1
הגיע הזמן לחזור לעבודה. מרכז ירושלים היה מלא גגות אדומים. הגשם לא פסק. הוא צבע את מדשאות גן העצמאות בירוק כהה במיוחד, ורחוב אגרון נראה כמו נחל גועש. רגליי לקחו אותי אל בית קפה קטן, שהכיל בקושי שולחן בר קטן ושולחן עגול ליחיד. יצאתי החוצה ולקחתי את הקפה אל הספסל. הבטתי מטה. חלפו להן זוגות נעליים בגדלים ובצבעים שונים. הבטתי בנעלי הבד השחורות שלי. הן היו בלויות. היה לי נוח בהן. אחד הזוגות נעצר לידי.
"הי יעל, מה נשמע? כמה זמן לא ראיתי אותך..."
הרמתי את ראשי. ראש עם משקפיים עגולים נגלה לעיניי. ידעתי את שמו, הוא ישב לי על קצה הלשון. אנגלי או אמריקאי. אלן, נזכרתי, קוראים לו אלן.
"מה שלומך?" חזר ושאל.
"מה שלומי?" הופתעתי מהשאלה. האם באמת רצה לדעת מה שלומי? "שלומי מצוין, קברתי את הבן זוג שלי לפני חודש ומאז אני מתעסקת בביורוקרטיה, בלגדל שתי ילדות, מזל שיחד איתו הלכה המשכנתה," אמרתי כמעט בהתרסה.
ראיתי את עיניו נפערות בהפתעה. הוא הזמין לעצמו אספרסו כפול וישב איתי על הספסל.
"וואו, אני מצטער לשמוע. איך את מסתדרת?" הוא התחיל לצחוק ומיד כבש את צחוקו בבושת פנים.
"מה כל כך מצחיק?" שאלתי.
"שלא ציפיתי לתשובה הזו. אני מצטער. ממש לא מצחיק," אמר וכיסה את פיו בידו.
חייכתי. "אתה צודק, מה יש לעשות חוץ מלצחוק. הרי כבר בכיתי עד שנגמרו לי הדמעות."
הוא הסתכל אליי בעיניים גדולות עם זיק של שובבות, וצבע העיניים התכולות שלו התחיל להשפיע עליי. לעומרי היו עיניים ירוקות. תמיד הייתה לי חולשה לעיניים בהירות.
"את יודעת, שואלים מישהו לשלומו ולא באמת מצפים לתשובה כזו, שהיא בוקס בבטן."
חייכתי. "זה בוקס בבטן? אז מה אני אגיד?" הדגשתי את המילה "אני".
הוא חייך בחזרה, מודע לציניות שלי.
בחנתי אותו. הכיפה הקטנה עם צבעי הקשת בענן בצבצה על ראשו. שערו היה חלק וארוך במקצת, והגיע כמעט עד לאוזניים, ובשמש הוא נראה בהיר יותר. הוא לבש ג'ינס משופשף במיוחד וחולצת צווארון כמו של אבא שלי, רק סגולה.
"וממה הוא נפטר?" אלן נתן בי מבט רציני.
"מהמחלה," אמרתי כאילו סרטן היא עדיין מילה גסה.
"כמה זמן הוא היה חולה?" המשיך להתעניין.
"חצי שנה ארוכה במיוחד," אמרתי והוצאתי אוויר בנשיפה ארוכה.
שתקנו לרגע.
הוא החזיק את כוס האספרסו שלו בעדינות מופלאה. הבוהן אחזה בידית הכוס, והאצבע החזיקה אותה מהצד השני. טבעת הנישואין בהקה בשמש על הקמיצה. ציפורניים גזוזות ואצבעות ארוכות ודקות.
"את נראית מצוין." הרגשתי שמבטו בוחן אותי.
"תודה. יחסית לאלמנה או בכלל?" שאלתי בחצי חיוך.
"אי־אפשר איתך," אמר. העיניים שלנו חייכו יחד.
