אנשי המלך 2 - מלך מורד

חלק I

"ספר לי סיפור.
במאה הזאת, ברגע הזה, של מאניה. ספר לי סיפור
הפוך את זה לסיפור על מרחקים גדולים, ועל אור כוכבים."

רוברט פן וורן, 'ספר לי סיפור'

1

לניקס

אני רצה.

רוח המדבר שורקת מעבר לאוזניי ומצליפה בשערי. כפות רגליי הן נוצות, קלילות, מהירות, אבל זרועותיי ורגליי עשויות עופרת, השרירים כואבים ובוערים. צעקות העידוד של השבט שלי דוחפות את רוחי כשאני חוששת שגופי יאכזב.

לרוץ.

ניסטאן.

המילה האפאצ'ית הולמת בו־זמנית עם הלב שלי ודוהרת בעורקיי כשאני רצה לארבעת הכיוונים.

מזרח.

דרום.

מערב.

אני רצה צפונה, אך מהססת, נעצרת כשאני רואה את האישה היפה שעומדת בכובד ראש בתוך הקהל המריע. אני כושלת לעברה, הטקס נשכח. הריצה נשכחת. דמעות זולגות על לחיי וידיי מושטות קדימה. מבקשות. מתחננות למגעה של אימי רק עוד פעם אחת.

התערובת הייחודית של הסבון והשמפו שלה יחד עם הניחוח הטבעי שלה צפה לעברי. השתוקקות, נואשת וחדה, ננעצת בי, מוכרת עד כאב. אני כמעט שם, יכולה כמעט לגעת בה, אבל היא מסמנת באצבעה מעבר לכתפי, מצביעה אל הכיוון שאליו עדיין לא רצתי.

צפון.

"תסיימי, לניקס," היא אומרת, המילים שלה תקיפות ובלתי מתפשרות.

"מה?"

שפתיה מתהדקות. עיניה הופכות לחריצים. היא הלוחמת הנועזת שחיה בתוך האם העדינה, והיא צועקת:

"רוצי!"

אני מתעוררת בבת אחת בחשיכה מוחלטת, מבוהלת, חסרת כיוון. פאניקה קורעת את פי לצרחה והצליל מתנפץ, נופל סביב אוזניי. אני לא מצליחה להזיז את זרועותיי. חבלים חותכים את עורי, מפרקי ידיי קשורים מולי.

אלוהים אדירים. איפה אני? מה קורה? אני רוצה להיות חזקה, אבל יבבה עולה על שפתיי.

"לני," קול אומר מימיני. אני מכירה את הקול הזה.

"ואל?" המילה חורקת בכאב בתוך גרוני. "זה אתה?"

"כן. תודה לאל שהתעוררת."

"אני לא רואה כלום," אני אומרת, מחניקה את הדמעות.

"הם שמו לך שק על הראש. גם על הראש שלי."

אני פונה לעבר צליל קולו ובד מחוספס מתחכך בלחיי. ריח מעופש חוסם את נחיריי. אני קבורה בבד יוטה והאוויר לא מתחלף.

"שיט, לני," ואלאס אומר, הקלה ועינוי בקולו. "חשבתי שהוא יפיל אותך."

יפיל אותי?

הזיכרון חוזר אליי במהירות, כמו הקרקע כשאת נופלת, בלתי נמנעת וצורמת. האימה של אדם מטורף במסכה, מנדנד אותי מעל צלע ההר. תחושת האצבעות שלו מחליקות סביב גרוני. המראה שלו מתאמץ ונאבק להשאיר אותי תלויה למעלה. האדישות המוחלטת בעיניו לגבי השאלה אם אחיה או אמות.

התמונות האלה מציתות את חזי באש, והשרירים הפועמים הולמים מהר כל־כך עד שראשי מתחיל להסתחרר. "כמה זמן הייתי מעולפת?"

"אני לא יודע. הזריקו לנו משהו שגרם לנו לאבד את ההכרה. התעוררתי רק כמה דקות לפנייך."

"אז אין לך מושג כמה זמן נסענו? איפה אנחנו יכולים להיות?"

"לא."

"התעוררתם," קול נטול גוף אומר, מתקרב אליי פתאום, הפרעה בלתי צפויה לחשיכה שאופפת את עיניי ואת אוזניי. אני שומעת את חריקת הנעליים, מרגישה נוכחות מולי, ומתקשחת, שריריי מתכוננים למכה או לקליע. אין לי מושג מי מהם.

השק נתלש מעל ראשי. אנחנו נמצאים במערה, והאור שזורם פנימה מהפתח, אפילו שהוא קלוש, מכאיב לעיניי. רק ואלאס, אני והמטורף שהביא אותנו לפה נמצאים כאן. אני ממצמצת לעברו.

