מונולוג עם שחר

חלק ראשון
סיפור חייך

תִּכְתֹּב כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּ, תִּכְתֹּב כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכְּחוּ.

קוֹלוֹת קוֹלוֹת הוֹמִים בְּרֹאשִׁי, הוֹלְמִים בְּמֹּחִי.

תִּכְתֹּב, אַל תַּפְסִיק.

אָסוּר לְהַפְסִיק.

אִם תַּפְסִיק

הוּא יָמוּת.

איך אפשר לסכם חיים של אדם בספר אחד? מיליוני רגעים, אירועים, מפגשים, הפעם ההיא שהלכנו לחוף פלמחים, והעצירה למלבי קר, או הסעודה בגיל שנתיים כשפתאום חיסלת מנת דג שלמה, או הקמפינגים בחופים ובאתרים שונים, והמלונות במימון שירות בתי הסוהר, וכוסות המיץ שאהבת להביא לנו כשכבר היית מספיק גדול. הרכות שלך בשנותיך הראשונות והחספוס באלו שאחר־כך, ושוב הרכות בשנים האחרונות ועם אודיה. כל כך הרבה רגעים, כל כך הרבה זיכרונות. אז החלטתי/החלטנו לא באמת לבחור על מה לדבר, אלא לכתוב את מה שעולה, שבוקע, שנכתב מעצמו.

זהו סיפורך, ילד אהוב שלי, סיפור מלא אהבה ורוך וכאב וצער ויגון, וגם צחוק ושמחה וגאווה.

1

עשרה ימים בקושי השתתפת במתקפה הקרקעית. במשך כמעט שלושה שבועות של הכנה לפני הכניסה, היינו מדברים מדי יום ואפילו כמה פעמים ביום. ואז, ביום המתקפה, בשמונה בבוקר ביום שישי ה־27/10/2023, כשכבר העברת לנו מסר בלילה קודם שמחר לא תהיה זמין, התקשרתי אליך, ולשמחתי הרבה ענית.

״הי בובי, מה שלומך? קיוויתי שתוכל עוד לענות״.

״הנה אבא, אנחנו בדיוק מפקידים את הטלפונים״, ענית, מעט לחוץ, דרוך.

״שמור על עצמך בבוש, אנחנו איתך כל הזמן, אוהב אותך״.

״גם אני אוהב אותך, אבא״, אמרת ובפעם הבאה שדיברנו זה היה ביום א' בבוקר של יום מותך.

***

נולדת לנו כשהיינו בני עשרים ותשע, מבוגרים יחסית ולכאורה מוכנים יותר. בשלים יותר, לכאורה. לפני שנולדת גיליתי את הספר ״עקרון הרצף״ ואני ואימא התחברנו מאוד לגישה הזאת.

״עקרון הרצף״ מדבר על כך שאנחנו צריכים לגדל את ילדינו מתוך אהבה גדולה, עם מגע רב בהרבה משהרגילו אותנו, (בטח כבוגרי הלינה המשותפת בקיבוץ), ותוך כך לאפשר לילדינו לבדוק, לחפש ולמצוא את הגבולות בעצמם, כך שהם יגדלו להיות בוגרים עצמאיים, שיודעים להחליט החלטות נכונות. אהבתי את רעיון החיבור הבלתי אמצעי איתך, התינוק, הרך הנולד, בעזרת המגע הרציף, ללא גבולות והגבלות, יחד עם החופש להתנסות ולמצוא את הגבולות שלך. לא להגיד לך כל הזמן ״תיזהר, תיזהר, לא, לא״. תמיד הרתיע אותי הצורך של הורים לשלוט בכל צעד וצעד של ילדיהם, מתוך החרדה שהם ייפגעו, והנה, ספר המציע לי לשחרר מעט, לא לסכן אותך אבל כן לתת לך לבדוק את הגבולות, להיבהל, להרגיש מה קורה כאשר אתה מתעלם מהסביבה שלך, ליפול מהספה, אבל למנוע את הפגיעה, לעמוד או לזחול על שפת הבריכה ולהיות מוכן אם תחליט לקפוץ לשם ראש...

כשנולדת לקחתי אותך יחד עם האחות לשקילה ולבדיקה בחדר הילודים. השארנו את אימא שלך, הגיבורה, שתתאושש אחרי הלידה בחדר הלידה הטבעית המשוכלל בבית חולים ״מאיר״, והלכנו לחדר הילודים. היה ברור לשנינו, לי ולשירה, שלא נעזוב אותך לרגע.

