יתומות של אבא

תודה ושבח לבורא עולמים,
יוצר האור ובורא את הכל

מוקדש ל'יתומות של אבא'

לכל אלו ששיתפו בסיפורים ובעובדות

לאשתי היקרה דינה

על שותפות ותמיכה לאורך כל הדרך

למשפחתי - מקור כוחי

ואחרון חביב, לבני היקר דויבי שהשקיע מהונו ומאונו

כדי שחלום הספר יהפוך למציאות

מקרא חלוקת הפרקים

 כך היה - עובדות ועדויות

 המהפך של אדון פישל

השינויים בראייה מקצועית

שורות אישיות

יתומות של אבא

המהפך של רבי יחיאל פישל וינגרטן

'אביהן של יתומות'

לפני שיוצאים לדרך

דמעות, קור, עבודה קשה ומכות, בצד שערי ברזל עצומים ומפחידים, תקרות גבוהות וחדרי שינה ענקיים – מסמלים בתי יתומים.

עיניים עצובות, נעליים חומות גבוהות, בגדים אפרוריים ואחידים – מאפיינים תמונות של ילדים יתומים.

בימים בהם הייתה היררכיה ברורה, כשילד לא העז להביע דעה ולא התחשבו בו ובדעתו, נוהלו גם בתי היתומים בנוקשות צבאית, לעיתים כדי להרגיל את הילדים לחיי עמל והסתפקות במועט. בודדים קראו תיגר על עודף הקשיחות ומשמעת הברזל הזו, ופילסו נתיבים חדשים. כמעט לא קם אדם ומחה על התנאים הקשים והאוכל הדל שמקבלים הילדים בבתי היתומים.

שמו של יאנוש קורצ'אק הועלה על נס, לאחר שבבית היתומים שניהל כשלושים שנה בפולין, בין שתי מלחמות העולם, התווה האיש דרך אחרת, שכיום רואים בה נכס טיפולי-חינוכי.

מבלי לפגוש בקורצ'אק, פעל במשך כשבעים שנה ב'בית היתומות הכללי' שבירושלים, אבי ומורה דרכי - רבי יחיאל פישל וינגרטן, שנקרא 'אדון פישל' בפי הבנות. במהלך שנות עבודתו שהחלו בשנת 1942, ביצע מהפך פורץ דרך בתנאי החיים של הילדות במוסד, ורשם נתיב טיפולי-חינוכי שונה ובלתי מקובל באותם ימים. מורשתו ודרכו הייחודית בטיפול בילדים וביחס אליהם, נחשבות עדכניות גם כיום.

אבא מעולם לא למד פדגוגיה ופסיכולוגיה באופן פורמלי, אך פעם בו רצון עז להעמיק חקור, להבין את נפש הילד, ולבצע שינוי עמוק בתנאי חייהן של הילדות וביחס אליהן. הוא השקיע את כוחו ומרצו במוסד, שהפך למפעל חייו.

כאוטודידקט רכש בעצמו ים של ידע, ואסף תיאוריות וגישות טיפוליות, שלעיתים הובילו אותו בדרכו הייחודית, ולא פעם חיזקו את התנהלותו הטבעית. מפתיע לגלות כיצד הצליח לעשות שימוש מדהים בכלים ובדרכים שלא היו מוכרים בתקופתו.

במהלכים מדודים ומחושבים, בעבודה מסורה, קבועה ורציפה, הפך אבא את המוסד הקשוח והאפור לבית נעים וצבעוני, מלא אור ואופטימיות, מקום מזמין, חמים, שליו ושמח.

באמצעות השינוי העמוק שהוביל, היה ל'מדליק הפנסים' שהעלה אור בעיני מאות בנותיו, והפך את שהותן במוסד לזיכרון ילדות מעצים ולבסיס איתן לצמיחתן בשנים הבאות.

בנוסף, דרכו הייחודית השפיעה רבות גם על בתי יתומים אחרים, כאשר בית היתומות הכללי אותו ניהל, הפך למודל חיקוי של בית טוב ליתומים.

המילים 'אביהן של יתומות' שחרוטות על מצבתו של אבי, מתארות אותו ללא כל הגזמה.

שמונים שנה לאחר שהחל בעבודתו, ניתן להתרשם מגישתו הייחודית ופורצת הדרך של 'אדון פישל' באמצעות מבחן התוצאה המדהימה - ילדות שהפכו לפעילות ותורמות בחברה, אימהות שמחות בבתים חמים ואוהבים, ובעיקר בריאות בנפשן. בהיסטוריה של בתי היתומים בכלל ובדברי ימי בית היתומות הכללי בפרט, פעולותיו נחרטו על אבן.