היא עטויה במסכת אברהם לינקולן, המפלצת המחייכת בעלת התלתלים הבלונדיניים והפרועים שתלתה אותי אתמול מעל צלע ההר כמו חרק הלכוד בין אצבעותיו.

"חשבתי שלא תזיק לכם קצת שינה בזמן שנסענו," הוא אומר. "למען נוחותכם, כמובן."

"מה אתה רוצה מאיתנו?" ואלאס שואל, אחרי שגם השק שלו הוסר.

"יצרת משהו מדהים, דוקטור מארו," לינקולן אומר.

ואלאס מזעיף מבט. "מדהים? למה אתה מתכוון?"

"אל תצטנע." לינקולן מניח את הרובה על הקרקע ומשעין את מרפקו על הקנה. "הכנת משהו יפהפה במעבדה שלך, ויש הרבה אנשים שישלמו הרבה כסף תמורתו."

"ואל, על מה הוא מדבר?"

ואלאס מחזיר אליי מבט מלא פחד ואימה ומניד בראשו. "אלוהים, לני. אני מצטער שהכנסתי אותך לזה."

"הכנסת אותי למה? מה קורה?"

"מה שקורה, גברת יפה," לינקולן מתערב, "הוא לא עניינך. אין לזה שום קשר אלייך."

"אם אין לזה שום קשר אליי, אז לא יהיה לך אכפת לתת לי ללכת."

הצחוק שלו נמוך וזיק של עניין מופיע בעיניו. "אני אוהב קצת אומץ אצל אישה." הצחוק שלו גווע בפתאומיות. "אבל לא הרבה. אם תמשיכי ככה, תמותי מוקדם יותר ממה שתכננתי."

"תכננת?" ואלאס חוזר אחריו בעיניים קרועות לרווחה.

"כן. הכול מתוכנן," לינקולן אומר בטון נעים. "למעשה, אין שום סיכוי שתצאי מזה בחיים, גברת, אבל את תלכי כשאני אגיד שזה יקרה."

המילים שלו הן אקדח טעון המוצמד לראשי, מחכה ללחיצה על ההדק. אני מרגישה את הלחץ ממש כאילו קנה מוצמד לרקתי.

"אבל קודם כול," הוא אומר, עיניו זוהרות בציפייה, "בואו נעשה קצת כיף." הוא מכוון אליי את האקדח שוב. "קומי. הגיע הזמן להצגה."

2

מקסים

אני שונא פוליטיקה. פוליטיקה ונפט הם שני הדברים הכי פחות אהובים עליי. אחי רץ לנשיאות ואבי הוא איל נפט, אם אנחנו עדיין משתמשים במילים כמו 'איל'.

אז זין על החיים שלי.

"שמעת אותי, מקסים?" קימבה שואלת, יושבת מולי במשרד שלי. "זה חשוב. אל תחשוב שרק מפני שמדובר ב'דה וויו', הם יהיו עדינים. הבחורות האלה צולות את המועמדים."

אני מסתובב על כיסאי כדי לצפות בוושינגטון דרך חלון המשרד, מסתכל ברמזים לאדריכלות פריזאית, וזה אירוני כי אין שתי ערים שונות יותר זו מזו. "אני לא מועמד," אני מזכיר לה, "ומועמדותו של אוון עדיין אפילו לא הוכרזה רשמית."

"אתה תחליף את נציג המפלגה הדמוקרטית." היא רוכנת קדימה ומניחה את מרפקיה על שולחני. "וזה עתה הכריזו עליך כעל אחד הרווקים המבוקשים ביותר באמריקה. תשתמש במראה שלך כדי לקדם את אחיך."

זה יהיה ילדותי לתקוע לעצמי אצבע בגרון ולהקיא את ארוחת הצהריים שלי? לא אכלתי הרבה. טוסט אבוקדו או איזה זבל שג'ין לי הביאה. זה בקושי יכתים את השטיח.

כבר כמה שנים שאני זוכה לתואר אחד הרווקים המבוקשים ביותר באמריקה, ואף פעם לא רואיינתי ל'דה וויו' או אפילו הכרתי בכבוד ה... מפוקפק הזה, אבל בשביל אוון, קימבה מכריחה אותי לעשות את זה.

האם אני צריך גם לקשט את עצמי כמו שמקשטים את קרונות התצוגה במצעד חג ההודיה של 'מייסיס'? לא בטוח שזה פומפוזי פחות מההופעה הזאת בתוכנית הטלוויזיה 'דה וויו'.