כשנכנסתי לחדר ראיתי עשרות עריסות עם תינוקות בני יום. רובם ישנו וליבי נכמר על בדידותם.

שקלנו, מדדנו ובדקנו והכול היה בסדר.

״רוצה לקלח אותו?״ שאלה האחות.

״בטח, למה לא?״ אמרתי בביטחון, בלי לדעת איך אני הולך לעשות את זה. כל כולך היית בגודל שתי כפות ידיי.

הפשטנו אותך בעדינות מהבד שעטף אותך, כיוונו את המים מהברז לטמפרטורה ולעוצמה הנכונות, האחות עזרה לי להשכיב אותך על כף ידי כשפניך פונות מטה, וכך קילחתי אותך. היית זעיר ורך, חסר אונים לחלוטין, ולמראך הציפו אותי רגשות שלא הכרתי, כאילו הלב שלי יצא מבית החזה שלי.

אני אבא!

אחר־כך חזרנו שנינו אל אימא שלך, הנחנו אותך עליה כדי שתינק. לקח לכם קצת זמן עד שאתה ואימא למדתם להסתנכרן, בלי לנשוך ולהכאיב, אבל זה כבר הסיפור של אימא. בסוף הצלחת.

ינקת וינקת וינקת. במשך שנה וחצי ינקת, מתעורר כל שעתיים כדי לינוק.

כשיצאנו, אני ואימך, מבית החולים, שלושתנו לבד, הרגשנו את כובד האחריות, את החשש והחרדה מפני הלא נודע — לגדל ילד ראשון.

באותו לילה ראשון בבית, כששכבנו במיטה שלושתנו, אחרי החזרה מבית החולים, הסתכלתי עליך. עם הראש הגדול והצוואר הדקיק, נראית לנו כמו צב קטן נטול שריון, כל כך עדין ופגיע. בית החזה שלך עלה וירד בנשימה שקטה, שמדי פעם הופרעה בכיווצי שרירים לא רצוניים. התפעמנו שנינו, הורים צעירים, למראה הפלא הזה שהיית אתה.

באחד הלילות, כשהיית בן חודש או פחות, בכית ללא הפסקה. זה היה לילה סתווי קריר, ואנחנו הרגשנו חסרי אונים מול הבכי שלך, שנמשך ונמשך ונמשך. בסביבות ארבע לפנות בוקר החלטתי להתקשר לסופרת של ״עקרון הרצף״, ג'יין לידלוף האמריקאית. מספר הטלפון שלה הופיע בדף האחרון של הספר, אולי היא תוכל לעזור?

״Excuse me״, פתחתי, ״Our child is crying continuously, what should we do?״ שאלתי את הסופרת בקו הטלפון הטרנס-אטלנטי, ״הילד שלנו בוכה ללא הפסק, מה עלינו לעשות?״ והיא, אף שנשמעה מעט ישנונית, ענתה:

״If he is crying, you are probably doing something wrong״.

וגם כשהקשיתי, היא חזרה על תשובתה: ״אם הוא בוכה, אתם כנראה עושים משהו לא נכון״.

זו הייתה תשובתה, פסקנית, נחרצת, חסרת אמפתיה ולא באמת עוזרת. אנחנו עושים משהו לא בסדר אם הוא בוכה.

אז חשבנו וחשבנו, ניסינו להבין מה אנחנו עושים לא בסדר, ולפתע חשבנו שאולי פשוט חם לך, כי היית לבוש במין חליפת פליז קטנה ומתוקה שאהבנו. ובאמת, ברגע שהורדנו את חליפת הפליז והותרנו אותך רק עם כותונת הכותנה הדקה, גנחת בהקלה לא מוסווית וחיוך דק של הקלה התפרש על פניך הקטנטנות והמתוקות ונרדמת.

אז גילינו שאתה ילד תנור, כזה שאוהב קור, שתמיד חם לו, שגם בחורף הולך עם חולצות קצרות ונדיר שלובש מעיל.

באותו לילה הבנו שאנחנו למעשה לבד בעניין הזה של גידול ילדנו בכורנו ושאנחנו נעשה את זה בדרכנו. הבנו שלך יש הצרכים, הרצונות, ההתאמות שלך ושאנחנו צריכים ללמוד אותך ולהכיר אותך, על הייחודיות והמיוחדות שלך.