מעבר להיותי בן הקרוב לאביו, נפלה בחלקי זכות גדולה לעבוד במחיצתו במשך כחצי יובל שנים. בשנים אלו הייתי איש סודו ויד ימינו בכל ענייניו, ובעיקר בבית היתומות אותו ניהל.

בכתיבת ספר זה אני מקיים את צוואתו הבלתי פורמלית של אבא זצ"ל, לאחר שבמהלך השנים בהן עבדנו יחד, היה לעיתים מצר על כך שלא היה לו פנאי להעלות על הכתב את השינויים שחולל. פעמים אף הוסיף, שהיה שמח לו מאן דהוא היה עושה זאת לטובת הכלל.

בעבודה על הספר חקרנו והקפנו את שבעים שנות עבודתו של אבא, באמצעות כשמונים עדויות של בנות שגדלו במוסד בתקופתו. ליקטנו מסמכים ותמונות, גילינו חומרים, וכן אספנו סיפורים אישיים על חייו מבני משפחה ואחרים. בכל אחד מהפרקים הצגנו את המהפך שעשה, את דרכו החדשה והמיוחדת, ואת התייחסותו לילדות במוסד אותו ניהל כשבעים שנה.

טרם קריאת שלושה עשר פרקי הספר, העוסקים בשינוי ובמהפך שחולל אבי בבית היתומות, מוזמן הקורא המתעניין להרחיב ידע על המושג 'בתי יתומים' שתפס מקום משמעותי בחיי הקהילות בארץ ובעולם.

כדי להכיר לקורא את בית היתומות הכללי ואת מנהלו המיתולוגי – גיבור הספר שלנו, הבאנו רקע על המוסד והאיש.

כנספח בסוף הספר מתוארת בקצרה אישיותה הייחודית של האישה שאיתו – אמי היקרה ז"ל.

בחתימת הספר נמצאת שרשרת הדורות ותרשים של ייחוס משפחתנו לשל"ה הקדוש.

למען הסדר הטוב, בכל אחד משלושה עשר פרקי הספר התמקדנו בנושא אחד מחיי היום-יום בבתי היתומים, כגון: מזון, חינוך, עונשים. חילקנו כל פרק לארבעה חלקים, כל חלק מסומן על ידי סמל ייחודי:

בחלק הראשון מובאות עובדות ועדויות אישיות בנושא הפרק מבתי יתומים בארץ ובעולם, וכמובן מבית היתומות הכללי, קודם כניסתו של אבא אליו.

  בחלק השני מוצגת פריצת דרכו בנושא כאנטי-תזה למצוי.

בחלק השלישי הבאנו בקצרה את המשמעות והעומק של השינויים בראייה מקצועית.

 בחלק הרביעי מוזמן הקורא להכיר את דמותו הייחודית של אבא, דרך סיפורים מחייו האישיים והמשפחתיים, הקשורים לנושא הפרק.

בחלקים העוסקים בבית היתומות השתמשנו בכינוי 'אדון פישל' ו'המנהל', ובחלקים האחרים 'רבי פישל' ו'הרב וינגרטן', וכמובן בהתאמה 'אבא' או 'אבי'.

מוגש ביראת כבוד
להנצחת זכרו ופעולותיו
ולהנחלת מורשתו

יהושע וינגרטן

ירושלים, תשפ"ד - 2024

מבוא מורחב

גלגולו של מושג - 'בית יתומים'
מידע לקורא המתעניין

יתומי 'עמך'
הטיפול ביתומים בקהילות ישראל בעולם

הדאגה לרווחת היתומים, שורשיה כשורשי עם ישראל, והיא שלובה בדברי התורה: "והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו" (דברים יד, כט). ההלכה היהודית רואה את בית הדין שבכל עיר כ'אביהם של היתומים' האחראי לטפל בחינוכם ובנכסיהם1. לאורך השנים הופקדו בתי הדין המקומיים על היתומים, והם דאגו לכך שילדים אלו אכן יגדלו במקום "שלא יצאו לתרבות רעה"2 וכן מינו עליהם אפוטרופוס.