השמש עשתה בי שמות, אבל הייתה כל כך נעימה. ידעתי שמייד אחר כך אראה על פניי נמשים־נמשים על האף, ואולי כתם קטן שיהיה לו פוטנציאל לגדול.
"אז איפה אתה עובד עכשיו?" ניסיתי לשנות נושא.
"קיבלתי משרת מרצה באוניברסיטה," אמר בגאווה.
"מזל טוב. באיזה חוג?"
"בחוג למוסיקולוגיה."
"יש עוד חוג כזה? שמעתי שמדעי הרוח נכחדים," אמרתי חצי בחיוך.
"שמעת נכון, אבל הוא עדיין קיים וטוב שכך," אמר בפרצוף רציני.
"למדתי פעם קורס על הביטלס. זה היה בשיתוף החוג להיסטוריה. היה ממש כיף, האזנו בשיעור לשירים ואני זוכרת שהמרצה דיבר על הגאוניות בפשטות של השירים," אמרתי. נוסטלגיה נשקפה מעיניי.
שוב שתקנו.
"תראי, הייתי ממש שמח להמשיך לשבת, אבל אני חייב לעוף, אבל בואי ניפגש ונתעדכן."
רציתי שימשיך לשבת, שיהיה לי עם מי לדבר. נשיקה וחיבוק חם הפתיעו אותי. היה לו ריח אפטרשייב של גבר לא צעיר. חזק. של פעם. עמדנו חבוקים באמצע רחוב אגרון. אהבתי להריח את בית השחי של עומרי. להריח אותו גם כשהיה מלא בזיעה חמצמצה, שריחה התערבב בשאריות הדאודורנט המתוק.
***
אחרי חודש שוב מצאתי את עצמי בשמונה וחצי בבוקר ברחוב אגרון. השיעור שלי היה אמור להתחיל רק בעשרה לתשע. עצרתי בבית הקפה הקטן. אהבתי שמגישים בו מים עם חתיכה קטנה של מלפפון. והנה הוא שוב, לבוש חולצה כחולה משובצת עם צווארון. חייכתי, אבל הרגשתי שרואים עליי את העצב.
הוא שוב לקח לו קפה והצטרף אליי. "מה שלומנו הבוקר?" שאל.
סיפרתי על הבנות ועל ביטוח החיים ועל הביורוקרטיה. על המעטפות הנערמות בלי שאפתח אותן. עומרי היה זה שמטפל בחשבונות.
"כמה אני מדברת. ומה שלומך?"
"אני? גם עליי עברה שנה לא פשוטה, אבל אני לא יכול להתלונן אחרי מה שאת מספרת."
"מה קרה?"
"נפרדנו, אשתי ואני. עזבתי את הבית."
חשבתי, שלושה ילדים, אם אני זוכרת נכון, ובחנתי אותו: כיפה צבעונית, חצי חיוך, מבטא קצת מצחיק. הכיפה הייתה כל כך קטנה, שכמעט היה אפשר לשכוח ממנה.
"זו הקלה גדולה בעצם," אמר. "אפשר לפתוח דף חדש ואין בבוקר את ההרגשה המעיקה והשתיקה שביני לבינה והשאלה למה בעצם התחתנו. יש לי דירה נחמדה עם גינה. מוזר להיות לבד אחרי יותר מעשרים שנה שאין לך זמן לעצמך."
הנהנתי והסכמתי בשתיקה, כאילו אני מבינה.
"אני צריכה ללכת," אמרתי.
ושוב חיבוק וגם נשיקה רפה על הלחי.
"רוצה לאכול צהריים יחד?" שאל לפני שהתנתקנו.
"טוב," עניתי כמעט ללא מחשבה.
הכיתה חיכתה, ילדים הורמונליים סוערים ישבו על כיסאות. היסטוריה עניינה להם ת'תחת. בבוקר שמעתי בחצי אוזן ברדיו שהיום הוא יום האיידס הבינלאומי. ידעתי שעל זה אדבר איתם. נכנסתי לכיתה, הוצאתי קונדום ישן מהתיק. צחקוק נשמע מהכיסאות האחרונים.