"אתה צריך להתחיל להתרגל לייצג את אחיך בתוכניות כאלה," קימבה עדיין מדברת, "אתה צריך לזכור מה דעתו בנושאים כמו שינויי האקלים."

זה תופס את תשומת ליבי. אני מסתובב בחזרה אליה. "את מתכוונת לעובדה שאני תומך בתוכנית הרבה יותר אגרסיבית בנושא שינויי האקלים בהשוואה לאוון?" אני שואל, כאילו בתמימות.

"כן, זו רק תזוזה קלה ימינה בנושא."

"אני לא מאלה שזזים."

"כל אחד זז לכיוון המרכז כשהוא רץ בבחירות."

"אני גם לא רץ, אבל גם אם הייתי רץ, בטח לא הייתי זז. כל העולם ואשתו יודעים איפה אני עומד בנושא שינויי האקלים. את חושבת שאשקר לגבי זה עכשיו?"

"לא הייתי מבקשת ממך אף פעם לשקר," קימבה עונה בנוקשות, "אני רק מבקשת ממך להציג את עמדתו של אחיך."

"אשמח לעשות את זה," אני מסכים בהנהון, "ולהגיד שאני חושב שהעמדה שלו צריכה להיות חזקה יותר."

"מקסים, בחייך."

"אנשים לא טיפשים, והזיכרון שלהם לא כזה קצר. הם יודעים שאחי ואני לא חולקים בדיוק את אותן דעות על שינויי האקלים. זה בסדר שיש קצת הבדל בינינו בסוגיה. התעלמות מההבדלים בינינו היא לא הדרך שבה אנחנו מתקנים בעיות, וגם התמקדות בהן היא לא הדרך. לאנשים נמאס מהתקוטטויות. נמאס להם מפוליטיקאים שנלחמים זה בזה ומשווים את גודל הזין, ולא דואגים שדברים יתבצעו. הם רוצים מנהיגים ששמים את המחלוקות שלהם בצד מספיק זמן כדי באמת לעזור למישהו."

"אתה יודע," קימבה מזעיפה מעט מבט ומטה את ראשה כדי להביט בי, "זה דווקא נשמע די הגיוני."

"מובן שזה נשמע הגיוני." אני מחייך וקורץ לה. "גם אם אני לא אוהב את הדברים האלה, זה לא אומר שאני לא טוב בהם."

שנינו צוחקים. קימבה מחזירה את תשומת ליבה לרשימת 'הדברים הכיפיים' שהיא רוצה שאזכור. "זה הכול?" אני שואל אחרי עוד עשרים דקות של חזרה על עמדתו של אוון בכמה נושאים. "סיימנו?"

"סיימנו." קימבה מכניסה את האייפד ואת המחברת לתיק שלה. "שיחה טובה. אשלח לך במייל את הדברים שאתה צריך לומר ואסמן כמה דברים ספציפיים לגבי ההופעה ב'דה וויו'."

"אנסה בינתיים להרגיע את ההתרגשות שלי."

"תראה, אני יודעת שאחיך מעריך את זה שאתה מעורב בכל העניין הזה. כשיש אדם בולט ופופולרי כמוך, זה הופך את העבודה של לן ושלי להרבה יותר קלה."

כשקימבה מזכירה את לניקס, אני בודק באופן אוטומטי את הטלפון שלי, כמו שעשיתי ביומיים האחרונים. עדיין כלום. "שמעת ממנה? מניקס, אני מתכוון."

"לא, אבל זה לא משהו חריג כשהיא נוסעת עם המשלחות האלה. הקליטה בדרך כלל גרועה, ולא בכל מקום יש רשת אינטרנט. היא תתקשר כשתוכל."

"כן, כמובן. את צודקת."

"וגם, ואלאס נמצא שם איתה."

"זה אמור לגרום לי להרגיש טוב יותר?" אני קם והולך מסביב כדי להישען על פינת השולחן. "שהיא בג'ונגל עם האקס שלה?"

קימבה מעלה את התיק על כתפה ושולחת אליי מבט משועשע וגם נרגז. "אתה צוחק, נכון? אתה יודע שוואלאס והיא — "

"אני יודע שפעם הם יצאו. לא דייט מזויף, כמו שהיא נתנה לי להאמין פעם, אלא יצאו באמת."

"זה היה לפני שנים, ולא נמשך הרבה זמן."

"כן, את צודקת." אני מניד בראשי. "אולי אני סתם פרנואידי. משהו נראה לי... לא בסדר." אחרי שאתה מכניס את עצמך למצבים מסוכנים מספיק פעמים, האינסטינקטים ההישרדותיים שלך נעשים מושחזים יותר ואתה לומד לבטוח בהם.