באמבטיה הראשונה שעשינו לך, נבהלת מהמים. אולי לא היינו עדינים מספיק או רגישים מספיק ומשהו שם לא היה לך נעים. חששת מהמים גם מאוחר יותר, אז לקחנו אותך לשחיית תינוקות, והרבינו באמבטיות חמימות ורגועות, ובכל הזדמנות הלכנו יחד לבריכה ולכנרת, מחכים לרגע שתאהב מים.

לבסוף זה קרה והמים הפכו לחלק בלתי נפרד מחייך, כפי שקיווינו שיקרה. 

***

בשנים הראשונות שלך, בהתאם ל״עקרון הרצף״, לקחנו אותך כל הזמן במנשא. בתקופה ההיא זה לא היה מראה שגרתי והשאלה ״הוא מצליח לנשום?״ הייתה שאלה שנשאלנו מספר פעמים ביום, בטון מודאג ולפעמים מאשים.

ישנת איתנו במיטה, כך עשינו אחר־כך גם עם דריה ועם רוני, ואפשרנו לך ללמוד את עולמך, תוך השגחה בטוחה מרחוק, כך שמצד אחד תוכל למצוא את הגבולות ומצד שני — לא תיפגע. ניסינו לדבוק בדרך הזו כל חייך, לאפשר לך לחפש את הדרך שלך ולמצוא אותה, ויחד עם זאת, לכוון אותך ולהנחות אותך כשחשבנו שההתערבות שלנו נדרשת. ניסינו לתת לך כלים שאיתם תוכל להתנהל בעולם.

כשהיית בן שנה או פחות, אהבנו לטייל איתך בשדות ובמטעים סביב הבית. גרנו אז במושב ישרש, הצמוד לרמלה. השבילים היו שבילי חול, המטעים היו של עצי נוי אקזוטיים ומדשאות של דשא מוכן המיועד למכירה השתרעו סביב. היינו מניחים אותך במנשא, מוציאים את הכלב (סול. זוכר אותו?) ויוצאים להליכה. לפעמים למשך שעה, לפעמים יותר. בתקופות המבחנים שלי הייתי מכין לעצמי דפי הכנה. שירה הייתה עוברת על הדפים ושואלת אותי שאלות לפי הנחייתי, וכל אותו הזמן אתה היית צמוד אליי במנשא, גוף אל גוף, ראשך מגיח מפתח המנשא. פעמים רבות התנועה המונוטונית הייתה מרדימה אותך.

כשגדלת קצת, לפעמים היית רוצה לצאת מהמנשא ולחקור את השטח. היית מושיט החוצה את שתי ידיך הקטנות, המתוקות, מחכה שנמשה אותך מעומק המנשא ונושיב אותך על החול.

פעם אחת, לאחר שהושבנו אותך על השביל החולי והתחלת לשחק בו בידיך הקטנות, מוקסם מהתחושה ומהמראות, סירבת להמשיך איתנו הלאה. המתנו בסבלנות אבל לאחר זמן שנראה לנו כנצח, אמרנו לך, ״יאללה מתוקי, בוא נלך״. אבל אתה סירבת לקום או לתת לנו להרים אותך. אז התחלנו ללכת, בהנחה שתבוא אחרינו. לאט לאט התרחקנו, מדי פעם מציצים לאחור ומחכים שתרים את הראש ותראה אותנו מתרחקים. אבל אתה היית בשלך, משחק עם החול והעולם כאילו קפא סביבך. המשכנו ללכת, עד שאחרי סיבוב בשביל ניתקנו קשר עין. נעצרנו באמצע השביל, מחכים לשמוע את בכייך, שלא נשמע. רק כאשר שמענו את מנועי הטרקטורונים מתקרבים אל השביל שעליו ישבת, התחלנו לרוץ בבהלה לכיוונך, שמא הם יגיעו אליך לפנינו.

כשהגענו אליך, מתנשפים אחרי הריצה בשביל החולי, הרמת את ראשך הזהוב, הסתכלת עלינו במבטך הרך והתמים ובחיוך מלא סיפוק הושטת את שתי ידיך לעברנו.

לימדת אותנו להיות הורים, כיוונת אותנו, הראית לנו את הדרך. לא תמיד זה היה קל להתכוונן, או קל ללכת בדרך הזאת שהתווית לנו, כי כהורים חשבנו שאנחנו ננהל את ההורות שלך, אבל אתה הוא אתה, עם האישיות שלך והרצונות והצרכים שלך והתגובות והרגישויות שלך.