"המורה, זה שלך?" שאל יונתן בגיחוך. יונתן ישב בשורה האחרונה, לבוש חולצת טריקו אפורה דהויה שהבליטה את שער ראשו הג'ינג'י. ידו הארוכה הייתה מונפת באוויר, מחוברת לגוף גמלוני שישב ברישול על הכיסא. פניו מלאות הנמשים נראו מרוצות מתשומת הלב ועיניו החומות נצצו לשמע הצחקוקים ששאלתו עוררה סביבו.
לא ויתרתי והמשכתי עם הציניות של יונתן. "קניתי את זה במיוחד בשבילך, יונתן, נראה לי שאתה יקיר הבנות כאן בכיתה."
כולם התגלגלו מצחוק, יונתן נתן בי מבט וחיוך מעושה. את שארית השיעור העברנו בשיחה פתוחה, ככל האפשר, על אמצעי מניעה ואיידס. הילדים חשבו שגלולות מגינות מפני איידס. תפסתי את הראש שלי וחשבתי: איך עם כל האינפורמציה שזורמת באינטרנט הם יודעים פחות ממני כשהייתי בגילם?
השעה כבר הייתה שתים־עשרה וחצי ושכחתי לשאול איפה ניפגש. חיפשתי ומצאתי את מספר הטלפון שלו, וטלפנתי אליו. "יש מסעדה נחמדה שנפתחה במושבה הגרמנית," אמר. שמשת הרכב הייתה מלאה אדים וכמעט לא ראיתי דבר. נדרשו לה כמה דקות להתבהר. המסעדה המתה אדם, והוא ישב וחיכה. כשהגעתי, נעמד בג'ינס הכחול עם החולצה המשובצת. הוא נגע בי קלות בידי, היא הייתה חמה. שלי הייתה קפואה. שוב הרחתי את האפטרשייב שלו. האפטרשייב של עומרי היה עדין, כמעט לא מורגש, כאילו נבלע בגוף שלו, מעט חמצמץ, לימוני מעט. כזה שביקש ממני להתקרב כדי להריח אותו. לפעמים אני עוד פותחת את הבקבוק השקוף שלו שנמצא על יד הכיור באמבטיה.
הוא ישב מולי ודיבר. הרעשים סביבנו הקשו עליי לשמוע אותו. הנהנתי בלי לדעת אם הבחין שהלכתי לאיבוד כמה פעמים בתוך המילים שלו והמחשבות שלי. טעם האגוז המוסקט והבטטה התערבב לי בפה, והעדפתי לשתוק. המלצרית שאלה אם אנחנו רוצים כוס יין. הוא הסתכל עליי, הנהנתי. היין האדום התערבב לי בבטן והרגשתי אותו נח על כל הארוחה בתוך הקיבה. קולו של פיל קולינס מילא את החדר בצלילי שנות השמונים. הבית שלנו היה מלא צלילים, כמויות של דיסקים וגם תקליטים ישנים מההורים, שסירבנו להיפטר מהם. אפילו קנינו פטפון חדש. אהבנו להקשיב יחד למוזיקה ישראלית, לשתות קפה לצלילי "צילו של יום קיץ" של יזהר אשדות בשבת בבוקר. הוא חייך וביקש חשבון. יצאנו בלי מילים, והרגשתי את כף ידו בשלי. לא הוצאתי אותה.