האחריות ליתומים חצתה קהילות וקהלים, ואת הדיה אנו מוצאים גם בתקנות היסוד של 'ועד מדינת ליטא' משנת שפ"ג–1622:

"למנות עליו אפוטרופוסים, אנשים אמידים ובטוחים... שישגיחו עבור היתומים לעשות פירות... וכל קהילה נדרשה למנות שלושה מבקרי חשבונות ותוארם 'אבי יתומים', שיקבלו חשבון מהאפוטרופוסים מדי שנה בשנה".

כבר בשנת 1648 פתחה הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם, מוסד שיוחד לחינוך יתומים יהודים ולהחזקתם המלאה בבית משלהם. את המוסד ניהלה חברת 'אבי יתומים' על פי תקנון מיוחד בן קרוב למאתיים סעיפים. מעניין לגלות, שהבנות היתומות זכו לטיפול מיוחד, ושסכומי הכסף שהוקצו למענן היו גבוהים משל הבנים, בשל הצורך לדאוג לנישואיהן – 'הכנסת כלה'3.

קהילות ישראל לא הזניחו את היתומים, ואף אם לא היה במקום בית יתומים מיוחד, דאגו להם אנשי הקהילה בדרכים שונות. קהילת יהודי רומא הקימה חברה בשם 'מגדלי יתומים', ובמקומות אחרים הכניסו משפחות אל תוך ביתן יתום או יתומה, וגידלום לצד ילדיהם.

בעיר פרנקפורט שבגרמניה נפתח בית יתומים כבר בשנת 1874 בעזרת תרומות פרטיות. בבית היתומים התגוררו תחילה ילדים יתומים בגילאי 12-6 מפרנקפורט, אך לאחר מספר שנים התקבלו גם ילדים ממקומות מרוחקים יותר. עשר שנים לאחר פתיחתו נוסף במוסד מבנה לבנות יתומות. 

לאחר שנים של פעילות במקומות מאולתרים, הוחלט להקים בניין מרווח ומותאם לבית היתומים. הבניין שנבנה בכספי אנה רוטשילד ובנותיה - נחנך בשנת 1903. יש לציין כי משפחת רוטשילד גם ריהטה את המוסד במיטב הרהיטים ומימנה את אחזקתם של שבעים וחמישה היתומים במקום.

הילדים נשלחו ללמוד בבית הספר שהקים הרש"ר הירש, ובמוסד נשמרו בקפידה מצוות התורה. לכל חניך נחגגה בר-מצווה בבית הכנסת שפעל במקום ושימש גם את אנשי הסביבה. יתומים שבקשו להרוויח כמה פרוטות התנדבו לומר בו קדיש לזכר נפטרים. 

ערב מלחמת העולם השנייה נשלחו קבוצות ילדים מהמוסד לאנגליה, להולנד ולארץ ישראל. המוסד סגר את שעריו בפקודת הגרמנים בשנת 1942.  

כאשר ביקשו יהודי העיר קובנה להנציח את זכרו של רבם האהוב, רבי יצחק אלחנן ספקטור, הם ייסדו אגודה להקמת בית יתומים. במשך תשע שנים נאסף הכסף למטרה הנעלה, ולאחר שנמצא בניין מתאים, פורסמו מודעות בבתי הכנסת על פתיחת המוסד, בראשו עמד הרופא ד"ר אַבָּא (אֶיְבֶּל) לַפִּין. לצד ההודעה על הפתיחה, נכתב גם כי לעת עתה יתקבלו למוסד רק בנים מגיל שש עד עשר. הודעה זו גררה מכתב שפורסם בעיתון 'הזמן' ביום 19.2.1905, ובו תלונה על קיפוח הבנות והילדים הקטנים:

“מדוע יפה אצלם כוח הבנים מכוח הבנות? כמדומה כי השכל הבריא מחייב אחרת, המין החלש דורש מחסה ומסתור הרבה יותר מהמין החזק. ומה עניין ההבדל בשנים? וכי יתום בן שלוש אינו צריך מקום ואינו נזקק למזון ולינה? גם ‘אזהרותיהם’ האחרות מוזרות הן. הם הודיעו כי יקבלו רק הבריאים והשלמים, שאינם חשים בראשם, בגופם ובעיניהם. האומנם ידמו חברי הוועד כי בארצות הברית הם כעת ובית היתומים הוא האי ‘עליס איילאנד’? וכי אם יש ליתום האומלל מכה בראשו או תבלול בעינו הרי הוא פסול לבית היתומים ולא יבוא בקהל? וכי בשביל שחולה הוא עליו להתגולל בחוצות וישא ויסבול חסר וכפן עדי אשר תצא נפשו? הזה הוא ‘ציון עולם’ להגאון הרחמן והמטיב אשר הקריב נפשו לטובת החולים והעזובים ורחם אותם כרחם אב על בנים? האם לא יענו ויצעקו עתה כתלי הבית הזה, כי ההיפך הם מרוח אותו גאון וצדיק?”

