פרויקט גן עדן

ראשית דבר –
בכל דור ודור

הַקַּדְמוֹנִים לִמְּדוּ אוֹתָנוּ

שֶׁחֵלֶק מֵהַשְׁלָמַת הַבְּרִיאָה

הוּא הַנְּכוֹנוּת לַעֲזֹב אֶת הֶעָבָר

וּלְהִתְקַדֵּם לֶעָתִיד.

הַבּוֹרֵא מַצִּיעַ לָנוּ לְהִצְטָרֵף אֵלָיו

וְלִהְיוֹת גַּם אֲנַחְנוּ בּוֹרְאִים,

לָלֶדֶת חַיִּים חֲדָשִׁים

וּמָסוֹרוֹת חֲדָשׁוֹת.

"עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ

וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".

הַהִתְקַדְּמוּת שֶׁהַבּוֹרֵא מְבַקֵּשׁ מֵאִתָּנוּ

כְּרוּכָה בְּוִתּוּר עַל הֶעָבָר,

עַל הַמָּסֹרֶת וְעַל הַהוֹרִים.

הֶעָתִיד דּוֹרֵשׁ זִוּוּגִים חֲדָשִׁים

בִּמְקוֹם הַזִּוּוּגִים הַיְּשָׁנִים.

מִצַּד שֵׁנִי לִמְּדוּ אוֹתָנוּ הַקַּדְמוֹנִים

שֶׁסְּגֻלָּה לְהַאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה

הִיא כִּבּוּד הַהוֹרִים,

כִּבּוּד הַמָּסֹרֶת וְהֶעָבָר.

"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ

לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה".

וּבְכֵן, הַאִם עָלֵינוּ לַעֲזֹב אֶת הַהוֹרִים

אוֹ לְכַבֵּד אוֹתָם?

וְאוּלַי כָּל תַּכְלִית הָאָדָם הִיא –

לַעֲזֹב בְּכָבוֹד?

וְאוּלַי בִּכְלָל הַמִּבְחָן הַגָּדוֹל שֶׁל חַיֵּינוּ הוּא –

לְכַבֵּד אֶת הָעֲזִיבָה,

כְּשֶׁיַּגִּיעַ תּוֹר הַדּוֹר הַבָּא

לַעֲזֹב אוֹתָנוּ.

אֲנִי בָּחַרְתִּי

לִצְעֹד בִּדְרָכִים אֲחֵרוֹת

מֵאֵלּוּ שֶׁצָּעַד בָּהֶן אָבִי.

עָזַבְתִּי זִוּוּגִים יְשָׁנִים

וְזִוַּגְתִּי זִוּוּגִים חֲדָשִׁים.

הַאִם עָזַבְתִּי אֶת אָבִי

אוֹ כִּבַּדְתִּי אוֹתוֹ?

אוֹ אוּלַי עָזַבְתִּי בְּכָבוֹד?

לַטּוֹב אוֹ לָרַע,

בָּחַרְתִּי בְּדֶרֶךְ מִשֶּׁלִּי.

וְיִתָּכֵן שֶׁבָּחַרְתִּי

בְּדַרְכּוֹ שֶׁל אָבִי.

הֲרֵי אָבִי בָּחַר

לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ שׁוֹנָה

מִדַּרְכָּם שֶׁל הוֹרָיו,

וְכָמוֹהוּ,

בָּחַרְתִּי אֲנִי

לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ שׁוֹנָה

מִזּוֹ שֶׁל אָבִי.

פרק ראשון

התעוררות

דוד התעורר לאחר לילה ארוך של התלבטויות. הוא נרדם לפנות בוקר רק אחרי שהבטיח לעצמו שמחר סוף־סוף ילך לפגוש את האב יוחנן. זהו, אחת ולתמיד הוא ישים סוף לבושה וילך לכנסייה האתיופית.הוא התיישב במיטה והרהר שוב, האם זה באמת הדבר הנכון – לחזור אל אנשי הדת האלו שהוא כל כך התאמץ לברוח מהם?