"טוב, אין שום דבר שהוא לא בסדר," קימבה אומרת, "תאמין לי. הייתי כבר בשבע נסיעות כאלה עם ואלאס ועם לניקס. אה, יש עוד דבר ששכחתי להגיד לך." הטלפון שלה מצלצל והיא מביטה במסך. "תן לי שנייה. זאת ויו." היא עונה. "היי, ויו, אני בפגישה, תכף אחזור אלייך — " גבותיה מתכווצות, אבל היא צוחקת. "לעזאזל, וי. לאט־לאט. אני לא מבינה אף מילה."

הבעת הדאגה של קימבה מתחזקת. פניה הופכות ממשועשעות למבועתות תוך שניות. היא בולעת בקושי את רוקה ונושמת נשימה רועדת.

"מי? מי תפס את ואלאס?"

האינטואיציה המעקצצת הזאת שמטרידה אותי כבר כמה ימים הופכת לתחושה קשה במלואה. אני פוסע ונעמד ממש לידה. אני יודע שאני קרוב מדי, פולש למרחב שלה, אבל אני מוכרח לשמוע בדיוק מה שנאמר. "מי מחזיק אותו?" אני שואל. "לניקס בסדר?"

"אני — אני..." קימבה עוצמת את עיניה ומצמידה את ידה למצחה. "וי, אני לא מבינה."

"קימבה, מה קורה? ניקס בסדר?"

"ויו, אני שמה אותך על רמקול." קימבה מרחיקה את הטלפון מאוזנה, לוחצת על המסך ומפנה אותו כלפי מעלה. "מקסים כאן איתי."

"מקסים, היי." קולה הרועד של ויוויאן בוקע מהרמקול. "אני מצטערת שאני כזאת מבולבלת. אני פשוט..." קולה נשבר.

"ויוויאן, את יכולה לספר לי מה קרה?" אני מנסה לשמור על קול שקול. "מי מחזיק בוואלאס? מה קורה?"

"ההורים... ההורים שלי קיבלו שיחת טלפון לפני שעה, מ'קאמטק'."

"מי אלה?" אני תובע לדעת.

"זאת המעבדה שוואלאס עובד בשבילה," קימבה אומרת.

"כן, הם התקשרו להגיד שקיבלו סרטון וידיאו," ויוויאן ממשיכה, נשימתה נחלשת, המצוקה שלה ניכרת.

"איזה סוג של סרטון וידיאו?" אני שואל.

"סרטון שדורש כופר," ויוויאן אומרת. "קבוצה בקוסטה ריקה חטפה את ואלאס."

"ומה עם לניקס?" אני מאלץ את עצמי לשאול. יש סיכוי טוב שהיא לא הייתה איתו כשזה קרה. יכול להיות שהיא במקום מוגן.

אלוהים, בבקשה שהיא במקום בטוח.

אבל משהו בבטני מתכווץ, כאילו אני כבר יודע את התשובה.

המצוקה של ויוויאן מוחשית אפילו דרך הטלפון, עוד לפני שהיא עונה. "הם חטפו גם אותה."

זעם, תסכול, פחד. קוקטייל רעיל של רגשות רוחש בתוכי. לא ידעתי שאפשר ממש לראות אדום, אבל זה כאילו מישהו מזג דלי מלא בדם על עיניי. תאוות דמים, רצח, נקמה, הדברים האלה מרוחים באדום על כולי. "מי פאקינג מחזיק בה?"

עיניה של קימבה נשלחות אל עיניי, קרועות לרווחה.

"האיש בסרטון עוטה מסכה, אז אנחנו לא יודעים," ויוויאן אומרת.

"אני צריך לראות את הסרטון." אני פוסע אל עבר דלת המשרד הפתוחה. האסיסטנטית שלי יושבת ליד השולחן, עוברת על דוחות שעליהם דיברנו לפני שקימבה הגיעה.

"ג'ין לי, תשיגי לי את המנכ"ל של — " אני מסובב את ראשי אל קימבה. "איך אמרת שקוראים לחברה? 'קאמטק'?"

"כן." קימבה ממצמצת במהירות, עדיין אוחזת בטלפון.

"תשיגי לי בטלפון את המנכ"ל של 'קאמטק' ברגע זה," אני אומר לג'ין לי. "ואת גרים. תשיגי לי את גרים. לא משנה איפה הוא או מה הוא עושה, שיעלה על מטוס. הוא יכול להתקשר אליי מהמטוס לקבל עדכון, אבל תגידי לו לא לחכות."

"הבנתי." ג'ין לי מרימה את הטלפון שלה.

