המלך והשד

מבוא

אותו חלק בתרבות ההודית שעניינו סיפורים נקרא בשם קַאטָה (katha). אחת מיצירות המופת של סוגה זו היא הקַטָה-סָרִיט-סָגַרָה (kathasaritsagara), 'אוקיינוס זרמי הסיפורים', אוסף מפורסם של אגדות הודיות וסיפורי עם מהמאה האחת-עשרה, כפי שסופרו בסנסקריט על ידי סוֹמָדֶוָה (somadeva) מקשמיר.

סוֹמָדֶוָה היה ברהמין ומשורר החצר של המלך אָנָנְטָה מקשמיר. הוא חיבר את היצירה במחצית השנייה של המאה האחת עשרה כדי לשעשע את סוּרְיָוַטִי, רעייתו של המלך, והסתמך על יצירות קדומות יותר.

בסיפור המסגרת מתוארות הרפתקאותיו של נָרָוָהָנָדַטָה, בנו של המלך האגדי אוּדְיַנָה, קשריו הרומנטיים עם עלמות יפות ומלחמותיו עם אויביו. בתוך סיפור המסגרת משובצים כשלוש מאות וחמישים סיפורים רחבי יריעה, דבר שהופך אותו לאוסף הגדול ביותר של סיפורים הודיים הקיים כיום.

היצירה מחולקת לשמונה עשר ספרים ובהם 124 פרקים המכונים 'גלים' וכ-22,000 שְׁלוֹקָה (שְׁלוֹקָה הוא חרוז כפול שכל אחד מפסוקיו מכיל שש עשרה הברות במקצב ימבי).

ג'. ס. ספיֵר (J. S. Speyer) בספרו Studies about the Kathasaritsagara (עיונים בקַטָה-סָרִיט-סָגַרָה) משבח את יופייה של היצירה. הנה תמצית דבריו:

"צורת הסיפור של סוֹמָדֶבָה שובת לב הן בסגנון ובדיקציה הפשוטה והברורה ועם זאת האלגנטית שלה, והן במיומנותו של המשורר לצייר במשיכות מכחול אחדות תמונות של טיפוסים ודמויות שנלקחו מחיי יום יום האמיתיים. כך עולה בידו לרתק את הקוראים גם בעת שהוא מתאר אירועים מופלאים ופנטסטיים המרכיבים את חלק הארי של הסיפור הראשי ושל חלק גדול מהסיפורים המשניים. אומנות הסיפור התוססת והנעימה שלו מועצמת גם על ידי ההומור שלו." [הקדמה לספר, עמ' 2].

פרופסור ה. ה. וילסון היה החוקר האירופי הראשון שהסב את תשומת הלב של העולם המערבי ליצירה ופרסם בשנת 1824 תקציר של חלק ממנה. בעקבותיו פרסם פרופסור ברוקהאוז (Brockhaus) תרגום ראשון של היצירה כולה בין השנים 1839 ל-1862. ס. ה. טאוּוֶני (C. H. (Tawney השתמש בו כבסיס לתרגומו המקיף שראה אור במהדורתו הסופית בשנת 1889 ובשנת 1919 פנה אליו נורמן מוסלי פנזר (N. M. Penzer), ולאחר שקיבל את הסכמתו הוציא לאור מהדורה חדשה של התרגום בעשרה כרכים עם הקדמה רחבה והערות וסקירות מקיפות שנכתבו על ידו ועל ידי חוקרים נוספים. בשנת 2007 פורסמו שני כרכים ראשונים מתוך תרגום חדש לאנגלית שנעשה על ידי סיר ג'יימס מלינסון (James Mallinson). בתרגומו של מלינסון מופיעים זה לצד זה המקור בסנסקריט והתרגום האנגלי.

הספר מציג את עצמו לקורא כתרגום לסנסקריט, שנעשה על ידי סוֹמָדֶוָה הקשמירי, מתוך יצירה אחרת, עתיקה יותר. אותה יצירה עתיקה נכתבה, כפי שרשום בטקסט, בשפת השֵדים על ידי גוּנָדְיָה (gunadhya). וכך מסופר בסיפור המסגרת של 'ים הסיפורים':

גוּנָדְיָה היה משרת של האלים בשמים. יום אחד שמע במקרה דבר סוד שלחש האל שִׁיוָה לאשתו פָּרָוַטִי. גוּנָדְיָה לא נצר את לשונו וסיפר את הסוד לאחרים ועל כן קילל אותו האל שִׁיוָה כי ייוולד בעולם שלנו. הקללה אכן התקיימה וגוּנָדְיָה נולד כבן תמותה והפך בעוונותיו מורה לסנסקריט.