 הוא נולד ביישוב ליד בית לחם וגדל למשפחה דתית אדוקה. כשהתבגר, נשבע שלא ימכור את נשמתו לאלוהים. היה זה ניתוח שדה חד וכואב. תחושת החטא מול אלוהים וייסורי המצפון מנעו ממנו לחיות, הקיום מול אלוהים היה בלתי נסבל. כמה בכה בגיל ההתבגרות, כמה התחנן לאלוהים שיסלח לו על כל חטאיו, כמה התפלל להיות צדיק. פחות או יותר מגיל בר מצווה לא העז להסתכל בפני אנשי דת. הוא הרגיש שהם שורפים אותו. הרי אלוהים מספר לכל הצדיקים את האמת, והאמת היא שהוא, דוד, היה חוטא גדול. באומץ לב ובלית ברירה הוא פרש מהמרוץ לריצוי אלוהים.

אומנם הוא היה בחור מופנם כלפי חוץ, אך כלפי פנים היה מלא כעס. הוא כעס בעיקר על האנשים סביבו, המתחנפים לאלוהים וסוגדים לכל מה שהוא לא אפשרי ולא אנושי. רבנים ואנשי חינוך היו זורקים סיסמאות כמו "אמונה בבלתי אפשרי היא האמונה האמיתית". "איזו שטות אכזרית", היה רוטן לעצמו, "כמה אנשים סבלו כל חייהם בגלל הפסיכוזה הזו?" הכעס מילא את יומו, ובלילה היה בוכה ומתחנן על חייו מול אלוהים שיסלח לו על כל המחשבות הרעות שחשב במהלך היום. במשך שנים ההתנדנדות הזו הטריפה את דעתו. הוא התבייש בעצמו ואיבד את הרצון לחלוק את רגשותיו עם המשפחה או לבלות עם חברים. את רוב זמנו בילה בשיחות עם עצמו, ואת הלילות בשיחות חד־צדדיות עם אלוהים. בגיל 21 הוא עשה לזה סוף. אם אלוהים לא יגאל אותו מחטאיו, חטאיו יגאלו אותו מאלוהים – וכך היה. במשך כמה שנים הוא נדד, דואג למחוק מעצמו כל זכר לעבר. בסוף הגיע לירושלים, כמעט אנונימי, והתחיל לסגל לעצמו שגרת חיים.

****

בדרך לעבודה ניסה לשמור על קור רוח. המחשבה שהיום יפגוש את האב יוחנן לא יצאה לו מהראש. יש לו עוד יום עבודה לפניו, ורק אחריו יוכל להתפנות ללכת לכנסייה האתיופית.

בית הקפה הקטן שבו עבד שכן בפינת רחוב צדדי במרכז העיר ומעולם לא היה מלא בלקוחות. היה זה בית קפה ותיק שנוהל באופן די מנומנם על ידי הילדים של בעלת הבית. האימא הזקנה לא הסכימה בשום פנים לסגור את המקום, והילדים, שלכל אחד מהם היו עיסוקים רבים אחרים, דאגו לקיום הקפה רק למען כבודה של אימם. רצונם היה שיהיה להם שקט ושלא יפסידו מהעניין יותר מדי כסף. כך התמזל מזלו של דוד שעבד בנחת, ואף אחד לא ציפה ממנו להגדיל ראש.

בתור מי שחיפש בעיקר שקט ושגרה, התפקיד הממש לא ניהולי של דוד היה מלצר. אומנם הוא כבר בן 28, אבל הוא לא חיפש עבודה אחרת ולא התעניין בקריירה אחרת. המלצרות הייתה אחד מגלגלי ההצלה ששמרו על יציבות בחייו. כשהגיע לירושלים, התלבט מה לעשות עם החיים שלו. היה ברור לו שהוא צריך עבודה קבועה, אבל לא היה ממש אכפת לו במה יעבוד וכמה "ירוויח". העיקר שיוכל לעסוק במה שבאמת עניין אותו – אנשים. העניין של דוד באנשים לא היה דומה לעניין שמדברים עליו אנשי חינוך בביטויים כמו "לגעת באנשים". הוא לא רצה "לגעת באנשים", להפך – ככל שהתאפשר לו להיות בפחות מגע איתם – כך יותר טוב בעיניו. עניינו באנשים היה דומה יותר לעניין שמגלים צלמי טבע בחיות. הדבר שאהב לעשות יותר מכול היה לבהות באנשים ובתגובות שלהם לכל מיני סיטואציות.

