הפועל זה החיים

קדחת הפועל

זה תופס אותי באמצע יום עבודה, רגע לפני השינה, בפגישה עם חברים, בארוחה משפחתית או באירוע חברתי. לפתע המחשבות מתחילות לנדוד. מסירות, איבודים, קליעות והחטאות מתחילים לרצד לי מול העיניים. הינה זלוטיקמן קולע סל ניצחון נגד מכבי מהפינה, תמיר בלאט מרים לאלי הופ של ג'ף אלן, מארק ליונס קולע סל מכריע נגד אשדוד ואביטל יהושע מלב השרון תופר אותנו. פול דילייני קוטף ריבאונד התקפה ומנצח אותנו בפלייאוף של הליגה הלאומית, אייק איריבו שובר לנו את הלב בדרייב אין עם הבאזר, מאיר טפירו קולע באוסישקין בשנייה האחרונה ומנצח את הדרבי, והינה רץ מול העיניים הניצחון ב־38 הפרש על מכבי.

עוד ועוד אירועים, רצף בלתי נגמר. אני מנסה להילחם בתופעה, לגרש אותה. אבל זה חזק ממני. אחת לכמה ימים זה שוב קורה והזיכרונות משתלטים לי על החיים.

בילדותי הייתי משוכנע שאני לא נורמלי, חריג. שאין עוד אדם בעולם שחווה תחושות דומות. לא היו אז רשתות חברתיות והייתי משוכנע שהטוטליות שבה אני מתייחס לאהדה שלי להפועל היא מופרעת. למען האמת, היא אכן קצת מופרעת.

ואז, אי שם באמצע שנות התשעים, שמעתי בתוכנית רדיו כי סופר אנגלי בשם ניק הורנבי הוציא ספר העוסק באהדתו לקבוצת הכדורגל ארסנל, "קדחת המגרש" שמו. ארסנל היא קבוצת הכדורגל האהובה עליי באנגליה, לכן הזמנתי את הספר מחנות הספרים הקרובה למקום מגוריי והמתנתי שבועות ארוכים עד שיגיע.

לאחר שהתחלתי לקרוא, לא יכולתי להפסיק. סיימתי אותו בתוך יום. למוחרת קראתי אותו שוב, ושוב. וגם היום אני בקלות מצליח לדקלם חלקים נכבדים ממנו.

הורנבי כתב על עצמו, אבל הרגשתי שהוא כתב עליי. את התחושות שאני מרגיש הוא תיאר בפואטיות מופלאה. לפתע הרגשתי שאי שם באנגליה חיה הנפש התאומה שלי והיא אומרת לי: אתה לא היחיד. זה היה אירוע משחרר. כאילו את עול הטירוף אני יכול לחלוק כעת לפחות עם עוד בן אדם אחד בעולם.

להיות אוהד של קבוצה זה דבר מורכב. משא כבד על הנפש, דאגות אין־סופיות, עצבות, אכזבות ולעיתים גם הצלחות. רגעים ארוכים של מועקה. פעמים רבות אני חש אותה פיזית, כאילו משקולות עצומות יושבות לי על הנפש. הורנבי הפך את המועקות האלה לנסבלות יותר ואפשר לי לאחר זמן מה להסתכל עליהן בהבנה, לקבל אותן בחיבוק ולהתגבר על רגעי משבר כואבים.

הקבלתי חוויות רבות בחיי לאירועים ב"קדחת המגרש": הפסדים, ניצחונות ורגעים בלתי נשכחים - לרובם מצאתי הסבר בספר של הורנבי.

ככל שחלפו השנים, כך צברתי עוד ועוד חוויות. הן מתויקות אצלי בזיכרון ומפציעות מדי פעם, לפעמים ברגעים הכי לא מתאימים. השנים חלפו והזיכרונות הפכו רבים יותר, עד שלעיתים מוחי איים להתפקע. חשתי שאני חייב להעלות אותם על הכתב, לחשוף את "קדחת הפועל" שלי.

הספר הזה לא עוסק בהכרח במשחקים החשובים ביותר של הפועל תל אביב כדורסל בארבעים שנות אהדתי, אלא באירועים המשמעותיים ביותר עבורי. לעיתים אני מתעסק הרבה יותר בניצחון סתמי נגד אליצור ראשון לציון מאשר בדרבי שבו הבסנו את מכבי ב־20 הפרש.

זוהי הצצה לנפש האוהדת שלי. אחרי שהבנתי שכבר לא אצליח להשתחרר מהטירוף שאופף אותי שנים כה רבות, החלטתי לחשוף אותו. אז הינה הוא לפניכם.

