הגבירה והשפחה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הגבירה והשפחה

הגבירה והשפחה

עוד על הספר

צביה ולדן

צביה ולדן (נולדה ב-20 באוקטובר 1946) היא בלשנית התפתחותית ישראלית, מרצה בכירה במכללת בית ברל ובאוניברסיטת בן-גוריון.

נושאים

תקציר

המספרת משתפת את הקוראים בפרט לא ידוע על אודות שמעון פרס, המתווסף לתצרף הרחב של יחסי העברית והיידיש לאורך הדורות ובמיוחד עם עלייתן של שתי השפות לארץ ישראל פלשתינה.  

פרק ראשון

אבי, שמעון פרס, היה איש רב כשרונות, שחברו בו גם היכולת לחלום וגם הכושר לבצע, אבל רצונו להיטמע ולהישמע כצבר מוחלט לא צלח. שפת האם שלו הייתה יידיש ונדרשתי לשנים רבות כדי להבין זאת. בהיותו בן שתים עשרה יצא לארץ ישראל עם אמו ואחיו ברכבת מווישניבה, עיירת הולדתו ברוסיה הלבנה. הרכבת הביאה אותם לאיסטנבול, ומשם המשיכו לנמל יפו על סיפון האנייה הפולנית הקטנה קושיצ'יושקו. מהרגע שבו נחת על אדמת ארץ ישראל הוא נמנע מלדבר יידיש. על אף שיידיש הייתה שפת הבית של הוריו, סבתא וסבא שלי, בארץ גם הם לא דיברו בה בנוכחותנו. בפי סבא שלי, שהמשיך להיקרא בין חבריו געצל ולא יצחק, היה קל לזהות את עקבות היידיש כאשר פנה אלינו נכדיו – חמי היה בפיו חמה'לה, יוני – יונה'לה ואני צביה'לה; לבן דודי עוזי קרא עוזי'נקֶה, ולרותי אחותו – רותי'נקָה.

היהודים באירופה היו ברובם פוליגלוטים, וידעו לפחות שתיים וחצי שפות, ובדרך כלל אף יותר. האחת – שפת הבית, שעבור רבים הייתה יידיש; השנייה – שפת החוץ וההשכלה, בכל מקום הייתה זאת שפה אחרת; והחצי – העברית שקלטו בבית הכנסת או באירועים של מעגל השנה ומחזור החיים. רבים ידעו להתפלל בה, לפעמים גם הצליחו לעקוב אחרי הטקסטים שנקראו בקול רם, אך לא כולם הבינו את המילים שמלמלו. 

צביה ולדן

צביה ולדן (נולדה ב-20 באוקטובר 1946) היא בלשנית התפתחותית ישראלית, מרצה בכירה במכללת בית ברל ובאוניברסיטת בן-גוריון.

עוד על הספר

נושאים

הגבירה והשפחה צביה ולדן

אבי, שמעון פרס, היה איש רב כשרונות, שחברו בו גם היכולת לחלום וגם הכושר לבצע, אבל רצונו להיטמע ולהישמע כצבר מוחלט לא צלח. שפת האם שלו הייתה יידיש ונדרשתי לשנים רבות כדי להבין זאת. בהיותו בן שתים עשרה יצא לארץ ישראל עם אמו ואחיו ברכבת מווישניבה, עיירת הולדתו ברוסיה הלבנה. הרכבת הביאה אותם לאיסטנבול, ומשם המשיכו לנמל יפו על סיפון האנייה הפולנית הקטנה קושיצ'יושקו. מהרגע שבו נחת על אדמת ארץ ישראל הוא נמנע מלדבר יידיש. על אף שיידיש הייתה שפת הבית של הוריו, סבתא וסבא שלי, בארץ גם הם לא דיברו בה בנוכחותנו. בפי סבא שלי, שהמשיך להיקרא בין חבריו געצל ולא יצחק, היה קל לזהות את עקבות היידיש כאשר פנה אלינו נכדיו – חמי היה בפיו חמה'לה, יוני – יונה'לה ואני צביה'לה; לבן דודי עוזי קרא עוזי'נקֶה, ולרותי אחותו – רותי'נקָה.

היהודים באירופה היו ברובם פוליגלוטים, וידעו לפחות שתיים וחצי שפות, ובדרך כלל אף יותר. האחת – שפת הבית, שעבור רבים הייתה יידיש; השנייה – שפת החוץ וההשכלה, בכל מקום הייתה זאת שפה אחרת; והחצי – העברית שקלטו בבית הכנסת או באירועים של מעגל השנה ומחזור החיים. רבים ידעו להתפלל בה, לפעמים גם הצליחו לעקוב אחרי הטקסטים שנקראו בקול רם, אך לא כולם הבינו את המילים שמלמלו.