גם כשהיה ילד העדיף לשבת בצד ולהתבונן בילדים אחרים משחקים. בגיל ההתבגרות, בשיא הריב האכזרי שלו עם אלוהים, היה דוד מסתכל שעות על אנשים ברחוב ותוהה מה גורם להם להתנהג כמו שהם מתנהגים. לרוב היו לו הסברים לא מחמיאים. הוא ראה את כל הפחדים שכולם מנסים להסתיר, פחד ממה יגידו, פחד מאלוהים, פחד מכישלון, פחד מלא להיות נחשק ופחד מלהיות נחשק מדי. כשהיה צעיר יותר היה מתפלא איך ייתכן שאחרים לא רואים את מה שהוא רואה; וכשהתבגר הבין שאם אתה שחקן במשחק אתה לא רואה את התמונה הגדולה, אבל אם אתה יושב ביציע אתה רואה הכול. לנצח במשחק לא ממש עניין אותו, ומשכך היה לו הרבה יותר מעניין לשבת ביציע.

 מיציע המלצרות שלו, בכיסא העץ הקטן בפינת הקפה, לא ראה היום שום מופע שעניין אותו. הוא ישב כהרגלו בעיניים פקוחות ולכאורה התבונן בלקוחות, אך מחשבותיו היו נתונות לאב יוחנן. לראשונה זה זמן רב, ההתרחשות המעניינת ביותר בקפה הייתה שעון המחוגים על הקיר שתקתק את גורלו של דוד, כמי שמסתובב סביב עצמו וחוזר כמחוג לאותה הנקודה. מחשבותיו התגלגלו להן סביב השעון, עוד מפלצת שקרנית המסובבת את העולם סביב התחרות המדומה והבלתי נגמרת בין הרגע החולף לצו השעה. ככל שמתקדם האדם עם הטכנולוגיה שלו – הוא כובל את עצמו בעוד כבלים. מחשבתו הפליגה בהרהור בהבדלים בין שעונים... שעון השמש נראה לו כמו ניסיון להבין את הקצב של הטבע; לעומתו שעון המחוגים הארור לפחות דורש התבוננות, הוא מספר כמה סיפורים במקביל, וייאמר לזכותו שיש לו גם חוש קצב. ולעומתם, הדיגיטלי שטוח לחלוטין, המספרים שהוא מציג הם נתון, הוראה קרה. אין דבר שדוד שנא בדת יותר מההקפדה הטכנית סביב שעות התפילה. הרעיון ש"מותר" להתפלל רק אחרי 05:53 או רק עד 18:22 נראה לו כמו מצוות שרק רובוטים יכולים לצוות, ורק פקידים שאוהבים בירוקרטיה יכולים לציית להן.

****

שער הברזל בכנסייה היה ישן ומהודר ועליו כתובת גדולה בשפה שדוד לא הכיר. נראה היה כי שער הברזל הזה הוא הפתח היחיד בחומת האבן הגדולה שהקיפה את חצר הכנסייה. בני אדם שעובדים את אלוהים הם אנשים מוזרים. למה לבנות בניין כל כך מפואר ואז להקיף אותו בחומת אבן שמסתירה אותו מעיני כול? בעצם, גם עשירים בווילות עושים דבר דומה, חשב דוד, בונים ארמונות פאר ומקיפים אותם במחיצות של בטון. נראה שכל מי שסוגד למשהו, יש לו מה להסתיר; אלו לאלוהים ואלו לכסף ולכבוד. בני אדם הם בני אדם.

 כך עמד דקות ארוכות מול שער הברזל. מופתע מהמחשבות השליליות שעולות בו היום. זמן רב שלא עלו בו מחשבות ארסיות שכאלו, ופתאום הרגיש מלוכלך, טמא. ממש פה מעבר לחומה נמצא האב יוחנן, האדם היחיד שדוד ראה בו משהו שמזכיר "קדושה". הרי מה לו ולכנסייה? אלוהים לא מעניין אותו, אבל האב יוחנן היה משהו אחר, משהו נקי, שרואה טוב בעולם הזה. האב יוחנן מאיר באור יפה את כל מה שדוד ראה כחולשה וכפחד.

