למישהו שישמור על החור הזה בלילה? אין סיכוי," אסף אמר בביטחון.

אסף הורה לנו ללכת אחריו והסביר שמטפסים על הצריף של הגנרטור ואז מגיעים לחור בגדר שנמצא ממש ממול. הוא זינק בתנועה קלילה לגג מבנה הפח הרעוע ורגע לאחר מכן כבר נופף לנו לשלום בהתלהבות מצידה השני של הגדר. הוא צדק, זה באמת לא נראה מסובך מדי.

עודד עלה אחריו והסתובב כדי להושיט יד לקרן. אני עזרתי מלמטה עם סולם גנבים. יעל הייתה קלה ויציבה יותר מקרן, כשהניחה את היד שלה על כתפי כדי לשפר את שיווי משקלה הסטתי את מבטי לקרקע. כשהבנות היו בפנים נאחזתי במוט ברזל שבלט מהגדר וטיפסתי למעלה, מתעלם מזרועו המושטת של עודד.

במקום שררה דממה מוחלטת. עברנו מבעד לווילון, שהיה עשוי מרצועות של פלסטיק שקוף, כמו בבית קירור, ונכנסנו אל מתחם הבריכה המקורה בחרדת קודש. ריח הכלור המוכר מילא מייד את אפי.

"אמרתי לכם שאין פה שום שומר," אסף לחש.

"אז למה אתה לוחש, מפגר?" עודד לחש בחזרה.

"לך תזדיין," אסף חייך, קולו גבוה רק במעט מלחישה.

נעמדתי על שפת הבריכה, תוהה אם אי פעם ראיתי אותה ככה, חסרת אדוות לחלוטין. ביליתי אין ספור שעות במים האלה, מאות קילומטרים, שוחה הלוך וחזור, מקיר לקיר, בלי להגיע לשום מקום.

"אנחנו באמת הולכים להיכנס למים בקור הזה?" שאלה יעל, "הם בדיוק הפסיקו את החימום כאן שבוע שעבר, קפוא פה."

כאילו בתגובה לדבריה אסף זינק שנייה לאחר מכן למים, מבצע קפיצת ראש מושלמת כשרק תחתוני בוקסר לבנים לגופו. תהיתי איך הספיק להתפשט כל כך מהר.

"כן!" שאג כשעלה לבסוף לשאוף אוויר, "המים אדירים, בואו!"

לא יכולתי שלא לחייך בעצמי ומיהרתי להוריד את בגדיי, נשאר רק בתחתונים ישנים שלקחתי מהמגירה של אבא בגלל שלי נגמרו הזוגות הנקיים. זינקתי מהר למים לפני שלמישהו יהיה זמן להתעמק בהם. המים היו קרירים ומרעננים. צהלותינו הדהדו מגג הפלסטיק של הבריכה ובִן רגע החלל השקט התמלא חיים.

עודד היה השלישי לקפוץ למים, מקפל את גופו הצנום והשחום לכדור ושולח נתזי מים לכל כיוון. כבר חשבתי שזאת תהיה רחצת לילה של הבנים בלבד אבל אז קרן קפצה למים ממש לצידי, לבושה עדיין במכנסיים ובחולצה.

"מה את נכנסת עם הבגדים, יא משוגעת?" צעקתי עליה, לא מסוגל להפסיק לחייך. במקום לענות לי היא זינקה עליי ודחפה את ראשי למים, תלתליה השחורים מתנופפים בפראות לא אופיינית. יעל לקחה את הזמן שלה על שפת הבריכה, מקפלת כל פריט לבוש לפני שהניחה אותו על כיסא פלסטיק שמיקמה לצידה, נשארת לבסוף רק בתחתונים ובחזייה. שמחתי שפלג גופי התחתון כבר היה שקוע במים. היא הרימה את ידיה מעל ראשה ומתחה את גופה הארוך בתנועה חתולית לפני שקפצה גם היא למים.

קפצתי על קרן, הטבעתי את ראשה במים כתגמול ודחפתי בשתי רגליי את הקיר, צולל מטה לקרקעית הבריכה, ואז התרחקתי משם בשחיית חזה. אור הירח חדר דרך חורים בתקרת הפלסטיק הישנה והאיר את הקרקעית באור חיוור. עליתי לנשום וקרן המתינה לי, מחכה לקרב. היא טיפסה על גבי וניסתה להטביע אותי, הניסיון שלה היה משעשע וחסר סיכוי. השתחררתי מאחיזתה בקלות וברחתי, שוחה על גבי ונהנה לראות אותה מנסָה ללא הצלחה להשיג אותי.