אני חוזר אל קימבה ואל ויוויאן, שעדיין על הרמקול. "מה עוד את יכולה לספר לי?" אני שואל. "אמרת שהם יצרו קשר עם ההורים שלך, ויו. את יודעת אם הם יצרו קשר גם עם מר האנטר?"

"כן, אני חושבת שכן," ויוויאן עונה. "הוא דיבר עם 'קאמטק'."

"שיט." אני מניד בראשי. "אני צריך להגיע אליו. אני לא רוצה שהוא יתעסק עם טפילי הפארמה האלה. הם לא יתעסקו איתו. אני מנחש שיש לנו כאן סיטואציה של ח' וכ'."

"ח' וכ'?" קימבה שואלת בקול חלש. "כמו ביטוח חטיפה וכופר?"

"הם לא הזכירו ביטוח," ויוויאן אומרת בהיסוס.

"הם לא היו מזכירים," אני אומר. "ברגע שאתה מפרסם שיש לך ח' וכ' זה מתבטל. ברוב המקרים עובדים לא יודעים אפילו שלחברה יש מדיניות ח' וכ' לגביהם, מפני שיש כאלה שהיו מביימים סיטואציה של חטיפה כדי לקחת את הכסף לעצמם. יעדים בעלי ערך רב, כמו מנכ"לים, מוכרחים שיהיה להם ביטוח כזה. החברה משלמת את הכופר ומקבלת על כך החזר מהביטוח. אסור לדבר על זה, אבל חוטפים יודעים איך זה עובד."

"מר האנטר בטח משתגע." קימבה נושכת את שפתה התחתונה.

"תתקשרי אליו," אני אומר, "אנחנו צריכים לדעת כל מה ש'קאמטק' אמרה, ומה הם אמרו לחוטפים. ואני צריך את הסרטון ההוא, ויוויאן."

"הוא לא אצלי," היא אומרת. "הם אמרו להורים שלי לא לשתף אותו עם אף אחד, וההורים שלי רצו למלא את כל ההוראות במדויק. אני צפיתי בו דרך שיחת וידיאו, יחד איתם."

"אל תדאגי," אני אומר, "אני אשיג אותו. אני צריך להתקשר עכשיו לאבא של ניקס, אבל תעדכני אותנו."

"או־קיי," ויוויאן אומרת, קולה רועד. "אתה באמת חושב שנצליח לשחרר אותם?"

"ברור שכן. והבן־זונה שחטף אותם ישלם."

"תחזיקי מעמד, ילדה," קימבה אומרת, "אוהבת אותך." היא מנתקת את השיחה ומחבקת את הטלפון אל החזה לשנייה אחת. "אלוהים, אני חרדה מהשיחה הזאת," היא אומרת, עיניה החומות רציניות. "אני לא מאמינה שזה קורה שוב למר האנטר. זה בדיוק מה שהוא פחד ממנו מאז היעלמותה של אימה."

"שום דבר לא קורה שוב." אני מסרב אפילו לשקול את האפשרות שמר האנטר לא יראה את לניקס יותר לעולם. שאני לא אראה אותה. "תתקשרי אליו. אני צריך כמה שיותר מידע, וכמה שיותר מהר."

היא מהנהנת ומתקשרת, משאירה את השיחה על רמקול.

"קימבה?" הדאגה מעיקה על קולו של האיש הנמצא על הקו. "בדיוק עמדתי להתקשר אלייך. מישהו חטף את לניקס."

"ויו סיפרה לנו." היא ממצמצת כדי לעצור את הדמעות. "מה אתה יודע?"

"לא הרבה. 'קאמטק' התקשרו כדי להגיד שיצרה איתם קשר קבוצה מקוסטה ריקה שמחזיקה את ואלאס כבן ערובה, ומחזיקה גם בלניקס."

"הם אמרו את שם הקבוצה?" אני שואל.

הקו משתתק, ואני ממש יכול לשמוע את גלגלי השיניים מסתובבים במוחו המהיר של הפרופסור.

"אני מצטערת, מר האנטר," קימבה ממהרת לומר, "הייתי צריכה להגיד לך. שמתי אותך על רמקול כדי שגם מקסים יוכל לשמוע."

"מקסים?" הוא שואל, "איזה מקסים?"

"מקסים קייד, אדוני," אני עונה.

"איש איכות הסביבה?" הוא שואל, מבולבל בעליל.

"אה... כן."

"איך אתה מעורב במקרה של הבת שלי, מר קייד?"

