וודקה, בחורות ופטיפונים

הכול התחיל כשישבנו אני, סרגיי ומר גולד בתחנת האוטובוס ברחוב בן יהודה 198 ודיברנו על החיים, על אהבה, ועל המסע הארוך הביתה.
ארוך הוא רחוב בן יהודה והתחלה יש לו, אבל סוף, מי יודע אם יש לו?
"איפה נגמר רחוב בן יהודה?" שאלתי.
"בפתח תקווה?! מאיפה לי לדעת איפה הוא נגמר?"
"אתה גר פה כבר עשר שנים."
"שתיתי יותר מדי," אמר סרגיי נוגות, "אני לא זוכר אפילו איפה החניתי מכונית שלי."
"סרגיי, חביבי," הסברתי לו במתיקות. "אין לך בכלל מכונית."
סרגיי הביט בי בעיניים נדהמות

קוראים לי אלכס, אבל אתם חברים, יכולים לקרוא לי סאשה. אני בן חמישים. נולדתי במוסקבה, העיר הרביעית בגודלה בעולם. שם למדתי, מצאתי עבודה, התחתנתי, התגרשתי, פיטרו אותי מהעבודה. התחבאתי עמוק-עמוק במיטה והסתכלתי על הירח שתלוי בנעצים מעל שמיים מנייר.
איך הגעתי לתל אביב?

זה היה קל, הרבה חברים טובים החליטו לעזוב את מוסקבה ולעבור לארץ הקדושה הזאת, ואני כמו תמיד נסחפתי אחרי החברים, בלי לחשוב יותר מדי. אז נפרדתי בלב כבד מהקרמלין, מהכיכר האדומה, מגרושתי שאמרה לי "שלום ולא להתראות, קרציה", ארזתי את החיים במזוודה, ומצאתי את עצמי כאן  בתל אביב, עיר בלי הפסקה. לא ממש מתאים למישהו כמוני שהכי אוהב הפסקות.

חשבתי שכאן  אתעשר, דוגמנית צעירה ממני בעשרים שנה עם שיער זהוב, תתאהב בי במבט ראשון, בכתבה בעיתון היא תספר, "אני נמשכת לגברים שיודעים להצחיק אותי", נגור יחד בבית ענק עם שלושים וחמישה חדרים וכל לילה נישן בחדר אחר, רק כדי שלא ישעמם.

הייתי מלצר במסעדה סינית-איטלקית, קופאי בחניון נידח, שמרתי על  מגדלי משרדים שלא יברחו וניקיתי את כל מה שאפשר חוץ מאת עצמי, אפילו כתבתי לעיתון איזו תקופה, עד כדי כך התדרדרתי. 
בקיצור, נסעתי רחוק מאוד אבל נשארתי בדיוק איפה שהייתי.