"יאללה, תחרות!" הכריז אסף בילדותיות.

"עזוב, אתה תנצח," אמר עודד, ממשיך להשפריץ מים על יעל בזמן שענה לאסף.

"לא בטוח, לא התאמנתי הרבה זמן."

"מי כן?" שאלתי, אף שידעתי את התשובה. יעל שחתה בקבוצה התחרותית מגיל צעיר, ועל המדף בחדרה היו מונחים עשרות גביעים ומדליות, חלקם אפילו מאליפות ישראל לנוער. גם בתקופת הבגרויות היא לא הפסידה אף אימון והייתה בבריכה חמש פעמים בשבוע.

"אני אשתתף," אמרה יעל, כאילו קראה את מחשבותיי.

"אדיר! בן, אתה בעניין?" שאל אסף.

גובה המים בנקודה שבה הייתי בבריכה היה הרבה מעל הגובה שלי ונאלצתי לבעוט ברגליי מדי פעם כדי להשאיר את הראש מעל המים, תנועה טבעית עבורי. "יאללה. אני אתן ליעל לנצח, אבל אותך אני אקרע."

אסף צהל ויצא בזריזות מהמים, תחתוניו הרפויים חושפים ישבן לבן. קרן הפתיעה בשריקה חזקה והסומק בלחיו של אסף היה ניכר גם באפלולית הלילה.

"אני מוותר," הכריז עודד, "נשאיר את הבמה לאנשי המקצוע."

גם קרן לא הראתה סימנים שהיא מתכוונת לצאת מהמים.

יצאתי בזהירות מהמים, אוחז ביד אחת בתחתונים הישנים של אבא, ונעמדתי מימין לאסף במסלול מספר חמש. אסף נעמד בביטחון בגב זקוף, מה שרק הבליט עוד יותר את כתפיו הרחבות, במסלול מספר ארבע השמור לשחיין החזק ביותר ובעל הסיכויים הגדולים ביותר לנצח. יעל יצאה לאיטה מהבריכה, סחטה את המים משערה החום ואז אספה אותו בתנועה מיומנת לכדור סמוך לקדקודה. היא התקדמה בצעדים בטוחים על רצפת האבן הקפואה ונעמדה משמאלו של אסף במסלול השלישי.

"כמה שוחים?" שאלה יעל.

"שתי בריכות?" הציע אסף.

"שלוש," קבעתי אני. זה מרחק שהיה לי סיכוי לנצח את אסף, במרחקים קצרים הוא תמיד גומר אותי, במאה מטרים היה לי סיכוי.

"קרן, תזניקי," אמר אסף.

שלושתנו טיפסנו על המקפצות. התכופפתי קצת כדי להתכונן לקפיצה, אבל כשראיתי בזווית העין שאסף ויעל נכנסו לתנוחה מלאה של זינוק, ידיים בקצה המקפצה, ראש שפוף וכל זה, עשיתי כמותם.

עשה רושם שקרן לוקחת את הזמן בהזנקה, ובדממה שנוצרה יכולתי ממש לשמוע את פעימות ליבי מתגברות.

"שלוש, שתיים, אחת, צאו!"

זינקנו למים והמשכנו לצלול בעשרת המטרים הראשונים, מתוחים כמו חיצים ומכים ברגלינו בעוצמה. שלושתנו הוצאנו ראש באותו הזמן והמרוץ התחיל. אסף ויעל דחפו קדימה, ידעתי שהיא יכולה להמשיך בקצב הזה גם ארבע מאות מטרים, אבל הייתי בספק לגבי אסף. נתתי לו לעקוף ונשארתי צמוד לרגליים שלו. הבריכה של הפועל היא הבריכה היחידה שראיתי באורך שלושים ושלושה מטרים. כל שאר הבריכות ששחיתי בהן היו חצי אולימפיות או אולימפיות. בגלל האורך הלא שגרתי היה צריך להשלים שלוש בריכות כדי להגיע למאה מטרים ולא מספר זוגי כמו בכל בריכה נורמלית.