בית היתומים של פרנקפורט

יש לציין שבקובנה נפתחו בתי יתומים נוספים כמו ה'קינדרהאוז' שהוקם בשנת 1920 ועוד.

בתי יתומים יהודיים בשם 'אלטיני' לבנים ו'אבואב' לבנות, פעלו בסלוניקי שביוון החל משנת 1910. הבנים למדו מקצועות שונים, והבנות – גזירה ותפירה, כדי לרכוש מקצוע ולהשתכר. עם פלישת הגרמנים באפריל 1941 וסגירת מוסדות הקהילה, נסגרו גם בתי היתומים הללו. שלוש מאות יתומים וארבעים יתומות הפכו לילדי רחוב, שביקשו פיסת לחם או חיטטו נואשות באשפה בתקווה לגלות דבר מה ראוי לאכילה. הגרמנים רדפו אחריהם בגטו סלוניקי, ונהגו להצליף ברגליהם. רבים מאותם יתומים הועלו למשאיות, והובלו ליעד בלתי ידוע. רק מעטים מהם ניצלו4.

'בית מגדלי יתומים' פעל בקרקוב במשך כארבעים וארבע שנים. במלחמת העולם השנייה עמד בראשו הרב אלתר דוד קורצמן, שבתנאים קשים ותוך סיכון חיים יומיומי, פעל למלא את מחסורם של הילדים במזון ובחינוך יהודי תורני. באקציה של אוקטובר 1942, עם חיסול בית היתומים, סירב להיפרד משלוש מאות חניכיו, וגורש עימם למחנה בלז'ץ.

הרב אלתר דוד קורצמן

גם בקהילות ארצות האטלס פעלו בתי יתומים. בית הספר ובית היתומים 'אם הבנים' פעל בעיר צפרו שבמרוקו. בקזבלנקה נפתח בשנת 1995 'מוזיאון יהדות מרוקו' בבניין ששימש כבית למאה ושישים יתומים החל משנת 1948, בניהולו של מסליה בנגיו.

יהודי תימן לא יכלו להרשות לעצמם לבנות 'בית יתומים' רשמי. הם נדרשו לחשיבה מתוחכמת כגון אימוץ, נישואין מוקדמים או הברחה מן המדינה בשל 'גזירת היתומים'. גזרה זו הושתתה על פי החדית' – מסורת מוסלמית שבעל פה, הגורסת שכל בן אנוש הוא בן דת האסלאם באופן טבעי, ורק אם היו הוריו יהודים למשל, הוא נעשה יהודי. על פי אותה חדית', כאשר אחד ההורים נפטר, יש להשיב את היתומים בכוח אל 'דתם הטבעית', היינו האסלאם.

מתוקף חדית' זו נחטפו מאות יתומים יהודים והובלו ביד חזקה למסגדים, שם גזרו את פאותיהם, החליפו את לבושם, והאכילו אותם בטרפות בעל כורחם. כאשר ההין מי מהם להתנגד, היו שוביו מענים אותו עד שיישבר או עד שתצא נפשו.

בתימן חיים מאות מבוגרים שנולדו כיהודים, ולאחר שהתייתמו כפו עליהם להמיר את דתם. הללו עבדו בארמונות השליט, ולאחר זמן נטמעו באוכלוסייה המקומית.

הטיפול ביתומים בארץ ישראל

עם העליות לארץ בסוף המאה התשע עשרה, נוצר צורך גובר והולך לבנות בתי יתומים לאלפי ילדים שנותרו ללא הורים. מספרם של הילדים הללו גדל באופן מבהיל בשל המגפות והמחסור באמצעי ריפוי, אימהות שמתו בלידתן ומלחמות שגבו קורבנות. לא פעם נותרה המשפחה המורחבת בחוץ לארץ, וגם כאשר הייתה בסביבה משפחה, לא פעם מנע ממנה העוני לצרף פיות נוספים לשולחנה.

המנזרים שארבו לנפש היתומים הציעו מחסה, מזון ולימודים, והיוו פיתוי לא פשוט בימים ההם.