בתפקיד זה כיהן גוּנָדְיָה בחצרו של מלך אחד. יום אחד טעה המלך בפירושו של משפט קצר ופשוט בסנסקריט שנאמר לו על ידי אשתו המלכה. בבושת פנים פנה המלך אל גוּנָדְיָה וביקש ממנו שיעניק לו השכלה סנסקריטית שלמה.

"יהיה עליך ללמוד במשך שתים עשרה שנים" אמר לו המורה, "אך אם תשקיע בכך את כל רצונך תוכל לעשות זאת בשש שנים. בפחות מכך לא יתכן הדבר."

אבל למלך היה מורה נוסף לסנסקריט וזה האחרון הבטיח שילמד אותו את השפה על כל חלקיה ודקדוקה תוך שבוע ימים בעזרתו של האל סְקָנְדָה. המורה השני אכן קיים את הבטחתו והמלך למד סנסקריט על בוריה.

בשומעו על כך החליט גוּנָדְיָה לעזוב את הארמון, לצאת אל היער ולא לדבר עוד בשפת אנוש, לא בסנסקריט ולא בשפה המדוברת העתיקה יותר, פָּרַקְרַטִית, ואף לא בשפה המקומית.

אך בהיותו ביער פגש גוּנָדְיָה בשדים שבילו זמנם בסיפור סיפורים. הסיפורים היו מפחידים ומרתקים כאחד, וגוּנָדְיָה, שהיה בעל חוש לשפות, למד תוך זמן קצר את שפת השדים וכך הבין את הסיפורים. ברגע מסוים הוא גם החל לרשום אותם על גבי עלי דקלים, כשהוא משתמש בדמו כדיו. כאשר סיים את כתיבת היצירה שהשתרעה על פני שבע מאות אלף חרוזים, שלח גוּנָדְיָה את כתב היד אל המלך בתקווה שזה האחרון יהלל וישבח אותו ויאות לפרסם את יצירתו. אך המלך לא גילה כל עניין ביצירה. בצר לו חזר גוּנָדְיָה ליער, ושם, ברוב ייאושו, העלה מדורה והטיל לתוכה את כתב היד, עלה אחר עלה, בעוד חיות היער והציפורים עומדות סביבו ובוכות.

כאשר נודע הדבר למלך נגע הדבר לליבו. הוא מיהר ליער והספיק לעצור בעדו מלשרוף את שארית היצירה וכך נותרו לפליטה כמאה אלף חרוזים. חלק זה הגיע בסופו של דבר לידי סוֹמָדֶוָה הקשמירי והוא זה שתירגם את היצירה משפת השדים לסנסקריט.

אגדה זו אופיינית לתפיסה ההודית, הרואה כמעט בכל טקסט מקודש, רסיס או שארית מיצירה רחבה הרבה יותר. סיפורים ברוח זו יש גם על הוֶדוֹת — כתבי הקודש ההודיים ועל יצירות נוספות.

ספרות הקַאטָה היא ספרות עירונית בעיקרה וגיבוריה אנשי העם — סוחרים, ברהמינים, נשים ממעמדות שונים ולאו דווקא מלכים ובני האצולה. בסיפורים ניכרת פה ושם השפעה בודהיסטית, דת שצמחה בהודו וזכתה לפופולריות בקרב מעמד הסוחרים וכך, עם התפשטות הבודהיזם בדרכי המסחר אל מחוץ לגבולות הודו, נפוצו גם הסיפורים ההודיים בטיבט, מונגוליה, סין ואינדונזיה, ובמרחב כולו. כתיבתו של סוֹמָדֶוָה משקפת פחות או יותר את חיי תושבי צפון הודו במהלך המאה האחת עשרה, אך מתארת את מה שנחשב לתור הזהב של הודו חמש מאות שנה קודם לכן.

