סבתא שלי לא אהבה לבשל. כשאני נזכרת בה, לא עולה בפי שום טעם נפלא ממטבחה. את המאכלים הבודדים שנהגה להכין מעולם לא למדתי לאהוב. הרגל הקרושה הרוטטת תמיד אותתה לי שלא להתקרב אליה; הדגים הממולאים נראו לי כל-כך עצובים ולא טעמתי מן הקציצות האפורות. אפילו פרוסות הגזר החנוטות שהונחו עליהן לקישוט לא עוררו את אהדתי ולא פיתו אותי. לא הועילה גם החזרת האדומה שבאה להפיג את היעדר הטעם או להחליפו באחר. המאכלים נראו לי זרים ושמותיהם הרחיקו אותם עוד יותר ממני. גפילטע פיש (דג ממולא) או גריבענעס (שומן אווז מטוגן) נשמעו לי גלותיים, נטולי שמש ודהויים.
סבתא שלי לא הייתה סבתא של אוכל. היא הייתה סבתא של ספרים.
אני זוכרת אותה בשני מצבים. או שכאב לה הראש, או שהייתה שקועה כל כולה בקריאה. המיגרנות שלה נמשכו מספר ימים, שבהם הייתה מתחפרת, מחשיכה את החדר ומנסה לחמוק מהלמות הפטישים המכים בראשה ללא רחם. כשלא כאב לה הראש, היא הייתה קוראת בשקיקה, צמאה, להוטה ואדוקה, ויחסה לספרים גבל בתשוקה כפייתית.
סבתי עלתה ארצה בגיל עשרים ושמונה כשמאחוריה עשר שנות ניסיון כספרנית בוִישְׁנֵבָה אשר ברוסיה הלבנה. זה היה בשנת 1934 כשבארץ עדיין פעל במלוא עוזו "גדוד מגיני השפה". הארגון חתר להכחיד כל שפה אחרת שהייתה עלולה לאיים על הבכורה והבלעדיות של העברית ובהמנון שלו נאמר "יהודי, דבר עברית, שפת עמך וארצך"!. יריבה קשה במיוחד של העברית נחשבה היידיש, ומוסדות היישוב עשו כל מה שאפשר כדי להעלים אותה ואת דובריה מהזירה הציבורית והתרבותית.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