את בית היתומים הראשון בירושלים הקים הגאון רבי יהושע לייב דיסקין בשנת 1880 בעיר העתיקה, בכספי הנדוניה של רעייתו השנייה, הרבנית שרה סוניה. בשנת 1927 עבר המוסד למשכנו ב'מבצר' שבשכונת גבעת שאול. יתומים מכל הארץ התחנכו במקום לתורה ולעבודה, למדו כתיבת סת"ם, נגרות ועוד.

שנה קודם לכן אמנם הכריז הוועד הברלינאי בירושלים בראשות פרופסור גרץ וגוטשלאק לוי, על פתיחת 'בית היתומים ליהודי אשכנז', אך בית היתומים לא נפתח בפועל. ארבעת הילדים שאמורים היו להיקלט במקום, שולבו בכפר הנוער החקלאי 'מקווה ישראל' שליד יפו. רק לאחר שנתיים נפתח 'בית היתומים ליהודי אשכנז' בשכונת נחלת שבעה בירושלים. ד"ר זאב הרצברג, שניהל את בית הספר 'מקווה ישראל' נבחר לנהל את בית היתומים. לימים עבר המוסד לרחוב הרב קוק, ובשיא פעילותו חיו בו כעשרים וחמישה ילדים, שלמדו בבית הספר 'למל'. המוסד הוחרם על ידי אנשי היישוב הישן5.

במאה העשרים נפתחו בתי יתומים נוספים בשל הצורך הגובר והולך.

'בית היתומות הכללי' שהקים רבי דוד וינגרטן לבנות ב-1902, התמלא בבנות יתומות, לעיתים שתיים או שלוש ממשפחה אחת. הילדות למדו בבית ספר שפעל בתוך המוסד, ומגיל צעיר הוטלו עליהן עבודות כמו ניקיון, סדר ופיקוח. בשנות העלייה הגדולה, לאחר קום המדינה, קלט המוסד עשרות ילדות, שעלולות היו ליפול לרשות המיסיון, והצפיפות במקום גדלה.

בשנת 1956 עבר בית היתומות לקמפוס שנבנה בקריית משה, על שטח שרכש רבי דוד שלושים שנה קודם לכן, ושם הוא פועל עד היום.

בית יתומות זה התייחד בגישה שוברת מוסכמות החל משנת 1942 – השנה בה נכנס אבי, רבי יחיאל פישל וינגרטן, לסייע בניהול המקום. לגישתו פורצת הדרך ולייחודיות דרכו החינוכית מוקדש ספר זה.

במושבה פתח תקווה פעל לפני מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה, בית יתומים בניהולו של ד"ר יצחק מירקין.

בראשון לציון הוקם בשנת 1903 מוסד בשם 'קריית ספר' על ידי ישראל בלקינד, שהביא למקום ילדים שהתייתמו בפרעות קישינב. בשנת 1923 שוב הביא בלקינד לארץ יתומי פרעות מאוקראינה, הפעם למוסד שהקים בחדרה ובהמשך בצפת. המוסדות שהקים בלקינד נסגרו לאחר זמן קצר, משום שבלקינד סירב לאפשר לגופים המממנים להתערב בענייני המקום, מה שהביא להפסקת התקציבים.

בשנת 1908 נחנך 'בית היתומים הספרדי' בירושלים, שפעל בשכונת אבן ישראל במתחם הנחלאות ליד רחוב יפו. הבניין נתפס על ידי הצבא הטורקי עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היתומים פונו מהמקום, ואחרי המלחמה שב המוסד לפעול.

בעיר יפו נפתח בית יתומים בשנת 1912. עיתון 'העולם' מיום 3.12.1912 מדווח:

"על מנהלת הבית הוטל שתרגיל את חניכיה לדבר עברית"...

עיתון 'הפועל הצעיר' מיום 9.5.1919 מדווח על בית יתומים הפועל בעיר טבריה.

בחיפה חודש בית היתומים הוותיק בשנת 1917. כתבה ב'דאר היום' מיום 31.1.1921 מספרת:

"עוד מימי שלטון הטורקים בארץ, קיים 'בית היתומים' בחיפה, בתמיכת 'ועד ההגירה'. יתומים רבים מצאו בו מחסה מחמת הרעב המציק, יתומים רבים מצאו בו מקום חינוך תחת להתגולל בחוצות ולגדול ללא חינוך. רוב היתומים היו מיתומי מגורשי יפו ופתח תקווה. אחרי כניסת האנגלים לארץ נתמך ע"י 'ועד הסיוע'."