הלכתי אחריו לרכב. "באה לקפה?" הנהנתי. עקבתי אחרי המכונית שלו. הוא עצר והוביל אותי בחיוך לבניין ישן. הלכנו מסביב לבניין והגענו לשלוש מדרגות שהובילו לשער קטן וגינה. בגינה הוביל שביל אבנים לפלדלת חומה. הוא הכניס את המפתח למנעול ונכנס פנימה. החושך כיסה את החדר, ואחרי כמה רגעים ראיתי ספה חומה מרופטת וספריית עץ ועליה ספרים, בעיקר באנגלית. לקחתי ספר על הביטלס. הייתה לו עטיפה צבעונית והוא היה מלא בצילומים של הצלם הנרי גרוסמן, שתיעד את הלהקה ברגעים משפחתיים ואינטימיים. נעצרתי והבטתי בתמונת שחור־לבן של ג'ון לנון ובנו ג'וליאן משחקים על שטיח. סגרתי את הספר במהירות, כמעט מופתעת מתחושת הכאב שהתמונה הזו הביאה איתה.
השעה הייתה שתיים. הוא לקח ממני את הספר והניח אותו על שולחן הסלון. לקח את ידיי והוריד לאט את הצעיף האפור שעטף לי את הצוואר. ואז את המעיל, ואת הסוודר. לא זזתי. הנשיקות שלו כיסו את הצוואר שלי, היד שלו עברה על הכתף שלי ומייד אחר כך גם השפתיים שלו. הרגשתי את הידיים שלו מקיפות אותי, פקחתי ועצמתי את עיניי לסירוגין, התמסרתי למגע העדין שלו. שמחתי שהחדר חשוך. הוא הושיב אותי על הספה והסיר מעליי את המגפיים לאט, מגף אחרי מגף. נעמדתי מולו. הורדתי לו את החולצה המשובצת, מתחתיה גיליתי גופייה לבנה. שחררתי את החגורה, פתחתי את כפתורי הג'ינס. הרגשתי את הזקפה שלו. הושבתי אותו על הספה וחלצתי את נעליו, אחת־אחת. ואחר כך הורדתי גרב־גרב. הורדתי את המשקפיים, שלי ושלו. הוא הסיר את הכיפה הקטנה והצבעונית, הלך לחדר וחזר עם קונדום, בחן אותו לרגע ואז פתח את העטיפה והלביש אותו בזהירות. הראש שלי היה ריק לחלוטין. עצמתי את עיניי. הרגשתי את כף ידו מלטפת את שערי, חופנת את שדיי. עיניי נשארו עצומות. הידיים שלי הקיפו אותו. הושבתי אותו על הספה ושוב עצמתי את עיניי. הלשון שלי הלכה לאיבוד בפיו. ישבתי עליו, והוא החליק לתוכי בקלות. שמעתי רק את הד נשימותינו וציוץ של ציפור שעמדה על אדן החלון. צפצוף רפה מעבר לזגוגית. רציתי להיאחז במשהו. החזקתי בגבו. בכתפו. נשארתי עליו גם אחרי. ראשי בין ראשו לכתפו, במשולש, הרגשתי את עצם הבריח. השתהיתי עליו עוד רגע. הרגשתי רטיבות על לחיי, ניגבתי את הדמעות בלי שיראה ויצאתי ממנו. הוא הסתכל עליי, אולי כדי להבין לפי הבעות פניי איך אני מרגישה.
חמקתי לשירותים. שירותים עתיקים עם קרמיקה לבנה דהויה. הסתכלתי במראה. נראיתי קצת מופתעת. מופתעת מעצמי ומאיך הגעתי לכאן, ביום חול, חודשיים אחרי שעומרי נפטר. הפנים שראיתי במראה היו אדמדמות, כפי שקורה להן אחרי קיום יחסים. הגבות שלי לא היו זהות זו לזו, עבות, מסרבות לידיי שיישרו אותן שוב ושוב. האף שלי היה מלא נמשים מהקיץ האחרון. כתמי שמש כמו שיש לסבתא חסיבה על כפות הידיים התחילו להתפשט על ידיי. יש לי עוד כמה שנים, חשבתי. בינתיים אני חובשת כובע רחב בקיץ כדי לדחות את הקץ. התלבשתי בשקט ופתחתי את הדלת. "אני צריכה ללכת," אמרתי. הוא ליווה אותי לדלת ועליו רק תחתונים. נשק לי קלות על השפתיים וסגר את הדלת. נסעתי חזרה הביתה כאילו דבר לא קרה.