 גב זקוף, נשימה עמוקה, ידיים רפויות, שינן לעצמו דוד ויישר את מבטו אל שער הברזל. הוא שאף ונשף עוד נשימה עמוקה והרים את ידו ללחוץ על הפעמון. בו ברגע חזרה אליו הבושה, אולי מישהו רואה אותי נכנס בשערי הכנסייה? חשב. הוא הביט לצדדים והרחוב ריק. לחיצה על הפעמון. שום קול לא נשמע. הוא המתין כמה שניות. לחיצה נוספת. שוב דממה. לשער לא הייתה ידית והוא לא נפתח בדחיפה. ניכר היה שאי אפשר לפתוח אותו מבחוץ ללא מפתח. סקירה נוספת של הכתובות והשלטים סביב השער לא העלתה מידע חדש על שעות פתיחה או הוראות כלשהן. חוסר סבלנות החל מעקצץ בתחתית הגרון. דוד הביט שוב לצדדים וראה דמות מתקרבת מקצה הרחוב, התרחק מעט מהשער והביט בה. הדמות לבשה גלימה חומה ולראשה כובע שטוח. היה זה נזיר אתיופי. ממרחק־מה זיהה הנזיר את דוד העומד על יד השער וחייך אליו מרחוק. חששותיו של דוד נרגעו מעט, הוא חייך חיוך מבויש בחזרה והמתין למלאך שנשלח אליו לפתוח לו את השער לאב יוחנן. כשהתקרב, ראה דוד שהנזיר בערך בן גילו.

 "שלום עליך, בן אדם, אני סמואל", אמר הנזיר במבטא נעים וחייך אליו חיוך גדול, "אתה מבקש להיכנס אל מקום עבודת האלוהים?"

"שלום", אמר דוד ורכן מעט לאות כבוד, תוך שהתלבט איך לנסח את תשובתו. החיוך הנזירי היה לבבי ונראה היה שהוא אכן תלמיד של האב יוחנן. מצד שני, דוד לא בא לעבוד את אלוהים.

"ברשותך, סמואל, אשמח להיכנס, אני מעוניין לשוחח עם האב יוחנן".

פני הנזיר הרצינו באחת.

"אתה טועה טעות גדולה!" אמר הנזיר ספק ברחמים ספק בנזיפה, והוציא צרור מפתחות מכיסו. "אין כאן האב יוחנן וגם לא יהיה. ואם אתה מתעקש לחפש אותו – עשה זאת במקום אחר, רחוק מכאן ככל הניתן". הוא הפנה את גבו ופתח את דלת השער מעט, אחר כך הסתובב שוב ואמר, "אם אתה רוצה לעבוד את אלוהים – ברוך תהיה, אתה מוזמן לכאן תמיד. אבל לפני שתעז לבוא לכאן שוב, השלך מעליך את החיפוש אחר האב יוחנן".

הנזיר הסתובב, נכנס לחצר הכנסייה וטרק את השער בפניו של דוד.

פרק שני

וידוי

אולי גירשו את האב יוחנן מהכנסייה? אולי הוא פרש? אבל הוא כל כך חביב... גם סמואל הנזיר היה נראה חביב עד שהזכרתי את האב יוחנן... דוד חיפש הסברים, ורק סיפור מכוער על סכסוך קשה יכול להסביר את ההתנהגות של סמואל. אבל דוד קיבל את הרושם שהאב יוחנן פייסן ורגוע, איש עם לב זהב ועין טובה. אולי הוא הטריד מינית? זה דבר שקורה, דוד שמע על סיפורים כאלו. תמיד זה קורה לאדם הכי לא צפוי ואף אחד לא מאמין. המחשבה שהאב יוחנן הטריד מינית הפחידה אותו. האב יוחנן מדבר על מיניות, הוא איש הדת היחיד ששמע בחייו שדיבר דיבורים הגיוניים על מיניות.