הוא לא מכיר אותי. זה צורב לשנייה אחת, שהכרתי את לניקס כשהיא הייתה בת שבע־עשרה ומעולם לא יצא לי לשוחח עם אבא שלה. "אני — "

"הוא חבר שלנו," קימבה מתערבת, מרימה את גבותיה לעברי בהתראה. 'אחר כך', היא אומרת ללא קול.

"אה, כן," מר האנטר אומר, הבנה נשמעת בקולו. "אני נזכר עכשיו שהיא אמרה שהיא מנהלת את הקמפיין של אחיך, אבל שההכרזה הפומבית על כך תהיה רק בפברואר."

אחי. וואו. "כן, אדוני. ניקס היא... חברה קרובה, ואני רוצה לעזור."

"ניקס?" הוא צוחק קלושות. "אף פעם לא שמעתי מישהו קורא לה ככה."

טוב מאוד. זה שלי. היא שלי. "הקבוצה?" אני לוחץ, "הם מסרו שם?"

"לא, לא בסרטון."

"אתה יכול לשלוח לנו את הסרטון?"

"הנציג של 'קאמטק' אמר שאסור לי לשתף בזה אף אחד," מר האנטר אומר, מילותיו נמרחות כאילו הוא לא בטוח מה לעשות.

"למקסים יש הרבה קשרים, כמו שאתה יכול לשער לעצמך," קימבה אומרת. "מובן שלא נשתף את התקשורת או כל אחד אחר בסרטון, אבל אנחנו צריכים אותו אם אנחנו רוצים לעזור לה."

"או־קיי." אי־רצון עדיין נשמע בקולו. "אשלח לכם אותו, אבל אני צריך להזהיר אתכם. הסרטון... זה רע, הם פגעו בה."

דמי קופא בעורקיי. "למה הכוונה 'הם פגעו בה'?" אני שואל במילים קצרות, בוטות.

"אתה תראה בסרטון," מר האנטר אומר. "הצוואר שלה... אלוהים. ומה אם הם... אם היא — "

"אני אחזיר אותה." אני משווה לקולי ביטחון מזויף. מעולם לא פחדתי יותר בחיי.

"יש לך עדיין את כתובת המייל שלי?" קימבה שואלת, שולפת את האייפד שלה מתיקה. "שלח אותו לשם."

"כן," הוא עונה. "הסרטון לא ארוך. אשאר על הקו בזמן שתצפו בו, ואז תוכלו להגיד לי מה לעשות."

תוך כמה רגעים היא מקבלת את המייל ומקליקה על הקישור המוביל לסרטון. פנים, או נכון יותר מסכה של אברהם לינקולן, מופיעות. גבר גבוה ושרירי בחולצה של קורט קוביין מסדר את המצלמה. הם נמצאים בחלל שמואר באור עמום בעזרת כמה נורות התלויות לאורך הקיר מאחור.

"היי," הוא אומר, קולו אמריקאי כמו של הנשיא שמאחוריו הוא מסתתר. הוא מנופף בידו, והמסכה זזה עם חיוכו. "אל תיבהלו מהמסכה. אני יודע שזה קצת..." הוא נוגע בסנטרו כאילו הוא מחפש משהו במוחו. "מצחיק, אבל אני מבטיח לכם שאני רציני לגמרי."

הוא מטה את ראשו, מזמן מישהו שנמצא מחוץ למצלמה לבוא קדימה. ואלאס נכנס לתוך הפריים, צעדיו הססניים ועיניו מתרוצצות בעצבנות מהמצלמה אל הגבר החמוש.

"תגיד את שמך," לינקולן אומר. כשוואלאס לא עונה מייד, לינקולן חובט בראשו בקנה הנשק שלו. ואלאס מתכווץ. "שם," לינקולן פוקד שוב.

ואלאס מביט במצלמה בעיניים חרדות. "ואלאס מארו."

"כפי שיודע הצוות של 'קאמטק'," לינקולן אומר, "דוקטור מארו הצליח להגיע לכמה דברים מהפכניים עם החיסון הזה שלו."

קימבה ואני מחליפים מבטים מהירים. אני מרים גבות, שואל בדממה אם היא יודעת משהו על החיסון הזה. היא מנידה בראשה קצרות ומחזירה את תשומת ליבה אל הסרטון.

"אני רוצה להשאיר את זה פשוט," לינקולן אומר, "אם אתם רוצים את ילד הפלא שלכם בחזרה, זה יעלה לכם עשרה מיליון דולר ואת הנוסחה לחיסון שהוא פיתח."

"מה אתה חושב שתוכל לעשות בזה?" ואלאס שואל, עיניו מתרחבות.

לינקולן מכה שוב ברובה שלו בצד ראשו של ואלאס. ואלאס גונח מכאב וכושל אחורה. איש במסכה של ריצ'רד ניקסון גורר אותו מהפריים.