אביגיל חיכתה לי על הספסל בכניסה לבניין. "אמא, חיכיתי לך המון זמן." היא ישבה ישיבה מזרחית על הספסל עם התיק על הגב. השיער הגלי שלה היה אסוף בגומייה ועיניה החומות הגדולות הבליטו את פניה ואת גופה הקטן והשחום. התכופפתי לחבק אותה והרגשתי מבעד לחולצה את הצלעות הקטנות שלה. היא כיווצה את שפתיה הבשרניות יחד עם הגבות השחורות שלה בחוסר שביעות רצון.
"סליחה שאיחרתי, אני באמת צריכה לשכפל לך מפתח," אמרתי. "שיהיה לך, את כבר גדולה." חייכתי והיא החזירה לי חיוך, שבצידו הימני גומה עמוקה.
היא נכנסה הביתה, עדיין הייתה צריכה להסתגל לכך שאי־אפשר או אין טעם לשאול איפה אבא. ראיתי זאת במבטה, על שפתיה. היא חיפשה את המבט שלי, ואני חיבקתי אותה בלי לדבר.
השמיים התבהרו. הלכתי לאסוף את תמר מהגן מוקדם יותר. נכנסתי לגן בשקט וראיתי אותה יושבת בפינת הבובות ומלבישה בובה חסרת יד. היא ישבה לבד והייתה כולה מרוכזת בהכנסת היד שנותרה לתוך שרוול החולצה. התלתלים הזהובים שלה עיטרו את כתפיה מאחור. כששמה לב שהגעתי, קמה ממקומה ועל פניה הוורודות התפשט חיוך שחשף רווח חינני בין השיניים הקדמיות. על השמלה התכולה ועל הגרביונים הלבנים היה מרוח שוקולד. הפנים שלה היו ורודות במיוחד, סימן לכך ששיחקה בחצר הגן. מאז שהיתה קטנה הייתה רגישה במיוחד לשמש. עיניה החומות אורו והיא הקיפה אותי בחיבוק חם ללא מילים. מאז שעומרי נפטר אני מנסה לבלות איתה כמה שיותר.
כל אחר הצהריים ניסיתי להעסיק אותן ואת עצמי. בגן המשחקים הישן, ליד הבית, ניצבה קרוסלה כחולה מתקלפת, בת שלושים שנה לפחות. "מתי ישפצו את הגן הזה?" שאלה אותי אמא לילדה שנראתה כבת שנתיים ועמדה לידי. עניתי במשיכת כתפיים. לא הייתי במצב רוח לשיחות חולין עם אנשים שאני לא מכירה. "באיזה גן שלך?" המשיכה האמא. "בגן חובה," עניתי. "והגדולה? היא בבית הספר בשכונה?" "כן, בכיתה ג'." תמר התגלשה במורד המגלשה הקטנה לקול צעקות ההנאה של הילדה בקרוסלה. היא בחנה אותה בעיני השקד שלה וחייכה. בלי לחכות רגע, בריצה קלה, עברה לנדנדה. עמדה וחיכתה לי. בעוד אני מדדה אחריה, הפליגה אביגיל בנדנוד מפיל לב ולא הפסיקה. הרמתי את תמר והנחתי את הישבן שלה על חתיכת הפלסטיק השחורה. התחלתי בנדנוד עדין, והיא אמרה, "נו אמא, באמת." דחפתי אותה חזק יותר. שתהיה מרוצה. בחור צעיר נכנס לגן השעשועים, והתינוקת רצה אליו ונפלה בדרך. הוא הרים אותה ואמר: "מי רצה לאבא, מי?" אביגיל הסתכלה עליי. הרמתי את תמר. צעקתי לאביגיל, "תביאי את התיק," והתחלתי ללכת לכיוון הבית בצעדים כבדים.