23.3.1987

הפועל תל אביב-מכבי תל אביב: 76:77

בוקר טוב, לארגי

"בן, בוקר טוב. קום".

מה?

"קום. בוקר טוב. יש בית ספר. תאחר להסעה".

אבא בבית?

"כן".

אבא, תגיד, כמה נגמר?

"תשמע, מה שלארגי עשה היה מדהים".

כבר בגיל 9 לא אהבתי ללכת לבית הספר. אומנם הייתי ילד קטן, אבל עם המורים לא הסתדרתי מהרגע הראשון. הם רצו שאשתוק ואני רציתי לדבר. הם אהבו סדר ואני חיבבתי כאוס. הם אהבו הליכה בתלם ואני העדפתי דרכים עקלקלות. כולם, כמעט, אהדו את מכבי, ואני אהדתי את הפועל. ועבור אוהד הפועל זה היה בוקר חגיגי.

אלה היו בסך הכול שתי שניות של כדורסל, אבל לאבא שלי נדרשו כמה דקות כדי לתאר אותן. את זריקת העונשין של מכבי שצללה פנימה; את לבאן מרסר, שלקח את הכדור מייד אחרי הקליעה השנייה; את מייק לארגי, שהצליח להסתנן בין כל שחקני מכבי ("איך הם לא שמו לב אליו?" תהה אבא); את המסירה המדויקת ("על מגרש שלם!") שהגיעה ליעדה בדיוק בלתי נתפס; ואת הקליעה של הג'ינג'י, שניצחה להפועל את המשחק והעמידה את המועדון במרחק ניצחון אחד מתואר האליפות.

בשנות ילדותי אהבתי את הפועל מרחוק. ילד אדום במושב, מנותק יחסית מתל אביב. אוסישקין היה עבורי בעיקר חלום ואת המידע על הפועל שאבתי מקריאה יומית של מדורי הספורט. "אם רק היית משקיע בלימודים כמו שאתה משקיע בשינון העיתון, הכול היה בסדר", אמרו לי ההורים. למען האמת, זה היה נכון.

הכרתי כל מילה במדור הספורט. לא היה פרט סטטיסטי שהייתי מפספס - בטח לא של הפועל, אבל גם לא של קבוצות אחרות. כל ריבאונד נצרב אצלי במוח, כל נקודה תויקה בזיכרון.

אחת לשבועיים בערך הייתי נוסע עם אבא שלי למשחקי הפועל חרות בכדורסל, הקבוצה שבה שיחק. את הנסיעות העבירו השחקנים והאוהדים בהמטרת שאלות על ראשו של ילד בן 9:

"כמה קלע מנחם אטלס אתמול?"

"כמה ריבאונדים לקח מרסר?"

"כמה אסיסטים מסר פרישמן?"

"מה הייתה תוצאת המחצית במשחק של מכבי רמת גן?"

הכול ידעתי, אפס טעויות.

את לארגי הכרתי מהעיתון. לא יצא לי לראות אותו במו עיני.

לימים התברר לי כי המשחק המדובר כלל לא צולם לטלוויזיה. אבא שלי לא נכח בו, הוא לא נהג ללכת למשחקים; אבל התיאור נשמע באוזניי כל כך ציורי ומציאותי והפועל הייתה עבורי אירוע כה חשוב ורציני, עד שיכולתי לתאר את הסל של לארגי כאילו נכחתי באותו ערב בהיכל הספורט ביד אליהו.

בימים ההם הייתה הפועל פנטזיה. ואולי היא התעצמה והפכה לגדולה יותר בזכות הריחוק, שהפך את לארגי ומרסר, את ויליס ופרישמן, לגיבורי־על. הם היו עבורי הרבה מעבר לשחקני כדורסל.

אבל בניגוד לסופרמן וספיידרמן, הגיבורים שלי בסוף בעיקר הפסידו. גם העונה הזאת הסתיימה באליפות של מכבי, למרות הסל ההוא של לארגי. זה לא גרם לי לאהוב אותם פחות. אולי זה האופי המרדני ואולי זו ההליכה העקבית שלי מחוץ לתלם. כמו אדם דתי ששום מכה לא גורמת לו להרהר ביחסיו עם האל, בימים ההם הכישלונות הפכו אותי למאמין אדוק יותר בהפועל. ותתפלאו, אני לא מצטער על זה.

קלעו להפועל: מרסר 24, רובינזון 20, פרישמן 13, לארגי 13, ויליס 4, קאליש 3