ראשון הגיע לקיר אסף והתגלגל, יעל מייד אחריו ואני בעקבותיה, קצת מאחור. באמצע הבריכה השנייה התחיל להיות לי קשה ונאבקתי להישאר צמוד לרגליים של אסף. בקיר השני יעל הסתובבה ראשונה, אסף היה שני, ואני מייד אחר כך על הזנב שלו. יצאנו לבריכה האחרונה וידעתי שזה הזמן לתת את הכול. התחלתי לחתור כמו משוגע, לא יוצא מהמים לנשום בכלל, ובכל תנועה התקדמתי עוד ועוד במעלה גופו של אסף. כשהגענו בסמוך לסיום ראש בראש – ראיתי שיעל כבר הגיעה לקיר ומביטה בנו – בעטתי בכל הכוח שעוד נותר לי ברגליים וזרקתי את היד קדימה בתנועת גלישה. נגיעה.

הצד השני של הבריכה, שבו סיימנו את מאה המטרים, היה הצד הרדוד של הבריכה. נעמדתי, המים מגיעים למותניי, והתחלתי ללכת במים, מתנשם בכבדות.

"מי ניצח?" דרש אסף מתנשף.

יעל חייכה והחוותה בראשה אליי. "בן לקח אותך. בעשירית שנייה."

"בנצי, יא שחיין על!" הוא קפץ עליי והנחית מהלומה חברית על גבי, "תמיד אמרתי שבסוף יצא ממך משהו."

חייכתי למרות ששנאתי שקוראים לי בנצי.

"הלו, מה אתם עושים שם?" הקול הזר עלה מכיוון המשרדים, "בוא'נה! מה אתם עושים שם ילדים?!"

מהמשרד, שהיה רק כמה עשרות מטרים מקצה הבריכה, יצא גבר זקן, אולי בשנות החמישים, לבוש בטרנינג שחור ועל פניו סימני שינה מובהקים.

זינקנו החוצה מהמים והתחלנו לרוץ על שפת הבריכה לשפה השנייה, הקרובה לחור בגדר. אני הייתי ראשון ושמעתי את יעל ממש מאחוריי. הנחתי שאסף איתה. תפסתי בחופזה את בגדיי ומיהרתי לגדר, מפחד להסתכל לאחור ולגלות עד כמה השומר הזקן קרוב.

קרן ועודד נעלמו, ככל הנראה הספיקו לברוח בזמן שאנחנו יצאנו מהצד הרחוק של הבריכה. לא בזבזתי זמן בחיפוש אחריהם. עברתי דרך הגדר וקצה תיל חופשי חתך עמוקות את ירכי השמאלית. זינקתי מגג הצריף ורצתי אל המיניוואן הגדול של אסף. התכופפתי והתחבאתי מאחוריו, חיכיתי. אחרי רגע הגיע אסף, גולש על מגרש העפר עד שעצר בסמוך אליי. הרגשתי כמו חייל שתופס מחסה בזמן קרב יריות. הסתכלתי מסביב וזיהיתי את קרן, היא התחבאה מאחורי הסובארו של עודד כמה מטרים מאיתנו.

"אתם מפגרים, אתם יודעים?" יעל עמדה זקופה בסמוך למיניוואן, נראית כמו דוגמנית במהלך יום צילומים, ערמת בגדיה המקופלים בידה הימנית. "אתם מתחבאים מאחורי שתי המכוניות היחידות במגרש חניה. לא יהיה קשה למצוא אתכם, בואו נעוף מפה."

העזתי להסתכל לכיוון החור בגדר. השומר לא היה שם. אסף חפר בכיסי מכנסיו שהיו חלק מצרור בגדים שהיה זרוק על משטח העפר — עד שמצא לבסוף את המפתח.

"אתם שומעים צעקות?" שאלה קרן.

עצרנו כולנו להקשיב. היה משהו, בצד השני של הבריכה. לא הצלחתי לזהות את הקולות. נכנסנו לרכב, כולנו עדיין בתחתונים למעט קרן שהייתה לבושה, אבל ספוגת מים לחלוטין.