אחד החלקים היותר ידועים של ים הסיפורים הוא קובץ סיפורי המלך טְרִיוִיקְרָמָסֶנָה והשֵׁד. הקובץ כולל עשרים וארבעה סיפורים שסיפר השד למלך וכל אחד מן הסיפורים מסתיים בחידה שעל המלך לפותרה.

השד שמספר את הסיפורים למלך הוא וֵטַלָה (vetāla), מונח שכרגיל מתרגמים אותו כערפד או כשד ערפדי השוכן בתוך גוויות. למעשה מדובר בישות שונה מן הערפד המוכר לנו ממזרח אירופה.

וֵטַלָה הן ישויות דמוניות במיתולוגיה ההינדית. הוֵטַלָה שוכנים באדמת שריפות ומשתמשים בגופות מתים כדי לשנע את עצמם ולעבור ממקום למקום. הם מתוארים מצד אחד כטורפי אדם, כקוטלי ילדים וכמי שגורמים להפלות, אך גם כישויות חיוביות השומרות על כפרים ומסייעות לאנשים. אפשר לשחרר אותם מקיום הרפאים שלהם על ידי ביצוע טקסים מתאימים. לוֵטַלָה יש ידע מדהים על העבר, ההווה והעתיד, יכולת לניבוי עתידות ותובנה עמוקה לגבי הטבע האנושי, לכן מכשפים רבים מבקשים ללכוד אותם ולרתום את כישוריהם לטובת עצמם.

הסיפורים הכלולים בים הסיפורים קשורים זה לזה באמצעות סיפורי מסגרת שונים. סיפור המלך טְרִיוִיקְרָמָסֶנָה והשד על כל חלקיו משובץ בתוך סיפור אחר, שבו מתואר מלך בשם נָרָוַנְדַטָה היושב על שפת בריכה ומהרהר באהובתו שהלכה ללקט פרחים. בלהט תשוקתו וגעגועיו אליה הוא מתעלף ובאותו רגע בא לשם להתרחץ נזיר בשם פִּישַׁנְגָגַ'טָה. הנזיר מעיר את המלך מעלפונו ומטפל בו ואחר כך אומר לו: "בני, כדי למלא את מאווי ליבך עליך לרכוש סיבולת, כי באמצעות תכונה זו תוכל להשיג כל מה שתחפוץ. וכדי שתבין הקשב לסיפורו של מְרָגַנְקָדַטָה."

מְרָגַנְקָדַטָה הוא נסיך צעיר שמתלווים אליו עשרה שרים אמיצים וחכמים. אחד מהם מספר לו כי ראה בחלומו אריה בעל טפרים איומים שועט לעברו. הוא רודף אחרי האריה עם חרב שלופה. עולה בידו לכרות את לשונו של האריה והוא משתמש בה כגשר על מנת לחצות נהר. האריה הופך לפתע לענק ומודיע לו שלמעשה הוא וֵטַלָה. הוֵטַלָה משבח את השר על אומץ ליבו, והשר שואל אותו מי תהיה כלתו של מְרָגַנְקָדַטָה, אדוניו. האריה מספר לו בחלומו על מלך ולו בת יפיפייה שעתידה להיות רעייתו של הנסיך. בעקבות זאת מספר גם הנסיך על חלום שחלם ובו הוא תועה עם חבורת שריו ביער. הם מחפשים מים והאל שִׁיוָה מתגלה לפניהם ומזיל דמעה מעינו שהופכת לאגם, והוא ומלויו מרווים את צימאונם במים אלה.

אחד משריו של המלך מפרש את שני החלומות ומסביר כי על אף המזל הטוב המצפה לנסיך, הוא ושריו עתידים לעבור תלאות רבות. שרים נוספים מביעים את דעתם וכל אחד מהם מספר סיפור כלשהו.