"כמו שאתם יכולים לראות..." לינקולן נאנח בדרמטיות. "אני עדיין מלמד את דוקטור מארו איך להתנהג, אבל יש לי חטוף נוסף. הוא מכיר את התרגולת."

הוא מטה את ראשו לעבר המצלמה וניקסון חוזר, מצעיד אל תוך הפריים דמות כפופה.

"פאקו, תגיד שלום לאנשים הנחמדים שם בבית."

הזמן חרץ חריצים עמוקים בזוויות פיו של האיש ועל המצח שלו. העור השחום שלו צונח באזור הלסת ושערו, שהיה שחור פעם, הוא כעת יותר אפור. כשהוא מרים את מבטו אל המצלמה, אפשר לראות בו פחד וכניעה.

"אמרתי," לינקולן מדגיש, "תגיד שלום לאנשים שם בבית, פאקו." הוא רוכן קדימה ולוחש, "אתה גורם לי להיראות רע, חבר."

"שלום," פאקו אומר, האנגלית נשמעת מאולצת וזרה על שפתיו.

"פאקו," לינקולן אומר, "הוא מה שאני אוהב לכנות 'נזק משני'. בזמן הלא הנכון, במקום הלא נכון. אני לא זקוק לו, אני צריך רק את דוקטור מארו, אבל אל תדאגו, פאקו כן משרת מטרה מסוימת."

לינקולן שולף אקדח מחגורת מכנסי ההסוואה שלו ומצמיד אותו לרקתו של פאקו. הקשיש מתחיל לייבב, עיניו נעצמות. הוא מרים את ידיו האזוקות באזיקוני פלסטיק ומצמיד את כפות ידיו זו אל זו בתפילה.

עיניו של לינקולן מתקשות כמו גולות שיש. "פאקו יראה לכם שאני רציני." הוא לוחץ על ההדק בלי שום התראה נוספת. פאקו צונח לאדמה כמו דומינו בענן של דם ורסס, וגורם למיליון דברים בתוכי להיכנס לפעולה.

"אלוהים!" קימבה שומטת את האייפד על שולחני כאילו הדם והחומר האפור יכולים להתיז על בגדיה. האייפד נוחת עם המסך כלפי מטה, ואני תופס ומסובב אותו בחזרה כדי שנוכל להמשיך לצפות.

"אתם רואים?" הטון הנעים של לינקולן חוזר, המסכה שלו מוכתמת בדמו של פאקו. "אני רציני. אני לא מאיים איומי סרק, מר וייל."

"מי זה מר וייל?" קימבה שואלת, קולה וידיה רועדים.

"המנכ"ל של 'קאמטק'," ג'ין לי עונה מהדלת, "הוא על הקו."

אני מרים אצבע לעבר ג'ין לי כדי לסמן לה שאני רוצה להמשיך לצפות בשארית התצוגה המקברית של המטורף הזה.

"אתה כבר אחראי למוות של אדם חף מפשע אחד," לינקולן אומר, ואז פונה אל ניקסון. "תביא אותה."

קימבה ואני מביטים זה בזה בדממה מתוחה. השרירים בצווארי ובגבי זועקים, מתכוננים למה שיקרה עתה. האיש במסכת ניקסון מוביל קדימה אישה, ראשה מכוסה בשק.

"בת הערובה השנייה הזאת, אפילו שהיא חסרת תועלת בשבילי כמו פאקו שלנו..." הוא מצטלב בעזרת האקדח. "נוח בשלום, פאקו." הוא צוחק צחוק מטורף. "איפה הייתי? אה, כן. בת הערובה השנייה שלי. היא כנראה שווה לחלק מכם יותר מאשר פאקו היקר. שמעתי שהיא אישה די חשובה שם בבית. הרשו לי להציג בפניכם את הבאה שתמות אם לא אקבל את מבוקשי תוך ארבעים ושמונה שעות."

הוא תולש את השק מראשה של האישה ונהר של שיער שחור נפרש סביב כתפיה. לינקולן מצמיד את האקדח לרקתה והכול מאט.

העולם נעצר לגמרי והדבר היחיד שעדיין זז הוא הדם שגועש בתוך עורקיי כמו סוסי מוסטנג. אפילו כשהרגשות שלי משתוללים, רגיעה בלתי טבעית נופלת עליי. ברגע הזה אני יודע שני דברים.