אסף הכניס את הרכב להילוך אחורי, מוט ההילוכים בדגם הזה היה מחובר לבסיס ההגה ואִפשר לו להפוך את החלפות ההילוכים לדרמטיות אפילו יותר. הוא נסע לאחור, בלם בחוזקה, שילב להילוך קדמי ולחץ על דוושת הגז עד הסוף. הרכב הגדול שט ימינה עד שתפס אחיזה טובה במשטח העפר, מעלה ענן אבק גדול מאחוריו.

"מה עם האוטו של עודד?" שאלה קרן.

"הוא יבוא אחר כך לקחת אותו."

"מה אם תהיה פה משטרה?"

"איזו משטרה בראש שלכם? מה כבר עשינו?" יעל ישבה רגל על רגל במושב האחורי.

אסף המשיך בכביש כחצי קילומטר צפונית מהבריכה, ואז עצר את הרכב בפתאומיות. הוא יצא מהרכב והתחיל להתלבש במהירות. עשיתי כמוהו.

"חייבים למצוא את עודד," אמר בדאגה.

"תתקשר אליו, עודד היה עם פלאפון." אמרה קרן, ושמתי לב שהיא רועדת קצת, או מקור או מהתרגשות. אסף הוציא את המכשיר דמוי הצדפה מכיסו וחיפש את עודד בזיכרון. הוא חיכה דקה ארוכה, אבל עודד לא ענה.

"מה עושים?" שאלה קרן.

"צריך לחזור לבריכה. אם תפסו אותו, אז צריך ללכת להיות איתו," קבע אסף.

"מי תפס אותם? אנחנו לא במלחמת העולם השנייה! הוא בטח מתחבא איפשהו עד שהשמן הזה מהבריכה ייעלם." יעל נשארה לשבת בתוך המיניוואן, אבל הסוודר הגדול כבר היה בחזרה עליה.

"אז למה הוא לא עונה?" התעקש אסף.

"אולי הוא לא שומע," הציעה קרן.

אסף הסתכל לי ישר בעיניים, כאילו אומר לי, רק איתך אני יכול באמת לדבר. "אנחנו צריכים לחזור לשם ולראות אם תפסו אותו."

"צא מהסרט שלך, אסף. אנחנו לא במבצע מעבר לקווי האויב. את זה תעשה בשנה הבאה, אתה עדיין בקריית טבעון." עקצה יעל מהמושב האחורי, נראה היה שהיא ממש משתדלת לעצבן את אסף.

"בן?"

לא רציתי לענות לו. "לא יודע," אמרתי לבסוף, "גם אם כן תפסו אותו, מה יעזור אם נלך גם אנחנו? תחשוב על זה רגע, יכולים לעשות לך בעיות עם קורס טיס אחר כך."

"על הזין שלי קורס טיס עכשיו. חבר שלי צריך אותי."

"הוא לא בשבי הווייטנאמי," יעל אמרה בזלזול.

"נו, סתמי כבר, יעל, זה לא עוזר!" נזף בה אסף.

"אני אבוא איתך," קרן אמרה, "בוא, נלך בחזרה."

אסף הנהן ונתן בה מבט מלא כבוד, הערכה.

התיישבתי על המדרכה, מנסה להכניס את רגליי הרטובות לתוך הדוקטור מרטינז הישנות שלי, כשהטלפון של אסף צלצל פתאום. קפאנו כולנו לרגע, ואז הוא התעשת וענה.

"כן," אמר, "אוקיי," נראה שהוא שומר על תשובותיו קצרות וענייניות בכוונה כדי להשאיר אותנו באפלה, "בסדר."

הוא ניתק.

שלושתנו בהינו בו בציפייה. "נו, מה?" קרן שאלה לבסוף.

"הוא בפיצה במרכז. רץ עד לשם. בואו ניסע אליו, נביא אחר כך את האוטו שלו."

נכנסתי בחזרה לאוטו באנחת רווחה, יושב במקום הקבוע שלי ליד אסף. הוא הביט קדימה ולחץ על כפתור הפליי.

“Please welcome, ah, my favorite band, counting crows...”

הכריז הקול שבקע ממערכת הסטריאו של הרכב. זה היה אלבום ההופעה החיה מתוכנית מְספרי סיפורים בערוץ VH1, הכרתי כל תו ותו בדיסק הזה. לצלילי גיטרה אקוסטית החל אדם דוריץ לשיר את אחד הטקסטים הכי יפים שאי פעם נכתבו, ואני שוב חשבתי עליה.

המשך הפרק בספר המלא