הקפה היה רגוע כרגיל, לקוחות קבועים חייכו בכניסה והתיישבו במקומם. מפעם לפעם קם ממושבו בכיסא העץ כדי לספק להם את רצונם, ותוך כדי שוחח עם עצמו במחשבותיו. אנשים מספרים לעצמם שהם מיוחדים, אבל כמעט כולם מזמינים את אותו הדבר בכל יום. צריך להיאחז במשהו קבוע. אנחנו הרבה יותר חלשים ממה שאנחנו מספרים לעצמנו. אולי בעזרת האמונה הזו אנחנו שורדים? רובנו לא עושים שום דבר מרשים ביום־יום ולכן אי אפשר לספר לעצמנו שאנחנו מרשימים. זה הרי ממש שקר. כולנו יודעים שאנחנו שקופים, ורק קומץ חברים ומשפחה מתעניין בחיינו. מצד שני אי אפשר לחיות בחוסר משמעות מוחלט, לכן קל וזמין להאמין שאני מיוחד. ודווקא בזכות זה שאני שקוף, לאף אחד לא אכפת מה בדיוק מיוחד בי ואם זה באמת כל כך מיוחד. מספיק שיהיה לי משהו קטן שמייחד אותי בשביל להרגיש שאני מיוחד; איזה גינון קל או כמה רותח אני רוצה את החלב שלי בקפה. מספיק שאהיה מיוחד במשהו כדי לחוש משמעות. כפית סוכר פחות, מאפה מסוים ותחליף חלב גורמים לחלק גדול מהלקוחות להרגיש שיש להם מקום ייחודי בעולם... למשל, אני היחיד שיושב על כיסא העץ הזה, בעוד הכיסאות האחרים בקפה מרופדים, הוסיף לחשוב. הוא נזכר באחד מימיו הראשונים בעבודה, כשגרר את כיסא העץ לפינת הקפה כי אף אחד אחר לא רצה לשבת עליו, וכך קנה לעצמו ייחודיות שהיא רק שלו. דוד אהב לתת שירות, העובדה שהוא רואה את החולשות של הלקוחות לא גרמה לו לסלוד מהם, להפך, היא אפשרה לו לתת להם מענה ולשמח אותם. הוא היה נותן להם את האישור שהם מיוחדים, והם היו מספקים לו מושא להתבוננות. גם זו הייתה תובנה שלמד מהאב יוחנן. כל מה שדוד ראה כפגם וחולשה, האב יוחנן לימד אותו לראות בו כהזדמנות להרבות טוב.

האב יוחנן דבר הרבה על האנושיות של האדם. אלוהים אוהב את האדם דווקא כי הוא אנושי ולא למרות שהוא אנושי. סיפור הבריאה מספר שהדבר שהכי מפחיד את אלוהים הוא שהאדם יפסיק להיות אדם. לכן אלוהים מגרש את האדם מגן עדן. כל ההיסטוריה היא הדרך שעושה האנושות מאוסף של בני אדם מפוזרים ומנוכרים, אל אנושות המאוחדת עם הבריאה – אחדות בלי איבוד של האנושיות. דוד אהב את הדרשות האלו, הן היו מאוזנות. אומנם הדיבור על אלוהים לא נגע בו, אך הוא התייחס אליו כמשל, כמו סיפור עם. הדרך שבה האב יוחנן דיבר על אלוהים הייתה בשביל דוד מסגרת לסיפור על האנושות בכלל ועליו בפרט. לפעמים דוד הרגיש שהאב יוחנן עוקב אחריו. היו דרשות שדוד הרגיש כאילו האב יוחנן כתב אותן רק בשבילו. התחושה הכללית הייתה שהאב יוחנן חיפש את דוד ומצא אותו. בכל אופן, בוודאי בהתחלה, דוד לא התכוון לחפש את האב יוחנן.