יתומי מלחמת העולם הראשונה עם ישראל בלקינד, 1924

הכתבה ממשיכה ומספרת על מעבר בית היתומים בשנת 1920 לבית מרווח, עם כלים נאים ומיטות. מחוסר תקציב היה מזונם של הילדים דל מאוד, עד כי המוסד הוכרח להיסגר, והיתומים נשלחו למוסדות אחרים.

בשנת 1934 מדווח עיתון 'דאר היום' על ועדה לבניית בית יתומים בשם 'מעון הילדים' בחיפה בראשות מר יחיאל וייצמן, ובשנת 1939 מספר עיתון 'הבוקר' על 'מגבית הלְבֵנִים' למעון הילדים 'גאולה' בחיפה, המבקש להתרחב ולקלוט עוד שלושים-ארבעים ילדים.

בית היתומים 'ציון בלומנטל' נוסד בירושלים בשנת 1917, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, על ידי הרב אברהם יוחנן בלומנטל. המוסד קלט ילדים שהתגלגלו ברחובות, כשהוא נודד ממבנה אחד למשנהו, עד שהגיע למקומו ברחוב יחזקאל בשכונת גאולה בירושלים, שם הוא פעיל כ'בית ילדים' עד היום.

עם תום מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918 יצא 'קול קורא' בעיתון 'המצפה' שיצא לאור בקרקוב, להקים בית יתומים בצפת לחמש מאות ילדים יתומים שחיו בעיר. בית היתומים הוקם, ובשנת 1930 הוצת על ידי ערבים.

ביום 9.9.1932 מספר העיתון 'חזית העם' על שלושה ילדים שניצלו משיני המיסיון ולא התקבלו במוסדות הירושלמיים, אבל "לעומת זה קיבל אותם המוסד העני והדחוק בית היתומים 'עזרת הגליל' בצפת..."

בחורף 1918 הקים יוסף בוסל, איש דגניה, מעונות ליתומים במושבות מלחמיה הנקראת כיום 'מנחמיה', וסג'רה ששמה כיום 'אילניה'. המעונות קלטו עשרות יתומים רעבים ועזובים.

מעון שלישי נפתח באותו קיץ בצפת וקלט ארבעים ושש יתומות. בפתיחה החגיגית השתתף מושל העיר, שנידב בטובו חמש מאות קילוגרם של חיטה למוסד.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, נקלטו במעון שבצפת גם הילדים ששהו בסג'רה6. יוסף בוסל עצמו טבע בכנרת בשנת 1919, בהיותו בן עשרים ושמונה.

'בית היתומים של דבורקין' פעל ברמת גן החל משנת 1937 ביוזמת איסר לייב בלובשטיין, אביה של המשוררת רחל. הבית נקרא על שם אלימלך דבורקין, האיש שתרם למוסד את המגרש שהיה כל רכושו.

בתי יתומים זמניים
בעת מלחמת העולם השנייה ולאחריה

בעת מלחמת העולם השנייה הוקמו בערים ובגטאות באירופה כשבעה עשר בתי יתומים לילדים פליטים.

קהילת בודפשט הקימה בית יתומים לילדי פליטים יהודים שנמלטו מפולין. בבית שברחוב דוחן 56 חיו כעשרים ילדים, אך כשדרשו הגרמנים לשלוח כמה יהודים 'כדוגמה' למחנה עבודה, הפנו אותם לבית היתומים7.

בבודפשט הופעלו שני בתי יתומים נוספים על ידי הצלב האדום החל משנת 1944, במטרה להעביר את הילדים לספרד. בסופו של דבר, הילדים נותרו בבודפשט ורבים מהם ניצלו8.

בית יתומים ייחודי פעל במחנה העבודה ההולנדי ווסטנברוק, אותו הקימו הני ויהושע בירנבאום. שלוש מאות ילדים חיו במקום, ומנהלי המקום סיפקו להם מזון במאמצים מרובים. הזוג בירנבאום אף הצליח למנוע את שילוח הילדים למחנות ההשמדה, מלבד ילד אחד, באינספור דרכים יצירתיות.