הדבר הראשון הוא שאני כבר לא יכול לכנות את מה שאני מרגיש כלפי לניקס בשם 'אובססיה' או רק משיכה, או כל דבר שהוא פחות ממה שזה. אני לגמרי, ללא תקנה, מאוהב בה. אני יודע את זה כי אני מרגיש כאילו לינקולן מכוון את האקדח הזה לראש שלי. אני יודע שאם החיים שלה יסתיימו, אז בכל מובן חשוב גם החיים שלי יסתיימו. אנחנו מחוברים זה לזה בלב בקשר בל ינותק, גם כשאנחנו במרחק של אלפי קילומטרים זה מזה. הלוואי שהייתי רואה ברור מספיק, שהייתי אמיץ מספיק כדי להגיד לה את זה לפני שהיא נסעה. הלוואי שכשהיא עומדת שם ואוחז בה המטורף הזה, כבר היה איתה הביטחון שמעניקות המילים האלה, הוודאות שאני אוהב אותה ושלא אפסיק להילחם, לחפש, עד שהיא תהיה מוגנת ובטוחה. עד שהיא תהיה בבית.

הדבר השני שאני יודע בוודאות מוחלטת זה שאהרוג את האיש הזה במו ידיי. הצליל היחיד שאני שומע הוא את הלב שלי פועם במקצב קטלני.

תמות. תמות. תמות. תמות.

חבורות שחורות וסגולות מקיפות את צווארה של לניקס, כאילו מישהו ניסה לחנוק אותה. היא מעיפה מבט אל האיש המת על הרצפה ומשתנקת.

"תסתכלי על המצלמה, אישה יפה," לינקולן אומר. קולו נעים, ועם זאת הוא נוקשה וקר כמו שכבת קרח. "תגידי להם את שמך." כשהיא לא מדברת, הוא אוחז בשערה באגרופו ומושך, מאלץ אותה להביט למצלמה.

במבט אחד, העיניים האלה מעבירות אותי בחזרה אל אנטארקטיקה, אופק המבשר על סערות מתקרבות. עיני המים־שמיים של לניקס, עיניה הלוחמניות, מספרות לי שהיא עדיין לא סיימה.

הוא מצמיד את האקדח לרקתה והיא מתכווצת. היא מרימה את ידיה האסורות זו אל זו כדי להסיט את שערה מפניה. צמיד המצפן שנתתי לה מנצנץ באור.

זה מפני שמצאנו את דרכנו בחזרה זה אל זה.

המילים שאמרתי בלילה שבו נתתי לה את הצמיד רודפות אותי. האם מצאנו זה את זה שוב רק כדי שההזדמנות השנייה שלנו תיגזל מאיתנו? הייתי צריך להגיד לה אז שאני אוהב אותה. הייתי צריך לכבוש אותה עם זה. הייתי צריך להשאיר אותה איתי ולצוות עליה לא לנסוע. זה לא היה עובר יפה, אבל תחושת הבטן שלי אותתה על סכנה. אפילו כשוואלאס הבטיח לי שזה בטוח. אפילו שהיא כבר נסעה כמה פעמים ושום דבר לא השתבש.

הייתי צריך לעצור בעדה. נכשלתי.

"אמרתי, תגידי להם את שמך." לינקולן יורק את המילים הקשות לתוך אוזנה.

סנטרה של לניקס נוטה בדרך המתריסה הזאת שראיתי אצלה מאז שנפגשנו, ואני מתחנן בפניה בשקט לציית, לשתף פעולה עד שאוכל להגיע לשם. עד שאוכל למצוא אותה ולהרוג את הבן־זונה הזה בשבילה.

"שמי לניקס מון האנטר."

"והיא — " לינקולן מתחיל.

"לניקס מון האנטר, משבט יַאוָוהפַאי אפאצ'י ניישן," היא אומרת, קולה עז, עיניה נדלקות לקרב. "הלוחמים האחרונים שנכנעו. ואני הילדה שרודפת אחרי כוכבים."

היא מפנה את ראשה ופוגשת את העיניים הכחולות הזוהרות דרך חריצי המסכה, וכל תו בגופה הוא הכרזת מלחמה. ליבי מתכווץ מפחד בשבילה. היא פגיעה בכל מובן אפשרי. הוא עלול לירות בה ברגע זה. הוא עלול לאנוס אותה. הוא עלול לחתוך לה את הראש. הוא עלול לקחת אותה ממני לנצח, ואם היא לא מפחדת, אני מפחד מספיק בשביל שנינו.

רגע ממושך נמתח בין שניהם, ולא ברור מי הנכבש ומי הכובש, אבל אני יודע מי מחזיק ברובה.

"יש לכם ארבעים ושמונה שעות," לינקולן חוזר, מחזיק במבטה עוד שנייה אחת לפני שהוא מיישיר מבט אל המצלמה. "ואז היא תמות."