הנסיך מחליט לצאת לדרך עם שריו כדי למצוא את כלתו העתידית. בדרך, כתוצאה מקללה, מתפזרת החבורה ורק בהמשך חוזרת ומתכנסת לאחר הרפתקאות רבות. אחד מן השרים שנפרד מן החבורה חוזר ומתאחד איתה בדרך פלא, כשהמלך שואל אותו על מה שאירע לו מאז נפרדו, הוא מספר לו את סיפורו ובין היתר הוא משבץ בתוכו את סיפורו של המלך טְרִיוִיקְרָמָסֶנָה והשד, כפי ששמע אותו מפיו של ברהמין זקן שאותו הציל מנכישת נחש ארסי. לאחר שהברהמין הזקן מספר לו את כל עשרים וארבעת סיפורי החידה ואת סיפור המסגרת, הוא מייעץ לו שלא להתייאש ומנחה אותו כיצד יוכל לחזור ולפגוש את ידידו, הנסיך מְרָגַנְקָדַטָה וכל יתר בני החבורה.

הוא מגלה לו כישוף המאפשר לו להשתלט על וֵטַלָה שנמצא בתוך גופת אדם מת. השר מאכיל את הוֵטַלָה בבשר אדם. הוֵטַלָה דורש ממנו בשר נוסף, והשר כורת נתחים מגופו שלו ומאכיל בהם את הוֵטַלָה. הוֵטַלָה מתרשם מאוד מנחישותו ואומץ ליבו ומברך אותו שכל אבריו הפצועים יחלימו והוא יהיה שלם כבראשונה, ואכן זה מה שקורה. בעקבות זאת מזמין אותו הוֵטַלָה להביע כל משאלה שיחפוץ. השר משיב לו: "הבא אותי למקום שבו נמצא אדוני, הנסיך מְרָגַנְקָדַטָה. זו המשאלה שאני חפץ בה יותר מכל."

הוֵטַלָה מזמין אותו לעלות על כתפה של הגופה ובכוח קסמיו הוא נושא אותו במהירות למקום שבו נמצא אדוניו. כך מסתיים סיפורו של השר, החוזר ומצטרף לאדוניו וליתר השרים המלווים אותו. מְרָגַנְקָדַטָה הנסיך הצעיר ממשיך בדרכו וזוכה בסופו של דבר לפגוש את הנסיכה שראה בחלומו ולשאת אותה לאשה.

סיפור זה הוא כאמור הסיפור שסיפר הנזיר פִּישַׁנְגָגַ'טָה למלך נָרָוַנְדַטָה על שפת הבריכה, לאחר שהעירו מעלפונו.

מעניין לראות איך הוֵטַלָה הנושא בסיפור זה את השר אל אדוניו הוא תמונת ראי של הוֵטַלָה הנמצא בתוך הגופה שנושא המלך על כתפו בסיפור הפנימי המורכב על כל חלקיו.

שני מושגים מרכזיים בתרבות ההודית הבאים לידי ביטוי ביצירה שלפנינו הם מַאיָה (Maya) ודָהרְמָה. שני המושגים אינם מוזכרים בשמם ביצירה, אך הם באים לידי ביטוי ביצירה כולה. היינריך זימר בספרו הנפלא Myths and Symbols in Indian Art and Civilization (מיתוסים וסמלים באומנות ובתרבות ההודית) מתייחס בהרחבה למושג המַאיָה. אני מביא כאן ציטוט ארוך מתוך ספרו:

"החשיבה ההודית קושרת רעיונות כמו 'חולף, משתנה, חמקמק ואינסופי' עם חוסר ממשות. כל עוד החוויות והתחושות הזורמות דרך תודעתו של האדם היחיד אינן באות במגע עם חזון מתפשט ומפחית, היצורים בני הכליה המופיעים ונעלמים במחזור בלתי פוסק של חיים (סָמְסָרָה, מחזור הלידות מחדש) נתפסים על ידו כממשיים לגמרי. אבל ברגע שהוא מבחין באופיים החולף, הם הופכים להיות כמעט חסרי ממשות — אשליה או תעתוע, תרמית של החושים, פרייה המפוקפק של תודעה מוגבלת הממוקדת באגו שלה. כשהדברים מובנים ונחווים בצורה כזו, העולם הוא מַאיָה-מַאיָה, "בנוי מחומרי הגלם של המַאיָה". מַאיָה הוא 'אומנות' שבאמצעותה נוצרים חפצים ותופעות.
שם העצם מַאיָה קשור מבחינה אטימולוגית ל'מידה' (מלשון מדידה) מקורו בשורש ma שמשמעותו למדוד או לתכנן (כמו למשל, תכנית הקרקע שנועדה לבנייה, או קווי המתאר של דמות), לייצר, לתת צורה, או ליצור, להציג. מַאיָה הוא מדידה כלפי חוץ או בריאה, או הצגה של צורות. מַאיָה היא כל אשליה, תחבולה, הונאה, אחיזת עיניים, או מעשה כשפים, תמונה מדומיינת או רוח רפאים, פנטסיה ותרמית חושים. מַאיָה הוא גם כל תחבולה דיפלומטית או פוליטית שנועדו להוליך שולל. המַאיָה של האלים היא יכולתם ללבוש צורות שונות על ידי הצגה רצונית של היבטים שונים של מהותם העדינה. אבל האלים בעצמם הם תוצר של מַאיָה גדול יותר — הטרנספורמציה העצמית הספונטנית של מהות אלוהית חסרת צורה מחוללת כל, והמַאיָה היותר גדול הזה מחולל לא רק את האלים לבדם, אלא אף את היקום שבו הם פועלים. כל היקומים מתקיימים בו-זמנית במרחב ועוקבים אחד אחר משנהו בממד הזמן. מישורי הקיום והיצורים הקיימים בהם, בין אם הם טבעיים או על טבעיים, הם התגלויות הנובעות מבאר מקורית, נצחית ובלתי נדלית של הוויה, ועשויים לבוא לידי ביטוי על ידי משחק המַאיָה. בתקופה של אי-התגלות, האתנחתא של הלילה הקוסמי, מַאיָה חדל לפעול והצורה מתמוססת.
מַאיָה הוא קיום: שניהם גם יחד — העולם שאנו מודעים לו ואנו עצמנו המוכלים בתוך סביבה צומחת ומתמוססת — צומחים ומתמוססים בתורנו. באותו זמן עצמו מַאיָה היא הכוח העליון שמחולל ומניע את התצוגה: היבט דינמי של הישות הקוסמית. על כן הוא בעת ובעונה אחת, תוצאה (השטף הקוסמי) וסיבה (הכוח הבורא).
בהיבט השני שלו מַאיָה ידוע כשָׂקְטִי (Shakti) 'אנרגיה קוסמית'. שם העצם שָׂקְטִי בא מן השורש שָׁק (shak) המציין את המשמעות של 'להיות מסוגל, להתאפשר'. שָׂקְטִי הוא 'כוח, יכולת, הסתגלות, אנרגיה, עוצמה, תעוזה, כוח מלכותי, הכוח להרכיב, כוח פיוטי, כישרון, הכוח או המשמעות של מילה או מונח, הכוח הטמון בסיבה ומחולל תוצאה, חנית פלדה, רומח, כידון, חץ, חרב'. שָׂקְטִי הוא האיבר הנשי. שקטי הוא הכוח האלוהי הפעיל ונתפס באופן מיתולוגי כבת הזוג של מַאיָה.
מַאיָה-שָׂקְטִי היא התגלמות העולם המגן, הצד הנשי, האימהי של הישות האולטימטיבית, ובתור שכזאת, היא מייצגת את הצד הספונטני והאוהב של המציאות המוחשית של החיים. היא נוטלת חלק בסבל, בהקרבה, במוות ובשכול הנוכחים בכל חוויה של החולף והארעי, היא מאשרת, היא נוכחת, היא מייצגת את התזזית ההזויה של הצורות הלובשות צורה. היא הינה השמחה היוצרת של החיים. היא מייצגת בעצם היותה את היופי, את הפלא, את ההדחה והפיתוי של העולם החי. היא מחלחלת לתוכנו, והיא עצמה הינה הכניעה להיבטים המשתנים של הקיום. מַאיָה-שקטי היא חַוָּה, 'הצורה הנשית הנצחית', זו שאכלה ופיתתה את בן זוגה לאכול ושהיתה בעצמה התפוח. מנקודת מבטו של העיקרון הגברי של הנשמה (אשר נמצאת בחיפוש מתמשך של הישות האלוהית המתמשכת, הנצחית, התקפה והמוחלטת) היא החידה הגדולה והמושלמת.
והנה, דמותה של מַאיָה-שָׂקְטִי-דֶוִי (דֶוִי = אלה) היא דו-משמעית ורבת גוונים. בהיותה אם היקום והאדם (מקרוקוסמוס ומיקרוקוסמוס) כגילויים הקשורים זה בזה של האלוהי, היא מעמעמת מיד את התודעה בתוך מעטפות המוצר המתכלה שלה. האגו נלכד בתוך סבך קורים, מין פקעת מוזרה. 'כל מה שמסביבי' ו'קיומי שלי' — ההתנסות החיצונית וההתנסות הפנימית — מהווים את השתי והערב של המטווה העדין. מרותקים על ידי עצמנו ועל ידי ההשפעות שמסביבנו אנו מתבוננים בבלבול של מַאיָה כממשי לחלוטין, אנו סובלים ייסורים אינסופיים של חנופה, תשוקה ומוות, בעוד שמנקודת מבט שהיא מעבר להישג ידינו (שמגולמת במסורת האזוטרית התמידית, וידועה רק לתודעה הבלתי מוגבלת, תודעת העל של ההתנסות היוגית הסגפנית) מַאיָה — העולם, החיים, האגו, שבהם אנו נאחזים — הוא חמקמק וחולף כמו ענן וערפל.מטרת החשיבה ההודית היתה תמיד ללמוד את סוד התסבוכת ובמידת האפשר לפלס בתוכה דרך אל מציאות שהיא מחוץ ומתחת לעיוותים הרגשיים והמחשבתיים שמלפפים את הווייתנו המודעת." [עמ' 26-24].