המוסד פעל עד פברואר 1944, אז נשלחו משפחת בירנבאום והיתומים שעימם לברגן בלזן. בברגן בלזן כונן הזוג בירנבאום שוב בית יתומים לכארבעים ילדים, שכולם ניצלו. לאחר שובם להולנד, נוסד בית היתומים מחדש, הפעם באמסטרדם. בסרטון משנת 1946 שהועלה על ידי 'יד ושם', נראים ילדי בית היתומים מחופשים וחוגגים מסיבת פורים.

לאחר המלחמה נותרו אלפי ילדים עזובים ויתומים ללא קורת גג ומשענת. ארגון ה'אונרר"א' – UNRRA - מטעם האו"ם, שקדם לאונר"א ופעל בגרמניה לרווחת פליטי המלחמה, הקים באותם ימים בית יתומים בשם 'קלוסטר אינדרסדורף' בתוך מנזר גרמני. במהלך השנים 1948-1945 שהו במקום כאלף ילדים ובוגרים, תחת ניצוחה של קצינת רווחה יהודייה בשם גרטה פישר. בית היתומים פעל במתכונת מחודשת, והצוות ארגן את הילדים למודלים של 'משפחות' על פי שלבי ההתפתחות והצורך בטיפול בהם. כל 'משפחה' מנתה 15-12 ילדים, מבוגר כדמות הורית ומספר עוזרים. את הרעיונות המתקדמים והחדשניים בטיפול בילדים, למדה פישר מהפסיכואנליטיקאית אנה פרויד.

“דבר ראשון היה לתת להם אוכל, הרבה אוכל, להעניק להם בגדים ולהקשיב לסיפורים שלהם”, סיפרה גרטה לימים, “הקשבנו לסיפורי הילדים ימים ולילות, לעיתים במשך שעות”.

הילדים הניצולים התקבלו על ידי עובדים סוציאליים ואחיות, קיבלו אוכל, ביגוד, אמבטיות חמות, מיטות משלהם, ועברו בדיקות רפואיות. במהלך היום למדו, התעמלו ועסקו באומנות. האתגר היה למצוא לילדים משפחות אומנה או קרובי משפחה, שיסכימו לגדל את הילד בביתם. כדי לקדם זאת, צולמו הילדים מחייכים, כשהם אוחזים בשלט הנושא את שמם9.

בית היתומים של לנה קיכלר שכן בעיירת הנופש הפולנית זקופאנה, והתפרסם בעקבות ספרה התיעודי 'מאה ילדים שלי'. לאחר התנכלויות אנטישמיות עבר בית היתומים לצרפת, ובשנת 1949 עלו היתומים לארץ, ושולבו בקבוצת שילר - קיבוץ במרכז הארץ.

בתי יתומים זמניים נוספים נפתחו בימי מלחמת העולם השנייה, כמו בית היתומים בטהרן בראשות דוד לאור, בית הילדים של הלן ורודולף לוֹאֶפֶל במחנה אשאו, בית הילדים בבלנקזה אותו ניהלה ראומה שוורץ-ויצמן ועוד.

בתי יתומים יהודיים בארצות הברית

עם גלי ההגירה ממזרח אירופה לארצות הברית במאה התשע עשרה, הביאו עימם היהודים גם את מוסדות הקהילה והדאגה לחלשים. לא פלא שבצד 'חברת ביקור חולים', 'לינת צדק' ו'הכנסת אורחים', ביקשו יהודי ארצות הברית להקים בתי יתומים, שישמשו כבית לילדים ללא הורים, אך לא תמיד עלה הדבר בנקל.

כבר בשנת 1822 הוקמה 'אגודת החסד העברי' על ידי יהודים ספרדים ואשכנזים בניו יורק, כדי לטפל בעניין, אך סכסוכים פנימיים עיכבו את הקמת בית היתומים לזמן רב.

רק בסוף 1858 נעשה ניסיון נוסף לפתוח בית יתומים. לצורך כך נערכה ארוחת ערב גדולה - 'דינר' - בה השתתפו אורתודוקסים ורפורמים, אשכנזים וספרדים. במהלך הערב פרץ ויכוח על עניין שולי, הקשור לנעלי היתומים. עד מהרה התלהט הוויכוח והפך לקטטה המונית. הקטטה עיכבה שוב את פתיחת בית היתומים,10 ורק בשנת 1860 פתח 'המקלט ליתומים עבריים' את שעריו לילדים. המקלט פעל שמונים ואחת שנה. בנות המוסד למדו כלכלת בית, והבנים - סנדלרות ודפוס. בית היתומים מומן והופעל על ידי ארגונים רבים מזרמים שונים, ולכן בכל חג נלקחו הילדים לבית כנסת של זרם אחר, דבר שבלבל את זהותם.