אנחנו כהורים יכולנו לכוון, להציע, להגן, אבל את הדרך שלך היית צריך לגלות בעצמך ואנחנו היינו איתך. הבנו מהר מאוד שאם לא נאפשר לך ללכת בדרך שלך, כולנו נסבול, גם אתה וגם אנחנו — הוריך.

קראנו לך ״פורץ דרך״, כי אתה היית הראשון — בן בכור, נכד בכור, אתה הלכת בראש המחנה ואתה גם היית מי שסבל מזה הכי הרבה. כי בעצם, בכל שלב בחיים, הבנו, שפעמים רבות אתה, הילד, יודע מה נכון לך יותר טוב מאיתנו, ההורים, ושצריך כל הזמן להקשיב לזה, לך, וכל הזמן להיות קשובים. בכל שלב אתה היית זה שלימד אותנו להיות הורים והכריח אותנו להסתגל לשינויים בתהליך הגדילה וההתבגרות שלך. עם דריה ורוני, אחותך ואחיך הצעירים, כבר ידענו להתנהל בצורה גמישה יותר, מאפשרת יותר.

2

כשהיית בן כשנתיים ואני הייתי בשנתי האחרונה בלימודי הווטרינריה בבית החולים הווטרינרי האוניברסיטאי שליד בית דגן, אתה ואימא הייתם באים מדי פעם לבית החולים כדי לקחת אותי הביתה.

״איזה כיף, נוסעים לבן חולים״, היית אומר בחמידות אין קץ, ״בן חולים״.

בזמן שהייתם מחכים שאסיים את משימותיי, הייתם מסתובבים בין המחלקות, מלטפים כלב או חתול מאושפז, הולכים לאגף הסוסים כדי לראות מה יש שם, אומרים שלום למורים, למדריכים, לחברים לספסל הלימודים, וכולם היו נמסים למראה שניכם. כשהיינו נפגשים סוף סוף, הייתי גם אני נמס למראה שניכם. הייתי לוקח אותך בזרועותיי, מנשק ומחבק אותך בחוזקה. ליבי היה מתרחב למראה שניכם, כאילו לא נפרדנו רק הבוקר, או אתמול אחר הצהריים, לפני משמרת הלילה.

קיוויתי שתמשיך את דרכי, אבל כשגדלת, מהר מאוד הבנתי שיש לך כישורים אחרים, ווטרינריה היא לא אחד מהם.

***

היית ילד בלגניסט.

אתה זוכר שכשהיית הולך להתקלח, היית זורק את הבגדים על הרצפה, ליד המקלחת, ומשאיר אותם שם? ולאחר האוכל, היית משאיר את הצלחות המלוכלכות על השולחן המלוכלך, או לוקח צלחת לחדר ומשאיר אותה שם שבוע, ואז, כשהיינו מגלים אותה — אלוהים ישמור איזה ממצאים היינו מגלים. זה היה מעצבן וביקשנו ממך שוב ושוב שתסדר, שתשים בכיור, שתחזיר מהחדר, וכשזה לא קרה היינו מתעצבנים וכועסים וצועקים ומענישים.

״לא יהיה לך מחשב יום, יומיים, שבוע, חודש...״ אבל זה פשוט לא עבד, כי זה פשוט לא עובד.

ואז, בפעם המאתיים ועשרים שאמרנו לך לשים את הבגדים המלוכלכים בכביסה, לפתע הבנו שזה לא עוזר לצעוק ולהגיד שוב ושוב, ״אם עוד פעם אחת תעשה את זה — לא יהיה לך מחשב!״ או, ״אם תציק לדריה — לא תוכל ללכת לחוג!״

פתאום, כשהיית בן עשר? ואולי פחות? התחלנו להיות מודעים לדברים שיוצאים לנו מהפה, לטון ולדינמיקה השלילית שנוצרה בינינו, והבנו שצריך לעשות שינוי, ושבמקום פנייה מצווה ולעומתית, לנסות לפנות ברכות, בצורה מגייסת, מסבירה, סבלנית. הבנו שהדרך היא לדבר איתך על מה שמפריע לנו, גם בגיל צעיר מאוד, כשהיית לכאורה צעיר מדי לשיחה בוגרת. ובפעמים האלה שהצלחנו לעצור מתוך מודעות, ראינו לפתע את האדם הבוגר שבך.