ואשר למושג דָהרְמָה (Dharma) — מדובר בעיקרון מארגן בהינדואיזם, החל על בני אדם, הן בינם לבין עצמם והן במערכת היחסים שלהם עם בני אדם אחרים ועם הטבע. באותה מידה הוא חל גם על עצמים דוממים, על כל הקוסמוס וחלקיו. הוא מתייחס לסדר ולמנהגים המאפשרים את החיים והיקום, וכולל התנהגויות, טקסים, וכללים אתיים השולטים בחברה. הדָהרְמָה ההינדית כוללת את החובות הדתיות, הזכויות והחובות המוסריות של כל פרט, וכן התנהגויות המאפשרות סדר חברתי והתנהלות נכונה. הדָהרְמָה היא זו שכל היצורים הקיימים חייבים לקבל ולכבד כדי לקיים הרמוניה וסדר בעולם. לא המעשה ולא התוצאה, אלא חוקי הטבע הם שמנחים את המעשה ויוצרים את התוצאה למניעת כאוס בעולם. זהו מאפיין מולד, שהופך את הישות למה שהיא, והיעוד האמיתי של האדם, שממלא בכך את תפקידו בהרמוניה הקוסמית. הדָהרְמָה של הדבורה היא לייצר דבש, ושל פרה לתת חלב, של השמש להאיר ושל נהר לזרום. במובן האנושי, דָהרְמָה היא הצורך, ההשפעה והמהות של כל החיים, והיא כוללת חובות, זכויות, חוקים, התנהגות, מידות טובות ו'דרך חיים נכונה'.

בחרתי לקרוא ליצירה בעברית בשם 'המלך והשד — סיפורי אהבה הודיים'. בתרגומם של טאוּוְני ופזנר נקרא הסיפור 'המלך טְרִיוִיקְרָמָסֶנָה ופושט היד' ובתרגום הצרפתי 'סיפורי הערפד'.

בתרגומי הסתמכתי על תרגומו של פזנר מראשית המאה העשרים ועל התרגום הצרפתי מעשה ידיו של לואיס רֵנון שראה אור בשנת 1963 ונעזרתי ברבות מהערות השוליים המופיעות בהם.

תעתיק השמות אינו מתיימר להיות תעתיק פונטי מדעי. כדי להקל על הקורא העברי ניקדתי את כל השמות ההודיים ונמנעתי משימוש באם הקריאה אל"ף למעט בשמות קצרים כמו קַאמָה.

אני מבקש להביע את תודתי לאסף, נדב ועדי מהוצאת "בשער", אשר הוציאה לאור את הספר, וליוסי ליברמן, איש יודפת שתמך בי לכל אורך הדרך ואפשר את הוצאתו לאור של תרגומי, יבואו כולם על הברכה.

יואל שלום פרץ, ערה"ש תשפ"ה.