סיפור הגילוי של האב יוחנן הוא די מביך, ודוד עוד מתרגל את עצמו להיות שלם איתו. כשעזב את הבית ויצא לנדוד, הייתה זו פעם ראשונה שהוא גר ממש לבד. זו גם הייתה התקופה הראשונה שצפייה בפורנו ממש מילאה את יומו. עד שגר לבדו, כל צפייה הייתה בהסתר, והוא אונן מהר ובפחד. הוא פחד מאלוהים ופחד מההורים. בכל פעם שגלש לאתרים היה נקרע מבפנים ועולב בעצמו עד כמה אפס מאופס אפשר להיות. לחטוא בחושך היה חוויה קיומית. כשחתך מאלוהים ומהמשפחה הוא נשאר להתמודד עם הפורנו לבד. רגשות האשמה אומנם פחתו, אבל תחושת הלכלוך והאפסות לא פסקה. כשהגיע לירושלים והחל לעבוד בקפה, הבקרים שלו התמלאו בשגרה. לאורך יום עבודתו היה יכול לתת למחשבותיו להתרענן באחרות, תוך כדי צפייה באנשים אמיתיים, ובלילות היה נלחם עם עצמו להפחית את הצפייה בשחקניות אומללות שמוכרות את גופן בשביל סמים. הוא ראה את העצב שלהן, את ההנאה המזויפת, את הסלידה מהחיים. הוא הזדהה איתן, הוא ריחם עליהן, והוא אונן עליהן. בבוקר למוחרת היה קם מוקדם כדי להתקלח ולשטוף מעצמו את הזוהמה של הלילה.

 בגלים שנמשכו חודשים ארוכים, פעמים בגאות ופעמים בשפל, הוא היה מכור לפורנו. הוא ידע את זה וניסה להרגיע את עצמו בעזרת שלל תירוצים שהיו באים שוב ושוב: זה בסדר, כולם ככה, יום אחד אהיה בזוגיות וזה יעבור. זה בגלל הרבנים שחינכו אותי גרוע. זה לגיטימי ועדיף כך מאשר להטריד מינית, ואני משתפר, ומחר אנסה לאונן בלי לצפות בפורנו, ובשבוע הבא אמכור את המחשב ואתקין אפליקציה של דתיים שחוסמת אתרים כאלו... ועוד ועוד. אך כלום לא עזר, עד שלנגד עיניו התחילה להופיע מודעה עיקשת שלא הרפתה ממנו. ממש ברגע שכבר נכנס לסרטון ונכנע לעצמו שוב, הופיעה הפרסומת:

"אל תתייאש, אלוהים אוהב אותך".

בהתחלה הוא מיהר לסגור אותה ולעבור לסרטון, אך המודעה לא התייאשה ואחרי זמן־מה הוא היה סקרן לגלות מי המטורף שמשקיע כל כך הרבה כסף בפרסום מודעה כזו באתרי פורנו. הוא לחץ עליה והוקפץ לאתר של האב יוחנן. בפעם הראשונה ראה את הכומר וסגר את האתר מייד. לצפות בהטפה של כומר נראה לו גרוע יותר מלצפות בפורנו. אולם האב יוחנן לא ויתר. שוב ושוב נדחף אל אתרי הפורנו עם הסלוגן "אל תתייאש, אלוהים אוהב אותך". אחרי צפייה בכמה סרטונים שהמודעה הקפיצה הוא נדהם לגלות שהוא אכן המיר את הלילה מצפייה בפורנו – בצפייה באב יוחנן.

הסרטונים של האב יוחנן התחילו בווידוי חושפני שהקריא. היו אלו וידויים ששלחו לו הצופים וסופרו באופן אנונימי וכללי ביותר, כך שאי אפשר היה לדעת אפילו מאיזה מקום בעולם הם הגיעו. יצר הסקרנות והחטטנות בחטאים של אחרים הצליח להסיט את תשומת ליבו מהפורנו, ובכל פעם שבא לצרוך עוד, שלחה אותו הפרסומת לסרטון שכזה. האב יוחנן החל בווידוי, ואחר כך פירט את מארג היצרים שמובילים לחטא. הפשטות והישירות שבהן דיבר, כאילו מדובר בתיאור נורמטיבי וקל להבנה, עוררו בדוד תחושת חמלה כלפי עצמו. הפחד והבושה הם רק דימוי עצמי. כל עניין ההתמכרות לפורנו הוא די פשוט ואנושי לחלוטין. אחרי שהאב יוחנן היה מפרט על היצרים, היה נותן עצות מעשיות להתמודדות עם כל סוג של יצר; מאכילה ושינה ועד תרגולי שיח עם אנשים וסוגי מדיטציות ותרגילי מחשבה. האתר היה מסווג לנושאי שיחות בכל מיני עניינים בחיים, ובסוף כל סרטון הייתה אפשרות לעבור מיידית לסרטונים נוספים שמפרטים את התרגולים שהוזכרו. כשדוד נכנס ישירות לאתר של האב יוחנן, גילה שאי אפשר להגיע לסרטוני הווידויים דרך האתר. הם היו זמינים רק דרך המודעה באתרי הפורנו. כשהבין זאת וניסה פעם לגשת אליהם בכוונה, שלחה אותו המודעה לווידוי לא נעים במיוחד שעסק בחטטנות. האב יוחנן, בסבלנותו הקבועה פירט את כל הסיבות לחטטנות ולרכילות, ודוד הרגיש שעם כל משפט האב מקלף אותו מעורו. הוא מעולם לא הרגיש ערום כל כך.