לאחר שבשנת 1878 הודיעו מנהלי 'המקלט' כי יקבלו למוסד אך ורק ילדים ממנהטן ולא מרובעים אחרים של ניו יורק, פתחו הרפורמים בית יתומים נוסף ברובע ברוקלין.

במקביל נפתח בשנת 1914 'בית יתומים לאומי עברי' בניו יורק על ידי ארגונים אורתודוקסיים. בית זה יועד לחמישים נערים יתומים, ועם מעברו למקום גדול יותר, קלט חמישים נערים נוספים. ארבעים וארבע שנות פעילותו נחתמו לאחר שהחלו להפנות ילדים יתומים למשפחות אומנה ואימוץ. בתקופה זו אכן נסגרו רוב בתי היתומים בארצות הברית.

'מקלט יתומים עבריים' נוסף נפתח בבולטימור – מרילנד. המוסד פעל החל משנת 1872 ב'אחוזת קלברטון', אותה תרם לצורך העניין הסוחר היהודי ויליאם ריינר. זמן קצר לאחר שהשתכנו בו היתומים, כילתה שריפה גדולה את מבנה האחוזה, ובמקומו נבנה ליתומים בניין גדול מלבנים אדומות בסגנון טירה מבוצרת. בחנוכת הבית שהתקיימה בשנת 1876 הכריז הנדיב ריינר: "על הקהילה היהודית לראות בתרומות השקעה שתניב פרי; חלק מהילדים בעתיד יתרמו לרווחת הקהילה והשאר ישמשו כסנגורי התורם בשמים".

הארגון בולטימור הריטייג' - Baltimore Heritage מדווח שבשנת 1923 נסגר בית היתומים, כמו בתי יתומים רבים שנסגרו באותה תקופה, וילדיהם שולבו במשפחתונים או באומנה.

מפתיע הדבר, שהרעיונות המתקדמים הללו, שהגיעו לארץ עשרות שנים לאחר מכן, יושמו בארצות הברית כבר בתחילת המאה העשרים. המבנה המרשים של בית היתומים היהודי הפך לתקופת מה לבית חולים, ולאחר מכן נשמר כמזכרת היסטורית.

'בית לתינוקות עבריים' שנוסד בשנת 1895 בברונקס שבניו יורק, קיבץ אליו ילדים עד גיל חמש. ה'ניו יורק טיימס' הקדיש למקום ידיעה ביום 18.7.1921, כאשר עבר בית היתומים ממעונו הקטן לבניין בשווי של חצי מיליון דולר.

ידיעה מעניינת מופיעה בעיתון 'דער מארגען זשורנאל' ביום 21.9.1925 על בניית בניין לבית היתומים היהודי בשדרות אמסטרדם בברונקס, בהשקעה של ארבעה מיליון דולר.

בצד המזרחי של ניו יורק, ברחוב ברודווי 95, הוקם בית יתומים בשם 'גן דבורה' על ידי הזוג פיליפ ופריסילה יואכימסן שהיגרו מגרמניה. המקום פעל במשך עשרים שנה החל משנת 1878, ויועד לגילאי שנתיים עד ארבע עשרה. המוסד סבל מניהול כושל, מבעיות בתשלומים וממחלות עיניים, והמפקח אף הועמד לדין בגין הכאת ילדים. המוסד פשט את הרגל והבניין עוקל כדי לשלם את חובותיו. ברשימת הנושים נמצאה, למרבה הפלא, חנות למשקאות חריפים.

'בית האומנה העברי בפילדלפיה' הוקם בשנת 1855 על ידי הנדבנית רבקה גרץ, שחששה לזהותם היהודית של היתומים, אם הללו ילמדו בבתי יתומים כלליים. גרץ התגייסה למשימה וסחפה לעניין קבוצת נשים, שניהלה את הבית כעשרים שנה. לאחר מכן עבר הבית להנהלה גברית.

בית היתומים 'בלפייר' הוקם בקליבלנד – אוהיו בשנת 1868 על ידי אגודת 'בני ברית', ונועד לילדים יהודיים שהוריהם נהרגו במלחמת האזרחים האמריקנית. שלושת אלפים וחמש מאות יתומים גדלו במקום במהלך שנות קיומו, עד שהפך בשנת 1943 למוסד טיפולי לילדים בעלי הפרעות נפשיות.

המשך הפרק בספר המלא