זה לא היה קל, היית נער סוער ולעיתים כועס, ולעיתים התקשית עם הגבולות שהצבנו כשראינו שאתה לא עושה זאת בעצמך. אני זוכר לא מעט שיחות שבהן הצענו לך להציב בעצמך את הגבול, כיוון שידענו שכשאנחנו נציב אותו, בחוסר ברירה, הוא כנראה יהיה פחות לרוחך. 

***

באחד הימים ישבתי עם רוני במסעדה, כמה חודשים לאחר מותך, וישב שם ילד חמוד עם הוריו ובסך הכול אכל את ההמבורגר שלו. ואני, שהייתי ממש צמוד לשולחן שלהם, לא שמעתי ולא ראיתי שום דבר מיוחד, שום התנהגות לא ראויה. אבל משהו שהוא עשה לא מצא חן בעיני אימו והיא התחילה לצעוק עליו, ממש כפי שאנחנו היינו צועקים עליך, כשחשבנו שאתה לא מתנהג כמו שציפינו. והיא המשיכה לצעוק וכל כך רציתי לפנות אליה ולומר לה, ״את יודעת, יכול להיות שיום אחד הוא לא יהיה פה, אז אולי תנסי לדבר אליו אחרת, כדי לא לפספס את הרגע הזה, או את החיים עצמם עם הילד שלך, אולי תנסי לחשוב איך אפשר לנהל את השיחה הזו אחרת, בצורה מכבדת. אם זה היה איש זר ברחוב, האם כך היית פונה אליו? בטון הזה? במילים האלה? יכול להיות שהיית מאופקת יותר? פחות תוקפנית?״

אבל לא אמרתי דבר, ואחר־כך קצת התחרטתי על כך שלא אמרתי, כי לפעמים צריך לשמוע את הדברים דווקא מאדם זר, שלא מכיר אותנו ורואה בצורה אובייקטיבית את הסיטואציה ויכול להזכיר לנו לכבד את הילדים שלנו.

לאף אחד אין סופר-נני שיושבת לו על הכתף ואומרת לו איך להתנהל נכון. אנחנו כהורים היינו צריכים ללמוד את זה לבד תוך כדי תנועה. לא מלמדים את זה בבית הספר ומעטים האנשים שלוקחים קורסים בהדרכת הורים, וגם כשעושים זאת, לרוב זה קורה רק אחרי הילד הראשון או השני, כשאתה מבין שנכנסת לא מוכן בעליל לעולם עצום מבחינת ידע ואפשרויות. כי למעשה, לא משנה מה הרקע שלך, בין אם מקצועי או אחר, עד שלא גידלת את ילדך הראשון, לעולם לא תבין את המשמעות העמוקה של גידול ילד.

אמביוולנטיות.

מכיר את המילה הזו, בוּבי?

דיברנו עליה לא פעם ולא פעמיים.

אחד הדברים שהיו לי הכי קשים בילדותי היו כשאימי הייתה צועקת עליי או כועסת עליי ומייד אחר־כך אומרת שהיא אוהבת אותי ולפעמים אפילו תוך כדי.

אוהבת ומרחיקה.

מחבקת והודפת.

אומרת משהו עוקצני או פוגעני ומחייכת תוך כדי כך כאילו הכול בסדר ולא נאמר שום דבר קשה שננעץ בלב.

אולי בגלל זה אני כל כך ישיר ולפעמים קצת יותר מדי. כדי שלא תהיה אמביוולנטיות, שלא יהיה בלבול. כשאני כעסתי — כעסתי עד הסוף. בלי חיוך. וכשהבנתי שטעיתי, הייתי מגיע אליך, רואה אותך שוכב במיטה, לפעמים מכסה את הראש כדי שלא אראה את הפנים הכעוסות שלך, הסגורות, ואז הייתי מתנצל: ״טעיתי, לא הייתי צריך לומר את מה שאמרתי, לא הייתי צריך לומר את זה בצורה הזו ואני רוצה שתבין למה הגבתי כמו שהגבתי, מה גרם לי לאבד את העשתונות״. ואז היינו מדברים עוד קצת ובסוף הייתי שואל אם אתה רוצה לשחק במשהו, ולפעמים היית בא ולפעמים היית נשאר במיטה, לעבד לאט את התחושות. ואני הייתי יוצא מהחדר ומשאיר אותך לבד וליבי כבד עליי.

אבל לפחות לא הייתי אמביוולנטי, הייתי מרגיע את עצמי.