לאט־לאט גמל האב יוחנן את דוד. הפורנו יצא מחייו ותרגולי מודעות ושליטה עצמית החלו למלא את זמנו. מדי פעם שאל דוד את האב יוחנן שאלות בצא'ט האנונימי באתר. לפעמים קיבל תשובה בהפניה לסרטון ולפעמים בכתב. דוד מעולם לא נשאל לשמו ואף פעם לא התבקש לתת פרטים כלשהם.

 כשדוד היה כבר משוחרר מההתמכרות, הוא עבד על הרפיה מהכעס כלפי מחנכיו בילדות. הוא חונך כל כך לשנוא את יצר המין ולהתנכר לכל מה שהוא לא יהודי, והינה כל חייו עד כה סבל מייסורי מצפון ומהתמכרות בדיוק לדבר שהחינוך שקיבל היה אמור למנוע. ומי שגאל אותו הוא דווקא כומר; דווקא מי שסיפרו לו שהוא אבי אבות הטומאה. עכשיו שהאב יוחנן העניק לו חיים של בחירה ומודעות, הוא הרגיש כבר מספיק יציב להתמודד עם הכעס וההאשמות. הוא תרגל חמלה והקשבה וניסה להבין לליבם של מחנכיו. הוא חיפש אפשרות למחול להם על הכאב שגרמו לו ולרבים מבני גילו. לאחר זמן ממושך של עיסוק בנושא, הרגיש שבשביל להעמיק מספיק ולהגיע לשוויון נפש אמיתי הוא זקוק לשיחה פנים מול פנים. ההתכתבות בנושא כבר לא סיפקה אותו, וכל עוד לא מחל לחלוטין למחנכיו הוא הרגיש שהם כובלים אותו לעבר. זמן רב התלבט וניסה לבדו, עד שקיבל החלטה לפגוש את האב יוחנן. אך כאשר החליט לגשת, סמואל טרק לו את הדלת בפנים.

גם אם האב יוחנן הטריד מינית, גם אם הוא גנב או הסתכסך או לא משנה מה – הוא גאל אותו מהפורנו. כך שכנע את עצמו דוד, ועכשיו הוא צריך את השיחה הזו בשביל לגאול את עצמו מהצל של החינוך שקיבל.

הוא ייפגש עם האב יוחנן וישאל מה קרה בכנסייה. ואם הסיפור שישמע לא ימצא חן בעיניו, אז הוא יהיה זה שיחליט לחתוך את הקשר עם האב יוחנן. לא יחליטו בשבילו.

****

"שלום, האב יוחנן.

אני צופה בסרטונים באתר שלך כבר זמן רב.

עזרת לי בתחומים רבים ואני מודה לך על כך.

אני גר בירושלים, מהסרטונים היה נראה שאתה נמצא בכנסייה האתיופית בעיר.

ניסיתי לגשת לשם בשביל לפגוש אותך, אבל אני מבין שאינך נמצא שם יותר.

אם הדבר אפשרי, אשמח להיפגש לשוחח פנים מול פנים.

בתודה,

דוד".

"שלום, דוד.

שמחה גדולה הענקת לי בכך שפניתי אליי.

כולי ציפייה לפגישה איתך. קיוויתי שתפנה אליי, ואני שמח שמצאת את העוז לגשת.

אנא סלח לי אם הביקור בכנסייה היה לא נעים עבורך, אני אכן לא נמצא שם, אך נוכל להיפגש בקרבת מקום.

ניפגש ברחוב הנביאים הסמוך בסוף השבוע הקרוב.

בדקות הקרובות יישלח לך זימון עם הכתובת והשעה המדויקות.

היה ברוך,

מצפה לבואך,

יוחנן".